תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש
שער טוען ונטען · שער ב
ומד' שוכן שחקים אבקשה לחנינו דעת ומזימ' במאמר קדושי' ריש פר' כל הנשבעי' במס' שבועות להראני בתורתו נפלאות להביע תהלות במועצות גדולות וד' יושיעני להבין דברי חכמי' במשל ומליצה בסוגי' דקציצה וזה החלי בעזרת ד' צורי וגואלי (א) פסקא השכיר נשבע ונוטל אע"ג דמדינ' הי' הבעה"ב פטור לגמרי אפי' משבוע' מ"מ הי' תקנ"ח שישבע השכיר ויטול ובגמ' כאן ובמס' ב"מ קי"ב ע"ב פרי' מ"ש שכיר דתקינו לי' רבנן דמשתבע ושקיל ומשני משו' כדי חייו דשכיר ואח"כ מסיק אלא משו' דבע"ה טרוד בפועליו והנה מדברי הרי"ף ז"ל כאן נראה דאפי' למסקנא דבע"ה טרוד בפועליו נמי הוצרכו לטעמא דכדי חייו דז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום דטריד בפועליו ושדי' אשכיר משו' כדי חייו אלמא דאפי' למסקנ' נמי בעי' שני הטעמים. אמנם במס' ב"מ לא הבי' רק הטעם משו' דטרוד בפועליו לחוד' אלמ' דמשו' הא לחוד' נמי סגי' לתקן שבוע' על השכיר. והנה באמת לפימ"ש התוס' כאן במס' שבועו' בד"ה ונתיב לי' בלא שבועה דלרבנן הוי הטרד' כ"כ דחשיב לי' כוודאי שכח ורק כיון שצוח וטוען ברי הוצרך השכיר לישבע להפסת דעתו של בע"ה א"כ בוודאי סגיא לן בטעמא דטרוד בפועליו לחודא דהא משו' ה"ט לחודא נמי הו"א דמדינא אפי' בלא שבועה שקיל דכיו' דהוי כוודאי שכח הו"ל כא"י אם פרעתיך כמ"ש התוס'. אמנם לפימ"ש התומי' סי' פ"ט ס"ק ד' בשם הר"י מיגש דהך דטריד בפועליו אינו מה"ד דרוב אינו טרוד כ"כ דעיל' בעלמא מצאו וא"כ פשיטא דלולא שחשו חכמי' לכדי חייו דשכיר לא הי' חשבי' לי' לבע"ה כטרוד כלל וא"כ הוצרכו לשני הטעמי' משו' כדי חייו ומשו' טרד' דבע"ה. והנה במס' ב"מ איתא הלשון לאחר דמשני אלא בע"ה טרוד בפועליו אי הכי ניתיב לי' בלא שבוע' אמנם כאן במס' שבועות פריך סתמא וניתיב לי' בלא שבועה ולא קאמ' אי הכי ואפש"ל דסוגיא דהכא ידע דאע"ג דאמרי' בע"ה טרוד בפועליו מ"מ לא הוי לי' כוודאי שכח ולא כמ"ש התוס' וא"כ לא מקש' הגמ' דמדינא לשקול בלא שבועה משו' דהו"ל כא"י אם פרעתיך רק כמ"ש הר"נ בסוגי' דחכמי' הי' להם לחוש אולי יפרוש ע"י השבועה ולא ירצה לישבע דהא איכא אינשי דאפי' בקושטא לא בעי אשתבועי עי' בר"נ וכיון דהקושיא לא הי' דווקא על התירוץ דבע"ה טרוד בפועלי' ל"ש לומר אי הכי ולכך הבי' הרי"ף כאן במס' שבועות כל השני טעמים דהא ע"כ ס"ל לסוגי' כאן דטרד' בע"ה לא הוי כוודאי שכח וא"כ אי לאו משו' כדי חייו לא היו החכמי' מתקני' על השכיר לישבע ושיטול. אמנם במס' ב"מ פריך הגמרא אי הכי ניתיב לי' בלא שבועה וע"כ דהגמרא ס"ל התם דטרד' בע"ה הוי כוודאי שכח וא"כ הו"ל כא"י אם פרעתיך ולכך פריך אי הכי כלומר לטעמא דטרוד וא"כ אי חשבי' שבע"ה כוודאי שכח תו א"צ כלל לטעמא דכדי חייו דהא אדרבה מדינ' הי' שקיל אפי' בלא שבועה ככל א"י אם פרעתיך ולכך שם במס' ב"מ לא הבי' הרי"ף רק הטעם דמשו' טרדא בע"ה לחוד' דכיון דהוי כוודאי שכח סגי' לן האי טעמא לחוד ודו"ק:
ב והנה בתוס' ד"ה וניתיב לי' העלו דלר"י לא הוי כשכח וודאי ורבנן חשבי' לי' כוודאי שכח ונרא' להסביר הענין דהנה כפי הנרא' מדברי הראשונים הרשב"א והריטב"א דלולא משום כדי חייו דשכיר לא היו מתקנים מידי משום טרד' דבע"ה. ובאמת חזינן דכמה כרכורי' כרכר המקשן שלא לבא לידי תקנת הך שבועה דפריך וניתיב לי' בעדים ונתיב לי' מעיקר' ועי' בריטב"א שכ' וז"ל והא עדיפ' לסלק שבועה מכאן שעונשה גדול עכ"ל והענין הי' כך דבאמת בכל שבועה אטו מי ידעינן שע"י השבועה נתברר האמת לגמרי כאילו הי' הדבר מוחלט שלא ישבע לשקר דאטו ליכא אנשים אשר קילא שבועה בעיניהם רק דעפ"י הרוב מסתמ' לא ישא לשוא נפשו. ומעתה נ"ל הצע' הענין הי' כך בס"ד וודאי מה"ת כל מי שכופ' ממון לחבירו פטור לגמרי דאמרינן מסתמא לא יכפור לחבירו וחזקה אין אדם מעיז כך ואע"ג דאיכא נמי מיעוט אנשים אשר יעיזו בחבריהם ממונן מ"מ לא הי' בזה תקנה מצד התורה וגם לא תקנ"ח דלא הי' לו לישא וליתן עם איש כזה אמנם גבי שכיר אשר נפשו נושא אל שכרו ולרש אין כל לזה ל"ש לומר לא הי' לך לשאת ולתת עמו שהרי מוכרח הי' לבקש פרנסתו באשר ימצא וא"כ ממיל' הוצרכו לעשות תקנה עבורו שלא ילך בפחי נפש לגמרי רק דעדיין הי' סגי' עכ"פ שלא פטור הבעה"ב בלא שבועה רק כיון שכבר נחתו חכמים לתקן איזה דבר עבורו. חשו נמי חכמים למיעוט אנשי' הטרידו ואולי שכח דמיעוט איכא עכ"פ ששוכחי' את הפרעון ולא רצו חכמים שיבא איזה תקלה בשבועת שוא ע"י תקנת' ולכך תקנו השבועה על השכיר. ובזה א"ש דאי לאו משום כדי חייו רק משום טרדא לחוד' א"כ אפי' שכיר דעלמ' נמי אם יהי' לו איזה עסק עם הבע"ה ישבע ויטול ועי' בס' תו"ח אע"כ דלשכיר דעלמ' אמרי' דלא הי' לו לישא וליתן עמו כמ"ש דמשו"ה נמי לא תקנו שבועה בכופר הכל אע"ג דיש אנשים שמעיזי' פניהם רק בשכיר שעושה מלאכה לבע"ה הוצרכו לתקן ועפי"ז יש להבי' מאי דפריך הגמ' ונתיב לו בלא שבועה דהנה באמת כל עיקר התקנה דשכיר הי' דחיישינן למיעוט' דטרד' דבע"ה וא"כ כיון שכבר חיישינן למיעוט אמאי לא חיישינן דלמא השכי' הי' נמי מן המיעוטא שאינ' חוששי' לישבע לשקר וזה כוונת הריטב"א שכתב לסלק שבועה שעונשה גדול ואע"ג דמ"מ הוצרכו לתקן איזה דבר עבורו מ"מ הי' לנו לתקן ג"כ שיטול אפי' בלא שבועה כיון דכל עיקר התקנה נמי לא הי' מדינ' רק מכח דחשב' להבע"ה שהי' ממיעוטא הטרודים ועפי"ז מיושב מה שהקשה התומי' סי' ע"ה ס"ק ז' לדעת הרי"ף בשערים דבכל אינו יודע אם פרעתיך שחייב לשלם מחוייב המלוה לישבע וליטול א"כ מאי פרי' כאן וניתי' לו בלא שבועה הא בכל בו"ש בא"י, א"פ חייב שבועה ולפימ"ש א"ש דהכי פריך כיון דכאן עיקר התקנה שנתקנה לטוב' השכיר הי' רק משום מיעוט כמ"ש דמיעוט אנשי' יש שמעיזים לכפור בחבריהם וגם אולי הבע"ה הי' ג"כ מהמיעוט ששוכחי' ע"י טרדתם וא"כ למה לא יחושו חכמים למיעוט ג"כ אולי השכיר ישבע לשקר וא"כ לא דמי לשאר א"י אם פרעתי דמחוייב המלוה לישבע וליטול דהתם מה"ד הי' כיון דאיכא נגד חזקת חיוב חזקת ממון ולכך צריך לישבע שהאמת אתו. ומשני משום הפסת דעתו של בע"ה צריך השכיר לישבע:
ג ומעתה יבואר ג"כ בס"ד מ"ט כששכרו שלא בעדים אין השכי' נשבע ונוטל ובאמת כשיש עד א' ששכרו תו ליכא מגו דהא יצטרך להכחיש העד. ועי' ברמב"ם פי"א מהלכות שכירות ובתומים סי' פ"ט ס"ק ז' כתב דשכרו שלא בעדים כיון שהו' עצמו לא חס על כדי חיוב דלמא יכפור אותו לגמרי אז אנו לא נחוש לו ותכלית הדוחק בזה מבואר דלמא לא היו עדים מצויי' אז ומה יעשה השכיר אמנם לפי דרכנו א"ש דבאמת כל התקנה הי' משום כדי חייו דשכיר שהי' מוכרח להיות נשכר לכל מי שישכור אותו הוצרכו לתקן תקנה לחוש שלא יקפחו שכרו לגמרי וממילא חשו נמי על בע"ה חולי יכפור לו מחמת טרד' ותקנו על השכיר שבועה. וא"כ היינו דווקא במקום שהבע"ה מוכרח לקבל עליו תקנ"ח כגון שיש עדים ששכרו משא"כ כי ליכא עדים ששכרו א"כ בכל פעם יוכל הבעה"ב ליתן עצה לנפשו שלא יהי' נכנס כלל תחת עול התקנה שיאמר לא שכרתיך מעולם וכל כה"ג שאם ירצה אינו נכנס כלל תחת עול תקנ"ח לא הי' כח לחכמים להכניסו בתקנת' שיצטרך לשלם לשכיר בשבועתו וא"כ א"צ למגו כלל בזה רק מתוך שיכול לומר לא שכרתיך ולא יהי' נכנס כלל בעול תקנ"ח ממילא לא עשו החכמים שום תקנה נגדו ובאמת גם התומים כתב כה"ג דלאו משום מגו קאתינא עלי' ולקמן נבאר בס"ד וממילא א"ש נמי בשכרו בעד אחד דנמי יוכל להשמיט עצמו מתקנ"ח אם ירצה לישבע להכחיש העד וממילא לא חל עליו תקנ"ח כלל דתקנ"ח אינו חל רק על מי שאינו יוכל להשמט מתקנת' משא"כ כשיוכל להשמט בלא"ה שוב אינו נכנס תחת התקנה ויכול לומר שכרתיך ופרעתי לך דהא רוב אנשים באמת אינ' טרודים רק דחכמים חשו אולי הי' מן המיעוט ודו"ק היטב: (ד) ועפי"ז יבואר נמי סברת ר"י דס"ל דתקנת' דשכיר לא הי' רק במב"מ ובאמת צריך להבין הלא טפי הי' לנו לתקן בכ"ה מבמב"מ דבכופ' הכל הולך השכיר לגמרי בפחי נפש משא"כ במב"מ גם בלי התקנה נמי לא מפטר הבע"ה באמת כלום דהא צריך לשבועה דאורי' וא"כ למה תקנו שבועה השכי' במב"מ ומדברי הר"מ פי"א מה' שכירות דפסק גבי קציצה משום שלא ילך בפחי נפש תקנו שבועה אפי' בכ"ה כגו' שאומר לו הילך הרי חזינן דבמה שאין הבע"ה נפטר בלא שבועה לגמרי נמי ליכ' לשכור פח נפש כילו האי ועי' בר"נ וא"כ במב"מ דבלא"ה שבועה מוטל' על הבעה"ב מה"ת למה תקנו שבועת המשנה גבי שכיר אמנם לפימ"ש הענין נכון דהנה באמת כל היכ' שהי' לנו לספק אולי ישבע לשקר לא הי' שבועה מה"ת כלל ואע"ג דמשום הך ספיקא לא הי' נתחייב ממון מ"מ גם שבועה לא הי' מחייבים אותו ורק דמסתם רוב אנשי' אינ' נשבעי' לשקר. ולכך חייבה התורה שבועה במב"מ אמנם גבי שכיר דנגד זה הרוב שאינ' נשבעי' לשקר איכא עוד מיעוט אחד דלמא הוא מן המיעוט ששוכחין ע"י טרדתם והוי כמו תרי מיעוט' ולכך תקנו שישבע השכיר גם במב"מ אע"ג דליכ' משום כדי חיו כ"כ. אמנם גבי כ"ה ס"ל לר"י כיון דמה"ת אין כאן מקום לשבועה ורק חכמים חשו אולי הי' מן המיעוט ששוכחי' בטרדתם ואין כרי שלו חשוב כמו כן חיישינן נמי אולי השכיר ישבע לשקר ולכך לא הכניסו עצמם בדבר זה כלל היכ' דליכ' שבוע' מה"ד רק במב"מ דאיכא עכ"פ שבועה מה"ת חשו חכמים לתרי מיעוטא בכה"ג שלא ישבע שקר דלמא הי' מן המיעוט ששוכחי' ע"י טרדת' או אולי אפי' בשאט נפשו ישבע למרמה והטילו השבועה על השכיר שאין כאן חשש טרדא כלל ולקמן נבאר עוד בס"ד כך נ"ל הצעת הענין ודו"ק:
ה ע"ש בתוס' ד"ה וניתיב לי' שהקשו למ"ד בו"ש לאו ברי עדיף מאי פריך הא לא גרע טענת בע"ה מאילו אומר להדיא אינו יודע ותירצו דכאן הוי כא"י אם פרעתיך. ועי' בחי' פנ"י במס' ב"מ קי"ב בשמעת' דשכיר דאי אמרינן שכירות אינה משתלמ' חלא לבסוף לא דמי כאן לשאר א"י אם פרעתיך דהא לא אתחזק בחזקת חיוב כלל ועוד רוצה שם לומר דלמ"ד שיעבוד' לאו דאורייתא אין כאן כלל מה"ת בחזקת חיוב דליכא למימר אוקמי' נכסים בחזקת שנשתעבדו לו והנה כאן אזיל הגמ' אליבא דשמואל ואיהו ס"ל של"ד וא"כ קשה מאי פרי' וניתיב לי' בלא שבועה. ונראה לתרץ דהנה לעיל בחידושינו לסגי' דבו"ש באות כ"ג כתבנו לכאורה מ"ט ס"ל לאו ברי עדיף הא לגבי מי שטוען שמא איכא ספק גזל וכתבנו בשם התומי' דס"ל ספק גזל לא אסרו התורה והנה לכאורה טעמא בעי אי ס"ל ספיקא דאורי' מה"ת לחומר' מדוע יגרע ספק גזל משאר איסורים דנימא דלא אסרה התורה וצ"ל דבשאר איסורים שפי' החמיר' התורה בספיק' דאם יוברר אח"כ שהי' איסור שוב לא אפשר לתקן הדבר ולכך החמיר' התורה בספיקא משא"כ גבי גזל דאפי' אם יבורר אח"כ שהי' גזל בידו ושחייב לחבירי הלא יש לו תקנה בחזרה לכך לא מחמרי' בספיקא וא"כ ה"ד בשאר ספיקא דממונ' שפיר נוכל לומר לאו ברי עדיף משא"כ כאן אם לא יפרע לו הרי יעבור על איסור בל תלין ולא אפשר לתקן א"כ שפי' אמרי' דכי חשבי' לטענתו דבע"ה כא"י לכ"ע ס"ל ברי עדיף אפי' אי לא הוי כא"י א"פ כנ"ל לתרץ קושי' התוס'. ועי' פנ"י מס' ב"מ שכתב נמי שם דלענין שכר שכיר ל"ל לא אשתמוטי ולא חשש ספק מלוה ישנה משום איסור הבל תלי':
ו בתוס' ד"ה אפי' קצץ נמי הקשו דהא כאן הו"ל כא"י אם גזלתיך וא"כ אפי' אי חשבי' לטענת בע"ה כשמא נמי פטור ותירצו דכיון דהו"ל כמודה במקצת הו"ל כחמשי' ידענ' וכו' דאמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם והפנ"י בחי' למס' ב"מ הקש' הא הך אי אמרי' משאיל"מ הוי פלוגת' דתנאי א"כ מאי פרי' הגמ' ודלמא ס"ל להך תנא דברית' דל"א משאיל"מ ע"ש בד"ה בגמ' א"ה אפי' קצץ נמי ואני הוספתי להקשות הא בהך שמעת' שקיל וטרי שמואל ואיהו גופ' ס"ל לקמן מ"ד דל"א משאיל"מ. ונרא' לי דקושי' הגמ' הכי אזלא כיון דע"כ הוצרכנו לומר דעשו איזה תקנה בשכיר והרי שכיר גופה קשי' אפי' היכא שמחולקים בטענת פרעון כיון דאמרי' דבע"ה טרוד בפועלי' א"כ הו"ל אינו יכול לישבע ולפטר וע"כ דאמרי' דלטוב' השכי' אמרו שלא יפסיד ולא אוקמי' אדינ' וא"כ ה"נ כיון שהי' מב"מ כיון דהשתא אכתי לא ידעי' דקציצה דכיר פרי' בגמ' דנהי דכאן לענין קציצה לא היינו יכולי' לחדש עיקר תקנה על הבע"ה כלומר לגרע כחו בתרתי חדא לחייבו שבועה ולעקור השבועה ולהטיל על השכי' מ"מ כיון שהו' מב"מ וא"כ לא צריכי' לחדש עיקר התקנה דהא שבוע' מב"מ מוטל' עליו מה"ד בלא"ה וכיון דטרוד וא"י לישבע הול"ל שיטול השכיר עכ"פ בשבועה דהרי גבי שכיר ע"כ אפי' למאן דס"ל בעלמא ל"א משאיל"מ מ"מ הכא כיון דבע"ה טריד נוטל השכיר בשבועה עכ"פ וא"כ ה"נ במב"מ היכא שא"י לישבע כיון דעיקר שבועה מוטלת עליו עכ"פ מה"ת ולא צריכי' רק לתקן שישבע השכיר כיון שבע"ה טרוד ודו"ק:
ז בתוס' בד"ה קציצה וודאי מדכר דכירי אנשי לא קאמר הממע"ה ואי לא מייתי ראי' מפסיד אומן אלא ישבע ב"ה ויפסיד אומן כדאמר לקמן וא"ת ולישני לי' כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כדאמרי' לקמן וי"ל דשאני הכא דמב"מ לא הי' יכול להעיז ולכפור הכל א"נ דלקמן מוקי לה בשכרו בעדי' דומי' דרישא עכ"ל התוס' והנה בדבור הזה יל"ד כמה דקדוקים א' לאיזה צורך הוצרכו להקדים תחלה לא קאמר הממע"ה כו' (ועי' בקונטרס הנקרא נאמן שמואל הנדפס) בחידושי מהר"י מיגש שגם הו' דקדק כן. ב' למה ציינו עצמם על דברי התרצן ולא על דברי המקשה דפרי' א"ה אפי' קצץ נמי הו"ל להקשות דלמא מיירי בשכרו שלא בעדים. ג' אמאי האריכו אח"כ במאי דמב"מ לא הי' יכול להעיז ולכפור הכל הו"ל לשנויי בקיצור דממב"מ לכו"ה ל"א מגו ונראה דהנה בש"כ חו"מ סי' פ"ט ס"ק ט' הבי' פלוגת' הפוסקים אי עשו איזה תקנה גבי קציצה נמי לענין שהבע"ה ישבע עכ"פ אפי' בכופר הכל כלומר שאותו שקצץ לו כבר נתן לו דבמ"ב לא צריכין לשבועת התקנה דמה"ת חייב כמ"ש הרא"ש הביאו ג"כ המהרש"א. והנה שיטת הר"מ הי' דבקציצה נמי עשו תקנה עכ"פ שישבע בע"ה וכן שיטת הרא"ש וצ"ל דס"ל דבאמת יש לנו ב' טעמים מה שחכמים השתדלו בתקנת השכיר אי משום כדי חייו שלא ילך בפחי נפש ובזה הוי סגי' לן במה שהבע"ה צריך לישבע דמסתמא לא ישבע לשקר רק כיון שהו' טרוד חששו דלמא יטעה וישבע לשקר לכך תקנו השבועה על השכיר וא"כ בקציצה כיון דדכיר דל"ש הך טעמא דלמא ישבע לשקר בטעות מ"מ נשאר הטעם דכדי חי' [ולא כמ"ש הר"נ דבקציצה ליכא לטעמא דכדי חי' משום דהו' דבר מועט] ולכך נשאר לנו עכ"פ לתקן שהבע"ה ישבע אפי' בכו"ה וז"ל הר"מ פי"א מה"ש הלכה ז' בע"ה אומר שתי' קצצתי לך והשכיר אומר שלש לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן וכו' אעפ"י שכבר נתן לו השתים או שא"ל הילך הר"ז נשבע בנק"ח ודבר זה תקנ"ח הי' כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש עכ"ל הרי להדי' כמ"ש דאע"ג דטעמא דטרדת ל"ש בקציצה מ"מ טעמא דכדי חי' נשאר ג"כ בקציצה וממילא צריך הבע"ה עכ"פ לישבע אפי' בקציצה אמנם שיטת בעה"מ והרמב"ן דלא תקנו כלל בקציצה רק היכא שהי' מב"מ נשבע מה"ת ובכו"ה אינו נשבע מתקנת המשנה כלל רק היסת כמו כל כו"ה לאחר שנתקנ' אבל תקנת' דשכיר ל"ש כלל גבי קציצה. ולכאורה טעמא בעי הא לכאורה סברת הר"מ והרא"ש נכונה מאוד דאע"ג דקציצה דכיר מ"מ נשאר לנו עכ"פ הטעם דכדי חי' להטיל שבועה טל הבע"ה עכ"פ ומ"ש הר"נ דבקציצה דהי' דבר מיעוט ל"ש כדי חייו אין בו כדאי לדחות סברת הר"מ דאטו מי לא יזדמן דבקציצה נמי יהי' כדי חייו במעט פרנסתו אשר אליו הו' נושא את נפשו עי' בתומים סי' פ"ט ס"ק י"ד שכתב ג"כ שדוחק לומר דבקציצה ל"ש כדי חיו ובאמת לפי גירסא דידן בתוס' דלא גרסי אי הכי אפי' קציץ נמי רק סתמ' אפי' קציץ נמי. י"ל נמי דתוס' ס"ל דבקציצה נמי שייך טעמא דכדי חייו ולכך לא גרסי אי הכי ושלא כדעת הר"נ. ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל באות ג' דמשו"ה לא תקנו שבועת השכיר בשכרו שלא בעדים משום דכיון דמצי לומר לא שכרתיך וא"כ לא יהי' נכנס כלל תחת עול התקנה לא היו יכולי' לתקן עליו שום תקנה כיון דבכ"פ מצי להשמיט עצמו מתקנ"ח וכה"ג כ' הפנ"י ג"כ במס' ב"מ דלא הועילו בתקנתם והובא ג"כ בשו"ת טור האבן סי' י"ג והפנ"י כתב דלא הועילו בתקנתם ואני ביארתי יותר דכל היכא דאינו מוכרח לקבל עליו תקנ"ח שיוכל לטעון לא שכרתיך א"כ לא חל עליו תקנ"ח מעולם כיון שיכול להשמיט עצמו מתקנתם וח"כ א"ש שיטת הפוסקים דלא תקנו כלל גבי קציצה שום שבועה על הבע"ה בכו"ה דהא אם יטעון להדי' א"י אם קצצתי לך כמו שאתה טוען יהי' פטור מדינא כמ"ש התוס' דהוי א"י אם נתחייבתי ותירוצם ל"ש דהוי משאיל"מ כיון שאינו מב"מ שהאחת שקציץ לו כבר פרע ע"כ לא יכלו חכמים לתקן שום תקנה בקציצה דבמב"מ הרי עליו שבועת התורה ובכו"ה יכול לטעון אינו יודע ול"ש שבועה ולכך אפי' היכא שכופר בבירור נמי לא תקנו כיון שיכול להשמיט עצמו מתקנתם ולטעון א"י ובכה"ג לא חל עליו תקנ"ח כלל ודו"ק:
ח וא"כ י"ל דבזה נחלקו הר"מ עם הרמב"ן אם תקנו שבועה לבע"ה בקציצה בכו"ה דהר"מ לא ס"ל מ"ש דכל שאינו נכנס תחת תקנ"ח בע"כ לא היו יכולים לתקן והא דשכרו שלא בעדים דנאמן היינו מטעם מגו וא"כ כל שיש עדים ששכרו דתו ליכא מגו תקנו בקציצה נמי שבועה על הבע"ה עכ"פ משום כדי חייו אפי' בכו"ה ויש לכוין זה בלשון הר"מ דס"ל דהטעם בשכרו שלא בעדי' דאין השכי' נשבע הי' משום מגו דהר"מ נקיט הלשון שם בהלכה ו' שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ובגמר' דילן ליתא הלשון נאמן רק מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר ונתתי לך שכרך ולפימ"ש א"ש דוודאי אי מפרשינן לישנ' דשמואל כפשוטו דמטעם מגו שיש לבע"ה אינו נשבע השכיר שייך שפיר לומר נאמן. אמנם אם מפרשי' כמ"ש דהואיל ויכול להשמיט עצמו מתקנ"ח לא חלה עליו תקנ"ח כלל א"כ ל"ש לשון נאמן דהא לאו מטעם נאמנות קאתינ' עליו רק שלא חלה עליו תקנ"ח בשלא בעדי' הואיל ויכול להשמיט עצמו מתקנת' אמנם הר"מ דס"ל דרק מטעם מגו טעמ' דשמואל בשלא בעדי' דאין השכי' נשבע לכך מפרש שלא בעדים נאמן ולא ס"ל סברתינו הנ"ל וא"כ ממיל' בקציצה נמי אע"ג דבכו"ה יכול להשמיט ולטעון שא"י מ"מ היכא שטוען ברי שלא קצצתי לך יותר חייב שבועה בכופר הכל או בהילך אע"ג שאין עליו שבועה התורה מ"מ חייב לישבע מתקנ"ח משום כ"ח דשכיר וליכא למימר דהא יש לו מגו עכ"פ אי בעי לטעון אינו יודע ויהי' פטור משום דהוי כא"י אם נתחייבתי ז"א דהתוס' כתבו להדי' במס' ב"מ צ"ז ע"ב ד"ה ר"ה דל"א מגו אי בעי אמר א"י משא"כ אי אמרינן דהיכא דיכול להפקיע עצמו מתקנ"ח לא חל עליו שום תקנה א"כ שפיר לא תקנו גבי קציצה שום שבועה על הבע"ה בכו"ה כיון דיכול להפקיע עצמו עכ"פ שיטעון איני יודע אם קצצתי לך כמה שאתה טוען ויהי' א"י אם נתחייבתי ולכך לא תקנו גבי' שום שבועה ודו"ק היטב: (ט) ומעתה נבא לביאור דברי התוס' שהתחלנו בס"ד דהנה לכאורה י"ל דהגמ' פריך שפיר א"ה אפי' קציץ נמי ול"ל דכאן מיירי בשכרו שלא בעדים דשמא לא ס"ל להמקשן הך דשמואל דבשכרו שלא בעדים לא תקנו שבועה השכי' דבאמת אינו מוכרח כ"כ הך דינא דשמואל ועי' תוס' מס' ב"ב מ"ו ע"א ד"ה אלא לאו דלאו כ"ע ס"ל הך דשמואל דבאמת מטעם מגו ליכ' מגו כ"כ כמ"ש התוס' דהוי מגו בדדמי ובמס' ב"מ הניחו בתימ' הך קושי' וכאן נמי תירצו בדוחק גדול עי' במפורשי' ואי משום סברתינו דכל דליכ' עדים הואיל ויכול להפקיע עצמו לא חלה עליו תקנ"ח דלמא לא נחית האי מקשן להך סברא ולכך לא יכלו התוס' להקשו' על דברי המקשן כלל מאי פרי' אפי' קציץ נמי דלמא מיירי בשכרו שלא בעדים דהא מצינו למימר דהמקשן לא נחית לסברת שמואל כלל (ואע"ג דכאן שקיל וטרי בגמ' שמואל ואיהו גופ' ס"ל בשלא בעדים לא תקנו שבועה השכיר מ"מ הרי המקשן יכול להקשות אי לא ס"ל הך דשמואל לחלק בין שכרו בעדים לשלא בעדים האיך מתרצין המתני' ולחלק בין קציץ למחולקי' על הפרעון) אמנם למאי דמשני קציצה מדכר דכיר וע"כ לא אזדא לי' גבי קציצה רק הטעם דטרד' אבל הטעם דכדי חייו נשאר עדיין דאל"כ הי' לו לתרץ נמי בקציצה ליכ' משום כדי חייו וע"כ דלא כסברת הר"ן וא"כ קשה כיון דהטעם דכד"ח נשאר גבי קציצה נמי א"כ אמאי לא תקנו איזה שבועה בקציצה נמי והקדימו התוס' דלא קאמר הממע"ה וכו' אלא ישבע בע"ה וא"כ קשה אמאי קתני בברייתא סתמא הממע"ה וצ"ל דוודאי אי היו מתקני' שבועה על הבע"ה בקציצה בכו"ה נמי לא הי' יכול התנא לסתום הממע"ה דהרי הוצרך לפרש דאי לא מייתי ראי' ישבע הבע"ה עכ"פ אמנם כיון דבאמת אין כאן שבועה על הבע"ה רק במב"מ וזה לא הוצרך התנא לפרש דבמב"מ ישבע דהרי מוטל' עליו שבועה מה"ת ולכך סתם הממע"ה דשבועת מב"מ על הבע"ה ממילא ידעינ' וא"כ וודאי קשה כיון דטעמא משום כד"ח נשאר גבי קציצה נמי א"כ אמאי לא תקנו שבועה בכו"ה נמי על הבע"ה משום כד"ח דשכיר וצ"ל ע"כ דס"ל כמ"ש בסברת הרמב"ן דלא תקנו בקציצה כלל כיון דיכול להפקיע עצמו בכו"ה מתקנ"ח שיטעון א"י ואז לא יהי' עליו שום שבועה ולכך לא תקנו שבועה על הבע"ה בכו"ה בקציצה וא"כ כיון דהתרצן ע"כ נחי' להך סברא דהיכא שמצי להפקיע עצמו לא חל עליו תקנ"ח א"כ ע"כ מודה לדינא דשמואל דבשכרו שלא בעדי' לא תקנו שבועה כיון שיכול להפקיע עצמו מתקנת' כסברתינו הנ"ל וא"כ הקשו שפי' אמאי לא משני דבריית' דקציצה מיירי בשכרו שלא בעדים ותירצו שפי' דבמב"מ כיון שלא הי' יכול להעיז ולומר שלא שכרו א"כ אפי' בשלא בעדים נמי חלה עליו תקנ"ח דכאן ל"ש לומר מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכו' דהא כיון שמודה במקצת לא הי' יכול להעיז וא"כ לא מצי להפקיע עצמו וחל עליו התקנה אפי' בשכרו שלא בעדים ולכך הוצרך לתרץ דקציצה דכיר וממילא לא תקנו חכמים נגדו שבועת השכיר ועליו נמי לא תקנו דבכו"ה יוכל להפקיע עצמו ולומר א"י ולא יהי' עליו שום שבועה כמ"ש בשיט' הרמב"ן שהביא הש"כ שחולק על הר"מ וס"ל דבקציצה לא תקנו שבועה על הבע"ה בכו"ה וס"ל להתוס' דבמב"מ באמת אפי' שלא בעדים נמי ישבע השכיר עי' בסמ"ע סי' פ"ט ס"ק ט' ודו"ק היטב. כי הו' נכון ליישב לשי' התוס' במה דכתבו דבמב"מ לא הי' יכול להעיז ולכפור כלומר וממיל' חל עליו התקנה אפי' בשכרו שלא בעדים דאינו יכול להפקיע עצמו מתקנת חכמים כיון שאינו יכול להעיז כ"כ משא"כ מפרעתיך ללא שכרתיך ליכא העזה, כ"כ כמה שנפרש לקמן בס"ד ולכך בשכרו שלא בעדים לא תקנו שבועה השכיר בכו"ה ודו"ק ושיטת הר"מ והמחבר שחולק וס"ל דבשכרו שלא בעדים אפי' במב"מ נמי לא תקנו שבועת השכיר עי' ש"ע סי' פ"ט סעיף ג' יבואר לקמן בס"ד באות י"ג ע"ש:
י נ"ל דר' יהודא לא ס"ל כלל תקנת משום כדי חייו ולכך ס"ל דבכו"ה לא תקנו שבועה כלל רק במב"מ דהבע"ה צריך שבועה מה"ת וחשו חכמים שלא ישבע לשקר תקנו שבועה על השכיר וכן כ' הנו"ב מד"ת לחו"מ סי' י"ט דר"י לא ס"ל התקנה משום כד"ח כלל. אמנם לרבנן דס"ל דמשום כד"ח היו מתקני' שבועה על הבע"ה א"נ א"כ אפי' היכא דליכא משום טרד' דאז אין השכי' נשבע עכ"פ צריך הבע"ה לישבע. והנה לפי"ז כי אמרי' בגמ' גבי עבר זמנו דרמי' נפשי ומדכר ואזיל לי' טרד' דבע"ה מ"מ הי' הבע"ה צריך שבועה משום כדי חייו וכן כ' הנמ"י במס' ב"מ קי"ב ע"ב דזה הי' קושי' הגמ' וכי שכיר עובר משום בל תגזול כלומר והי' לתקן שישבע בע"ה משום כד"ח. ונ"ל להסביר דבאמת אי אמרי' חזקה אין בע"ה עובר בב"ת וא"נ אמרי' דמסתמ' נתן לו שכרו וא"כ אין כאן מקום לתקנה משום כדי חייו רק הענין הי' כך דבאמת ידעי' דהך חזק' דרמי' אנפשי' ומדכר לא הוי חזק' טובה כ"כ כמ"ש תוס' בד"ה כי מטא רק דמ"מ החזקת חיוב של בע"ה איתר' וא"כ לא הו"ל כא"י אם פרעתיך ולכך לא תקנו שישבע השכיר מ"מ קשי' לי' להגמ' דהבע"ה ישבע דהא לגבי בע"ה ליכא חזקה דלא יעבור על בל תגזול דהא אפשר שמעכב שכרו משום ספק מלוה ישנה ואע"ג דלענין חששא דבל תלי' ל"א שמא ספק מלוה ישנה מ"מ לענין בל תגזול איכא חשש ספק מלוה ישנה וממילא מתורץ מ"ש התוס' והראשונים הא לגבי בע"ה איכא נמי לאו דבל תגזול ועי' בחי' הר"י מיגש. אמנם לגבי השכיר לחשוד אותו משום ספק מלוה ישנה שירצה להוציא ממון מבע"ה מספיק' אין לחושדו בכך וכן משמע מתוס' ב"מ ו' ע"א ד"ה ממון עי"ש היטב ואע"ג דבמס' ב"מ ו' ע"א אמרי' משום ספק מלו' ישנה הולך ותוקף בטליתו של חבירו אלמא דרוצה אפי' להוציא ממון נמי מחבירו מ"מ יותר יש לחוש משום ס' מלו' ישנה שיעכב ממון חבירו אצלו ממה שירצה להוציא ממון ודו"ק. ולא כמ"ש בהפלאה למס' כתובו' כסוגי' דפוגמ' דלענין נוטל נמי חיישינן משום ספק מלוה ישנה דזה לא מסתבר דמשום שהי' מסופק ירצה להוציא מבע"ה וזה כוונת רש"י בד"ה וכי שכיר עובר משום בל תגזול לקבל שכרו ב"פ ולכאורה כל דברי רש"י הם מיותר. אמנם לפימ"ש א"ש דבאמת הו"מ למימר דאין זה חזקה כ"כ דאימר ספק מלו' ישנה יש לו עליו וז"ש רש"י לקבל שכרו ב"פ כלומר דמשום ספק מלוה ישנה על בע"ה לא יבא להוציא ממון וממילא הו"ל ברי וברי והי' להם לחוש לכדי חייו ועי' בתומי' סי' פ"ט ס"ק י"ב וע"ז משני הגמ' חדא דאין שכיר מש"ה שכרו כלומר ולכך לא תקנו משום כדי חייו דהא מילתא דל"ש שהשכי' ישהא שכרו ולכך היכא שהו' תובעו לאח"ז לא עשו לו תקנה ועי' בנתיבות סי' פ"ט ס"ק ח' שכ' ג"כ כה"ג וממילא ל"ש כדי חייו כלל בעבר זמנו וא"כ אפי' במב"מ שכבר השהה השכר עי' תוס' ב"ב מ"ה ע"ב ד"ה נתנה לו מ"מ לא עשו תקנה בכה"ג וא"כ אפי' אי לא אלים כ"כ הך דרמי' אנפשי' ומדכר ובמב"מ ל"ש אין שכיר משה' שכרו מ"מ כיון דעיקר הטעם משום כדי חייו ל"ש בעבר זמנו משום דל"ש ממילא לא עשו שום תקנה שישבע ויטול אפי' היכא דאזלא לי' החזק' דאין שכיר ולכך לא קאמר הגמ' חזקה דאין שכיר משה' שכרו דהגמ' בא לתרץ אפי' במב"מ דל"ש החזק' שהרי חזינן שהשה' מ"מ כיון דאין דרך השכיר להשהו' שכרו לאחר זמנו לא עשו תקנה שישבע אפי' אם השהה אע"ג דלא אלי' כ"כ החזק' דרמי' אנפשי' ולכך לא הקשו התוס' כאן הרי במב"מ ל"ש אין שכיר מש' כמה שהקשו לקמן בד"ה לא קצצתי אליבא דר"י עי' בתומי' ס"ק ט' ולפימ"ש א"ש דוודאי לר"י דעיקר התקנה לא רק משום כדי חייו רק מדינא ולכך הקשו שפיר במב"מ דל"ש א"ש מש' אמאי לא ישבע ויטול אבל לרבנן עיקר התקנה הי' משום כדי חייו וממילא בלאח"ז דלא שייך משום כדי חייו משום דלא שכיח' אע"ג דהו' השה' שכרו לא עשו שום תקנה ולכך לא הקשו התוס' כאן ממב"מ אע"ג דמתני' דעבר זמנו ולא תבעו איירי אפי' במב"מ ולישנ' דהמקשן הכי שהביא אלמה תני' עבר זמנו ולא נתן לו הר"ז אינו נשבע ונוטל ובמס' ב"מ מתני קי"ח ליתא הך דולא נתן לו רק עבר זמנו אינו נשבע ונוטל והמקש' בכאן הבי' הך דולא נתן לו או"ו כוונת המקשן הי' להקשות אפי' ממב"מ דשפיר ידע דיש לנו חזקה דאינו עובר על ב"ת רק הי' ס"ל כיון שמב"מ הרי עבר עכ"פ על בל תלי' ואע"ג דנוכל לומר שהרשהו על הך מקצת שמודה כמ"ש התוס' מס' ב"ב מ"ה ע"ב ד"ה נתנה מ"מ הרי איתר' לי' עכ"פ הך חזק' ולא אלים כ"כ ולכך הבי' הלשון עבר זמנו ולא נתן לו כלומר אע"פ שידעי' בבירור שעדיין לא נתן לו הכל כגון שמב"מ ומשני חזקה אין בע"ה עובר בב"ת כלומר אפי' בכה"ג ואע"פ שמב"מ אמרי' דהרשהו עד דשקיל וטרי כיון דאין שכיר משה' שכרו לא הוצרכו לשום תקנה לא לשבועת השכיר ולא לתקן שבועה על הבע"ה ועל זה הדרך מיושבי' הרבה קושיות ודקדוקי' בזו הענין ולא רציתי להאריך בזה כי כבר האריך בזה בתומי' ס"ק ט' וס"ק י"ב ובמעט מ"ש א"ש הכל על נכון בס"ד ודו"ק:
ומ"ש דבלאח"ז לא עשו חכמים תקנה א"ש וודאי לפימ"ש התומי' ס"ק ו' דבשכרו שלא בעדים לא עשו תקנה דאיהו דאפסיד אנפשי' שלא נשכר עצמו בעדים ושם הו' וודאי דוחק גדול דמה הי' לו לעשות אם לא מצא עדים. אמנם הכא לענין לאח"ז וודאי א"ש דאיהו דאפסי' אנפשי' דלמה המתין עד לאח"ז ואם באמת תבעו בזמנו ולא רצה ליתן לו הרי הדין באמת דנשבע ונוטל ודו"ק:
א כבר כתבנו לעיל סי' א' השינוי במס' ב"מ למס' שבועו' דשם פריך בגמ' א"ה ניתיב לי' בלא שבועה היינו משום דשם הי' ס"ל דעיקר הטעם משום טרד' דפועלי' דהוי בא"י אם פרעתיך לכך פריך אי הכי כלומר אי משום טרד' דבע"ה אמנם הכא ידע דצריכי' לשני הטעמים משום כד"ח נמי לכך ל"ש להקשו' אי הכי רק פרי' וניתיב לי' בלא שבועה כמ"ש הר"נ דמשום כד"ח נמי הי' לתקן דליתיב לי' בלא שבועה דאיכא אינשי דאפי' בקושט' לא בעי אשתבועי וראיתי בפנ"י למס' ב"מ שמדקדק מ"ט לא הביא הגמ' שם ג"כ מילת' דרב ושמואל דמיירי דווקא ששכרו בעדים. ונרא' דהנה התומי' כתב בס"ק ט' דלר"י דס"ל דלא עשו התקנה דשכי' רק במב"מ ע"כ לא ס"ל מגו דא"כ הי' לו מגו ממב"מ לכו"ה וע"כ ברית התקנה נכר' דאפי' יש לו מגו נמי השכי' נשבע ונוטל ע"ש ונרא' להסביר הדבר דהנה לעיל באות י' כתבנו דר"י לא ס"ל כלל טעמ' משום כדי חייו רק משום טרד' לחוד עקרוה לשבועה מבע"ה במב"מ והנה לכאורה ע"כ צ"ל דר"י משוי לי' לטרד' דבע"ה לספק ממש דשמא ישבע לשקר ולכך עקרוה רבנן שבועה ממנו רק בכו"ה כיון שאין מוטל עליו שבועה כלל לא יכלו להוציא ממון מבע"ה ע"י שבועה השכי' משום ספק טרד' רק במב"מ כיון שעכ"פ מוטל השבועה על בע"ה ויש כאן ספק טרד' דשמא ישבע לשקר לכך תקנו שהשכי' ישבע וא"כ א"ש דלר"י ל"א מגו אפי' בלא טעמא דממב"מ לכו"ה ל"א מגו רק לפימ"ש דע"כ דטעמ' דטרד' משוי לי' לספק ממש שמא שכח א"כ הו"ל מגו בדדמי ולכך לר"י אפי' בשכרו שלא בעדים נמי תקנו שבועה השכיר במב"מ דליכ' מגו דלא שכרתיך דהו"ל מגו בדדמי כקושי' התוס' כאן ד"ה מתוך ובמס' יבמות ריש פ' האשה שלו' ובמס' כתובות פ"ז ע"ב ד"ה דמפרע ע"ש אמנם לרבנן הפירוש הכי דבאמת טעמ' דטרד' הי' רק מיעוט כמ"ש התומי' ס"ק ז' אמנם לעיל כתבנו דכיון דמשום כד"ח הוצרכו לתקן עכ"פ שבועה על הבע"ה כלומר דאנו חוששי' לתקנת השכיר דלמא בע"ה הי' ממיעוט אינשא שמעיזי' לכפור בחבריהם ושוב חששו דלמא הי' ג"כ ממיעוט הטרודים ומתוך טרד' ישבע לשקר שנדמה בעיניו לברי שפרע לו ולכך תקנו שבועה על השכי' וא"כ יש כאן תרי מיעוטי או דלמא בע"ה הי' מהמיעוט שמעיזים לשקר בשאט נפש ומיעוט' דבתום לבבו ג"כ משקר מחמת טרוד עי' לעיל אות ב' וא"כ כיון שיש לו מגו היכא שלא שכרו בעדים דאז יצאנו עכ"פ מהחשש דמשקר דהרי יש לו מגו וא"כ לא נשאר לנו רק חשש אחד דלמא הי' מוטרד כ"כ עד שנדמ' בעיניו שפרע בבירור וישבע לשקר משום חד מיעוט לא היו מתקני' שבועה וא"כ ל"ק קושי' התוס' דהו"ל מגו בדדמי דז"א דהא מכיון שיש לנו מגו תו לא נשאר רק חד מיעוט דטרוד ומשום הא לחוד' לא היו מתקני' שבועה השכי' אמנם לר"י דהטרד' הי' ע"כ מה"ד כספק ממש דהא לא ס"ל כלל תקנה משום כדי חייו וא"כ לא מהני מגו בשכרו שלא בעדים דהא הו"ל מגו בדדמי. וא"כ א"ש דשם במס' ב"מ לא נשנית פלוגת' דר"י ורבנן וא"כ י"ל התם המתני' דשכי' בזמנו נשבע ונוטל היינו שבועת התורה שהי' מוטל על הבע"ה וא"כ הי' מצד הטרד' ומה"ד דהו"ל כמו מחוייב שאיל"מ רק משום הפסת דעתו דבע"ה תקנו שבועה על השכי' ולכך פריך שם אי הכי וניתיב לי' בלא שבועה וכיון דהטרד' הי' חשש ספק ממש לכך לא הבי' שם הדין דבשכר שלא בעדים יש מגו דלא מהני מגו דהא הוי מגו בדדמי כקושי' התוס' אמנם הכא במתני' דנישני' דברי רבנן בסתם ודברי ר"י בלשון יחיד וע"כ דהלכת' כרבנן דיחי' ורבי' הלכה כרבי' וא"כמדתקנו בכו"ה נמי ע"כ דס"ל הטעם משום כדי חייו דמשום טרד' לא הי' להם לתקן בכו"ה היכא שאינו מחוייב שבועה מה"ת אי לא אכפת להם משום כדי חייו וא"כ אפשר שפי' לומר דטרד' דפועלי' הי' רק מיעוט כמ"ש התומי' ולא כמ"ש הסמ"ע סי' פ"ט ס"ק ג' דעל הרוב בע"ה טרוד בפועלי' ורק משום. כדי חייו נמי הוצרכו לחוש לתרי מיטועי ולתקן שבועה אפי' בכו"ה משום דלמא הי' ממיעוט המעיזי' לשקר נמי ומיעוט' דטרד' וא"כ מכיון שיש כאן מגו בשכרו שלא בעדים דאזיל לי' חששא דמשקר ולא נשאר רק חד מיעוט' דטרד' ומשום הך מיעוט' לחוד' לא תקנו שבועות השכיר ולא תקנו שום דבר ולכך הביא רק כאן במס' שבועו' דינ' דר"נ א"ש דבעי' שכרו בעדים דווקא ודו"ק. העולה ממ"ש דאי לא ס"ל משום כד"ח לא צריכי' לתקן בכו"ה רק במב"מ ואז ע"כ צ"ל דחשש טרד' חשוב לספק ממש. אמנם אי ס"ל משום כדי חייו הוצרך לתקן בכו"ה נמי ואז שפי' מצינו למימר דהחשש טרד' שיסבור שפרע בבירור הי' מיעוט' דרק המיעוט טרודים כ"כ שיהי' סבורי' בבירור שפרע וא"כ לר"י חשש טרד' הי' ספק ממש ולרבנן הי' רק מיעוט ואע"ג דהתוס' ד"ה וניתיב לי' כתבו דלרבנן הוי לגמרי כא"י הי' רק בס"ד משא"כ לפי המסקנא אינו מוכרח לומר כך והא ראי' שהתוס' עצמו כתבו הכא דלא הוי טען שפרעו בבירור היכא שמסופק שפרעו אלמא דלא חיישינן כ"כ שיטע' כ"כ עד שיהי' כברי בעיניו שפרע לו מ"מ לא קשי' לר"י דמשוי לטרד' דבע"ה לספק ממש הי' לו לחייב בכו"ה נמי כקושי' התוס' ד"ה וניתב לי' דהוי כא"י אם פרעתיך דזה אינו דהא לא אמרינן שבוודאי שכח רק דחיישי' שמא שכח וא"כ לא נוכל משום האי ספיקא להוציא ממנו ממון רק במב"מ חיישינן שלא יבא לידי ספק שבועה דאוריי' תקנו השבועה על הבע"ה ודו"ק. מ"מ בהא סלקי' ובהי' נחתינ' דמיעוט יש כאן עכ"פ שטועי' כ"כ עד שנדמה לו שפרע בבירור והטעות גבר כ"כ אצלו עד שאינו מסופק כלל לפי דעתו רק שהעלינו בס"ד דמשום הך מיעוט' לחוד' לא חיישינן ולכך היכא שיש לו מגו לא תקנו משום הך מיעוט לחוד' ודו"ק ולקמן יבואר עוד בס"ד:
יב בגמ' אר"נ אמר שמואל ל"ש אלא ששכרו בעדים אבל שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך והנה אם יש ע"א ששכרו אי יש לו ג"כ מגו הובא בזה בטור חו"מ סי' פ"ט ג' שיטות שיטת הר"מ פי"א מה"ש דע"א אינו כלום ולא תקנו בזה כלום ושיטת הרמ"ה דבע"א נשבע הבע"ה כעי' של תורה דהא אם הי' אומר לא שכרתיך נמי הי' צריך שבועה דאוריי' להכחיש העד לכך בטוען פרעתיך נמי צריך שבועה דאוריי' כמו דמצינו מס' ב"ב ע' ע"ב בטוען החזרתי דנאמן במגו דנאנסו דצריך שבועה כיון שאם הי' טוען נאנסו נמי שבועה בעי עי' בש"כ חו"מ סי' פ"ט ס"ק ז' שיטת הר' ישעי' דבע"א נשבע השכיר והה"מ פי"א מהל' שכירות הביא ראי' מגמ' דבע"א לא תקנו מדנקיט ל"ש אלא ששכרו בעדים משמע הא ע"א לא מהני וא"כ קשה על שיטת הר' ישעי' למה נקיט ששכרו בעדים כיון דבע"א נמי נשבע השכיר דבשלמא לשיטת הרמ"ה דבע"א ישבע בע"ה בנק"ח לא קשה למה נקיט ששכרו בעדים דשמואל מיירי משבועת השכיר ליטול וזה לא תקנו רק בע"א ומשבועת בע"ה לא מיירי שמואל אמנם להר"י דהשכי' נשבע ונוטל בע"א וודאי קשה למה נקיט בגמ' עדים. ונרא' דהנה לכאור' הי' סברא לומר כיון דבע"א עכ"פ הבע"ה צריך שבועה ולא מפטר בולא כלום ולעי' באות י"א כתבנו דלגבי שבועת בע"ה איכא בכל פעם חשש טרדה רק דאינו רק מיעוט ולא תקנו בזה מ"מ היכא שהי' מחוייב כבר שבועה הי' מקום לומר לבע"ה מה אכפת לך אם ישבע השכיר הא מסתמ' לא ישבע לשקר וא"כ לא יפסיד בע"ה כלום דבשלמא כשאין על הבע"ה שום שבועה שפיר אמרי' דמצד דלמא הבע"ה טרוד ל"א שהשכיר ישבע דהבע"ה יאמר דל אנת ודל שבועתך כמ"ש הר"נ אמנם היכא שיש ע"א ששכרו דאיכא שבועה עכ"פ על הבע"ה כסברת הרמ"ה וכיון דאיכא מיעוט' עכ"פ דטרדא והשכיר ידעינן בבירור שלא שכח א"כ הוי מסתבר דהשכיר ישבע ופשיט' דלהא ליכ' למיחש שהשכיר ישבע בשקר דאחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקי' ולגבי הבע"ה אין אנו חושדי' אותו כלל שישבע בשקר רק מחמת טרד' ידמה לו בבירור שפרע וא"כ היכא שיש שבועה על הבע"ה מסתבר דאותו שבועה רמינ' על השכיר אמנם כד דייקינן ליתא להא מילתא אליבא דרב ושמואל דהא הבע"ה יאמר ממנ"פ אנא קים לי בנפשאי שאני זוכר בבירור שכבר פרעתי וא"כ מצינא לאשתבועי שפיר רק שאתם חושדי' אותי דלמא טרידנא וא"כ אפטור לגמרי אפי' בלא שבועה כיון דאיני יכול לישבע לדעתיכו ול"ל כיון שאי"ל משלם דהא רב ושמואל לא ס"ל משאיל"מ ולכך נקיט שמואל דווקא בשכרו בעדי' אבל בע"א אין השכי' נשבע ושפיר נשבע הבע"ה כשיטת הרמ"ה אמנם לדידן דקיי"ל משאיל"מ וא"כ מכיון שיש כאן שבועה על הבע"ה ולגבי בע"ה איכא חששא מחמת מיעוט' הטרודות עכ"פ וא"כ הרי הא נכנס בגדר החשש עכ"פ שא"י לישבע מחמת טרדא ואע"ג דמחמת הך מיעוט לחודא לא היו מתקני' עליו שבועה וממילא גם השכיר לא הי' נשבע דמצי לומר לו דל אנת ודל שבועתך מ"מ כיון שיש ע"א והרי הי' מחוייב שבועה כבר א"כ שפיר אמרי' דהבע"ה לא ישבע כיון שנגדו איכא חשש' דמיעוט הטרודי' ומוטב שישבע השכיר שאין על שבועתו פקפוק כלל ולדידי' לא מצי הבע"ה לטעון אי כדבריכם אפטור לגמרי דהא אנו ס"ל משאיל"מ ורק כיון שאינו רק מיעוטא החשש דטרדא וגם הבע"ה טוען ברי לא אמרו שמשלם רק שישבע השכיר נגדו ודו"ק (ואפש"ל דמכח הך סברת הוכיח הר"מ דבע"א לא הי' שום שבועת התקנה דהו' ס"ל דאי הוי שבועת התקנה על הבע"ה עכ"פ בע"א א"כ טפי הו"ל לתקן השבועה על השכיר שאין שום חשש על שבועתו וא"כ אמאי נקיט עדים וע"כ דעיקר התקנה לא נתקנה בע"א כלום כמ"ש הה"מ פי"א מה"ש יעו"ש ודו"ק):
יג ובמ"ש דחששא דטרד' בע"ה הי' רק מיעוט' יש ליישב בזה ולהבין דעת קדושי' במה שנחלקו הרמב"ם והר"י בשכרו שלא בעדים ומב"מ אי נימא כיון דבכה"ג ליכא מגו ממילא נשאר תקנת השבועה על השכיר וזהו באמת שיטת הר"י בתוס' ד"ה קציצה מדכר דכיר, אמנם הר"מ חולק וס"ל דבשכרו שלא בעדים אפי' הבע"ה מודה במקצת נשבע שבועה התורה ככל מב"מ עי' בלח"מ שם פי"א מה"ש ונרא' דהנה וודאי אי אמרי' דעיקר התקנה הי' משום כד"ח והי' לתקן שבועה על הבע"ה ורק משום מיעוט' דטרד' כבר חשו חכמים שלא לגרום תקלה בתקנתם ותקנו השבועה על השכיר וא"כ לכאורה במב"מ דבע"ה מחוייב שבועה מה"ת לא הי' צריך כלל לתקן שבועה והא דתקנו שבועת השכי' גם במב"מ היינו דלא להוי תקנת' דרבנן כי חוכא דמה"ת יתה כח הנתבע במב"מ מכו"ה דהרי בכו"ה א"צ התובע שבועה ובמב"מ מחויי' שבועה ואם יתקנו חכמים רק לגבי כו"ה שישבע השכיר ויטול ולא במב"מ א"כ יהי' גרע כחו של השכי' במב"מ מכו"ה זהו לא יכלו חכמים לתקן וא"כ ה"ד בשכרו בעדים דכבר הוצרכו לתקן תקנה בכו"ה משום כדי חייו וממילא הטילו שבועה על השכיר לבך תקנו במב"מ נמי שבועה על השכיר משא"כ בשכרו שלא בעדים דבכו"ה לא תקנו כלל דהא אי' לי' מגו כמ"ש לעיל באות י"א דכיון דיש לו מגו ואזלא לי' חששא דמשקר ולא נשאר רק חששא דטרדא ומשום הך לחוד' לא תקנו א"כ שפיר במב"מ אע"ג דאין כאן מגו מ"מ כיון דמשום כדי חייו לא צריכי' לתקן במב"מ דבמקום שהבע"ה אינו נפטר רק בשבועה ממיל' און השכיר הולך בפחי נפש לגמרי וא"כ לא הי' לנו שום חשש רק משום טרד' ומשום הך לחודא לא תקנו והנה לשיטת הר"מ ע"כ צ"ל דס"ל הכי דחששא דטרד' הי' חשש רחוק דהנה הרמב"ם נקיט בשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן וע"כ דס"ל דהטעם משום מגו וא"כ קשה קושי' התוס' והראשונים הא הוי מגו בדדמי וצ"ל כמ"ש לעיל באות י"א דחששא שמא טועה ונדמה לו בבירור שפרע הוא חשש רחוק וא"כ שפיר ס"ל להר"מ דבמב"מ כיון דמשום כד"ח א"צ תקנה וחשש טרדא הי' חשש רחוק לא תקנו שבועת השכיר בכה"ג בשלא בעדים כיון דבכו"ה לא היו יכולים לתקן ממילא א"צ במב"מ לתקן אמנם התוס' ס"ל דבאמת חששא דטרדא הי' חשש גמורה והא דבשכרו שלא בעדים אין השכיר נשבע היינו כמ"ש לעיל באות ז' משום דיכול להפקיע עצמו מתקנ"ח לא תקנו חכמים עליו שום תקנה עי' לעיל באות ז' וא"כ במב"מ שא"י להפקיע עצמו דהא רוצה לשלם לו מה שמודה לו כמ"ש שלא הי' יכול להעיז וממילא מוכרח להשאר בתקנ"ח וא"כ אע"ג דמשום כד"ח ליכ' מ"מ כיון דחשש טרדא איכא שפיר ישבע שכיר ולא הבע"ה כיון דחיישינן לטרדא ודו"ק ועי' לעיל אות ט' מ"ש שם:
יד בגמ' אר"נ אמר שמואל ל"ש אלא ששכרו בעדי' וכו' וכן אמר ר"י מכלל דפליג עלי' ר"ל נ"ל ליישב ע"ד הפלפול מאי דפרי' מכלל דפליג עלי' ר"ל דהנה זה רבות בשני' אשר הקשיתי מאי פריך בסמוך שבועת השומרים דחייב רחמנא היכא משכחת מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסו לפימ"ש הה"מ פ"ב מהלכות שכירות והובא ג"כ בש"כ חו"מ סי' ש"ג דשומר שנאנס החפץ מידו מ"מ שכר שמירתו לא הפסיד וא"כ מאי מגו אי' לי' שטוען להד"מ הא משו"ה טוען נאנסו כדי שיתן לו שכר שמיר'. והנה אחר זמן רב ראיתי בתומי' סי' פ"ב בכללי מגו באות קי"ב וקי"ג שם שהרגיש בזה. וההוא אמר דקושי' הגמ' קאי אשומר חנם מכח הך קושי' דבש"ש ליכ' מגו דלכך אינו טוען להד"מ משו' שבא על שכרו. אמנם בגמ' איתא טענת נאנסו משמע דקאי אשומ' שכר וכן מבואר ברש"י ד"ה שבועת השומרים דמיירי בשומר שכר ועי' בשו"ת הגאון ר' יהודא אסאד ח"ב סי' רכ"ו. והנה ראיתי בשו"ת הנ"ל סי' רי"א שכתב דהך דינ' של הה"מ דשומר שנאנס החפץ אי מגיע לו שכר שמיר' או לא תלי' בפלוגת' דר' יוחנן ור"ל בירושלמי פ"ג דמס' קידושין אי אמרי' אונסא כמאן דעביד או לא דלר' יוחנן דאמרי' אונסא כמאן דלא עביד אין מגיע לו שכר שמיר' ולר"ל דאמרי' אונסא כמאן דעביד מגיע לו שכר שמיר' עי' בר"נ ריש פ"ג דמס' קידושין ועי' בש"כ חו"מ סי' כ"א ס"ק ג' והנה א"כ בוודאי אליב' דר"י יש להקשות שפיר ש"ש היכי משכחת לה ליהמן נאנסו במגו דלהד"מ דכאן אין לומר דמשו"ה טוען נאנסו שלא יפסיד שכר השמיר' דהא גם בנאנסו אינו נוטל שכר השמיר' כיון דאונס' כמאן דלא עבד. אמנם לר"ל דס"ל אונסא כמאן דעבד א"כ אין להקשו' ליהמן נאנסו במגו דלהד"מ דהא משו"ה טוען נאנסו שלא יפסיד שכר שמירתו וא"כ יש לקיים טפי הך דינא דשכרו שלא בעדים נאמן לומר פרעתי שכרך במגו דלא שכרתיך אליב' דר"ל מאליבי' דר' יוחנן דהא אליבא דר"י יש להקשות שפיר ש"ש האיך משכחת לה דליכ' לתרץ כקושייתינו הנ"ל דאינו רוצה להפסיד שכר השמיר' דהא בנאנסו ג"כ אינו נוטל שכר שמירה אמנם לר"ל און להקשות ש"ש היכא משכח' לה כקושייתנו הנ"ל דלית לי' מגו דלהד"מ גבי שומרים משום שרוצה ליטול שכר שמירה וא"כ הך דינ' א"ש טפי אליבא דר"ל מאליבא דר"י וזה שמדייק בגמ' מכלל דפליג עלי' ר"ל כלומר בתמי' והא אליבא דר"ל א"ש טפי דאליבי' ל"ק ש"ש היכי משכחת לה ולר"י קשה כמ"ש ודו"ק:
טו אמנם לכאורה י"ל דגם לר"י ל"ק ש"ש היכי משכחת לה דהא פשיט' בשכרו לימים למשל על ב' ימים בעד שני זהו' ואח"כ נאנס מידו ולא שמר אלא יום אחד אפי' לר"י דס"ל אונסא כמאן דלא עבד מ"מ על מה ששמר כבר לא הפסיד שכר שמירתו דהא ע"ז כבר נתחייב לו וישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ מאי פריך היכי משכחת לה דלמא מיירי התורה בכה"ג דווקא וטוען נאנסו שיתנו לו שכר שמירה על אותו הזמן ששמר כבר (ובזה הי' לו ויכוח עם הגאון בעהמ"ח ס' אומר לציו') אמנם בעיקר הקושי' הנ"ל נ"ל דהנה וודאי אי הי' הדין ששומר שכר א"צ לישבע שנאנס והי' נאמן במגו דל הד"מ מ"מ לא הי' צריך ליתן לו בעל החפץ שכר שמירה דהא הי' מסופק עכ"פ אם נאנס ושמר כראוי או דלמא פשע וא"כ אע"ג דע"י מגו מהימני' לי' שנאנס היינו שא"צ לשלם מ"מ ע"י הך מגו לא מצי מפיק ממון מבעל החפץ (ובפרט לשיטות הסוברי' דמגו להוציא ל"א) וא"כ פרי' שפי' היכי משכחת לה דלא לכתוב רחמנא שבועת השומרים וממילא יהי' נאמן על מה שטוען נאנסו לפטור מתשלומים במגו דלהד"מ ול"ל דטוען נאנסו כדי שיטול שכר שמירה דהא אי נימא דאינו מחוייב שבועה באמת לא יגיע לו שכר שמירה ול"ל דבאמת משו"ה חייבו התורה שבועה שישבע שנאנס ויטול שכר שמירתו זה בוודאי, א"א לומר דהא כל תכלית השבועה הי' שישבע ויפטור כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם ואי נימא דבאמת הי' פטור מן התשלומים רק משום שנוטל שכר שמירה אין לו מגו ולכך צריך לישבע שנאנסו א"כ הו"ל נשבע ונוטל וזה לא מצינו מה"ת ויש להעמיס זה בכוונת רש"י ד"ה שבועו' שומרים שחייב' רחמנא לישבע על שבורה ומתה כדכתיב שבוע' ד' כלומר ושם כתיב ולקח בעליו ולא ישלם כלומר שהשבועה הי' שיפטור מתשלומים וא"כ אי יש לו מגו דלהד"מ למה יצטרך לישבע ול"ל דאין לו מגו דרוצה ליטול שכר שמיר' דהא אי יהי' נאמן רק משום מגו בלא"ה אינו מגיע לו שכר שמיר' דמגו להוציא ל"א ולא אהני המגו רק שיפטור מתשלומים ולא להוציא ול"ל דמשו"ה באמת חייבתו התורה שבועה כדי שיטול שכר שמירה זה אינו דהא שם כתי' ולקח בעליו ולא ישלם דמיני' ילפי' בריש הסוגי' דכל הנשבעי' נשבעי' ולא משלמי' ואי נימא דכאן תכלי' השבועה הי' כדי שלא יפסיד שכר השמירה א"כ הוי נשבע ונוטל וזה לא מצינו מה"ת ולכך מדיי' רש"י כדכתי' שבוע' ד' תהי' כלומר דמהך קרא ילפינן דנשבעי' ולא משלמים ולפטור מתשלומים וודאי יש לו מגו דלהד"מ ודו"ק. ועי' בר"י מיג"מ בריש הסוגי' ועי' שו"ת שואל ומשיב מהדור' תליתאי ח"א סי' תמ"ז שהבי' ג"כ קושי' הנ"ל מאי פריך להימן נאנסו במגו דלהד"מ דמשו"ה טוען נאנסו שאינו רוצה להפסיד שכר שמירתו ע"ש ודו"ק:
טז מסקינן בגמ' דאליבא דרב ושמואל דס"ל מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נתתי לך שכרך דשבועת השומרים לא משכחת רק באפקיד בשטר. והנה הר"נ ויתר הראשונים הקשו דאיך מזכינן שטרא לבי תרי דאנן קיי"ל כהא דרב ושמואל ושבוע' השומרים קיי"ל דחייב אפי' בלא אפקיד בשטר וא"כ הוי נגד סוגי' הגמ' דכאז והנה בתומי' סי' פ"ב בכללי מגו אות קי"ב וקי"ג תירץ דבאמת קשה מאי פריך ש"ש היכי משכחת לה הא קיי"ל מגו לאפטורי משבועה לא אמרי' עיי' בחי' הר"י מיגש רק דהכי פריך דוודאי אי הי' מציאות להחיוב שבועה במקום דליכא מגו שפי' שייך לומר דאפי' היכא דיש לו מגו נמי חייב שבועה דמגו לאפטורי משבועה ל"א אמנם הכא פריך אעיקר חיוב שבועת השומרים היכ' משכחת לה שיהי' החיוב שבועה בעולם כלל וע"ז משני דאפקיד בשטר ליכ' מגו וממילא אפי' שלא בשטר נמי חייב שבועה דמגו לאפטורי משבועה ל"א עי"ש והובאו דבריו גם בנו"ב מד"ת לחו"מ סי' ב' עי"ש ועיי' מ"ש לעיל בישוב שיטת הפוסקים דחייב שבועה אפי' בלא אפקיד בשטר בחי' לסוגי' דבו"ש אות י"ח. והנה הר"נ כתב בשם ר' שריר' דבאמת י"ל דהכא גבי שבועת שכיר דאינו מן הדין סגי' לן אפי' מגו גרוע כי האי דבאמת הוי מגו גרוע דאינו נחשב מעיז כ"כ כשטוען פרעתי שיסבור השכיר שמחמת טרד' הי' משקר משא"כ כשיאמר לו לא שכרתיך רק די"ל כיון שכל שבועת השכיר הי' רק מחמת התקנה במגו גרוע כי האי נמי מהני אמנם הכא גבי שבועת השומרים דשבועה הי' מה"ת שפיר אמרי' דמגו גרוע כי האי שיטעון להד"מ מה שחבירו מכיר בשקרו וטפי ניח' לי' לטעון נאנסו שאין חבירו מכיר בשקרו מגו כי האי לא אמרי' רק רבא מתמה על רמב"ח דאמר כמה מעלי' הא שמעת' דמשמע מצד הסבר' היא דנימא מגו כי האי וע"ז תמה דוודאי אין זה סבר' טובה כ"כ רק דמ"מ יש לקיים מילת' דרב ושמואל ולחלק דבשבועת השכיר שאינו מה"ד מהני מגו גרוע אבל לא דנימ' כמה מעליא הא שמעת' עי"ש בר"ז שזהו תורף דבריו:
יז ונלע"ד ליישב סוגי' הגמ' ע"ד שכתב הר"נ ולומר דאליב' דרב ושמואל הקשה רבא שפיר דגם בשבועת השומרים נימא מגו כי האי בהקדם ליישב קושי' התוס' על רש"י בד"ה מתוך שהקשו לשיטת רש"י ב"ק ק"ד ע"א דבפקדו' שלא עשה לו טובה אפי' כו"ה חייב שבועה דל"ש אין אדם מעיז א"כ מאי פריך הגמ' מתוך שיכול לומר להד"מ דהא כי אמר נמי להד"מ חייב שבועה ולא תירצו כלום לדעת רש"י ונראה ליישב דהנה וודאי אי אמרי' דמצד הדין הי' שחייב שבועה אפי' בכו"ה שפי' צריכין לסברא וטעם לדעת אמאי בכו"ה פטור משבועה אמנם אי אמרי' דמצד הדין אין שום מקום לשבועה אז איפכא אמרי' דבמב"מ נמי לא הי' חייב שבועה רק דהוא גזיה"כ או איזה סבר' לחייב שבועה במב"מ וא"כ בכו"ה פטור אפי' היכא דלא שייך כ"כ אין ארם מעיז שלא עשה לו טובה כגו' בפקדון. ומעתה נחזי אנן הנה בכ"מ שהתובע והנתבע מכחישין זא"ז ויש ספק לב"ד עם מי האמת פשיט' שאין לחייב מספק לא שבועה ולא ממון דאע"ג שגם להתובע יש חזק' שאין אדם תובע אא"כ יש לו עליו מ"מ גם להנתבע איכא חזקת ובצירוף חזקת ממון שלו וא"כ למה נחייבו שבועה רק במב"מ שחייבתו התורה שכבר כתבו התוס' מס' כתובות י"ח ע"א דהוי כרגלי' לדבר התורה בע"א או בשבועת השומרים וא"כ בכו"ה שלא גלתה או שחייב שבועה בוודאי פטור אפי' היכא דליכ' כ"כ חזקת א"א מעיז שלא עשה לו טובה כגון בפקדון וכה"ג. אמנם אי הו"א דאדרבא כל היכא שהתובע והנתבע מכחישי' זא"ז שוב אין אני דנין על חזקת ממון כלל פטור הנתבע בשבי' זה כיון שיש להתובע ג"כ חזקת אין אדם תובע וכו' וא"כ השבועה הי' מה"ד שפיר י"ל דרק משו"ה בכו"ה פטור דאלים טפי החזק' דאין אדם מעיז כיון שעשה לו טובה וא"כ ממיל' בפקדו' וכה"ג שלא עשה לו טובה אפי' כו"ה נמי חייב שבועה ונראה דזה תלי' אי אמרי' דהחיוב שבועה כ"כ אלים עד היכ' שא"י לישבע שמשלם אלמא דס"ל דבכל אלו הטענות שיש לב"ד ספק על הנתבע לא אזלי' בתר חזקת ממון שלו וא"כ בכו"ה נמי לולא שיש לו חזק' דא"א מעיז הי' מהראוי לחייבו שבועה אמנם לרב ושמואל דלא ס"ל מתוך שאי"ל משלם אלמא דאפי' היכא שחייבתו התורה שבועה אינו מעיקר הדין כ"כ דהא היכא שא"י לישבע אין עליו שום חיוב שבועה כ"כ וע"כ צ"ל דהשבועה הי' רק לברר הדבר כמ"ש המהרי"ט ח"ב לאה"ע סי' כ"ד ולכך היכא שא"י לישבע א"צ לשלם וא"כ כיון שאין עליו חיוב שבועה כ"כ מה"ד רק במב"מ ובשאר שבועות שיש לנחות לספיקא חייבתו התורה לישבע וא"כ בכו"ה שאין לנו סבר' שחייב שבועה כמו במב"מ שפיר פטור אע"ג דלא שייך אין אדם מעיז דבלא שום סברא נמי פטור והנה כאן קיימין אליבא דרב ושמואל דס"ל שבועות מ"ז דל"א משאיל"מ וא"כ אין השבועה מצד עיקר הדין ולכך בכו"ה אע"ג שאין לנו סברא לפטור משבועה כגון בפקדון דל"ש אא"מ מ"מ כיון שאין לנו סברא להיפוך ג"כ לחייב שבועה ממילא פטור וא"כ א"ש דעת רש"י דוודאי לדידן דחזינן שחייבה התורה שבועה והי' מעיקר הדין כ"כ עד שאפי' היכא שאי"ל שמשלם א"כ בכו"ה נמי כל היכא דליכ' סברא אלימת' לפוטרו דל"ש כ"כ אין אדם מעיז שלא עשה לו טובה חייב שבועה אמנם הכא לרב ושמואל דלא ס"ל משאיל"מ וא"כ אין השבועה כ"כ חיובא מצד הדין ממילא כל היכא דליכ' סברא לחייב שבועה כמו במב"מ ובאנך הנשבעי' מה"ת ממיל' פטור דלפוטרו משבועה א"צ שום סבר' ולכך פריך הגמ' כאן שפיר אליב' דרב ושמואל מהך שיכול לומר להד"מ ודו"ק היטב. ובר מן דין דכאן אמר שמואל גבי שכיר נמי מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכו' ונאמן אפי' בלא שבועה כמ"ש רש"י להדי' בד"ה יכול לומר וגבי שכיר נמי לא עשה לו טובה ול"ש אין אדם מעיז וא"כ אפי' כו"ה לחייב שבועה וע"כ דאליב' דשמואל רמי נמי מודה דאין חיוב שבועה בכו"ה מה"ת אע"פ שלא עשה לו טובה]: (יח) העולה מדברינו דלרב ושמואל דלא ס"ל משאיל"מ ע"כ ס"ל דאפי' במקום שחייבה התורה שבועה אינו מעיקר הדין רק לברר האמת ולכך היכא שא"י לישבע אינו משלם ואי אמרינן דמשאיל"מ אלמא דבמקום שיש חיוב שבועה הי' מעיקר הדין רק דהתורה פטרתו מתשלומים ע"י השבועה וממיל' היכא שאיל"מ וא"כ ממיל' מתורץ סוגיא דגמ' עפ"י סברת הר"נ גם אליב' דרב ושמואל ולא נצטרך לדחוק דלרבא לא קשי' לי' ש"ש היכ' משכחת לה רק לרמב"ח דקלסי' לשמעת' דרו"ש דהנה אדונינו הר"נ כבר האיר לנו דבמקום שאין החיוב שבועה מה"ד או במקום שהחיוב אינו מה"ד סגי' אפי' מגו גרוע וא"כ שפיר הקשה גם על שבועת השומרים דאע"פ שהי' מה"ת אמאי לא סגי' במגו גרוע דל"ל דכאן הוי שבועת התורה דאדרב' עיקר קושיתו הי' על עיקר הדין מה"ת איך חייב שבועה כמ"ש שבועת השומרים דחייב' רחמנא היכא משכחת לה דהא אפי' במקום שחייב שבועה אינו מה"ד ממש שהרי היכא שא"י לישבע אין עליו שום חיוב מה"ת ורק מחומר' בעלמ' הטיל' עליו התורה שבועה היכא שיכול לישבע ושפיר פריך היכא משכחת לה דהא במקום שאין החיוב מדינ' כ"כ סגי' לי' אפי' במגו גרוע לפוטרו ואפי' משבועה וה"נ לרב ושמואל אפי' במקום שיש חיוב שבועה מה"ת אין החיוב מדינ' כ"כ וא"כ א"ש שיטת הפוסקים דש"ש חייב אפי' בלא אפקיד בשטר כיון דאנן קיי"ל באמת משאיל"מ אלמא דכל היכא שיש כאן חיוב שבועה הוי מעיקר הדין ולא מצד חומר' בעלמ' החמיר' התורה וא"כ שפיר יש לחלק בין שבועה השכי' שהבע"ה אין עליו חיוב מה"ד מהני אפי' מגו גרוע ובין שבועת השומרים שיש על השומר חיוב מדינ' שהרי במקום שאי"ל משלם לא מהני מגו גרוע' כי האי מגו דלהד"ם לפוטרו משבועה כסברת הר"נ ודו"ק היטב: (יט) ודע שאע"פ שכתבנו דכל שבועה השכי' אינ' מה"ד כמ"ש הרבה ראשונים ואחרונים כאן בסוגי' מ"מ היינו דווקא היכא שאנו דנין על עיקר החיוב כמו בשכרו שלא בעדים משא"כ אם כבר יש כאן צורך התקנה מצינו נמי אפכא דשבועת השכי' אינו מה"ד דאדרב' דמדינ' אפי' בלא שבועה שקיל כדאמרי' בגמ' וניתיב לי' בלא שבועה ומשני להפיס דעתו דהנה ברוב ספרי הרמב"ם פי"א מה"ש אי' שם הי' השכיר קטן נשבע ונוטל ובקצת ספרי' הנוסח הי' השוכר קטן עי' בש"ע חו"מ סי' פ"ט והנה המל"מ שם פי"א הקשה להגירס' הי' השכיר קטן איך מוסרי' שבועה לקטן ודלמא ישבע לשקר ואסור למספי' לי' בידים אסור' וכתב הפרמ"ג באו"ח סי' שמ"ג במשבצות ס"ק א' ליישב דכיון דהא דאין מאכילי' לקטן אסור' בידים הי' רק אסור' דרבנן זולת בדם ושרצי' וטומא' שאסור מה"ת למספי' לא כך הוכיח שם בדעת הר"מ והם אמרו בכאן להפיס דעתו של בע"ה ולאיי' על הקטן ע"כ כלומר דוודאי אי השכי' הי' צריך שבועה מדינ' גם לאחר התקנה הי' הבע"ה מצי לטעון אין אני סומך על שבועתו משא"כ כיון שלאחר התקנה שכבר נתקנה משום כד"ח הי' השכי' נוטל בלא שבועה והנה גם בקטן צריכי' חכמים לחוש לכד"ח והי' נוטל אפי' בלא שבועה ורק משום הפסת דעתו דבע"ה צריך לישבע סגי' לן בהפסת דעתו אפי' בשבועת קטן במה שמאיימים עליו כנ"ל כוונתו והא וודאי פשיט' דבקטן נמי צריכי' לחוש לכדי חייו וזה מוכח כמ"ש דכל שכבר יש להתקנה מקום לחול אמרי' איפכא דמה"ד הי' נוטל אפי' בלא שבועה ורק משום הפסת דעת בע"ה צריך שבועה כדאיתא בגמ' אמנם מ"ש שם משום דבשאר איסורי' לספת לי' אפי' בידים אינו אסור רק מדרבנן לכך יכולי' למסור לו שבועה לא ידעתי למה צריך לזה הא אפי' אי הו"א דמה"ת אסור לספו' לי' בידים אפי' בשאר איסורים ה"ד באיסור וודאי משא"כ הכא גבי שבועה אטו ברור לנו שישבע לשקר וא"כ אין כאן וודאי איסור ול"ל דעכ"פ אפשר שהקטן עושה וודאי איסור דלדידי' ברור לו שמשקר דהא פשיט' דהך איסורא דלא לספי' לי' בידים אינו מוטל על הקטן כלל רק על הב"ד או לאחרים וא"כ הכא לדידן הוי עכ"פ רק ספק איסור דהא אפשר שנשבע באמת ואע"ג דאין עושים ספק בידים הא אפש"ל דכאן דיש לחוש לכדי חייו עושים ספק בידים ג"כ. אמנם י"ל דמה"ת אין עושים ספק בידים והלכך אי הוי הך דאסור למספי' לי' בידים איסור דאורי' שפיר לא הי' רשאי למסור לו רק כיון שאינו אסור לנו רק מדרבנן וכאן גבי שבועה שמוסרי' לו לא הוי וודאי אפי' איסור דרבנן רק ספיקא דלמא ישבע לשקר וכיון דלא הוי רק ספיקא דרבנן אע"ג דאיסור שבועה הי' מה"ת הא על הקטן אין כאן איסור מה"ת כלל רק על האחרים עי' במנחת חינוך מצוה רס"ג מ"ש מזה ובשאר איסורי' אינו אסור על אחרים רק מדרבנן וכאן גבי שבועה דהוי ספק אי יש כאן איסור כלל דהא אפשר שנשבע על האמת לכך מוסרים לו שבוע' לכתחלה ואע"ג דאפשר דאפי' ספיק' דרבנן אין עושים בידי' כמ"ש האחרונים וכו' מ"מ כאן משום כדי חיוב עושים ספיק' דרבנן בידים וא"ש הגירס' הי' השכיר קטן נשבע ודו"ק:
כ בגמ' שלחו לי' מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתי' קצצת לו והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע אמר להן בזו ישבע בע"ה ויפסיד אומן קציצה וודאי מדכר דכירי אנשי איני והא תני רבה בר שמואל קצץ הממע"ה ואי לא מייתי ראי' פקע אמאי ישבע בע"ה והנה המהרש"א הקשה מאי פריך מבריית' על שמואל דלמא שמואל מיירי במב"מ ולכך ישבע בע"ה ובריית' דרבא בר שמואל מיירי בשכבר פרע האחת שקצץ. ונ"ל ליישב דהנה לעיל באות ז' כתבנו בשיטת הבעה"מ דס"ל דבקציצה לא עשו שום תקנה ואפי' בכו"ה אינו נשבע בע"ה וכתבנו הטעם משום דמצי להפקיע עצמו ולומר א"י אם קצצתי לך כמה שאתה טוען ויהי' א"י אם נתחייבתי וא"כ ה"ד למאן דס"ל בו"ש לאו ברי עדיף אבל מאן דס"ל בו"ש ברי עדיף בוודאי צריכי' לעשות תקנה גם בקציצה אע"ג דדכיר ואזיל לי' חששא דטרד' מ"מ נשאר' התקנה משום כד"ח ול"ש לומר שיכול להפקיע עצמו מתקנת' שיטעון א"י אם קצצתי לך דהא אם יטעון א"י יהי' חייב מכח בו"ש [והיינו אי לא ס"ל כשיטת הר"נ והרמב"ן במלחמות דבקציצה ל"ש כדי חייו] והנה במס' כתובות י"ב ע"ב רוצה הגמ' לומר דשמואל ס"ל כר"ה ור"י דבו"ש בריא עדיף וא"כ אפש"ל דמאן דמקשה הכא ס"ל כס"ד דגמ' שם דשמואל ס"ל בו"ש ברי עדיף והנה מדהשיב להם בזו ישבע בע"ה ויפסיד אומן קציצה וודאי מדכר דכירי אנשי וקשה הא אכתי נשאר הטעם כדי חייו וע"כ צ"ל כיון דבע"ה נשבע כבר סגי' לן לתקנת' דכד"ח כמ"ש כמ"פ והנה לשמואל יש לתקן גם בכו"ה נמי דהא לא יוכל להפקיע עצמו כיון דס"ל בו"ש ברי עדיף וע"כ צריך לומר דהאמת הכי הי' דלשמואל נשבע בע"ה בכו"ה נמי וא"כ פרי' הגמ' שפי' מבריית' דרבא בר שמואל ודו"ק ובזה מדוייק הלשון דקאמר ויפסיד אומן ולכאור' יל"ד מאי מפסיד הא מסתמ' לא תלינן שנשבע לשקר וא"כ אינו מפסיד כלום רק הענין הי' כך דוודאי אי הוי מיירי מילת' דשמואל רק במב"מ והיה הדין שנשבע בע"ה מה"ת ל"ש לומר ויפסיד אומן דהא לא מפסיד מידי כיון דהדין הי' כך מה"ת ואין להתחכם על דברי תורה ולומר שנעשה לו איזה עול רק כיון דהכא באמת שבועת בע"ה אינו מה"ת רק מתקנ"ח כיון דאיירי בכו"ה נמי וא"כ נגרע הך שכיר משכיר דעלמ' דבעלמ' תקנו לו שישבע ויטול וכאן משום דאמרי' דקציצה מדכר דכירי אנשי לא תקנו לו יותר רק שבועה על בע"ה שפיר שייך הלשון ויפסיד אומן שהרי נפסד הו' מתקנ"ח שלא עשו אצלו תקנה כמו בשכיר דעלמ' משא"כ אי הוי מיירי רק במב"מ ל"ש ויפסיד אומן כיון שאין כאן תקנה רק הדין תורה דמב"מ ישבע א"כ איזה פסיד' שייך אצל דין תורה ודו"ק ויש לומר עוד במ"ש ויפסיד אומן ע"פ מ"ש התומים סי' פ"ט ס"ק ט"ז לתרץ שיטת הר"מ דלא תקנו תקנת שכיר באומן משום דאומן איהו דאפסיד אנפשיה דהיה מצי לעכב אצלו הטלית עד שיתן לו שכרו והיה הבע"ה הממע"ה ולא תקנו אצלו כלום וא"ש הלשון יפסיד אומן כלומר דאיהו אפסיד אנפשיה ולא תקנו אצלו כלום ודוק:
כא בתוס' בד"ה לא קצצתי לך אלא אחת הקשו אמאי אמרי' עבר זמנו הממע"ה הא לר"י מיירי במב"מ ובמב"מ ל"ש חזקה אין עובר על בל תלין ואין שכיר משהה שכרו שהרי השה' והרי עבר כיון שמודה לו במקצת והנה לכאורה החזקה דאין בע"ה עובר על בל תלין נשארה עדיין דאע"ג שחייב לו עדיין אותו שמודה לו היה מצי בע"ה לטעון שהרשהו כמ"ש התומים ג"כ אמנם הא ודאי דעכ"פ החזקה דאין שכיר משהה שכרו ל"ש במב"מ ולעיל בגמ' אמרינן דבעינן תרי חזקות לבע"ה כמ"ש בתוס' בד"ה וכי שכיר דחזקה דרמא אנפשי' ומדכר ליה חשיבא כחזקה דשכיר וא"כ קשה הא כאן ל"ש א"ש מש"ה שכרו ונ"ל איזה קושי' התוס' דהנה הריטב"א כאן והש"מ מס' ב"מ קי"ב ע"ב הקשה מאי פריך וכי שכיר עובר עלי' דבל תגזול הא אכתי איכא לבע"ה חזקת ממון ותי' שם הש"מ בשם הראב"ד דחזקת ממון דבע"ה אקליש' לה כיון דשכיר עביד גבי' עבידתא ואיחייב ליה הו"ל כחזקת חיוב ע"ש ויש להסביר דבריו דכיון דהך דרמי' אנפשיה ומדכר אינו סברא כ"כ לומר שבוודאי יהיה נזכר א"כ כ"ז שאין כאן ראיה שמסתמא פרעו משום דא"ש מ"ש הו"ל כל שעה כאומר אי אם פרעתיך ולא מהני חזקת ממון דבע"ה וא"כ מתורץ שפיר קושית התוספת דבשלמא לעיל דמיירי בשנחלקו על השכירות וטוען פרעתי שפיר אמרינן דחזקת הבע"ה לא מהני רק מכח חזקה דא"ש מ"ש יש לנו הוכחה שמסתמא כבר פרע לי' אמנם כאן שנחלקו על הקציצה שפיר אמרינן דכיון דרמי' אנפשיה ומדכר ול"ש כ"כ טרד' דבע"ה אין השכור נשבע דאפי' נימא דיש כאן עדיין איזה חשש ספק כיון דלא רמי' אנפשיה כולי האי כמ"ש התוס' דלא אלי' כחזק' דשכיר מ"מ הרי אפי' אם יהיה כמו א"י הו"ל א"י אם נתחייבתי כיון שנחלקו על הקציצה גופא אם קצץ לו וא"כ אפי' ליכא חזקה, דא"ש מ"ש מ"מ יש כאן חזק' ממון של בע"ה כקושית הראב"ד בש"מ שם במס' ב"מ ולכך שפיר אמרינן עבר זמנו הממע"ה (ואחד מתלמידי רצה לחלק דכאן לא בעינן חזקה דא"ש מ"ש דכיון דמיירי בקציצה ודכיר טפי אלי' הך חזקה דבע"ה רמי אנפשיה ומדכר אמנם זה אינו דקושי' התוס' אזיל לר"י ואיהו לא ס"ל קציצה מדכר דכיר):
כב בתומים ס"ק ט' העלה דלר"י דלא תקנו שבוע' השכיר רק במב"מ ול"א כלל מגו אי בעי כפר הכל ויהיה הבע"ה פטור וע"כ דל"א מגו וא"כ אפי' בשכרו שלא בעדים נמי נשבע השכיר עי"ז והנה יש להביא ראיה מלישנא דברייתא דקתני ואמר ר' יהוד' אימתי בזמן שאמר לו תן לי שכרי חמשים דינר וכו' אבל אמר לו לא שכרתיך מעולם או נתתי לך שכרך הממע"ה ויש לדקדק טובא למה אשמעינן היכא שאמר לו לא שכרתיך מעולם הא בזו לא נחלק שום אדם גם רבנ' לומר שגם בלא שכרתיך ישבע השכיר ויטיל או"ו הא אתי ר"י לאשמעינן דהנה אם אומר לא שכרתיך מסתמא ליכא עידי שכירות ואפ"ה במב"מ אפי' כה"ג דליכא עידי שכירות מ"מ במב"מ נשבע השכיר הרי להדיא דלר"י אפי' בשכרו שלא בעדים נמי נשבע השכיר במב"מ וזו ראיה שאין עליה תשובה. והנה כבר כתבנו לעיל באות י"א דלר"י אלים ליה חשש דטרד' ועיקר תקנת השכיר היה משום דבע"ה טרוד ולכך לא תקנו רק במב"מ ולא בכו"ה דהיכא שאין על הבע"ה שבועה מה"ד לא הכניסו עצמן חז"ל בזה לעשות תקנה ור"י לא סבירא ליה משום כד"ח ולכך אפי' בשכרו שלא בעדים נמי לר"י נשבע השכיר דליכא מגו דהוי מגו בדדמי כיון דחששא דטרדה אלים טובא ועפ"י הדברים האלו יש ליישב שיטת ומסקנת הגמרא הנה בגמרא פרי' מ"ט לר"י דמחמיר על השכיר בכו"ה מקיל בקציצה ורבנן דמקילין בכו"ה מחמרי בקציצה וקושית הגמרא ע"כ הכי הוא דרבנן דמקילים בכו"ה וס"ל ע"כ דבע"ה מוטרד כ"כ יסברו בקציצ' דדכיר ור"י ס"ל דטרד' בע"ה אינו חשובה כ"כ דאי הוי כשכח ממש הו"ל א"י אם פרעתיך וא"כ למה ס"ל בקציצה דאינו זוכר והוי הפלוגתא מהיפוך להיפוך וכן כתב התומים בפירוש קושית הגמרא בס"ק י' וא"כ מאי משני אח"כ אלא אמר רבא בהא קמפלגי וכבר הרגיש בזה התומים בס"ק שס דהא סוף סוף לא ידעינן באיזה סברא נחלקו וכרש"י ד"ה אלא בהא קמפלגי וד"ל ודקשי' לך השתא היכא דמחמיר ר' יהודא וכו' אין ובהא פליגי עיין ברש"י משמע דמסקנת הגמרא הוא דבאמת הא בהא תליא דמאן דס"ל דתקנת השכיר היה גם בכו"ה לא תקנו בקציצה כלום ומאן דס"ל דתקנו במב"מ תקנו בקציצה נמי וצריך להבין הטעם והסברא אמנם לפמ"ש א"ש דבס"ד הוי ס"ל דלרבנן אלים הטרד' טובא ולכך בכו"ה נמי נשבע השכיר דהו"ל כא"י אם פרעתיך ולר"י לא אלי' הטרד' כ"כ ולכך אינו מחייב בכו"ה כמ"ש התוס' ד"ה ונתיב ליה דלרבנן הוי כודאי שכח וא"כ פריך שפיר אמאי בקציצה פליגי אפכא [ואע"ג דבקציצה הוי כא"י אם נתחייבתי מ"מ קשה לר"י דפטור בכו"ה ומחייב בקציצה] ולכך קאמר אלא אמר רבא כלומר דאדרבא נאיד מסברתו הראשונה דלרבנן הוי חששא דטרדא טובא מלר"י ואדרבה אפכא אמרי' דהנה באמת הך תקנתא דשכיר נשבע ונוטל היה מתקנות ישנות כמ"ש הגמ' בריש הסוגיא הלכ' גדולות שנו כאן ומעתה נחלקו ר"י ורבנן היאך היה התקנה בשכיר דרבנן ס"ל דחששא דטרדא לא אלים כ"כ וא"כ ע"כ עיקר התקנה משום כדי חייו וע"כ בכו"ה נמי תקנו דבכו"ה איכא טפי משום כד"ח מבמב"מ דבמב"מ ליכא משום כד"ח כ"כ דהא השכיר לא ילך בפחי נפש לגמרי דהא איכא על הבע"ה שבועת התורה כמ"ש לעיל וכיון דחששא דטרדא לא אלים כ"כ ובקציצה ליכא אפילו טרדא כ"כ כמו הכא שמחולקים בפרעון וא"כ ממילא לא תקנו בקציצה ומשום כד"ח נמי לא צריך לתקן שישבע השכיר דממנ"פ במב"מ ב"כ וב"כ הרי הבעה"ב נשבע וכל היכא שהבע"ה צריך לישבע אין כאן תקנת כד"ח כמ"ש לעיל אות י"ז ובכו"ה באמת לדעת הרבה פוסקים תקנו שהבע"ה נשבע בקציצה נמי לשיטת הר"מ והר"י מיגש ושיטת הרי"ף ובעה"מ דלא תקנו בקציצה כלום בכו"ה כבר ביארנו לעיל בס"ד באות ט' משום דיכול להפקיע עצמו שיאמר א"י ע"ש וא"כ שפיר ס"ל בקציצה לא תקנו שבועת השכיר: אמנם ר"י דס"ל דרק במב"מ תקנו וע"כ לא ס"ל דהתקנה היה משום כד"ח א"כ בכו"ה ודאי היה צריך לתקן ומהגם במב"מ כיון דאיכא שבועת התורה בלא"ה על הבע"ה ל"ש כ"כ משום כד"ח וע"כ ס"ל דעיקר הטעם משום טרד' דבע"ה וחשו שלא ישבע לשקר וע"כ דחשש טרד' אלים טובא והלכך בקציצה נמי אע"ג דדכר טפי מבפרעון מ"מ אינו ניצול מחשש שכחה כל דהוא עכ"פ ולכך היכא שכבר יש עליו שבועה דאוריית' תקנו להנצל מכל חשש שבועת שקר לבע"ה ותקנו על השכיר דאינו טריד כלום. וא"כ א"ש דאדרבא לרבנן גם היכא שמחולקים בפרעון לא אלים חששא דטרדא ועיקר משום כד"ח ולכך בקציצה דאיכא טרדא אסי' כמו בפרעון דדכר טפי לא תקנו כלום ולר"י דחשש טרדא הוא חשש קרוב ועיקר התקנה היה משום טרדא וא"כ בקציצה נמי אע"ג דדכר טפי מ"מ לא נמלט מחשש שכחה לגמרי ושפיר תקנו שבועה אפילו בקציצה היכא שיש עליו שבועה דאורייתא וא"ש לשון רש"י שכתב אין ובהא פליגי דבאמת פלוגתא דר"י ורבנן בכו"ה תליא נמי בפלוגתא דקציצה ודוק היטב ועיין לעיל באות י"א ודוק:
אעתיק בכאן מה שהקשיתי זה רבות בשנים בסוגי' דמשני לרב ושמואל דש"ש שפיר משכחת לה באפקיד בשטר דלא מצי לומר החזרתי כמ"ש רש"י שאם יאמר החזרתי אומר לו היה לך ליטול את השטר מידו והיינו משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ולשיטת הה"מ פי"ד מהלכות מלוה הלכה ו' דכל היכא שאינו גובה ממשעבדי ל"א חזק' שטרך בידי מה בעי א"כ לרב ושמואל דס"ל שעבוד' לאו דאורייתא א"כ מה"ת לעולם אינו גובה ממשעבדי ול"ש חזקת שטרא בידי מה בעי, א"כ נשארה קושית הגמרא ש"ש היכא משכחת לה הא אית ליה מגו דהחזרתי ושוב ראיתי שהגאון בספר אהל דוד הקשה קושי' זו ונראה דהנה לעיל באות ח"י כתבנו דבאמת ידע רבא דהוי מגו גרוע רק לרב הקשה דמשבועה שאינה מה"ד דהתורה נמי לא חייבה שבועה רק לברר הדבר שהרי לא ס"ל משאיל"מ א"כ אפי' במגו גרוע נמי היה סגי' לן לפוטרו ע"ש מ"ש ע"ד הר"נ וא"כ הכא באית ליה שטר אע"ג דל"ש חזקת שטרך בידי מה בעי מ"מ הוי מגו גרוע טפי דמ"מ נוח לו לטעון נאנסו מהחזרתי משום שני דברים משום דבנאנסו אינו מכיר בשקרו ועוד בהחזרתי גם כל העולם ירגישו שטוען שקר דלמה לא נטל השטר מידו ואע"ג דחזקה לא הוי למאן דס"ל שעבודא ל"ד מ"מ טענת החזרתי נראה לשקר והוי מגו גרוע טפי ובמגו גרוע כ"כ לא מהני אפי' בשום שבועה כך הוא הפירוש בגמרא ודו"ק היטב: