אור ברסלב
תבואות השדה חלק ב טיב גיטין וקידושין

תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש

טיב גיטין וקידושין

שער קניינים

שער א

בעזרת ד' אשר מפיו חכמה יתן אתחיל לכתוב ח"ת במס' גיטין פרק ראשון (א) מקודם נבאר ענין נאמנות השליח לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם. הנה רבה ורבא פליגי בטעמא דמתני' דצ"ל בפ"נ דרבה ס"ל משום שאין בקיאין לשמה ורבא ס"ל משום חששא דמזויף ושקיל וטרי הגמר' בין לרבה ובין לרבא ליבעי תרי. ומסקינן דחששא דלשמה הי' רק מיעוטא דמיעוטא דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ולכך סגי' בנאמנות השליח לחודי' וכן צ"ל לענין חשש' דמזויף דמן הדין אין לחוש כלל כדאמרי' בגמ' בדין הי' דבקיום שטרות נמי לא ליבעי וכו' ולכך מהימן השליח לחודא. והנה באמת צריך להבין מ"מ הקילו בגט טפי לענין קיום מבשאר שטרות דבשאר שטרות בעינן ב' עדות לקיום ובגט סגי' עפ"י ע"א וטעמ' דמשום עגונה הקלו אינו מובן כ"כ להקל כאיסור ערוה טפי מבממון. ובמתני' בתוס' ד"ה ואם יש עליו עוררי' כתבו וז"ל אבל כל זמן דלא אתו בעל ומערער נשאת עפ"י הגט ולא טענינ' מזויף דמשום עגונה אקילו בה רבנן אבל בממון טענינ' מזויף לנפרע שלא בפניו דאל"כ לא שבקת חיי עי"ז הכוונ' הי' כך דאע"ג דזהו הוי כמו מיעוטא דמיעוטא שילך ויזיף שטר מ"מ אפי' הי' חשש רחוק יוכל להפסיד לכמה אנשים ועיין בתוס' מס' כתובות צ"ב ע"ב ד"ה דינ' שרוצים לומר באמת כיון דלא שכיח שיזייף לא שייך לא שבקת חיי מ"מ הכא במס' גיטין ס"ל דמה בכך דהי' חשש רחוק מ"מ אפי' אם רק לעתים רחוקות יזדמן חציף אחד שיזייף יהי' הפסד לכמה אנשים לכך טענינ' מזויף משא"כ בגט דמלבד שאינו חצוף לזייף איכא ג"כ חזק' אין אדם חוטא ולא לו. דבכל עניני ממון ל"ש לענין זיוף חזק' אין אדם חוטא ולא לו דהא אפשר שנוטל חלק ג"כ מהממון שרוצה להוציא בשקר משא"כ בגט אשה דלחשוד אותו ששכרתו להביא גט מזויף ע"ד אין אנו חושדי' שתעבור כל ימיה על איסור אשת איש וא"כ מדינ' סגי' בנאמנות השליח ומ"ש התוס' משום עגונ' הקלו היינו דמשום עגונ' לא אמרי' דנחמיר משום איסור ערוה לטעון טענ' מזויף ואמרי' דאוקמא אדינ' ואסברא דלא חשינ' למזויף. ולכך בא"י כל דליכא מערער מותר' לינשא מיד רק בחו"ל דהיינו ממדינה למדינה לרבא כיון שאין עדים מצוי' לקימו י"ל דאיכא טפי חשש' דמזויף דבשלמא במקום שעדיין מצוי' מתירא לזייף גט דבקל יתודע שקרו וקלונו משא"כ במקו' שאין עדי' מצוי' דלא במהרה יתודע שקרו ומרגם אם אינו מעיד על הקיום לומר בפ"נ חושב בנפשו שיוכל לתרץ עצמו לכך התקינו שיעיד בפירש על הקיום שלא יוכל להתנצל עצמו אח"כ. וזהו כוונ' רבי' באמת משום שאין עדי' מצויי' לקימו איכא טפי חששא דמזויף דחושב שלא בקל יתודע שקרו לכך תקנו שעכ"פ יעיד בפירוש על הקיום. ואפשר דמשו"ה ג"כ נאמן השליח לחודא דכיון שאין עדי' מצוי' סמכו להאמין ע"א ג"כ כיון דהי' רק מדרבנן דחששא דאורי' ליכא עכ"פ ועיין בתה"ד סי' שנ"ג לענין עדות נשים במקום דלא שכיחי אנשים וה"ה הכא כיון דלא שכיחי תרי סגי' בע"א. ויש להעמיס זה קצת בכוונת רש"י ד"ה לפי שאין עדים וכו' והאמינוהו לשלוח דכוונת רש"י דבאמת משום הך טעמ' דבעי' בפ"נ כמ"ש דהשליח אינו ירא כ"כ לשקר כיון שאין עדי' מצוי' מה"ט נמי סגי' להאמינו כיון דל"ש שני עדים וכיון דמה"ת עכ"פ ליכא חששא סגי' בעד אחד וז"ש רש"י ג"כ מיד ולקמן פריך בין לרבה בין לרבא ליבעי תרי כלומר כיון דס"ל דאיכא טעמ' וחששא דרבנן עכ"פ בין לענין לשמה בין לענין קיום כמ"ש א"כ ליבעי תרי מדרבנן עכ"פ ודוק: (ב) אמנם ע"כ לא אמרי' דחששא דמזויף הי' רק מדרבנן כשאין הבעל טוען להדי' מזויף משא"כ כשהבעל טוען להדיא מזויף הוי חששא דאוריי' ועיין בהג"ה מרדכי סו' מס' קידושין שהבי' כן בשם הר' אביגדור ובש"כ חו"מ סי' מ"ו ס"ק ט' הקשה מסוגי' דהכא דמסקינן הא דשליח נאמן משום דקיום שטרו' דרבנן ועיקר נאמנות השליח הי' רק היכא שהבעל מערער ואפ"ה נאמן השליח משמע דאפי' בכה"ג לא הוי רק מדרבנן ועיין בלח"מ פ"ז מהל' גירושין הלכה ב' שהקשה ג"כ לשיטת הר"מ שם דהיכא שלא אמר בפ"נ ובפ"נ כגון בא"י ונשאת ובא הבעל וערער ולא נתקיים תצא והוולד ממזר א"כ קשה איך סגי' בנאמנות השליח לחודא ואפי' לשאר פוסקים דלא הוי רק ספק ממזר בערעורו של בעל ג"כ קשה כיון דכה"ג עכ"פ מדאוריי' בעי קיום א"כ איך מהני נאמנות השליח. וראיתי בס' מחנה אפרים בהלכות גירושין שם שכ' דכיון שהעיד השליח תחלה והאמינוהו כבר. הרי הו' כשנים ותו אין הבעל יכול לערער ובאמת פסק כן הר"מ להדי' שם הלכה ה' והלכה ו' דבחו"ל כשאמר השליח בפ"נ אין משגיחין אח"כ בערעורו של בעל ובהג"ה מרדכי שם משמע דבאמת לא סגי' נאמנות השליח רק לענין שתהא מותר' לינשא קודם ערעור הבעל מסתמא לא חיישי' שהי' מזויף אבל אם באמת הכחיש אח"כ את השליח בעינן שני עדים לקיים הגט וצ"ל דס"ל להר' אביגדור כמ"ש דבחו"ל כיון שאין עדי' מצוי' ולא בקל יתודע שקרו א"כ אפי' בלא ערעור הו"ל למיחש למזויף ולכך צריך שיעיד עכ"פ בפי' על החתימ' שלא יוכל להשמיט עצמו אח"כ כמ"ש התוס' ד"ה הכא בפני דכשאומר בפני נחתם דייק טפי. אמנם אם הבעל ערער אח"כ באמת כיון דבעי קיום מה"ת בעי' שנים. ולפי"ז הא דקתני במתני' אם יש עליו עורערי' יתקיים בחותמיו קאי נמי אהמביא גט ממ"ה כמ"ש התוס' בד"ה חד אתי בעל לס"ד עי"ש:

ג אמנם דעת הר"מ והש"ע בסי' קמ"ב דס"ל להדי' דכשאמר בפ"נ אפי' הבעל מערער אח"כ אין משגיחין בו אע"ג דבש"ע גופ' פסק דהיכא דלא אמר בפ"נ ובא הבעל וערער ולא נתקיים הו"ל הולד ממזר עיין בש"ע סי' קמ"א סעיף נ"ג ובב"ש שם ס"ק ע' וא"כ קשה איך מהני נאמנות השליח נגד דאוריי' כקושית הלח"מ נ"ל ליישב דהנה באמת איכא סברא לומר היכא שהבעל טוען מזויף מסתמא טוען אמת דמתירא לטעון טענ' שקר כיון שאם אינו מזויף מסתמא יקימהו ולכך פסקינן שפי' דבא"י והבעל טען מזויף ולא נתקיים א"כ נתברר שטענ' הבעל הי' טענ' אמת דמשו"ה באמת באבד הגט לא הוי רק ספק ממזר דבאבד אפשר אולי אם הי' בעולם היה נתקיים ועיין בט"ז בא"ע סי' קמ"א ס"ק ל"ד משא"כ בחו"ל היכא שאומר בפ"נ הנה השליח יש לו נאמנות יותר מצד עצמו מהבעל משום חזק' אין אדם חוטא ולא לו וגבי הבעל י"ל אולי הי' מתחרט על הגירושין כמ"ש הר"נ בסוגי' לחלק בין שליח קבלה לשליח הולכ'. ומה שטוען מזויף ג"כ אין ראי' כ"כ שמסתמא טוען אמת. דכיון שיודע שאין עדי' מצוי' אינו מתירא לטעון אפי' בשקר טענ' מזויף ולכך שפי' אמרי' דהשליח נאמן דמסברא יש להאמין השליח יותר מהבעל משא"כ בא"י דשכיחי עדי' וטען מזויף דאיכא סברא לומר דהבעל מתירא לטעון בשקר וגם מדלא יכלו לקימו הרי נתאמת טענתו של הבעל ולכך הו"ל הוולד ממזר ודוק ועיין בתומים סי' מ"ו ס"ק ד' שכתב ג"כ קצת כעין סברא זו עיי"ש אמנם לפי"ז בא"י אם הבעל ערער הו"ל למימר דהבעל נאמן אפי' היכא שאמר השליח בפ"נ כיון שלא נתקיים דהא שם שכיחי עדי' ומדלא נתקיים א"כ נתאמת טענתו של הבעל ובאמת לא פסק הר"מ כן דלהדי' כתב שם דאפי' בא"י אם אמר בפ"נ ואח"כ ערער הבעל אין משגיחי' בו וא"כ לכאורה נדחים דברינו אמנם י"ל דוודאי כל שלא אמר בפ"נ דע"כ צריכים לקיים הגט א"כ כל שלא נתקיים הרי איכא הוכחה שטענת הבעל שהי' מזויף אמת ולכך פסק שפי' הר"מ שהוולד ממזר בלא נתקיים משא"כ כשאמר בפ"נ שכבר העיד על הקיום והי' נאמן מדינ' וכמ"ש דאיכא סברא להאמין השליח טפי מהבעל משום חזק' דאין אדם חוטא ולא לו וא"כ כשהבעל מערער אח"כ אמרי' לפי' דאין משגיחין בו כלומר דאין מבקשי' כלל שום קיום ומוקמינן הגט על חזקתו שיצא בהיתר ע"י עדות השליח וכיון שאין מבקשי' קיום כלל ממילא כשר הגט עפ"י עדותו של השליח כיון דטפי נאמן מהבעל. משא"כ במקום דלא אמר בפ"נ דאז ע"כ הוצרכו לבקש עדי קיום. וכיון שלא מצאו עדי קיום הרי נתחזק ערעורו של הבעל ולכך הו"ל הולד ממזר. ודוק כי זהו נכון בס"ד בהבנ' שיטות הפוסקים לענין אמר' בפ"נ ולענין נאמנות השליח:

ד ומעתה נבאר קצת לענין חשש' דלשמה נ"ל דאע"ג דרק במסקנ' מסקינ' דסתם ספרי מגמר גמירי ואיכא רק לעד בעלמא מ"מ בס"ד אע"ג דהוי ס"ל דמדינ' יש לחוש לענין שלא לשמה מ"מ זהו שפיר ידע דמה"ת בוודאי אין לחוש דרוב בקיאי' הם רק דהוי ס"ל כיון דאיכא מיעוטא דאין בקיאים וחזק' אשת איש סמוך מיעוט' לחזק' והו"ל פלגא מדרבנן וכמה שהקשה הריטב"א עיין שם. ויש לכוין בזה בתוס' ד"ה וליבעי תרי וז"ל אכתי לא ידע הא דפרישא דלא הוי רק משום לעז עד לבסוף. ולכאורה יל"ד מה חדשו לנו התוס' בדבריהם הא פשיטא דמסתמא המקשן לא ידע סברת התרצן וכן הי' ברוב מקומות בש"ס אמנם להנ"ל י"ל כוונת התוס' הי' רק דוודאי הך סברא דלא הוי רק לעז בעלמא לא ידע המקשן. אמנם הי' שפיר ידע דאפי' איכא חששא מדינ' ולא רק משום לעז מ"מ חששא דאוריית' לא הוי רק מדרבנן דזהו דוחק לומר דהמקשן הי' ס"ל דאיכא חששא דאוריי' והתרצן השיב לו דאפי' שום חששא ליכא רק משום לעז בעלמא ולכך כתבו התוס' דרק הא לא ידע המקשן דליכא רק לעז בעלמא אבל הא ידע גם המקשן דמה"ת ליכא חששא ואפ"ה פריך וליבעי תרי דכיון דמדרבנן ראוי לחוש עכ"פ הו"ל להחמיר בדבר שבערו' להצריך שנים. וא"ש נמי הא דפריך מתרתי אתחזק איסורא ודבר שבערו' ועיין בתוס' ורשב"א ולדברינו א"ש כיון דבאמת ידע דלא הוי רק חשש' דרבנן לא היה יכול להקשות מאתחזק איסורא לחוד' כיון דמה"ת אין לחוש רק משום דהוי דשב"ע ג"כ פרי' שפי' דהיה לרבנן להחמיר שלא יהי' ע"א נאמן וזהו כוונת רש"י במ"ש ד"ה ואין דבשב"ע ראוי להתירו בפחות משנים כלומר אע"ג דכאן באמת לא דמי לשאר דבשב"ע דבעינן שנים דווקא דהי' מגזה"כ דלא מהני בשום אופן אחר. משא"כ הכא להעיד על הגט שנכתב בכשרות לא דמי לדשב"ע וכמ"ש התוס' בד"ה ע"א נאמן דכאן לא הוי רק כגלו מילתא בעלמא ולכך כתב רש"י שפי' דמ"מ כיון דעדות זה הי' לענין דשב"ע אין ראוי להתירו כלומר מדרבנן עכ"פ אין ראוי להתיר והי' ראוי להחמיר ולכך משני כיון דסתם ספרי מגמר גמירי וא"כ אפי' חששא מדינא ליכא רק משום שלא יוציא לעז ולכך סגי' אפי' בעדות השליח לחודא. והראי' דכאן לא דמי לדשב"ע ממש דא"כ מאי משני סתם ספרי מגמר גמירי כלומר ולא הוי רק מיעוטא דמיעוטא הא לענין עדות דשב"ע בעינן שנים דווקא ולא סגי' שום הוכחה ואומדנא ועיין בקצה"ח סי' רמ"א וע"כ דכאן לא הוי דשב"ע ממש אפי' לס"ד ודו"ק:

ה ויש להביא ראיה ברורה דגם בס"ד הוי ידעינן דחששא דלשמ' לא הוי מה"ת דא"כ קשה מאי קאמר תנא דמתני' תקנת' במבי' גט ממד"ה שיאמר בפ"נ ואמאי לא אמרי' דאסור לישא אש' לנתגרש' במד"ה משום חששא דלשמה ועיין בחי' פנ"י שכתב דמשו"ה כתב רש"י במתני' דמיירי בשליח להולכ' דבשל"ק כיון שכבר נתגרש במד"ה לא עשאו חז"ל תקנה ואי הוי חשש' דאוריי' הי' להתנא באמת לפסול כל הגיטין הנותנים במד"ה וע"כ דגם בס"ד ידעינן דרוב בקיאי' הן וליכא חששא דאוריי' ולכך לא עשו תקנה רק לכתחלה ליתן גט שהובא ממד"ה חששו שלא ליתנו עד שיעיד השליח שנכתב לשמה משא"כ בגט שכבר ניתן במד"ה סמכו אדין תורה דרוב בקיאי' שמסתמא נעשה כהוגן: ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה לפי שאין בקיאי' מברייתא דהא עצמו שהביא גיט' א"צ שיאמר בפ"נ והא אפי' לגבי בעל עצמו נמי איכא חששא דלשמה ותירץ הר"י דלמסקנא דליכא רק לעז בעלמא א"ש דכשהי' עצמו מביאו אין לחוש ללעז וכתב המהרש"א דבס"ד דפרי' ליבעי תרי ואכתי לא ידע דטעמא משום לעז ע"כ לא ידע נמי מברייתא דהבי' את גיטו והי' דוחק קצת שלא ידע כלל מהך ברייתא. ולפימ"ש א"ש דכיון דחכמים לא תקנו בגיטין הניתני' במד"ה כלל א"כ שפי' י"ל ג"כ דלא תקנו רק בשליח המביאו דע"כ צריך לבא לפני ב"ד ולומר שהי' שליח הבעל כמ"ש הרא"ש דע"ז נמי נאמן ומכיון שמוכרח לבא לב"ד התקינו חכמים שיעיד בפירוש על כתיבתו לשמה. משא"כ בבעל שהביא גיט' הלא הי' יכול ליתן לה בינו לבינו עם עדים חתומים עליו ואפי' לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי נמי ס"ל להפוסקים הרי"ף והר"מ דמ"מ בדיעבד סגי' בעדי חתימ' בלא ע"מ עיין בש"ע סי' קל"ג וכיון דאינו מוכרח כלל לבא לב"ד לא תקנו חכמים כלל לגבי' בעל כמו שלא חשו על כל הגיטין הניתנים במד"ה ולכך לא קשה מברייתא דהא שהבי' גיט'. רק לפי המסקנא כתבו התוס' באמת דבלא"ה א"ש כיון דלא הוי רק משום לעז וזה לא שייך היכא שהבעל עצמו מביאו ודוק: (ז) ובהך דלשמה שפרש"י דשיילינן לי' אי נכתב לשמה ולקמן בד"ה לא גייז כתב רש"י א"נ סתמא לשמ' קמסהיד. נ"ל עפ"י, מ"ש הרמב"ן דלענין דלמא אשכח מי ששמו כשמו כיון שאמר בפ"נ אינו שכיח כלל שהו' היה עומד בשעת כתובה שנכתב לשם הראשון ואח"כ יהי' נעשה שליח להשני ששמו כשמו ע"ז אין לחוש וממילא כי אמר בפ"נ משמע שהי' שלוחו של זה שנכתב לשמו ועיין בריטב"א וא"כ א"ש דבס"ד דחששא דלשמה הי' שגם הסופרים אינו בקיאים שפי' כ' רש"י דהוצרך לשאול אותו בפירש דמה בכך דבפניו נכתי' מ"מ אולי לשם אחר או להתלמד כיון שגם הסופרים אינו בקיאי' בלשמו משא"כ למסקנ' לפרש"י ורבנן הא דאצריך משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד וא"כ מכיון שאומר השליח בפ"נ דבר רחוק הי' לחוש שהו' הי' מזדמן לעמוד בשעת שנכתב לשם הראשון ואח"כ הי' נעשה שליח להוליך זה הגט לאשתי השני וע"כ שהי' הי' השליח של מי שנכתב לשמו שפי' כ' רש"י דסתמ' לשמה קמסהיד ומה שהקשו התוס' על פרש"י הא לא חיישי' לשני יב"ש אא"כ הוחזקו כבר כ' הריטב"א לתרץ דהכא עכ"פ בצירוף המיעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי חיישינן נמי דלמא היו שני יב"ש ג"כ מ"מ כיון דעיקר החשש הי' משום שני יבש א"כ באמיר' בפ"נ יצאנו מידי החשש דשלא לשמו כמ"ש הרמב"ן ועפי"ז א"ש נמי דברי רש"י כמ"ש ודוק וא"ש כל הסוגי' אי אמרי' דגם בס"ד הוי ידעינן דחשש' דאורייתא עכ"פ ליכא משום שלא לשמה וכמ"ש ודו"ק היטב:

ז עוד נ"ל במ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכ' גירושין דאם בא הבעל וערער ולא נתקיים הגט הוי הוולד ממזר היינו דע"כ אמרי' דכל גט הי' מסתמא בחזק' שאינו מזויף היינו דווקא בגט חתום בעדים שנודע שהות' אעפ"י שאין מכירי' חתימת ידם אמרי' דמרתת לזייף משא"כ בהך דינ' שהביא הר"מ שכ' וז"ל ולא נודעו עדיו כלל בכה"ג אינו ירא לזייף ולא אלים החזק' דלא חציף לזייף כולו האי ולכך כשלא נתקיים אינ' מגורשת כלל ומיירי בעדים שלא נודעו שמות' כלל. וחיי ראשי שאחר שקיימתי הך מילתא מסבר' דנפשאי ראיתי בס' נתיבות המשפט בחו"מ סי' מ"ו ס"ק ה' שכתב כן וברוך שכוונתי לדעת הגדול:

ח הרמב"ן הביא בשם הראב"ד להקשות למה תקנו שהשליח יאמר בפ"נ לימא שהבעל עשאו שליח להוליך גט לאשתו ותו לא יכול למימר הבעל שהי' מזויף דע"ז אינו נאמן שרצה להכשילה בידי שמים. וכ' הרמב"ן וז"ל אלא ה"ט שא"א להאמינו בכ"מ לומר שהבעל עשאו שליח כשהבעל מערער לומר לא עשיתני וכו' הלכך קימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימנו' וממילא באתי בי' תרי כיון שהם שנים נאמנים לומר שהם שלוחים וא"צ קיום ואעפ"י שאין מכירי' חתומ' ידי עדי' כלל עכ"ל עי"ש ועיין בריטב"א וכן דעת התוס' דבאתי בי תרי מכיון שהם שלוחים תו א"צ קיום. ונראה להסביר דבריו הקדושי' דעיקר הטעם דאמרי' דהשליח נאמן היכא שהבעל מכחישו אמרי' לקמן דף ס"ד משום דהא הימנו' אמנם אם הבעל הי' יכול לטעון מזויף יהי' נאמן בטענת לפקדון במגו דמזויף דהא ל"ש לומר דהמנו' דהא לא הימנו' כלל כיון שיש לו מגו והיה בדעתו שלא הימנו' כלל כיון שיוכל לטעון פקדון במגו דמזויף. רק לפ' האמת שהשליח נאמן על קיום א"כ אין לו מגו דמזויף וממילא אינו נאמן להכחיש השליחות ולומר לפקדון דהא הימנו' וא"כ עיקר הטעם דנאמן השליח על השליחות משום דנאמן על קיום. וא"כ אילו לא הי' החכמים מתקנים שיהי' השליח נאמן על הקיום. לא הי' נאמן על השליחות כיון דל"ש לומר דהא הימנו' דהא אית לי' מגו דמזויף ולא הימנו' כלל וא"כ מאחר שהסבה שנאמן על השליחות ואין הבעל יכול להכחישו הי' רק משום שנאמן על הקיום ואין לו להבעל מגו דמזויף וא"כ ממילא הוצרכו לתקן שיהי' נאמן על הקיום וממילא גם על השליחות נאמן כיון דתו אין לו מגו דמזויף וזהו כוונת הרמב"ן במ"ש הלכך קימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימני' והיינו כמ"ש דלא היה נאמן על השליחות ולא היו החכמים יכולים להאמין אותו כלל רק מטעם שנאמן על הקיום וממילא אין לו טענ' מגו דמזויף וא"כ הא הימני' ולכך אין יכול להכחיש השליחות ודוק ועיין בתומים סי' נ"ו ס"ק ד' מ"ז בזה לענין נאמנות השליח:

ט בפרש"י במתני' ד"ה צריך וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכ' ופיר' הר"נ בשליח לקבלה א"צ לומר בפ"נ דכיון שנותן הגט ליד השל"ק גמר ומגרש ותו לא יערער עוד דמדינ' באמת ליכא חשש' ורק משום ערעור כמסקנ' הגמר' ובשל"ק לא חיישי' שמא יערער והיטב אשר דבר בזה הפנ"י כיון דלא תיקנו חכמים הכ' שכבר נתגרש' כגון בכל גיטין הניתני' במדה"י וא"כ בשל"ק נמי כיון שניתן הגט לידו בחו"ל הו"ל כאילו נתגרש' האשה שם כיון שמגורש' תיכף בקבלת הגט השליח ולכך א"צ בשל"ק לומר בפ"נ ועיין לעי' אות ה' אמנם כיון דרש"י הי' פרשן נ"ל דכוונת רש"י ליישב קושי' אחרת במתני' דהנה באות ח' הבאתי קושי' הרמב"ן בשם הראב"ד למה תקנו שהשליח יאמר בפ"נ לימא שהבעל עשאו שליח ותו לא יכול לטעון מזויף. אמנם דעת רש"י הי' דאפי' היכא שאנו יודעי' בבירור שהבעל עשאו שליח אע"ג דמסתמ' אין הבעל חשוד לקלקלה כמ"ש התוס' בד"ה דאתיוה מ"מ אם הבעל טוען שמסר לו גט מזויף במזיד נאמן וצריך לקימו וכ"כ הב"ש להדי' בסי' קמ"ב ס"ק ל"ז בדעת רש"י ולכך ס"ל לרש"י לקמן בד"ה דאתי' בי תרי דאפי' בשנים אע"ג שידעינן בוודאי שמיד הבעל נמסר להם שהרי הם שני עדים מ"מ אם יערער הבעל הרי הם מצוי' לקימו אלמא דצריך קיום אפי' ידעינן בוודאי שנמסר לו הגט מיד הבעל וא"כ ל"ק קושי' הראב"ד לשיטת רש"י דאפי' אם ידעינן שהי' שליח מ"מ יוכל לערער וממילא צריך לומר בפ"נ שיהי' במקום קיום הגט ולא יוכל לערער וז"ש רש"י ושליח זה הבעל עשאו של"ה כלומר אפי' אי ידעינן שנעשה שליח להולכ' מ"מ צריך לומר בפ"נ דאפי' אי נעשה שליח מ"מ יוכל הבעל לערער שבמזיד מסר לו גט מזויף:

אמנם נ"ל דאפי' לדעת רש"י דאע"ג דידעינן שהי' שליח מ"מ יוכל הבעל לערער אע"ג דמסתמא לא היינו צריכים לחוש שנתכוין להכשילה במזיד מ"מ אי יערער יהי' לעז עכ"פ ה"ד אם מערער בפני השלוחים להדי' ובפניהם אזי יחזיקו בעיני הבריות לערעור ולומר מסתמ' אם מלא את לבו לומר בפניהם שהגט מזויף מסתמ' יודע שזיפו משא"כ אם כשכבר הלכו השלוחי' שהביאו הגט ואח"כ בא וערער שלא בפניהם. לא יהי' נחשב אפי' ללעז בעלמא דיאמרו מסתמ' אינו חשוד להכשילה ועתה רוח אחר' עמו ורוצה לחזור מגירושי' ומשקר רק כשאומר כן בפני השלוחי' אזי יהי' נחשב עכ"פ כלעז אע"ג דמדינ' גם בכה"ג לא מהימ'. ועיין ג' ע"א תוס' ד"ה חד אתי בעל. וא"כ מתורץ קושי' התוס' ד"ה דאתי' והראשוני' על רש"י שכ' דאם יערער הבעל הרי הם מצוי' לקימו וקשה דאטו בכפה תלי לה עי"ש ולפימ"ש א"ש דבאמ' מדינ' א"צ לחוש שכיון להכשילה במזיד בגט מזויף רק שיהי' עכ"פ לעז ויליזו הבריות שנתגרשה בגט פסול והיינו דווקא כשמערער בפניהם משא"כ שלא בפניהם. גם בעיני הבריות לא יהי' נחשב ערעורו לכלום דשלא בפניו אינו מתירא להוציא לעז וא"כ כ' שפי' רש"י דאם יערער בפני שנים הרי הם מצוי' לקימו. ואם לא יהיו נמצאים בכאן ממילא יהי' הערער שלא בפניהם וליכא לעז בכה"ג היכא שידעינן בבירור שהם שלוחי הבעל כיון שהם שנים. כנ"ל ברור בכוונת רש"י דאפי' לרש"י לא חיישי' ללעז שכיון להכשילה במזיד רק היכא שמערער בפני השליח דווקא והלכך בחד שליח צ"ל בפ"נ דלהוי מקוי' ובשנים א"צ שהם יקימהו ודוק היטב:

י בתוס' ד"ה ואם יש עליו ערעורי' כתבו דלא טענינ' מזויף בגט רק בממון טענינ' משום לא שבק' חיי וכבר כתבתי לעי' קצת בדברי התוס' דמסברא ג"כ יש לחלק בין גט לממון דבגט אין לחוש שירצה לגרש אשת חבירו משא"כ בממון יש לחוש טפי וכבר האריכו כאן האחרונים מאי נ"מ בין אי טענינ' פרוע או טענינ' מזויף ועיין בחי' פנ"י ובחי' מהר"ם כתב דבתוך זמנו ליכא טענת פרוע וטענת מזויף שייך אפי' תוך זמנו והנה התוס' הוכיחו מרב ושמואל בשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותני' לא אמר תנו אין נותנים אלמא דטענינ' מזויף דל"ל פרוע דהא רב ושמואל ס"ל מוד' בשטר שכתבו א"צ לקימו ולא טענינ' פרוע במגו דמזויף. והקש' המהרש"א דלרב ושמואל בלא"ה יש להוכיח דטענינ' מזויף משום לא שבק' חיי דכל אחד יוציא שטר מזויף ולדידהו ליכא טענת פרוע עי"ש והנה לכאורה י"ל דמשום לא שבק' חיי לחוד' ליכא סברא כ"כ דהו"א דהא לא שכיח כ"כ שיזייף שאפי' לא שבק' חיי לא שייך וכבר כתבנו לעי' מזה ועי' בחי' פנ"י. אמנם נ"ל ליישב קושיות מהרש"א דע"כ לא שייך לומר משום לא שבק' חיי דטענינ' מזויף היינו דווקא אי ס"ל בו"ש לאו ברי עדיף משא"כ לרב דס"ל הולכי' בממון אחר הרוב וא"כ ס"ל דברי עדיף כמ"ש הפנ"י במס' כתובות י"ב ע"ב. וכבר ביארנו במקום אחר דהיינו דלא חשיב' לי' חזקת ממון כולי האי וא"כ איך נטעון מזויף דהי' עכ"פ רק שמא ואיהו טוען בברי שאינו מזויף. דוודאי אילו היה איזה סברא לטעון מזויף היה נחשב מה שהב"ד טוענין כטענת ברי וכן כתב בחי' טוב גיטין משא"כ משום לא שבק' חיי לחוד' שיש מיעוט אנשים או רק מיעוטא דמיעוטא שמזייפי' אך נטעון מזויף והי' טענת שמא נגד ברי [ואע"ג דפרוע נמי הוי טענת שמא כמו א"י אם פרעתי ואפ"ה כתבו התוס' דטוענין היינו משום דפרוע שכיח טפי וכיון שהב"ד טוענין הו"ל כטענ' ברי כמ"ש בס' ט"ג משא"כ במזויף] לא מצי התוס' להוכיח אליבא דרב דטוענין מזויף מכח לא שבק' חיי ולא הוכיחו רק ממה דאמר להדיא לא אמר תנו אין נותנים אלמא דטעני' מזויף אמנם לפי האמת ל"ק איך טענינ' מזויף אליבא דרב אי נימא כסברא הפנ"י במס' כתובות דרב ס"ל בו"ש ברי עדיף ומזויף לא הוי רק טענת שמא כמ"ש. דלפי האמת י"ל דע"כ ס"ל לרב ברי עדיף רק בשמא גרוע היכ' דהו"ל למידע כמ"ש תוס' מס' ב"ק מ"ו ע"א ד"ה דאפי' ניזק משא"כ הכא שלא בפניו לא הוי מזויף שמא גרוע ולכך טוענין מזויף ודוק היטב: (יא) עוד כתבו שם בסוף ד"ה ואם יש עליו ערעורי' אבל אי ליכא לוה קמן והמלוה מצא עדי קיום מחזירים לו ואי הדר אתא הלוה וטוען מזויף אינו נאמן לפי שהוחזק בהיתר מכאן ראי' למ"ש לעיל באות ב' בשם המחנה אפרים כיון שכבר העיד השליח תחלה בפ"נ והי' נאמן על הקיום תו לא מהני ערעור הבעל והיינו נמי מכח הך סברא התוס' דכיון שכבר הוחזק למגורשת עפ"י עדות השליח קודם ערעור הבעל הוי בחזקת נתגרשה ותו לא מהני ערעור הבעל. וכן ראיתי להגאון בית מאיר לא"ע סי' קמ"ב שכ' וז"ל מכיון שהאמינו השליח תו אין האשה זו בחזקת איסור וקרוב יותר בחזק' היתר ואי תו מערער אך דמד"ת צריך קיום מ"מ בחזק' היתר עומד' ועכ"פ בחזקת איסור לא הוי ונאמן השליח בתורת ע"א עכ"ל עי"ש ויהי' ראי' ברורה מדברי התוס' אלו דכל שנתקיים השטר תו לא מצי הלוה לטעון מזויף כיון שהוחזק בהיתר ויבואר עוד לקמן באות ט"ז בס"ד ודו"ק:

יב בתוס' ד"ה המביא גט כתבו דסתם גט הי' גט אשה ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורו' בגט משום דגט גימטרי' י"ב ור"י שמע בשם רב האי גאון וכו' משום דכתיב ספר כריתות כשיעור שיטי המפסיקי' בין ספר לספר. נ"ל דהכל הי' ענין אחד דמשום דגט גימטרי' י"ב וכותבים י"ב שורות בגט ממילא מוכח דסתם גט היינו גיטי נשים דשאר גיטין גיטי ממונו' אין כותבין י"ב שורות דווקא וא"כ אין נופל עליהם שם גט וכן כ' במהרש"א. אמנם מ"מ קשה דמ"ט באמת הנהיגו לכתוב י"ב שורות בגט והא שטר ממון נמי קרוי גט ומ"מ לא מצינו קפידא בי"ב שורות וע"ז כתבו עוד בשם רב האי גאון משום דכתיב ספר כריתות וכו' וא"כ מצאה הקפידה בי"ב שורות דווקא בגט וזהו גימטרי' י"ב וממילא מוכח דסתם גט היינו גיטי נשים ברש"י ד"ה אם יש עליו ערעורים שהבעל טוען מזויף לא נקט רש"י שמערער משום שאינו לשמה כמה שמסיים רש"י אח"כ ואם אין עליו ערעורי' מסתמא כשר דהא בקיאי' לשמה היינו משום דלענין הכשר מסתמא בעינן נמי שיהיה בקיאי' לשמה משא"כ לענין ערעור שיהי' צריך קיום אפי' בא"י לא מהני כלל טענת שלא לשמו כיון דכלהו בקיאי' ולא אמרי' דנאמן במגו דמזויף דלענין שבא"י נכתב לשמה הוי כאנן סהדי שבוודאי נכתב לשמה כיון דכלהו בקיאי' והוי כמגו במקום עדי' ולכך לא נקט רש"י רק שהבעל מערער שהו' מזויף ודוק:

יג בגמ' רבה אמר לפי שאין בקיאי' לשמה רבא אמר לפי שאין עדי' מצוי' לקימו לכאורה י"ל דרבה ורבא פליגו בהא דהנה כבר כתבנו לעי' דאפי' בס"ד נמי ידעינן דליכא חששא מה"ת משום לשמה רק בס"ד הוי ס"ל דמדרבנן יש לחוש מדינא משום סמוך מיעוטא לחזק' כקושי' הריטב"א שהבאתי לעיל באות ד' ועיין בחי' פנ"י והנה י"ל דלענין לשמה עכ"פ איתרע חזקת אשת איש כיון שכבר התחיל קצת מעשה גירושי' משא"כ לענין מזויף כיון שי"ל שלא התחיל שום מעשה גירושי' לא איתרע כלל. וא"כ ס"ל לרבה חזקה דאיתרע שמ' חזקה ולכך אפי' לענין לשמה נמי אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה משא"כ רבא ס"ל דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה וא"כ מכח לשמה לא חיישי' כלל ורק משום חששא דמיעוטא דמזויף דלענין זה ל"ש לומר דאיתרע חזקת א"א כיון שמסופקי' אולי לא עלה כלל ברצון הבעל לגרש' שפי' אמרי' סמוך מיעוטא לחזק' וצ"ל בפ"נ. ומדוייק הלשון ולרבא דאמר לפי שאין בקיאים לשמו כלומר דעיקר קושי' הגמרא ליבעי תרי הי' משום דאתחזק איסור' דאשת איש אמנם כן י"ל דתו לא מקרי אתחזק איסורא דכבר איתרע ע"י התחלות מעשה הגירושי' ולכך פריך כיון דאמר לפי שאין בקיאים לשמה וממילא כיון דחייש' להכי ע"כ דס"ל חזק' דאיתרע שמ' חזקה כמ"ש א"כ קשה ליבעי תרי [הגם שראיתי בס' שואל ומשיב מהד"ת ח"א סי' ת"נ דלענין חשש דלשמ' לא הוי איתרע חזקת אשת איש כיון שאנו מסופקי' אם נעשה עוד איזה דבר לשם אות' אשה עי"ש אמנם אין דבריו מוכרחים דהא עכ"פ ידעינן שהבעל רוצה לגרש' שהרי שלח לה גט דעל ענין השליחות אין אנו מסופקי' ממילא אית לן למימר נמי שנכתב לשמה ועיין בס' ט"ג בד"ה ולרבה] ודוק:

יד ברש"י ד"ה לפי שאין בקיאי' אין בני מדה"י בני תורה ואין יודעי' שצריך לכתוב הגט לשם האשה וקרא כתיב וכתב לה וכו' דהיינו לשמ' יל"ד מה בעי רש"י בזה עשה להשמיעני מנא ידעינן דליבעי לשמה. ונ"ל דהנה שיטת ר"ת בתוס' ד"ה לפי שאין בקיאים הי' דאין חוששין להך דרשה והקשה בס' ט"ג א"כ אין השליח נאמן כלל להעיד שנכתב לשמה הא הוי כחשוד לאותו דבר דאין נאמן עליו ותירץ בס' טוב גיטין כיון דרוב חוששין להך דרשה דשפיר נאמן. אמנם י"ל דרש"י לא ס"ל הך סברא ומכח זה ס"ל לרש"י באמת דרק משום שאין בקיאים חוששין ולכך נאמן משא"כ אילו היו בקיאים ולא היו חוששין לא היה נאמן משום דחשוב לאותו דבר כקושי' הט"ג וז"ש רש"י וקרא כתיב וכתב לה דהיינו לשמה כלומר ואילו היו יודעים מהך דרשה בוודאי אינו נכתב שלא לשמה רק דאינם בני תורה ואינם בקיאי' ומדוייק שפי' לשון רש"י בסמוך ד"ה רוב בקאים הן ואין לחושדן כלומר דרש"י ס"ל דוודאי אילו היה חשש דאין חוששין להך דרשה לא הי' מהני כלל דרוב בקיאי' דלמא הי' ממיעוטא דאין חוששין ואינו נאמן להעיד על עצמו כיון דחשוב לאותו דבר ולכך כ' רש"י דאין לחושדא רק שאינ' בקיאי' ושפיר מהני עדות השליח להעיד שהי' מרובה דבקיאי' ודו"ק. וכמ"ש רש"י והי' אומר אין נ"ל דכוונת רש"י דווקא לענין להחזיק הגט שהיו מהרוב דלשמה מהני נאמנות השליח משא"כ אי השליח אמר שלא נכתב לשמה אע"ג שאין נותנים הגט מ"מ אי בא אחר אח"כ והכחישו נאמן השני כיון שהראשון העיד נגד הרוב דבקיאי' ולכך כ' רש"י והי' אומר אין כלומר רק לענין להכשיר הגט מהני נאמנות השליח ועיין בזה בס' ט"ג ודוק:

טו בגמ' ז' ע"א האי קולא הי' חומרא הי' דאי מצרכא לה תרי וכו' חד אתו בעל ומערער ופסיק לי' וכתב רש"י אתי ומערער ואוקי חד:

לבהדי חד. עי' בפנ"י ובט"ג שרוצה לפרש דלרש"י מדינא יהיה פסול לס"ג דגמרא משום דאוקי חד להדי חד ובס' ט"ג הקשה כיון דכבר ניתן לה הגט א"כ תו איכא חזקת אשת איש עוד הקשה שם הא כיון דכבר נתקבל עדות השליח הו"ל כשני' ואין דבריו של אחד במקום שנים הגם דלזה י"ל לחלק דוודאי בע"א המעיד שמת בעלה כיון דמסברא ראוי להאמינו דהוי מילתא דעל"ג עי' ברמב"ם סוף הלכת גירושין בלשונו הזך והמתוק והשני שבא אח"כ ואומר שלא מת לא הוי מלתא דעל"ג כ"כ שפי' נאמן הראשון כשני' משא"כ לענין להעיד על לשמה הו"ל הראשון כמו השני. אמנם מה שק"ל בדברי רש"י דבוודאי לא עלה כלל בדעת רש"י לומר שאם הבעל יערער אח"כ שלא נכתב לשמו דפסול מדינא דא"כ מאי פריך הגמ' האי קולא הי' חומרא הי' כיון דאנן קיימי' עכשיו שהשלוח לא יהי' נאמן מדינא להעיד שנכתב לשמם א"כ לאו על החומר שלה אנו צריכין לחוש הלא צריכים אנו לחוש באמת שלא יהי' נשאת בגט פסול ואין סובל כלל לישנא דגמרא האי חומרא הי' כיון דאנן צריכים להשגיח שלא יהי' ח"ו איסור אשת איש א"וו גם רש"י ס"ל כדעת התוס' ד"ה חד אתי בעל דמדינא אין לחוש לערעורי רק דקושית הגמ' הי' כיון דחזינ' שהוצרכו חכמים לעדות על לשמו א"כ יסברו העולם שמסתמא אינו נכתב לשמה וא"כ אם יבא הבעל ויערער יאמרו דאוקי חד לגבי חד ויהיו לעז בדבר משא"כ אי לא היו מתקני' רק לסמוך על הרוב דלשמה לא יבא הבעל כלל לערער וע"ז משני הגמ' כיון דנותנים לה בפני ב' או ג' מידק דייק וראוי להאמין טפי לשליח ולא יהי' אפי' לעז. ומהתימא לי על הגאונים הפ"י והט"ג איך היה בס"ד כלל לומר דקושית הגמ' דמדינא פסול ע"י ערעור דא"כ לא הי' לי' להקשות האי חומרא הי' וכי איכפת לי' להגמרא יותר מה שיסתלק לה חומרא. ממה שצריכי' אנו לחוש שלא תהי' נשאת בגט פסול ודוק:

טז בגמ' ולרב' דאמר לפי שאין עדים מצוי' לקימו ליבעי תרי נ"ל דקושי' הגמ' הי' כך דבאמת על מתני' ל"ק מ"ט בא"י א"צ לומר בפ"נ ולא בפי קיום כלל כשאין הבעל מערער, כקושי' הפנ"י שהקש' כן באמת מ"ט לא פריך אמתני' די"ל דזהו ידע שפיר דלענין חשש מזויף בגט ליכא אפי' כמו בשטר דעלמא דבגט דאיכא איסור אשת איש אלים טפי הסברא דלא חשיד לזייף מבממון כמ"ש לעיל רק לרבא דהעלה דבחו"ל כיון שאין עדים מצוי' לקיימו איכא חששא טפי דאינו מתירא כ"כ שיתפס בשקרו כיון דליכא עדים לקימו לא יתודע קלונו כמ"ש לעיל בריש הסוגי' וא"כ ליבעי תרי כיון דאיכא לחוש למזויף וז"ש ולרב' דאמר לפי שאין עדים מצוי' לקימו כלומר ומשו"ה איכא חששא טפי א"כ ליבעי תרי ובאמת ידע הגמ' דמה"ת ליכא. חשש' אפילו בכה"ג דהא לא פריך רק מידי דהוי אקיום שטרו' בעלמ' וזה מסתמא ידע דכל קיום שטרות לא הוי רק מדרבנן רק דהקשה דעכ"פ מדרבנן ליבעי תרי כמ"ש לעיל באות ד' לענין שלא לשמה. וכאן א"ש בפשיטות מאי דנקט אתחזק איסור' ודשב"ע ולמה נקט תרוייהו ונראה דהנה יש לומר דדווקא בקיום שטרות בעינן תרי ולא סמכינן ארובא שאינם מזויפי' משום דאין הולכין בממון אחה"ר וזה דמשני לי' ע"א נאמן באיסורי' כלומר כיון דאיכא מ"מ רובא דלא חשיד לזייף שפיר מהני ע"א רק בשטרי דעלמא לא מהני משום דבממון לא מהני רובא וע"ז פריך לי' שפיר דהנה תרי טעמי איכא הא דאין הולכין במאחה"ר או משום דאיכא חזקת ממון או מגזה"כ דהממע"מ כדדרשינן מס' ב"ק מ"ו ע"ב ועי' בס' שיטה מקובצת שם וא"כ פריך שפיר דאי משו"ה בעינא בקיום תרי משום דאין הולכין בממון אחה"ר משום חזקת ממון א"כ ה"נ איכא חזקת אשת איש ואי משום דבממון גזה"כ דלא אזלינן בתר רובא א"כ ה"נ בדבר שב"ע ילפינן מממון וע"ז משני דבאמת הך רובא דלא חציף לזייף עדיף, ואלים משאר רובא כדר"ל ורבנן הי' דאיצטריך כלומר משום חומרא בעלמא ומדוייק הלשון ורבנן הי' דאיצטריך לא נקט ומדרבנן צריך דאז הוי משמע דמדרבנן עכ"פ צריך מדינא לכך נקט ורבנן הי' דאצריך כלומר משום חומרא בעלמא וממילא כיון דראוי להאמין השליח וכבר ניתן לה הגט דתו לא הוי בחזקת אשת איש תו מהני נאמנות השליח אפי' נגד ערער הבעל אע"ג דבכה"ג צריך קיום מה"ת לדעת קצת פוסקים שהבאתי לעיל באות ב' מ"מ כיון שכבר יצא בהיתר ובשעת עדות השליח היה ראוי להאמינו כמ"ש הפנ"י כיון שעושה מעשה ונגמרו הגירושין על ידו עדיף משאר ע"א דעלמא תו לא מהני ערער דבעל כמ"ש לעיל באות י"א ראי' מדברי התוס' במתני' ד"ה ואם יש עליו ערעורים ודוק: ואפשר דמשו"ה נמי ס"ל לרש"י דלרבא לא בעי' בפני דווקא ומהני ידעתי נמי אע"ג דבפני וודאי עדיף כמ"ש התוס' ד"ה הכא דבפני מרע נפשי' טפי וא"כ בידעתי מ"ט מהני עדות השליח ועדיף מע"א דעלמא דלא מהני בגט נמי לכ"ע רק כיון דהו' עושה מעשה הגירושין אלים עדותו מעדות בעלמא ולכך מהני אפי' ידעתי לשיטת רש"י ועי' בפנ"י בגמ' בד"ה כיון דאמר מר משא"כ בממון או עד דעלמא דאינו עושה מעשה בעדותו לא מהני לענין קיום שטרות רק שני עדים וכה"ג מצינו לקמן במס' גיטין ס"ז ע"א בגמ' דבור' אמרי מעשה לא עבדי ודו"ק בכל מ"ש כי הי' פירוש ראוי ונכון בסוגית הגמ' ופירושה בס"ד:

יז ומהך דר"ל דאמר עדים החתומים על השטר. נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד כבר תפסו הרבה על שיטת הר"מ דעדות בשטר לא מהני רק מדרבנן והכא חזינ' דאדרב' עה"ת א"צ קיום כלל וזהו רבות בשנים אשר אמר דאע"ג דלא מהני רק מדרבנן מ"מ הך סברא שמסתמא אינו מזויף זהו מה"ת מהני דליכא חשש דמזויף דהא דעדות בשטר לא מהני לאו משום חשש דמזויף קאתינ' עליה רק מגזה"כ מפיהם ולא מפי כתבם אבל כאן בגמ' לענין חשש' מזויף שפיר אמרינן דמה"ת אין לחוש אח"כ ראיתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' י"ז בסוף התשובה שכ' ממש הך סברא. ושם הבליע, בנעימות לשוני ג"כ מ"ש התומי' סי' כ"ח ס"ק ט"ז דוודאי ליכא למימר לדעת הר"מ דגט שחתום בעדים אינו כשר מה"ת וע"כ צריך לומר דבגט שאני כיון דהתורה אמרה דקנינא שיחתמו עליו עדים היינו שע"י חתימת, העדים יש לו דין שטר ואין זה ענין כלל להגדת העדים שכתב דכאן אמרה התורה דבזה הענין נגמר דינו של, שטר או הגט עי"ש ובזה נדחה מ"ש הב"ש סי' קמ"א ס"ק ע' דלהר"מ משו"ה כשאינו מקוים בטל הגט מה"ת, משום דמה"ת לא מהני הגט כלל רק מדרבנן וכיון דמדרבנן צריך קיום ולא נתקיים ממילא בטל הגט מה"ת עי"ש ובס' טוב גיטין הביא ג"כ הך סברא ב"ש וקלסי' לשבח ולפי הנ"ל אין מקום לסברתו דאטי נימא דכל הגיטין אינם כשרים רק מדרבנן ומה"ת לא סגי' כלל בעדים החתומים א"וו כמ"ש התומים דאין זה ענין כלל, להך דמפיהם ולא מפ"כ ובעיקר טעמי של הר"מ דכשאינו נתקיים בטל הגט כבר כתבנו לעיל בס"ד באות ג' ועי' בתומים סי' ע"ו ס"ק ד' ע"כ ביארנו בס"ד ענין נאמנות השליח לענין בפ"נ בין לרבא בין לרבה ודוק היטב. שוב ראיתי בס' בני אהובה פ"ז מה"ג שהביא ג"כ מ"ש הב"ש דלשיטת הר"מ דעדות בשטר אינו כשר רק מדרבנן ולכך ס"ל כיון דרבנן אצרכי קיום ממילא כי לא נתקיים מה"ת פסול. אמנם זהו רק לר"א דע"מ כרתי שפיר י"ל דעדי' חתומים אינו מהני מה"ת כלל משום מפיהם ולמפ"כ אבל לר"מ פשיט' דגט כשר מה"ת בעדים חתומי' עי"ש ועי' בנו"ב מד"ק סי' פ"ה שכ' דאע"ג היכא שהבעל מערער צריך קיום מה"ת מ"מ מהני עדות השליח כיון שכבר נתקבל עדותו והחזקני הגט בחזקת שאינו מזויף כבר יצאה מחזקת אשת איש והי' ממש כמ"ש למעלה באות ט"ז ובאות י"א בס"ד:

שער ב

בעזרת נורא עלילה עושה פלא אתחיל לכתוב ח"ת בסוגי' דאמתלא מס' גיטין פ"ח ע"ב ופ"ט ע"א וע"ב:

א במתני' יצא שמה בעיר מקודשת הר"ז מקודשת והיינו מספק ולא תנשא לאחר. והנה הא דנקט במתני' מקודשת ולא נקט כלשון הטור והש"ע סי' מ"ו חוששין לה נ"ל דהנה לקמן גבי יצא קול מראשון ובא אחר וקדשה קידושין גמורים דאמרי' מגרש ראשון ונושא שני כ' הטור דאם שני רוצה לישא אותה צריך לקדשה מחדש קידושין גמורים ונ"ל דהתם דווקא כשבא השני לישא אותה צריכה עדיין קידושין אחרים משום שקודם קידושין שלו כבר יצא קול קידושין מראשון משא"כ הכא אם אותו פלוני מודה שקדשה אע"ג דלא נתחזק רק עס"י הקול מותרת לזה בלא קידושין אחרים ולכך אי הוי תני במתני' חוששין הו"א דלזה נמי אינה רשאה להשאר תחתיו בלא קידושין מחדש בפנינו בפני עדים לכך אשמעינן הר"ז מקודשת כלומר דהקידושין של זה חלי' ועו' י"ל באופן אחר דהנה אנן קיי"ל שפלוני דווק' מקודשת משא"כ שלא לפלוני ועי' בכ"מ פ"ט ה"א הלכה כ"ב ועי' בנו"ב מד"ק סי' ס"ה שכ' הטעם דשלא לפלוני לא יהי' לה תקנה לעולם כיון שא"י מי הוא לא חשו לקלא ועי' בנו"ב מד"ת לא"ע סי' פ"ו וכן כ' בס' אבני מלואים בסי' מ"ו וא"כ אשמעינן מתני' הר"ז מקודשת כלומר כשאנו יודעים על מי יצא הקול לומר שתתקדש לו אזי חוששין משא"כ אם יצא קול מאיש שאינו ידוע לנו דל"ש לומר הר"ז מקודשת כיון שאין אנו יודעין למי ולא יהי' לה תקנה לא חשו לקידושין. וא"ש מ"ש רש"י במתני' פנוי' שיצא עליה קול וכו' לפלוני ולכאורה לא נזכר במתני' כלל דבעינן לפלוני ולא הי' לרש"י לפרש לפלוני רק בבריית' אח"כ דאית' להדיא שלא לפלוני אין חוששין ולפימ"ש א"ש דמתני' דנקט בלשון הר"ז מקודשת נמי דייק לי' רש"י שפיר דבעינן לפלוני כמ"ש ולכך מפרש רש"י במתני' ג"כ לפלוני ודוק: (ב) מגורשת הר"ז מגורשת מסקינן בגמ' דהך אשת זו שיצא עליה קול מקודשת אמרו עליה מקודשת ומגורשת הר"ז מגורשת ומאי דקתני ובלבד שלא יהא שם אמתלא נחלקו בזה הראב"ד והרמב"ן דעת הרמב"ן דמ"ש ובלבד שלא יהא שם אמתלא לא קאי אריש' על מקודשת ומגורשת דאע"ג שאינן רק גירושין מספק כגון על תנאי נמי הוי אמתלא לקול הקידושין כמ"ש לקמן מימר אמרו עייני בא רבנן בקידושין ולא הוי שו"פ וא"כ באמת על אשה שיצא קול מקודשת ומגורשת אעפ"י שבקול מגורשת הי' אמתלא כגון על תנאי ע"מ מהני לבטל הקול דקידושין אמנם דעת הראב"ד הי' דמ"ש ובלבד שלא יהי' שם אמתלא קאי אריש' דאע"ג שיצא קול גירושין לבטל קול הקידושין מ"מ אם הקול של גירושין הי' באמתלא וקול דקידושין הי' בלא אמתלא לא מהני קול דגירושין לבטל קול דקידושין ועי' בחמ"ח סי' מ"ו ס"ק ט"ו ובב"ש שם ס"ק י"ט שהביא ג"כ הך פלוגת' הראב"ד והרמב"ן ובר"נ כתב לחזק סבר' הראב"ד דכיון דכבר נתחזק הקול דקידושין בלי תנאי לא תצא הלבן של בני אדם מחזקת מקודשת מחמת קול הגירושין שהי' בתנאי ובאמת צ"ע קצת כיון דלשיטת הראב"ד לא מהני קול דגירושין לבטל הקול דקידושין רק שיצא הקול בבת אחת כמ"ש להדי' הראב"ד בפי' מה"ג הלכה כ' ומדייק לה מדנקט קול ושוברו עמו א"כ הרי לא נתחזק לעולם בקידושין קול ברור ואינו בחזקת מקודשת כלל ולקמן באות ח' נבאר עוד בס"ד שיטת הרמב"ן והראב"ד וסברת'. והנה מלישנא דמתני' יש לכאור' להביא ראי' לשיטת הרמב"ן דבמקודשת ומגורשת מהני לבטל קול דקידושין אפילו שהי' בתנאי או ספק קרוב לה קרוב לו דהנה יל"ד במתני' דקתני איזו הי' אמתל' גרש איש פלוני וכו' זו הי' אמתלא וקשה למה נקט אח"כ עוד פ"א זו הי' אמתלא ולשיטת הרמב"ן דס"ל דמה דקתני מתחלה ובלבד שלא יהי' קאי על סתם אשה שהוציאו קול שנתגרש' על תנאי ואח"כ מת בעלה דמותרת אח"כ לכהן כיון שהי' אמלתא עם הגירושין לכך כפל התנא אח"כ בסוף דבריו לומר זו הי' אמתלא כלומר דלענין מקודשת ומגורש הוי גירושין אמתלא לקול הקידושין אע"ג שהי' עם הגירושין אמתלא מ"מ זו הי' אמתלא לבטל קול הקידושי' דבקול גירושין כ"ד נמי סגי' שיהי' אמתלא נגד קול הקידושין ודו"ק:

ג ז"ל הרמב"ם פ"י מה"ג הלכה כ' אבל יצא שמה בעיר מקודש' והוחזק הקול בב"ד שהרי הי' מקודש' בספק ואח"כ יצא הקול שנתגרש' מאות' הקידושין הקול אסרה והקול התירה והר"ז מגורשת עכ"ל וכ' עליו הראב"ד וז"ל לא נראה כן בגמ' אלא כשבאו ב' הקולות ביחד מפני שהי' קול ושוברו עמו ועי' בש"ע א"ע סי' ו' סעיף ה' ומבואר בדעת הר"מ דקול של גירושין מהני אפי' אח"ז לבטל קול דקידושין וכ' הרשב"א דלא דמי לשאר אמתל' דבעינן שיצא דווקא מיד דגירושין אינו מבטלין לגמרי הקול הראשון כיון דשניהם יכולי' להיות אמת שנתקדש' ונתגרשה ולכך מהני אפי' אח"ז אמנם הריטב"א כתב לחזק סברת הראב"ד דלא מהני רק אם יצא הקול מיד דאפשר דמאן דידע בהאי קלא לא ידע באידך ואיכא לעז והביא ראי' דהא מ"ד דלא מבטלין קלא אפי' היכא דאגלי' מילת' שקול שיצא שקר הי' משום דאיכא דשמע בהא ולא שמע באידך ואיכא לעז וה"נ דכוותי' כל שלא יצא קול הגירושין מיד איכא לעז עי' בריטב"א הנה במ"ש הריטב"א דלא מבטלין קלא אפי' אגלא מלתא שהקול שיצא שקר הו' לאו כ"ע הכי ס"ל ודעת הריב"ש אינו כן דאיהו ס"ל דכל שנתברר ששקר הי' הקול לכ"ע מבטלין עי' בס' א"מ סי' מ"ו סוף ס"ק ב' אמנם מדברי הרמ"א סי' מ"ו סעיף ז' משמע דמאן דס"ל לא מבטלין קלא בכל ענין אין מבטלין ומדברי הר"מ פ"ט מה"א הלכה כ"ד שכ' שם שאם יצא האמתל' לאחר כמה ימים אם נראה לב"ד שהי' כן סומכי' על האמתל' נמי י"ל לכאורה דבדבר ברור מבטלא קלא ועי' בב"ש ס"ק י"ב אמנם חין זה מוכרח ומקודם נבאר שיטת הר"מ בהא דגירושין מהני אפי' לאחר כמה ימים לבטל קול הקידושין: (ד) והנה לכאורה י"ל דהר"מ ס"ל כיון שע"י הקול הקידושין הי' רק ספק אשת איש כמ"ש שהרי הי' מקודשת בספק ס"ל להר"מ דאע"ג דקול לא אלים לבטל חזקה גמורה משא"כ הכא שהי' רק בפסק אשת איש מהני ע"י קלא לבטל מה שהיה עד עתה רק בספק שיטת הראב"ד כיון דעכ"פ היתה אסור' מחמת ספק הו"ל כאילו היתה בחזקת איסור לפנינו אע"ג שרק מחמת ספק היתה אסורא ולכך לא מהני הקול של הגירושין שיצא אח"כ לבטל מה שהיתה כבר מוחזק' בספק איסור אשת איש כן הי' נ"ל לכאורה אמנם הו' דחוק קצת דמנא תיתי לומר כן שלא יהי' אלים קול של גירושין כקול הקידושין כיון שהקול של הקידושי' נמי רק בספק היה ובאמת כ' כן הר"מ הקול אוסר' והקול התיר' ולמה לא תשאר' כמו קודם הקול. ובאמת מלישנ' דגמ' דקאמר מ"ט קול ושוברו עמו משמע טפי כשיטת הראב"ד דקושי' הגמ' הי' מ"ט מגורש' כיון שכבר הוחזק' מקודש' ומשני קול ושוברו עמו ולא הוחזק' לעולם בחזקת וצריך טעמ' דלכאורה מסתבר טפי סברת הר"מ דלא אלים קול הקידושין מקול דגירושין ואע"ג דתחלה אתחזק קול של קידושין מ"מ הרי לא אתחזק רק מספיקא ול"ד למ"ש הר"מ גופי' פט"ו מהל' סנהדרין דכל שנתחזק האיסור עפ"י ע"א מהני אפי' למלקות אח"כ דהתם שאני כיון שהאמינ' תורה ע"א באיסורי' הרי נתחזק בוודאי איסור משא"כ הכא מעיקר' ע"י קול של הקידושין לא היתה רק מספק אשת איש:

ה וליישב כל זה נ"ל דהנה סברת הריטב"א וודאי נכונה דכל שלא יצא קול הגירושין מיד איכא לעז דאיכא מאן דשמע בהא ולא שמע בהא. אמנם נראה דבעיקר הדין דמתני' דחיישינן לקלא י"ל שני טעמים האחד כמ"ש הר"נ דחכמים חשו לקלא שלא יוציאו לעז על המשפחות וכן כ' הרמב"ן וי"ל עוד טעם אחד דקלא משוי' לי' לספק בהחזק' דמעיקרא וכן נראה דעת הר"מ דלאו משום רינון ולעז קאתי עלי' שהרי כתב שהרי הי' מקודשת בספק משמע דקול מהני לשוי' ספק בעיקר החזק' ונ"ל דתלי' בהא דהנה כבר הבאתי בכמה מקומות מ"ש בס' דברי אמת דמאן דס"ל ס"ד מהת"ל ס"ל דילפינן מס"ט ברה"ר דטהור ולא אמרי' דהתם שאני משום דאיכא חזקת טהרה דחזקת טהרה איתר' לי' וס"ל חזקת דאיתר' ל"ש חזקה ומאן דס"ל ס"ד מה"ת לחומר' ס"ל דלא ילפינן מס"ט ברה"ר דהתם משום דאיכא חזקת טהרה וחזקה דאיתר' שמה חזקה. והנה הא וודאי פשיטת מלתא דקול משויא ריעות' עכ"פ וא"כ לדעת הר"מ דס"ל ס"ד מה"ת וחזקת דאיתר' ל"ש חזקה א"כ נסתלקה החזקה והו"ל ספק אמנם אי ס"ל חזקת דאיתר' שמה חזקה א"כ אי אפשר לומר דע"י הקול אע"ג שהי' ריעות' בעיקר החזקה שיסתלק החזקה וע"כ צ"ל דהטעם דחשו לקלא הי' משום רינון ולעז כנ"ל ודו"ק:

ו ובהכי אנהריני לעינין לעיל פ"א ע"א דאית' בגמ' מאי והדבר צריך בדיק' וכו' ובנהרדעא לא מבטלין קלא וכתב שם רש"י וז"ל לא היו נוהגים דייני העיר לשתקם מפני החשד שלא יוציאו קול שמחזיקי' ידי עוברי עבירה דהכי אמרי' בהמגרש בסור' לא מבטלי קלא ע"ש ואי מה בעי רש"י במה דקאמר. דהכי אמרי' בהמגרש וכו' ולפמ"ש א"ש דהנה הריטב"א כתב דמשום לעז אין מבטלין קול אפי' אם נתברר בבירור שהקול הי' שקר. והנה לכאורה משמע שם הכי דפריך על שמואל מאי קאמר והדבר צריך בדיק' והא לא מבטלינן קלא ומאי פריך דלמא משו"ה קאמר והדבר צריך בדיק' אולי יתברר בבירור שהקול שקר וע"כ דאפי' בבירור נמי לא מבטלין קלא וכן משמע שם בתוס' ד"ה ובנהרדעא ובזה מדוייק לישנ' דשמואל דקאמר תצא והדבר צריך בדיק' ולכאורה קשה כיון דלא תצא עד אחר בדיק' כמ"ש רש"י שם ד"ה תצא הו"ל לומר הדבר צריך בדיק' ותצא והי' דקדוק עצום לכאורה. אמנם להנ"ל א"ש דאי הוי נקט הדבר צריך בדיק' ותצא היינו יכולי' לפרש דצריך לבדוק אם הקול אמת ואח"כ תצא אמנם אם יתברר שיש עם הקול אמתלא אע"ג שלא נודע בבירור שהי' שקר לא תצא לכך נקט תצא כלומר קודם כל מוחלט הדין דתצא רק הדבר צריך בדיק' כלומר אם יתברר בבירור שהקול הי' שקר אז לא תצא וע"ז פריך בגמ' והא לשמואל לא מבטלין קלא כלומר אפי' בבירור גמור ג"כ לא תצא. והנה הא וודאי אי ס"ל דעיקר החשש בקול הי' משום דקול משוי' לי' לספק א"כ וודאי מסתבר דכל שהקול שקר גמור מבטלי' לי' ואמאי לא נבטל אותו כיון שנודע בבירור שהי' שקר. אמנם אי ס"ל דכל החשש דקול הי' משום רינון ולעז שפי' ס"ל דלא מבטלי' אפי' בבירור גמור. והנה לאשר משקלא וטרי' דשמעתי' דהתם משמע אפי' בבירור גמור לא מבטלי' קלא כמ"ש ולכך כתב רש"י דהטעם משום חשד כלומר משום רינון ולעז ומרי' רש"י ראי' דהכי אמרי' בהמגרש בסורא מבטלי קלא וס"ל לרש"י דבהא פליגי דסור' הי' אתרי' דרב ורב ס"ל במס' כריתות י"ז ע"ב גבי אשם תלוי דאינו חייב רק בחתיכ' מב' חתיכות וא"כ ס"ל ס"ד מה"ת לקולא ולא מחייב בחתיכ' א' וא"כ ת"ל ס"ד מה"ת לקולא כמ"ש הפר"ח בקונטר' הספיקות והמהרי"ט ע"ש וממילא ס"ל חזק' דאיתר' ל"ש חזקה כמ"ש לעיל באות ה' וא"כ עיקר הטעם דחיישינן לקלא הי' מדינ' דקול הוי ריעות' ונסתלק' החזקה ונשאר בספק וא"כ ממילא כל שנתברר שהקול שקר מבטלין לי' לקלא. אמנם שמואל ס"ל ס"ד מה"ת לחומר' עי' בס' מלא הרועים בדיני ווסתות וא"כ ס"ל חזקה דאיתר' שמה חזקה ואין הטעם דחשו לקול משום שיהי' ספיקא מדינ' דהא מדינ' מוקמי' לה אחזקה אע"ג דאיתר' וע"כ רק משום רינון ולעז חשו לקול לא מבטלי' קלא אפי' נתברר שהקול הי' שקר וא"ש הסוגי' דקאי אליבא דשמואל ס"ל לא מבטלי' קלא בכל ענין ולכך הביא רש"י לבתר דקאמר דלא מבטלי' קלא משום חשד הא דבסורא מבטלין קלא ודוק היטב כי הי' עמוק בס"ד:

ז ועפי"ז נמי י"ל דתלי' פלוגת' הר"מ והראב"ד פי"ז מהלכות איסורי ביאה אי חוששין לקול חליצה דהר"מ דס"ל דכל מיקר' של קול הי' משום דקלא משוי' לי' לספיק' א"כ בחליצה לכהן דהו"ל רק מדרבנן אסור הו"ל סד"ר ולקולא אמנם לשיט' הראב"ד שכתבנו דעיקר קול הי' משום רינון ולעז א"כ אפילו בחליצה אע"ג שאינו רק מדרבנן מ"מ יהי' לעז ומאן דעבר אדרבנ' נמי שרי לי' למקרי עברינ' ולכך פ"ל שם דלקול חליצה נמי חוששין ועי' בש"ע א"ע סי' ו' סעיף ה' ובס' פני משה שם ס"ק ה' ודוק. ולפי"ז א"ש פלוגת' הר"מ והראב"ד לענין אי מהני קול הגירושין שיצא אח"כ לבטל קול הקידושין דהראב"ד ס"ל דעיקר החשש בקול הי' משום לעז א"כ כיון שיצא אח"כ הקול של הגירושין לא מהני וכמ"ש הריטב"א דאכתי איכא לעז וראי' מדברי הגמ' דנקט קול ושוברו עמו משמע דבעינן שיצא קול הגירושין תיכף דווק' אמנם הר"מ ס"ל דהגמ' קאי על מתני' וסתם מתני' ר"מ ור"מ ס"ל מס' כריתות י"ח ע"א דבאשת הלוי בחתיכה אי נמי מחייב וס"ל ס"ד מה"ת לחומרא וא"כ ס"ל חזקה דאיתרע שמא חזקה כמ"ש לעיל באות ה' וע"כ דהטעם דחיישינן לקלא הי' משום רואין פריך שפיר הגמ' מ"ט כלומר אמאי במקודש' ומגורשת הר"ז מגורשת הא אכתי יהי' לעז ורינון כמ"ש הריטב"א דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא והוצרך לתרץ קול ושוברו עמו וכיון דיצא בב"א תו לא הוי לעז. אמנם לדידן דס"ל חזקה דאיתר' ל"ש חזקה והטעם דחיישינן בקול לא משום לעז רק משום ספיקא וממילא היכא דיצא קול גירושין אפי' אח"כ כיון דלא היתה בחזקת א"א רק מספק שפיר מהני קלא דגירושין נגד קלא דקידושין כמ"ש הר"מ בטעמו שהקול אוסרה והקול התירה ונשאר' כמו שהיתה קודם יציאת הקול הראשון ודוק היטב כי הי' נכון בשיטת הר"מ והראב"ד בס"ד:

ח ולפימ"ש באות ה' דתרי טעמי' יש בהא דחשו לקלא או משום רינון ולעז ב' משום דקלא מרע לי' לחזקה יש להבין בזה פלוגת' הרמב"ן והראב"ד שהבאתי לעיל באות ב' אי אמרי' דהא דקתני מתני' ובלבד שלא יהא שם אמתלא דהיינו שבקול הגירושין שיצא נגד קול הקידושין שלא יהי' אמתלא בקול של הגירושין כדעת הראב"ד או כדעת הרמב"ן דבקול של קידושין גריד' מהני קול דגירושי' אפי' אם יש אמתלא עם הגירושין דעכ"פ הוי ספק בקידושין דשמא נתקיים התנאי. ונראה דהראב"ד לשיטתו שכ' לעיל דאיהו ס"ל דעיקר חששא דקלא הי' משום חשד ורינון א"כ כל היכא שיצא קול הקידושין בלא אמתלא וקול הגירושין עם האמתלא ממילא יהי' חשד ורינון דבני אדם יחזיקו אותם למקודש' מחמת הקול ולא יחישו לקול הגירושין כיון שקול הגירושין הוא עם אמתלא. אמנם הרמב"ן ס"ל דחשש קלא הי' משום דקלא מרע לי' לחזקה והו"ל ספיקא א"כ כל שיצא קול הגירושין נגד קול הקידושין אע"פ שיש עם קול גירושין אמתלא מותרת מטעם ס"ס א' דלמא לא היתה מקודש' כלל ואת"ל שהקול אמת דלמא חלים הגירושין שנתקיים התנאי ול"ל דנגד הך ספיקא דלמא חלי' הגירושין איכא חזקת אשת איש דר"א דהא לא היתה מקודשת רק בספק. עוד י"ל בסברת הראב"ד דמשו"ה ס"ל דקול גרושין שם אמתלא לא מהני נגד קלא דקידושין דקול של הגירושין הי' מחזק לקול הקידושין דע"י שנודע אח"כ שנתגרשה ממילא גם הקול של הקידושין נתחזק ביותר ועם הגירושין איכא אמתלא ויהי' חשד ורינון טפי משא"כ בסוגי' דאמרי' מימר אמרו עיינו בי' רבנן בקידושין ולא הי' שו"פ נחלש קול הקידושין ודו"ק:

ט ברש"י ד"ה מקודשת ומגורשת הר"ז מגורשת ומותרת לכל לכאורה משמע דאפי' לכהן ואמאי הא לכהן צריכ' להיות אסור' עכ"פ. ומדברי הר"מ פ"י מה"ג הלכה כ' נראה להדי' דאסור' לכהן שהרי כ' שם הר"ז מגורשת וכן דעת הש"ע בסי' ו' סעיף ה' דאסור' לכהן. ונראה דדעת רש"י היא דס"ל נמי כפי' הראב"ד שיצא קול מקודשת ומגורשת היינו מיד ובפ"א והנה מסתמא לא עבידי דמקדשי ומגרשי ביום אחד. כמ"ש הב"י בבד"ה בטור סי' ו' בדעת הטור דנקט נתקדשה ונתגרשה מיד לרבות' ע"ש וס"ל לרש"י לפי האמת הך סברא דהיכא שהקול יצא שנתקדשה ונתגרשה מיד אזי מגלא מילתא דגם הקול של הקידושין הי' שקר דלא עבדי אנשי הכי ולכך תלינן שכל המעשה הי' שקר ומותרת אפי' לכהן וז"ש קול ושוברו עמו כלומר דע"י קול של הגירושין נשבר ונחשש גם קול של הקידושין ובהג"ה תויו"ט על טור אה"ע בסי' ו' ראיתי שרוצה לפרש בדברי רש"י דמותרת לכל היינו לבעלה אפי' הי' כהן דממנ"פ אם קול של הקידושין הי' אמת ממילא הוי קול דגירושין קלא לבתר אירוסין ולא חיישינן ואם הקול של הקידושין אינו אמת א"כ ממילא אין התחלה לקול הגירושין והנה סברתו נכונה אמנם מפשטא דלישנא דרש"י שכ' מותר' לכל אינו משמע דדווקא לבעלה אם הי' אפי' כהן וטפי משמע כמ"ש דמותר' אפי' לינשא לכתחלה לכל:

י בגמ' אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה פי' ומותרת לכתחלה לינשא לכהן כתנאי אכלו בשוק וכו' ר"מ אומר תצא אמר לו ר"י ב"נ א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' א"כ ס"ל לרבא כריב"נ. ולכאורה קשה דלמא כריב"נ נמי לא ס"ל דריב"נ לא פליג על ר"מ רק לענין דיעבד דר"מ ס"ל תצא אפי' בדיעבד ואיהו מתיר בדיעבד משא"כ לאסרה לכתחל' גם ריב"נ מודה לר"מ. שוב ראיתי קושי' זו בס' פני משה לא"ע סי' ו' ס"ק כ"ד ואפשר דמשו"ה באמת ס"ל לרב האי גאון הוב' בשטמ"ק למס' כתובות ל"ו ע"ב דהא דרבא נמי מיירי לענין לאוסר' על בעל' בקול מזנה ועי' בריטב"א משום דלענין לנשא לכהונה לכתחלה לא הוי דריב"נ סיעת' לדבריו דאפשר דריב"נ לא איירי רק בדיעבד. וצ"ל דדעת רש"י הי' משום דריב"נ אמר והתורה אמרה כו' אך כאן דבר ברור ולענין לאסר' לכהונ' הוי נמי כמו דשב"ע ואינו נאסרה אפי' לכתחלה וכן מורה קצת לשון הר"מ פי"ז מהלכה איסורי ביא' הל' כ"א ודברי הש"ע בענין זה תמוהי' דבסי' ד' סעיף ט"ו כתב א"א שיצא עלי' קול שהית' מזנה תחת בעלה והכל מרנני' אחריה כו' אבל הי' בעצמה חוששין לה משום זונה וכהן חושש לה מד"ת. ובסי' ו' סעיף ט"ז הביא הך זיקא דהכא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה. והט"ז בסי' ד' ס"ק ז' הביא בשם הב"ח דכל שיצא קול על אשת איש גרע טפי דמסתמ' אם אומרי' על אשת איש שהי' מזנה משום פריצות' בעלמא לא אמרו שהי' מזנה. אמנם בדברי המחבר א"א לחלק בהכי שהרי המחבר גם בסי' ד' גם בסי' ו' מיירי מאשת איש. ובב"ש בסי' ד' ס"ק כ"א ובחמ"ח סי' ו' ס"ק י"ד שניהם כוונו לדבר אחד דבסי' ד' שמיירי שהכל מרנני' אחריה גרע טפי מיצא לה שם מזנה בעלמא. ואפשר דדייק לה מלישנ' דרבא דנקט יצא שם מזנה בעיר ולמה נקט בעיר אלא לומר דווקא כל עוד שלא נתפשט הכל כ"כ רק בעיר אין חוששי' לה משא"כ כשהקול יצא כבר לעולם כמ"ש המחבר שהכל מרנני' אחריה אסור' לכהן מד"ת:

יא הא דנקט כאן דברי רבא קודם שהביא אח"כ הדין האיך מחזיקי' לקלא דהיינו לפלוני דווקא ולא בעיר אחרת נ"ל דהנה לכאורה י"ל ב' טעמי' בהא דאין חוששין שלא לפלוני אי כמ"ש הנו"ב מד"ק לא"ע סי' ס"ה דשלא לפלוני לא יהי' לה תקנה לכך לא חששו. וכן בעיר אחרת אם לא נודע למי ג"כ לא יהי' לה תקנה ב' י"ל דכל שלא לפלוני ובעיר אחר' אינו נראה כ"כ הקול לאמת כמ"ש הרוצה לשקר ירחיק עדותו. ונראה דהנ"מ בין הכי ב' טעמים הי' דאי אמרי' דמשו"ה לא מהני בעיר אחרת משום דמרחיקי' עדות' ואינו נראה כל כך להחזיק הדבר לאמת. א"כ כל שאמרו בעיר אחרת אפי' אם הזכירו שם האיש לא חיישי' כיון דלא היה ממש באותו עיר שיראים טפי לשקר. משא"כ אי אמרי' דרק משום שלא יהי' לה תקנה לא חשו לעיר אחרת א"כ כל שהזכירו שם פלוני אפי' בעיר אחרת חוששין לו ובזה א"ש דעת הר"מ שתמה הכ"מ שלא הבי' הך דינ' דבעיר אחרת אין חוששין עיין בכ"מ פ"ט מהלכות אישות הלכה כ"ב ולפימ"ש א"ש כיון דהר"מ נקט שיצא עלי' קול שהי' מקודש' לפלוני וממילא כל שיחדו אותו מי הוא חיישינן אפי' בעיר אחרת ועיין בס' א"מ סי' מ"ו ס"ק או ג"כ הכי בדברי הר"מ [והא דנקט הברייתא בעיר אחרת נבאר לקמן בס"ד] והנה לכאורה יל"ד בדברי רבא דקאמר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין מ"ט פריצותא בעלמא ולמ"ל הך טעמא תיפוק לי' כיון דשאמרו שלא לפלוני אין חוששין אמנם לפימ"ש א"ש דהא דשלא לפלוני אין חוששין הי' רק משום שלא יהי' לה תקנה. וא"כ הכא כיון דיש לה תקנת' לנשא לישראל הוי חוששין אפי' שלא לפלוני ולכך הוצרך טעמא משום דפריצות' בעלמא דחזי לה אמנם אי הו"א דכל שלא לפלוני לא מקרי קול חזק כמ"ש א"כ לא הי' צריך לרבא לומר כלל הטעם משוםדפרוציתא בעלמא דחזי לה דבלא"ה לא הוי קול גמור כיון שיצא שלא לפלוני לכך נקט מעיקר' מלתא דרבא לומר דבאמת אפי' שלא לפלוני נמי הוי קול היכא דאית לה תקנתא כמו הכא שאעפ"י שתהי' אסורה לכהן תוכל לנשא לישראל וממילא נ"מ במתני' היכא דיצא קול מקודש' לפלוני כמ"ש לעיל באות א' דמלשנא דמתני' גופא משמע דבעי' לפלוני דווקא אפי' אם לא יצא קול בעיר זו רק בעיר אחרת לא אמרי' דהוי קול חלש ואין חוששין לו דכיון דאיכא תקנתא שאמרו לפלוני ויוכל לישא אותה או לגרשה חיישי' אפי' לקול חלש רק שלא יהי' קול הבר' בעלמא כמ"ש לקמן והנה בש"ע סי' מ"ו כתב שבעי' ד' דברי' עם הקול נתקדשה כלומר לשעבר היום לפלוני בעיר זו ועי' בב"ש הנה ס"ל דלא כמ"ש דאפי' לפלוני נמי בעינ' בעיר זו דווקא וא"כ אליבי' דהש"ע וודאי ל"ל כמ"ש לעי' בשם הנו"ב דמשו"ה שלא לפלוני אין חוששין משום דלא יהי' לה תקנה דא"כ למה בעינן בעיר זו דווקא כיון שאמרו לפלוני וע"כ צ"ל היכא דלא אמרו בעיר זו לא הוי הקול חזק כ"כ כיון שהרחיקו עדות' וא"כ ה"נ י"ל בשלא לפלוני ס"ל הטעם דאין חוששין דכל שלא לפלוני וודאי הקול חלש טפי ואין חוששין ויבואר עוד בס"ד. שוב ראיתי שגם הריטב"א כתב דשלא לפלוני משו"ה אין חוששין משום דכל שלא לפלוני לא הוי הקול ברור עי"ש:

יב והנה לפי"ז וודאי י"ל דה"ט נמי בעיר אחרת אין חוששין משום דלא הוי הקול ברור כל שאינו באותו עיר כמ"ש. ואפש"ל דמשו"ה השמיט הר"מ הך דבעיר אחרת אולי לא הי' לו בגירסת הברית' כמו שהרשב"א לא גרס כלל בברייתא הא דשלא לפלוני אין חוששין וס"ל להר"מ דכל שיצא הקול למי נתקדש' הו"ל דבר ברור עוד אפרש במ"ש הר"מ אם יצא האמתל' לאחר כמה ימים אם נראה לב"ד שהי' כן אין חוששין לקול נ"ל דא"ש נמי לפימ"ש לעי' דלהר"מ אין הטעם בחששא דקלא משום רינון רק דהקול משוי' לי' ריעותא בעיקר החזק' וא"כ י"ל וודאי אי ס"ל הטעם דחשש קלא הי' משום רינון א"כ לא מהני אמתלא לאחר כמה ימים כמ"ש הריטב"א דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא. אמנם אי לא משום רינון קאתינ' עליה רק דקלא הוי ריעותא א"כ כל שיצא אמתלא אח"כ ממילא הוי הקול שקר ואין חוששין רק בעינ' שיהי' נראה לב"ד שהי' כן כיון דהקול שחששנו לו מתחלה היה ג"כ נראה לב"ד שהי' הוחזק בב"ד שכל שלא הוחזק שאינו קול הברה בעלמא אין חוששין ה"נ בעינן שיהי' הקול של אמתלא ג"כ הוחזק בב"ד. וא"כ לפי"ז באמת מבטלי' קלא כל שנודע בבירור שהי' שקר גמור כיון דלא חיישי' משום רינון. ואפש"ל דמשו"ה נמי לא הבי' הר"מ הני עובדי' דקדיש באצופ' דתיתלי דמימר אמרו עיינו בי' רבנן ולא הוי שו"פ וגם הא דהי' קידושי קטן דהר"מ ס"ל כפי' הריטב"א דבהני עובד' אגלי' מלתא אח"כ שהקול הי' שקר גמור. ובהכי ניח' מה שהקשה הב"ש סי' מ"ו ס"ק י"א הא בפחות משו"פ נמי חיישי' שמא שו"פ במדי ותירץ הב"ש דבקלא בעלמא לא חיישי' ולפי' הריטב"א א"ש טפי דהא אגלא מילתא דהקול היה שקר בבירור וכל שיוכלו לתלות שלא הי' שו"פ לא יהי' רינון ולעז. וממילא כיון דלהר"מ לא ס"ל חשש' דרינון ולעז לא הוצרך כלל להבי' הני עובד' דהתם לא היו מסופקי' רק למאן דחייש ללעז וס"ל דאפי' בבירור גמור שהקול שקר לא מבטלי' קלא כפי' שני של רש"י והתוס' אמנם למאן דלא חייש ללעז כל שנתברר ששקר גמור מבטלי' וא"כ אין נ"מ אי יכולין לתלות שלא היה משו"פ או לא כיון דבלא"ה כל שנתברר שהי' שקר גמור לא חיישי' ומבטלי' קלא. ועיין בס' בני אהובה פ"ט מהלכות אישות שכ' דמשו"ה לא הבי' הר"מ הך דפחות משו"פ משום דחיישי' שמא שו"פ במדי ולפימ"ש א"ש טפי דהר"מ ס"ל בהא כפי' הריטב"א דהכא מיירי שנתברר בבירור שהקול שקר וא"כ אין נ"מ רק למאן דס"ל לא מבטלי' קלא אפי' בבירור גמור. וא"כ אין מוכח כלל מהני עובדא אי חיישי' בקידושין דרבנן לקלא מה שנסתפק בזה במל"מ פ"ט מהלכות אישות דהכא מיירי שנודע בבירור גמור שהקול שקר. ולפירש הריטב"א אתי נמי שפי' מה שהקשה הרמב"ן על הראב"ד דס"ל דהך ובלבד שלא יהי' אמתל' קאי על מקודשת ומגורשת דקול של גירושין אינו מבטל לקול הקידושי' אם הי' באמתל' והקש' הרמב"ן מהני עובדי דאמרי' מימר אמרו עייני בי' רבנן אלמא דאפי' בספק נמי תלינן לקולא וכבר הבאתי מזה לעי' ולפי' הריטב"א לא קשה כלל כיון דהכא נתברר בבירור גמור שהקול אינו אמת שוב ראיתי בב"ש שם ס"ק י"א שכ' דהר"מ ס"ל דשם מיירי שנתברר שהי' קטן או שלא הי' שו"פ ולפימ"ש א"צ לכל זה דטפי עדיף לומר דשם נתברר שהקול שקר גמור ולא נסתפק הגמר' רק למאן דס"ל למב"ק אפי' בבירור גמור. ולשיטת הר"מ דלא משום חשד ורינון קאתינ' עלי' וודאי מבטלי' בבירור גמור ואין נ"מ כלל בהני עובד' ודוק:

יג פ"ט ע"ב בגמ' אמר רב' בר ר"ה אמתל' שאמרו אפי' מכאן ועד עשרת ימים ורב זביד אמר במקום אמתל' חוששין לאתמל' ופירשו הראשונים אליב' דרש"י דרב זביד לא את' לאפלוגי ארבא אלא הכי קאמר דאפי' אין כאן אמתל' גמורה נמי הוי אמתלא והנה רש"י ד"ה הכי גרסינן א"ו במקום אמתל' קאמר ואמתני' קאי האי תירוצ' לכאורה י"ל כוונת רש"י בזה דהנה הי' אפשר לפרש כוונת רב זביד במקום אמתל' חוששין לאמתל' כלומר דאם יצא נגד האמתל' אמתל' אחרת חוששין לאותו אמתל' ונתבטלה אמתל' הראשונה וממילא נשאר הקול הראשון בחזקתו וא"כ ל"ק ממתני' דאדרב' מתני' באמת הכי קאמר מקודשת ומגורשת הר"ז מגורשת והוי הגירושין אמתל' לקול הקידושין וע"ד קאמר מתני' ובלבד שלא תהי' אמתל' שלא תהיה אמתל' נגד האמתל' רק דאם נפרש כן בדברי רב זביד לא אתי שפיר הראי' שמבי' רב כהנ' אח"כ ממתני' דנתקדשה ואח"כ בא בעלה דלפי"ז אדרב' רב זביד מחמיר טפי ולכך פרש"י דרב זביד מקל דאפי' אין כאן אמתל' גמורה נמי מהני וסגי' במקום אמתל' לחודא ומתני' נמי הכי מיפרש' ובלבד שלא תהי' שם מקום אמתל' וזה כוונ' רש"י במ"ש אמתני' קאי האי תירוצ' כלומר שלא נטעה לפרש דרב זביד מפרש דבריו לחומר' דאמתל' מבטלת אמתלא. דבאמת אינו כן דכל שאיכא כאן אמתל' אפי' יצא אח"כ נגד האמתל' אמתל' אחר' מ"מ סמכינן אאמתלא דמכיר' שיש אמתלא תו לא הוי הקול ברור ודוק:

אמנם הראשונים הרי"ף והרשב"א והר"נ והה"מ פ"ט מה"א והריטב"א כתבו דרב זביד פליג ארב' בד"ה וס"ל דאמתלא לא מהני מכאן עד עשרה ימים רק אם הי' מקום אמתל' מיד דהיינו שיצא הקול לזרק לה הקידושין ואח"כ יצא אמתל' שהי' קרוב לו אז מהני אמתלא אפי' לאח"כ ובזה אפשר דאפי' ר' יוחנן לעיל נמי מודה אבל כל שלא הי' מקום אמתלא מיד. לא מהני אפי' אמתלא גמורה לאח"כ והלח"מ שם כתב דאפשר דרב זביד מקל בהא דס"ל דכל שהי' מיד לא בעינן אמתלא גמורה כלל וא"כ רב' בר ר"ה מחמיר מצד אחר דבעינן עכ"פ אמתלא גמורה ומקל דמהני אפי' עד עשרה ימים ורב זביד מחמיר מצד אחד דלאח"כ לא מהני אפי' אמתלא גמורה ומקל דמיד מהני אפי' רק מקום אמתלא ועיין בלח"מ שהאריך בזה בשקלא וטרי' דגמר' ודברי הר"מ שכ' אם יצא אמתלא לאחר מיכן בעינן שיהי' נראה לב"ד שהי' כן נמי הכי מיפרשא דכיון שלא יצא האמתל' מיד בעינן שיהי' עכ"פ מקום אמתלא עי"ש בבה"מ ולעי' אות י"ב כתבנו דכוונת הר"מ הי' דהאמתלא צריך שלא יהא קול הברה בעלמא כמו בעיקר הקול שצריך שיתחזק בב"ד כמו כן אין האמתל' מבטלת הקול אם לא אתחזק ולכך כל שהקול אתחזק בעינן נמי שהאמתלא יתחזק בב"ד ודו"ק (יד) בתוס' ד"ה לא חיישי' מעשה בא לפני ר"ת באש' שיצא עליה קול אחר נשואיה שנתקדש' לאחר מקודם והיה אותו האיש שיצא עליו קול בחופתה ואר"ת שא"צ גט מן הראשון ומותר לשני חדא דקלא דבתר נשואין לא חיישי' ועוד דכיון שנתקדש' לזה בפניו שרי חזקת אין אש' מעיז' פניה בפני בעלה. ויל"ד למ"ל שני טעמים והפנ"י כתב דאצטריך מטעם אין אשה מעיזה פניה כדי שתהי' מותר' לאחר אם ימות אותו שנשאת לו או יגרש' דאז יהי' קלא קודם נשואים אמנם הניח בצ"ע דבלא"ה תהי' מותר' כיון שכבר החזקנו שהקול הראשון הי' שקר. ונ"ל דמשו"ה אצטריך לשני טעמים דלכאורה קשה אמאי לא חיישינן לקלא דבתר נשואי' דבשלמא אי אמרי' דעיקר חשש דקלא הי' משום חשד ולעז ולא מדינא וא"כ א"ש לבתר נשואין שתהי' אסור' לשני לא חיישי' כמ"ש רש"י בד"ה דבתר נשואי' אמנם אי אמרי' דקלא הי' מדינא דהוי ריעות' נגד החזק' אמאי לא חיישי' אפי' לבתר נשואין. אמנם י"ל דכיון דאם קבלה קידושין בפני בעלה מותר' לשני מטעם חזקה דאין אשה מעיזה כדעת הרמב"ם פט"ז מהלכות אישות ולא כדעת הראב"ד שם ועיין בש"ע א"ע סי' י"ז סעי' ב' שהבי' בזה שני דעות וא"כ כיון שקבלה קידושין אפי' שלא בפני בעלה הוי מדינא עכ"פ ספק קידושין כר' הונא וכן באמת דעת הר"מ פ"ד מה"א הלכה י"ג עי"ש בהה"מ וא"כ הכא אפי' אי הי' ברור שנתקדש' לראשון ונתקדש' לאחר הוי נמי ספק מקודש' ולכך שפי' כה"ג בקלא בעלמא לא הוי אפי' ריעותא דדמי קצת לס"ס ספק אם נתקדש' כלל והקול אינו אמת ואת"ל נתקדש' כיון שכבר עשתה מעשה לקבל קידושין או נכנס לחופה דלמא נתגרש' ולכך הבי' הר"ת הך דינא שהי' נתינת טעם אמאי לא חיישי' לקלא דבתר נשואין: (טו) אמנם יש לעיין עוד אי לא קיי"ל כהך דר"ה בא"א שפשט' ידה וקבלה קידושין מאחר דלא הוי אפי' ספק מקודשת כיון שלא הי' בפני הבעל. דבפני הבעל נמי לא הוי רק ספק כדעת הראב"ד פ"ד מה"א אמאי לא חיישי' לקלא דבתר נשואין לפימ"ש לעי' דבקול איתרע החזק' דמעיקר'. וי"ל דבתר נשואין או בתר אירוסין הוי כמו שני חזקות חזקת פנוי' וחזקת נשואין או אירוסין לזה ולא מהני הקול נגד ב' חזקות. אמנם זהו תלי' אי אמרינן דשני חזקות בענין אחד נחשב לשנים כמו הכא דעיקר החזקה הי' חזקת פנוי' ואם חזקת פנויה אין כאן ממילא ליכ' נמי חזקת נשואין לזה דהא לא תפסי בה והי' כעי' מ"ש הריב"ש דעם חזקת חיים של הבעל איכא נמי חזקת אשת איש ואם נחשב התם לשני חזקות חזקת חיים וחזקת אשת איש ה"נ הוי כמו שני חזקות חזקת פנוי' וחזקת נשואי' או אירוסי' לזה ואין כח בקול לאורעי שני חזקות ובעיקר סברא הנ"ל דלענין כזה נחשב לשני חזקות ע' בנו"ב מד"ק וא"ע סי' ח"ג ד"ה ואומר אני ובחידושינו בשער החזקות ובסוגי' דסימנים הארכנו בזה בס"ד ודו"ק היטב:

טז בגמ' שלחו לי' מבי' רב לשמואל וכו' יצא עלי' קול ובא אחר וקדשה קידושי תורה מהו שלח להו תצא נראה דהם היו מסופקי' בהא דקתני מתני' מקודש' אי הטעם דחשש קלא הי' רק משום רינון בעלמ' ומדרבנן וא"כ הי' ס"ל דאע"ג דחשו רבנן לקלא מ"מ אם עשתה מעשה ונשאת לאחר לא תצא או אם חשש קלא הי' מדאורי' כמ"ש לעיל בשיטת הר"מ דקלא מרעא לי' לחזק' וא"כ פשיט' להו דאם נשאת תצא ושלח להוחצא והעמידו הדבר על בריו. והנה לפי האמת אמרי' תצא אפי' אי קלא לא הוי רק מדרבנן מ"מ תצא כיון שיצא הקול קודם נשואי' ונשאת באיסור והנה בגמ' פריך אילימ' דאי מגלא מילת' דקידושי דקמא לאו קידושי מעלי' נינהו מבטלין קלא והא נהרדע' אתרא דשמואל ולא מבטלין קלא. וראיתי בס' אבני מלואים לא"ע סי' מ"ו ס"ק ד' שהקשה מכאן לדעת הריב"ש סי' ק"ע שכ' דאי נתברר אח"כ בבירור שהקול הי' שקר לכ"ע מבטלין קלא א"כ מאי פריך דלמא שלח להו והעמידו הדבר על בריו אי יתברר בבירור שהקול שקר גמור הו'. ונ"ל דהנה התוס' ד"ה ובנהרדע' הקשו הא בי' רב תלמודים דרב נינהו ובתור' מבטלין קלא ותירצו דמ"מ לא הי' מורה להם דלא כנפשי'. ונ"ל דכמו דפשיט' להגמ' דשמואל לא ישלח להם הוראה דלא כסברתו ה"נ לא ישלח לתלמידיו דרב שיורו במה שלא שאלו ממנו דלא כקבלתם מרבם. והנה אם הי' כוונתו העמידו הדבר על בריו לומר שיתבררו שהקול שקר גמור א"כ ממילא אם לא יתבררו רק שיהי' כמו אמתלא וספק ג"כ תצא למה ישלח להם להורות נגד מה שהי' להם בקבלה מרבם דמבטלין קלא אפי' אם לא נודע בבירור. ואם הי' כוונת שמואל דאי מגלא מילת' דקידושי קמא לאו קידושי מעלי' נינהו כלומר אפי' אם לא יתבררו רק שנודע שלא הי' קידושי מעלי' ג"כ לא תצא א"כ הוי דלא כשמואל וא"כ פריך הגמ' ממנ"פ אי הי' כוונתו במ"ש והעמידו הדבר על בריו שבעינ' שיתברר בבירור שהקול הי' שקר למה לשלוח להם שיעשו נגד קבלת' מרבם כמ"ש ואם כוונתו הי' אפי' אי לא יתבררו רק שיהי' נודע אח"כ שאין כאן קידושי' גמורי' שיש לתלות שהי' שקר ג"כ יבטלו הקול א"כ קשה למה להורות להם דלא כסברתו ולא הי' להם להורות רק במה שהיו מסופקי' אם נתקדשה אי תצא מחמת הקול או דמחמת הקול אע"ג דחיישינן לקלא לא תצא. ולכך הוצרך לתרץ דשלח דאי מגלי' מילת' דקידושי קמא מעלי' נינהו א"כ גט משני ודלא כר"ה ודו"ק:

יז אמנם דעת רש"י וודאי נראה דאפי' אם נתברר שהי' שקר לא מבטלין קלא וזהו כוונת רש"י בד"ה ובנהרדעא וכ' רש"י כדאמרי' לעיל דהנה לרש"י הי' קשה דלמא שלח להו והעמידו הדבר על בריו אי יתברר בבירור שהי' שקר ולכך כ' רש"י כדאמרי' לעיל בד"ה מבטלין קלא דדעת רש"י אפי' אי יבאו הני עדים ויאמרו להד"מ ג"כ לא מבטלי' קלא למאן דס"ל לא מבטלי' והנה הרא"ש מביא בשם ר"ח דהא דבסור' מבטלי' קלא ובנהר דעא לא פליגו לדינ' רק בסורא מוציאין קול אפי' בדבר קל ולכך מבטלין ובנהרדע' אין מוציאין קול כ"כ במהרה ולכך לא מבטלין והקשה בס' קרבן נתנאל א"כ מאי פריך והא' נהרדע' אתרי' דשמואל הא בסור' גם לשמואל מבטלין קול ולכאורה י"ל לפי' ר"ח דס"ל דבקול כל דהוא בעלמא הוי ס"ל אם נתקדש' לאחר לא תצא והם לא היו שולחים כלל לשאול דאם לא היה רק קלא בעלמא לא היו מסופקי' וכבר היו הם מבטלים בעצמם וע"כ דהא קול גמור ופריך הגמ' שפיר דהא פשיט' דבסור' נמי משכחת שיהי' קול גמור וס"ל לר"ח דבקלא בעלמא כבר הי' נתבטל הקול וממילא כיון דשלחו לי' לשמואל ע"כ שהי' קול גמור ולכך פריך שפיר, ואע"ג דלא הי' לומר והא נהרדע' אתרי' דשמואל דבקול גמור גם בסור' לא מבטלי' לפיר' ר"ח רק מ"מ לא הי' יכול הגמ' להקשות דלמא ס"ל לשמואל דאפי' בקול גמור מבטלים ולכך פרי' והא נהרדע' אתרי' דשמואל ושם לא מבטלי' קלא כנ"ל ליישב פירו' ר"ח שלא יהי' ח"ו כטועה בגמ' מפורש' ודו"ק ובעיקר' דמילת' אי לא מבטלי' קלא אפי' אם נתברר שהקול שקר כבר כתבנו לעיל דתלי' בהא דאי אמרי' דחשש קלא הי' משום רינון ולעז א"כ אפי' נתברר ששקר ג"כ לא מבטלי' כמ"ש הריטב"א דאכתי יהי' לעז דאיכא דשמע בקלא ולא שמע בביטול משא"כ אי טעמ' דקלא הי' משום דקול. מרע לי' לחזקה והוי ספק אשת איש כמ"ש לעיל בשיטת הר"מ א"כ פשיט' כל שנתברר שהי' שקר דמבטלי' ונ"ל שדע' הר"מ ג"כ שמבטלים קלא וכבר כתבנו לעיל מזה בס"ד ובלישנ' דגמ' דאמר תצא והעמידו הדבר על בריו אע"ג דבתחלה צריך להעמיד הדבר על בריו ואח"כ תצא כמ"ש רש"י לעיל פ"א ע"א ד"ה תצא. נמי יש לפרש כמה שפרשנו לעיל באות ו' דהכי קאמר תצא מתחלה כלומר דבעינן שיתברר בבירור גמור כמ"ש לעיל. אמנם למאי דמסקינן דאי מגלי' מילת' דקידושי קמה מעלי' נינהו א"ש לישנ' טפי דקאמר תצא כלומר דמשני תצא ב"כ וב"כ כלומר דעכ"פ תהי' אסור' לדור עמו אפי' מחמת קול בעלמא רק העמידו הדבר על בריו אי תצטרך גט ג"כ משני או לא דאי יתברר שקידושי' הראשונים היו קידושין בבירור לא תצטרך אפי' גט משני ודו"ק:

יח ולר"ה אפי' יתברר שקידושי קמה קידושי מעלי' נינהו מ"מ צריכה גט משני מדר' המנינ' ושמואל ס"ל דשלא בפניו מעיזה ומעיזה נקט כפל לשון דהנה גם לר"ה ס"ל דהא דרב המנונ' הי' רק בפניו כמ"ש התוס' ד"ה ואידך והרשב"א רק דס"ל לר"ה אם אמרי' דבפניו גדולה כ"כ החזקה דאין אשת מעיזה אפי' להתיר' לאחר א"כ שלא בפניו מהני עכ"פ להיות ספק להצריכה גט וע"ז קאמר הגמ' דשלא בפניו מעיזה ומעיזה כלומר דלא הוי וודאי קידושין להתירה לאחר רק מעיזה מעיזה דאפי' שום חשש נמי לא הוי שיהי' אפי' ספק קידושין. אמנם מה דקשי' לי בהך עניינ' לפי מאי דאמרי' סוף פ"ק דמס' סנהדרין דאמרי בי' רב היינו ר"ה ובתוס' שם משמע דלמסקנא נמי הכי קיימה א"כ שלחו מביא רב מסתמ' ג"כ היינו ר"ה ולמה שלח לי' שמואל העמידו הדבר על בריו לומר דלא תצטרך גט משני הא בהך מילת' וודאי לא יפסוק ר"ה כשמואל. ואולי י"ל דשמואל לא הוי ידע דר"ה ס"ל דא"א שפשטה ידה וקבל' קידושין מאחר דצריכה גט משני ולכך שלח לי' העמידו הדבר על בריו וע"ז קאמר הגמ' ופליגא דר"ה כלומר דבדינ' דתצא יסבור ר"ה כשמואל וישמע לשמואל אבל בהך דקאמר העמידו הדבר על בריו כלומר שלא תצטרך גט משני בהא פליג' דר"ה ור"ה לא ישמע לשמואל בהך דינ' ודוק ואפשר דמשו"ה שלח להוא והודיענו דלכאורה שפת יתר הי' ולפימ"ש א"ש דרצה לידע אם יסברו בהך דינא נמי כוותי':

יט בירושלמי בסוגי' אית' ר' יסא בשם ר' יוחנן נבדק השם ונמצא מפי נשי' ומפי קטני' בטל השם רב אמר לא התירו אלא עד מפי עד והפני משה שם כ' לא התירו לסמוך אקול רק עד מפי עד והלשון לא התירו קשה לפירושו דאדרב' אי סמכינן אקול הוי חומרא טפי. ונ"ל דכוונת הירושלמי הי' כך דהנה בטור וש"ע סי' מ"ו הובא פלוגת' הפוסקים אי בשמע מפלוני ופלוני אי בעינן דווקא כשרי' או אפי' נשים ופסולים מהני עי' בב"ש ס"ק ה' שם. והנה הא פשיט' דלענין ביטול הקול בעינן שיהי' נשמע איזה דבר לבטל הקול כמו בשעה שנשמע הקול והנה א"כ כמו שנשמע הקול ע"י כשרים ה"נ בעינן שיהי' נשמע מפי כשרים לבטל הקול והנה מעיקר' אית' בירושלמי ר' יסא בשם ר"י נרות דולקים ושיחות בנ"א משיחים והנה הלש שיחות בני אדם משמע לשון שיח' בעלמ'. והנה א"כ מוכח דר"י ס"ל דלא בעינן קול חזק בדווקא וא"כ לענין ביטול הקול נמי וז"ש אם נבדק השם ונמצא מפי נשים כלומר שנמצא ע"י נשים שאומרים דברים שנוכל לבטל הקול על ידיהם ג"כ בטל השם. אמנם רב ס"ל דקול לא מהני רק ע"י כשרים וא"כ כמו דלא אתחזק הקלא בעינן עד מפי עד כלומר שישמעו עד מפי עד עד שיגיע לדבר ברור ששמעו מפי שנים והלכו להם למדה"י כמו כן לענין ביטול הקול נמי בעינן שיתבטל בכה"ג ע"י עד מפי עד עכ"פ כלומר שנשמע עמפ"ע שאות' שנים חזרו בהם או שאמרו להד"מ אבל ע"י נשי' בעלמא לא מבטלין קלא כמו דלא נתחזק הקול על ידיהם ה"נ לא נתבטל על ידיהם. וראיתי בחי' מהר"ם ברבי שרוצה לפרש דר' יוחנן ס"ל מבטלין קלא וא"כ לפי"ז נימא דרב דס"ל דבעינן עד מפי עד דווקא ס"ל דלא מבטלי' קלא. וא"כ יהי' דלא כגמ' דידן דאמרי' בסור' מבטלין קלא וסור' אתרי' דרב הי' ועי' בשירי קרבן. ולפימ"ש א"ש דכ"ע ס"ל מבטלין קלא רק דפליגי באיזה ענין מבטלין קלא ודו"ק:

שער ג

בעזרת נורא עלילה אתחיל לכתוב ח"ת בסוגי' דנכתב ביום ונחתם בלילה ולד' נותן התורה אפרוש כפי לחנני דעה בינה והשכל חכמה בינה ודעת בסוגי' דשמא יחפה מס' גיטין י"ז ע"א וע"ב:

א בגמ' אתמר מ"מ תקנו זמן בגיטין ר"י אומר משום בת אחותו שלא יחפה עלי' שלא תיהרג אם זנתה ויתן לה גט בלא זמן ותאמר נתגרשתי קודם הזנות. והנה במס' גיטין ל"ג ע"א תוס' ד"ה אפקעונהי הקשו אי אמרי' בטלו אינו מבוטל מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' א"כ יוכל לחפות עלי' אפי' ביש בו זמן שישלח ע"י שליח ויבטלנו שלא בפניו וממילא תהי' פטור' ממית' דהא אפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' ונמצאת פנוי' למפרע וכתבו שם בסוף דבריהם דאי ידעינן שלכך מתכוין לעשות' פנוי' לפוטר' ממית' לא הפקיע' חז"ל הקידושין ונ"ל להסביר דבריהם דבשלמא אם כוונתו לבטל הגט. וא"כ רצה לעשות היפוך מהגט דהגט בא לכרות האישות בינו לבינה והוא רצה לקיים האישות בזה אמרינן דשלא בפני השליח כיון שיכול לבא לידי תקלת ממזרים כדאמרי' התם בגמ' עשו חז"ל נגד רצונו וניתק האישות למפרע משא"כ אם כוונתו לחפות עליה ולעשות פנוי א"כ גם דעתו לעשות מעשה הגט רק שהגט אינו בא לנתק האישות רק מכאן ולהביא והי' כוונתו לעשות פעולה יתרה ולנתק האישות למפרע וא"כ כיון שכוונתו להוסיף עוד על הגט כלומר לנתק יותר האישות ממה שהגט מנתק א"כ לא הוי כלל בכלל ביטול וניתק האישות רק מכאן ולהבא וממילא הוי אשת איש עד עכשיו ולא מצי לחפות עליה ודו"ק. והנה לבתר דתקנו זמן אם כתב גט בלא זמן עי' בטור א"ע סי' קכ"ז דמשמע דס"ל שצריכ' להביא ראי' אם תאמר נתגרשתי קודם הזנות ועי' בב"ש שם ס"ק א' שכ' דלענין שתהי' פטור' ממית' וודאי אפי' בלא ראי' לא קטלינן לה מספיק' רק שלא תוכל לחפות על בניה ממזרים וגם שאסור' לחזור לו ולא אמרי' מספיק' דלמא לאחר גירושין זנתה ומותר' לחזור אמנם הט"ז שם בס"ק א' כתב דהטור ס"ל דאי לא תביא ראי' שנתגרשה קודם הזנות אפי' מית' נמי חייב' עי"ש. ויש להסביר דבריו עפ"י מ"ש הפנ"י דלכאורה למאן דס"ל דרב המנונ' שאמר' לבעל' גרשתני נאמנ' אפי' שלא בפניו. ועכ"פ ספיק' הוי א"כ מה הועילו לנו חז"ל בתקנת הזמן הא בלא גט תאמר נתגרשתי מבעלי ולא קטלינן לה ותירץ כיון שהתרו בה וקבלה התראה לא מצי למימר גרושה אני רק היכ' שיש לה גט או יכולה לומר מה שקבלתי התראה לשחוק בעלמא נתכונתי כי סמכתי על גיטי. ולפ"ז א"ש דלאחר שתקנו חז"ל שיהי' זמן בגט ובגיטה לא יהי' זמן ממילא לא תוכל לומר מה שקבלתי התראה הי' לשחוק בעלמא שסמכתי להראות גיטי כיון דבגיטה יש רגלים לדבר שזנתה מקודם דאלא"ה היה לה לבקש גט עם זמן שיראו שלא זנתה כשהי' אשת איש וא"כ ממילא מקטלה מכח ההתראה משא"כ אי לא היו מתקני' זמן בגט שפיר מצוי למימר מה שקבלתי התראה לשחוק בעלמ' נתכונתי כמ"ש הפנ"י אמנם בעיקר קושי' הפנ"י דמה הועילו בתקנ' זמן שאפי' בלא גט תאמר גרושה אני וחזרה דאינ' נאמנת לומר גרושה משום דקבלה התראה אכתי קשה כיון דכוונת חכמים הי' שלא תהיינה בנות ישראל פריצות א"כ מאי הועילו חכמים באשה זונה הי' באמת לא תקבל התראה ותאמר בפני עדים גרושה אני וא"כ כשיבאו אח"כ להעיד בב"ד לא תהי' חייב' מית'. לפיכך נ"ל דעיקר קושי' לית' מעיקרא דהא דר' המנונ' הי' רק בסתם בנות ישראל הכשירות וכן מדמשמע מדאמר האשה שאמרה לבעל' גרשתני וכו' בה"א דמשמע כשרה משא"כ במי שזנתה דכבר נפקא לה מחזקת כשרות כמ"ש הפנ"י ג"כ בתוס' ד"ה משום בת אותו ל"ש כלל דינ' דרה ובפרט היכ' שכוונתה להציל עצמו ממית' ל"ש חזקה אין אשת מעיזה פניה וא"כ בלא גט לא תוכל לפטור עצמה בשום אופן ולכך הועילו חז"ל שפיר בתקנ' זמן ויבואר עוד בסוגי' בס"ד ודו"ק: (ב) בגט מאוחר רבו דעת הפוסקים דכשר זולת הר"מ ס"ל פ"א מה"ג דפסול. והנה לענין חששא דפירות כבר כתב הראב"ד דבגט מאוחר הבעל אוכל פירות עד זמן הכתוב בגט. אמנם אכתי קשה הא איכא חששא דשמא יחפה עליה והי' תאמר נתגרשתי קודם ומזמן הגט אין ראי' דהא הי' מאוחר כמ"ש הכ"מ באמת להקשות כן. ונ"ל דהנה הי' וודאי בגט מאוחר אפי' לשיטת הראב"ד דהגירושין חלי' מיד משעת נתינת הגט מ"מ אם התנה שלא תתגרש רק מזמן הכתוב בגט פשיט' שאינו מגורשת קודם. והנה התוס' הקשו אמאי לא מקטל' באין בו זמן הא איכא חזקת א"א ותירצו בחד תירוצא דהרי גרושה לפניך. וא"כ היינו דווקא היכא שלפי הגט שבידה בוודאי הי' עכשיו עכ"פ מגורשת שפיר אמרי' דע"י סברת גרושה לפניך נסתלק' חזקת אשת איש ולא מקטלא משא"כ בגט מאוחר דאפשר שגם עכשיו אינו נתגרשה עדיין א"כ ל"ש הרי גרושה לפניך וממילא כשיבאו עדי' שזנתה תהרג משום חזקת אשת איש זולת אם יבאו עדי מסיר' ותאמר שנמסר לה שתתגרש מיד בלא תנאי וא"כ ידעו יום המסיר' וממילא יתודע מתי זנתה ול"ש לחפות עלי' אחר שכתבתי זה ראיתי בס' בס' אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש שכ' ג"כ כדברים האלו וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה ועפ"י הדברים האלו יש להוסיף עוד קצת ולומר דהר"ש לשיטתו שפיר פוסל גט מאוחר דאפש"ל דע"כ ל"א כיון דליכא למימר הרי גרושה לפניך מקטלא משום חזקת אשת איש ה"ד אי אמרי' חזקה דאיתר' מה"ת שמה חזקה משא"כ אי אמרי' ל"ש חזקה א"כ ל"ש למקטלה משום חזקת אשת איש דהא אתרע לה עכ"פ כיון שיש גט בידה אע"ג שהי' מאוחר מ"מ ריעות' מקרא עכ"פ וא"כ לא מצינו למקטלי משום חזקת אשת איש דאיתר' לה חזקה דמעיקר'. והנה כבר כתבנו בכמה מקומות בשיטת הר"מ דס"ל ספיקא דאוריי' מה"ת לקול' ס"ל חזקה דאיתר' ל"ש חזקה א"כ בגט מאוחר לא מקטל' משום חזקת א"א דאיתר' לה ושפיר מצי לחפות עליה בגט מאוחר ולכך פוסל אמנם שאר פוסקים מצי ס"ל דחזקה דאיתרע שמה חזקה וא"כ בגט מאוחר לא יוכל לחפות כיון דליכ' למימר הרי גרושה לפניך יהי' חייב' מיתה משום חזקת אשת איש וכיון דל"ש משום חפוי וגם משום פירו' ליכ' כמ"ש הראב"ד דבפירו' אוכל מה"ד עד זמן הכתוב בגט ועי' ברשב"א שהר' ס"ל דגט מאוחר כשר ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה