אור ברסלב
תבואות השדה חלק ב שער המועדים › שער ו

תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש

שער המועדים · שער ו

שער ה

בעזרת סולח ומוחל לעונים מוציא אסירים ועוזר דלים רם על רמים אכתוב ח"ת בסוגי' דתוס' יוהכ"פ מס' ר"ה ט' פ"א ומס' יומא פ"א: (א) אמר הכותב טרם נבאר סוגי' הגמ' נסדר שיטת הפוסקים בס"ד שיטת הרי"ף במס' יומא שהביא הברייתא דועניתם את נפשותיכם וכו' מערב עד ערב תשבתו שבתכם דמשם ילפינן במס' ר"ה ובמס' יומא לתוספת מחול על הקדש נראה להדי' דס"ל דתוספת דאוריית' בכל מקום שצריך לשבות כדאית' להדיא בבריית' כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה. וכן דעת הרא"ש ג"כ במס' יומא דתוס' היא דאוריית' בין בשבת ביוהכ"פ וכן הביא הב"י בש"ע או"ח סי' רס"א בשם יש אומרים דעת הטור כפי הנראה מדלא הביא באו"ח סי' רס"א שצריך להוסיף ובסימן תר"ח בהלכה יוהכ"פ הביא דנפקא לן מקרא לתוס' משמע דס"ל דשבת ויו"ט א"צ תוספת רק ביוהכ"פ. והנה הטור לא הביא מאיזה מקרא ילפינן לתוס' יוהכ"פ והט"ז בסי' תר"ח כתב שהי' קרא דילפינן מעצם למעט תוספת מעונש ואזהר' מכלל דאיסור איכא והשיג על הלבוש בכתב דילפינן מקרא דוענית' דא"כ מנ"ל הדרשא דחייב בר רב מדפתי דחייב לאכול ולשתות ביוהכ"פ כיון דועניתם מיבעי' לי' לתוס' וכה"ג הקשה בספר קרבן נתנאל על הרא"ש במס' יומא כיון דיליף מועניתם לתו' א"ב מנ"ל דחייב לאכול ביוהכ"פ ועי' בלח"מ פ"א מהלכות שבית'. עשור הלכה ו' שהאריך שם בדברי הרמב"ם ועי' בב"י או"ח סי' תר"ד:

ב שיטת הרמב"ם דלא אמרינן תוספת בשום מקום לענין מלאכה אפילו ביוהכ"פ נמי רק לענין ענוי ביוהכ"פ הביא קרא דועניתם שצריך להוסיף מחול על הקדש עי' פ"א מהלכות שבית' עשור וכתבהלח"מ שם דס"ל דר"ע במס' ר"ה ט' לא ס"ל תוס' כלל דמפיק קרא ועניתם דחייב לאכול ביוהכ"פ רק לענין מנוי ס"ל להר"מ דבעינן תוספת משום זה כי אמרינן במס' ביצה ל' ע"א ובריש פרק שואל וא"כ יש להר"מ דרך אחר דאפילו ביוהכ"פ מחלקינן לענין תוס' בין ענוי למלאכה. והנה טרם נראה אם יש לו איזה ראיה מגע' לחלק בכך צריך לבאר מקודם אם יש איזה סברא לחלק בתוס' בין ענוי למלאכה. ונראה דהנה הך תוס' אפילו מאן דס"ל הי' דאוריית' מ"מ אינו חמור כמו יוכ"פ גופא דקרא ממעט לי' מעצם ולא הוי רק עשה בעלמא ובמס' סוכה מרבינן דנשים נמי חייבות מקרא דהאזרח עי"ש כ"ח ע"ב מ"מ לא הוי רק עשה בעלמא והא דהנשים חייבות אע"ג דהו"ל מ"ע שהזמ"ג ובחידושי פנ"י במס' ביצה ל' ע"א הקשה זאת וקדמו בזה בס' שמ"ק למס' ביצה וכבר השיג עליו הצל"ח שם מ"מ טעמא בעי מנ"ל למדרש מהאזרח לרבות נשים וצ"ל דעיקר הטעם שאסרה התורה התוספ' של יום ג"כ הי' משום גזירה שלא יבא לידי איסור ומכשול בעצומו של יום עי' בשלטי גבורים מס' יומא שם שכתב בלשון ריא"ז וז"ל ומהו התוס' שיזהר מן הספק ולא יעשה מלאכה ביה"ש אלא מתחיל שביתתו מבעוד יום וכו' ע"ש הרי שטעם התורה שגזרה על זה הי' כדי שלא יכשל בגופו של איסור ואע"ג דאין לנו לדרוש טעמא דקראי מ"מ בדבר תמוה דרשינן טעמא עי' ביבין שמועה כלל הי"א והנה כל עיקרו של התוס' הי' דבר תימא דמנא תיתי שיהי' צריך להוסיף מחול על הקודש ושפיר דרשינן טעמא ובדאוריית' נמי אשכחן גזירה שהרי יחוד עריות אסור מה"ת והטעם משום גזירה שלא יבא לידי ערוה עי' בספר החינוך סי' קפ"ח וא"כ ה"נ י"ל דהתורה צוה לנו על התוספת כדי שלא יבא לידי מכשול ח"ו בעצמו של יום וכיון דעיקר גזירה הי' משום יוכ"פ גופא א"ש דנשים נמי חייבו' בתוס' כמו ביוכ"פ גופא ודו"ק ועי' פרמ"ג או"ח סי' תר"ח משבצות ס"ק א' שכתב ג"כ כה"ג ועי' שו"ת כתב סופר לאו"ח סי' כ"ו ובענין אם נשים חייבות בע"ע לאכול בעיוהכ"פ עי' שו"ת כ"ס שם סי' קי"ב ובס' מנחת חינוך סי' שי"ג ולקמן נבאר זה בס"ד:

ג והנה אי נימא דהתורה גזרה כך על התוס' שלא יפגע באיסור גופא כמה שעשינו סמוכין לזה מהא דאסור יחוד מה"ת והנה לכאורה יש לחלק דעד כאן עשאה התורה הרחקה דווקא כמו עריות שנפשו של אדם מתאוה משא"כ במלאכה שאינו תאב כל כך לא שייך לומר שהתורה עשתה הרחקה וא"כ נתגלה לנו סברתו של הר"מ וטעמו לחלק בין תוספ' ענוי לתוספ' מלאכה דלענין אכילה שנפשו של אדם מתאוה שפיר אמרינן שהתורה צותה על התוס' שלא יכשל באיסור גופא משא"כ במלאכה שאין מתאוה לה לא עשתה תורה הרחקה זהו סברתו של הר"מ ולקמן אות ז' ח' בדברינו נבאר אם יש לו ראיה מן הגמ': (ד) והנה בזמן התוס' כתב הר"נ במס' יומא דהא קודם ביה"ש דזמן ביה"ש בלא"ה אסור מספיק' והוי ספק כרת. ובמס' ביצה כתב דהיינו למאן דס"ל ספיק' דאוריית' מה"ת לחומר' עי' בר"נ ריש פרק המביא וא"כ למאן דס"ל ספיק' מה"ת לקולא באמת י"ל דלא שייך תוספ' כלל כיון שאפילו ביה"ש שהי' ספק לילה מותר מה"ת מכ"ש דליכא איסור' קודם ביה"ש עי' בספר קובץ על הר"מ פ"א מהלכות ש"ע שכתב דבאמת משו"ה ס"ל להר"מ דליכ' תוספ' מה"ת כיון דס"ל ספיק' מה"ת לקולא (ולפי"ז היה מקום לחלק בין תוספת לפני שבת ובין לאחר שבת דלאחר שבת לא שייך לומר דמה"ת ביה"ש מותר כיון דהוי אקבע איסור' עי' מג"א סי' שמ"ב ודו"ק) אמנם הפר"ח או"ח סי' תר"ח חולק על הר"נ וס"ל דאפי' אי ס"ד מה"ת לקולא נמי בעינן שיהי' התוס' בזמן שהי' קודם ביה"ש. והנה אפש"ל עוד טעם אחר בשיטת הר"מ לחלק בתוס' בין ענוי למלאכה דהנה וודאי אי ביה"ש מותר לא שייך כלל תוס' לסברת הר"נ והנה ידוע סברת החוו"ד ביו"ד סי' ק"י דהעלה שם לשיטת הר"מ דס"ל דהתורה לא דברה כלל מספק רק מוודאי ע"ש וא"כ י"ל דהא דילפינן תוס' יוכ"פ מועניתם בתשעה לחדש הי' כך דבאמת דרשינן הך ועניתם בתשעה לחדש שמצוה לאכול דנראה דעל דרשא זאת לא מצינו שום חולק להדי' וא"כ מ"ש התורה ועניתם הוי כאילו התורה כתבה תאכלו בתשעה לחדש וא"כ א"ש דמקר' ובעשור לחדש תענו את נפשותיכם אמרינן דרק בעשור וודאי אסור לאכול משא"כ ביה"ש מותר משא"כ עכשיו שכתבה התורה ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש הוי כאילו כתבה שיאכלו בט' לחדש וא"כ רק בוודאי תשעה לחדש מותר באכילה משא"כ ביה"ש אסור וא"כ ממילא צריך להוסיף קודם ביה"ש דאי אפשר לצמצם כמ"ש הר"נ וא"כ ה"ד באכילה דנזכר בקרא תשעה ג"כ שפיר אמרינן דאסור ביה"ש דאינו מותר רק בתשעה וודאי משא"כ לענין מלאכה דלא נזכר רק בעשור לחדש א"כ רק בוודאי עשירי אסור משא"כ ביה"ש מותר וא"כ ממיל' לא שייך לאסור תוספת כלל כיון דביה"ש ג"כ מותר כמ"ש הר"נ וא"כ לא קשה נמי מה שהקשו הלח"מ מנ"ל לדרוש תוס' מקרא דועניתם כיון דצריך הקרא שמצוה לאכול בעיוהכ"פ ולדברינו א"ש דאדרב' משו"ה מוכח כיון דדרשינן ועניתם שמצוה לאכול בתשעה ואמרינן נמי דרק בתשעה וודאי מותר לאכול ולא ביה"ש וא"כ כיון דביה"ש אסור מה"ת ממילא אמרינן דתוספת נמי מה"ת כמ"ש הר"נ במס' ביצה ומיושב נמי קושית הקרבן נתנאל על הרא"ש שהבאתי לעיל ודו"ק היטב:

ומה נחלקו בזה דברי רש"י במס' ר"ה ט' ע"א ד"ה כל האוכל וז"ל הכי קאמר קרא ועניתם בתשעה אכילת תשעה אני קורא ענוי וכן בפסחים ס"ח ע"ב פרש"י כה"ג וא"כ כיון דהך ענוי הי' אכילה אינו מותר לאכול רק בתשעה וודאי אבל לא ביה"ש וממיל' מחוייב בתוס' דביה"ש איכא וודאי איסור ומ"ש רש"י במס' ברכות ח' ע"ב ובמס' יומא דהכי קאמר קרא התקינו עצמיכם בתשעה כדי שיכולים להתענות בעשירי נבאר עפ"י דרכנו לקמן באות י' בס"ד:

ה ואחרי אשר ביארנו קצת שיטות הפוסקים בס"ד נבא לביאור הגמ' הנה לכאורה יש ג' דרשות לתוספת א' מבחריש וקציר תשבות דדריש ר"ע לתוס' של ערב שביעית מס' ר"ה ט' ב' הבריית' דת"כ דדרשי מקרא דועניתם בט' לחדש לתוספת לשבתות ולימים טובים ג"כ ג' תנא דעצם עצם וכדפרש"י מס' יומא פ"א ע"ב ד"ה ותנא מדאצטריך למעוטי תוספת מעונש ואזהרה ממילא שמעינן לאיסור' עכ"פ. והנה כפי הנראה מדברי הה"מ פ"א מהלכות ש"ע דס"ל דתנא דעצם עצם ס"ל כיון דממעטינן תוספ' מעונש ואזהרה הה"ד דאפילו איסור נמי ליכא עי' בספר תוספת יוהכ"פ בסוגין והנה לכאורה יש להבין איך ס"ד דאפילו אסור' ליכא א"כ למ"ל קרא למעט מעונש ואזהרה אמנם י"ל דוודאי אי לאו קרא דועניתם בט' לחדש הו"א מדאצטריך למעט מעונש ואזהר' ע"כ שמעינן דאיסור' עכ"פ דאלא"ה למ"ל קרא כלל למעט תוספת משא"כ כיון שכבר נכתב הקרא דועניתם דמיני' שמעינן לתוספת אתי שפיר קרא דעצם למעט תוספת וא"כ ממעטו לגמרי אפילו מאיסור' נמי. וא"כ יקשה לא לכתוב קרא דועניתם ולא נצטרך קרא דעצם למעט תוספת וא"כ י"ל דזהו הפירוש בגמ' ותנא דעצם האי בתשעה לחדש מאי עביד לי' דגמ' היה ס"ל בס"ד דעצם ממעט לגמרי תוס' אפילו מאיסור. והא דצריך קרא למעט היינו משום דכתיב ועניתם והיה ס"ד לאסור תוספת לכך הוצרך קרא דעצם למעט תוספת ופריך הגמ' האי בט' לחדש מאי עביד לי' כלומר לא לכתוב ועניתם ולא נצטרך עצם ומשני הגמ' דבאמת יש סברא לאסור תוספת דעד כאן נוכל לומר דכמו דמעטי' מעונש ואזהר' ה"נ מעטיה אפי' מאיסור רק אי ליכא שום סבר' לאסור תוספת משא"כ אי יש לנו סברא לאסור תוספ' שפיר אמרינן דממאי דמפטי' רחמנ' היינו מעונש ואזהר' מעטיה משא"כ מאיסור אקמינן על סברא החיצונה ואסור. והנה לעיל כתבנו בשם הש"ג דצריך לקדש התוספת שלא יבא לידי עצמו של איסור אמנם מנ"ל דהתורה גזרה בזה להוכיח לאסור התוספת וי"ל דמעניינ' דיוכ"פ גופא ילפינן שהזהירה המורה להשתדל שלא יכשל באיסור גופא שהרי התורה הזהירה לאכול בתשעה ופרש"י התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשירי ולכאורה מאי אכפת לי' להתורה אם יאכל מקודם או לא ממנ"פ אם יוכל להתענות הרי יתענה ואם לא יוכל ויהי' צד פקוח נפש שיהי' מוכרח לאכול יאכל ויהי' מותר לו אלא ע"כ מוכח דכאן גבי יוכ"פ הקפידה התורה שלא יזדמן לו איזה צד לעבור חלילה א"כ ממילא אמרינן דצריך נמי לעשות ולקדש התוספת שלא יעבור על איסור יוכ"פ גופא וא"כ אפילו ממעטינן מעצם לעונש ואזהרה בתוספת מ"מ לאיסור' אוקמינן אסבר' ואמרינן דצריך להוסיף מחול על הקודש לאיסור' עכ"פ דכאן איכא סבר' שיצטרך להוסיף ודו"ק: (ו) ועפי"ז יש ליישב מה שהרי"ף והרא"ש הביאו דרשא דועניתם וגם דרשא דעצם ולא סגי' בחדא עי' בספר אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש בסוגי' ולדברינו א"ש דמעצם לחודא הו"א דמעטי' לגמרי אפילו מאיסור והא דצריך קרא כיון דכתיב ועניתם והו"א דאפילו כרת נמי איכא כמ"ש התוס' לענין תוס' שביעית במס' מו"ק ג' ע"ב ד"ה יכול דהו"א דתוספת הוי לגמרי כמו שביעי' גופא וא"כ מעצם לחודי' לא הוי שמעינן לאיסור' נמי דהו"א דקרא מיעטי' לגמרי וקרא אצטריך משום דכתיב ועניתם לכך הביאו קודם קרא דועניתם וסמכי אדרש' שהובא כמ"פ בש"ס מועניתם דצריך לאכול בתשעה וא"כ ממילא איכא סברא לאסור תוספת שלא יעבור על איסור יוכ"פ גופא מכח דחזינן שהתורה צותה להשתדל מקודם שלא יצטרך לעבור על איסור יוכ"פ וא"כ ממילא הא דממעטינן מעצם אמרינן רק מעונש ואזהר' אבל לאיסור' אוקמינן אסבר' שאסור בתוספ' נמי משום גזירה ומיושב מה שהקשה הלח"מ ובס' קרבן נתנאל על הרא"ש ביומא באות ל' כיון דס"ל להרא"ש שצריך לאכול בתשעה מועניתם א"כ מנ"ל תוספ' מועניתם ולפי דברינו א"ש דבאמת כיון דחזינן שצריך לאכול בתשעה מוכח ממילא שיש סבר' לאסור תוספ' נמי ושפיר אמרינן דעצם אינו ממעט רק מעונש ואזהר' אבל איסור' איכא ודו"ק:

ז ועפי"ז יש ליישב נמי מ"ש הה"מ דר"ע לית ליה תוספ' כלל לאיסור' נמי וכתב שהרמב"ם פסק כר"ע דועניתם צריך שחייב לאכול בתשעה כמה שנראה שהר"מ ס"ל הכי פ"ג מהלכות נדרים שחייב מה"ת לאכול בתשעה וקשה א' א"כ מאי פריך הגמ' מס' ר"ה ור"ע האי ועניתם מאי עביד לי' מנ"ל להגמ' דר"ע לית לי' תוספת כלל וע"כ צ"ל דלר"ע איכא קרא לתוספת מדחריש וקציר תשבות ולכך פריך שפיר לר"ע למ"ל קרא דועניתם עכ"פ מוכח דר"ע נמי ס"ל תוספת וא"כ האיך נוכל לומר דהר"מ ס"ל כר"ע דלית לי' תוספת כלל ועוד קשה אי נימא דר"ע לית לי' תוספת כלל א"כ מנ"ל להר"מ דלענין ענוי צריך תוספת מועניתם כיון דר"ע לית לי' תוספ' אפי' לענוי ומ"ש בספר תוספ' יוכ"פ דהר"מ הוכיח תוספת לענוי מגמ' דמס' ביצה ל' אינו מיושב עדיין דאכתי קשה מנ"ל לגמ' שם לומר בפשיטות דלענין ענוי אמרינן תוספת כיון דאיכ' ר"ע דלית לי' תוספת כלל עפ"י סבר' הה"מ. אמנם לדברינו א"ש דהנה באמת יל"ד מה ראה ר"ע לאוקמ' קרא דבחריש וקציר לתוספ' שביעית כיון דפשטא דקרא איירי בשבת. והנה בתוס' מס' מו"ק ג' ע"ב ד"ה שהרי כתבו דמשו"ה אוקמ' ר"ע לקרא לשביעית משום דס"ל דקרא מסתמא לא בא להקל כר' ישמעאל לומר דקצירת העומר דוחה שבת וניחא לי' טפי לומר דקרא קאי אשביעית ולהחמיר ממה דנימא דקרא אתי לשבת ולהקל דקצירת עומר דוחה שבת ולכך מפיק לי' מפשטי' ומוקים לה לתוספ' שביעית ע"ש היטב בתוספת. אמנם אכתי קשה נוקים לה לשבת גופא ולתוספת שבת דהא ניחא לן לאוקמי' בשבת גופא כיון דקרא מיירי בשבת וצ"ל ע"כ דר"ע לית לי' תוספת כלל דס"ל דאין שום סברא לומר שהתורה אסרה התוספת. רק בשביעית כיון דאותו חרישה מועלת לשביעית נמי שפיר יש לאסור אבל מתוספת שביעית אין ללמוד כלל לתוספ' מלאכה בשבתות וימים טובים דרק גבי שביעית שייך לומר שהקפידה התורה שלא יהי' השדה נעבד בשביעית אפילו על ידי עבודת שנת ששית משא"כ בשבת דע"כ לא הקפידה התורה שלא יעשו מלאכה קודם שבת מה שיועיל לשבת דא"כ יהי' אסור במלאכה לעולם וכן הקשה בספר טורי אבן במס' ר"ה שם ועיי' בס' מרכבת המשנה פ"א מהלכ' שבית' עשיר שהביא כן בשם ס' קרבן אהרן. וא"כ כיון דלא ס"ל כלל שיהי' אי זה סבר' לאסור תוספת לכך לא מוקי קרא לתוספת שבת ומוקי קרא לשביעית כיון דלשביעי' מסתבר טפי לאסור מה שיועיל לשביעי' ודו"ק:

ח אין לומר דלמא אית לי' לר"ע נמי תוספת והא דלא מוקי קרא לתוס' שבת משום דס"ל ג"כ כתנא דבריית' דועניתם דנפקא לן תוס' מועניתם ומסיפא דקרא תשבתו שבתכם. דזהו אינו דהא כל כמה דנוכל לאוקמי' קרא לשבת וודאי ניחא לן טפי כמ"ש התוס' במס' מו"ק ג' ע"ב ד"ה שהרי וא"כ טפי ניחא לן לאוקמי קרא דשבתכם לאזהרת ענוי כרב פפא מס' יומא פ"א וקרא בחריש דמיירי בשבת לתוספ' שבת וע"כ מוכח שפיר דר"ע לי' לי' תוספת כלל מסברא ולכך מפיק קרא ממשמעותי' דמיירי בשבת ומוקי לה לשביעית וא"כ פריך הגמ' שפיר במס' ר"ה ור"ע האי ועניתם מאי עביד לי' כיון דלא מסתבר לי' כלל לדרוש תוספ' ומתרץ דמיבעי' לי' לדחייא בר רב מדפתי שצריך לאכול בתשעה ובאמת לענין ענוי כיון דחזינן שהתורה הקפידה כל כך על התענית שישתדל שלא יעבור בשום אופן אמרינן שפיר דצריך תוס' נמי מסברא אבל לתוס' מלאכה לא דרשינן דלא מסתבר כלל וא"כ תוס' ענוי גם ר"ע מודה דהי' מסבר' כיון דס"ל דצריך לאכול בתשעה כמ"ש. וא"כ שפיר פסק הר"מ כר"ע לגמרי בין לענין דלית לי' תוס' מלאכה כלל דזהו מוכח מר"ע מדלא מוקי קרא לשבת ולתוספת בין לענין ענוי דמסתבר לדרוש לתוספת כיון דאית לן דחייא בר רב מדפתי דצריך לאכול בתשעה וכמ"ש ודו"ק וא"ש פסקא דהר"מ בין מסברא בין מגמרא וכמ"ש הה"מ דס"ל להר"מ כר"ע והראיני פנים בס"ד שלא יהי' נראה מדברי הגמר' אפכא דר"ע אית לי' תוספ' בכ"מ אפילו בשביעית ומכ"ט בשבתות וימים טובים וכמ"ש התוס' מס ר"ה ט' ע"א ד"ה ור"ע ועלה בידינו בס"ד להוכיח איפכא דר"ע לית לי' תוספת כלל ודוק ועיין במ"ש לקמן באות י"ז בס"ד:

ט והנה במ"ש דלענין ענוי איכא סברא לתוספת שהתורה גזרה שלא יפגע באיסור גופא וכתבנו הטעם כיון דנפשו של אדם תאב לאכול צריך הרחקה טפי יש לתרץ קושי' הפנ"י מפ' ר"ה שם ד"ה ור' ישמעאל שהקשה שם ומ"ל קרא ועניתם על תוספת שלפניו ביוהכ"פ כיון דכתיב מערב עד ערב שמוסיפין לאחריו א"נ איכא ק"ו מיובל ומה יובל שאין מוסיפין לאחריו מוסיפין לפניו מכ"ש יוהכ"פ שמוסיפין לאחריו בוודאי שמוסיפין לפניו עי"ש שהעמיס כן בכוונת קושית הגמ' דזהו שפריך לר"ע האי ועניתם מאי עבד לי' ולפימ"ש א"ש דבאמת הך תוספ' ענוי לא דמי כלל לתוס' יובל אי תוספ' שביעית דהתם לא הוי התוס' משום שלא יפגע באיסור גופא דאטו שייך למטעי בין קודם היובל לזמן היובל אי בין קודם שביעית לשביעית גופא וע"כ דהתורה ציותה שזמן הזה יהי' קדוש באותו קדושה כפי מה שהסכימה דעת התורה ועיין פנ"י שם שכתב באמת דתוספ' יובל אינו כלל משום תוספת רק שמתחיל היובל ממש משעת ר"ה רק שרצון הבורא היה שלא יהי' קדוש לגמרי כיובל ממש עד יוהכ"פ ותוס' שביעית נמי היא משום שחרישה של ששית מועיל לשביעית כמ"ש רש"י בד"ה חריש משא"כ תוספ' ענוי שהי' משום גזירה שלא יעבור על איסור יוכ"פ גופא וכבר כתבנו לעיל דמה שהאדם מתאוה לו טפי איכא למגזר וא"כ הו"א דדווקא בלאחריו שאז האדם מתאוה ביותר לאכול שהרי הו' מעינה כל היום גזרה על התוספ' משא"כ בלפניו שאינו מתאוה כ"כ שהרי אכל כל היום לא גזרה התורה ולכך אצטריך קרא לפניו נמי. ויש לומר ג"כ בכוונת הגמר' עפ"י דברי הפנ"י שזהו כוונת התרצן כיון דועניתם מיבעי' לי' לחיי' ב"ר מדפתי ומזה שמעינן דהתורה השתדלה שיעשו איזה חק וגדר להתענות ביוהכ"פ ולכך הוצרכה להתוס' ממילא שפיר צריך קרא לשלפניו ודו"ק:

י והנה במ"ש רש"י במס' ברכות ובמס' יומא בהך דחיי' ב"ר מדפתי שהאכילה בתשעה הי' כדי להכין עצמו לעשירי שיוכל להתענות ובמס' ר"ה ומס' פסחים ס"ח ע"ב כתב דקרא לאכילה ענוי י"ל דבמס' יומא ומס' ברכות קאי רש"י אליבא דהלכת' דקיי"ל תוספ' ענוי ולכך הביא רש"י שצריך להכין עצמו להתענות עשירי וממילא כיון שהתורה הזהיר' כ"כ על התענית צריך לאסור תוספ' ג"כ. אמנם במס' פסחים שם ד"ה כל האי כל כתב רש"י להדיא דזהו קאי אליבא דמאן דלא ס"ל תוספ' ענוי כלל ולכך נקט רש"י הפשוט יותר דלאכילה קורא ענוי ועיין במ"ש לעיל באות ד': (יא) ובמה שהביאו האחרונים להסתפק אם נשים חייבות במ"ע דאכילת ערב יוכ"פ נ"ל דוודאי אי מפרשינן דהטעם הי' כדי שיוכל להכין עצמו להתענות א"כ בוודאי גם נשים חייבות. משא"כ אי הי' מצוה בפ"ע לא שייכי נשים בזה דהו"ל מ"ע שהז"ג. והנה לענין תוס' מה שהנשים חייבות נמי י"ל אע"ג דבמס' סוכה ילפינן לה מהאזרח עיי"ש כ"א ע"ב מ"מ אי לא הוי לן איז' סברא לחייב נשים לא הוי מוקמינן האזרח להך דרשא ונ"ל דזהו נמי תלי' בהא דאי אמרינן דמה שאסר' התורה תוספ' הי' משום גזירה שלא יעבור, על איסור יוכ"פ גופא א"כ גם נשים חייבו' משא"כ אי הו"א דהי' מ"ע בפ"ע ולא משום איזה סרך גזירה אין לחייב נשים בתוספ' דהו"ל מ"ע שהז"ג והאזרח הוי מוקמינן לאיזה דרשא אחרינ' וניחא בזה מ"ש רש"י ביצה ל' ע"א ד"ה תוספ' יוכ"פ דנפקא לן מועניתם את נפשותיכם ולכאור' קשה מנ"ל לרש"י הך דרשא דלמא דנפקא לן מבחריש וקציר אי לא מחלקינן בין תוס' שביעי' לתוספ' דעלמא או מעצם עצם עכ"פ קשה למה נקט רש"י הך דרשא דועניתם דווקא כיון דאיכא עוד קראי אחרינא לתוספת. אמנם להציל ניחא דוודאי אי ילפינן תוספ' או מחריש וקציר או מעצם אמרינן דתוס' הי' איסורא בפני עצמו ולא לחייבי נשים דהו"ל מ"ע שהז"ג כקושי' השטמ"ק למס' ביצה שם ואי משום דאזרח דמרבינן נשים הוי מוקמינן האזרח לדרשא אחרינ' לכך נקט רש"י דילפינן מועניתם בתשעה לחדש וכמ"ש דמזה שמעינן נמי דצריך לאכול בתשעה להכין עצמו להתענות. וא"כ אמרינן דעיקר מה שאסר' התורה התוספ' הי' ג"כ כדי שלא יעבור:

על איסור יוכ"פ גופא כמ"ש לעיל ולכך מסתבר דנשים נמי חייבות בתוספ' ועיין פרמ"ג באו"ח סי' תר"ח במשבצות ס"ק א' ולעיל אות ב' ודוק ועיין שו"ת כתב (יב) ובמ"ש דעיקר איסור תוספת הי' משום גזירה שלא יעבור על איסור יוכ"פ גופא יש לתרץ לישנא דבריית' מס' יומא ח"א ועניתם יכול יהי' ענוש כרת על תוספ' מלאכה כו' ואח"כ הביא יכול לא יהא ענוש כרת על תוספ' מלאכה אבל יהא ענוש כרת על תוספ' ענוי כו' והנה לכאור' יל"ד כיון דענוי נזכר בקרא קודם איסור מלאכה אמאי לא הקדים התנא יכול יהא מוזהר על תוספ' ענוי ואח"כ תוספ' מלאכה עוד הקש' בספר תוס' יוהכ"פ מאי קאמר אבל יהא ענוש כרת על תוספ' ענוי הא מצינו למילף מק"ו ומה מלאכה שנוהג בשבת ויו"ט אינו ענוש על תוספת מכ"ש ענוי שאינו נוהג בשבתות ויו"ט. ולפימ"ש א"ש דבאמת י"ל כמ"ש דכל איסור תוס' הי' משום גזירה וכמה שעשינו סמוכים לדברינו לעיל באות ב' מאיסור יחוד שהי' מה"ת אע"ג דהא ג"כ רק משום גזירה עיי' ר"מ פכ"ב מהלכ' איסורי ביאה ובש"ע אה"ע סי' כ"ב וכיון דהי' משום גזיר' נקנו התנא שפיר יכול לא יהא ענוש כרת על תוספ' מלאכה כלומר משום דמלאכה אין נפשו של אדם מתאוה ליכא למגזר לאסור בזמן תוספ' אבל יהא ענוש כרת על תוספ' ענוי דנפשו של אדם מתאוה והוי ממש כמו יחוד שאסור מה"ת כיון שנפשו של אדם מתאוה וא"כ ל"ק קושי' התוס' יוהכ"פ והא איכא ק"ו לענוי שאינו נוהג תוספ' ממלאכה שאע"ג שנוהג בשויו"ט ואפ"ה אינו ענוש על התוס' דלענין תוס' מסתבר טפי לאסור בענוי ממלאכה ולכך אצטריך מיעוט ומכאן נמי איכא ראיה לשיטת הרמב"ם דרק בענוי אמרינן תוספ' ולא במלאכה דמלישנא דבריית' נמי הכי משמע ודוק הגם שראיתי בס' מרכבת המשנה פ"א מהלכ' ש"ע שרוצה לומר דהר"מ שכתב שצריך להוסיף מחול על הקדש הה"ד לענין מלאכה נמי רק בשבת ויו"ט לא ס"ל תוספ' מלאכה עיי' בר"מ פכ"ד מהלכות שבא הלכה י' מ"מ כיון דרוב המפורשי' ס"ל בשיטת הר"מ דאינו נוהג תוספת במלאכה אפילו ביוכ"פ א"ש דברינו וסברתינו דיש להחמיר בתוספ' ענוי מבתוספ' מלאכה:

כיון דלאכילה נפשו של אדם מתאוה. מ"מ הא וודאי י"ל דאפילו הפוסקי' דס"ל תוספ' לענין שבת ויו"ט נמי מ"מ ס"ל דעיקר תוס' הי' משום גזירה ולא ס"ל לחלק דבענוי חמיר טפי משום שנפשו של אדם מתאוה וס"ל דהתור' גזרה בכל גוונא אפילו במלאכה נמי:

יג בגמ' ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפי' מחול על הקדש ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב לכאורה יל"ד למ"ל קרא יתרה שצריך להוסיף גם ביציאתו הא לכאורה איכא ק"ו יציאה מכניסה לא מיבעי' אי הו"א דהתוס' הי' ביה"ש ומשום ספיקא כמה שנראה מדברי הר"נ ביצה ל' ע"א למ"ד ספיק' מה"ת לקולא א"כ ביה"ש של מוצאי יוהכ"פ וודאי צריך להוסיף דמוצאי יוכ"פ הו"ל איקבע איסור' כמ"ש המג"א סי' שמ"ב וריש סי' תקס"ב עי"ש ועיין בספר קובץ על הר"מ פכ"ד מהלכ' שבת הלכה י' ודוק וגם לפימ"ש לעיל דהתוס' הי' שלא יעבור על איסור גופו של יוכ"פ א"נ במוצאי יוכ"פ שהי' מעונה ביותר ובוודאי נפשו תאב לאכילה כמ"ש לעיל באות ט' וודאי דאיכא למגזר. וא"כ למ"ל קרא על תוספ' לאחריו ונ"ל דהנה בענין התוס' יש שתי דרכים דרק האחד שהתורה עשאה קודש גם לזמן התוספ' ואע"ג שאינו קדוש כ"כ כמו יוכ"פ גופא מ"מ קצת קדושה יש גם בזמן התוס' כמו גבי יובל במס' ר"ה ח' ע"ב דדרשינן שמתקדשת מתחלתה. דרך השני הי' דלעולם על זמן התוס' ליכא קדושה על עצם הזמן רק משום גזירה. והנה לענין תוס' יוכ"פ יש נ"מ אי התוספ' קדוש עצם הזמן כמו יובל או משום גזירה הי' כך דאי אמרינן דעצם הזמן קדוש מקרא דועניתם בתשעה א"כ אין ללמוד לאחריו מלפניו דהא גבי יובל נמי מצינו כך דלפניו קדוש ולאחריו אינו קדוש משא"כ אי התוס' קדוש משום גזירה וכמ"ש לעיל דמה"ת נמי מצינו גזירה א"נ לאחריו וודאי אסור התוס' מכ"ש משלפניו כמ"ש ודוק: (יד) ובזה מדוקדק הלשון דבמס' ר"ה ח' ע"ב בברית' דיובל דרש מלמד שמתקדשת והולכ' מתחלתה ולא מסיים מכאן שמוסיפי' מחול על הקודש וכאן בבריית' דתוס' יוכ"פ דרש מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפי' מחול על הקודש לכאור' כל הבבא שמוסיפין מחול על הקדש הי' מיותר שהרי כבר כתב לענין יוכ"פ שמתענה מבעוד יום ולענין תוס' שבת ויו"ט הרי דרשינן בתר הכא מסיפא דקרא ועוד מהו הלשון מתחיל ומתענה וכן ברמב"ם כתב כהך לישנא התחיל לצום ולהתענות. אמנם לדברינו א"ש דוודאי אם התוספ' קדוש מחמת עצם הזמן ולא משום גזירה לא שייך כלל לומר שמוסיפין מחול על הקודש דמה שיאטיה דקדש הכא התוספ' קדוש מחמת עצמו והיום קדוש בפני עצמו כמו יובל ולכך נקט במס' ר"ה מלמד שמתקדש' והולכת ולא נקט שמוסיפין מחול על הקדש דבאמת אין זה בגדר חול כיון שקדוש בעצם הזמן. אמנם גבי תוספ' יוכ"פ כיון דהי' רק משום גזירה ואין הזמן קדוש בעצם כלל רק מחמת שלא יעבור על יוכ"פ גופו כמ"ש לעיל אבל הזמן בעצם היא חול שפיר שייך לשון שמוסיפין מחול כו' ומדוייק ג"כ הלשון מתחיל ומתענה דהנה אי הזמן קדוש בעצם וקדושה נכנסת מאליה לא שייך הלשון מתחיל רק כיון דבאמת היא רק משום גזירה שלא יעבור על זמן יוכ"פ גופא א"ש מתחיל כלומר שאין האיסור משום קדושת עצם הזמן התוספת ההוא רק כדי שלא יכשל האדם בזמן הקדושה עצמה צריך להתחיל מקודם הזמן וא"כ כפי מ"ש שגם הרמב"ם ס"ל דתוספ' ענוי הי' משום גזיר' דייק נמי בלישניה וכתב התחיל לצום ולהתענות כלומר שאין האיסור מצד קדושת הזמן רק כדי שלא יבא לידי טעות צריך להתחיל מקודם ודו"ק:

טו וא"כ א"ש לישנא דברייתא דוודאי אי לא היה לנו קרא מיותר על תוספת שלאחריו הו"א דמה שכתבה התורה ועניתם בתשעה הי' משום שאז מתחיל קדושת יוכ"פ משעה ההיא לענין איסור ולא לענין כרת כמו יובל שהזמן שמר"ה עד היובל אינו שוה לגמרי לזמן היובל גופא ומ"מ מתחיל קדושת היובל מר"ה וה"נ דכוותיה וא"כ לאחריו אין קדוש כלל דהו"א דילפינן מיובל שלפניו יש תוספת ולא לאחריו. אמנם כיון דהתנא דבריית' ידע שפיר שיש קרא גם על תוספ' לאחריו מדכתיב מערב עד ערב וא"כ ממילא התוספ' הי' משום גזירה שלא יבא לטעות ביום הקדוש עצמו אבל הזמן של התוספת אינו קדוש בעצם ולכך אמר הא כיצד מתחיל ומתענה מכאן שמוסיפין מחול על הקדש כלומר כמ"ש מחול דייקא שאין קדוש בעצם ולכך מתחיל ומתענה כמ"ש שאין החיוב תוספת מצד הזמן רק מצד האדם שלא יבא לטעות בעצם היום וא"כ כיון דכל זה הדין דהי' משום גזירה לא שמעינן רק משום דאיכא קרא לאחריו נמי דבלא"ה לא הוי ידעינן דהתוס' הי' משום גזירה דהו"א דהי' כמו יובל שאין קדוש לאחריו וא"כ שפיר אצטריך קרא לאחריו וממילא אצטריך לפניו נמי קרא דכיון דהי' משום גזירה לא הוי ילפינן לפניו מלאחריו דלאחריו איכא סברא טפי למגזר משום דהיא תאב ביותר לאכול כמ"ש לעיל באות ט' בס"ד ומדוקדק הכל בס"ד ויש ראיה לסברתו לכל מ"ש לעיל מלישנא דבריית' ודו"ק:

טז ועפ"י מ"ש לעיל מדוייק היטב לשון הר"מ פ"א מהש"ע הלכה ו' שכתב וז"ל וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו כלומר התחיל לצום ולהתענות וכו' ומה בעי הר"מ במ"ש כלומר או"ו הי' הדבר אשר דברנו כיון שאמר התנא וצריך להוסיף מחול משמע שאין בתוספ' קדושה בעצם הזמן רק מחמת האדם שלא יטעה להקל בזמן עצמו כלומר ביוכ"פ גופא ולכך קאמר הרמב"ם כלומר מה שאמרתי שההוספה הי' מחול על הקדש הי' לומר שבאמת בעצם הזמן אין שום קדושה רק התורה גזרה שלא יבא לטעות בעצם הזמן לכך צותה התורה התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה שהחיוב הי' רק מכח האדם שלא יטעה ולא משום קדושת עצם הזמן ומדוייק שפיר לשון הר"מ הכל כמ"ש לעיל ודו"ק:

יז הנה במ"ש לעיל באות ז' להוכיח דר"ע לית לי' תוספ' כלל מדמוקי קרא לשביעי' ולא לתוספ' שבת גופא וע"כ דלית ליה תוספ' כלל מסבר' וראיתי בחידושי הפנ"י מס' ר"ה ט' ע"א שהקשה קושי' זו אמאי לא מוקי ר"ע קרא בחריש ובקציר לתוס' שבת גופ' ותירץ דא"כ למ"ל תרי קראי בחריש ובקציר ול"ל דחד לתוספ' לפניו וחד לתוספ' לאחריו דמדאצטריך למכתב יובל הי' שאינו מתקדשת לאחריו ממיל' שמעינן דהיכ' דשייך תוספ' אין חילוק בין לפניו ובין לאחריו ע"ש וא"כ היו נדחים דברינו הנ"ל מ"ש דר"ע לית לי' תוספ' כלל מסבר'. אמנם אחר העיון קצת א"ש דברינו דבאמת מיובל לא מצי למילף כלל לשבת דהא ביובל אין הטעם משום תוספ' מחול על הקדש רק שמתקדשת מתחלתה כמ"ש לעיל משא"כ בשבת אי לא הוי כתיב רק חד קרא לתוספ' הוי מוקמינן למה דמסתבר טפי דהיינו על לאחריו דהו"א דהתורה ציותה על התוספ' כדי להרחיק מן הספק וא"נ בלאחריו הקפידה התורה טפי שלא יכנס לבית הספק משום דהו"ל אתחזק איסור' דביה"ש של מו"ש חמיר טפי כמ"ש המג"א סי' שמ"ב משא"כ לפניו ולכך אצטריך תרי קראי ולמה מוקי לה לתוס' שביעית וע"כ דר"ע לית ליה תוספ' כלל מסברא ולכך מוקי לשביעית ושם הטעם משום שחרישה של ערב שביעית מועיל לשביעית וא"ש שיטת הר"מ וכמ"ש הה"מ פ"א מהלכ' ש"ע דר"ע לית ליה תוספ' כלל ודו"ק:

יח ראיתי בספר מלא הרועים שכתב דמאן דס"ל כרבי לא גזרו שבות בביה"ש לית לי' תוספ' כלל ומאן דס"ל תוספ' ס"ל דביה"ש חמיר וגזרו על שבות ביה"ש נמי וכן ראיתי בספר קובץ על הר"מ פ"א מהלכ' ש"ע ועיין שם פכ"ד מהלכ' שבת הלכה י' אמנם מדברי המחבר בש"ע או"ח לא משמע הכי דהרי בסימן רס"א הביא בשם יש אומרים דתוספ' שבת דאוריית' ולענין לא גזרו על שבות ביה"ש הביא בסימן שמ"ב בלי חולק משמע דאפילו מאן דס"ל תוס' שבת דאוריית' מ"מ על שבות לא גזרו ביה"ש וצ"ל דרבנן לא גזרו באיסור מלאכה דרבנן רק בזמן שהי' יום וודאי ולא על ביה"ש ודו"ק: והנה במס' ר"ה ט' ע"א בתוס' ד"ה ור"ע כתבו דר"ע אית לי' תוספת בכל מקום דיליף שבת ויו"ט משביעי' והגם דפשטא דגמרא נמי הכי משמע מדפריך ור' ישמעאל דמוסיפי' מחול על הקדש מנ"ל משמע הא לר"ע ילפינן מחריש וקציר. אמנם ליישב דעת הרמב"ם נ"ל כמ"ש הפנ"י דהא דפריך הגמר' ור' ישמעאל מנ"ל תוספ' הא משום דסמך על הבריית' דקתני ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקדש ומשמע דלר"י נמי אתי' ויש להסביר הדבר יותר דגמר' ס"ל דאי לא היה מוכח לר' ישמעאל תוספ' מאיזה קרא אחר טפי הוי מוקים לה בחריש ובקציר לתוס' שבת ממה שנימא דקרא אתי' לקולא לומר דקצירת העומר דוחה שבת דבאמת אינו מסתבר לומר דקרא אתי להקל כמ"ש תוס' מס' מו"ק ג' ע"ב ד"ה שהרי ולחריש' של ערב שביעי' לא אצטריך לר"י דיליף לה מהלכת' וע"כ דס"ל תוספ' שבת מקרא אחרינא שצריך להוסיף מחול על הקודש ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה