אור ברסלב
תבואות השדה חלק ב שער המועדים › שער ד

תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש

שער המועדים · שער ד

שער ג

ח"ת בסוגי' דהשוחט את הפסח על החמץ מס' פסחים ס"ג ע"א:

א כתיב בתוה"ק בפ' משפטים לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר. ובפ' תשא כתי' לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח משה מבואר דאסור לשחוט את הפסח על החמץ כ"ז שיש להשוחט או להזורק או להמקטיר או לאחד מבני החבור' חמץ עובר השוחט או הזורק או המקטיר על לא תעשה דלא תשחט על חמץ והנה ברש"י כאן פיר' עובר בל"ת משום לא תשחט. ולא הביא הל"ת דקודם לו פ' משפטים לא תזבח וכן אית' בירושלמי בסוגי' פ"ה מס' פסחים הלכה ד' מנין לשוחט את הפסח על החמץ שעובר בל"ת ת"ל לא תשחט על חמץ. ובגמ' דילן נמי אמרי' מי כתיב לא תשחט על חמצך משמע דמשום לאו הנאמר בפ' תשא עובר. וראיתי באור חדש שהביא בשם הסמ"ג דמשו"ה נקט קרא דלא תשחט דמשם מוכח דמיירי בקרבן פסח דהוי דבר הלמד מענינו דכתיב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח משמע דמיירי בקרבן פסח. והא דאינו לוק' משום ב' לאוי' לא תזבח ולא תשחט כתב שם דחד קרא אצטריך לכדדרשינן לעי' מס' פסחים ה' ע"א לא תשחט את הפסח ועדיי' חמץ קיים לאסור חמץ משש שעות ולמעלה מה"ת. וא"כ אצטריכו הני תרי לאוי חד לאיסור חמץ משש ולמעלה וחד לשחיטת פסח על החמץ. והקשה באור חדש לאינך אמוראי לעיל דדרשי איסור חמץ משש ולמעלה מקראי אמרינן א"כ אמאי לא יהא לוק' שמונים משום לא תזבח ומשום לא תשחט ע"ש ואולי י"ל דלהני אמוראי אצטריך תרי קראי חד לשאר קרבנות ששחטן על החמץ וחד לקרבן פסח. והנה לכאורה י"ל דלר"ש דס"ל כ"ח ע"ב דלפני זמנו אינו עובר בלאו על אכילת חמץ א"כ לא תלי כלל איסור שחיט' פסח על החמץ באיסור אכילת חמץ ולדידי' לא דרשינן כלל מלא תשחט לאיסור חמץ בזמן שחיט' פסח א"כ לוק' שמוני' בשוחט פסח על החמץ דהא איכא תרי לאוי. רק למאן דס"ל דחד לאו אתא לאיסור חמץ משש ולמעלה ליכ' רק חד לאו לאיסור שחיט' פסח על החמץ ועפי"ז מדוייק לשון המשנה השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת ר"ש אומר הפסח ששחטו בי"ד לשמו חייב וראיתי בס' אור חדש שהביא לדקדק בשם קול הרמ"ז אמאי לא נקט הת"ק ג"כ חייב ע"ש מה שתירץ דבאמת הו"ל התראת ספק דלמא בטלו להחמץ ולכך לא נקט חייב כקושי' השאג"א סי' ע"ז רק דלר"ש כיון דמותר לפני זמנו לא סגי' בביטול בעלמ' רק הפקר גמור ומשכחת לה מלקות שאמרו העדים לא זזה ידינו מתוך ידו ושמענו שלא הפקיר ושפיר משכחת לה אליב' דר"ש דחייב. והנה זה וודאי דוחק לומר דכל ענין שחיט' פסח על החמץ הוי ה"ס כמה שנכתוב לקמן בס"ד ועי' בס' מקור חיים סי' תל"א שכ' ג"כ דזהו לא הוי התראת ספק לומר שמא בטלו. אמנם לפי"ד הנ"ל א"ש דת"ק ס"ל דחד קרא אצטריך לאסור חמץ מו' ולמעלה ולכך נקט עובר בל"ת כלומר דאינו עובר רק על ל"ת ולא על ב' לאוי' משא"כ אי הוי נקט חייב הוי משמע דעל ב' לאוי' עובר כמפורש בקרא ב' לאוי' ואשמעינן עובר בל"ת דליכ' רק חד לאו דחד קרא אצטריך לאסור חמץ מו' ולמעלה אמנם אליב' דר"ש לשיטתי' דלפ"ז אינו עובר בלאו א"כ ליכ' למימר דחד קרא אצטריך לאסור חמץ מו' ולמעלה דהא עד הלילה מותר באכיל' ג"כ ולכך נקט שפיר חייב כלומר באמת אפי' ב' מלקיות כפשטי' דקרא דנאמרה בתור' ב' לאוי' ודו"ק וממילא מיושב נמי מה דלא נקט רש"י בריש' דמילת' דר"ש דעובר על ב"י בהדי לאו דלא תשחט דבע"כ פשיטו דלר"ש אינו עובר בב"י כיון דס"ל דחמץ לפ"ז אינו עובר ועי' בנו"ב מד"ק לאו"ח סי' כ' שכתב נמי דלר"ש בוודאי אינו עובר בב"י עד הלילה ולפי"ז פשיט' דלר"ש אין האיסור דשחיט' פסח על החמץ משום לתא דאיסור חמץ כלל וכלל ודו"ק היטב: (ב) עוד ראיתי בס' אור חדש שכתב דמשו"ה הביא רש"י קרא דלא תשחט דבאמת הוי הך לאו דשחיטת הפסח על החמץ ניתק לעשה כמו לאוי דב"י רק משום דאיכא תרי לאוי אמרי' דלא אתי חד עשה ומנתק לב' לאוי' עכ"פ אינו לוק' רק על הלאו השני ולכך נקט רש"י הלאו דלא תשחט דעליו לוק' ע"ש ודבריו צריכי' ביאור דאיזה ניתק לעשה שייך לענין שחיט' הפסח עה"ח. אמנם יש ליישב דבריו כיון דעיקר איסור שחיט' הפסח עה"ח הי' משום לתא דאיסור חמץ א"כ כמו דאינו לוק' על ב"י ה"נ לא הי' חייב מלקות על לאו דלא תשחט אע"ג דלא מצי לנתק הלאו דשחיט' פסח עה"ח מ"מ כיון דעיקר האיסור דחמץ יוכל לינתק ע"י הלאו א"כ ה"נ לא הי' לוק' על לאו דשחיט' פסח עה"ח רק משום דאיכא תרי לאוי' לוק' שפיר ודו"ק ועפ"ז יש ליישב דעת הר"מ פ"א מהק"פ הלכה ה' דנקט דלוק' משום לא תזבח. והוא דהנה דעת הר"מ פ"א מהלכות חו"מ הלכה ג' דבקנה חמץ בפסח דלא הוי לאו שאין בו מעשה לוק' משום ב"י ועי' בנו"ב מד"ק לאו"ח סי' י"ט א"כ לא קשה לשיטתו איך ילקה על לאו דשחיט' חמץ כיון דעיקר האיסור דב"י הוי נל"ע דהא לדעת הר"מ לא ס"ל דב"י הוי נל"ע מדס"ל דלוק' על ב"י וא"כ ממילא נקט שפיר קרא דלא תזבח דהוא קודם בתורה ודו"ק:

ג עוד יש ליישב מ"ט לא נקט במתני' חייב דהנה ראיתי באחרונים שנסתפקו האיך הדין בשוחט הפסח על החמץ פחות מכזית עי' בס' מנחת חינוך סי' פ"ט ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדור' תליתאי ח"ב סי' קס"ח. והנה הרמב"ם בהלכו' ק"פ נקט שהיה לו כזית חמץ ברשותו. ונראה שהר"מ הוכיח מלשון המשנה דנקט השוחט את הפסח על החמץ ולמה נקטו בה"א הידוע' א"וו דאת' לאשמעינן דדווק' כזית חמץ שהי' סתם חמץ המוזכר בתורה משא"כ פחות מכזית דלא מרבינן רק או מדכתיב לא יאכל או מרבוי' כשאר ח"ש בכל איסורי' אינו עובר. ונ"ל דאע"ג דקיי"ל דכל ח"ש איכא אסור' מה"ת עכ"פ מ"מ לענין שוחט את הפסח עה"ח בפחות מכזית אפי' איסור' ליכ' דבשלמ' לענין אכילה שייך הטעם דחזי לאצטרופי דדלמא יאכל עוד ח"ש עי' פרמ"ג ליו"ד סי' ס"ה ס"ק ד' משא"כ בשחיט' פסח עה"ח ל"ש חזי לאצטרופי. וא"ש דאי הוי נקט במתני' השוחט את הפסח על החמץ כלומר חמץ הידוע דהיינו כזית חייב הוא הא בפחות מכזי' אינו חייב מ"מ איסור' מיהו איכא כמו כל ח"ש לכך נקט עובר בל"ת לדיוקא הא בפחות מכזית אינו עובר כלל וליכ' אפי' אסור' בעלמ' כמו בכל ח"ש דכאן לא שייך חזי לאצטרופי וא"כ שפיר הוכיח הר"מ מלשון המשנה דבעינן כזית דווק' ודו"ק. עוד י"ל הא דנקט במתני' החמץ דהנה ראיתי בס' מנחת חינוך סי' פ"ט שנסתפק אם שחט את הפסח על החמץ נוקשה או תערובות אי נמי עובר משום לאו דלא תשחט. ונ"ל דאי אמרי' דעיקר האיסור שחיט' הפסח עה"ח הי' משום לתא דאיסור חמץ כלומר משום שעובר בב"י בשעת שחיט' לכך חיבתו התורה גם על שחיט' הפסח. וכן משמע ברמב"ם פ"ב מהלכות חו"מ הלכה א' א"כ בנוקשה או בתערובו' דאינו עובר בב"י ועי' במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו אינו עובר משום לא תשחט נמי (וזה א"ש לשיט' הסוברי' דבשאר חמץ עובר בב"י משש שעות ולמעל' נמי עי' בנו"ב מד"ק לאו"ח סי' כ' ועי' בס' חק יעקב סי' תמ"ג ס"ק א') ולכך נקט במתני' השוחט את הפסח על החמץ כלומר בסתם חמץ אבל בנוקש' או בתערובות דליכ' ב"י אינו עובר משום לא תשחט ודו"ק. עוד יש ליישב עפ"י מה שהקשו המפורשים האיך עובר משום לא תשחט הא הוי ה"ס דלמא בטלו והביאו מכאן ראי' דלחמץ ידוע לא מהני ביטול וא"כ א"ש הא דנקט על החמץ כלומר חמץ הידוע לאפוקי בשאין ידוע החמץ אינו עובר דלמא בטלו. אמנם הא פירכא דפשיט' דכל שאינו ידוע לו מן החמץ בשעת שחיט' אינו עובר ואולי י"ל דאע"ג שלא בטלו כלל אע"ג דיש להבית חזקת חמץ והו"א דאילו אשכח חמץ לבתר הכי כיון דהיה להבי' חזקת חמץ שמשתמשי' בו כל השנה עובר למפרע ועי' בר"נ ריש מס' פסחים לכך אשמעינן דאפ"ה אינו עובר כיון דהוא לא ידע עכ"פ בבירור שיש לו חמץ וא"ש דנקט החמץ בה"א הידוע' ודו"ק היטב וממיל' א"ש נמי מה דלא נקט המשנה חייב דמתני' אתי לאשמעינן דאם לא הי' נודע לו בשעת שחיטה שיש לו חמץ אע"ג דאח"כ נודע לו אינו עובר כלל אע"ג דלהבית היה לו חזקת חמץ שמשתמשי' בו כל השנה וא"כ אי הוי נקט במתני' חייב לא היה רבות' כלל דבחמץ שאינו ידוע דאין חייב מלקות דפשיט' דבאינו ידוע לא היו יכולי' להתרות בו כלל וגם אין שייך מלקות במה שלא היה ידע שיש לו חמץ לכך נקט מתני' עובר בל"ת ואשמעינן שפיר רבות' הא בחמץ שאינו ידוע לו אע"ג דהיה לו חזקת חמץ להבית כיון שלא ידע בשעת שחיט' בבירור שיש לו חמץ אינו עובר כלל:

ד בתוס' ד"ה השוחט כתבו בשם ריב"א דהפסח מ"מ כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב. ועיין מס' תמורה ד' ע"ב כתבו דבירושלמי יש קרא להכשיר והיינו משום דהתורה קראה אותו זבחי משמע דהקרבן כשר. והנה לכאורה יש נ"מ בין בין ב' תירוצי' אלו דלהתירוץ שכתבו הכא משום דלא שנה הכתוב לעכב א"כ עכ"פ לכתחלה היה אסור לאכול מפסח ההוא כמו בכ"מ דלא שנה הכתוב לעכב דעכ"פ מצוה איכא שלא לעשות באופן הזה משא"כ לתירוץ דירושלמי דהתורה הכשיר' אותו בפירוש מדכתיב זבחי א"כ לכתחלה נמי מותר לאכול מפסח ההוא שנשחט עה"ח. ובזה מדוויקי' דברי התוס' דאחר שהביאו תירוץ הריב"א כתבו וז"ל ובתוספת' דמכלתי' תני' בהדי' השוחט את הפסח עה"ח וכו' והפסח עצמו כשר ויוצא בו ידי חובתו בפסח. דהתוס' הביאו ראי' מזה לתירוץ הריב"א דאין הטעם להכשיר משום קרא דזבחי כמפורש בירושלמי דא"כ גם למצוה לא היה צריך לפסח אחר ורק הטעם משום דלא שנה הכתוב לעכב וממיל' אינו כשר רק בדיעבד וע"ז הביאו ראי' מהתוספת' דקתני הפסח כשר ויוצא בו ידי חובתו ולמה נקט ויוצא בו כיון דכבר נקט כשר א"וו דאתי לאשמעינן דרק בדיעבד יוצא בו. וא"כ אי הוי ס"ל להתוספת' כירושלמי דיש קרא להכשיר א"כ לכתחלה נמי היה כשר וע"כ דהתוספת' ס"ל נמי הטעם משום דלא שנה הכתו' לעכב וא"כ ממילא לכתחלה עכ"פ אינו כשר רק בדיעבד יוצא בו וא"כ א"ש נמי מה דהכא כתבו התוס' הטעם דלא שנה הכתוב לעכב ובמס' תמורה כתבו להכשיר הפסח מקרא דירושלמי דשם במס' תמור' קאי אליב' דרבא דס"ל אי עבד לא מהני א"כ לא צריכי' שנה עליו הכתוב לעכב (ועי' בשעה"מ פ"א מהלכה קרבן פסח שרוצה לומר דבקדשי' לכ"ע לא אמרי' אעל"מ מדבעינן בכ"מ שנה עליו הכתו' לעכב ועיין מס' זבחים ד' ע"ב תוס' ד"ה ואימא היכא דשחט שלא לשמן ועיין בהגהת התוס' שם עכ"פ אין זהו מוכרח כ"כ לומר דבקדשי' לכ"ע לא אמרי' אעל"מ עכ"פ דברי השעה"מ תמוהים קצת במה שרוצה להחליט דבקדשי' לכ"ע לא אמרי' אעל"מ ודו"ק) לכך הביאו התוס' שם קרא דירושלמי דאיכא קרא להדי' להכשיר. אמנם הכא כתבו אליב' דהתוספת' דמוכח מדקתני ויוצא בו ידי חובתו דלכתחלה עכ"פ אין לאכול מפסח ההוא וא"כ לא ס"ל דרש' דירושלמי וא"כ קשה אמאי יוצא בו אפי' בדיעבד ולכך הביאו תירוץ הריב"א משום דלא שנה הכתוב לעכב ועכ"פ לכתחלה אינו ראוי. וא"כ א"ש מה דלא הביאו הכא דרשא דירושלמי דאיכא קרא להכשיר דהכא אזלו התוס' בשיט' התוס' דס"ל דפליגא אדרשא דירושלמי ודו"ק היטב ועי' מהרש"א שהקשה דהכא נמי שנה הכתוב דכתי' לא תזבח ולא תשחט ותירץ המהרש"א דבתרי לאוי לא הוי כשנה עליו הכתו' לעכב ועי' במפורשי' סביב הירושלמי שתמהו בזה על דברי מהרש"א דהא כל היכא דמצינו למדרש לא אוקמי' בלאוי יתר'. ונ"ל דס"ל להמהרש"א דע"כ ל"א דלא מוקמינן בלאוי יתיר' דווקא כמו במס' פסחים כ"ד ע"ב דשם אינו מפורש דהלאו השני בא על הך איסורא נמי ע"ש היטב משא"כ הכא דהני תרי לאוי' מפורשי' בקרא דאסור לשחוט על החמץ שפיר אמרי' דוודאי אתי לשני לאוין כיון דמפורש בהדי' בקרא השני לאוי' ולא לעכב כנ"ל בדעת המהרש"א ולקמן נבאר עוד בס"ד ודו"ק:

ה ראיתי בשעה"מ פ"א מהלכות חמץ ומצה שכ' דמשו"ה ס"ל להר"מ דלוק' על ב"י ולא הוי נל"ע משום דתשביתו אינו מתקן הלאו דב"י למפרע דעכ"פ כ"ז שהיה החמץ ברשותו עבר על ב"י. והנה ממתני' ג"כ לכאורה יש ראיה דב"י לא הוי נל"ע דכיון דכל איסור לא תשחט על חמץ הי' משום לתא דחמץ א"כ כמו דאינו לוק' על ב"י ה"נ לא הי' לוקה על לא תשחט וע"כ דלא הוי נל"ע ב"י כשיטת הר"מ וכמ"ש השעה"מ ויש להסביר דבריו דנל"ע יש בב' גוונ' או היכ' דהתורה נתקו ללאו בפירו' ע"י העשה כמו בנותר שכ' התורה ולא תותירו וכו' והנותר ממנו עי' ברמב"ם פי"ח מהלכות פסהמ"ק הלכה ט' ואז אע"ג דהלאו לא מיתקן ממש כיון דעכ"פ עבד איסור' במה שהותיר מ"מ אינו לוק' דהתורה נתקו ללאו בהדי'. או היכא שמיתקן הלאו ממש כגון בגזל בהשב' הגזיל' שמתקן הלאו ממש בכה"ג אינו לוק' אע"ג דהתורה לא נתקו ללאו בפירש לומר אם גזלת השב רק סתם והשיב את הגזילה ולא סמכי' ללאו דלא תגזול מ"מ כיון שמיתקן ממש הלאו אינו לוק'. וא"כ בב"י דליכ' חדא מהני גוונ' דהא לא כתבה התורה בפיר' אם יראה לך חמץ תשביתו וגם אינו מיתקן הלאו ממש דהא עכ"פ עבד איסור' במה שעבר למפרע לכך ס"ל להר"מ דב"י לא הוי נל"ע. אמנם אי נימא דעשה עדיפ' מל"ת אז שפיר י"ל דאע"ג דאינו מיתקן הלאו ממש מ"מ כיון דע"י עבירת הלאו בא לקיום העשה אינו לוק' משא"כ אי ל"ת עדיפ' מעשה כסתמ' דגמ' מס' יבמות ז' ע"א דכל ל"ת חמיר' מעשה א"כ כל שאינו מיתקן ע"י קיום העשה עבירת הלאו ממש כמו בגזילה לא חשי' נל"ע זולת גבי נותר דנתקו הכתוב בפירוש בסמיכ' העשה ללאו ובחידושינו בסוגי' דקימו ולא קימו הארכנו בזה בס"ד. וא"כ ל"ק לשיטת הר"מ מהא דאמרי' פסחים צ"ה ע"א דב"י חשי' נל"ע די"ל דהתם קאי הגמ' אי ס"ל עשה עדיפ' מל"ת אז חשי' נל"ע אע"ג דאינו מיתקן הלאו לגמרי דהא עבר למפרע עכ"פ מ"מ כיון דעשה עדיפ' מל"ת וע"י עבירת הלאו בא לקיום העשה אינו לוק' אמנם הר"מ ס"ל דל"ת עדיפ' מעשה כסתמ' דגמ' מס' יבמות ז' ע"א ולכך לא חשי' ב"י נל"ע כיון שאינו מיתקן הלאו ממש וגם התורה לא כתבה העשה סמוך ללאו לנתקו בפירוש כמו גבי נותר ודו"ק היטב ועי' בשאג"א סי' פ"א פ"ב:

ו אמנם בשיטת הר"י פסחים כ"ט ע"ב דס"ל דב"י חשי' נל"ע י"ל דס"ל דמשו"ה באמה לא קתני מתני' דחייב רק עובר בל"ת דהי' משום דכל איסור דלא תשחט על חמץ הי' משום ל"ת דאיסור חמץ וכיון דעיקר איסורו הוי נל"ע לכך אינו לוקה גם על לא תשחט רק איסור מ"מ איכא ועובר דהא לגבי לאו דלא תשחט זהו לא מצי לנתק ע"י קיו' העשה. אמנם לר"ש דאינו עובר בב"י משש שעות ולמעלה א"כ ע"כ לא תשחט לא הוי משום לתא דחמץ וא"כ לא שייך לומר דכמו דב"י הוי נל"ע ה"נ לא יהי' לוקה משום לא תשחט כיון דלא תשחט לא הוי משום לתא דחמץ כלל לכך נקט ר"ש בלישני' השוחט הפסח בי"ד לשמו חייב דלדידי' איכא באמת חיוב מלקות דלא הוי משום לתא דחמץ כלל ולא כמסקנ' הגמ' פסחים ה' ע"ב דלא תשחט הוי משום איסור חמץ ועי' בחי' פנ"י שם ועי' בנו"ב מד"ק לאו"ח סי' כ' ומד"ת סי' צ' ודו"ק: ועוד י"ל דאליב' דר"ש דלדידי' אינו עובר בב"י עד הלילה א"כ הו"ל ב"י לאו שקדמו עשה דתשביתו דעשה הוי משש שעות ולמעלה ולאו שקדמו עשה לוקה כדאיתא מס' מכות ט"ז ולכך שפיר נקט ר"ש בלישני' חייב. והנה דעת הר"מ דלא תשחט הוי משום לתא דחמץ כמ"ש ריש פ"ב מהלכות חו"מ מ"מ כיון דב"י לא הוי נל"ע לשיט' הר"מ כמ"ש לעיל בסברתו באות ה' לכך ס"ל שפיר פ"א מהק"פ דלוקי' על לאו דלא תזבח ודו"ק:

ז והנה לפימ"ש דאי הלאו דלא תשחט לא הוי משום להא דאיסור חמץ א"כ שפיר שייך מלקות אפי' אי ב"י הו"ל לאו הנל"ע י"ל דבזה פליגי ר"י ור"ל דר"ל דס"ל דאינו חייב עד שיהי' החמץ עמו בעזר' והנה אי היה האיסור דלא תשחט משום לתא דחמץ א"כ מאי נ"מ אי החמץ בעזר' או לא כדאמרי' בגמ' משום דאיסור הי' וכל היכא דאית' אית' כלומר כיון דלא תשחט הי' משום לתא דאיסור חמץ א"כ אין נ"מ אפי' אם אין החמץ בעזרה וע"כ דס"ל לר"ל דלא תשחט לא הוי משום לתא דאיסור חמץ ולכך שפיר אמרי' דאינו חייב רק אם החמץ עמו בעזרה ונקט נמי שפיר ר"ל לעולם אינו חייב נקט הלשון דחייב משום דס"ל דלא תשחט לא הוי משום לתא דאיסור חמץ א"כ אפי' אי ב"י הו"ל לאו הנל"ע מ"מ לוק' על לא תשחט כיון דלא תשחט לא הוי משום לתא דחמץ וא"ש נמי שיטת הר"מ פ"ב מהלכות חו"מ דס"ל דלא תשחט הי' משום לתא דאיסור חמץ כיון דר"י ור"ל הלכה כר"י, ולר"י חייב אע"ג שאין החמץ בעזר' והיינו ע"נ משום דכיון דלא תשחט הי' משום לתא דאיסור חמץ א"כ אע"ג שאין החמץ בעזר' כיון שעובר בב"י עכ"פ חייב משום לא תשחט ולכך נקט נמי הר"מ פ"א מהק"פ דאע"ג שאין החמץ רק ברשותו ולא בעזרה נמי עובר ודו"ק:

ח הלח"מ פ"א מהלכות קרבן פסח הקשה אמאי לוקה הא הו"ל התרא' ספק דלמא בטלו ועי' במפורשים שהקשו קושי' זו בשם שו"ת הפנ"י ומכאן רצו להוכיח דלחמץ ידוע לא מהני ביטול. ועי' לח"מ שכתב כיון דקבל על עצמו התראה לא חיישינן שבטלו ועי' בנו"ב מד"ת לאו"ח סי' ס"א ובס' מקור חיים סי' תל"א שכתבו גם כן הכי דכיון שקבל על עצמו התראה לא חיישינן שבטלו. והנה במה דאמרי' הכא אליב' דר"ל דהו"ל ה"ס ועי' ברש"י ד"ה בהתרא' ספק שכ' ואע"ג דאשתכח דהו"ל בביתו כיון דאנן לא ידעינן לאו התרא' הי' והנה לכאורה ה"נ אמאי לא אמרי' כיון דקבל על עצמו התרא' ממילא הו"ל התרא' וודאי וגם המותר' אינו יכול לומר שוגג הייתי כיון שקבל על עצמו התרא' ונ"ל עפ"י מ"ש הפנ"י מס' גיטין י"ז ע"א בסוגי' דשמ' יחפה דכל שיש גט בידה תוכל לומר אפי' קבלה התרא' אכוחי הי' דקמכייח' בהו כיון שתוכל אח"כ להוציא גט ולהראות שהי' פנוי' וא"כ ה"נ לענין אם יש להסתפק אם החמץ היה בביתו בשעת שחיט' אע"ג שקבל התרא' יש לו להתנצל אח"כ ולומר אני עשיתי שליח שיבער החמץ ולכך קבלתי התרא' שהייתי יודע שמסתמ' יעשה השליח כפי אשר הבטיח לי וקבלת התרא' אינו כלום כיון שלא יהי' החמץ בביתי וא"כ אע"ג דאח"כ אשתכח שיש לו חמץ הוי כמו שוגג וזהו כונת התוס' שכ' ד"ה התרא' ספק שיוכל לומר שוגג הייתי משא"כ אם החמץ בעזרה וקבל התרא' לא יוכל להתנצל שיתרץ עצמו לומר שבטלו דהא לא יוכל לברר לפני העדים שבטלו שפיר כתבו המפורשים דכל שקבל התראה אין לחוש שבטלו דהא לא יוכל לברר, אח"כ שבטלו משא"כ לענין שסמך שישרף החמץ שיש לו בביתו זהו הי' יכול להתברר לדעתו שעשה שליח שישרפנו א"כ לא הוי קבלת התראתו כלום כמ"ש הפנ"י דמצי לומר אכוחי קמכייח' בהו ודו"ק. והנה בגמ' אמרי' אמרי לעולם בעל בסמוך קמפלגי מהו הלשון אמרי ונראה דהנה אע"ג דהו"מ לומר דטעמ' דר"ל לעולם משום ה"ס ואע"ג דכבר פליגי לענין שבועה שאכל ככר זו היום הו"א התם דווק' לא הוי ס"ס דבכל פעם מצי לומר עדיין יש שהות כמ"ש רש"י ד"ה התראת ספק משא"כ הכא הו"א כיון שהעדי' ראו שיש לו חמץ בתוך ביתו אע"ג שאפשר שנשרף מ"מ אוקמי' החמץ בחזקתו ועי' בנו"ב מד"ת לאו"ח סי' ס"א בהגה"ה שם לא מקרי ה"ס ושפיר קמל"ן ר"ל דהכא נמי הו"ל ה"ס רק ר"ל נקט לעולם אינו חייב ולמה נקט לעולם וי"ל דאי הוי הטעם משום ה"ס א"כ כל שהחמץ מונח בעזר' אפי' אינו ממש בעזר' רק סמוך לפתח העזר' ונראה בשעת שחיטה תו לא הו"ל ה"ס כמ"ש הצל"ח ולכך נקט לעולם כלומר אפי' סמוך לפתח העזר' אינו חייב עד שיהי' עמו ממש בעזר' וע"כ דהטעם לא הוי משום ה"ס רק משום דבעינן על בסמוך וז"ש אמרי כלומר בלא הך קושי' נמי ע"כ טעמי' דר"ל משום על בסמוך מדנקט דבעינן דווק' בעזרה ולא מהני אפי' סמוך לפתח עזרה וע"כ דלאו משום ה"ס טעמי' דר"ל ודו"ק. ובעיקר קושי' הלח"מ דהו"ל ה"ס דאפשר שבטלו י"ל עפ"י ע"ש הנו"ב מד"ת לא"ע סוף סי' ע"ז דמ"ש הר"מ פ"ה מהלכות שבועות דה"ס ל"ש התראה אא"כ הלאו מפורש בתורה דהיינו כל היכא דלא משכחת הלאו בענין אחר רק ע"י ה"ס בכה"ג הו"ל כאילו מפורש בתורה דה"ס שמה התראה א"כ ממילא לק"מ דהכא גבי לאו דלא תשחט כיון דבכל חעם אי אפשר רק ע"י ה"ס דהא יש ספק דלמא בטלו בכה"ג הו"ל כאילו מפורש בתורה דה"ס שמה התראה וע"ש בנו"ב ודו"ק:

ט ברש"י ד"ה המקטיר את החלב אי לא היה לאחד מבני חבור' חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן המקטיר בשעת הקטרה עובר הי' עי' בצל"ח ובשו"ת נו"ב מד"ת לאו"ח סי' צ' להוכיח מהך שכ' רש"י דאי לא היה לאחד מבני חבור' חמץ בשעת שחיטת דס"ל לרש"י דאם היה חמץ בשעת שחיטה ממילא נפסל הק"פ ואינו חייב המקטיר. לכאורה דברי רש"י הם נגד דברי התוספת' שהביאו התוס' להכשיר. ונ"ל דס"ל לרש"י דע"כ מאן דס"ל המקטיר חייב היינו מקרא דלא ילין חלב חגי דכתיב פ' משפטים כמ"ש מהרש"ל דקרא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח מיירי בבשר ועי' רש"י ד"ה הואיל וישנו בהלנת אמורי'. והנה לכאורה קשה אמאי אין לוק' שמוני' השוחט על החמץ משום לא תזבח ולא תשחט ועי' בס' אור חדש יש לתרץ דאצטריכו תרי קראי לעכב ולא לטפויי לאוי ודלא כמ"ש מהרש"א דלטפויי לאוי קאתי ולא לעכב. אמנם אי הו"א דהך לא תזבח קאי על שאר קרבנות ולא על הפסח אז לא מייתר קרא לעכב רק דא"כ לי' לן קרא על המקטיר חלב של פסח על החמץ דחייב דהך קרא לא מיירי בפסח וס"ל לרש"י דהתוספת' דמכשיר הקרבן הי' משום דס"ל דלית לן תרי קראי לעכב דהך קרא דפ' משפטים לא אתי' לפסח כלל רק על שאר קרבנות אמנם לר"פ דס"ל גם המקטיר חייב א"כ ס"ל דתרי קראי אתי' לפסח א"כ אית לן שנה הכתוב לעכב ולא לטפוי לאוי ודלא כמהרש"א וא"כ ממילא אי היה לו חמץ בשעת שחיטה כבר נפסל הקרבן מ"מ צ"ע דבתוספת' אית' להדי' דהמקטיר נמי חייב ואעפ"כ ס"ל דהפסח כשר:

י בגמ' תנאי הי' איכא דמקיש הקטר' לשחיטה ואיכא דלא מקיש עי' רש"י בד"ה תנאי הי' דתרויהו פליגי אליב' דר"ש אי בהקטר' נמי חיי' לר"ש או לא ועיין מהרש"ל דפלוגת' אי מקשינן הך קרא דלא ילין חלב חגי דמיירי בהלנת אמורי' לשחיט' אבל קרא דלא ילין זבח חג הפסח לכ"ע מקשינן לשחיט' ועיין מהרש"א אמנם התוס' ד"ה ואיכא דלא מקיש כתבו דלענין דלא אמרי' אפי' אחד בסוף העולם נמי עובר לכ"ע מקשינן דסבר' הי' לאקושי להכי. ונראה לפרש דהך סבר' אי מקשינן הקטר' לשחיט' או לא תלי' בהא דהנה לעי' באות ו' כתבנו דלר"ש דאתי עובר בב"י עד הלילה לא הוי לא תשחט משום לתא דאיסור חמץ כלל אמנם כעת נ"ל עפ"י מ"ש הבעהמא"ו בסוגי' דהמקדש בחיטי קורדנית' דאפי' לר"ש אע"ג שאינו עובר משש ולמעלה בב"י מ"מ עשה דתשביתו מיהו איכא מאך חלק רק מ"מ אי אכיל לי' מו' ולמעלה אינו עובר באכילתו שאין לך השבת' גדולה מזו. א"כ שפי' י"ל דלר"ש נמי הוי לא תשחט משום לתא דחמץ [מ"מ לא נסתר מ"ש לעי' דלר"ש חיי' מלקו' על לא תשחט והא לפי דברינו עכשיו כיון דלר"ש נמי הי' משום לתא דחמץ א"כ הו"ל נל"ע כמו ב"י דחמץ ולא היה חיי' מלקות על לאו דלא תשחט. דמ"מ לר"ש לוק' שפיר דלר"ש לא הוי ב"י נל"ע כיון דתשביתו שייך משש ולמעלה וב"י רק מלילה ואילך הו"ל תשביתו לאו שקדמו עשה ודוק] והנה ראיתי בס' מנחת חינוך סי' פ"ט שנסתפק למאן דס"ל בהקטר' נמי עובר משום לאו דלא תשחט האיך הדין למאן דס"ל מס' זבחים פ"ד ע"א דאימורי' אין נפסלי' בלינה בראשו של מזבח ואפי' היו שם כמה ימים וכן פסק הר"מ פ"ג מהלכו' פסהמ"ק הלכה י"א האיך הדין אם הקטיר האימורי' לאחר פסח על החמץ אי נמי עובר או דלמא כיון דלאחר הפסח הוי שעת היתר חמץ אינו עובר והנה לכאורה י"ל דוודאי אי עיקר איסור דלא תשחט הי' משום לתא דאיסור חמץ א"כ בכה"ג היכ' דהקטיר לאחה"פ אינו עובר משא"כ אי לא הוי משום לתא דחמץ כלל שפיר עובר אפי' לאחה"פ נמי על הקטרה. והנה א"כ י"ל דלכאורה יש סבר' לומר דלא מקשי' הקטר' לשחיט' דבשלמא שחיטת הפסח דכל פעם שייך בי' משום איסור חמץ אפי' לר"ש דאיכא עכ"פ איסור עש' דתשביתו שפיר הוזהר על השחיטה משא"כ הקטר' קרבן פסח דשייך נמי בשעת היתר חמץ כגון לאחר הפסח שהיו כל ימות הפסח בראשו של מזבח. לא הוזהר' התורה עליו. אמנם אי ס"ל כדעת המלחמות שם דלר"ש ליכ' עשה דתשביתו כלל מו' ולמעלה וא"כ לא היי לאו דלא תשחט משום לתא דחמץ כלל (ועיין בס' מנחת חינוך שם שכ' נמי דלר"ש לא הוי לא תשחט משום לתא דחמץ כלל רק לע"ד דתלי' בזה אי לר"ש נוהג העש' דתשביתו עכ"פ מו' עד הלילה או לא) וא"כ ליכ' שום סבר' לומר לחלק בין הקטרה לשחיטה לומר דלא הזהיר' התורה על הקטרה על החמץ כיון דמשכחת לה נמי בשעת היתר חמץ. דהא על השחיטה גופ' נמי לא משום לתא דחמץ הקפידה התורה והי' לאו בפני עצמו וא"כ ה"כ על הקטרה אע"ג דמשכחת לה בשעת היתר חמץ לאחה"פ נמי אין חילוק וזהו הטעם למאן דס"ל אליב' דר"ש דמקשינן הקטרה לשחיטה דאי לא הוי משום לתמ' דחמץ אין שום סבר' לחלק בין הקטרה לשחיטה רק אי לאו דלא תשחט הוי משום לתא דחמץ אז יש סבר' שפיר לחלק בין הקטרה לשחיטה כמ"ש וא"ש מ"ש התוס' ד"ה ואיכא דלא מקיש דכפי הנראה מדבריהם יש סבר' שלא להקיש הקטרה לשחיטה ולפימ"ש א"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה