אור ברסלב
תבואות השדה חלק ב שער קניינים

תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש

שער קניינים

חידושי תורה במס' גיטין פ"ד ע"א

שער ו

בעזרת ד' בוחן כליות ולב חוקר אכתוב ח"ת בסוגי' דהיזק שאינו ניכר מס' גיטין נ"ב ע"ב ונ"ג ע"א:

אמר הכותב אם אמנם כבר האריכו בזה גדולי האחרוני' בתוס' ביאור לא אמנע לרשום מה שחנני ד' בלימוד הישיבה לבאר איז' עינינים בסוגי' הנ"ל ומד' אשאלה עזר וסעד יהי ד' עמנו:

א במתני' המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חיי' ראשונה יש לחקור האיך מיירי מתני' אי מיירי שהיה עדים שראו שטמא ודמע ונסך א"כ איך ס"ל לחזקי' בגמר' דבשוגג פטור כדי שיודיע הא איכא עדים ואי מיירי דליכא עדים א"כ איך חיי' לר' יוחנן במזיד דס"ל היזק שא"נ ל"ש היזק ולא הוי רק קנס כיון דליכא עדים מודה בקנס פטור ולומר דלחזקי' מיירי מתני' בלא עדים ולר"י מיירי בעדים זהו דוחק עי' בחידושי בית יהודה ולכאורה י"ל דבאמת מיירי בלא עדים ולכך פטור לחזקי' בשוגג כדי שיודיע והא דחיי לר"י במזיד עפ"י הודאתו היינו דכמו דראו חכמים לחייבו משום כדי שלא יהי' כל אחד ואחד הולך וכו' אע"ג דמדינ' פטור דהיזק שא"נ ל"ש היזק ה"נ חייבו חכמים אפי' בהודאתו מהך טעמא נמי שלא יהי' כל אחד ואחד הולך ומפסיד לחבירו ומדוייק הלשון דקאמר ר"י שלא יהי' כאו"א הולך וכו' ויאמר פטור אני וזהו יתור לשון הך ויאמר דמה איכפת לנו באמירת' אמנם לפימ"ש א"ש דבאמת אי לא יהי' חיי' רק בעדים הוי מילתא דל"ש דמסתמ' לא יניחו אותו העדים להזיק לחבירו רק דכולא חשש שיזיק חבירו שלא בעדים ויאמר פטור אני כלומר דיאמר מעצמו ויהי' פטור כיון דלא הוי רק קנסה לכך תקנו חכמים שיתחייב עפ"י הודאתו נמי ודו"ק:

ב ברש"י ד"ה והמנסך יין חבירו כוונת רש"י במה דנקט חבירו אע"ג דמסתמ' ידעינן דמיירי בשל חבירו נ"ל דהנה במס' חולין ע"א ע"א מקשינן למאן דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש ממתני' דהכא דקתני והמנסך ומוקי לה אי בדאי' לי' שותפות בגוה או בישראל מומר דלא אמרינן לצעורי קמכוין אמנם אי הי"א דקני' לי' בהגבה' כמ"ש רש"י שם במס' חולין מ' ע"א ד"ה כביצה דהיכא דקני' לי' בהגבה' לא אמרי' אין אדם אוסר דשא"ש ל"צ לאוקמי' באית לי' שותפות ועי' בתוס' חולין מ' ע"א ד"ה כביצה שהקשו באמת על פרש"י מאי פרי' ממנסך כיון דאגבה' קני' ובאמת י"ל דר"ש ס"ל כשיטות הרמב"ם דיכול לנסך אפי' בלא הגבה' עי' ברמ"א יו"ד סי' קכ"ד סעי' י"ז א"כ הו"ל למתני' במתני' הגביה ונסך ומדלא נקט מתני' הגביה מוכח דאדם אוסר אפי' דשא"ש ולקמ' נבאר בס"ד וז"ל רש"י יין חבירו כלומר אפי' הי' של חבירו ול"ל שותפו' וגם לא מיירי במומר דמומר ל"ש לקרו' חבירו ואפ"ה נאסר היין דקני' לי' בהגבה' והא דנקט רש"י גבי מטמא ומדמע ג"כ של חבירו היינו משום דאשמעינן במנסך אפי' בשל חבירו כלומר אע"ג דל"ל שותפו' נאסר היין נקט נמי במטמא ומדמע של חבירו א"נ דמזה הוכיח דנמי במטמא ומדמע נאסר אפי' בל"ל שותפות ה"נ במנסך נאסר אע"ג דל"ל שותפות:

ג בגמ' מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך הא וודאי דמשו"ה פריך הגמרא מעיקרא אמיד מערב משום דלשון מנסך סובל יותר מנסך ממש. אמנם קשה מאי פריך הא שמואל אמר מערב ואיהו ס"ל מס' יבמות פ"ג ע"א כר"ש ור' יוסי דאין אדם אוסר דשא"ש לכך לא מצי לומר מנסך ממש ועי' בפנ"י שהקשה כן. אמנם י"ל עפימ"ש בנו"ב מד"ת לחו"מ סי' ס"א דמשו"ה נקט רש"י אליב' דשמואל מערב יי"נ ביין כשר ואסרו בהנאה אע"ג דשמואל ס"ל במס' ע"א ע"ד ע"א דהלכה כשר כרשב"ג דאפי' יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו. אמנם הכא דקתני מנסך משמע שהיין כולו נעשה נסך וע"כ גם שמואל מודה דמתני' דהכא אתי' כת"ק דרשב"ג דיין ביין כולו אסור עי"ש וא"כ פריך שפי' מ"ט לא אמר מנסך ואע"ג דס"ל לשמואל אין אדם אוסר דשא"ש מ"מ דלמא אתי' מתני' כר"מ דפליג במס' יבמות על ר"ש ור"י וס"ל אדם אוסר דשא"ש ולכך משני דמנסך ממש ל"ל דקלב"מ [ושמואל לא ס"ל הא דרבה מס' כתובות ל"ד ע"ב דלר"מ אמרי' בקנס אע"ג דמקטל משלם]. ועד"ז יש ליישב מה שראיתי בנו"ב סי' הנ"ל שהקשה על הא דפריך הגמר' ולמאן דיליף קנס' מקנס' ופרש"י היינו רב דאמר מנסך ממש דאילו מערב לא איצטריך דהיינו מדמע והקשה מנ"ל לגמר' דרב יליף קנס' מקנס' דלמא ס"ל לרב כחזקי' דהיזק שא"נ שמי' היזק ולא הוי קנס' ולכך קאמר היינו מדמע. אמנם לפימ"ש א"ש דבאמת יל"ד מאי פריך הגמר' ולמ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב דלמא משום דסתמ' דלישנ' משמע מנסך ועי' בנו"ב שעמד ג"כ בזה אמנם י"ל דהגמר' פריך הכי דבאמת ס"ל לשמואל דקלב"מ משום דהגבה' הי' צורך ניסוך כמ"ש בתוס' ד"ה מנסך ורב ס"ל דאפשר לנסך בלא הגבה' ולא דמי לעקיר' צורך הנחה וכיון דאפשר לנסך בלא הגבה' שפיר הי' קשה לי' לגמרא א"כ כיון דעיקר חיוב תשלומין הי' על שעת הגבה' ובמתני' לא נזכר כלל מהגבה' וכיון דאפשר לנסך בלא הגבה' הו"ל למנקט במתני' הגביה יין חבירו ונסכו ואיך שבק העיקר מה שהחיוב בא עליו דהיינו הגבה' ונקט מנסך דלית בי' חיוב כלל כיון דקלב"מ וא"כ פריך שפיר מ"ט לא אמר מערב דשפיר ידעינן דהחיוב הי' משום הכי משא"כ אי נקט מנסך אין החיוב משום הניסוך רק משום ההגבה' וזה לא נזכר במתני' וצ"ע דרב ס"ל כיון דע"כ ידעינן דעל ניסוך גרידה איכ' חיוב תשלומין דקלב"מ ממילא ידעינן דמיירי בהגבה' והא דנקט מנסך לרבות' דאע"ג דאיכא חיוב מיתה ג"כ מ"מ חייב בתשלומין על הגבה' דקודם הניסוך. אמנם כן ע"כ מצינו לומר דהתנא נקט מנסך אע"ג דהחיוב לא בא משום מנסך רק משום ההגבה' מ"מ נקט מנסך לרבות' דאפ"ה חייב היינו רק אי אמרינן דעיקר החידוש במתני' הי' הא דבמזיד פטור אע"ג דהיזק שא"נ ל"ש היזק משא"כ אי הוי ס"ל לרב היזק שא"נ שמי' היזק א"כ עיקר רבותא הי' דבשוגג פטור והדק"ל מ"ט נקט מנסך שאין החיוב בא כלל בשבילו ואדרבא הו"ל למנקט הגבה' דאפ"ה בשוגג פטור ואי דבשוגג ל"ש מדאגבה' קני' מ"מ אין רבותא במנסך לפטור בשוגג וע"כ דרב ס"ל דעיקר החידוש במתני' הא דבמזיד חייב וא"ש דנקט מנסך אע"ג דעיקר החיוב הי' על הגבה' וכיון דרב ס"ל דהחידוש הי' הא דמזיד חייב וע"כ ס"ל כר"י דהיזק שא"כ ל"ש היזק כר"י והוי רק קנסא ומוכח שפיר דרב ס"ל דילפינן קנס' מקנס' דע"כ כר"י ס"ל דל"ש היזק מדנקט מנסך לרבות' וא"ש דברי רש"י ודו"ק היטב:

ד ברש"י ד"ה בשוגג פטור בגמ' אמר טעמא באמת לפי מה דקיי"ל היזק שא"נ ל"ש היזק א"כ לא צריכים טעמ' רק על הא דבמזיד חייב דבשוגג פשיט' דפטור כיון דל"ש היזק א"כ קשה מ"ט נקט רש"י על הא דשוגג פטור דגמר' אמר טעמ' ואפש"ל דהנה בירושלמי הביא ראי' לר"י דהיזק שא"נ ל"ש היזק ממתני' דקתני בשוגג פטור וכתב שם הפני משה דהיינו דס"ל דדרך התנא לנקוט הפשוט יותר ברישא ומדנקט בריש' שוגג פטור משמע דזהו פשוט יותר וע"כ דל"ש היזק עי"ש וא"כ צ"ל לחזקי' דלא תקשה לי' ממתני' דס"ל דלפעמים נקט התנא הרבות' ברישא עי' בתוס' מס' זבחים צ"ב ע"ב ד"ה אי הכי שהביאו מכמה מקומות דהאינו פשוט נקט ברישא וס"ל לחזקי' דהך דפטור בשוגג זהו הוי החידוש דהיזק שא"נ שמי' היזק ולכך נקט רש"י על שוגג פטור בגמ' אמר טעמ' כלומר דס"ל לחזקי' דבעינן טעמא על הא דבשוגג פטור דהיזק שא"נ שמי' היזק ולא תקשה לי' ממתני' קושי' הירושלמי ודוק:

ובד"ה פטור כ' רש"י מתשלומין נראה דכוונת רש"י דלא תפרש בשוגג היינו שלא היה כוונתו לנסך לע"א דא"כ לא נאסר היין כמ"ש בנו"ב וע"כ דשוגג נמי פירושו שכיון לע"א רק שלא ידע שהי' של חבירו או שלא ידע שנאסר בניסוך זה כמ"ש רש"י מס' חולין מ"א ע"א עיי"ש והיינו דלענין נזק היה שוגג כמ"ש הר"מ בפי' המשנה לענין מזיד שהי' מזיד על הנזק אע"ג שהי' שוגג לענין חיוב סקילה דע"א עי"ש ה"נ יש לפרש בשוגג שהי' מזיד באיסור ע"א רק לענין נזק היה שוגג וז"ש רש"י פטור מתשלומין כלומר אבל חייב מיתה משום ע"א איכא דאפי' מצי מיירי דלענין ע"א היה מזיד ודו"ק:

ה בתוס' ד"ה מנסך הקשו מ"ט דשמואל דלא ס"ל מדאגבהי' קני' ותירצו דשמואל ס"ל דהגבה' הוי צורך ניסוך ולכאורה י"ל דשמואל ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש א"כ לא חל האיסור רק משום הגבה' נעשית כשלו כדעת רש"י בחולין מ' ע"א וא"כ ממילא הוי הגבה' צורך ניסוך וליכא חיוב תשלומין על הגבה' אמנם רב ס"ל אדם אוסר דשא"ש וא"כ מצי לנסך בלי הגבה' ושפיר איכא חיוב תשלומין על שעת הגבה':

ו במס' חולין מ"א ע"א פריך הגמרא לר"נ ור"ע ור"י דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש ממתני' דשנים אוחזים בסכין ושוחטין ומשני דא"ל שותפות בגוים ואח"כ פריך ממתני' דהמטמא והמדמע והמנסך ומשני ה"נ דא"ל שותפות בגוים ולכאורה קשה וכי לא ידע המקשה דמצי לשנויי לי' דה"נ מיירי דא"ל שותפות בגויה ונ"ל דהמקשה ס"ד דמתני' דמנסך א"כ מיירי בל"ל שותפות בגויה עפ"י מ"ש תוס' מס' ב"ק ק' ע"ב ד"ה וחייב באחריות' וכן במס' ב"ב ב' ע"ב ד"ה וחייב דכל היכא שבעל הכרם נמי מפסיד ל"ש שלא יהי' כאו"א הולך וא"כ אי מיירי באית לי' שותפות בגויה א"כ איהו נמי מפסיד והאיך קנסי אותו במזיד חייב כיון דל"א שלא יהי' כאו"א הולך אי אית לי' שותפות בגוים ושוב ראיתי באחרונים שהביא כן להקשות בשם שו"ת בית יעקב. אמנם לע"ד לא קשה דהא אם רוצה לנסך לע"א אינו מפסיד כלום במה שנאסר היין דהא אם הי' חשוד לנסך לא ימנע ג"כ מלשתות ין שנתנסך. ושוב ראיתי בס' תורת גיטין שמתרץ ג"כ כמ"ש. אמנם י"ל בדרך אחר דהמקשה הי' ס"ל דמנסך באמת קלב"מ וצ"ל ע"כ מדאגבהי' קני' והיינו דווקא אי לית לי' שותפות שפיר אמרינן דנעשה גזלן על שע' הגבה' משא"כ אי אית ליה שותפות א"כ אינו נעשה גזלן על שעת הגבה' וא"כ אמאי חייב כתשלומין כיון דקלב"מ וע"ז השי' לו התרצן ה"נ באית לי' שותפות בגויה ואע"ג דקלב"מ מ"מ חייב משום שלא יהי' כאו"א הולך כמ"ש כאן התוס' ד"ה מנסך להקשות דאפי' אי קלב"מ יתחייב מטעם שלא יהי' כאו"א הולך. ואע"ג דהתוס' לא ס"ל דלחייב משום שלא יהי' כאו"א הולך היכא דקלב"מ מ"מ הגמרא התם ס"ל דמ"מ חייב משום שלא יהי' כאו"א הולך וי"ל דתלי' אי אמרינן דאע"ג דקלב"מ מ"מ חייב לצאת ידי שמים א"כ הרי תשלומין רמי' עליו עכ"פ ועי' בס' קצה"ח סי' כ"ח ס"ק א' מה שהביא בזה בשם מהרש"ל וא"כ שפיר י"ל דהיכא דלא עבדינא בי' החומרא כגון שלא התרו בו דמסתמא מיירי בלא התראה דזה לא שכיח שינסך יין חבירו ויכנס עצמו למיתה ולא הוי גזרו רבנן שלא יהי' כאו"א הולך דזהו ל"ש ועי' בחי' הרשב"א ובפנ"י לכך ס"ל דבכה"ג שפיר קנסו בתשלומין כיון דכל עיקר חיובו הי' משום קנס לא מפטר משום קלב"מ ודו"ק:

ז במס' חולין מ"א ע"א מסקינן דבישראל אמרינן לצעורי קמכוין ומשו"ה אינו אוסר וא"כ משמע למסקנא הא דאמרו ר"נ ור"ע ור"י אין אדם אוסר דשא"ש היינו שאין כוונתו לאסור אבל אי רוצה לאסור באמת את של חבירו מ"מ אסר עי' בסמ"ע סי' שפ"ה ס"ק ג' והנה באית לי' שותפות בגויה דעת רש"י וכן הר"מ רפ"ב מהלכה שחיטת דבשותפות לא אמרינן לצעורי קמכוין והתוס' בחולין שם ד"ה בישראל כרבי דאפילו בא"ל שותפות נמי אמרינן לצעורי והנה המחבר ביו"ד סי' ז' הביא שני דעות אי אמרינן בא"ל שותפות נמי לצעורי ובחו"מ סי' שפ"ה כ' ואם היה לו בו שותפות אוסר היין וחייב לשלם וכבר תמהו עליו הסמ"ע שם ס"ק ד' ובש"כ ביו"ד סי' ד' ס"ק ה' כיון דאיכא בזה שני דעות אי בשותפות מצי אסר או דאמרינן לצעורי א"כ אמאי סתם בחו"מ דחייב לשלם ונ"ל דהנה הפלתי בסי' ד' ס"ק ג' העלה דהך אי אמרינן לצעורי הי' רק ספיקא ואמרתי להסביר דבריו דליכא למימר דמוקמינן אותו בחזקת כשרות ומסתמא אין כוונתו לעבוד ע"א דכיון שאומר בפי' שעובד ע"א הרי עכ"פ איתרע חזקת כשרותו וא"כ לא הוי רק ספיקא אי לצעורי. ועי' בס' שמ"ח סי' ד' סעיף ט' וסעיף י' שם משמע דאמרינן לצעורי דאין דרך לעבוד ע"א רק בשלו והלכך בא"ל שותפות שפיר אוסר. והנה דעת הפלתי כיון דהך סברא לצעורי לא הוי רק ספיקא הלכך אר"נ דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש רק מדרבנן שפיר סמכינן על סברא לצעורי אמנם לר"ה דא"א דשא"ש מה"ת לא סמכינן על סברא לצעורי. והנה לכאורה י"ל לפי"ז בא"ל שותפות דאוסר מה"ת כיון שיש לו חלק בו לא סמכינן על סברא לצעורי דהי' רק ספיקא בעלמא וזהו סברת רש"י והר"מ דלא אמרינן לצעורי בא"ל שותפות. אמנם לכאורה יש לתרץ שיטת הפוסקים דבשותפות נמי אמרינן לצעורי דאע"ג דהי' רק ספיקא מ"מ כיון שלא היה כוונתו לעבוד ע"א רק בשלו כמ"ש בשמ"ח וא"כ לא היה כוונתו שיחול שם תקרובת ע"א רק על חלקו ולא על חלק חבירו וא"כ אין חלק חבירו נאסר וכיון דלא היה כוונתו בשעת שחיטה רק על חלק שלו לא נאסר חלק חבירו ואע"ג דקיי"ל אין ברירא וא"כ היה לנו לאסור גם חלק חבירו דהא אין ברירא לומר שדהו שלו. י"ל דמ"מ איכא ס"ס להתיר או דלמא לא כוון לע"א כלל וגם חלקו שרי ואת"ל כיון לע"א דלמא יש ברירא ולא היה כוונתו לאסור חלק חבירו [ויש לדון בזה אי מהני הך סברא שלא היה כוונתו על חלק חבירו לענין היתר אכילה ועי' בט"ז שם ס"ק ד'מ"ש בשם הר"נ]:

ח והנה בספר תורת גיטין הקשה לדעת התוס' בחולין שם ד"ה ת"ש דבא"ל שותפות לא נאסר חלק חבירו רק משום שמעורב בשלו לפי דעת הרמ"ר שהובא בתוס' במס' תמורה ל' ע"א ד"ה ואידך דכל שלא היה האיסור ניכר מתחלתו שפיר אמרינן יש ברירה וא"כ כאן כיון דהאיסור נולד אחר התערובות יהי' מותר חלק חבירו מטעם ברירא ותירץ שם דל"ש ברירה רק כשהאיסור הי' רק ע"י מה שמעורב עם של חבירו שפיר אמרינן בריר' כיון שזהו האיסור א"כ אין איסור מעורב בתוכו כלל משא"כ ביי"נ דקיי"ל אפילו ניצוק חבור א"כ מה בכך דנימא ברירא מ"מ נאסר היין מטעם חיבור שנגע בשל חבירו ולכך לא אמרי' ברירא והי' סברא נכונה עי"ש. וא"כ א"ש דעת המחבר דבשלמא ביו"ד דשם מיירי לענין שחיטת בהמה א"ש שיטת הפוסקים דבשותפות נמי אמרינן לצעורי ואע"ג דהי' רק ספיקא מ"מ מותרת הבהמה מטעם ס"ס דלמא רק לצעורי היה כוונתו ולא לע"א ואת"ל לע"א מ"מ שרי חלק חבירו דלמא יש ברירה [וי"ל דכיון דבהנא' עכ"פ שרי משום ס"ס דליכא כאן תקרובת ע"א מהני ספיקא דלצעורי גרידא להתיר אותה אפי' באכילה] משא"כ ביי"נ דש"ל ברירא דמ"מ נאסר היין וא"כ רק חדא ספיקא דלצעורי שפיר סתם הש"ע דבשותפות כיון דמצי לאסור מה"ת לא סמכינן על סברת לצעורי כמ"ש הפלתי:

ט והנה משמע דלכ"ע אפי' אין אדם אוסר שא"ש מ"מ טפי יכול לאסור את שא"ש על הקדש דהנה הא פשיטא דגזלן לא מצי להקדיש אע"ג דהוי ברשותו לענין אחריות אונסין ולאסור מצי אוסר אם נתכוין לגזול דהא מוכח במס' חולין שם דאפילו לר"נ בא"ל שותפות מצי אוסר והנה התוס' מס' ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא כתבו וז"ל ועוד כיון דגזלן קמה לי' ברשותו גם לענין אונסין יש לחשבו בעלי' יותר משותף עכ"ל התוס' עי"ש וא"כ כיון דשותף מצי לאסור מכ"ש גזלן כיון דקני לי' לאונסין והך דשותף מצי אוסר הי' אפילו למ"ד אא"א דשא"ש. ולכאורה י"ל דאפי' למסקנא דאמרי' לצעורי ומשמע דס"ל דבאמת מצי לאסור שא"ש רק שאין דרכי לאסור מ"מ קנין קצת מיהו בעי כמו בניסוך דקני לי' בהגבה' וכן בשחיטה קני' ליה ע"י שינוי דהוי קצת קנין ואע"ג בהתוס' במסכת ב"ק ע"א ע"ב כתבו דטביחא לא הוי שנוי עי"ש בד"ה איסור הנאה היינו דלא חשיב שנוי גמור כ"כ וז"ש וז"ל דלא חשי' שנוי מעשה לקנות בכך עכ"ל מ"מ לענין לאסור שפיר י"ל דמצי אוסר דקנין כל דהוא מיהו הוי ולפי"ז אפילו למסקנא דאמרינן לר"נ הטעם לצעורי ומשמע דהדר ממה דהוי ס"ל דאין אדם אוסר שא"ש דעכשיו קיימינן דבאמת מצי לאסור רק משום דאינו רוצה לאסור כמ"ש לעיל בשם הסמ"ע ועי' בתוה"ב להרשב"א מ"מ קצת קנין צריך להיות לו בו משא"כ היכא שאין לו בו שום קנין אפילו כל דהוא לא מצי אוסר:

י ויש מקום להסביר בזה שיטת רש"י במס' חולין והר"מ פ"ב מה"ש הלכה כ"א דס"ל דבאית ליה שותפות לא סמכינן על סברת דלצעורי ולכאורה טעמא בעי. ועי' בס' בית יהודה שרוצה לומר דהא חבירו לא מצער שיראה מה הי' יהיה עושה עם חלקו. אמנם דחה שם דהא מ"מ לפי שעה יצטער ונראה דהענין הי' כך דהנה לכאורה קשה מאי מהני סברת דלצעורי קמכוין ולא אמרינן דברים שבלב אינו דברים וכיון שאומר בפי' שמנסך לשם ע"א א"כ הך כוונת דלצעורי הוי רק דשבל"ב ול"ש מ"ש התוס' מס' קידושין מ"ט ע"ב ד"ה דברים שבלב דהיכא דאיכא אנן סהדי אמרינן דברים שבלב הוי דברים וה"נ אנן סהדי שאין כוונתו לנסך. דזהו אינו עפ"י מ"ש לעיל באות ז' בהסבר דברי הפלתי דאיתרע חזקת כשרות כיון שמ"מ עושה איסור שאומר בפיו שרוצה לעבוד ע"א ועובר על שם אלקים אחרים לא תזכירו ועי' בס' לב אריה במס' חולין שם. אמנם לפימ"ש דבשום אופן אין יכול לאסור רק היכא שיש לו בו קצת קנין וא"כ אם אין כוונתו לע"א הרי לא חל עליו שום קנין בהגבה' דוודאי אם כוונתו לע"א הרי נעשה גזלן בהגבה' די ועי' ברש"י במס' גיטין ד"ה דאגבה' ע"מ לגוזלו ובמס' חולין ד"ה פטור כתב רש"י משעה דאגבה' ע"מ לאוסרו. וא"כ אם כוונתו רק לצעורי ואין כוונתו לנסך הרי לא עשה בו שום קנין ועי' בש"ע חו"מ סי' שצ"ו סעיף ג' בסמ"ע ובש"ך שם דאפילו אם אין כוונתו רק לאבד החפץ ההוא מ"מ חייב באחריות אונסין על גוף החפץ והנה ע"כ לא מצי לאסור את שא"ש רק אם כוונתו באמת לאסור דאז הו"ל באחריותו לאונסין שפיר חל האיסור משא"כ אם אין כוונתו רק לצעורי לא קמה כלל באחריותו ולא חל האיסור וא"כ ל"ק מה שהקשינו מאי מהני לן סברת לצעורי כיון דהוי דבשב"ל ולפימ"ש א"ש דע"כ ל"א דבשב"ל אינן דברים רק היכא דלא תליא רק בדבור כמו לענין מקח וממכר יאמר הלוקח מה איכפת לי במחשבת המוכר משא"כ הכא לא יכול לאסור רק אם יש לו בו קצת קנין ואם אין כוונתו לאסור הרי לא קנה אותו כלל. וא"כ כמו דהך לצעורי הוי רק דבשב"ל ה"נ מה דנימא דמכוין לאוסרו כדי שעל ידי זה יהי' החפץ קנוי לא הוי ג"כ רק דבשב"ל וא"כ שפיר אמרינן דלא קנה לי' כלל ולא אוסר לה כיון שלא היה כוונתו רק לצעורי ממילא לא קנה החפץ ולא מצי אוסר לי':

יא אמנם כן ה"ד בל"ל שותפות בו משא"כ באי' לי' שותפות א"כ חל האיסו' אפי' בלי שום איזה כוונ' לקנות החפץ או לאבדו וא"כ קמה קושייתינו מה מהני שהי' כוונתו לצעורי הא הו"ל דבשב"ל וכאן ל"ש תירוצינו הנ"ל דכיון דבעינן שיהי' חל האיסור עוד כוונ' שיקנה החפץ לאונסי' עכ"פ ל"א דבשב"ל אינן דברים דהא כיון דהוי שותף ויש לו חלק בו א"כ אם רוצה לאסור חל האיסור בלי שום כוונ' ממילא לא אמרי' לצעורי דהא הוי דבשב"ל ודוק היטב:

יב אמנם שיטת התוס' וש"פ שכתבו דבשותפי' נמי אמרי' לצעורי מצי ס"ל דהך סבר' לצעורי הי' כמו אנן סהדי שאין כוונת ישראל לעבוד ע"א ועיין בס' שמ"ח סעיף טו סי' ד' וא"כ כיון דהוי כמו אנן סהדי לא הוי דברי' שבלב ויש להסביר דבר זה דהנה באמת איתרע לי' חזק' כשרותו כמ"ש לעי' רק אי אמרי' חזק' דאיתרע שמה חזק' א"כ ממילא הדר הו"ל כמו אנן סהדי דאע"ג דעבר על איסור הזכר' שם ע"א מ"מ אין כוונתו לעבדה והנה כבר הבאתי כמ"פ בחידושי ע"ש בס' דברי אמת דמאן דס"ל ספיק' דאורי' מה"ת לקולא ס"ל חזק' דאיתרע ל"ש חזק' וא"כ א"ש שיטת הר"מ דאיהו סובר ס"ד מה"ת לקולא וא"כ ליכא כאן חזק' טובה כ"כ דכוונתו לצעורי ושפיר אמרי' דבא"ל שותפי' לא אמרי' לצעורי כמ"ש דהוי דבשב"ל. אמנם התוס' מצי סובר דספיק' דאוריי' מה"ת לחומר' וחזק' דאיתר' שמה חזק' ובמקום אחר ביארתי בזה כל הסבר' מ"ש בספר הנ"ל ועי"ש בקונטרס דברי סופרים וכיון דחזק' דאיתרע שמה חזק' א"כ שפי' הו"ל הך סבר' דלצעורי כמו אנן סהדי ולא כמ"ש הפלתי שהבאתי לעי' באות ז' וא"כ לא הוי דברי' שבלב ולכך ס"ל דאפי' בשותפו' נמי אמרי' לצעורי ודוק היטב כי הי' נכון בס"ד: (יג) ועפ"י מ"ש דאפי' למסקנ' הגמר' בר"נ דהטעם משו' לצעורי מ"מ בעי' קנין קצת בהחפץ דאי לי' לו בו שום קנין לא מצי אסר לי' יתבארו נכון דברי הר"מ פ"ח מהלכ' עכו"ם הלכ' א' ודברי הר"מ פ"ב מהלכ' שחיט' הלכ' כ"א שנראה כסותרי' זא"ז. וז"ל הר"מ בהלכ' עכו"ם כל שאין בו תפיסת ידי אדם אעפ"י שנעבד הר"ז מותר בהנאה לפיכך העכו"ם העובדי' את ההרי' וכו' מותרי' בהנאה ומותר לאכול אותו הפירו' שנעבדו במקום גדולתן ואות' הבהמ' ואצ"ל הבהמ' שהוקצה לעכו"ם הר"ז מותר' בד"א שאין הבהמ' נאסר' בשלא עשה בה מעשה לשם עכו"ם אבל עשה בה מעשה כל שהי' אסר' כיצד כגון ששחט בה סימן לעכו"ם וכו' בד"א בבהמ' עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם לא נאסר' שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל (העתקתי כל הענין למען תוכל להבין היטב מה שנכתוב בס"ד) ובראב"ד שם א"א אינו כן אלא אדם אוסר דשא"ש ע"י מעש' כדר' הונא מיהו דווק' בעכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרי' לצעורי קמכוין ועיין בכ"מ שכתב לתרץ דברי הר"מ מה שלא חלק כאן באי' לי' שותפות וסיים שם וז"ל וצ"ל שרבינו קצר כאן וסמך עמ"ש פ"ב מה"ש לחלק בין ישראל לעכו"ם עי"ש ובלח"מ. והנני מוסיף להגדיל התימא על תמיהתם איך ס"ד כאן כלל לומר שיש איזה סבר' לצעורי הא כל ההלכ' מיירי בעכו"ם ולענין אי נעש' תקרוב' ע"א שהרי התחיל הר"מ וכתב לפיכך העכו"ם וכו' ואח"כ כתב אבל אם שחט בהמ' חבירו דמיירי הכל בעכו"ם ובעכו"ם פשיט' דל"ש לצעורי וא"כ איך סתם שאין אדם אוסר דשא"ש כיון דל"ש כלל לצעורי וצ"ע: (יד) לשון הר"מ פ"ב מה"ש שנים אוחזי' בסכין ושוחטי' וכו' וכן אם שחט זה אחר זה והתכוין לשם דבר הפסול פוסל בד"א כשהי' לו בו שותפו' אבל אם אין לו בו שותפות שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שאין כוונתו אלא לצערו עכ"ל בפי' מבואר מדבריו דס"ל דעכ"פ היכא דל"ש לצעורי אדם אוסר דשא"ש וא"כ קשה בהל' עכו"ם דמיירי בעכו"ם אמאי לא נאסר' הבהמ' אי הי' בעכו"ם בוודאי ל"ש לצעורי ועוד יש שנוי לשון דבהל' עכו"ם כתב שאין אדם אוסר דבר שא"ש וכאן בה"ש כתב שאין אדם מישראל וכו' הוסיף תיבת מישראל. אמנם לפימ"ש א"ש בס"ד דהנה באמת ס"ל להר"מ כר"נ דאין אדם אוסר דשא"ש כמ"ש הכ"מ ג"כ שהר"מ פסק הכי רק בישראל כל היכ' דרוצה לאסור באמת א"כ הרי קני לי' בשנוי קצת והוי קנין כל דהוא עכ"פ דמהני שיוכל לאסור היכא שאין כוונתו לצעורי אמנם כן ע"כ מצינו דשנוי הוי קנין רק בישראל משא"כ בעכו"ם לא מצינו דשנוי הוי איז' קנין ובפרט דעיקר קנין שנוי ילפינן מוהשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל וכו' ובעכו"ם לא כתי' והשיב את הגזיל' עיין במס' עירובין ס"ב ע"א בתוס' ד"ה בן נח וברש"י שם. וא"כ א"ש דברי הר"מ דבהלכ' עכו"ם שם מיירי כל הדין אם עכו"ם אוסר בהמ' חבירו משום נעבד לכך סתם שאין אדם אוסר דשא"ש ואע"ג דל"ש לצעורי מ"מ כיון דלא קנוי לי' כלל דבעכו"ם לא מצינו קנין כי האי ע"י גזילה או שנוי לכך אין אדם אוסר ולכך לא הבי' שם ג"כ הדין דלצעורי דבעכו"ם ל"ש זה וגם אין נ"מ כיון דבכל גוונא לא מצי לאסור אמנם בהלכ' שחיט' דמיירי בישראל ובישראל הרי קנוי לי' וא"כ ל"ש לומר אא"א דשא"ש כיון דכבר הוכחנו לעיל באות ט' מסוגי' דחולין דלענין לאסור סגי' בקנין כל דהוא וא"כ מיד ששחט פורת' הו"ל שנוי גרוע עכ"פ אמנם אי אמרי' שלא היה כוונתו רק לצערו בוודאי לא נאסר' הבהמ' דאם לא היה כוונתו רק לצערו הרי לא רצה לאסור אות' דדווק' היכ' שכוונתו לאוסר' וכיון דאינו יכול לאוסר' אם אין לו בו קנין כלל אמרי' דמסתמ' נתכוין לעשו' בו קנין קצת שתהא ברשותו לאוסר' משא"כ אם אין כוונתו רק לצערו הרי לא נתכוין לקנות כלל. וא"כ אע"ג דהך דלצעורי הוי כמו דבשב"ל כמ"ש לעיל באות י' מ"מ לא נאסר' כיון שאינו שלו כלל. ובדיוק לשון הוסיף הר"מ בכאן לכתוב מישראל כלומר דכאן מיירי בישראל ולכך הא דאמרי' אין אדם אוסר הי' רק בכה"ג היכ' שנוכל לומר לצעורי דאז ליכ' כאן כוונ' קנין והוי שפי' אינו שלו משא"כ היכ' שלא שייך לצעורי ל"ש לומר גבי ישראל אין אדם אוסר דשא"ש דהא קני לי' בקנין כל דהוא עכ"פ ולאסור סגי' לי' בקנין כ"ד כמ"ש לעיל באות ט' ולכך הקדים דכשהי' לו בו שותפות אוסר דשותפות אע"ג דנמי לא הוי רק כמו קנין כ"ד כמ"ש לעיל באות ט' משם התוס' מ"מ לענין לאסו' סגי' וא"כ בכל אדם מישראל שיש לו קנין קצת בהחפץ הנאסר אמאי לא מצי לאסור והלכך סיי' הר"מ שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שאין כוונתו אלא לצערו וכמ"ש כלומר דתי ליכ' כוונ' קנין כלל ולכך אינו אוסר ועפי"ז מדוייק נמי הלשון מ"ש שאין אדם מישראל אוסר וכו' שאין כוונתו אלא לצערו ולכאורה נראה קצת סתירה דמעיקר' אמר שאין אוסר משמע דלא מצי לאסו' ואח"כ כתב שאין כוונתו רק לצער משמ' דבאמת מצי לאסור רק שאינו מכוין לאסור ועיין בתב"ש סי' ד' ס"ק ט"ז שעמד בזה ולפימ"ש א"ש דבאמת הא דאינו נאסר היכ' שיש לתלות דלצעורי קמכוין הי' רק מהך טעמ' דכיון דיש לחלות דלצעורי א"כ אין כאן כוונ' קנין כלל ושפי' לא מצי לאסור משא"כ בשותף דלא צריך כוונ' קנין אוסר ולא אמרי' לצעורי כמ"ש לעי' דהוי דבשב"ל. רק היכ' דבעינן כוונת קנין. אז אמרי' דאם הי' כוונתו לצעורי א"כ ליכ' כוונ' קנין כלל ומהני סבר' דלצעורי וא"כ כיון דהך מילת' דמהני סבר' לצעורי שלא לאסור הי' רק משום שאין אדם אוסר דשא"ש כלל שפי' נקט הלשון שאין אדם אוסר דשא"ש. וא"ש הכל ומיושב בס"ד דברי הר"מ מהלכות עכו"ם והלכות שחיט' שלא יהי' נראה כקצת סתיר' בדבריו ודוק היטב:

טו ראיתי בנו"ב מד"ת לחו"מ סי' ס"א שהקש' דלחזקי' דהטעם דפטור כדי שיודיע איך יפרש מנסך ממש דהא הך בשוגג נמי מיירי שהי' מזיד בע"א רק לענין נזק הוי שוגג וכיון דהוי מומר לע"א לא יהי' נאמן ואיך שייך כדי שיודיע. ונ"ל דהנה הב"י בסי' ד' כתב דמשו"ה לא רצה לאוקמי' בנכרי דבמזיד חיי' קשי' לי' וכי נכרי בר צוות דינ' הי' והא דאוקמי' בישראל מומר היינו היכ' דרוצה למיהדר ולציית דינא עי"ש וא"כ א"ש דחכמים תקנו שבשוגג יפטור בגוונא שרוצה לשוב מעיין ע"א והי' אומר דרך תשובה שניסך וכבר מצינו בשו"ת אחרונים דכל שמתו זה דרך תשובה מהני אפי' במקום דלא מהימן בעלמא וא"כ ה"נ בהך מומר אם בא למיהדר ואומר דרך וודוי ותשובה שניסך יין חבירו לע"א בוודאי נאמן ותקנו חכמים שיפטור בשוג' מתשלומי' כדי שיודיע ודוק ועיין בראשוני' שהקשו אכתי יטמא או ידמע במזיד ויאמר שוג' הייתי עיין ברשב"א וריטב"א ובאמ' י"ל דחכמי' חשו שלא יאכל איסור ולכך פטרו בשוג' ואם יפסיד במזיד ויאמר שוג' הייתי מ"מ לא יבא לאכילו איסור ועכ"פ כשיודע שהי' מזיד יהי' חייב בתשלומי' וימנע עצמו מלהזיק במזיד ועיין בס' בית יהודה ודוק:

חלק שני נבאר בס"ד סוגי' הגמר' במס' גיטין ודברי הר"מ פ"ז מהלכ' חובל ומזיק (טז) בגמ' אמר חזקי' ד"ת א' שוג' וא' מזיד חייב מ"ט השא"נ שמי' היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו עי' במהר"ש שכ' דלכאורה יש לחלק לחזקי' בין אחרים רואי' דבאחרים רואים אפי' בשוג' חייב דל"ש כדי שיודיעו אמנם מסתימ' הגמר' נראה דאין חילוק דלא פליג רבנן ועי' בס' שירי קרבן בירושלמי בסוגי' כתב נמי דלא פליג רבנן ועיין בס' בית יהודה:

והנה בריטב"א מקשה מאי פריך א"ה אפי' במזיד נמי הא מצי לאודעי לי' ויאמר שוגג הייתי ולכאורה י"ל דהפירו' בגמר' הי' כך דהנה בנו"ב חקר הא לכאורה אין ע"א נאמן וכן כ' הפנ"י ומה כדי שיודיעו שייך. רק אי מהימן לי' כבי תרי שפיר שייך כדי שיודיע והנה ע"כ ל"ש לומר דמהימן לי' כבי תרי רק בשוגג משא"כ במזיד דעכ"פ לאו אינש מעלי' הו' שמפסיד חבירו בידים וודאי ל"ש לומר דמהימ' לי' כבי תרי. וזה כוונ' הגמר' השת' לאוזוקי קמכוי' אודעי לא מודע לי' כלומר דידיעתו אינו נחשב' לכלום. וא"כ אם יבא אחד ויאמר אני הפסדתי טהרותיך במזיד לא יהי' נאמן וא"כ לא היה צריך למפטרי' כדי שיודיעו. רק אם יתברר ע"י אחרי' נמי דאז יהי' נאמן ואם יתברר ע"י אחרים ל"ש כדי שיודיעו ומדוייק כפל הלשון אודעי לא מודע לי' כלומר דידיעתו אינו נחשב לכלום ודוק: (יז) ועפי"ז יש לתרץ מה שהקשה בס' גידולי תרומ' הובא בתומי' סי' ס"ו ס"ק מ' ובנו"ב מאי מקשה הגמר' לחזקי' מבריית' דעושה מלאכה במי חטאת ובפר' חטאת דפטור דלמא התם פטור משום כדי שיודיעו וכאן ל"ש תירוץ הגמר' השת' לאוזוקי קמכוי' דהא באמת אינו מכוין להזיק רק להנאתי כמ"ש הראב"ד פ"ז מחובל ומזיק הלכה ד'. ובס' טוב גיטין תירץ עפ"י מ"ש התוס' במס' ב"מ ל' ע"א ד"ה אף עובד דאינו נפסלו רק באית לי' שותפות א"ש דבאי' לי' שותפות ל"ש כדי שיודיע דבלא"ה לא ירצה להכשיל עצמו. ובזה מתרץ ג"כ קושי' המהרש"א אמאי לא מקשה ר"א על ר' יוחנן נמי אמאי פטור אפי' במזיד עכ"פ יהי' חיי' משום שלא יהי' כאו"א הולך כמו בכל היזק שא"נ דחייב במזיד ואי מיירי בשותפות דווקא א"ש דבשותפות ל"ש שלא יהי' כאו"א הולך כיון שמפסיד גם לעצמו כמ"ש התוס' מס' ב"ק ק' ע"ב ד"ה וחיי' באחריותו והבאתי לעי'. אמנם אכתי לא א"ש דבמס' ב"ק צ"ח ע"א ד"ה הא קמל"ן ובסוגי' בד"ה העושה מלאכה סתמו התוס' דבנוחותא מי שעושה בה מלאכה נמי נפסלו א"כ הדר' קושי' הגי"ת הנ"ל לדוכתי' דלמא משו"ה פטור אפי' במזיד בעושה מלאכה כדי שיודיע ול"ל תירוץ הגמר' השת' לאוזוקי קמכוין דהא כוונתו להנאת עצמו. אמנם לפימ"ש בפירוש דברי הגמר' א"ש דבמזיד בלא"ה לא יהי' נאמן שפסל פרתו דהא עכ"פ לאו אינש מעלי' הו' דהא חיי' בדיני שמים. וא"כ לא משכחת לה שנפסלה הפרה רק או כשהבעלי' עצמו ראו או אחרים ראו וא"כ ל"ש כדי שיודיעו והו"ל לחיי' במזיד. ואפשר דמשו"ה הבי' כל הבריית' דחיי' בד"ש אע"ג דעיקר הקושי' היה מהא דפטור בדיני אדם. רק כי היכ' דלא תימא דמשו"ה פטור משום כדי שיודיע כקושי' הגי"ת הנ"ל לכך הבי' כיון דחיי' בד"ש א"כ ממילא לאו איש מהימ' הי' ולא משכחת דנפסלה רק באחרים ראו א"כ לא שייך כדי שיודיע. וקושי' המהרש"א נתרץ לקמן בדברי הרמב"ם בדברינו באות כ"ד בס"ד:

יח ברש"י ד"ה כדי שיודיע שטמא או דמע ולא כ' רש"י או נסך דאפש"ל דבמנסך לחזקי' דע"כ ס"ל דבמנסך ממש דאי מערב היינו מדמע ול"ל דקנסא מקנס' לא ילפינן דאיהו ס"ל הזשא"נ שמי' היזק ולא הוי קנס' וכן כ' הפנ"י וא"כ דמנסך ממש בלא"ה שוגג פטור משום קלב"מ ול"ל בשוגג מדאגבהי' קני' דבשוגג כיון שסבור שהי' שלו לא נתכוין לקנות וכן כתב בס' אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש ז"ל ובסוף ספר הפלאה דבשוג' ולא מדאגבי' קני' ומתורץ מ"ש הנו"ב דאיך שייך במנסך כדי שיודיע הא הו"ל מומר עיין לעיל באות ט"ו ולפימ"ש א"ש דבמנסך פטור בלא טעמ' דכדי שיודיע רק משום קלב"מ. וראיתי בפנ"י שהקו' הא כיון דאין אדם אוסר דשא"ש וא"כ לא מיירי רק בישראל מומר ואינו נאמן רק כשהי' בידו א"כ בלא"ה נאסר היין היכ' שהי' ברשות מומר בלא חותם. אמנם באמת לחזקי' ס"ל במס' ע"א כ"ד ע"א דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וא"כ לא צריכי' לאוקמי' במומר דווקא. אמנם כן בלא"ה הוי מומר ואינו נאמן לומר שנסך רק לפימ"ש לעיל באות ט"ו עפ"י דברי הב"י דמיירי שרוצה לעשות תשובה א"ש דשפיר נאמן ודוק:

יט ברש"י ד"ה הכהנים שפגלו קרבנות ששחטו וזרקו לכאור' יל"ד למה נקט ששחטו וזרקו ונ"ל דהנה הריטב"א הקשה הא הו"ל בפגול היזק ניכר דמעשה השחיטה ניכר הי' ותירץ בתירוץ הראש דהקושי' הי' מזריק' לכך נקט רש"י שזרקו. א"נ י"ל לתירוץ השני של הריטב"א דכיון דאין פסול מחמת השחיט' רק מחמת דבר אחר הו"ל היזק שא"נ. ואפשר דמשו"ה נקט במתני' הכהנים לשון רבים לאשמעי' דבין בשחיטה בין בזריקה הו"ל היז' שא"נ ולא חיי' רק במזיד ולכך נקט רש"י ששחטו וזרקו ליישב לשון הכהנים דנקט לאשמעי' דאפי' בשחיטה הו"ל היז' שא"נ כיון שלא נפסלו מחמת השחיטה רק מחמת דבר אחר ודוק ועוד יש ליישב לשון הכהנים עפ"י מ"ש התוס' בד"ה שלא יהי' דמשו"ה בטהר את הטמא אינו פטור משום כדי שיודיע דכיון דאין רגילות לחזור מהוראתו רק אחרים לא חיישינן. וא"כ קשה לפימ"ש רש"י במס' מנחות ב' ע"ב דפגול לא הוי במחשבה רק בדבור א"כ לחזקי' מה כדי שיודיע שייך בכהנים הא בעזר' לא שכיח שיהי' רק כהן אחד ומסתמ' יש שם כהנים אחרים וא"כ האחרים יודיעו אמנם יש לחלק דכהנים אחרים יהיו טרודי' בעבודת' ולא ישמעו שפגל זה ושייך שפי' כדי שיודיע. וא"כ א"ש דאשמעי' רבות' הכהנים כלומר אפי' שיש שם כהנים הרבה מ"מ בשוג' פטור דמ"מ שייך כדי שיודיע כמ"ש וזה א"ש אליב' דחזקי' ודוק:

כ הרמב"ם פ"ז מהלכות חובל הלכה ד' פסק דהעושה מלאכה במי חטאת ובפר' חטאת במזיד חיי' והשיג עליו הראב"ד דהא בגמ' לא מסקינן דמיירי בשהכניס' למרבק כדי שתניק ותדוש רק לחזקי' דס"ל השא"נ שמיה היזק אבל לר"י בלא"ה פטור וטעמ' דמלת' משום דאין מתכוין להזיק רק להנאתו לא קנסו בו מזיד. וכ' הה"מ דהר"מ ס"ל דבאמת הו"מ בגמר' למימר ולטעמיך דה"ה לר"י קשה אמאי אינו חייב במזיד. ועיין במל"מ שהבי' משם הרמב"ן דזהו תלי' אי גמרי' קנסה מקנסה והר"מ ס"ל דילפינן קנסה מקנסה שהרי כתב שם בהלכה ב' וכן כל כיוצא בזה ובמהרש"א ובמהר"ש הקשו באמר אמאי לא מקשה נמי לר"י אמאי פטור בעושה מלאכה במי חטאת ומהר"ש תירץ דאפשר דלא שכיח כ"כ ולא קנסו וא"כ להר"מ דס"ל דילפינן קנסא מקנסא א"ש שפסק דחיי' בעושה מלאכה בפר' חטאת זולת בהכניס' למרבק. מ"מ צריך להבין כיון דפשטות דסוגי' דשמעת' נראה דלר"י שפי' פטור בעושה מלאכה בפר' חטאת אמאי פסק הר"מ דחיי' נגד פשטא דסוגי' הגמר' ובפרט דסבר' הראב"ד נכונה בטעמו דכיון דאין כוונתו להזיק לא קנסו אותו. ולא קשה לסבר' הראב"ד דכיון שאין מכוין להנאתו לא קנסו א"כ אמאי חיי' במנסך ממש התם נמי לא מתכוין להזיק רק לע"א דחילוק גדול יש בדבר דבשלמא בעושה מלאכה בפר' חטאת במה שהי' נהנה דהיינו המלאכה אין כאן איסור שפי' אמרי' דלא קנסו כיון שלא היה כוונתו להדק משא"כ במנסך דמה שהי' נהנה דנעשה מחשבתו לע"א הי' איסור ובמרד ובמעל עשה לעבוד ע"א ל"ש לומר דלא קנסו כיון שאין מתכוין להזיק דאטו יהא חוטא נשכר כיון שכוון לע"א לא יתחייב בתשלומין ולכך שפי' קנסו במנסך וראיתי בס' נדפס מחדש שהקשה כן לדעת הראב"ד למה קנסו במנסך כיון שאין כוונתו להזיק ולע"ד ל"ק כמ"ש דהכא ההכאה הי' בעצמה איסור משא"כ בעושה מלאכה בפרת חטאת מה שהי' נהנה לא הוי איסור ודוק וא"כ צריכים אנו להבין טעם וסבר' הר"מ למה פסק בעושה מלאכה בפרת חטאת שחייב במזיד:

כא וליישב זה נציעה איזה קושיות ודקדוקים בס"ד א' דבגמר' פריך ממתני' דכהנים שפגלו מזידים חייבים ותני עלי' מפני תקון העולם ואי אית' לדחזקי' האי שוגגים פטורים מפני ת"ה מיבעי' ליה ומשני ה"נ קאמר מזידים חייבים הא שוגגים פטורים מפני תקון העולם. הנה למקשה לא היה ניחא שנפרש דמפני תקון העולם לא קאי על מה שמפורש במתני' דהיינו מזידי' חייבים רק על הדיוק דשוג' פטור כמ"ש התוס' ד"ה ותני ועיין במהר"ם. וא"כ גרסי' במתני' שוגגים פטורים לא היה ניח' ליה לפרש דקאי אריש' דשוגגים פטורים וא"כ כשתירץ לו ה"נ קאמר וכו' צריך להבין במה ניח' ליה אח"כ דנוכל לפרש דתקון העולם קאי אדיוק' דשוגגים אי אריש' לגירס' התוס' והו' דקדוק עצום. ב' מאי קאמר הכא נמי קאמר מזידים חייבים הא שוגגים פטורים ומאי נמי דקאמר הול"ל הכא קאמר וכו' דלשון ה"נ משמע דע"כ אנו צריכים לפרש דתני עלי' קאי רק על הדיוק ג' למה באמת נקט התנא לבבא דכהנים שפגלו בפני עצמו ולא ערב לה במתני' דהמטמא והמדמע והמנסך והמפגל הכי היה צריך למתני' ד' לגירס' דידן למה לא קתני גם במתני' דהכהנים שפגלו בשוגג פטור. ה' יל"ד בדברי הר"מ שם דנקט מעיקר' למתני' דהמטמא ומדמע ומערב ומסיים ודבר זהו קנס הי' ואח"כ הביא הדין דכהנים שפגלו בפני עצמו ובאותו הלכה ממש הבי' וכן העושה מלאכה בפרת חטאת חיי' לשלם. ומדנקט וכן משמע דהדין דפרת חטאת שייך עם הדין דכהנים שפגלו. ואיזה שייכות יש לו ואח"כ הבי' הדין דמנסך ממש ו' הנה הר"מ ס"ל דבין מנסך ממש ובין מערב חיי' וכפי הנראה מלשונו שם ס"ל דבמתני' מיירי מנסך מערב דנקט לה בסדר מטמא ומדמע ואח"כ הביא הדין דמנסך ממש. ולזה י"ל דבאמת כיון דבמנסך ממש לא משכחת תשלומין רק ע"י הגבה' דאלא"ה קלב"מ או דאין אדם אוסר דשא"ש אי לאו דאגבי' קני' ובמתני' לא קתני הגבה' לכך ניח' להר"מ לפרש דמתני' פירושו מערב והא דקרי ליה מנסך היינו שנאסר הכל כמו במנסך וזה שכתב הר"מ או שערב לו טפת יי"נ בתוך יינו שהרי אסר עליו הכל והי' יתור לשון דהא במדמע לא נאסר הכל ואפ"ה חיי' בתשלומין. אמנם לפימ"ש א"ש דלכך נקט הר"מ מערב במטמא ומדמע לומר דמתני' נמי כוונתו מערב. ואע"ג דקתני מנסך היינו לאשמעי' שאסר הכל כמו ביי"נ גמור וכיון דבאמת במנסך ממש נמי חיי' בתשלומין כרב לכך הבי' אח"כ הדין דבמנסך ממש נמי חיי'. אמנם להבין סדרא דר"מ דמטמא מדמע ומערב וכהנים שפגלו ועושה מלאכה בפרת חטאת ומנסך ממש וכן לתרץ יתר הדקדוקים שהבאתי לעיל צריך ביאור בס"ד:

כב ונ"ל דהנה באמת אי היזק שא"נ ל"ש היזק רק משום שלא יהא כאו"א הולך ל"ש למקנס רק היכ' דשכיח והיינו במקום דליכ' איסור' רק מה שמפסיד לחבירו וזה מורה לעצמו היתר מקנאת איש מרעהו ומשנאתו וז"ל ר' יוחנן שלא יהא כאו"א הולך כו' ויאמר פטור אני כלומר דבנפשו לא ירגיש שום עיון ועול כי יאמר אין בידי פשע כי שנאה מקלקלה השיר' כי מסתמ' אם הולך ומזיק לרעהו בידים מחמת שנאה עושה ומחפש צד היתר וז"ל ויאמר פטור אני משא"כ במקום איסור' זה ל"ש שירצה להפסיד חבירו ויעשה איסור ולא ברשיעי עסקינן ועיין במהר"ש בתוס' ד"ה מנסך דל"ש התם לענין מנסך ממש שלא יהי' כאו"א הולך. והנה א"כ בכהנים שפגלו לכאורה הו"מ לומר דל"ש שלא יהי' כאו"א הולך דבפגול איכא לאו אע"ג שאין בו מעשה ואין לוקין מ"מ איכא איסור' עיין מס' זבחים כ"ט ע"ב ובפרט דכהנים זריזים הן בוודאי ל"ש שירצה להפסיד הבעלים והו' יעשה איסור. רק לפי האמת כיון דכבר קנסו בהיזק שא"נ כמו במטמא מדמע ומערב דליכ' איסור' זולת מה שמפסיד לחבירו וע"ז מור' היתר לעצמו כמ"ש שוב קנסו חכמים אפי' היכ' דלא שכיח כגון במנסך או מפגל וזה שמעינן ממתני' דכהנים שפגלו דלפי האמת השא"נ ל"ש היזק ואפ"ה במזיד חיי' א"כ מוכח דלאחר שכבר ראו חכמים שצריך לעשות תקנה בניזקא היכ' שאין כאן איסור זולת ההפסד לחבירו דזהו שכיח קנסו נמי במקום דאיכא איסור' (ואפשר שהטעם הי' שלא יהא חוטא נשכר כמ"ש לעיין באות' כ' לסבר' הראב"ד):

כג והנה א"כ י"ל דהגמר' כי פריך ליה מכהנים שפגלו ותני עלה מפני ת"ה פריך לי' דלא הי' ניח' ליה לומר דתני עלה קאי אדיוק' על מה דלא נזכר כלל במתני' דשוגג פטור וע"כ קאי אמזידי' חייבים ותני מפני ת"ה וקשי' לחזקי'. אמנם התרצן השיב לו בלשון ולטעמיך כלומר דע"כ לא אמרינן דאין דרכו של התנא לפרש טעם על הדיוק רק היכ' שנוכל לטעות דהטעם קאי על מה דמפורש. משא"כ הכא דבמזידי' חייבים ע"כ לא נוכל לפרש דהי' מפני תקון העולם. וכי איזה תקנה צריך לעשות שהכהנים לא יפגלו והא וודאי מילת' דל"ש ואדרב' לר"י קשה דס"ל השא"נ ל"ש היזק והא גבי כהנים שפגלו ל"ש תקון העולם. וע"כ מוכח אפכ' דהיזק שא"נ שמיה היזק ולכך מזידים חייבים רק שוגגים פטורים מפני תקון העולם כדי שיודיע ולענין כדי שיודיע כיון שיכול לבא לידי איסור אם לא יודיע שפי' שייך לעשות תקנה אפי' היכא דל"ש כגון בכהנים שפיגלו. משא"כ לענין ניזקי' אי אמרי' היזק שא"נ ל"ש היזק לא היה להם לעשות תקנה שלא יהא כאו"א הולך בפגול דל"ש. וזה שהשיב לו הכא נמי קאמר כלומר ע"כ ליכא לפרושי בענין אחר רק שהטעם דמפני ת"ה קאי אדיוק' על הי' שוגגי' פטורים ובזה שפי' שייך תקון העולם אע"ג דל"ש שלא יבא לידי איסור משא"כ לענין נזקין גריד' לא היו עשו תקנה במלת' דל"ש כגון פגול. וכיון דליכא למטעי דהטעם מפני ת"ה קאי על מה דמפורש וע"כ צריך לפרש דקאי אדיוק' שפיר נקט התנא הטעם על הדיוק ומתורץ מה שהקשינו באות א' ואות ב' ועכשיו אזיל הגמר' דלא אמרי' מכיון שכבר תקנו לחיים בהיזק שא"נ במקום דשכיח יהי' חייב נמי אפי' במקום דלא שכיח כגון בפגול זה לא אמרינן:

כד ומקשה ר' אלעזר שפיר מהעושה משא"כ במי חטאת ובפרת חטאת אמאי פטור לחזקי' ולא קשה קושי' מהרש"א אמאי לא חייב לר"י נמי במזיד דעכשיו קיימא סוגי' דשמעתא דבמקום דל"ש לא עשו חכמים תקנה משום הפסד ממון וכיון דפר' ל"ש לא עשו חכמים תקנה והנה מהא דכהני' שפגלו לא קשי' ליה לר"א על ר"י מ"ט חייב כיון דהשתא קיימינן בסבר' דהיכא דל"ש לא עשו רבנן תקנה שלא יהי' כאו"א הולך וכו' וא"כ אמאי חייב בכהנים שפגלו די"ל דכהנים ס"ל לר"א בס"ד דשלוחי דידן נינהו וכיון דהוי שליח הו"ל פושע וחייב אע"ג דהוי היזק שא"נ מ"מ פשע בשליחותו והי' איבעי' הגמרא מס' נדרי' ל"ה ע"ב ול"ו ע"א אי שלוחי דידן נינהו אי שלוחי דרחמנא ומ"מ חל הפגול אע"ג דהוי שלוחי דידן ל"א לתקוני שדרתיך כדאיתא שם בגמ' דאמר קרא ולא יחשב עי"ש. אמנם לפי האמת דמסקינן בפרה שהכניסה למרבק שפיר י"ל לכ"ע דאפילו במקום דל"ש נמי עשו תקנה שלא יהי' כאו"א וכו' והא דפרת חטאת פטור שהכניסה למרבק שתקני ותדוש: (כה) ומעתה א"ש הר"מ לשיטתו דפסק פ"ו מהלכת נדרים הלכה ה' דכהני שלוחי דרחמנ' נינהו, א"כ ל"ל דמשו"ה חייב בכהנים שפגלו משום דפשע בשליחותו ולא דמי לאינש דעלמא דהא באמת שלוחי דרחמנא נינהו כדאמרינן מס' קידושין כ"ג ע"ב דמי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושליח מצי משוי וע"כ צריך לומר דמ"מ חייבים בכהנים שפגלו דכיון דכבר פשו תקנה לחייב בהיזק שא"נ במקום דשכיח חייב בפגול נמי אע"ג דל"ש וזהו מוכח ממתני' דכהנים שפגלו דחייבים במזיד. ולפי"ז מתורץ מה דלא נקט התנא פגול בהדי מטמא ומדמע דאתי לאשמועינן דבאמת בפגול ל"ש לחייב כמו במטמא דהתם ל"ש שלא יהי' כאו"א וכו' כיון דל"ש רק משום דכבר עשו תקנה במטמא ואינך לא פליג רבנן וחייבי נמי במפגל וממילא לא איצטריך למנקט שם דבשוגג פטור דזהו אין ס"ד כלל לחייב בשוגג במפגל רק אתי לאשמועינן דבמפגל אע"ג דל"ש שלא יהי' כאו"א וכו' דהא ל"ש שיעשו הכהנים איסור ולכך נקט הכהנים בה"א הידוע כלומר אותם כהנים דאמרי' בכ"מ זרירים הם ולא שכיח שיעשו איסור אפ"ה מזידי' חייבים דלא פליג רבנן בתקנתם ומתורץ מה שהקשינו אות ג' ואות ד':

כו ומעתה לפימ"ש דכל עיקר הדין דאפי' היכ' דל"ש נמי עשו תקנה שלא יהי' כאו"א וכו' דילפינן מפגול דנמי ל"ש שיפגל מה נמלץ מאוד סידור לשון הר"מ דמעיקר' נקט כסדר מטמא ומדמע ומערב והתם ליכ' איסור זולת מה שהפסיד לחבירו וזהו שכיח ועשו חכמים תקנה שיתחייב לשלם. ואח"כ נקט לדינ' דכהנים שפגלו נקט כסדר התנא לבבא בפ"ע כלומר אע"ג דפגול ל"ש כמו מטמא ואינך כיון דאיכא איסור' מ"מ לא פליג בתקנת' וחייבו בכהן שפגל נמי וא"ש מ"ש וכן העושה מלאכה בפרת חטאת אמר וכן דזהו שמעינן ממפגל דחיי' אע"ג דל"ש וא"כ לפי האמת בפרת חטאת אע"ג דל"ש נמי עשו תקנה ושפי' פסק הר"מ דבפרת חטאת חיי' במזיד דילפינן מפגול. רק בס"ד דגמר' היינו יכולים לומר דמשו"ה חיי' בפגול משום דהוי כשליח שפשע אמנם לפי האמת דקיי"ל שלוחו דרחמנ' הוי ומסקינן בפר' דמיירי שהכניסה למרבק א"כ אמרי' כפשטא דקנסו אפי' היכא דל"ש דלא פליג חכמים בתקנתם והנה לפי"ז גם מנסך ממש אע"ג דוודאי ל"ש מ"מ שמעינן מפגול דג"כ ל"ש כמ"ש רק ממילא קנסא נמי במנסך ממש היכא דלא שייך קלב"מ כגון שהגביה תחלה לכך נקט מנסך ממש אח"כ ולא בהדי מטמא ומדמע דבאמת במנסך ממש ל"ש כ"כ גזיר' שלא יהיה כאו"א דהא ל"ש שיתחייב עצמו למיתה עיין בפנ"י ורק כיון דגזרו באינך גזרו נמי במנסך לכך נקט מנסך אח"כ. ומדוייק כל לשון הרמב"ם וטעמו וסברתו היטב ונכון בס"ד כי יש לו הוכח' רבתי דחכמים קנסו בכ"מ אפי' היכא דל"ש ממתני' דכהנים שפגלו ול"ל דפגול שאני משום דפשע בשליחותו דהא קיי"ל שלוחי דרחמנא נינהו ומדוייק כל לשון הגמ' בס"ד ודוק היטב:

כז ועפ"י מ"ש לעי' באות כ"ה דמשו"ה נקט התנא מפגל לבבא בפ"ע ולא כייל לה בהדי מטמא ואינך משום דעיקר התקנ' היה רק על מטמא ואינך דלא עבד איסור' זולת ההפסד ואע"ג דאסור לטמא תרומה מ"מ לא משמע להו לאנשי איסור' כ"כ משא"כ דלא שכיח לא עשו תקנה רק כיון דכבר גזרו על טעמא לחייב לשלם קנסו נמי במפגל אע"ג דל"ש ומשו"ה נמי לא קתני בפגול בשוגג פטור דזהו לא אצטריך כלל וא"כ ה"ד לר"י דס"ל היזק שא"נ ל"ש היזק משא"כ דס"ל שמיה היזק א"כ אין חילוק כלל בין מטמא למפגל. נפתח לנו שערי בינה להבין דברי ירושלמי בסוגי' דכתב חילי' דר"י ממתני' המטמא וכ' במזיד חיי' וכ' הפני משה דראי' הירושלמי ממתני' דנקט בריש' בשוג' פטור ודרך התנא למנקט מה דפשוט בריש' ואיכא סיעת' לר"י והי' דחוק קצת דכבר הבאתי לעיל באות ד' דברי התוס' מס' זבחים דלפעמים נקט בריש' הרבות'. אמנם לפי דברינו א"ש דהכי הפירו' בירושלמי חילי' דר"י ממתני' המטמא וכ' במזיד פטור ולמה לא כייל גם המפגל א"וו דאתי לאשמעי' דבמפגל אע"ג דל"ש שלא יהי' כאו"א הולך גם כן חייב כמ"ש וא"כ ממילא איכא ראי' לר"י דהטעם הי' משום שלא יהיה כאו"א הולך ודוק:

אמנם דלא יקשה על חזקי' ממתני' י"ל דחזקי' כיון דס"ל מסתמא מנסך ממש דלדידיה ל"ל מערב דא"כ היינו מדמע ול"ש לומר קנסא מקנסא לא ילפינן כמ"ש הפנ"י. וא"כ כיון דהתנא נקט גם מנסך ובמנסך נמי ל"ש שלא יהי' כאו"א וכו' דהא במנסך וודאי עבד איסור' א"כ ע"כ איכא טעמא אחרינא הא דלא כייל מפגל בהדי מטמא כדאיתא מס' ב"ק ה' ע"א דלא קתני מפגל דבקדשים לא מיירי ה"נ ס"ל לחזקי' דמשו"ה לא כייל מפגל בהדי אינך משום דבהך מתני' לא מיירי בקדשים וא"ש ודוק:

כח אמנם לפירש הפני משה דכתב דראי' הירושלמי לר"י הי' משום דנקט הפשוט יותר ברישא. יש ליישב גירס' הרי"ף דבמתני' דמטמא נקט ברישא בשוג' פטור ובמתני' דכהנים שפגלו נקט ברישא מזידים חייבים ושוגגים פטורים דלהרי"ף היה קשה דממנ"פ אי אמרי' דהתנא נקט הפשוט ברישא קשה ממתני' דמטמא לחזקי' ואי דרך התנא למנקט הרבות' ברישא קשי' לר"י ולכך היה לו הגירס' דהתנא ואינו מקפיד איזה למנקט תחלה והראי' דבמטמא נקט ברישא שוג' פטור ובפגול נקט ברישא מזידים חייבים וממנ"פ ליכא רבותא רק בחד או בשוגג או במזיד וע"כ דרוצי' לנו להורות דאין קפידא בכך איזה למנקט ברישא וכמו דמצינו במס' נדרים ג' ע"א לענין לפרש מאי דפתח בי' או מאי דסליק מיני' וא"כ לא קשיא לא לר"י ולא לחזקי' וא"ש ג"כ גירס' הרי"ף ודוק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה