תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש
שער המועדים
שער א
שער א ח"ת בסוגי' דאין חוששין פסחים ט' ע"א (א) במתני' אין חוששין שמא גררה חולד' מבית לבית וממקום למקום דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף עיין בס' ראש יוסף שהקשה דהא מ"מ ממקום למקום דיש תקנה כמ"ש המהרש"א דיעמדו כולם לבדוק בפ"א בכל זויות הבית וא"כ למה לא נחוש עכ"פ במקום למקום. ונ"ל דהנה לכאורה קשה למ"ל הטעם דאלד"ס ולא אמרינן דמוקמינן הבית בחזקת בדוק אמנם הא לא קשי' דאי הוי חיישינן ממקום למקום מעולם לא היה לו להבית חזק' בדוק. דהא מיד כשבודק בזויות זה ויש לנו לחוש דלאח"כ הובא מזויות אחר וא"כ ליכ' חזק' בדוק דמה לי אם היה החמץ בזויות זו או באחרת וזה כוונת רש"י שכ' אין חוששין כשבדק זויות זו ובא לבדוק זו שמא בתוך שבא לבדוק זו גררה חולד' וכו' כלומר בתוך שבא לבדוק וא"כ ממילא ליכ' כלל חזקת בדוק ולכך הוצרך המתני' לטעמא דאלד"ס ויש להסביר הדבר דבאמת לחוש שמא גרר' חולד' איכא ס"ס ספק דלמא לא גררה ואת"ל גררה דלמא אכלת' במה שהקשה המהרש"א דמתני' גופא הו"מ למימר דלמא אכלת' רק די"ל כיון דאיכא תקנה בממקום למקום שיהי' לנו עכ"פ חזק' בדוק לא סמכינן אס"ס וז"ש רש"י וצריכנ' לחזור ולבדוק ואע"ג דלאחר בדוק' השניה ג"כ יהי' זה החשש ממש שיגרור חולד' מ"מ כיון דעכ"פ הי' חשש רחוק טפי אם יחזור ויבדוק לומר שבזו הרגע ממש גררה חולדה חמץ למקום הבדוק יותר טוב הי' לחזור ולבדוק ולכך קאמר המתני' דא"כ מעיר לעיר אלד"ס כלומר אם באנו לסלק כל החששות שבעולם זה אי אפשר בשום אופן דהא יש חשש דלמא אחר כל הבדיק' בכל הזויות שבבית יגרור חולד' ממקום אחר ובאמת לענין ממקום למקום איכא נמי ס"ס כמ"ש דלמא לא הי' חמץ בזויות אחרת ודלמא לא גררה ודלמא אכלתי' ולסלק כל החששות אי אפשר בשום אופן לכך לא חששו כלל אפי' בממקום למקום ודומה לזה כתב הנו"ב במד"ק ליו"ד סי' כ"ז דאפי' למאן דס"ל דלא סמכינן אס"ס היכ' דאיכא לברורי מ"מ היכ' שלא יהי' אפשר לברר כל שני הספיקות רק ספק אחד אין צריך לברורי עי"ש אבל אי הי' צריך לחשוש מדינ' דלמא גררה חולד' לא הוי סגי' בטעמ' דאלד"ס דמ"מ ממקום למקום יש קצת תקנה עכ"פ שיבדקו בפ"א כל הזויות שבבית וע"כ צריך לומר דמדינ' ליכ' חשש כיון דאיכא ס"ס כמ"ש:
ב והנה כפי הנראה מדברי הר"מ פ"ב מהלכו' חו"מ ס"ל דמתני' דהכא דאין חוששין קאי אמתני' דלעיל דקתני כ"מ שאין מכניסי' בו חמץ א"צ בדיק' וע"ז קאמר דאין חוששין שמא גרר' חולד' ויהי' צריך בדיק' אפי' במקום שאין מכניסין דאין חוששין ויהי' מתורץ קושיות התוס' ד"ה אין חוששין שהקשו דהא מריש' שמעינן לה דקתני כ"מ שאין מכניסי' בו חמץ א"צ בדיק' ולפי מה שפירש הר"מ א"ש דבאמת מתני' מפרש הטעם דלכך א"צ בדיק' במקום שאין מכניסין בו חמץ דאין חוששין שמא גרר' חולד' שוב ראיתי שגם בס' אור חדש כתב כן. ויצא לנו מזה דין חדש דלהר"מ דמתני' דאין חוששין קאי על מקום שאין מכניסין בו חמץ א"כ היכא דחזינן דחולדה שקלה והוליכתו לאיזה מקום ולא ידעינן להיכן הוליכתו גם במקום שאין מכניסין צריך בדיק' וכן כתב הפר"ח באו"ח סי' תל"ד ס"ק א' עי"ש ולקמן נבאר בזה סוגי' הגמ' בס"ד:
אמנם יש לתרץ עוד באופן אחר קושיות התוס' דממתני' דלעיל לא הוי ידעינן דאין חוששין רק במקום שאין מכניסין חמץ דיש להבית חזק' שלא היה בו חמץ כל השנה ומוקמינן הבית אחזקתי' כיון שלא נשתמש בו חמץ כל השנה משא"כ הכא במתני' דאיכא, חזק' חמץ מכל השנה וחזקת בדוק ליכ' כמ"ש לעי' באות א' הו"א לחוש לגרורה חולדה לכך אשמעינן מתני' דאפי' בכה"ג אין חוששין. והיינו אי מפרשינן בפרש"י דמתני דהכא מיירי בסתם בתים ולדעת הרמב"ם יש לעיין אי מפרשינן הך חזינן דשקל כפרש"י שהביאותו לכאן או אפי' בסתם דשקל ולא ידעינן היכן הוליכתו ועיין במפורשים ויתבאר לקמן בס"ד:
ג הפר"ח בסי' תל"ד הביא לשון הריא"ז שכ' וז"ל אם גרר, חולדה בפנינו צריך לבדוק אפי' במקום שאין מכניסין בו חמץ שהרי החולד' מוליכתו בכ"מ ופירש הפר"ח בכוונתו דחיישינן שמא הוליכתו אפי' למקום שאין מכניסין בו חמץ. והיינו אעפ"י שלא ראינו שנכנס' שם ממש רק שהלכה במקום שהיתה יכולה ליכנס שם נמי חיישינן ובסי' תל"ח הבי' בשם הב"ח שכ' וז"ל אבל אות' החדרי' שהם פתוחי' צריך לבדוק אפי' אין משתמשי' שם חמץ שיש לחוש שחולדה גררה לשם שהרי לא ידענו לאיזה מקום הכניס' הככר ודעת הריא"ז כדעת הב"ח ממש. והמג"א בסי' תל"ח הבי' דעת הב"ח וחולק עליו והנה מדברי רש"י שפי' הא חזינן שהביאותו לכאן משמע ג"כ דלא כדעת הב"ח והריא"ז דבאמת לא חיישינן רק היכ' שהביאותו לכאן באותו חדר ממש משא"כ כשלא הביאותו לכאן רק באחד מן החדרים אע"ג שגם זה החדר היה פתוח ויכול ליכנס לשם א"צ בדיק' דבאמת כה"ג נמי איכא ס"ס ספק דלמא לא נכנס לאותו חדר ואת"ל נכנס דלמא אכלתי'. וכן משמע מדעת הר"מ פ"ב מחו"מ הלכה י"א שכתב בשני בתים בדוקי' ואינו ידוע לאיזה מהם נכנס א"צ בדיק' ואע"ג דעכ"פ לבית אח' נכנס מ"מ מהני משום ספק ספיק' כמ"ש הכ"מ שם וז"ל א"נ משום דהוי ס"ס ספק לבית זה נכנס ואת"ל נכנס ספק אכלתי' או לא וא"כ בככר גדול באמת היה צריך בדיק' שנית דליכ' ספק אכלתי'. ועיין פרמ"ג באו"ח סי' תל"ח ס"ק א' בא"א שם כתב דאפי' בככר גדול נמי ס"ל להמג"א שם כל שלא ראינו שנכנס באותו בית א"צ בדיק' וכן ס"ל לרש"י דכל שלא הביאותו לכאן ממש א"צ בדיק' ועיי' בט"ז סי' תל"ט ס"ק ב' שכ' דבככר גדול נמי איכא ס"ס דדלמא קראה לחבירת' ואכלה עמה. ויש לחלק דבככר קטן הוי ספק אכלתי' ספק הרגיל וקרוב לוודאי כמ"ש התוס' ד"ה ואם ועיי' בשושנ' העמקי' כלל י"א משא"כ בככר גדול וודאי ספק הרגיל לא הוי. ועכ"פ זכינו שהי' פלוגת' הפוסקים דלדעת הריא"ז והב"ח אפי' לא נכנס ממש לכאן רק שהחדרים הי' פתוחים צריך בדיק' אפי' במקום שאין מכניסי' חמץ לדעת הריא"ז. והמג"א וכן הוכחנו מדעת הר"מ ס"ל דכל שלא נכנס לתוך החדר ממש א"צ בדיק' וא"כ גם לדעת הר"מ הא דאמרינן בגמ' הא חזינן חיישינן ובעי בדיק' נמי מפרשי' כפרש"י שחזינן שנכנס לתוך החדר ממש וא"כ לית' מ"ש לעיל באות ב' דלדעת הר"מ דמפרש מתני' דאין חוששין היינו למקום שאין מכניסין א"כ כי אמרי' הא חזינן דשקל חיישינן היינו אפי' היכ' שלא ראינו שנכנס' ממש לתוך אותו החדר. ליכא למימר הכי דהרי הר"מ ס"ל להדי' כל שאינו ידוע שנכנס לתוך זה הבית א"צ בדיק' שנית דהוי ס"ס. ובפרמ"ג שם העיר בדברי הר"מ דבהלכה י"א פסק דספק אם נכנס לתוך הבית הזה או לבית אחר א"צ בדיק' שנית ובהלכה י"ב שם פסק בספק נכנס או לא נכנס צריך בדיק' שנית וכתב דספק על היינו שקרוב מאוד הדבר לתלות שנכנס לבית ולקמן יבואר בס"ד ועיין לקמן בדברינו בשיטת הפוסקים:
ד והנה לכאורה יש להוכיח ממשנתינו כדעת הריא"ז והב"ח דאפי' לא נכנס ממש לתוך אותו החדר רק בחזינ' דשקל בעלמא והיו החדרים פתוחים נמי חיישינן. דהנה יל"ד למה הוצרך במתני' לטעמ' דאין חוששי' משום דאלד"ס ת"ל דהא הוי ס"ס דלמא לא הביאה חמץ ואת"ל הביא' דלמא אכלתי' והמהרש"א הקשה על המקשן למה לא פריך על מתני' דלא נקט הטעם שמא אכלתי' אמנם לשיטת הריא"ז והב"ח א"ש דקושי' הגמ' הכי אזלא דהנה י"ל אי אמרי' הטעם דשמא אכלתי' א"כ אפי' בחזינן דשקל רק שלא ראינו שהביאותו לכאן ממש אע"ג שהחדרים היו פתוחי' ויכולה ליכנס נמי א"צ בדיק' מטעם ס"ס משא"כ אי הו"א דכה"ג לא מהני ס"ס. כסבר' הה"מ שם הלכה י' דמשו"ה ל"א ספיק' דרבנן לקולא משום דעיקר בדיקת חמץ על הספק תקנו ה"נ לא מהני ספיק' דרבנן לקולא וא"כ גם ס"ס לא מהני כה"ג. ולכך נקט הטעם דאלד"ס כלומר אם לא ראינו שום חולד' לפנינו דאז אם באנו לחשוש לגריר' חולד' יהי' אין לדבר סוף באמת לא חיישינן משא"כ היכ' דחזינן דשקל והחדר הי' פתוח לא שייך לומר אלד"ס וכי תמיד ימצא כך שיבא חולד' והחדרי' יהיו פתוחים או וכי כל החדרים פתוחים בכה"ג לא שייך אלד"ס וצריך באמת בדיקה ולא סמכינן אס"ס דבבדיקת חמץ כמו דלא אמרי' סד"ר לקולא עפ"י סבר' הה"מ ה"נ לא מהני בי' ס"ס ועיין בחי' פנ"י וא"כ ל"ק קושי' מהרש"א מ"ט לא פריך אמתני' דלא נקט טעמ' דאכלתי' דלפימ"ש א"ש דבאמת המקשן נמי ידע דיש לתרץ מתני' דמדור' הכושי' כרבא דשם ספק לא הוי נפל כלל. אמנם מדנקט במתני' הטעם דאלד"ס הי' ס"ל דמתני' ג"כ אפי' היכ' שלא ידעינן שנכנס החמץ לכאן בתוך החדר ממש ג"כ חיישינן דל"ש אלד"ס כמ"ש וא"כ ה"נ איכא ס"ס. וזה קושי' הגמ' טעמ' דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל כלומר ולא כפרש"י שהביאותו לכאן רק שקל והחדרים היו פתוחים בגוונ' שהבי' המג"א סי' תל"ח ס"ק א' בשם הב"ח דתו ל"ש אלד"ס חיישינן ולא סמכינן אס"ס ואפשר דס"ל להמקשן דהטעם באמת דלא סמכינן אס"ס הי' משום דלא סמכינן אס"ס במקום שיכולין לברר וקשה הא שם ג"כ גבי מדור' הכושי' יכול לברר ע"י בדיקה ואפ"ה סמכינן אס"ס. ולכך הוצרך ר' זיר' לחלק בין לחם לבשר דבלחם משייר' ולא חשיב כלל ספק אכלתי' ואמר רבא האי מאי ומדוייק הלשון האי מאי כלומר דחולק לגמרי על סבר' המקשן דהמקשן ס"ל בחזינן אע"ג שלא ראינו שנכנס לתוך אותו הבית נמי חיישינן ולכך קשה לי' ממדורו' הכושי' ואמ"ל האי מאי כלומר לא כמה שאתה מפרש דדיוק' דמתני' אתי' לאשמעינן דכל היכ' שאין שייך אלד"ס כגון בחזינן דשקל והחדרים היו פתוחים דצריך בדיקה דבאמת אינו כן רק מתני' דמוכחינן דחזינן דשקל צריך בדיקה היינו דוודאי דחזינן דשקל דקדק לומר תיבת דוודאי כלומר שראינו שנכנס לתוך החדר ממש וא"כ ל"ק ממדור' כושי' ורבא לא נחית לדיוק' כ"כ לדייק מדנקט אין לדבר סוף לומר דכל שחזינן דשקל חיישינן כיון דל"ש אלד"ס היכ' שהחדרי' פתוחים. וא"כ לפי"ז יהי' פלוגת' דר"ז ורבא דר"ז דלא משני שנוי' דרבא ס"ל דהכא גבי חמץ נמי כל דחזינן דשקל אפי' לא הי' תוך אותו הבית ממש. מ"מ כיון שהחדרים היו פתוחים חיישינן וצריך בדיק' שנית ולכך הוצרך לחלק בין לחם לבשר ורבא ס"ל דכל שלא נכנס לתוך אותו הבית ממש סמכינן אס"ס וא"צ בדיקה. וא"כ כיון דר"ז ורבא פליגי כהא פסקו הריא"ז והב"ח כר"ז לחומר' דכל שחזינן דשקל אפי' לא ראינו נכנס לתוך הבית ממש צריך בדיקה כיון דל"ש אלד"ס בכה"ג. ומ"ש המהרש"א דבחזינן דשקל נמי שייך אלד"ס היינו במבית לבית לחוש לכל הבתים משא"כ בהא דחיישינן להני חדרי' הפתוחים אע"ג שלא ראינו שנכנסה בהם בזה ל"ש רלד"ס. וס"ס לא מהני אי כסבר' הה"מ דל"א סד"ר לקולא וה"ה ס"ס לא מהני. או משום דיכול לברורי ע"י בדיקה ואפשר דלא חשיב טרחא כ"כ ושפיר חשיב יכול לברורי ועיין בס' ראש יוסף וא"ש לדעת הריא"ז בסוגי' הגמ' דלא תקשה איך לא נחית המקשן לחילוק' דרבא וגם ר"י למה הוצרך לדחוק לחלק בין לחם לבשר ולפימ"ש א"ש בס"ד ודו"ק: (ה) אמנם לדעת רש"י דמפרש דהמקשן נמי ידע דחזינן דשקל היינו שהביאותו לכאן א"כ קשה איך לא ידע המקשן לחלק דהכא כיון דהי' וודאי חמץ לא מהני ספק אכלתי' ונראה דהנה המהרש"א הקשה מאי פריך ממדור' הכושי' לפי מה שפירש הר"מ דרק מדרבנן טמא גבי מדור' הכושי' וא"כ הכא גבי בדיקת חמץ לפי מה שפירש ר"י בד"ה כדי דמתני' מיירי בלא בטלו א"כ הוי דאורי' ולא סמכינן דאכלתי'. ונרא' דהמקשן הוכיח ע"כ דאכלתי' לא הוי בגדר ספק כלל דאמרי' דסתמ' דמילת' הי' כך דהנה לכאורה קשה מאי בכך דהוי רק מדרבנן גבי נפל מ"מ הא איכא ס"ס לאיסור' דבאמת שם לא ידעינן בבירור שהי' שם חולד' דהא מתני' קתני רק כל מקום שחולד' וחזיר יכולין להלוך וא"כ איכא ס"ס דלמא לא הי' שם חולד' ואת"ל הי' חולד' דלמא לא אכלתי' ובס"ס לאיסור' הי' לנו להחמיר גם בדרבנן וע"כ דאכלתי' לא הוי בגדר ספק כלל דאמרי' וודאי אכלתי' וא"כ הכא במתני' דוודאי הי' שם חולד' הוי כוודאי ממש וא"כ אע"ג דהי' מה"ת אין כאן חשש כיון דאמרי' וודאי אכלתי' וא"כ פריך שפיר כמו בנפל דהוי מדרבנן מהני לן ספק אם הי' חולד' כיון דאם היתה שם וודאי אכלתי' ה"נ אע"ג דהי' דאוריי' כיון דכאן ידעינן שהיתה שם חולד' ובפיה ממש הי' החמץ א"כ וודאי אכלתי' ומהני אע"ג דהוי דאורי' ומתורץ קושי' המהרש"א בס"ד:
ו אמנם רבא ס"ל דלעולם ספק אכלתי' לא הוי כוודאי רק ספיק' בעלמא והא דמהני גבי מדור' הכושי' היינו משום כמו דהתם איכא סוס לאיסור' דלמא לא היתה שם חולד' כלל ואת"ל היתה שם דלמא לא אכלתי' ה"נ איכא ס"ס להתיר' דלמא לא הי' שם נפל כלל ואת"ל הי' שם דלמא אכלתי חולד' אבל המקשן ס"ל כיון דהס"ס להתיר' לא הוי ס"ס השקול דנגד הספק השני דאכלתי' איכא שני צדדי' ואיסור' דלמא לא הי' שם חולד' כלל ודלמ' לא אכלתי' לא מהני כלל הספק דלמא אכלתי' לצרפו לס"ס להתיר' והך ספיק' לחוד' דלמא לא הי' נפל כלל אע"ג דספיק' דרבנן הי' לא מהני דהרי חזינן דעכ"פ צריך בדיק' ולא סמכינן ולהך ספיק' לחודא דלמא לא היה שם נפל דהרי לא שרינן רק היכא שיש לומר דחולד' אכלתי' ואי נימא דאכלתי' לא הוי וודאי רק ספק יהי' ס"ס לאיסור'. אמנם רבא ס"ל דס"ס מהני אע"ג שאין הספיקות שקולי' ועי' בס' גינת וורדי' כלל ל"ז וה"נ איכא ס"ס להתיר' דלמא לא הי' שם נפל ואת"ל היה דלמא אכלתי' אע"ג דספיק' דאכלתי' לא הוי ספק השקול דהא יש לחוש דלמא לא הי' שם חולד' כלל מ"מ מהני ויש לומר בזה פרפרת אחד דהנה הך סבר' אי בעינן שיהיו שני הספיקות שקולי' גבי ס"ס יש לומר דתלי' בהא דאי אמרי' דס"ס הי' מטעם רוב א"כ אף דספק השני אינו שקול מ"מ איכא רוב' עכ"פ ומהני דחד ספק משוי' לי' כפלג' וע"י הספק השני נעשה כרוב משא"כ אי אמרי' דמשו"ה ס"ס מהני דכיון דספיק' דאורי' מה"ת לקולא א"כ ע"י הספק הראשון נעשה רק כמו מדרבנן והוי ע"י ספק השני ספיק' דרבנן עי' בס' גי"ו כלל ח' ודו"ק א"כ בעינן שיהי' גם הספק השני שקול דווקא דכל שיש בהצד הספק השני שני צדדים לאיסור' לא מהני בדרבנן נמי ודו"ק וא"כ א"ש דהנה בס' שב שמעת' שמעת' א' כתב להוכיח ממס' חולין ט' ע"ב דרבא דרבא ס"ל ספיק' דאורי' מה"ת לחומר' וא"כ ע"כ לא ס"ל הטעם בס"ס משום ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא וע"כ דס"ס הי' מטעם רוב וא"כ שפיר מהני הכא ס"ס אע"ג שאינם שקולי' וא"כ שפיר י"ל דדלמא אכלתי' לא הוי רק ספק ואפ"ה מהני אע"ג דאיכא ס"ס לאיסור' דאיכא נמי ס"ס להתיר' כמ"ש דלמא לא הי' נפל ואת"ל הי' נפל דלמא אכלתי' משא"כ המקשן ס"ל הטעם דהקלו בכ"מ מספק ספיק' היינו משום דע"י ספק הראשון נעשה כמו דרבנן ומהני הספק השני להיות סד"ר לקולא וא"כ לא מהני הכא הס"ס להתיר' דהא גבי ספיקא דלמא אכלתי' איכא שני צדדים לאיסור' דלמא לא היתה שם חולד' כלל ואת"ל היתה דלמא לא אכלתי'. ואע"ג דהכא בלא"ה לא הוי רק ספיק' דרבנן כמ"ש המהרש"א משם הר"מ מ"מ בחד ספיק' לא התירו רבנן ואפשר דהוי ספק הרגיל שיהי' שם נפל וא"כ בעינן ס"ס ממש ואי נימא דאכלתי' לא הוי רק ספיק' א"כ ליכ' כאן ס"ס דדלמא אכלתי' הוי ס"ס לאיסור' כמ"ש וע"כ דאכלתי' הוי וודאי ודו"ק. ועי' לקמן אות י"ט מ"ש שם והנה לדעת רש"י לפימ"ש באמת גם גבי חמץ מהני ס"ס. ולכך כל שלא ראינו שנכנס לתוך החדר ממש הוי ס"ס דלמא לא נכנס ודלמא אכלתי' ועי' במג"א סי' תל"ט ס"ק ג' שכתב גבי ס"ס אי חמץ או מצה ואת"ל חמץ דלמא אכלתי' דאם הי' לאחר זמן איסורו לא מהני כיון שלא נודעו ב' הספיקות יחד. אמנם הכא בספק על נרא' לי אפי' לאחר זמן איסורו מהני ולא אמרי' דבעינן שיהי' נודעי' שני הספיקות יחד כיון דיש כאן ספק אם נכנס כלל אע"ג דספק אכלתי' לא בא רק לאח"כ. ובס' אור חדש בסוגי' בד"ה טעמ' דלא חזינן נרא' דס"ל ה"נ גבי ספק על באותו חדר נמי בעינן שיודעו שתי הספיקות ביחד ויש לחלק ודו"ק:
פ"ב נבאר בס"ד סוגי' הגמ' אי מוקמינן מתני' דאין חוששין בבטלו דלא הוי רק איסור' דרבנן:
ז התוס' בד"ה כדי שתהא כתבו דמתני' מיירי בלא בטלו דהוי הבדיק' מה"ת. אמנם אי מוקמי' דמתני' גמי מיירי בבטלו ותירצו הרבה קושיות בס"ד א' מה שהקשה המהרש"א דמאי פריך המקשה ממדור' כושי' הא שם לא הוי רק מדרבנן כפי מ"ש הר"מ בפי' המשנה פי"ח ממס' אהלות משנה ט'. ב' הקשה הפנ"י מאי צריך להקשות ממתני' דהכא מדיוקא הא חזינן דשקל חיישינן ולא פריך ממתני' דבתר הכי ומה שמשייר יניחנו בצנעה משמע דלא תלינן דאכלתי'. ג' דקשה מה קאמר המתני' דא"כ מחצר לחצר ואין לדבר סוף הא במחצר לחצר ליכ' חשש דבל יראה כיון שהי' חמץ של אחרים לדעת רוב הפוסקים דאפי' בשל ישראל בשל אחרים אינו עובר משא"כ בממקום למקום בחמץ שלו דאיכא חשש ב"י וכן במבית לבית לפי מ"ש המג"א סי' תל"ח דבית פירושו חדר וא"כ מיירי שהן של בעה"ב אחד דעובר בב"י שפי' נחוש ויצטרכו שיבדקו בפ"א כל הזויות כדי שיהי' לו מקודם חזקת בדוק לזה הבית עכ"פ וכן הקשה בס' אור חדש אמנם אי מוקמינן מתני' דמיירי בבטלו וליכ' חששא רק מדרבנן ל"ק כל הג' קושיות אחת לאחת דשפיר הקשה ממדור' הכושי' כיון דהכא נמי רק מדרבנן וכן ל"ק ממתני' דמה שמשייר יניחנו בצנעה דשם הוי מדאורי' דזהו לא היה בכלל הביטול כיון ששיירו לאכילה כמ"ש המג"א סי' תל"ד ס"ק ב'. וכן שפיר אמרי' מחצר לחצר דאלד"ס ה"נ בממקום למקום דממקום למקום נמי ליכ' רק חששא דרבנן: (ח) ועל זה הדרך דמתני' מיירי בבטלו יתורץ עוד איזה קושיות בס"ד או לכאורה יש להקשות למאי דס"ד לדמות בדיקת חמץ למדור' הכושי' א"כ עדים מיני' הו"ל להקשות כיון דקתני מתני' אין חוששין שמא גררה חולד' הא כל המתני' הי' שלא לצורך דבמקום שחולד' יכולה ליכנס א"צ כלל לבדוק כמו דאמרי' במדורת הכושי' כ"מ שחולד' וחזיר וכו' א"צ בדיק' דבשלמ' על מתני' דאור לארבעה עשר דצריך בדיק' לא מצי להקשות דלמה צריך בדיק' ונימא אכלתי' דבאמת הוי מוקמי' למתני' בשאין חולד' יכולה ליכנס שם וי"ל דזהו ג"כ כוונת התוס' ד"ה אין חוששין שכתבו תריץ דהוי מוקמינן כשאין חולד' יכולה ליכנס לשם כלומר דאי לאו מתני' דהכא הוי מוקמינן כולא כמ"ש דמיירי באין חולדה יכולה ליכנס לשם אמנם הכא דקתני אין חוששין שמא גררה חולד' משמע דיש חיוב בדיק' אפי' במקום שחולד' יכול' ליכנס לשם וודאי קשה אמאי לא מקשה דלא יהי' שום חיוב בדיקה במקום שחולד' יכולה ליכנס (דבחמץ שרואה לפניו וצריך לבערו ע"ז אין נופל לשון בדיק') שוב ראיתי בס' מקור חיים סי' תל"ג שהקשה ג"כ כעין קושי' זו עי"ש ב' אך היה בס"ד דמקשה לומר דאפי' בחזינן דשקל א"צ בדיק' כיון שהביא' החמץ לפנינו ואתחזק איסור' א"כ לא אמרי' סד"ר לקולה לדעת הרבה פוסקים עי' בש"כ סי' ק"י בקונטר' הספיקות ס"ק כ' ועי' בקו' הספיקות שבסוף ס' תפארת ישראל ס"ק כ"ג שהעיר בזה. וכאן ע"כ מפרשינן דחזינן דשקל היינו שהביאותו לפנינו כמה שפרש"י דאלא"ה לא היה מתרץ רבא דהכא ליכ' ס"ס. ג' יל"ד בתירוצ' של רבא דאמר האי מאי ורש"י הרגיש בזה ואמר כלומר מאי קושי'. ואנחנו לא נדע כוונתו ד' למה האריך רבא בלישנ' התם אימור הוה אימור לא הוה ולא אמר בקיצור אימור לא הוי וכן רש"י נשמר להביא כל לישנ' דרבא בד"ה האי מאי וז"ל דהתם חששא בעלמ' הי' אימור הוי אימור לא הוי ולא לחנם האריך רש"י בזה. ה' בסוף ד"ה הנ"ל כ' רש"י מי יימר דאכלתי' הוי ספק ביעור וודאי חמץ היה כאן. ומה בעי רש"י בד"ה לומר דהוי ספק ביעור ואין ספק היתר מוציא את הבית הזה מידי וודאי איסור. ו' ועוד יש להקשות איך ס"ד דמקשן כלל לדמות בדיקת חמץ דכאן דוודאי היה חמץ לספק נפל דשם דלא הוחזק הבית בנפלי' כלל וכבר כתבנו בזה באות ד' וה' אמנם שם כתבנו דהמקשה הוכיח הא חזינן דשקל דהיינו אפי' לא ראינו שנכנס לתוך אותו החדר ממש דהוי נמי ס"ס אמנם לדעת רס"י אי אפשר לומר כן דרש"י פי' הא חזינן שהביאותו לכאן וצריך לתרץ הסוגי' באופן אחר בס"ד:
ט ונראה דהנה הא וודאי המקשן ידע שפיר דבדיקת חמץ בעינן מה"ת ולא סמכינן דאכלתי' היכ' שלא בטלו דהוי אתחזק איסור' שמשתמשין בבית חמץ כל השנה ובבטלו נמי מדרבנן בעי דהוי אתחזק איסור' ולא דמי לספק נפלי' דהבית הזה אין לו חזקה שהיה בו נפלים רק הכא דהבית באמת כבר נבדק ואין כאן חשש על חמץ אחר רק על מה שהי' בפי החולדה שגררתו לכאן ס"ל להמקשן דזהו לא מקרי אתחזק איסור' דאותו החמץ כיון שהי' בפי החולד' הרי מיד שהביאותו לבית הו"ל הוא ושוברו עמו וא"כ לו יהא דלא הוי רק ספיק' בעלמא דלמא אכלת' מ"מ כיון דמתני' ע"כ בבטלו מיירי מדאמרי' דא"כ מחצר לחצר אלד"ס ובמחצר לא שייך רק חששא דרבנן כמ"ש לעיל וא"כ הוי סד"ר בלא אתחזק איסור' (ואצ"ל דהמקשן היה ס"ל דספק אכלתי' הוי כמו רוב כמ"ש הראש יוסף דבלא"ה נמי קשי' לי' דהוי סד"ר בעלמא ומה שהביאותו חולד' בפיה לא הוי אתחזק איסור' דמיד בכניסת החמץ הרי סופו להתאכל) ועי' בס' תורת חיים בסוגי' שכ' ג"כ כיון דסוף סוף תאכלנו החולד' אמרי' בי' ספק מוציא מידי וודאי ובמדור' הכושי' אע"ג דלא ידעינן אי היה שם נפל מ"מ הרי לא ידעינן שהי' שם חולד' והי' ס"ל להמקשן דכאן לא גרע במה שחזינן חולד' בפנינו דאע"ג שיש כאן חמץ בוודאי מ"מ איכא מעלה נוספ' דמיד שחזינן חמץ רואי' אנו שהי' בפי החולד' וסופו להתבער ומתורץ שפיר קושי' הראשונ' מ"ע לא מקשה מעיקר בדיקת חמץ ולא נימא דחולד' אכלתי' במקום שחולד' מצוי' דז"א דידע שפיר דהיכ' דאיכא חזקת חמץ לא אמרי' אכלתי' ומתורץ נמי מה שהקשינו מאי ס"ד דמקשן לדמות בדיקת חמץ למדור' כושי' דהמקשן ס"ל דהכא נמי לא הוי אתחזק איסור' כיון שהחמץ בפי חולד' ולפ"ז א"ש נמי מאי דלא מקשה על מתני' דקתני ומה שמשייר יניחנו בצנעה אלמא דלא אמרינן אכלתי' ולפימ"ש א"ש דשם אם לא יניחנו במקום מוצנע יהי' החמץ מפוזר ומפורד כמ"ש הר"מ פ"ג מהל' חמץ הלכה ב' א"כ מעולם לא יצא מחזקת חמץ ולא מקרי כלל חזקת בדוק ויצטרך בדיק' מדינ' ולא קשי' ממתני' דהתם ודו"ק. אבל הכא לא מקרי אתחזק איסור' כלל כמ"ש ותירץ גם הקושי' שהצענו באות ב':
י אמנם רבא הקשה על המקשן מה שלא עלה כלל ע"ד המקשן דרבא ס"ל הן אמת דכאן לא הוי אתחזק איסור' ע"י כניסת חולד' להבית עם החמץ כיון שמונח בפי חולד' מ"מ הרי אתחזק התירה נמי לא הוי משא"כ גבי מדור' הכושים דבאמת לחשוש דלמא הטילה שם נפל אפי' עוד קודם שבאנו לדון כלל על אכילת חולדה איכא כמה צדדים לומר שלא היה שם נפל דבאמת אמרי' דמיעוט נשי' מפילות. ולחוש דנתעברה וילדה שם וקברתו ליכ' חשש או דאין דרך לקבור באהליהם רק נפלי' ועוד אם נחוש שנקבר שם בן קיימא לד ממש מוקמי' בחזקת חי וז"ש רבא האי מאי כמה שמפרש רש"י כלומר מאי קושי' וז"ש התם אימור הוי אימור לא הוי כלומר דאפי' אם לא תרצה לדון רק על הך גופא או היה שם נפל או לא נמי מדינ' אימור לא הוי כמ"ש דמיעוט נשי' מפילות ויש להבית חזקה שלא היה בו נפל והא דצריך בדיקה מעולם לא הי' מדינא רק חששא בעלמ' וז"ש רש"י נמי בדיוק לשונו והתם חששא בעלמא אימור הוי אימור לא הוי ובמכוון הביא רש"י כל לישנ' דרבא להבין כוונתו. אמנם הכא גבי חמץ כיון דהתקנה ראשונה דבדיקה היה מדינ' דקודם שנבדק היה כאן חזקת חמץ אע"ג דכבר נבדק מ"מ מכיון שהחולדה באה עם החמץ קודם שנאכל היה מחוייב לבדוק ולבערו ואוקי גברא בחזקת חיוב בדיקת חמץ דכ"ז שלא ידע בוודאי שביתו נבדק מחמץ מחוייב לחפוש אחריו וז"ש רש"י הוי ספק ביעור כלומר דהוי ספק אם יצא ידי חובת ביעור מכיון שחזינן חמץ לפנינו אוקי גברא בחזקת חיוב משא"כ גבי מדור' הכושי' מעולם לא היה חיוב הבדיק' מדינ' רק מחשש בעלמא ושפי' תלינן בכה"ג דאכלתי' ומיושב הכל בס"ד:
יא ולפימ"ש לעיל אות ד' עפ"י שיטת הריא"ז והב"ח שהביא המג"א סי' תל"ח דהמקשה ס"ל בחזינן דשקל אפי' לא נכנס לאותו החדר ממש רק שפתוח ואפשר שנכנס נמי צריך בדיק' י"ל בפשיטות מאי דקאמר רבא האי מאי דהנה התוס' הקשו מאי אשמעינן דאין חוששי' והא כבר שמעינן לה מריש' דמקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיק' וכתבו המפורשי' שתירץ התוס' הי' דחוק קצת עי' בתוס'. אמנם לכאורה יש לתרץ כך דמריש' הו"א דמקום שאין מכניסין ולא ראינו כלל איזה חולד' שיהיה איזה חשש שמא הכניסה חמץ א"צ בדיק' דלא חיישינן מסתמא משא"כ אם ראינו במקום קרוב איזה חולד' וחמץ בפיה שפיר חיישינן לכך אשמעינן סיפ' דאין חוששין שמא גרר' חולדה כלומר אפי' אם יש כאן לפנינו חולדה ולא ראינו שנכנס' לתוך הבית ממש אין חוששין ומתורץ קושי' התוס' ועי' בס' ראש יוסף שכ' ג"כ הכי. ומה שדוחה זה התירוץ משום דעיקר חסר במתני' אינו מוכרח דשפיר קתני מתני' אין חוששין שמא גרר' חולדה משמע אפי' אם יש כאן חולדה לא חיישינן שגררתו לתוך הבית כל שלא ראינו שנכנס ממש וא"כ א"ש דקאמר רבא האי מאי כלומר אי נימא כהבנת המקשן דאפי' בלא ראינו שנכנס ממש לתוך הבית נמי חיישינן. א"כ הך מתני' מיותרת לגמרי דכבר שמעינן מריש' דמקום שאין מכניסים א"צ בדיקה ומסתמ' לא חיישינן לגרירת חולדה וע"כ דמתני' אשמעינן דאין חוששין רק היכ' שראינו שנכנסה לתוך אותו החדר ממש וא"כ ל"ק ממדור' כושי' ודו"ק:
יב המהרש"א הקשה למה לא הקשה המקשן על מתני' בלא דיוקא למ"ל טעמא דאלד"ס תיפוק לי' דאכלתי' ולכך לא חיישינן לגרירת חולדה ותירץ המהרש"א דבחזינן דשקל מ"מ מבית לבית א"צ בדיק' וא"כ הוצרך לטעמ' דאלד"ס והיינו דשם לא היה סגי' בטעמ' דאכלתי' וכבר נתחבטו בו כל המפורשי' עי' בפנ"י ובאור חדש ובצל"ח וראיתי בפרמ"ג במשבצות סי' תל"ד ס"ק ב' שכ' בכוונת המהרש"א דמתני' הוצרך לטעמ' דאלד"ס כגון בחזינן דשקלה ככר גדול דליכ' למתלי שאכלתי' ועי' בטור סי' תל"ט. מ"מ מבית לבית א"צ בדיק' דהא אלד"ס אבל ממקום למקום כלומר באותו בית גופ' באמת צריך בדיקת ולכך פריך הגמ' מ"מ בממקום למקום בככר קטן עכ"פ לא ליבעי בדיקת דנימא אכלתי' עי"ש בפרמ"ג מ"מ אכתי אינו מובן מאי פריך דלמא באמת הא דממקום למקום צריך בדיק' כיון דל"ש אלד"ס כיון שאפשר שיבדקו בפ"א כל הבית היינו דווקא בככר גדול אבל בככר קטן דמצינו לומר אכלתי' באמת אפי' ממקום למקום נמי לא בעי אע"ג דל"ש אלד"ס. ונ"ל דהמקשה הוכיח שפיר דע"כ בחזינן דשקל דאז ל"ש אלד"ס בממקום למקוה אפי' בככר קטן נמי צריך בדיקה דאי נימא דווקא בככר גדול דל"ש אכלתי'. הנה במבית לבית ממנ"פ למה הוצרך לטעמ' דאלד"ס דאי הוי מקום שחולדה יכולה ליכנס לשם א"כ אפי' בככר גדול נמי שייך אכלתי' דאפשר שהיו שם עוד הרבה חולדות כמ"ש הט"ז סי' תל"ט ס"ק ב' ואי הוי מקום שחולד' אינה יכולה ליכנס לשם א"כ בלא"ה מה חשש יש במבית לבית. וע"כ דלא אמרינן אכלתי' היכ' דאין שייך אלד"ס כגון בממקום למקום. וא"כ א"ש דעל זה לחודה למה לא נקט הטעם דאכלתי' לא היה יכול להקשות דמתני' אצטריך לטעמ' דאלד"ס בככר גדול רק כיון דנקט אלד"ס ע"כ דבממקום למקום היכ' דחזינן דשקל אפי' בככר קטן נמי צריך בדיק' דאי הו"א אכלתי' א"כ במבית לבית בככר גדול נמי י"ל דאכלתי' דלמא היה שם עוד חולד' אחרת דוודאי באותו בית כיון דלא חזינן חולדה אחרת י"ל דבככר גדול לא תלינן שהי' שם עוד חולדה ואכלתי' אע"פ שהי' גדול דמסתמ' לא אמרי' שהי' שם עוד חולדה משא"כ במבית לבית כיון דלא חזינן שנכנסה שם עם החמץ שפיר שייך לומר אכלתי' אפי' בככר גדול דכמו דאפשר ו החולדה נכנסה ה"נ אפשר לחולדה אחרת ודמי למדור' הכושי' דכל שחולדה יכולה ליכנס א"צ בדיקה. אמנם לפ"ז הדר' קושי' המהרש"א לדוכת' אמאי לא אמרי' במתני' טעמא דאכלתי' ול"ל דנקט אלד"ס לענין מבית לבית ובככר גדול כמ"ש הפרמ"ג דהא במבית לבית כיון שלא חזינן שנכנסה החולה תוך אותו הבית ממש אפי' בככר גדול שייך אכלתי' ותדע דהא במדור' הכושי' אפי' שהיו דרים הרבה כושי' תוך הבית ויש חשש נפלים הרבה אשר אין חולדה יכולה לאכול כלו מ"מ כיון דחולדה יכולה ליכנס לשם תלינן שהרבה חולדו' היו שם וא"כ ה"נ במבית לבית וא"כ קשה למ"ל טעמא דאלד"ס. ובנכנס לתוך הבית ממש אז ל"ש אלד"ס דזהו הוי ממקום למקום ועי' בחי' פנ"י וצ"ע ועי' לקמן אות כ' מ"ש בכוונת דברי המהרש"א בס"ד:
יג ודע שאע"ג שכתבנו באות ט' דהמקשה היה ניחא לי' להקשות אפי' אי לא אמרי' דאכלתי' הוי וודאי רק ספיק' בעלמ' נמי היה קשה נימא אכלתי' דכיון דלא בעי בדיק' רק מדרבנן הוי לי' סד"ר בלא אתחזק איסור' כמ"ש כיון שהחמץ בפי החולדה וסופו להתבער ולקולא. מ"מ במסקנא דדחי לי' רבא ואמר לי' דכאן הוי כמו וודאי וכמ"ש דס"ל דמכיון שנכנס חמץ לתוך הבית חלה עליו חובת בדיקה והו"ל חזקת חיוב וכמ"ש בכוונת רש"י במ"ש ספק ביעור ע"כ צ"ל דהמקשה הקשה עכשיו מסברא אחרת במאי דרוצה לומר שיהי' ספק מוציא מידי וודאי דבספיק' בעלמא לא הוי ס"ד לומר שיוציא הספק מידי וודאי כמ"ש התוס' להדי' ד"ה ואת"ל ויהי' שקלא והטרי' דגמ' כך דמעיקר' היה ס"ד דאע"ג דאכלתי' לא הוי רק ספיק' בעלמא מ"מ לא היה צריך בדיקה לענין חמץ דלא הוי רק מדרבנן דמיירי בבטלו וסד"ר לקולא וע"ז השיב לו רבא דבמדור' הכושי' מעולם לא היה חיוב בדיק' וחששא מדינ' רק מחששא בעלמ' משא"כ הכא כיון שיש עכ"פ חיוב בדיקת מדינ' א"כ כל כמה שחזינן שהי' חמץ בתוך הבית אוקמא גברא בחזקת חיוב וצריך בדיקה דאין ספק מוציא מידי וודאי וע"ז חזר והקשה לו המקשן מ"מ בכה"ג בספק אכלתי' דהוי כוודאי אפי' אי נימא כסברתו דכאן מקרי חזקת איסור' דחמץ שהיה מחוייב בבדיקה מכיון שנכנסה עם החמץ לתוך הבית מ"מ בספק כזה דהוי קרוב לוודאי היה צריך לתלות דאכלתי' אפי' נגד חזקת איסור וודאי ועד"ז יהי' הקושי' גם מחבר שמת כמ"ש רש"י בסוף ד"ה וודאי טבילי וז"ל ואתי ספק זה ומוציא פירות הללו מידי וודאי טבל משום דרוב חברים מעשרים הם וכו' עכ"ל הרי דאפי' לס"ד דמקשה דס"ל ספק מוציא מידי וודאי היינו דווקא בספיק' כי האי דהוי כמו רוב. ואפש"ל דספיק' כי האי מוציא מידי וודאי משום דע"י הספק לא חשבינן הוודאי מעולם לוודאי גמיר דהא עומד מיד להשתנות כמו הכא הך חמץ עומד להתאכל ולהתבער כיון דהוי בפי החולדה והפירות של טבל עומדים לעשר כיון שהם ביד חבר א"כ מעולם לא היה לו להך טבל או להך בית שהכניס' בו החולדה חמץ חזקת איסור והוי כמו חזקה העשוי' להשתנות ולכך רוצה לומר דספק מוציא מידי וודאי ודו"ק. הן אמת דלא דמי לגמרי לחזקה העשוי' להשתנות דחזקה העשוי' להשתנות מקרי היכ' שישתנה מאליה כמו מימי נערות לבוגרות משא"כ הכא הני פירות והך חמץ לא ישתנה החזקה מעצמו רק ע"י מעשה שהחולדה תאכל החמץ והחבר יעשר הפירות מ"מ ס"ל להמקשן כיון דרוב פעמים נעשה כך ועומד לכך הוי כמו דבר שנשתנה מאליו כמ"ש התוס' במס' בכורות כ' ע"א ד"ה רבינו דכל דבר שדרך להעשות כן לא מקרי רובא דתלי' במעשה עי"ש וא"פ ה"נ כיון דסופו להתאכל והני פירות עומדים לעשר לא מקרי חזקת חמץ וחזקת טבל דידהו לחזקה והו"ל לומר ספק מוציא מידי וודאי וזה ברור בס"ד:
יד והנה אי מוקמינן מתני' כשבטלו דלא הוי רק מדרבנן יקשה קושי' התוס' ד"ה כדי שתהא דהא באכיל' קבע עכ"פ מדרבנן מחסר ואפ"ה אמרי' ספק מוציא מידי וודאי וא"כ ה"נ כיון שבטלו אמאי לא נימא ספק מוציא מידי וודאי ותירוץ השני שמתרץ הר"י דהא דקאמר הרי הן בחזק' מתוקני' היינו בהנך דלא חזי רק לבהמה הי' דחוק קצת. והנה לכאורה אי נימא דבדרבנן ספק מוציא מידי וודאי היה מוכח דסד"ר לקולא אפי' באתחזק איסור' דהא כי אמרי' ספק מוציא מידי וודאי אין לך אתחזק איסור' גדול מזה וא"כ יהי' מוכח שלא כדעת הש"כ בדיני הספיקות ביו"ד סי' ק"י ס"ק כ' דס"ל דל"א סד"ר באתחזק איסור' אמנם מדברי רש"י סו' ד"ה, ואי בעי' אימ' שכ' וז"ל וגבי איסור דרבנן סמכינן אחזק' חבר שעשרן וא"כ י"ל דבספיק' בעלמא לא אמרי' ספק מוציא מידי וודאי אפי' בדרבנן רק הכא איכא נגד חזק' טבל דפירות חזקת חבר שעשרן. אמנם גבי חמץ אע"ג דלא הוי רק מדרבנן כיון שבטל ס"ל להתרצן דספק אכלתי' לא הוי בגדר רוב. דלא כדעת התוס' ד"ה ואת"ל דבשלמא החבר שמעשר פירותיו הי' בכוונתו שלא יהי' תחת ידו דבר שאינו מתוקן שפיר הוי חזקה מעלי' משא"כ אכילת חולד' להחמץ הי' רק במקרה ולכך אמרי' אין ספק יוציא מידי וודאי. רק התוס' דס"ל דמתני' מיירי בשלא בטלו והוי דאוריי' הוכרחו לומר דע"כ ס"ל דספק אכלתי' הוי קרוב לוודאי דאלא"ה איך בעי לומר דמוציא מידי וודאי משא"כ אי מוקמי' בבטלו שפיר מצינו לומר דגם המקשה ידע דספק אכלתי' הוי ספק בעלמא רק דהוי ס"ל דסד"ר לקולא אפי' באתחזק איסור' או דהוי ס"ל דלא הוי כאן חזק' חמץ כיון שסופו להתאבל עכ"פ בפי החולד' כמ"ש בס' תורת חיים ועיין לעיל אות ט' רק רבא השיב לו דהכא נמי שפי' איכא חזקת איסור כלומר חזקת חיוב בדיקה והקשה מחבר שמת והניח מגור' דהתם נמי איכא חזקת איסור אלמא ספק מוציא מידי וודאי והנה בס"ד דלא היה ידע דהתם הי' רק מדרבנן וודאי קשה איך היה ס"ד דספק מוציא מידי וודאי דהא אפי' אי הוי הך חזקת חבר שעשרן כמו רוב למאי דלא ידעינן אכתי דהוי כמו וודאי א"כ קשה נימא סמוך מיעוט' לחזקה לחזקת טבל ואתרע לי' רוב' והו"ל פלגא והוי ספיק' דאוריית' אמנם לפימ"ש לעיל או י"ש א"ש דהכי פריך דע"כ חזקת טבל לא חשיב' כולי האי כמ"ש לעיל כיון שעומד להעשר. ולא דמי להך דרוב תינוקת מטפחים במס' קידושין פ' דאמרי' סמוך מיעוט' לחזקת טהרה של העיסה דחזקת טהרה של העיסה אינו עומד להשתנות ודו"ק:
טו והשיב לו התרצן דבאמת חזקת טבל שפי' הי"ל חזקה מעליא רק חזקת חבר שוודאי עשר הו"ל כוודאי כמ"ש רש"י ד"ה התם וודאי ואין גמגום והילוך אחר הרוב כלומר ול"ש לומר סמוך מיעוט' לחזקה טבל ואיתרע לי' רוב' ואח"כ מסקינן דבאמת חזקת חבר נמי לא חשי' כוודאי גמור רק התם לא הוי רק מדרבנן חזקת טבל. וחזקת חבר שעשרן הו"ל כמו רוב דהוי חזקה דאתי' מכח רוב' דרוב חברים מעשרים מיד ובדרבנן לא אמרי' סמוך מיעוט' לחזקה אבל אכלתי' דלא הוי רק ספיק' בעלמא. אמרי' באמת בדרבנן נמי אין ספק מוציא מידי וודאי דהא אמרי' סד"ר לקולא כיון דאתחזק איסור' וא"כ גם באב"א ס"ל הך דר' חנינ' חוזאה דחזקה על חבר וכו' רק בתירוץ הראשון הי' ס"ל דהך חזקה הוי יותר מרוב דאי לא הוי רק כמו רוב הו"א סמוך מיעוט' לחזקה ובתירוץ השני אמרי' דבאמת הך חזקה לא עדיפ' מרוב רק כיון דליכ' חזקת טבל רק מדרבנן לא אמרי' סמוך מיעוט' לחזקה כמ"ש הפרמ"ג בכמה מקומות דבדרבנן ל"ש סמוך מיעוט' לחזקה דהא אי נמי הו"ל כפלגא הו"ל ספק השקול בדרבנן וספיק' לקולא ועיין בס' קונטר' החזקות סי' י"ד מ"ש בהך דר' חנינ'. אמנם זהו ברור דרש"י הכא ס"ל אפי' למסקנ' הגמ' נמי הוי חזקת חבר שעשרן שהרי כ' וסמכינן על חזקת חבר שעשרן ודו"ק ועי"ש בס' הנ"ל לא נחית להך דיוק' דרש"י דאפי' לתירוץ ואב"א נמי אמרי' דלא הוי ספיק' בעלמא והוי חזקה:
טז אמנם לשיטת הפוסקים דס"ל דאפי' באיתחזק איסור' אמרי' סד"ר לקולא א"כ יקשה אמאי לא אמרי' כאן למסקנ' לענין חמץ נמי ספק מוציא מידי וודאי (הגם די"ל דהני פוסקים ס"ל כדעת הר"י בתוס' דמתני' מיירי בלא בטלו והוי דאוריי' ואי דקשי' יבטל עכשיו אפשר דמיירי לאחר זמן איסורו דלא מצי לבטל) ואפש"ל דס"ל דגבי חמץ כיון שעיקר הבדיקה ניתקן על הספק ל"א סד"ר לקולא באתחזק איסור' כסבר' הה"מ פ"ב מהלכ' חמץ הלכה ט' או דבחמץ החמירו טפי וכן כ' בס' ברכי יוסף לאו"ח סי' קפ"ו ס"ק ד' ועיין בפלתי סי' ס"ט ס"ק י' מ"ש בענין אין ספק מוציא מידי וודאי ועיין בפר"ח לאו"ח סוף סי' ס"ז מ"ש לענין ספק קרא ק"ש ועיין פרמ"ג לאו"ח שם בסי' ס"ד ובסי' פ"ג במשבצות ס"ק ג'. מ"מ הא וודאי אמת ויציב דהגמ' הי' ס"ל לענין ספק מוציא מידי וודאי דכל דבר שדרך להעשות כן ולהוציא מידי חזקת הראשונה כמו בחמץ שדרך החולד' לאוכלו או בפירוש לעשר לא הוי חזקת כלל כמ"ש לעיל באות י"ג דהרי במס' נדה ט"ו ע"ב לענין וודאי ראתה וספק טבלה נמי בעי לומר שם ספק מוציא מידי וודאי והתם איכא חזקת נדה שהי' מה"ת וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש כיון דדרכן לטבול סוף ימי נדתן לא הוי חזקה דמעיקר' ולכך בעי לומר ספק מוציא מידי וודאי מ"מ לפימ"ש א"ש כל הסוגי' בין אי ס"ל סדר"ל אפי' באתחזק איסור' בין אי ס"ל דבאתחזק איסור' לא אמרי' סד"ר לקולא לא קשה מהך סוגי' דגבי חבר איכא חזקה שעשרן אפי' לתירוץ השני שבגמ' כמ"ש מדברי רש"י ודו"ק היטב מ"מ יש להבי' ראי' מדברי רש"י דס"ל דבאתחזק איסור' ל"א סדר"ל מדצריך לומר לתירוץ השני נמי דמשו"ה סמכינן על חזקה שעשרן דהוי חזקה ולא אמרי' אפי' לא הוי רק ספיק' כיון דלא הוי רק מדרבנן ספק מוציא מידי וודאי וע"כ צ"ל דרש"י ס"ל היכ' דאתחזק איסור' אפי' בדרבנן לא אמרי' סדר"ל:
פ"ג נבאר בס"ד שיטת הגמ' בהא דפריך ומי אמרי' אין חוששין וכו' (יז) בגמ' ומי אמרי' אין חוששין והא קתני סיפ' ומה שמשייר יניחנו בצנעה שלא יהא צריך בדיקה אחריו. והנה הפנ"י בשמעתי' הקשה למה לא פריך הגמ' לעיל אהך סיפ' דנימא חולד' אכלתי' ותירץ דהכא לא הוי מצי למפרך דהו"א דהכא איכא חשש' דאוריי' כיון דלא בטלו דמה שמשייר לא הוי בכלל ביטול כמ"ש המג"א סי' תל"ד ס"ק ב' עיין בפנ"י. והנה לכאורה יל"ד מאי קשי' לי' הכא במסקנ' ולמה לא ניח' ליה עפ"י האמת לומר כן דמתני' משו"ה לא חיישינן רק בחזינן דשקל דמיירי בבטלו דלא הוי רק חשש' דרבנן אמנם הכא כיון דלא בטלו חיישי' אפי' בסתמ'. ונראה לתרץ דהנה לכאורה יל"ד אמאי לא הקשה המקשה מיד מעיקר' מתיר' המשניות אהדדי ונטר לי' עד דפירש תחלה מתני' ואח"כ הקשה סתירה המשניות ולא הקשה מיד. ונ"ל דהנה מעיקר' לא הי' קשי' ליה דהוי משני באמת דמתני' מיירי בבטלו. רק לבתר המסקנ' דהיה קשי' לי' מבבר שמת דאמרי' ספק מוציא מידי וודאי ותירץ לי' דהתם ספק וספק וא"כ קשה קושי' התוס' עכ"פ בדרבנן אמאי לא אמרי' ספק מוציא מידי וודאי וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' דמתני' דהכא נמי מיירי בלא בטלו דהוי דאורי' וא"כ שפי' קשה מסיפ' דמתני' אמאי חיישי' הכא אפי' בלא חזינן דשקל דבס"ד אכתי לא ידעינן דחשש' דסיפ' הי' שידע בוודאי שמסר לחמו שהניח עשר ומצא תשע וא"ש דברי הפנ"י דמעיקר' באמת הו"מ לשנויי דמתני' מיירי בבטלו וסיפ' דלא בטל כיון ששייר לאכילתו. אמנם במסקנא רישא נמי בלא בטלו כמ"ש התוס' דהא בדרבנן עכ"פ ספק מוציא מידי וודאי וע"כ דמיירי בלא בטלו וא"כ שפי' קשה מסיפא ודו"ק:
יח ועוד י"ל במה דלא פריך מיד מסיפ' עפ"י מ"ש לעיל באות ד' דבהא דחזינן דשקל חיישי' יש ב' פירושי' האחד בחזינן דשקל אפי' לא ראינו שנכנסה לתוך הבית הזה ג"כ חיישינן כיון שהחדר הי' פתוח ופירוש השני דלא חיישי' רק שראינו שנכנסה לתוך אותו הבית ממש כמ"ש רש"י שהביאותו לכאן. וא"כ לא הוי מצי להקשות מיד מסיפ' דמה שמשייר דהו"א דהכי קתני אין חוששין שמא גרר' חולד' כלומר אם אין כאן לפנינו שום דבר באמת אין חוששין משא"כ היכ' דאיכא לנחות לספיק' כגון שהיה כאן לחם בתוך הבית מפוזר ומפורד באמת חיישינן דלמא שקלתי' חולדה והצניעותו באחד מן המקומות ולכך קתני מה שמשייר יניחנו בצנעה כמ"ש הר"מ פ"ג מהלכות חמץ וז"ל בהלכה ב' החמץ שמניח בליל ארבעה עשר וכו' אינו מניחו מפוזר ומפורד בכ"מ אלא מצניע' וכו' שאם לא נזהר בו ומצאו חסר צריך לחפש אחריו פעם אחר' ולבדוק עי"ש וא"כ ל"ק ממתני' דאין חוששין דמתני' משו"ה אין חוששין כיון שבדק הבית ורואה שאין שום חמץ לפניו לא חיישי' בסתמא לגרירת חולדה. אמנם לבתר דהקשה ממדורת כושי' ומסקינן דהכא הוי וודאי ואין ספק מוציא וודאי א"כ שפיר קשה בסיפ' כיון דאכתי לא ידעינן מתירוצא דרבא ור' מרי דמיירי שיודע בוודאי שחסר מחמצו שהיה לו רק אפי' אם יהי' רק ספק אולי נחסר מחמצו. כיון שהיה החמץ כאן לפנינו חיישי' דלמא נטלתו חולדה וכאן וודאי קשה הא הו"ל ספק וספק דדלמא לא נטלתו חולדה כלל ודלמא אכלתי. וא"כ אפי' אי מיירי בלא בטלו דהוי חשש' דאוריי' או כמ"ש המג"א שהבאתי לעיל דמה שמשייר אינו מבטל מ"מ קשה אמאי צריך בדיקה דהא הוי ס"ס דלמא לא שקלתו חולדה כלל ודלמ' אכלתי' וקאי הך שקלא וטרי' דהכא כמו מעיקר' דהוי בעי לומר דנימא אכלתי' וכאן ל"ש תירוצא דלעי' דאין ספק מוציא מידי וודאי כיון דאין זה ברור שחולד' נטלתו ועל זה מתרץ רבא דלמא תטול חולדה בפנינו וא"כ הו"ל וודאי חמץ ואין ספק מוציא מידי וודאי ור' מרי הוסיף לחומר' אפי' לא נטלה חולדה בפנינו רק שיודע בוודאי שחסר מחמצו וכיון שהחמץ היה כאן מעיקר' ועכשיו חסר הו"ל כאילו חזינ' דשקל חולדה בפנינו וא"כ הדר' מילת' כדמעיקר' לומר אין ספק מוציא מידי וודאי: (יט) אמנם להבין באמת פלוגת' דרבא ורב מרי דלכאורה קשה למה צריך לרבא דווקא שתטול חולד' בפנינו ולא סגי' כיון שהניח עשר ומצא תשע הרי חזינן דשקלתו והיה כאן חמץ בבית הזה והו"ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי והנה בש"ע סי' תל"ד הבי' כל שני אקומתות דרבא ורב מרי דז"ל שם אחר הבדיקת יהא נזהר בחמץ שמשייר להצניעו כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת כגון אם יטלנו עכבר בפניו או אם יחסר לחמו שיניח עשר וימצא תשע עי"ש ובר"מ לא הביא כלל אם יטלנו עכבר בפניו באקומת' דרבא רק כאקומת' דרב מרי שאם לא נזהר בו ומצאו חסר צריך לחפש אחריו עיין לעיל באות ח"י הבאתי לשונו והנה פשיט' דכ"ש אם נטלתו חולדה בפנינו וודאי צריך בדיקה וא"כ צ"ע קצת על המחבר למה הבי' הך שאם יטלנו עכבר בפניו דיצטרך לבדוק דזהו ידעינן מכ"ש שאם הניח עשר ומצא תשע דצריך בדיקה מכ"ש באם נטלתו חולד' בפנינו. ונ"ל דהנה לכאורה י"ל בלא נטלתו חולדה בפנינו אע"ג שיודע שחסר לחמו שהניח עשר ומצא תשע א"צ בדיקה דאיכא ס"ס דלמא נטלו אדם ואין מדרכו להטמי' בחורים וליכ' חשש' ואת"ל חולד' נטלתו דלמא אכלתו. רק י"ל דלחוש שמא אדם נטלו לא הוי ספק השקול דעפ"י הרוב כשאדם נוטל אינו נוטל רק מדעת בעה"ב. ובפרט דכעת דהכל מחזירי' לבער החמץ לא שכיח שיטלנו אדם וא"כ לא הוי ס"ס כיון דספיק' שמא נטלו אדם לא הוי ספק השקול אמנם כבר כתבנו לעיל באות ו' עי"ש היטב דרבא ס"ל דמהני ס"ס אפי' כשאינם לקולי' כיון דס"ל ספיק' דאוריי' מה"ת לחומר' והוי ס"ס מטעם רוב ומהני אפי' אם ספק אחד אינו שקול ולבך שפי' ס"ל דלא חיישינן לבדוק רק היכ' שנטלתו חולדה בפנינו דליכ' רק ספק אחד דלמא אכלתי' משא"כ כל שלא היתה חולדה בפנינו איכא ס"ס שמא אדם נטלו ושמא אכלתי'. אמנם רב מרי מצי סובר ספיק' דאוריי' מה"ת לקול' וא"כ ס"ס הוי מטעם דספק הראשון אינו אסור רק מדרבנן והו"ל ספיק' דרבנן וא"כ בעי' שיהי' כל שני הספיקות שקולי' ולא חשי' ספק דלמא אדם נטלו דזהו לא שכיח שיטלנו אדם דעלמ' שלא מדע' בעלי' ולכך חייש אפי' לא נטלתו חולדה בפנינו. והנה הר"מ דס"ל נמי ספיק' דאוריי' מה"ת לקולא כבעינן בס"ס שיהי' שקולי' דווק' כמ"ש לעיל באות ו' לכך לא הבי' רק אקומת' דרב מרי דכל שחסר לחמו צריך בדיקה אמנם המחבר לא רצה להכריע בזה אי ספיק' דאוריי' מה"ת לקולא וא"כ ס"ס הי' מטעם דע"י ספק הראשון נעשה דרבנן וסדר"ל וממילא בעינן שיהי' כל שני הספיקות שקולי' או אי ספיק' דאוריי' מה"ת לחומר' וס"ס היא מטעם רוב ומהני אפי' אינם שקולי' וא"כ ממילא כל שלא נטלתו חולדה בפנינו היה להתירו מטעם ס"ס ולומר דא"צ בדיקה א' דלמא אדם נטלתו אע"ג דל"ש שיבא אדם מעלמא ויטלנו שלא מדעת בעלים ואת"ל חולדה דלמא אכלתי' וכיון שלא הכריע בהך מילת' לכך הבי' כל השני אוקמתו' דרבא ורב מרי ועיין היטב לעיל באות ו' ויובנו הדברים היטב בס"ד ודו"ק:
ובמ"ש דברבא אם נטלתו חולדה בפנינו איכא לחוש טפי מאם חסר לחמו מדוייק היטב לשון רש"י דבד"ה ותטול בפנינו כ' וז"ל והיכ' דחזינן ע"כ חיישינן משמע דאיכא חשש ברור ובד"ה וימצא תשע כ' דהכא וודאי איכא למיחש דהא מוכחא מילת' שנטלה פריס' אח' עי"ש לא כתב רק דאיכא למיחש והיינו כמ"ש דמוכח' מילת' דטפי יש לתלות בנטילת חולדה מלתלו' שאדם נטל משא"כ בנטל עכבר בפנינו כתב רש"י דע"כ חיישינן כלומר דליכ' שום ספק לחוש לאחר וזה פשוט ודו"ק:
כ עוד רגע אדבר בכוונת דברי המהרש"א שהבאתי לעיל אות י"ב ולהסיר מעליו תלונת כל האחרונים אשר תמהו עליו ואעתיק לשונו בד"ה טעמ' דלא חזינן וז"ל ואגופ' דמתני' בלא חזינן דשקל דקתני בי' טעמ' דאלד"ס לא קשי' ליה בלאו האי טעמ' נמי לא ליבעי בדיקה דנימא אכלתיה מי לא תנן וכו' וי"ל דוודאי ה"ט אלד"ס לא שייך רק מבית לבית ובההוא וודאי דאין חוששין ואפי' בחזינן דשקל (כלומר היכ' שלא ראינו שנכנס באותו הבית ממש) ומה"ט דאלד"ס אלא דממקום למקום דיש לדבר סוף שיבדוק בפ"א עם בני ביתו וכו' קתני בי' דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל וכו' עכ"ל כוונת הדברים נ"ל רק דלהמהרש"א קשה ליה קושית ראש יוסף שהבאתי לעיל בתחלת הסוגי' וכי משום דמבית לבית אין לד"ס לא תקנו בממקום למקום דעכ"פ יש לדבר סוף למה לא תקנו שיבדקו בפ"א וצ"ל כמ"ש לעיל דוודאי אי היה חשש' מדינ' לגרירה חולדה היו מתקנות בממקום למקום שיבדקו בפ"א רק כיון דמדינא באמת אין חשש דהוי ס"ס דלמא לא גררה כלל ודלמא אכלתי' א"כ אע"ג דלענין בדיקת חמץ היה לנו להחמיר אפי' בס"ס כמ"ש הה"מ דלא אמרי' בי' מדר"ל כיון שעיקרו ניתקן על הספק מ"מ כיון דאלד"ס להוציא מידי כל החששות דה אפי' אם יבדקו בפ"א אפשר שתגרור החולדה מבית אחר לכך לא תקנו בממקום למקום נמי שיצטרכו לבדוק בפ"א כך הי' ס"ל להמקשן בפירוש המשנה וכמ"ש לעיל באות א' וא"כ ל"ק מ"ט לא קאמר במתני' הטעם דאכלתי' דע"כ צ"ל דמתני' נמי ס"ל הטעם דאכלתי' דבטעמ' דאלד"ס לחודא לא סגי' בממקום למקום דל"ש אלד"ס וע"כ צ"ל דממילא שמעינן מינה מדנקט הטעם דאלד"ס על ממקום למקום נמי. דס"ל דאמרי' אכלתי' ואין כאן חשש מדינא דאי לא הוי ס"ל למתני' כלל הטעם דאכלת' נמי לא היה סגי' בטעמ' דאלד"ס על ממקום למקום נמי רק הא וודאי קשי' לי' להמקשן כמו דע"כ צ"ל דס"ל למתני' דהיכ' דלא חזינן דשקל דסמכינן על הטעם דלמא אכלתי' ולכך לא תקנו בממקום למקום נמי אמאי לא סמכינן לומר אכלתי' אפי' חזינן דשקל נמי מי לא תנא מדורו' הכושי' וכו' וכמ"ש לעיל דע"כ צ"ל דאכלתי' לא הוי ספק דאי הו"א דאכלתי' הוי ספק א"כ במקום שחולדה יכול להלוך הוי ס"ס לאיסור' דלמא לא היתה חולדה ודלמא לא אכלתי' כמ"ש לעיל באות ה' וע"כ דאכלתי' הוי וודאי וא"כ הכא בחזינן דשקל נמי אמאי צריך בדיקה כיון דאכלתי' הוי וודאי ע"כ וזה ברור בכוונת דברי המהרש"א בס"ד ואין שום נפתל בדברי האדון וגם לא צריך להעמיס בדבריו מ"ש הפרמ"ג משום ככר גדול מה שלא נזכר כלל מזה. ולפי מ"ש א"ש הכל בס"ד דהמקשה ידע דמתני' נמי ס"ל דאמרי' אכלתי' דטעמ' דאלד"ס לא סגי' על ממקום למקום רק כיון דיש לנו סבר' דאכלתי' וצ"צ בדיקה מדינא כלל. לכך לא תקנו יותר לחוש למילת' יתרת' וסגי' לן בטעמ' דאלד"ס ופריך המקשה דטעמ' דאכלתי' היה לנו לומר שמועיל אפי' בוודאי חמץ כדמוכח ממתני' דמדורת הכושי' וכמ"ש וזה ברור בס"ד ודו"ק:
כא בגמ' אמר אביי לא קשי' הא בי"ג הא בי"ד בי"ג דשכיח רפתא בכלהו בתי לא מצנעא בי"ד דלא שכיח אפתא בכלהו בתי מצנעא אמר רבא וכי חולדה נביאה הי' וכו' עי' בחי' כבר העיר בזה מאי ס"ד פנ"י דאביי. ונראה להסביר קצת דברי אביי. דהנה לאביי באמת אפי' אם לא ידע שחסר לחמו רק שמסופק אם חסר או לא נמי צריך בדיקה כל שהחמץ לא הי' מוצנע במקום אחד וע"ז היה קשה להגמ' כמו דבמתני' בלא חזינן דשקל אין חוששין כמ"ש דאיכא ס"ס דלמא לא גררה ואת"ל גררה דלמא אכלתי' ה"נ איכא ס"ס דלמא לא חסר כלל מחמץ שהניח ואת"ל חסר דלמא אכלת' ולאביי הוי הדין כך באמת כל שהחמץ לא היה מונח במקום מוצנע ואיכא לספוקי דלמא נטלתו חולד' צריך בדיקה שנית. ונ"ל דהענין הי' כך דבאמת אמרי' כיון שמחוייב לבער כל החמץ וגם מחוייב לבדוק ולחפש אחר החמץ שלא ימצא באיזה מקום מחוייב לבדוק בכ"מ שהי' ואפי' בס"ס לא מהני כמ"ש לעיל עפ"י סברת הה"מ דבבדיקה ל"א סדר"ל. אמנם בי"ג כל שעשה המצוה המוטלת עליו דהיינו שבדק תי ליכא עליו חיוב יותר. ואפי' אם יש בבית לפניו עוד חמץ הרבה מ"מ הרי בבית יוכל להיות חמץ כמה שהי' רוצה הרבה ולכך כל דלא חזינן דשקל ואיכא ס"ס תו א"צ בדיקה כיון שכבר בדק ועשה המוטל עליו. ואפי' יש כאן עוד חמץ בבית שמוטל לפניו הרי על החמץ שמוטל לפניו לא רמי' חובת ביעור בי"ג שיש עדיין הרבה שעות לאכלו ושפיר תלינן אפי' אם אולי עוד יש חמץ באיזה מקום אמרי' דלא מצנע' ואכלתי' דהא באמת איכא ס"ס כמ"ש. אמנם בי"ד דכבר רמי' עליו חיוב' אפי' על החמץ שמוטל לפניו בעינן שיבערנו אמרי' מכיון שיש עליו חובת ביעור צריך לחפש גם על החמץ שמסופק אולי נטלתו חולדה והצניעותו באיזה מקום. ולא תלינן בבירור שאכלתו דהא עכשיו חל עליו חובת ביעור על החמץ שהי' בעי' ממילא מחוייב לבער הכל ולחפש אפי' אחר החמץ שמסופק אם נטלתו חולדה או לא ועי' בתוס' ד"ה בשלשה עשר שכתבו על לא משייר' פירו' פעם שאינו משייר'. ה"נ נוכל לפרש מ"ש אביי בי"ד מצנע' פיר' דחיישינן דלמא הצניעותו ובי"ד צריך לחוש ביותר משום דעכשיו כבר חלה עליו חובת ביעור לכל החמץ וא"ש סברת אביי. אמנם רבא הבין דברי אביי כפשוטו לכך הקשה וכי חולדה נביאה הי' ודו"ק:
פ"ד נבאר קצת שיטת הפוסקים בהך דבדיקת חמץ בס"ד:
כב דעת הטור בסי' תל"ט דהא דאמרי' גבי ט' צבורי' של מצה וא' של חמץ ובא עכבר ונטלה א', מהן ונכנס לבית בדוק דצריך בדיקה שנית הי' דווקא כשלא בטלו דהו"ל ספיק' דאוריי' משא"כ כשבטל דלא הוי רק ספיקא דרבנן או שהי' ככר קטן דנוכל לתלו' שאכלתו. א"כ בדיקה דבבטלו הו"ל ספיק' דרבנן וכן אפי' בלא בטלו אם הי' ככר קטן הוי ס"ס דלמא מצה הי' ואת"ל חמץ דלמא אכלתי' וכן דעת הראב"ד פ"ב מהל' חמץ אמנם הר"מ ס"ל אפי' בבטלו נמי צריך בדיקה שנית וכבר הבאתי לעיל מ"ש הה"מ שם הלכה ט' בטעמ' כיון דבדיקת חמץ עיקר על הספק ניתקן ל"א בי' סדר"ל ואפשר נמי מדלא חלק בין ככר גדול לככר קטן דס"ס נמי לא מהני כמו דלא מהני בי' סדר"ל אמנם יש לעיין דהא חזינן דהר"מ נמי מודה דמהני ס"ס לענין בדיקת חמץ נמי דהרי בהלכה י"א שם כתב וז"ל וכן שני בתים בדוקי' וצבור א' של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס א"צ בדיקה שנית. והנה אע"ג דידוע דנכנס לאחד מהן כ' הכ"מ דמ"מ א"צ בדיקה שנית משום דהו"ל ס"ס ספק לבית זה נכנס ודלמא אכלתי' ע"ש אלמא דלהר"מ נמי מהני ס"ס. ונראה לחלק דבשלמא גבי ט' צבורי' דע"כ לבית הזה נכנס רק דהספק הי' אם הי' חמץ או מצה אמרי' מכיון שעכבר הכניס' לבית איתרע לי' חזקת הבית ולא מהני ס"ס משא"כ הכא גבי ב' בתים בדוקים דלכל בית בפ"ע איכא חזקת בדוק שלא נכנס בו שום חמץ דהא אפשר שלא נכנסה כלל לתוך הבית שפיר כ' הכ"מ כיון די"ל נמי דלמא אכלתו הו"ל ס"ס וא"צ בדיקה ודו"ק ועי' בט"ז סי' תל"ט ס"ק ג' כ' ג"כ כה"ג:
כג אמנם הטור בהך דשני בתים בדוקים ואינו ידוע לאיזה מהם נכנס ס"ל לחלק בין שהבתי' הם של אדם אחד או אם באו לשאול בבת אחת דשניהם צריך בדיקה והרמב"ם לא חלק בזה עי' במל"מ שם. אמנם מה שקשה בדברי הר"מ הי' דבהלכה י"ב שם פסק גבי עכבר שנטלה חמץ וספק נכנס לבית הזה או לא נכנס צריך בדיקה שנית והקשה הה"מ שם דמה בשני בתים בדוקים וא"י לאיזה מהם נכנס דע"כ לאחד מהם נכנסה אין צריך בדיקה מכ"ש בא"י אם נכנס כלל למה כתב דצריך בדיקה ותירץ הה"מ שם וז"ל ויש לתרץ דהתם וודאי איכא חד בית שלא נכנס וכו' כיון דאיכא חד דוודאי לא נכנס בו בו לכך אפי' אחד א"צ בדיקה אבל הכא הספק בבית אחד הי' ומפני שבדיקת חמץ תחלתה על הספק דנו ספק זה לחומר' עכ"ל ועי' בט"ז סי' תל"ט ס"ק ג' שהקשה דאדרב' נימא אפכא בשני בתים בדוקי' ונכנסה לאחד מהן כיון דאיכא חד דצריך בדיקה חמור טפי וצריך לבדוק שניהם ועי' פרמ"ג סי' תל"ט במשבצות ס"ק ג' הבי' דהא דהר"מ החמיר בספק נכנס היינו שהיה קרוב להבית מחוד ועפ"ז יש להסביר קצת דברי הה"מ דהנה וודאי היכא שקרוב מאוד להבית הו"ל קצת כעי' קורב' דמוכח ואיכא חששא טפי ולא מהני ס"ס כלומר אע"ג דאיכא ספק אכלתי' והנה בכל קרוב אין אנו דנין רק אם נולד בו ספק. וא"כ ניחא דבבית אחד הספק הי' רק על הבית הזה וקרוב מאוד הי' קורב' דמוכח וצריך בדיקה אמנם גבי שני בתים בדוקים ונכנס לאחד מהן על כל בית בפ"ע ליכ' קורב' דמוכח דמיירי דשניהם היו קרובים בשוה. וא"כ ליכא בשום בית קורב' דמוכח דהא בכל בית אינו מוכח יותר לומר שנכנס לזה משנכנס לזה וכיון דליכ' קורבא דמוכח שפיר מהני בי' ס"ס דלמא לא נכנס ודלמא אכלתי' משא"כ בבית אחד וקרוב מאוד איכא קורב' דמוכח ולא מהני בי' ס"ס ודו"ק:
כד ודע דהר"מ והטור פליגי מהיפוך להיפוך דבבית א' וספק אם נכנס לתוכו דעת הר"מ לחומר' כמ"ש (ואפי' אם בטלו או בככר קטן נמי צריך בדיקה) ודעת הטור דא"צ בדיקה דז"ל הטור צבור או של חמץ וכו' ואינו ידוע אם נכנס לבית אע"פ שקרוב לבית מאוד תלינן להקל וא"כ לבדוק אם בטל או שאין הככר גדול עכ"ל הרי דהטור הקיל בספק נכנס. ובשני בתים בדוקים וא"י לאיזה נכנס דעת הר"מ לקולא דא"צ בדיקה בכל גוונ' אפי' לא בטלו ואפי' של אדם אחד או שבאו לשאול בב"א עי' בהה"מ שם רק שיוכל לתלו' שאכלתו כמ"ש הכ"מ שם הן אמת דכפי הנראה מדברי הה"מ שם בהך דשני בתי' בדוקי' לדעת הר"מ דא"צ בדיקה נמי מיירי בבטלו דווקא שהרי מסיים שם וז"ל אבל כאן בביטול סגי' לי'. אמנם דעת הטור בשני בתים בדוקים כל שהשני בתים הם של אדם או או באו לשאול בב"א צריך בדיקה שנית אפי' בטל החמץ וצ"ל דס"ל להטור דכל שהבתי' הם של אדם אחד או שבאו לשאול בב"א אין זה חשיב בגדר הספק כלל כיון דע"כ לא' מהם נכנס ולכך לא מהני אפי' ס"ש וא"כ בשני בתים הו"ל דעת הר"מ לקולא ודעת הטור לחומר' ובספק נכנס לתוך בית או בדוק דעת הר"מ לחומר' דצריך בדיק' שנית. ודעת הטור לקולא דבספק אם נכנס א"צ בדיקה כיון דאיכא ס"ס כלומר ספק נכנס ואת"ל נכנס דלמא אכלתי' כל שאין הככר גדול אפי' לא בטלו דהו"ל דאורייתא דז"ל הטור וא"צ לבדוק אם בטל או שאין הככר גדול משמע דכל שאין הככר גדול א"צ בדיקה אפי' אם לא בטל כלומר משום דהו"ל ס"ס. ועי' במג"א סי' תל"ט ס"ק ג' שהקשה דהא גבי ס"ס בעינן שיודעו שתי הספיקות יחד והכא נולד קודם הספק אם נכנס ואח"כ הספק אם אכלתו ותירץ כיון דלא חל איסור חמץ עד לאח"כ הו"ל כמי שנודעו שתי הספיקות יחד. וא"כ אם אירע כך לאחר זמן איסורו שנכנסה עם החמץ לא הי' מהני בי' ס"ס. ועי' לעיל באות ו' העירותי דלענין ספק אם נכנסה לא בעינן שיהי' נודעי' ב' הספיקות יחד והמג"א באמת לא כתב דבעינן שיודעו שתי הספיקות רק לענין בוודאי נכנס וספק חמץ או מצה ואת"ל חמץ דלמא אכלתי' בזה כתב דבעינן שיודעו שתי הספיקות בפ"א משא"כ בס' אם נכנס כלל לפי' הו"ל ס"ס אפי' לא נודע בפ"א דהא אי אפשר לך לספק אם אכלתי' רק אם נכנסה ודו"ק:
שער ב
עשה גדולות הראני נפלאות בסוגי' דמי פירות פסחים ל"ה ל"ו ע"א (א) טרם אענה בביאור הסוגי' נסדר שיטות הפוסקי' אחת לאחת בס"ד. שיטת רש"י ל"ו ע"א ד"ה אין לשין דאע"ג דמי פירות אין מחמיצין היינו רק חמץ גמור אבל חמץ נוקשה הוי ואותו חימוץ ממהרי' להחמיץ. וא"כ לפי"ז מ"פ עם מים אפשר דס"ל לרש"י דהוי חמץ גמור וכן כתב הפנ"י בדעת רש"י בד"ה אמר רבה בב"ח דמי"פ עם מים הוי חמץ גמור. ולדעת רש"י הא דאמרי' מס' מנחות נ"ז ע"ח אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ואמר ר"ל שם מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה והא בלא מים נמי הוי חמץ נוקשה עכ"פ צ"ל לרש"י באחד משני פני' או דנוקשה לא הוי מה"ת כלל וא"כ אי אפשר לרבות בכה"ג או אפי' אי לענין פסח חמץ נוקשה אסור מה"ת מ"מ לענין חמץ דמנחות בעינן חמץ גמור עי' מס' מנחות נ"ד ע"א תוס' ד"ה אין מחמיצי' והנה הפר"ח באו"ח סי' תס"ב כתב דרש"י מודה לדינא דמי"פ לא הוי חמץ כלל רק אליב' דר"ל דנקט אין חייבי' על חימוצו כרת משמע לי' הא נוקשה הוי אפי' מי"פ בלא מים ודעת הר"ת בתוס' ד"ה מי"פ דמי"פ בלא מים אין מחמצין כלל ושרו לגמרי רק מי"פ עם מים הוי חמץ נוקשה ולקמן גבי אם לש עיס' ביין שמן ודבש דאמרי' ישרף מיד היינו ג"כ עם מים דע"י מים ממהרי' להחמיץ ושיטת הרי"ף דאפי' מי"פ עם מים נמי אין מחמצין וכפי שהבין הרא"ש מדברי הרי"ף דמי"פ עם מים אין מחמצין כלל והקשה עליו מהך דוחקא לקמן ל"ט ע"ב ועי' בס' קרבן נתנאל שעמד בזה על הרא"ש הא בפרק אלו עוברי' מוכח מדברי הרא"ש גופיה דהא דס"ל לרי"ף דאפי' עם מים אינ' מחמצין היינו שאינ' ממהרין להחמיץ דמהני שימור ועי' בפר"ח סי' תס"ב שעמד ג"כ בדברי הרא"ש דבוודאי א"א לומר כלל דהרי"ף ס"ל דמי"פ עם מים אינן מחמצי' כלל ועי' שו"ת זכרון יוסף לאו"ח סי' ד' מ"ש בזה והנה אי נימא דהא דס"ל לרי"ף דאפי' עם מים אינן מחמצין היינו שאין ממהרי' להחמיץ אבל יכול לבא לידי חימוץ כמו במים גרידא ואפשר דאפי' חמץ גמור הוי והי' שיטת הרי"ף ממש כשיטת הר"מ פ"ה מהל' חו"מ הלכה ב. דס"ל ג"כ דמי"פ גרידא אינן מחמצין כלל ועם מים הוי חמץ גמור ואינו ממהרי' להחמיץ. ולקמן באות י"ב נבאר שיטת הר"מ בפני עצמו בס"ד:
ב הרמב"ן במלחמות הביא ראי' לחזק דברי הרי"ף דר"ע לקמן ל"ו גבי פרט לעיס' שנלוש' ביין שמן ודבש וכן הא דאמר להו ריב"ל לבני' יומא קמא לא חלושי לי בחלב' משמע אפי' במים דבלא מים א"צ כלל למעט מלחם עוני דתיפוק לי' כיון שאינו יוכל לבא לידי חימוץ אין יוצאי' בהם ידי מצה וכן מקרא דושמרתם את המצות דממעטינ' לקמן ל"ח ע"ב חלות תודה ורקיקי נזיר וא"כ מי"פ שאינן באי' לידי חימוץ א"צ כלל לקיים שימור ואין יוצאי' בהם וע"כ דר"ע עם מים מיירי דשפיר יוכל לבא לידי חימוץ ואעפ"כ אין יוצאי' בהם משום דלא הוי לחם עני כך הי' תירץ דברי המלחמות הנך רואה שהרמב"ן לא ס"ל כדעת מהר"ל שהביא המג"א סי' תע"א ס"ק ה' דמי"פ עם מים שפיר מקרי לחם עני שהרי להדי' כתב דר"ע מיירי עם מים דאלא"ה למ"ל קרא דלחם עני תיפוק לי' דבעינן ושמרתם והנה ליישב דברי המהר"ל דלכאורה קשה הא להדי' מוכח דאפי' עם מים נמי לא הוי לחם עני דבלא מים לא צריך קרא כיון דליכ' ושמרתם וכן הקשה שם המג"א ועי' בדג"מ דדוחה דברי המג"א ממ"ש הו' עצמו בסי' תנ"ד כל שהי' ממין הבא לידי חימוץ יוצאי' בה ולפי"ד ליכ' ראי' מקרא דושמרתם כיון דמינו צריך עכ"פ שימור אמנם י"ל בכוונת דברי המג"א כך דוודאי לענין הא דממעטינן מקרא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל חצות דבעינן דבר הבא לידי חימוץ שפיר סגיא לן במה שבמינו יוכל לבא לידי חימוץ משא"כ מה דממעטינן מושמרתם בעינן שעיסה זו עצמה יהי:
צריכה שימור וכן משמע בלשון המלחמות עי"ש ודו"ק וכן משמע מדברי הפר"ח להדי' דלענין מה דבעינן שימור לא סגי' במה שהמין הזה צריך שימור וא"כ קשה טוב' על שיטת מהר"ל במה דרוצה לומר דמי"פ עם מים שפיר מקרי לחם עני כיון דלר"ע ע"כ צריך קרא רק למעט עם מים דבמי"פ לחוד בלא"ה אין יוצאים משום דלא יוכל לבא לידי חימוץ וא"צ שימור כקושי' המג"א. והנה אי הו"א דאפי' במעט מים עם מי"פ נמי יוכל לבא לידי חימוץ כמה דמשמע מפשטא דלישנ' דהר"מ פ"ה מחו"מ הלכה ב' דבמים כל שהוא מחמצין הוי א"ש דבמעט מים וודאי לא נפיק מכלל מצה עשירה כמו דאמרינן לקמן דרביעית שמן ומתחלק' לכמה חלות לא מקרי מצה עשיר' לענין חלות תוד' א"כ ה"נ איפכא במעט מים גם לדעת מהר"ל לא מקרי מצה עניה וכה"ג מחמיץ ושפיר אצטריך קרא דלחם עני. אמנם אי נימא דמעט מים באמת בטל במי"פ עיין בש"ע סי' תס"ב סעיף ג' וא"כ לא יוכל לבא לידי חימוץ רק אם יש הרבה מים וכה"ג הוי לחם עני א"כ קרא דלחם עני למי"פ גריר' למאי אתא כיון דבלא"ה לא יצא משום דכתיב ושמרתם כקושי' הנ"ל: (ג) ובחידושי צל"ח הקשה כעי' קושי' הנ"ל גם בגמ' למה צריך קרא דאין יוצאים ידי מצה בדברים שאינם באים לידי חימוץ מהקיש' דלא תאכל עליו חמץ וכו' תיפוק לי' כיון דלא שייך בי' ושמרתם את המצות דמיניה נפקא לן דבעינן שימור דווק'. ונ"ל ליישב דהנה לכאורה קשה מנ"ל מושמרתם דכל שלא יוכל לבא לידי חימוץ דלמא לא קפדה התורה בהכי רק היכ' שיוכל לבא לידי חימוץ צריך שימור אבל בדבר שאין יוכל לבא לידי חימוץ כ"ש דעדיף טפי ועיין בפר"ח. וודאי אי הוי ס"ל בכ"מ דבעינן קרא כדכתיב דווק' שפיר הו"א דכל דלא נוכל לקיים ושמרתם אינו יוצא כיון דבעינן כדכתיב דווק' אמנם כבר הוכיח התוי"ט במס' נגעים פי"ד משנה ט' דס"ל להר"מ דלא בעינן קרא כדכתיב ועיין מס' סנהדרין מ"ה ע"ב בסוגי' שם א"כ קשה מנ"ל דהתורה הקפידה בהכי דכל שלא יוכל לבא לידי חימוץ אינו יוצאים בה. אמנם אחר העיון נ"ל דל"ק דבאמת כל הפסוק ושמרתם הי' מיותר דלא צריך דפשיטא דאם יראו בו סימני חימוץ שיהי' אסור וע"כ דקרא אתי דבעינן שיוכל לבא לידי חימוץ היינו מה שצריך שימור דווק' שוב ראיתי בצל"ח שכתב ג"כ הכי ועיין בנו"ב מד"ת לאו"ח סי' ע"ט שכתב ג"כ כה"ג. אמנם כן י"ל דלעולם לא הקפידה התורה שיוכל לבא לידי חימוץ דווק' והא דכתבה התורה ושמרתם דאי משום איסור חימוץ גרידא הו"א היכ' שמסופקים בו אי הוי חמץ או לא היה מותר אי ס"ל ספיק' מה"ת לקולא ולכך אצטריך קרא ושמרתם שיהי' נשמר מחימוץ כלומר דאפי' אי יהי' ספק חמץ ג"כ אסור כיון דבכלל שימור לא הוי ולא קשה אצטריך קרא לרבויי ספיק' דכה"ג שפיר אצטריך קרא עיין מס' חולין כ"ב ע"ב תוס' ד"ה אצטריך רק אי הו"א בכ"מ ספיק' מה"ת לחומר' ע"כ אתי קרא ושמרתם דבעינן שימור דווק' וממילא ממעטינן מי"פ דל"ל דקרא אתי היכ' שיסתפק אם הי' חמץ לאסור כיון דבלא"ה ספיק' לחומר' מה"ת. וא"כ אפש"ל דדינו של מהר"ל אי מי"פ עם מים לא הוי מצה עשיר' דתלי' בזה דאי אמרי' ספיק' לחומר' וא"כ ל"צ ושמרתם דבעינן שלא יהי' אפי' ספק חמץ דבלא"ה אסור וע"כ דבעינן שימור דווק' וא"כ בלא"ה במי"פ גרידה אינו יוצא וע"כ אתי קרא לחם עני דאפי' עם מים נמי לא מקרי לחם עני אמנם אי ס"ל ספיק' לקולא א"כ שפיר אפש"ל דושמרתם לא בעינן שיוכל לבא לידי חימוץ דווק' רק שלא יהי' אפי' ספק חמץ וא"כ צריך לחם עני למעט מי"פ גרידא אבל מי"פ עם מים לא מקרי מצה עשיר' וכשיטת מהר"ל במג"א סי' תע"א ס"ק ה' ודו"ק:
ד הנה לעיל הבאתי דברי המלחמות דאם אינו יוכל לבא לידי חימוץ בלא"ה אינו יוצא או מקרא דלא תאכל עליו חמץ כו' דבעינן דבר הבא לידי חימוץ דווק' או משום ושמרתם דבעינן שיעור דליש' ואפיה. הנה לכאור' יש נ"מ בין הני טעמים דאי מקרא דלא תאכל עליו חמץ י"ל דבעינן דווק' שיכול לבא לידי חמץ גמור דהיינו שחייבים עליו כרת משא"כ אי יוכל לבא לידי נוקשה דווק' אפשר דלא סגי' לענין לצאת בה ידי מצה ועיין בס' מנחת חינוך סי' י' אמנם אי הטעם דבעינן ושמרתם אפי' אם לא יכול לבא רק לידי נוקשה נמי קרינן בי' ושמרתם דהא בעי שימור מנוקש' עכ"פ לא מיבעי' אי ס"ל נוקשה אסור מה"ת וודאי קרינן בי' ושמרתם שלא יבא לידי נוקשה כיון דעכ"פ אסור מה"ת רק אי אפי' ס"ל דנוקשה רק מדרבנן מ"מ מצה לא הוי ובעינן שימור מה"ת שלא יבא לידי נוקשה דאע"ג דאינו אסור מה"ת משום חמץ מ"מ מצה לא הוי עיין בס' אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש בחידושיו רי' פרק אלו עוברין שכתב כה"ג והנה אי אמרי' כסברתינו דאי נפקא לן מקרא דלא תאכל חמץ דא"י משום מצה רק בדבר הבא לידי חימוץ דבעינן דווק' שיבא לידי חמץ גמור יש לתרץ קושי' מהרש"א מה שהקשה מנ"ל לר"ש בפסחים כ"ח דלפני זמנו אינו עובר בלאו מהקישה דלא תאכל חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה דהיינו מתחלת הלילה דווק' הא בעינן הקישה לדרשה דהכא דכל שאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא משום מצה ועיין בצל"ח שהאריך בזה דלר"ש נפקא לן שאינו יוצא ידי מצה במה שאינו בא לידי חימוץ מקרא דושמרתם כקושי' הרמב"ן אמנם לפי"ד א"ש דבאמת י"ל דר"ש ס"ל דאפי' דברים הבאים לידי חימוץ אע"ג דלא הוי חמץ גמור נוקשה מיהו הוי וכן משמע בהשגת הראב"ד פ"ה מחו"מ הלכה א' דאפי' חמץ מחמש' המינים הוי נוקשה וא"כ קשה למה מיעטה התורה שאינו יוצא ידי מצה דהא יוכל לבא עכ"פ לידי נוקשה אי ס"ל נוקשה מה"ת וצ"ל דקרא קאמר לא תאכל עליו חמץ וכו' דא"י משום מצה רק אי יוכל לבא לידי סתם חימוץ דהיינו חמץ גמור משא"כ נוקשה לא הוי בכלל סתם חמץ. דהא רק מכל מרבינ' לי' למאן דס"ל הכי עיין רי' פ' א"ע לר"נ דס"ל דנוקשה הוי כ"ש מתערובות והנה אי הו"א דקרא דלא תאכל חמץ קאי ללאו גרידא דהיינו בלפני זמנו כר"י א"כ הדק"ל נימא דאפי' אי לא יוכל לבא רק לידי נוקשה נמי יוצאים ידי מצה כיון דקרא מיירי בלא"ה בחמץ שאינו עובר רק בלאו גריד' דהיינו לפני זמנו לר"י וע"כ צ"ל כיון דממעטינן שאינו יוצא ידי מצה אפי' אם יוכל לבא לידי נוקשה דקרא דלא תאכל חמץ הוי בחמץ שחייבים כרת והיינו תוך זמנו ומלפני זמנו לא מיירי קרא ובאמת ליכ' חמץ גמור שיהי' בלאו דתוך זמנו איכא כרת ובלפ"ז אינו עובר כלום וממילא מוכח מדדרשינן הך הקיש' דכל שיכול לבא לידי חימוץ דווק' דבעינן חמץ גמור דבלפ"ז ליכ' אפי' לאו דאל"כ מנ"ל למעט היכ' שיוכל לבא לידי נוקשה כיון דס"ל לר"ש מקשה דאוריית' א"כ נימא דסגי' מה שיוכל לבא לידי מקשה וע"כ דקרא דלא תאכל חמץ מיירי מחיוב כרת וממילא לא מוכח קרא בלפני זמנו ועיין בירושלמי שכתב דבדקו לאורז ודוחן דריב"נ ס"ל דבא לידי חמץ ורבנן ס"ל דאינו בא לידי חמץ וי"ל דזהו הוי חמץ נוקשה כשיטת הראב"ד ופליגי אי נוקשה הוי חמץ או לא וכל זהו א"ש אי, ס"ל לר"ש דנוקשה הי' מה"ת בלאו ודו"ק היטב:
ה כתב הר"מ פ"ו מהלכות חו"מ הלכה ה' מצה שלשה במי"פ יוצא בה ידי חובתו עיין בהה"מ שדעת הר"מ דלא ממעטינן מלחם עני רק היכ' שנילוש ביין שמן דבש וחלב אבל בשאר מי"פ לא הוי מצה עשיר' רק הה"מ כתב שם בשם יש מי שאומר שאינו יוצא בנילוש במי"פ בלבד משום שא"צ שימור כיון שאינו בא לידי חימוץ וכל שא"צ שימור אין יוצאים בה. וא"כ דעת הר"מ יתפרש בב' דרכים או דנימא דמ"ש הר"מ דבשאר מי"פ יוצאים הי' בתערובות מים דווק' שיוכל לבא לידי חימוץ וא"כ ביין שמן דבש אינו יוצא אפי' בתערובות מים דהו"ל מצה עשירה ולא כדעת מהר"ל במג"א סי' תע"א ס"ק ה' דבתערובות מים לא הוי מצה עשירה. או דנימא דהר"מ לא ס"ל דהיכ' דל"צ שימור אינו יוצא דקרא ושמרתם י"ל דלא הקפידה תורה על שימור דווק' רק שלא יהי' אפי' ספק חמץ ועל הדרך שכתבנו לעיל אות ג' בס"ד ובפרט דא"ש לשיטת הר"מ דס"ל בכה"ת ספיק' לקולא וודאי י"ל דקרא אתי שלא יהי' אפי' ספק חמץ. אמנם אכתי צריך עיונא מנ"ל הא להר"מ דבשאר מי"פ לא מקרי מצה עשירה. ונראה דהר"מ הוכיח כן מדברי הגמ' דאית' בגמ' אמר רב' בב"ח אר"ל עיסה שנילוש' ביין ושמן ודבש אין חייבים על חמוצה כרת וסבר ר"פ ור"ה ברי' דר"י בס"ד דטעמ' דר"ל משום דהו"ל מצה עשירה ואין יוצאים בה ולכך אין חייבים על חמוצה כרת איתער בהו ר' אידי בר אבין אמ"ל ה"ט דר"ל משום דהו"ל מי פירות ואין מחמצין ולכאורה קשה מאי ס"ד דר"פ ור"ה ברי' דר"י הא אינהו הוי תלמודא דרבא ורבא ס"ל להדי' מ' ע"א דמי"פ אין מחמצין ואמאי לא רצו לפרש בטעמ' דר"ל נמי משום מי"פ וכבר הרגיש בזה הפנ"י. אמנם י"ל דלר"פ היה קשה בדברי ר"ל אי ס"ד דטעמי' משום מי"פ אמאי נקט עיסה שנילוש' ביין וכו' הו"ל למנקט סתמ' מי"פ וע"כ דטעמ' דר"ל הי' רק משום מצה עשירה ולכך נקט דווק' הני משקי' דבשאר משקי' לא הוי מצה עשירה וא"כ אע"ג דר' אידי בר אבין דחה דברי ר"פ מ"מ בהך סבר' דרק כהנהו משקי' הו"ל מצה עשירה לא נדחו דבריו והא דלא נקט ר"ל נמי חלב לסבר' ר"פ דהטעם הי' משום מצה עשירה בזה י"ל כיון דאין דרך ללוש בחלב משום הרגל עבירה כדאמרי' בסמוך לכך לא נקט חלב מ"מ יש ראי' נכונה מדברי ר"פ דבזה לא נדחו דבריו דבסתם מי"פ לא מקרי מצה עשירה וכדעת הר"מ ודו"ק:
ו אמנם הא דבאמת אמאי לא נקט ר"ל סתם מי"פ י"ל דלרבות' נקט הני ג' משקי' דביין דרק שנותני' בו קצת מים או שנופלת בו טפת מים בשעת הבציר כמ"ש בש"ע סי' תס"ב סעיף ג' והו"א דתו אין לו דין מי"פ וכן שמן שבא מן הזית הוי דבר חריף וג"כ הו"א דאין לו דין שאר מי"פ עיין שו"ת שואל ומשיב מהדור' תליתאי ח"ג סי' מ"ג ודבש הוקש בקרא לשאור דכתיב כי כל שאור וכל דבש והו"א דהני ג' אין להם דין מי"פ קמ"ל דהני נמי דין מי"פ יש להם וא"ש יתור הלשון בגמ' משום דהו"ל מי"פ ולכאור' הו"ל לומר בקיצור טעמי' דר"ל משום דמי"פ אין מחמיצין וכבר ראיתי מי שדקדק בזה ולדברינו א"ש דר' אידי בר אבין בא לתרץ אי טעמי' דר"ל משום מי"פ למה לא נקט סתמ' עיס' שנלוש' במי"פ ולכך מתרץ משום דהו"ל מי"פ כלומר דהא גופ' אתי לאשמעינן דגם הני ג' הו"ל מי"פ ושלא נטעה לומר דהני חלוקים משאר מי"פ מ"מ היה סבר' ר"פ לומר הטעם משום מצה עשיר' משום דנקט דווק' ג' משקין אלו וממילא איכא סיעת' להר"מ דרק בג' אלו הוי מצה עשירה דבזה לא נדחו דברי ר"פ כמ"ש ודו"ק:
ז תוס' ד"ה אין מחמצין הקשו לשיטת רש"י דחמץ נוקשה מיהו הוי מחצבא דאבישונ' לקמן מ' ע"א דרבא שרי אלמא דמי"פ אין מחמצין כלל ושרי לגמרי ובמס' מנחות נ"ד ד"ה אין מחמצין תירצו דאפש"ל כיון דליכ' חיוב כרת לא חיישינן דלמא נפיק מהאי רישא ובלע אידך ולפי"ז אפש"ל דאביי ס"ל נוקשה מה"ת ולכך חיישינן ורבא ס"ל נוקשה רק מדרבנן ולכך לא חיישינן רק מותיק' לקמן דשרי במשח' ומילחא נשארו התוס' שם בקושי' דל"ל דמיירי ששמרו מחימוץ דא"כ אפי' במיא ומילח' הי' צריך להיות מותר והכא במס' פסחים לא הקשו כלל מותיקא וי"ל דתוס' הכא ס"ל דלעולם הא דשרי במשחא ומילח' היינו ע"י שימור דווק' והא דאסור במיא ומילח' דמלח עם המים חזק כחו טפי ולא מהני שימור משא"כ משח' מבטל כח המלח וכבר דברו מזה האחרונים ועיין בשלטי גבורים אמנם התוס' הקשו עוד לרש"י מס' מנחות נ"ז ס"ל לר"ל אליב' דר' יוסי הגלילי מנחת נסכי' מגבלה במים ולכך אמרי' לא תקריבו לרבו' מ"נ לחימוץ משמ' הא בלא מים אפי' נוקשה לא הוי דאי הוי נוקש' אפי' בלא מים למה אצטריך לומר מגבלה במים הא נוקשה פסול למנחות. והנה לזה י"ל דאע"ג דנוקשה פסול למנחות היינו דמצה עכ"פ לא הוי מ"מ לרבות לאיסור חימוץ לא מרבינן לנוקשה כמ"ש לעיל באות ד' רק י"ל דהא תלי' באי בעי' דר' זיר' חולין כ"ג ע"ב אי שיאור דהוי נוקשה ברי' הי' או ספק חמץ ספק מצה דוודאי אי אמרי' ברי' הי' שפי' י"ל כסבר' הנ"ל דאפי' אי לא הוי חמץ לרבות למנחות שיהי' חייב משום מחמץ מ"מ מצה לא הוי ופסול למנחות משא"כ אי אמרי' דהוי ספיק' א"כ ממילא אי אמרי' דפסול למנחות דלא הוי מצה א"כ משום מחמץ המנח' נמי הי' לו לחייב וע"כ הוכיחו התוס' שפיר מדאצטריך למימר מגבלה במים דמי"פ גרידא נוקש' נמי לא הוי. וליישב קושי' התוס' על רש"י ממס' מנחות נ"ל בשנקדים ליישב עוד קולא אחת דהנה שם במס' מנחות אית' בבריית' אשר תקריבו לרבות מנחת נסכי' לחימוץ ר"ע אומר לרבות לחה"פ ופריך שם מ"נ מי"פ הי' וכו' ומשני אמר ר"ל אומר הי' ר' יוסי הגלילי מ"נ מגבלה במים וקשה לפימ"ש התוס' שם נ"ז ע"א ד"ה לרבות דמאן דס"ל לחה"פ ס"ל נמי מנחת נסכי' רק מאן דס"ל מ"נ לא ס"ל לחה"פ וא"כ הך קושי' ממנח' נסכים דהו"ל מי"פ קשה לכ"ע לר"ע נמי אפי' קודם דמפכינן שם דריה"ג לר"ע א"כ אמאי קאמר אומר הי' ריה"ג מ"נ מגבלה במים כיון דלכ"ע צריך לומר דמגבלה במים:
ח ונ"ל דהנה באמת יש לעיין מנ"ל להוכיח דמי"פ הו"ל עכ"פ חמץ נוקשה ובפרט לפימ"ש הפר"ח סי' תס"ב דרק אליב' דר"ל ס"ל לרש"י דנוקשה מיהו הוי מדנקט אין חייבים על חימוצו כרת משמע הא לאו איכא וקשה באמת מנ"ל לר"ל דמי"פ הוי חמץ נוקשה עכ"פ. ונ"ל דהנה כבר הבאתי לעיל דעת המהר"ל שהובא במג"א סי' תע"א ס"ק ה' דמי"פ עם מים לא מקרי מצה עשיר' והקשו עליו א"כ למ"ל לר"ע לחם עני פרט לעיס' שנילוש' ביין שמן דבש תיפוק לי' כיון דאינו מחמיץ א"כ ליכ' לקיים בי' ושמרתם וכבר כתבנו לעיל דלענין לקיים ושמרתם לא סגי' במה שממנו בא לידי חימוץ וכן כתב הראש יוסף כאן בחידושי' לסוגיא אמנם י"ל דשפיר אצטריך קרא לחם עני דהנה נחזי אנן אם לקח חצי זית מצה שנילוש' במים ולקח חצי זית שנילוש במי"פ דאי משום ושמרתם כיון דלא כתיב בי' אכילה א"כ סגי' לי' במה שחצי זית בעי שימור וממילא יצא ידי חוב' מצה אמנם מקרא דלחם עני דכתי' שבעת ימים תאכל וכו' לחם עני א"כ בעינן שיאכל כל הכזית מלחם עני ועי' בס' מנחת חינוך סי' י' שנסתפק אם נתבטל חתיכ' חמץ ברוב מצה אם מצטרף לכזית מ"מ הכא וודאי לענין שיקיים ושמרתם נ"ל דבר ברור כיון דלא כתיב אכילה א"כ בחצי שיעור נמי מקיים ושמרתם והי' מצטרף ח"ש שנילוש במים עם ח"ש שנילוש במי"פ דח"ש נמי שימור בעי מה"ת כיון דח"ש אסור מה"ת וא"כ שפיר נתקיים ושמרתם ור"ע מיירי אפי' בלא מים. אמנם לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ליכ' לתרץ דבעינן קרא דלחם עני היכא שהי' לו ח"ש שנילוש במים דח"ש לא בעי שימור כלל מה"ת וא"כ קשה למ"ל קרא לחם עני תיפוק לי' דבעינן ושמרתם וע"כ ר"ל לשיטתו הוכיח שפיר אליבא דר"ע דמי"פ עכ"פ נוקשה הוי וא"כ ליכ' למעט מקרא ושמרתם כיון דבעי שימור שלא יהי' נוקשה והיינו אי ס"ל נוקשה מה"ת דווקא וא"ש מימרא דר"ל עיס' שנילושה ביין שמן ודבש דקאי על בריית' דר"ע כלומר הך עיסה שנילוש' ביין וכו' הו"ל נוקשה עכ"פ ואין חייבי' על חימוצה כרת אבל בלאו מיהו עובר וא"ש דעת רש"י שכתב בד"ה אין לשין וז"ל ולר"ל דאמר לעיל מי"פ אין מחמצין לא קשי' הך דאיהו אין חייבי' כרת קאמר כלומר דאיהו דווקא ר"ל לשיטתו מוכח שפיר דנוקשה עכ"פ הוי שלא יקשה למ"ל קרא דלחם עני תיפוק לי' משום דלא בעי שימור:
ט וא"ש נמי מה שנסתפק רש"י במי בצים אי הוי מי"פ ולכאורה קשה הא לרש"י אין נ"מ לדינא כיון דגם מי"פ הו"ל חמץ נוקשה וראיתי שכתבו בשם הב"ח דנ"מ אי מהני לי' שימור דמי"פ ממהרי' להחמיץ ובנו"ב מד"ק לאו"ח סי' כ"ב כתב דנ"מ בע"פ דשרי חמץ נוקשה. אמנם לפימ"ש א"ש דלדידן דח"ש אסור מה"ת אין להוכיח כלל אפי' לר"ע דנוקשה מיהו הוי דהא משו"ה בעינן קרא דלחם עני דלא סגיא בח"ש מצה שנילושה במים דלכך כתיב שבעת ימים תאכל לחם עני דכל הכזית צריך להיות לחם עני ולא שנילוש במי"פ דהו"ל מצה עשירה ודו"ק:
י אמנם ע"כ יש להוכיח אליב' דר"ל דמי"פ נוקשה מיהו הוי היינו רק לר"ע דדריש לחם עני וא"כ קשה תיפוק לי' משום ושמרתם וע"כ דנוקשה מיהו הוי משא"כ ריה"ג דלא ס"ל רך דרשה דלחם עני ודריש אוני מי שנאכל באנינות ולא למעט מצה עשיר' א"כ אין לבדות כלל סברא מלבינו לומר דמי"פ נוקשה מיהו הוי כיון שאין לנו שום הכרח לזה וא"כ א"ש מהו דקאמר מס' מנחות אומר הי' ריה"ג כלומר רק לר' יוסי הגלילי מוכרחי' לתרץ דמ"נ מגבלה במים משא"כ לר"ע אע"ג דגם איהו ס"ל לרבות מ"נ כמ"ש התוס' שם להדי' מ"מ לר"ע שפיר ל"ק מידי ממנחת נסכים דהו"ל מי"פ כיון דר"ע לשיטתו ע"כ ס"ל דמי"פ נוקשה מיהו הוי ושפיר רבי' קרא לאיסור חימוץ וא"כ ממילא ל"ק קושי' התוס' ממס' מנחות על רש"י למה אצטריך לי' לר"ל לתרץ מגבלה במים ואדרבה משם איכא סיעת' לשיטת רש"י מדלא מתרץ הכי רק אליב' דריה"ג משמע הי' לר"ע לא צריך לתרץ הכי דלר"ע מי"פ עכ"פ נוקשה הוי כמ"ש רק אליב' דריה"ג גם אליב' דר"ל לא ס"ל דנוקשה הוי עכ"פ כיון שאינו מוכרח אליב' דריה"ג כמ"ש ודו"ק: וכל זה עולה שפיר לשיטת מהר"ל דברייתא דר"ע דממעטינן מלחם עני פרט לעיס' שנילוש' ביין וכו' היינו דווקא בלא תערובות מים אבל עם מים לא הו"ל מצה עשירה ושפיר יש להוכיח דמי"פ גרידא הו"ל נוקשה עכ"פ ועשינו סמוכי' לשיטת מהר"ל מדברי רש"י דמי"פ גריד' נוקשה מיהו הוי וכפי מ"ש אליבא דר"ל מוכרחין לומר כן ודו"ק כי הי' נכון בס"ד: