אור ברסלב
תבואות השדה חלק ב שער המועדים › שער ג

תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש

שער המועדים · שער ג

שער ב

אנא ד' למדני חקיך ידעני אורחותיך עזרנו על דבר כבוד שמך ולמען לא יבושו כל החוסים בך חנני דעה בינה והשכל בסוגי' דהועיל ומתוך מס' פסחים מ"ו מ"ז מ"ח ובמס' ביצה י"ב ע"א:

א מקרא מפורש יוצא דמלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט והי' בפ' בא אך אשר יאכל לכל נפש הי' לבדו יעשה לכם ובפ' אמור כל מלאכת עבודה לא תעשו ואין מלאכת אוכל נפש בכלל מלאכת עבודה עי' רמב"ן עה"ת פ' אמור ובס' החינוך מצוה רצ"ח כ' וז"ל וזהו פי' מלאכת עבודה שאינו לצורך אוכל נפש כו' עכ"ל וכן כ' הה"מ פ"א מהל' יו"ט כדברי הר"מ שם הלכה א' דמלאכת אוכל נפש לא הוי בכלל מלאכת עבודה ועי' פרמ"ג לאו"ח בפתיח' להלכו' יו"ט והנה הא דהתירה התורה אוכל נפש ביו"ט לא רק משום דחיה דנימא דמצות שמחת יו"ט דוחה ללאו דמלאכ' דהא חזינן דאפי' באוכל נפש שאפשר לעשות מעיו"ט שאינו מתקלקל כלל נמי מותר ביו"ט עי' תוס' מס' מגילה ז' ע"ב ד"ה כאן במכשירי' ובתוס' מס' שבת צ"ה ד"ה והרוד' ועי' באו"ח סי' תצ"ה ובפר"ח שם. אלא לענין מלאכת אוכל נפש הוי יו"ט לגמרי כחול דאי רק משים דחי' לא היה מותר היכ' שאין המאכל נפסד מאתמול דוגמ' לדבר בעשה דוחה ל"ת דאמרי' היכא שיכול לקיים את שניהם לא דחי העשה לל"ת וה"נ לא הי' מותר ביו"ט כיון שאפשר לעשות מאתמול או"ו דביו"ט הותר לגמרי. ואעתיק לך לשון הר"מ שהביא ברא"ש מס' יומא פ"ג שכ' וז"ל אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול וכו' עכ"ל. וכ' עוד שם דהא ביו"ט איכא עשה ול"ת באיסור מלאכ'. וא"כ אמאי שוחטים ביו"ט דמוטב היה לו לאכול נבלה שאינו אלא איסור לאו או"ו לגמרי התירה התורה מלאכת או"נ ביו"ט ע"ש היטב. רק. מ"מ שלא לצורך לגמרי אפי' מלאכ' או"נ מוטע' התורה מלכם ולא לנכרים ולחד תנא דרשי' גם ולא לכלבי' פי' מס' ביצה כ"א וכן לכם ולא לגבוה ומה"ט אמרי' נדרים ונדבות ביו"ט אע"ג שיש בהן צורך הדיוט ג"כ עי' היטב בתוס' מס' שבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין שורפי' קדשי' ביו"ט ובסוגיא ד"ה ולא תקרא לה שם ובמס' ביצה כ"ז ע"ב ד"ה ועל החלה ושם מבואר כיון דעיקרו לצורך גבוה אסור ועי' מס' פסחים ה' ע"א ד"ה ל"ת כל מלאכה שכ' דשריפ' חמץ ביו"ט אע"ג דלאחר שישרף ויעשה גחלי' יהי' מותר בהנא' מ"מ כיון שאינו יכול להנות מיד מתחלת הבער' אסור לשורפ' כמו נדונ"ד דאין קרבי' ביו"ט אע"ג שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף הרי מבואר דבעינ' שיהי' המלאכה נעשית מתחלה לצורך הדיוט דוקא דאז וודאי מותר אע"ג שאינו נהנה מיד כמו בשחיטה לצורך הדיוט שאינו יכול להנות עד שיתבשל מ"מ מותר כיון שעכ"פ המלאכה לצורך הדיוט. וכן אפי' אי הוי המלאכה לצורך מצוה מ"מ אי היה יכול להנות מיד בשעת המצוה היה מותר לפי"ז (רק שיטת הריטב"א בתוס' שבת כ"ד ע"ב דצורך הדיוט בטל לגבי' צורך גבוה ויבואר לקמן בס"ד) רק גבי נדונ"ד דאיכא תרתי שתחלת המלאכה הי' לצורך גבוה וגם אין יכול להנות מיד משו"ה אסור ועי' במג"א סי' תק"ז ס"ק ב' ובדג"מ שם שביאר דברי התוס' דמס' פסחים כמ"ש מ"מ אינו מותר ביו"ט לצורך גבוה רק קרבנות השייכי' ליו"ט כמבואר מס' ביצה י"ט בסוגי' דנדרים ונדבות ועי' בתוס' מס' ביצה כ"א ע"א ד"ה אבל שסיימו בסוף דבריהם ודל מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים משמע דס"ל דעיקר האיסור הי' משום דעיקר הכוונה לצורך גבוה. עכ"פ חזינן דאע"ג שהתורה התירה מלאכ' או"נ ביו"ט דאין זה בכלל מלאכת עבודה מ"מ כל שאינו לצורך הדיוט מקרי מלאכת עבודה ואסור. וכן היכא שמבשל לצורך נכרי נמי הוי מלאכת עבודה אע"ג שהי' מלאכת אוכל נפש לא הותר רק היכא שעושה לצורכו. רק שיש אופן דמותר אפי' שלא לצורך כלל כגון היכא דשייך הואיל וזהו נבאר לקמן בס"ד:

ב והנה מ"מ הא וודאי דלצורכו מותר לגמרי אוכל נפש אפי' במאכל שהיה יכול לעשות מאתמול בלי שום הפסד וקלקול ועפי"ז נ"ל לבאר דברי המכלת' סדר בא פ' ט' והובא ברמב"ן פ' אמור קפיטל כ"ג פסוק ט' וז"ל המכלת' אך אשר יאכל לכל נפש אוכל נפש דוחה יו"ט ואין כל עבוד' דוחה יו"ט שהי' בדין ומה במקום שאין מקצת או"נ דוחה שבת מקצת עבוד' דוחה את השבת מקום שכל או"נ דוחה יו"ט אינו דין שכל עבודה דוחה יו"ט ת"ל אך אשר יאכל לכל נפש כל או"נ דוחה יו"ט ואין כל עבודה דוחה יו"ט ויהא מקצת או"נ דוחה שבת והדין נותן ומה במקום שאין כל עבודה דוחה יו"ט כל או"נ דוחה יו"ט במקום שמקצת עבודה דוחה שבת אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת ת"ל אך אשר יאכל לכל נפש מקצת עבודה דוחה שבת ואין מקצת אוכל נפש דוחה שבת עכ"ל ע"ש. והנה מה שרוצה במכלת' לעשות ק"ו שיהי' מותר מקצת או"נ בשבת ממה שאין כל עבודה מותר ביו"ט וכל או"נ דוחה יו"ט ק"ו לשבת שמקצת עבוד' דוחה שבת יהי' מקצת או"נ דוחה שבת אין לו הבנה כלל והרמב"ן כתב וז"ל ופירש מקצת עבוד' כגון חובת היום תמידי' ומוספים (וזהו מותר אפי' בשבת) ואין כל עבודה דוחה יו"ט נדרים ונדבות אבל מקצת אוכל נפש לא נתברר לי פירושו ואפשר שמקצת פרושו כדי חייו ומקצתו תבשילי' מרובי' לתענוג ע"ש. אמנם לפימ"ש יש לפרש דברי המכלת' הכי דהנה לענין עבודה שאינו מותר ביו"ט רק מקצת עבוד' כלומר מה שקבוע זמנם ביו"ט דווקא שלא הי' יכול להקריב מאתמול ובאוכל נפש מותר כל אוכל נפש דהיינו אפי' מה שהי' יכול לעשות מאתמול דרק במכשירין מחלקי' בין אפשר לעשות' מאתמול או לא עכ"פ חזינן דלענין אוכל נפש התירה התורה טפי ביו"ט מלגבי עבודה דעבודה אינו מותר מה שאין קבוע לו זמן על היום. וא"כ בשבת שמקצת עבוד' דוחה שבת כלומר קרבנות הקבוע להם זמן שלא היה יכול להקריב מאתמול אינו דין שיהי' מקצת אוכל נפש דוחה שבת כלומר שיהי' מותר עכ"פ אוכל נפש כזו שלא היה יכול לעשות מאתמול כלומר שיהי' נפסד אם יעשנו מאתמול יהי' מותר בשבת ג"כ כיון דביו"ט חזינן שהקילה התורה לגבי או"נ טפי מבעבוד' א"כ נימא בשבת עכ"פ שיהי' אוכל נפש קי"ל כמו עבודה דהיינו שכמו לענין עבודה מה שלא היה יכול להקריב מאתמול דהיינו קרבנות הקבוע להם זמן מותר ה"נ באו"נ מה שמתקלקל אם עושה מאתמול יהי' מותר בשבת וע"ז הביא הפסוק אשר יאכל דבשבת אפי' מקצת או"נ אינו דוחה אע"ג דביו"ט דוחה כל אוכל נפש כלומר אפי' מה שמותר לעשות מאתמול וזהו הפירש במכת' ברור לע"ד בס"ד ודו"ק:

ג בפלוגתא דרבה ור' חסדא דר' חסדא ס"ל דאופ' מיו"ט לחול לוק' דלא אמרי' הואיל ורבא ס"ל דאינו לוקה משום הואיל ומקלעי לי' אורחי' אע"ג שבדעתו לא היה כלל אפי' על צד הספק אם יזדמנו לו אורחי' מ"מ אינו לוק' ואפי' איסור' ליכ' מה"ת דמה"ת מותר לגמרי מטעם הואיל לרבא דהכי משמע בסוגי' דרק מדרבנן אסור דהא פריך ומשום ערובי תבשילין שרינן אסור' דאוריית' משמע דלרב' משו"ה מהני ע"ת דליכ' אסור' רק מדרבנן מטעם הואיל אע"ג דלדידי' אין צרכי שבת נעשי' ביו"ט. ולכאורה י"ל דטעם פלוגתת' הי' דרבא ס"ל כמ"ש לעיל דמלאכ' או"נ לא היה מעולם בכלל איסור מלאכה ביו"ט כיון דלא הוי בכלל מלאכת עבודה כמ"ש לעיל בשם ס' החינוך והא דאסר' התורה לכם ולא לנכרי' אע"ג דמלאכ' אוכל נפש לא היה בכלל מלאכת עבודה לנכרי' הי' גזה"כ דאפי' היכא דשייך הואיל לא שרי לנכרים וכן כ' השטמ"ק למס' ביצה כ"א ע"ב ד"ה ופליג' דריב"ל וז"ל אבל לצורך גוי אפי' איכא הואיל אסור' דאורייתא איכא עכ"ל דלנכרי אסר' התורה להדיא משא"כ בדבר שהי' לצרכו כל היכא שיש צד שיכול להנות ממנו ביו"ט אע"ג דאין דעתו כלל לצורך יו"ט מותר רק בסמוך לביה"ש דליכ' שום צד שיהיה ביו"ט אסור מה"ת אפי' לרבה כמ"ש התוס' בסוגי' ד"ה אמנם ר"ח ס"ל דאינו מותר אפי' או"נ רק מה שהי' נעשה לצורך יו"ט משא"כ לצורך חול אע"ג שיש צד שיהנה ממנו ביו"ט כגון אי מקלעי ליה אורחי' זהו לא התירה התורה ולכאורה י"ל טעם פלוגתת' הי' כך דהנה ידוע דכל מקום שכתבה לנו התורה בלשון עשה או בלשון ל"ת בעינ' שיהיה בוודאי כך כסבר' החוו"ד ביו"ד סי' ק"י. והנה גם מלאכת או"נ כל שהי' שלא לצורך יו"ט כלל נוכל לומר דג"כ הו"ל בכלל מלאכת עבוד' וכן משמע מלשון הספרי שהבי' הרמב"ן פ' אמור שם וז"ל כל מלאכת עכורה לא תעשו מגיד שאסו' בעשיי' מלאכה מנין להתיר בו או"נ נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן מקרא קדש מה להלן להתיר בו או"נ אף כאן להתיר כו או"נ עכ"ל הבריית' דספרי וכ' שם הרמב"ן דאוכל נפש מרובה יהיה מלאכת עבודה והנה באמת פשיט' דכל מלאכ' או"נ מותר ביו"ט אפי' מרובה ולכך דריש לוה כבה מקרא כך כל מלאכת עבודה והיינו שאינו לצורך יו"ט כלל לא תעשו אמנם היינו דווק' מה שהי' וודאי מלאכת עבודה כלומר שאין שום צד שיהנה בו ביו"ט זהו דווק' אסר' התורה משא"כ כשיש איזה צד שיהנה ממנו עדיין ביו"ט כגון באופ' לחול דאתי' אם פשיט' לי' שהוא לא יהנה ממנו כמ"ש רש"י ד"ה האופ' דפשיט' לי' דלא חזי' לי' מידי האידנא מ"מ מותר דאינו מלאכת עבודה וודאי אולי יקלעו לי' אורחים. אמנם ר"ח דריש להתיר או"נ מקר' מפורש דאך אשר יאכל לכל נפש. וא"כ ס"ל דדווקא שעושה לצורך יו"ט דהי' בכלל מלאכת או"נ ליו"ט משא"כ לצורך חול אע"ג שיש צד שיצרכנו ליו"ט לא הוי בכלל דאך אשר יאכל לכל נפש דמכיון שכתבה התורה אך אשר יאכל בעינ' שיהיה וודאי לצורך יו"ט משא"כ מה שהי' לצורך חול רק על צד ההזדמן יוכל להיות שיהנה ממנו ביו"ט זה אסר' התורה ולא דרש ר"ח להתיר או"נ מקרא דכל מלאכת עבודה דס"ל דכל מלאכות הם בכלל מלאכת עבודה אמנם רב' ס"ל דכל שהי' לצורך יו"ט לא נכנס מעולם בכלל מלאכת עבודה רק כל שאינה לצורך היום זהו נכנס בכלל מלאכת עבודה וא"כ כיון דאפק' התורה בלשון לאו כל מלאכת עבודה וכו' היינו דווקא מה שהי' וודאי מלאכת עבודה משא"כ אם אפי' רק על צד ההזדמן יוכל להיות שיהנה ממנו היום כגון אי מקלעי לי' אורחים אין זה מלאכת עבודה רק לר"ח דס"ל דאפי' מה שהי' לצורך היום נמי לא אמעט ממלאכת עבודה רק מקרא דאשר יאכל לכל נפש בעינן שיהי' וודאי לאוכל נפש על היום משא"כ מה שהי' רק על צד ההזדמן יוכל להיות שיצטרך לו היום ואיהו עשה לצורך מחר זה לא הוי בכלל אשר יאכל וחיי' מלקות. הכלל העולה דלר"ח ס"ל היתר מלאכת או"נ לצורך יו"ט מקרא דאך אשר יאכל ולכך בעינן שיהי' נעשה ע"ד כך בבירור ולא מה שיוכל להיות רק על צד ההזדמן דהתור' לא דברה מספק רק מוודאי ורב' ס"ל דמלאכת או"נ לצורך היום מותר משום דלא הוי בכלל מלאכת עבודה ומלאכת עבודה לא מקרי רק מה שנעשה לצורך מחר וממילא כל שיש רק צד שיוכל להיות לצורך היום אמעט לי' מכלל מלאכת עבודה דמלאכת עבודה לא מקרי רק מה שהי' וודאי מלאכת עבודה שבשום אופן לא יהיה ראוי להיום כגון סמוך לשקיע' החמה כמ"ש התוס' ודו"ק: אמנם הא וודאי פשיט' דאפי' לר"ח אם אפה לצורך יו"ט שהי' סבור שיבאו לו אורחים ולא באו מ"מ אינו לוקה דמכיון שהיה עשה עכ"פ לצורך יו"ט הו"ל בכלל דאך אשר יאכל לכל נפש שמותר לצורך יו"ט וכן אי עשה לצורך חול ואח"כ נזדמנו לו אורחי' ואכלוהו ביו"ט ג"כ נראה דלר"ח לוק' דהא עכ"פ בשעת עשיה הו"ל לצורך חול ולא הוי בכלל דאשר יאכל ומהתימ' לי על הגאון בס' ברוך טעם בסוגי' דהפריס על גבי קרקע שכ' בפשיטות דאפי' לר"ח אם נזדמנו לו אורחים אינו לוק' וזהו תימא דא"כ איך משכחת שילק' לר"ח באופ' מיו"ט לחול הא הוי לי' מ"מ התראת ספק דלמא יבאו לו אורחי' היום ועיין בצל"ח שכ' דמשו"ה כ' רש"י דפשיט' לי' דלא חזי' לי' היום דאלא"ה הו"ל התרא' ספק. וא"כ לדעת הראשונים דאפי' לר"ח אינו לוק' א"כ הו"ל ה"ס דלמא יבאו אורחים ויצטרך לו היום ואך משכחת לה מלקות וע"כ כמ"ש דלר"ח דאוכל נפש אמעט מאך אשר יאכל א"כ בעינ' שבשעת עשי' יהי' לצורך יו"ט ולכך לא ס"ל הואיל ורב' ס"ל דאוכל נפש אמעט לי' ממלאכת עבודה וא"כ כל שאינו וודאי שאינו לצורך היום שאפשר שיהנה ממנו היום כגון שיבאו אורחים תו לא הוי בכלל מלאכת עבודה דעכ"פ אינו וודאי מלאכת עבודה כיון שמשכחת לה שיצטרך היום ולכך ס"ל הואיל:

ד ועפ"י מ"מ יש לומר דבר' נחמד בהך דבהמה מסוכנת דס"ל לרב' בשלמא לדידי דאמרי הואיל הואיל ואי בעי למיכל מצי אכל משו"ה ישחוט אלא לדידך דלא אמרי' הואיל אמאי ישחוט ומסיק משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית וא"א לכזית בשר בלא שחיטה ועיין בשטמ"ק ביצה כ"ה ע"א דמשו"ה מותר לר"ה אע"ג דלא אכל כיון דגמר בלבו לאכול הו"ל כמה דאמרי' אם הותיר הותיר לשבת כיון דעכ"פ על דעת יו"ט עשאה ולרב' כיון דלא הוי רק איסור' דרבנן משום הואיל א"כ כאן משום הפסד ממונו שרינ' לכתחלה אע"ג שאינו אוכל. והנה לכאורה יל"ד כיון דגם לרבה אע"ג דאי' לי' הואיל מ"מ אסור' דרבנן עכ"פ מיהו איכא וא"כ אמאי התירו לו שלא יאכל ולא יהי' מותר רק ע"י הואיל ולא הצריכו לו שיאכל דווק' שיהי' מותר אפי' בלא הואיל דלענין זה ל"ש משום הפסד ממונ' וראיתי בס' ברוך טעם שעמד בזה וכתב דמשום דס"ל לרב' דאפי' הואיל דמקלעי לי' אורחי' דלא הוי בידו אינו אסור רק מדרבנן א"כ הואיל כה"ג דאי בעי למיכל מצי אכל דהוי בידו מדרבנן נמי שרי עי"ש מ"מ הי' דוחק קצת דלמה לנו להתיר לשחוט בלא אכילה כלל ע"י הואיל כיון דמ"מ אפשר בלא הואיל. אמנם עפ"י מ"ש דמאן דל"ל הואיל ס"ל דמלאכת או"נ הותר מקרא דאשר יאכל ובעינן שיהי' בוודאי לצורך יו"ט ומאן דס"ל הואיל ס"ל מקרא דכל מלאכת עבודה וא"כ כל שאינו בוודאי שלא לצורך יו"ט ג"כ לא הוי לי' בכלל מלאכת עבודה כמה שביארנו לעי' באורך בס"ד א"ש עפ"י מה שנקדים הקדמה אחת: (ה) דהנה יש להסתפק מי שעושה לצורך יו"ט רק שא"צ לו לאכול רק ע"י אכילה גסה אם זהו נמי הוי בכלל מלאכת או"נ כיון שעכ"פ יאכל ממנו או דלמא כיון שבאמת אין צריך לו רק ע"י אכילה גסה לא הותר. ועיין בס' טור אבן באבני מלואים במס' מגילה ז' ע"ב שדעתו דשלא כדרך אכילתן נמי מקרי צורך קצת אמנם לענין אכילה גסה י"ל כך דהנה בשו"ת מהרשב"א סי' י"ז כתב דהא דאמרי' אין אכילה פחות' מכזית הי' רק במקום שאמר' התורה לא תאכל שתלה הכתוב באדם האוכל משא"כ במקום שנאמר לא יאכל דקאי על הדבר הנאכל אפי' בפחות מכזית נמי הוי בכלל לשון אכילה והנה לענין אכילה גסה נמי אם אנו דאין לגבי אדם האוכל לא חשיב אכילה שכבר קץ במזונו משא"כ אי אנו דנין על הדבר הנאכל הרי המאכל כמה שהי' ראוי לאכילה וא"כ כ"מ שנאמר בלשון יאכל גם אכילה גסה הי' בכלל. וזהו ברור בסברא. וא"כ נשמע לנו דבר חדש דלר"ח דס"ל דאוכל נפש ילפינן מקרא דאך אשר יאכל א"כ אם עשה לצורך יו"ט אע"ג שיהי' אצלו אכילה גסה ג"כ מותר מה"ת דבכלל אשר יאכל הי' כמ"ש אמנם לרבה דס"ל דלצורך היום מותר משום שאינו בכלל מלאכת עבודה א"כ ה"ד שהי' לצורך היום באמת שלא ע"י אכילה גסה משא"כ אם עושה לצורך אכילה גסה ממילא הו"ל בכלל מלאכת עבודה ואינו מותר מה"ת רק מטעם הואיל אי יזדמן לי' אדם שיצטרך לאכלו שלא יהי' נחשב אצלו לאכילה גסה. וא"כ לר"ח גם אכילה גסה הוי בכלל מלאכת או"נ ולרב' אכילה גסה לא הוי בכלל או"נ ודו"ק:

ו וא"כ ממילא א"ש דלרב' מותר לשחוט אע"ג שלא יאכל כזית דהנה רש"י ד"ה משום הפסד ממונ' כ' וז"ל גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית עכ"ל וא"כ משמע דאפי' כשיאכל לא יהי' רק אכילה גסה וכבר כתבנו דלרבה לא הותר כלל מלאכת יו"ט משום אכילה גסה. וא"כ א"ש דלכך לא הוצרכו חכמים שיאכל דווקא דוודאי אם ע"י מה שיאכל נרויח שלא נצטרך להתיר משום הואיל בוודאי הוי אמרי' לי' שיאכל שלא יצטרך לעשות ע"י הואיל משא"כ כיון דלרב' אכילה גסה לא הותר' בכלל מלאכ' או"נ ולא מותר לו לשחוט רק ע"י הואיל כלומר שיוכל להזדמן אחד שיוכל לאכול כזית בלא אכילה גסה שפיר התירו לו כאן לשחוט ע"י הואיל אפי' לכתחלה משום הפסד ממונ' דמה שהו' יאנס עצמו לאכול אכילה גסה לא הועיל כלום להיות היתר טפי משא"כ לר"ח דמלאכת או"נ מותר מאך אשר יאכל וכבר כתבני לעיל דלר"ח אפי' אכילה גסה נמי הוי בכלל אוכל נפש שפיר אמרי' דמשום הפסד ממונ' גמר בלבו לאכול כזית והו"ל כשוחט לצורך עצמו ומכיון ששחט לצורך עצמו ממילא מותר אפי' אם לא יאכל כמ"ש השטמ"ק במס' ביצה דהוי כמבשל ליו"ט והותיר לשבת. ומה שמסיים אליב' דר"ח ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אע"ג דלרב' נמי אמרי' הכי כיון דסגי' ביש שהות לאכול כזית וע"כ משום דא"א לכזי' בשר בלא שחיטה מ"מ י"ל דלרב' כיון דס"ל הואיל אפש"ל דלאו משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה שרינן רק מטעם הואיל דהא אפשר שיתקבצו הרבה אנשי' ויאכלו כל הבהמה משו"ה מותר דהא ס"ל הואיל והכא משום הפסד ממון שרי אפי' לכתחלה משא"כ לר"ח ע"כ צ"ל רק משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ודו"ק:

ז ואם כנים דברינו אלו י"ל במה שנסתפק בפרמ"ג בפתיח' להלכות יו"ט ס"א סעיף י"ט במי שמבשל איסור דרבנן ביו"ט כגון בשר עוף בחלב אי נימא כיון דמה"ת ראוי הו"ל בכלל או"נ ואינו לוק' או דלמא כיון דעכ"פ אסור לו לאכול לא הוי בכלל או"נ ולפי מ"ש י"ל כך דהנה באמת מצד הסבר' היה מקום לומר כיון דעכ"פ אסור לו לאכול לא הוי בכלל או"נ ולקי מה"ת. אמנם זה רבות בשני' אשר העליתי מסבר' בס"ד דכל איסור דרבנן כיון דאינו עובר רק על לא תסור לא מקרי איסור חפצא רק איסור גבר' דשם איסור חפצא לא יכולי' רבנן לעשות רק איסור גברא וא"כ לר"ח דהיתר אוכל נפש ילפינן מאשר יאכל שפיר איכא למימר דאע"ג דאסור מדרבנן מ"מ כיון דגוף המאכל לא נאסר שיהי' איסור חפצא רק איסור גבר' דרבנן מנעוהו מלאכול מ"מ שפיר קרינן בי' אשר יאכל דהא החפץ הי' בר אכילה והוי בכלל היתר מלאכ' או"נ משא"כ לרבה דכל שאינו לצורך היום הו"ל מלאכת עבודה א"כ כאן אע"ג שאינו אסור רק מדרבנן מ"מ כיון דידעינ' בוודאי שלא יאכל ולא יעבור אדרבנ' ממילא הו"ל בכלל מלאכת עבודה וודאי. ומ"מ יש לעיין כיון דאיסורי דרבנן הותרו לחול' שאב"ס א"כ ממילא הי' פטור ממלקות מטעם הואיל אי יזדמן לו חולי שאין בו סכנה דרק גבי חולי שיב"ס כתבו התוס' דהוי הואיל דל"ש משא"כ לחול' שאב"ס הו"ל שכיח ועי' היטב בפרמ"ג בפתיח' ולקמן גבי המבשל גיה"נ בחלב נבאר, עוד בס"ד. אמנם ביו"ד סי' קנ"ה משמע דאפי' אסורי דרבנן נמי אסורי' לחולי שאב"ס א"כ ל"ש הואיל באסורי דרבנן נמי ועוד י"ל דאפי' אי נימא דאיסורי דרבנן שרי לחולי שאב"ס נמי מ"מ ל"ש הואיל דהא לא שרי רק כשיש צורך לרפואה ומסתמ' זהו לא שכיח עכ"פ שיזדמן חולי כזה שיהי' לו רפואה עי"ז:

ח מדברי הרשב"א מס' שבת ל"ט משמע להדי' דס"ל דלמאן דלית לי' מתוך מכ"ש דלי' לי' הואיל עי"ש גבי לא יחם אדם חמין אא"כ ראוי' לשתיה. אמנם דעת הר"מ פ"א מהלכות יו"ט דמתוך לא ס"ל רק בהוצאה והבער' ע"ש בהה"מ שנתן טעם בהוצאה משום שהי' באוכל נפש עצמו. ובהבער' משום שנאמר לא תבערו אש וכו' ביום השבת ודרשי' בירושלמי ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט. ומ"מ לא דרשי' להתיר הבער' לגמרי ביו"ט רק כשיש צורך קצת ע"י מתוך כן כ' להדי' הפר"ח באו"ח סי' תצ"ה בד"ה ולכן נ"ל ע"ש. והנה לפי"ז י"ל דמאן דדריש לא תבערו בשבת לחלק דס"ל הבפר' לחלק יצאת באמת ל"א מתוך גם בהבער' וראיתי במג"א ריש סי' תקי"ח שכ' דל"ל דזהו תלי' בהא דאי ס"ל הבער' לחלק יצאת ל"א מתוך ומאן דס"ל ללאו יצאת אמרי' מתוך דא"כ מה קאמר רבא מס' פסחים ה' ש"מ מדר"ע תלת ש"מ הבער' לחלק יצאת וש"מ לא אמרי' מתוך דהא חדא הי' כיון דהא בהא תליא עי"ש. ולע"ד אין כאן קושי' כ"כ דאטו הוי הסבר' פשוט' כ"כ דמאן דס"ל לחלק יצאת לא ס"ל מתוך עד דנימא דרבא לא אצטריך לי' לאשמעי' אליב' דר"ע כלל דלי' לי' מתוך. ובאמת הא גופ' אשמעי' רבא דכיון דר"ע ע"כ ס"ל לחלק יצאת מדקאמר מצינו להבער' שהי' אב מלאכ' מה"ט גופ' נמי לא ס"ל מתוך בהבער'. ואדרב' מלישנ' דרבא הכי משמע דהא דלא ס"ל מתוך בהבער' הי' משום דקרא דלא תבערו אש בשבת לא אתא למעוטי ביו"ט אתה מבעיר ולומר בי' מתוך רק לחלק. דהנה באמת יל"ד בדברי רבא כיון דר"ע אומר אינו צריך הרי הי' אומר כל מלאכה ל"ת ומצינו להבער' שהי' אב מלאכה והנה ממה דנקט מצינו להבער' כבר ידעינן דלי' לי' מתוך רק ממה שמוסיף שהי' אב מלאכ' שמעינן דס"ל לחלק א"כ אמאי נקט רבא בריש' דש"מ מר"ע דס"ל לחלק ואח"כ נקט דלא ס"ל מתוך בריש' הו"ל למנקט דשמעינן מר"ע דלא ס"ל מתוך מדקאמר כתיב ל"ת כל מלאכה ומצינו להבער' וכו' ואח"כ הו"ל לומר דס"ל ג"כ לחלק מדמסיי' בסוף לישנ' שהי' אב מלאכה א"וו דאגב אורח' אשמעינן רבא סברת ר"ע מ"ט לא ס"ל מתוך ולכך הקדים משום דס"ל לחלק וממילא ליכ' יתורא דלא תבערו ביום השבת למעוטי יו"ט כיון דאצטריך לחלק א"כ ממילא מה"ט נמי לא ס"ל לר"ע מתוך ודו"ק. וכיון שזכינו לחלק תמיהת המג"א ממילא שפיר נוכל לומר דמאן דס"ל לחלק יצאת לי' לי' מתוך ומאן דס"ל ללאו יצאת שפיר ס"ל מתוך דכיון דחזינן דהבער' קיל משאר מלאכות אפי' בשבת דאינו אלא בלאו דרשינן נמי ביום השבת להקל ביו"ט טפי ולומר מתוך והנה לפי"ז אי ס"ל כשיטת הר"מ דלא אמרי' מתוך רק בהוצאה והבער' אין ענין כלל הואיל למתוך דמתוך ל"ש רק בהני שתי מלאכות והואיל הי' מילת' אחרית' דשייך בכל המלאכות כגון אפיה ובישול דהא רבה ור"ח להדי' פליגי אפי' באופן מיו"ט לחול. ובס' מג"ש במס' ביצה י"ב ע"א כ' דהואיל שייך אפי' היכא שהי' שלא לצורך כלל משא"כ מתוך דבעינן עכ"פ צורך קצת לדעת רוב הפוסקים. והנה הר"מ פ"א מהלכות יו"ט הט"ו פסק המבשל לצורך חול לוק' מטעם הואיל כרבה ולא נקט משום מתוך עי"ש בלח"מ אמנם ל"ק לדידי' דהא איהו פסק דבבישול לא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבער' ועי' בס' לחם יהודה על הר"מ פ"א מהיו"ט ובשעה"מ שם והא דקאמר ר"י הבער' ובישול אינו משנה דמשמע דבבישול נמי אמרי' מתוך וכן הקשו האחרוני' יתבאר לקמן בס"ד: (ט) הנה בהא דאמר ר"י מס' ביצה י"ב ע"ב הבער' ובישול אינו משנה דמשמע דבבישול נמי אמרי' מתוך ודעת הר"מ דבשאר מלאכות לא אמרי' מתוך וקשי' על הר"מ מר"י ראיתי בס' ראש יוסף למס' ביצה שכ' דבאמת ר"י ס"ל להדי' בירושלמי פ"ז ממס' שבת הלכ' ב' ובמס' ביצה פ"א הלכ' ג' דאם בשל נבלה ביו"ט אינו לוקה אלמא דס"ל דבבישול נמי אמרי' מתוך הרמב"ם הוכיח מ"מ שפיר דבשאר מלאכות ל"א מתוך מדפליגי רב' ור"ח בהאופ' מיו"ט לחול ולרב' נמי דאינו לוק' הי' רק מטעם הואיל משמע דהיכ' דל"ש הואיל. כגון סמוך לביה"ס נמי לוקה משמע דלא אמרי' מתוך בשאר מלאכות ומיין בס' מג"ש למס' ביצה שכ' דמתוך נמי לא שייך רק היכי שמותר לו לצורכה דאמרי' מתוך שהותר' לצורך וכו' משא"כ לאחר שכבר אכל דלא בעי לי' לצורכו ל"ש מתוך ושפיר צריכי' לטעמ' דהואיל עי"ש והנה בהשקפה ראשונה אמרתי דהא דאמר ר"י הבער' ובישול דפתח בתרתי בהבערה ובבישול וסיים בחדא בהבערה לחודא הי' כך דהנה כבר כתבנו לעי' דוודאי אי אמרי' דהבערה ללאו יצאה אלמ' דהבערה קיל משאר מלאכו' דרשי' נמי מה דכתיב לא תבערו אש ביום השבת למעוטי יו"ט דהיינו דאמרי' מתוך בהבער' עיין בס' באר יעקב לאו"ח סי' תקי"ח שהאריך בזה אמנם אי אמרי' לחלק יצאה לא דרשי' הך ביום השבת למעוטי הבער ביו"ט ולומר מתוך והנה הא דיש חילוק מלאכות ליו"ט או אין חילוק מלאכות י"ל דאי דרשי' חילוק מלאכו' מלא תבערו וכיון דנתנה התורה להדי' ביום השבת משמע דווק' בשבת חילוק מלאכו' ולא ביו"ט אמנם אי דרשי' חילוק מלאכו' מיעשה מאחת מהנה עיין מס' שבת ע' ע"א י"ל דה"ה ביו"ט כיון דלא כתיב מיעוט' דביום השבת ולא כמ"ש בס' ברוך טעם אפכא דאי ילפינן חילוק מלאכות מלא תבערו אמרי' דה"ה ביו"ט ואי אפשר לומר כך דהא כתיב להדי' ביום השבת] וא"כ העולה מדברינו דאי אמרי' הבער' ללאו יצאה שפי' אמרי' יש חילוק מלאכו' ליו"ט רק אזי אמרי' מתוך ואי אמרי' הבערה לחלק יצאה לא אמרי' מתוך גבי הבערה דמ"ש משאר מלאכות רק דא"צ אמרי' אין חילוק מלאכו' ליו"ט כמ"ש. והנה ר"מ במס' ביצה פיר' בהא דחייב משום הבערה ובישול דקסבר האי תנא יש חילוק מלאכות ליו"ט וזהו כוונת ר"י הבערה ובישול כלומר דמחייב' לי' תרתי דמשמע דיש חילוק מלאכו' ליו"ט זהו אינה משנה דאי ס"ל יש חילוק מלאכו' ליו"ט ע"כ לא ס"ל הבערה לחלק דא"כ הוי ממעטי' יו"ט מדכתיב ביום השבת וע"כ ס"ל ללאו יצאה וא"כ מוכח דאמרי' מתוך גבי הבערה כמ"ש דכיון דהבערה קולא משאר מלאכות גלתה התורה דביו"ט נימא מתוך גבי הבערה. אבל באמת בבישול גם ר"י לא ס"ל מתוך. וחיי ראשי שאחר שהעליתי זה מסבר' דנפשאי בס"ד ראיתי בס' צל"ח על ביצה שכתב כל הדברי' כהוייתן ונהניתי שכוונתי לדעת הגדול מ"מ אע"ג שדבר גדול דבר האדון לפי האמת לית' לדברינו דהא ר"י ס"ל להדיא בירושלמי דבשל נבלה ביו"ט אינו לוק' משמע דבבישול נמי ס"ל מתוך כמ"ש הראש יוסף וכן המפרש בירושלמי נמי פיר' בטעמ' דר"י דבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה היא משום מתוך וכן כ' הפר"ח לאו"ח סי' תצ"ה וא"כ וודאי הא דפריך הכא הבערה ובישול אינו משנה הי' משום מתוך דגם בבישול אמרי' מתוך ובעיקר הדבר אי גם כשאר מלאכו' אמרי' מתוך או לא הגם דמסוגי' דגמר' משמע דבשחיטה נמי אמרי' מתוך כמ"ש הראשוני' מ"מ מדברי הר"מ בחיבורו גם בפי' המשנה משמע טפי דס"ל דבשאר מלאכות אמרי' מתוך ועי' בס' בינה לעתים להגאון ר' יונתן פ"א מהיו"ט ונבאר עוד בזה בס"ד: (י) והנה לכאור' י"ל דטעמ' דר"י בירושלמי בבא נבלה ביו"ט דאינו לוק' לא משום מתוך רק כיון דהוא רוצה עכ"פ לאכלו ממילא הו"ל לצורך אוכל נפש אע"ג שאסור לאכלו מ"מ הי' רוצה בכך והו"ל לדידי' לצורכו וז"ל הירושלמי ר' חיי' בשם ר' יוחנן המבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט ר"ל אמר לוק' שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. והנה בתוס' כאן ד"ה מתוך הקשו מאי צורך יש במבשל גיד ביו"ט ותירצו כיון שהי' בדעתו של זה לאכלו אע"ג שהי' אסור צורך קצת מקרי. והנה כבר, תמה בזה הצל"ח דממנ"ש אי בתר דידי' אזלינן והוא אכלו א"כ לא ללקי כלל משום בישול דהוי לצורך אוכל נפש ממש. ואי בתר דעלמא אזלינן ולאחרי' אינו ראוי כיון שאסור א"כ צורך קצת נמי לא הוי ול"ש מתוך לשיטת התוס' ד"ה ה"ג דצורך קצת מיהו בעי עי"ש אמנם בדברי ר"י ור"ל י"ל הכי דר"י ס"ל דכל מלאכ' שהי' לצורך אכילה לא הוי מעולם בכלל מלאכת עבוד' והא דאסר' התורה לנכרי' או לגבוה הי' גזה"כ דלא אמרי' בכה"ג לא הואיל ולא מתוך עיין בשטמ"ק למס' ביצה אבל בכלל מלאכה לא הוי וא"כ אפי' אי בשל נבלה נמי אינו לוק' דמלאכת אוכל נפש כלומר מה שראוי לאכילה אע"ג שהי' אסור מ"מ לאו בכלל מלאכה הי' אמנם ר"ל ס"ל דמלאכת או"נ נמי הוי בכלל מלאכה רק לצורך יו"ט התיר' התור' וא"כ ממילא נבלה שאסור לו לאכול לא התירה התורה וזה שאמר ר"ל שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד כלומר דבישול נמי הוי בכלל מלאכת עבודה אע"ג שהי' באו"נ רק דלאכילה לצורך יו"ט התירה התורה וממילא גבי נבלה דאסור באכילה באיסור' קאי והלכך אפי' אכלו בתר הכי לוק' מ"מ משום מבשל שלא לצורך יו"ט ועיי' ברש"י ד"ה לוק' משום מבשל גיד ודו"ק: (יא) והנה בהיותי בזה נ"ל לתרץ מה שראיתי בשו"ת בשמים ראש סי' ס"ח שהקשה למסקנ' דמס' פסחים מ"ח ע"א דאמרי' אפיק הבערה ועייל עצי אשרה א"כ אמאי אינו לוק' משום הבערה נמי דתו ל"ל הואיל וחזי לי' לצורכו דהא כי מבעיר בעצי אשרה אסור לו להנות ממנו לכל דבר והו"ל הבערה שלא לצורך אמנם לדברינו ניח' דבאמת קשה מ"ט לוק' משום מבשל גיד ביו"ט הא לדידי' הו"ל לצורך או"נ כיון שבאמת אכלו אח"כ וצ"ל כמ"ש דמ"מ עיקר חיובא דבישול ביו"ט הי' בשעת הבישול ואז הו"ל שלא לצורך כיון דבאמת אסור הי' מה"ת ולא הוי כתרתי דסתרי מה דלוק' על האכילת גיד ועל הבישול דבישול ביו"ט ואכילת איסור הם שני ענייני' נפרדים. משא"כ לענין מבעיר בעצי אשרה דעיקר האיסור הי' משום שנהנה בעצי אשרה. ואי נימא דלוק' ג"כ משום הבער' שלא לצורך ביו"ט אמרי' דהא באמת הי' לצורך דהא הוא בשל ונהנה והו"ל לצורך יו"ט. ואי נימא דילקה על הך הבערה משום מבעיר בעצי אשרה כלומר ונהנה ממנו וגם משום הבערה שלא לצורך הו"ל כתרתי דסתרי דהא הבעיר בעצי אשרה ולא בשל אצלם כלום אינו לוק' ואדרב' מצוה קעביד לבער ע"א מן העולם כמ"ש בבשמים ראש שם וא"כ איך נוכל ללקותו גם משום הבער' שלא לצורך דהא הבער' באמת לצורך היה דהא היה דעתו לאכלו וכיון דכבר מלקי' אותו משום נהנה בעצי אשרה יהי' כתרתי דסתרי שילקה נמי משום הבער' שלא לצורך ביו"ט דהא באמת לצורך היה כיון שאכל מה שנתבשל ודע שיש כאן מקום עיון במבשל ביו"ט לאכול שלא כדרך אכילתן אי לוק' או לא דאפשר לומר דאע"ג דהוי שלא כדרך אכילתן מ"מ כיון שהוא רוצה לאכול בכך הו"ל לצורך אוכל נפש ועיין להגאון בטורי אבן מס' מגלה ז' ע"ב באבני מלואים שבסוף הספר שם והיה בזה מקום ליישב מ"ש התוס' פסחים מ"ז ע"ב ד"ה ועייל דלתני נמי גה"נ של נבלה דלוק' משום נבלה נמי ויהי' שש די"ל דמיירי שאכלו שלא כדרך אכילתן ואינו לוק' משום נבלה, רק משום גיד לוק' כמ"ש התוס' פסחים כ"ב ע"א ד"ה ור"ש דבגיד ל"ש אכילה למאן דס"ל אין בגידי' בנו"ט ובב"ח נמי לוק' שלא כדרך אכילה נמי משא"כ משום נכלה לא לקי בשלא כדרך אכילתן והא דבב"ח חל על גיד אי אין בגידי' בנו"ט י"ל דס"ל להאי תנא דכשם לענין בישול חיי' משום בב"ח ה"נ כל אכילה חיי' משום בב"ח אע"ג דאין בגידי' בנו"ט ולקמן נבאר עוד בס"ד אמנם אחר העיון קצת הי' לית' דאי ס"ל להאי תנא אין בגידי' בנו"ט גם משום בישול בב"ח אינו חיי' בגיד. ונ"ל באופן אחר דבאמת ס"ל להאי תנא אין איסור חל על איסור אפי' בכולל. והא דחיי' משום בב"ח היינו על החלב דהחלב נאסר משום בב"ח עיי' בהג"ה כסא דהרנ' בשו"ת בשמים ראש סי' מ"ח אמנם קשה הא גם החלב נאסר' משום טעם הגיד שנבלע בה וא"כ איך חל איסור בב"ח על איסור הגיד וצ"ל דס"ל להאי תנא טעם כעיקר לאו דאוריי' וא"כ לא נאסר' החלב משום גיד רק משום בב"ח ושפיר חל איסור בב"ח על איסור הגיד דבחלב ל"ש איסור גיד כלל כיון דטעכ"ע לאו דאוריי' משא"כ משום בב"ח נאסר' החלב ג"כ דבב"ח לכ"ע טעכ"ע דאוריית' וא"כ א"ש דלא חשי' נבלה דנבלה לא חל על איסור גיד ומתורץ נמי מה שהקשו האחרוני' עיין בחידושי ר' עקיב' איגר למס' ביצה בסוגי' דמתוך מאי קאמר ר"י הא מני ב"ש הי' דלי' לי' מתוך דלמא ר"ע הי' דנמי לא ס"ל מתוך מס' פסחים ה' ע"ב ולפי דברינו ניח' דבאמת מדלא חשי' האי תנא גיה"נ של נבלה צ"ל דלי' לי' איסור כולל וא"כ קשה אמאי חל איסור בב"ח על איסור גיד (ולי' לי' דהנאה הוי איסור מוסיף כמ"ש הר"מ בפי' המשנה במס' כריתות) וצ"ל דבב"ח מיירי שאכל גם החלב וקשה הא גם החלב כבר נאסר' משום טעם גיד הנבלע בה וצ"ל דס"ל טעכ"ע ל"ד וא"כ ליכ' לאוקמי' כר"ע דהא ר"ע אית לי' להדי' מס' פסחים מ"ד ע"ב טעכ"ע דאוריית' ולכך ליכ' לאוקמי רק כב"ש דלב"ש לא אשכחן להדי' דס"ל טעכ"ע דאוריית' ושפיר חל איסור בב"ח על החלב דלא נאסר' מטעם הגיד כיון דטעכ"ע ל"ד ודו"ק:

חלק שני נבאר בס"ד סוגי' דגמ' במס' פסחים (יב) מתני' כיצד מפרישי' חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה וכו' ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י וב"י אלא מפרשת' ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. והנה בגמ' מ"ח ע"א משמע דלר"א באמת עובר בב"י אם לא יאפנה ולר"י יהי' עובר משום ל"ת כל מלאכה אם יאפנה והקשה הפר"ח לאו"ח סי' תנ"ז הא יוכל לבטל אותה מקמא דתחמיץ ולא יעבור בב"י וכתב דכיון דמדרבנן צריכ' ביעור לא עבדינן תקנת' במידי דאסור מדרבנן עי"ש. ובס' אור חדש הביא קושי' זו בשם שו"ת הפנ"י ושם כתב דאי אמרי' דהא דעובר משום ב"י הי' רק משום דטוה"נ ממון א"כ איהו למי' מצי מבטל להך טוה"נ. אמנם אי אמרי' דהא דעובר משום ב"י הא רק משום הואיל אי בעי מתשל עלה שפי' י"ל דמ"מ אכתי אינו ברשותו לבטלה כיון דאכתי לא אתשל עלי' לאו ברשותי' הי' רק מ"מ עובר משום ב"י כיון דמצי להכניסו לרשותו ע"י שאלה. ולענין ב"י מהני כמו בדבר הגל"מ אפי' לאו כממון דמי מ"מ עובר משום ב"י דהתורה רבתה מלא ימצא כדאמרי' מס' פסחים ה' ע"ב וכה"ג כתב בשו"ת שאג"א סי' ע"ז עי"ש, אמנם אכתי קשה יתן לכהן ויבטלנה ומ"ש בס' אור חדש משום דר"א הא מתלמוד' ב"ש ואנהו ס"ל ביצה י"ב ע"ב דאין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט הי' דוחק קצת דא"כ אמאי קיי"ל בהא הלכה כר"א דלא יקרא לה שם עד שתאפה הא באמת הא דשרי ר"א לאפות אע"ג דא"א רק מטעם הואיל הי' משום דל"ל תקנת' אחרינן ולדידן הא מצי ליתנה לכהן והכהן יבטלנה ומ"ש עוד בס' אור חדש דאי יתן לכהן חיישינן דלמא אכל מיני' דכהן לא בדיל מחלה הי' ג"כ חששא רחוק' דמטומאה וודאי בדל. והנה הלום ראיתי אחרי ראוי בס' צל"ח כתב דע"כ מיירי בכהן קטן וליכ' כהן גדול דאי ליכ' כהן קול אפי' טהור' נמי לא יוכל לאפות' וא"כ צ"ל דאיכא כהן קטן וא"כ אי היה טהור' היה יכול לאפות' בשביל הקטן רק כיון דליכ' כ"ג לא מצי מבטל לה וכיון דהיא טמאה גם לקטן לא חזי' דמתני' מיירי בחלת א"י והישראל לא מצי מבטל לה כיון דאינו סלה רק משום הואיל ואב"ע מתשל עלה או משום טוה"נ אינו ברשותו לבטל הנך רואה שגדולי האחרוני' מחולקי' בזה היכא שעובר משום טוה"נ בב"י אי הוי ברשותו לבטל ג"כ דבס' אור חדש ד"ה אמר ר"י כתב להדי' דאי הוי שלו משום טוה"נ מצי לבטל ג"כ וכאן כתב הצל"ח במשנתינו דישראל בכל גוונ' לא מצי מבטל לה אפי' אי אמרי' דעובר בב"י משום טוה"נ ויבואר בדברינו בס"ד:

יג אמנם מה שנראה מדברי הצל"ח דפשיט' לי' דאפי' אי איכא כהן קטן הכהן קטן לא מצי מבטל לה משמע דס"ל דכיון דלאו בר קנין הי' מה"ת אינו ברשותו לבטלנה. לי הדבר צ"ע דנראה לי כיון דקיי"ל בדעת אחרת מקנה אותו אי' לי' לקטן זכיה מה"ת א"כ מכיון שנותנה לכהן קטן הרי זכה בה מה"ת ואפי' אי נימא דאין לו כח לבטל כיון שהי' קטן מ"מ הישראל תו אינו עובר משום ב"י כיון דקטן כבר זכה בה מה"ת בדע"א מקנה. ול"ל דעכ"פ הקטן יעבור בב"י כיון דלא מצי מבטל לה אע"ג שיוכל לקנות בדע"א מקנה מ"מ לא מצי לבטל הא בורכא דאטו הקטן מוזהר באיסור ב"י. ועי' בס' קצה"ח סי' רמ"ג סעיף ד' שכתב להדי' דבמתנות כהונה זוכה הקטן מה"ת דהוי דע"א מקנה וא"כ הדק"ל דאע"ג דמיירי דליכ' כהן גדול מ"מ כיון דהקטן זוכה בה א"כ ממילא אין הישראל עובר בב"י וודאי אי ס"ל דטוה"נ אינו ממון שפיר מצינו למימר דאפי' אי נותן לה לקטן לא הוי כדע"א מקנה ולא זכה הקטן מה"ת וממילא עובר הישראל בב"י משא"כ אי ס"ל טוה"נ ממון הוי דע"א מקנה וזכה בה הקטן מה"ת וממילא אין הישראל עובר בב"י וע"כ צ"ל דמתני' מיירי בליכא כהן כלל וא"כ שפיר עובר בב"י דאיהו לא מצי מבטל לה ומה שהי' קשה לצל"ח דאי מיירי בליכ' כהן כלל א"כ מאי ארי' בעיס' טמא' אפי' בטהורה אם יפרישנה לא יוכל לאפות' דהא לא חזי לי' נ"ל דל"ק דבטהורה יוכל לאפות לר"א דס"ל הואיל וס"ל נמי כרבה דאמרי' הואיל ומקלעי לי' אורחים וא"כ בטהור' שפיר יוכל לאפות אפי' אחר הפרשה משום הואיל ומקלעי לי' כהן ואין סבר' לומר דהואיל ומקלעי לי' כהן הוי לא שכיח. ובלא שכיח לא אמרי' הואיל כמ"ש התוס' ד"ה רבה לענין חולי שיב"ס דזהו אינו דוודאי כהן שכיח טפי מחולי שיב"ס ועי' שו"ת שואל ומשיב מהדור' תליתאי ח"א סי' שמ"ג שנסתפק בזה אי אמרי' גבי כהן נמי הואיל ולפימ"ש יש להבי' ראיה ממשנתינו דמדנקט רק לענין חלה טמאה ולא נקט בטהור' וע"כ מתני' מיירי דליכ' כהן כלל כמ"ש דאלת"ה הכהן מצי מבטל לה וע"כ דבטהור' מותר לאפות אפי' כי ליכ' כהן כלל מטעם הואיל ומקלעי לי' כהן וחזי לי' וחולי שיב"ס הוי לא שכיח טפי מכהן ודו"ק:

יד וע"פ הדברים האלה יש ליישב שיטת הרי"ף במ"ש דהלכת' כרבה דאמרי' הואיל ומקלעי לי' אורחי' משום דר"א דהלכת' כוותי' נמי סבר הואיל כהואיל אב"ע מתשל עלה והקשה הר"נ דלמא טעמ' דר"א משום טוה"נ ממון משו"ה עובר ועוד קשה דהא הואיל ואי בעי מתשל עלי' הוי רק לחומר' ומנ"ל דס"ל הואיל ומקלעי' לי' אורחים לקולא עי' בבעל המאור ומלחמות שהאריכו בזה אמנם לפי"ד א"ש שיטת הרי"ף דע"כ יש להוכיח דר"א ס"ל הואיל לקולא נמי דהנה יל"ד בלישנ' דגמ' דפריך בלשון קושי' לימא בטוה"נ קמפלגי. ומאי קושי' דלמא באמת בהכי פליגי אמנם נראה דהכי אזלא סוגי' דגמ' דהנה בס"ד לא הוי ידעינן מסבר' דהואיל והי' קשה למקשן הא מתני ע"כ לא מיירי דליכ' כהן כלל דא"כ בטהור' נמי לא מצי לאפות אחר ההפרשה וע"כ איכא כהן וקשה אמאי לא יבטל אותה הכהן וצ"ל דמיירי דליכ' רק כהן קטן ולא מצי לבטל כסברת הצל"ח אמנם אי ס"ל דטוה"נ ממון הרי גם הכהן קטן יזכה בדע"א מקנה כמ"ש הקצה"ח וא"כ ממילא לא יעבור בב"י וע"כ דטוה"נ אינו ממון ולא מצי הקטן לזכות בה וא"כ קשה ממנ"פ אי ס"ל טוה"נ ממון א"כ הרי הקטן זוכה בה מה"ת דאכתי אין הישראל עובר כב"י דכיון דטוה"נ ממון זכה קטן משום דהו"ל כדע"א מקנה ואי אין טוה"נ ממון א"כ ממילא לא עבר הישראל בב"י כיון דלא הוי ממונ' ומתני' ע"כ משמע דטעמ' דר"א דשרי לאפותה הי' כדי שלא יעבור בב"י כדאית' בתוספת' מדהשי' לו ר"י לא זהו חמץ שמוזהרי' עליו. והשיב לו התרצן דלכ"ע טוה"נ אינו ממון והא דישראל עובר משום הואיל ואי בעי מתשל עלי' וממילא ל"ק דיבטלנה ולא יעבור בב"י דכיון דהא דעובר עלי' הי' רק משום הואיל ומ"מ אינו שלו אינו ברשותו לבטלו. והיה קשה לי' להרי"ף כיון דבאמת ס"ל לר"א טוה"נ ממון כמ"ש הר"נ אמאי לא אוקמינן ר"א כטעמי' וצ"ל דס"ל לגמ' הכא דאי נימא גבי הך חלה אע"ג דאינו ראוי היום לכלום נמי טוה"נ ממון א"כ קשה יתננה לכהן קטן וע"כ דהכא באמת טוה"נ אינו ממון כיון דהך חלה אינ' שוה כלום ועי' בס' אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש ז"ל בסוגי' ולקמן נבאר עוד בזה בס"ד ולכך משני הגמ' לכ"ע טוה"נ אינו ממון ויהי' מיושב בזה נמי קושי' השאג"א סי' ע"ז דהא ר"י ס"ל ע"כ טוה"נ ממון מס' ב"מ י"א ע"ב במעשה דר"ג וזקנים שהקנה ר"י המעשר לר"ע. ולהנ"ל ניחא דכאן באמת טוה"נ אינו ממון משום דהך חלה לא שוה מידי. וא"ש סוגי' דגמ' דבס"ד דלא הוי ידעינן כלל מסבר' דהואיל הוי מוקי לה ע"כ דליכ' רק כהן קטן והי' קשה לו ממנ"פ יבטלנה הכהן הקטן כיון דע"כ טוה"נ ממון דאלא"ה אמאי עובר הישראל בב"י. אמנם למסקנ' דמוקמי' דטעמ' דר"א דעובר בב"י משום הואיל. וקשה יבטלנה הכהן וזהו דוחק לומר דכהן קטן לא מצי מבטל לה דכיון דנותן לו קודם שתחמיץ גם הכהן הקטן זוכה בה באמת דקודם שתחמיץ וודאי הו"ל ממון שיוכל הקטן לזכות בה וממילא יכול לבטלה קודם שתחמיץ. דבוודאי לענין שיעבור הישראל בב"י דזהו רק לאחר שהחמיצה שפיר אמרי' דבכה"ג לכ"ע לא הוי טוה"נ ממון לעבור משו"ה בב"י דהך חלה לא שוה מידי משא"כ אי נותנה לכהן קטן קודם שתחמיץ דאז שוה לי' ממונ' שפיר יוכל הכהן קטן לזכות בו וממילא אין הישראל עובר. וא"כ קשה יתננה לכהן קטן (דאפש"ל דלקטן שוה אפי' אם לא יוכל להנות ממנה רק באיסור ובפרט לשיט' הר"י בתוס' ד"ה לא תקרא לה שם דהא דאסור לשרוף חלה ולהנות בשעת שריפתה הי' רק מדרבנן דגזרי' לצורך אטו שלא לצורך פשיט' דלכהן קטן שוה ממונ' ומצי לזכות בה מה"ת וכאן אין הישראל עובר בב"י) וע"כ דליכ' שום כהן אפי' קטן וא"כ קשה אמאי נקט ר"א בעיס' טמאה אפי' בטהור' נמי לא מצי לאפות אחר הפרשה כקושי' הצל"ח וע"כ צ"ל דלפי האמת כיון דס"ל לר"א הואיל שרי לאפות בטהור' אפי' כי ליכ' כהן משום הואיל ומקלע לי' כהן. וא"כ שפיר הוכיח הרי"ף דר"א ס"ל כרבה דאית לי' הואיל ומקלעי לי' אורחי' דבגוונ' אחרינ' לא א"ש טעמ' דר"א דהא אפי' אי הכא טוה"נ אינו ממון לענין שאינו עובר בב"י והיינו משום דלא שוה מידי מ"מ הא כהן קטן מצי לזכות בה דלקטן שפיר שוה הך חלה להנות בה להסיק תחת תבשילו וכיון שקטן עכ"פ מצי לזכות בה א"כ אין ישראל עובר בב"י וע"כ דליכ' שום כהן כלל וא"כ קשה אפי' בטהור' נמי לא מצי לאפות, וע"כ דבטהור' שפיר מצי לאפות הואיל ומקלע לי' כהן וממילא מוכח שפי' משקלא וטרי' דגמ' דר"א ס"ל הואיל ומקלע לי' אורחי' נמי דאלא"ה גם בטהור' אין לו תקנה ודו"ק היטב כי הוא נכון בשיטת הרי"ף ובסוגי' דגמ' בס"ד:

טו מתני' לא תקרא לה שם עד שתאפה פרש"י דאכתי כל חדא וחדא חזא לי' דמפריש מכל חדא פורת' ולאחר אפיה אם רצה יפריש חלה שלמה על כולן. והנה כפי הנרא' וכן בסמוך מ"ח ע"א רש"י ד"ה אבל הכא עיקר היתר דאפי' לר"א הי' משום הואיל אי בצע מכל חדא פורת' והא דבאמת לא הצריכו חכמי' שיבצע מכל חדא פורת' ולא נצטרך להתיר משום הואיל כבר הקשה כן הרשב"א בתוס' ד"ה הואיל ותירץ דלא הטריחו חכמים לבצוע מכל חדא וחדא. אמנם כפי הנראה מרש"י ד"ה לא דכ"ע דהיתר אפי' בלא קריאת שם א"צ כלל לטעמ' דהואיל. וכן משמע מסיום לשון רש"י שכ' וז"ל וכל כמה דאפשר למיעבד שפיר בלא שום הואיל ניח' למיעבד ועיקר ההיתר הי' משום דאכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה הי' כדאמר ר"פ בדף מ"ח וטעמ' דר' יהושע דאוסר האפיה הי' משום דאיכא חדא דלא חזא לי' רק למסקנ' ס"ל לרש"י דר"א ור"י פליגי בהואיל דאפיה אי אמרי' דמשו"ה מותר לאפות הואיל אי בעי בצע מכל חדא פורת' עי' מהרש"ל ולא כמ"ש התוס' ד"ה הואיל בשם הרשב"א דלרש"י נמי אפי' להגירס' דבהואיל אי בעי מתשל עלי' פליגי מ"מ ההיתר דאפיה הי' ג"כ רק מטעם הואיל דעכשיו בס"ד לא צריכי' כלל לטעמ' דהואיל בהיתר אפיה. והנה לכאורה יש להבין באיזה סבר' פליגי ר"א ור"י דלר"א מותר לאפות משום דאכל חדא איכא למימר הא לאו חלה הי' ולר"י אסור לאפות משום דאיכא חדא דלא חזא לי' ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל באות ג דיש שני דרכי' או דאמרי' דכל מה שהי' לצורך יו"ט לא הי' מעולם בכלל מלאכת עבודה לענין אוכל נפש או דאמרינן דכל מלאכות הי' בכלל מלאכת עבודה ולצורך אוכל נפש לא הותר רק מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש. וא"כ מצינו לומר דר"א סובר דכל מה שהי' לצורך אוכל נפש לא הוי בכלל מלאכ' עבודה רק מה דלא חזי' לי' זהו בכלל מלאכת עבודה וא"כ אינו אסור רק מה שהי' וודאי לא חזי' לי' וא"כ כשלא קרא לה שם מותר לאפות דמעולם לא נכנס אפי' חלה אחת בכלל מלאכת עבודה דהתורה לא אסר' רק מה שהי' מלאכת עבודה וודאי משא"כ היכ' דאיכא למימר דלמא האי חזי' לי' או האי דעל כל אחד בפני עצמו לא נוכל להחליט ולומר שזהו לא יהי' חזי' לי' תו אינו בכלל מלאכת עבודה. אמנם ר"י סובר דכל מלאכות אפי' לצורך יו"ט הוי ג"כ בכלל מלאכ' עבודה רק לצורך יו"ט היתר מאך אשר יאכל לכל נפש וא"כ אמרי' התורה לא התירה רק מה שהי' וודאי בכלל אשר יאכל משא"כ היכ' דאיכא חדא דלא חזא לי' ואכל חדא איכא לספוקי דלמא זהו דלא חזי' לי' ממילא לא הותר מאשר יאכל ונשאר בכלל האיסור דכל מלאכת עבוד' ולפי"ז אי לא צריכין לטעמ' דהואיל בהיתר האפיה א"ש מ"ש התוס' מ"ט לא הוצרכו לבצוע מכל חדא ותירוץ התוס' דלא הטריחו חכמים הי' דחוק קצת ולשיטת רש"י וכפי הבע' המהרש"ל א"ש ודו"ק:

ועוד י"ל קצת באופן אחר במ"ש רש"י במתני' ולאחר אפיה אם רצה יפריש חלה שלמה על כולן ולכאור' ל"ש הך דינ' לענין היתר אפי' ביו"ט רק לענין הלכות חלה אמנם י"ל דהנה תוס' ד"ה הואיל הקשו דהא אפי' כי נמי בצע מכל חדא פורת' ג"כ איכא איסור אפיה כמו בעיס' חציו של נכרי וחציו של ישראל כיון דאפשר למפלגה בליש' והנה התוס' כתבו כיון דלא הוי רק איסור דרבנן לא אסרו משום תיקון חלה אמנם יש לתרץ הכי כיון דבאמת אם רוצה להפריש חלה שלמה ג"כ שרי א"כ ממילא לא דמי לעיס' חצי' של נכרי דהכא איכא טעמ' דכל חדא וחדא חזי' לי' אמנם אי יפריש חלה שלמה א"כ ג"כ איכא צד איסור משום דעכ"פ איכא חדא דלא חזא לי' אמרינן נמי אפכא דלמא יבצע מכל חדא פורת'. וכיון דבין כך וב"כ ליכ' רק איסור' דרבנן או מטעמ' דכל חדא חזא לי' או דבצע מכל חדא פורת' שפיר יש לן להתיר בכל חדא מהני גוונ' ולומר דבכל גוונ' ליכ' איסורו דאם תרצה לאסור משום דאפשר למפלגי' בליש' אמרי' דלמא יפריש חלה שלמה. ואם תרצה לאסור משום דאיכא חדא דלא חזא לי' אמרי' דלמא יבצע מכל חדא. וא"כ א"ש מה שלא הוצרכו באמת לבצוע מכל חדא כיון דעיקר גרם היתר אפי' הי' רק משום דבידו להפריש חלה שלמה ג"כ וא"כ א"ש מ"ש רש"י לאחר מ"ש רש"י דכל חדא חזי' לי' דמפריש מכל חדא פורת' ולאחר אפיה וכו' דרש"י כתב בזה דזהו גורם ההיתר האפי' כיון דיוכל להפריש מכל חדא וגם אם ירצה יפריש חלה שלמה א"כ אין לאסור בשום צד דמשו' דאפשר למפלגא בליש' ליכ' איסור כיון דאפשר להפריש חלה שלמה. ומשום דאיכ' חדא דלא חזי' ג"כ אין איסור כיון דמצי לבצע מכל חדא. ואין לומר דממנ"פ איכא איסור' דכיון דלא הוי רק אסור' דרבנן אזלינן בכל צד לקולא וכד דייקת בלשון רש"י תראה שכוונת לשונו כך הי' דמעיקר' נקט דאכתי כל חדא וחדא חזא לי' זהו משמע שמפריש חלה שלמה כדאמרי' בגמ' מ"ח כל חדא וחדא חזי' לי' דהיינו שמפריש חלה שלמה ואח"כ נקט רש"י דמפריש מכל חדא פורת'. וא"כ נראה כסותר עצמו מני' ובי' א"וו דכוונ' רש"י הי' דההיתר אפיה באמת הי' רק משום דהבריר' בידו לעשות כמה שירצה וכיון דלא הוי רק איסור' דרבנן לר"א כמ"ש דכל היכ' דליכא רק ספק בכל חדא או לא חזי' לי' תו לא הוי בכלל מלאכת עבודה שפיר מהני להתיר בכל גוונ' משום דבכל חדא מהני גווני איכא צד להתיר' וא"כ מה שמסיי' רש"י ולאחר אפיה וכו' הי' נתינ' טעם משום מה לא אסרו כי מפריש מכל חדא כיון דאפשר למפלגי' בליש' כקושי' התוס' ולכך כ' רש"י אם רצה יפריש חלה שלמה ממילא אין לאסור משום דאפשר למפלגי' בליש' וא"ש הכל בס"ד ודו"ק היטב:

טז בתוס' ד"ה הואיל תימא לרשב"א אמאי אין יוצא במצה של מע"ש למ"ד ממון גבוה הי' הואיל אי בעי מתשל עלי' וכן הא דאמרי' אבל אתה רוא' של אחרי' ושל גבוה של גבוה נמי אמאי לא חשי' כשלו הואיל אי בעי מתשל עלי' ותירץ הר"י ג' תירוצים האחד שאני הנהו דגלו רחמנא להדי' דכתי' בהו קדש לד' חשבינהו כשל גבוה ב' היכ' דאתא הקדש ליד גזבר לא אמרי' הואיל אי בעי מתשל והואיל אי בעי פרק בלא"ה נמי לא אמרי' דא"כ הוי כקונה דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני לי' ועוד תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו והנה בדברי תוס' האלו יל"ד טוב' מה בעי בכל הנהו תירוצי' ועוד יל"ד דמעיקר' תירץ דאינו עובר בשל גבוה הואיל אי בעי פרק לי' דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו. וכי מה פשיט' לי' יותר להתיר בשל נכרי מהקדש אי לא הוי אמרי' דהואיל אי בעי פריק ליה לא אמרי' וגם הא דאמר כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו דמשמע דלהך סבר' לא צריכין לחילוק בין אי בעי מתשל ובין אי בעי פריק לי' א"כ ממילא קשה מ"ט עובר לר"א בב"י הואיל אי בעי מתשל עלי' הא מכיון שנתחמץ בוודאי תו לא יתשל עלי' ועיי' פנ"י שכ' דרק בחמץ אמרי' דעובר בב"י הואיל אי בעי מתשל משום דבחמץ אע"ג דלא הוי ממונו ממש נמי חשבי' כשלו דאפי' בדבר הגורם לממון נמי עובר בב"י אפי' אי בעלמ' לאו כממון דמי כדאמרי' לעיל ה' ע"ב. אמנם מדברי התוס' נראה דלא נחתו להך סבר' דא"כ לא היה קשה כלל ממעשר שני שיהי' יוצא ידי חוב' מצה עוד יל"ד גם בדברי הגמר' איזה דקדוקי' אי מ"ש הואיל ואי בעי אתשל עלי' ממוני' הי' מה קאמר ממוני' הי' הא עיקר לענין חמץ שיהי' שלו ומה נ"מ אי יש לו דין ממון אי לא ולא הו"ל לומר רק דידי' הי' ב' מה קאמר ר"י במתני' אם החמיצ' החמיצה דכל הלשון הי' מיותר. ג' הי"ל לומר אם תחמיץ. ודקדוקי' אלו ראיתי בכתבי יד של הגאון ר' יודא אסאד ז"ל. ד' קושי' השעה"מ כיון דקיי"ל דאין נשאלי' בשבת ויו"ט א"כ ממילא לא יתשל עלי' עיין פ"ג מהיו"ט בדברי שעה"מ שם:

יז ונראה ליישב כל הני דקדוקי' כך דסבר' ר"א הי' כך דהנה הך חלה טרם שקרא עלי' שם חלה היתה ממונו ורק עכשיו בעינן לומר ע"י שקרא לה שם שתצא מרשותו שלא לעבור בב"י בזה אמרי' כיון דהך דיבור יוכל להיות נעקר מעיקרו ע"י שאלה וזהו כוונ' רש"י ד"ה לא דכ"ע יכול לשאול לחכם ולעקור דבורו וא"כ לא חשיב כך דיבור שיצא משו"ה מרשותו וזהו כוונת הגמ' ממוני' הי' כלומר דלא תימא שכיון שיכול לשאול אמרי' כדידי' הי' מהשת' כלומר שיוכל להכניסה לרשותו ע"י שאלה דבאמת משו"ה לא הוי עבר בב"י דאין זה סבר' ע"י שבידו להכניס לרשותו שיהי' כשלו רק דאנן אמרי' דאדרב' מעולם לא יצאה הך חלה מרשותו. דהא דנגרע רשותו ממנו הי' רק ע"י קריא' שם וכיון דהך דבור' יוכל להיות נעקר מעיקר' א"כ לא חשי' הך דבור שיצא משו"ה מרשותו וז"ש ממוני' הי' כלומר שמעולם לא יצא מרשותו הך חלה אעפ"י שקרא לה שם וא"כ ל"ק נמי מ"ש השעה"מ הא אין נשאלי' בשבת ויו"ט דאין כוונ' הגמ' בטעמ' דר"א דמשו"ה עובר דיש איזה חשש דלמא יתשל עלי' רק דאנן אמרי' דבדבור' בעלמ' כיון שהחלה הי' עדיין ברשותו מונחת רק ע"י קריאת שם חלה לומר שיצאה מרשותו זהו לא אמרי' כיון דהדבור ההוא ישנו במציאות להיות נעקר מעיקרו א"כ ע"י הך דבור' לא יצא עדיין מרשותו כלל והוי כאילו נשאר ברשותו מעיקרו וז"ש ממוני' הי' כלומר כמה שהי' מעיקר' טרם שיקרא שם חלה משא"כ אילו הי' אמר דידי' הי' היינו יכולין לטעות ולומר דכוונת הגמ' הי' דע"י שישנו בשאלה ויכול להכניסו לרשותו חשבי' לי' כשלו ובאמת זהו אינו דא"כ הי' קשה מחמץ של הקדש דנמי ישנו בשאלה ואפ"ה אינו עובר וע"כ דזהו אין סבר' כלל לומר משום שיכול להכניסו לרשותו יהי' נחשב כשלו מהשת' ויעבור עליו. רק דאנן אמרי' דהך חלה חשבינן לי' כאילו לא יצא עדיין מרשותו מעולם וז"ש ממוני' הי' וא"כ שיעור דברי התוס' כך הי' דמעיקר' תירצו דהקדש ומע"ש חשבם הכתוב להדי' שהי' של גבוה וא"כ אכתי יקשה נילוף מהתם דלא אמרי' הואיל אי בעי מתשל עלי' וע"ז תירץ עוד הר"י דהיכ' דאתי' ליד הגזבר לא אמרי' הואיל כלומר דבשלמא הך חלה שבאמת מונחת ברשותו אמרי' דמשום קריא' שם בעלמא כיון שיכול לעקור דבורו חשבי' כאילו הי' עדיין ברשותו משא"כ גבי הקדש שכבר אינו ברשותו רק שע"י שאלה יוכל להכניס לרשותו לא אמרי' הואיל וכה"ג מחלקי' התוס' מס' פסחים ו' ע"א ד"ה התם גבי בהמת ארנונא לענין היכ' שמעיקר' היתה שלו או אם מעיקר' היתה של נכרי. ואח"כ הקשו עכ"פ לענין הקדש כיון דעומד לפדות דחמץ של הקדש מיירי מסתמא הקדש בדק הבית שהי' קדוש' דמי' ומכיון דמצו' לפדותו אמאי לא נימא דהוי כשלו דכל היכ' דהוי מצו' לפדות ס"ל כפדוי דמי כדאית' להדי' מס' מנחות ק"א ע"ב עי"ש. וע"ז תירצו דאי בעי קני' לי' לא אמרי' כמו דאינו עובר בב"י בחמץ של נכרי אמנם אכתי אין הדמיון עולה יפה דבשלמא חמץ של נכרי אטו מצו' רמי' עליו לקנותו לכך לא חשי' לי' כשל משא"כ של הקדש מצו' לפדותו ולכך תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו כלומר דהא אם יפדה אותו באמת יעבור בב"י וא"כ ממילא אין מצוה לפדותו ושפיר לא חשי' לי' כשלו משא"כ לענין הך חלה אע"ג דמסתמ' נמי לא יתשל עלי' מ"מ אנו אמרי' דמעולם לא יצא ע"י הך דבור מה שיכול להיות נעקר מעיקר' נשאר עדיין ברשותו וממוני' הי' וא"כ זכינו לדין דסבר' ר"א בהך הואיל אי בעי מתשל עלי' הי' דע"י הך דבור בעלמ' שישנו בשאלה לא יצאה כלל הך חלה מרשותו ובזה יש ליישב מ"ש רש"י מ"ח ע"א ד"ה אבל הכא וז"ל דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל אי בעי מייתי לי' לרשותו עכ"ל ולפימ"ש א"ש דבאמת הואיל אי בעי מייתי לי' לרשותו לא אמרי' אבל אנן אמרי' דמעולם לא התחילה כלל לצאת מרשותו ע"י דבור' בעלמ' מה שיוכל להיות נעקר מעיקר':

יח אמנם סבר' ר' יהושע י"ל דס"ל כיון דחמץ באמת אינו ברשותו כיון שאסור בהנא' רק שהכתו' עשאו כאילו הי' ברשותו א"כ אנן אמרי' דדווק' גבי חמץ שהי' באמת שלו לגמרי רק ע"י איסור חמץ גרידא נפקע מרשותו בזהו אמרי' דהתור' עשאו כאילו הי' ברשותו ועיין שו"ת נו"ב מד"ק לאו"ח סי' י"ט משא"כ כאן הך חלה כיון שעכ"פ נקלש רשות הבעלי' במקצת ע"י קריא' שם אע"ג שהדבור ההוא אינו חזק כ"כ להיות נעקר לגמרי רשות הבעלי' ממנו כיון שישנו בשאלה מ"מ כיון דאקלש רשות בעלי' עכ"פ תו לא חשי' כשלו לעבור עליו. וא"כ ר"י ג"כ מוד' באמת דהך חלה ע"י קריאת שם בעלמ' טרם שהגיע ליד כהן לא יצאה מרשות בעלי' לגמרי כיון שישנו בשאלה רק מ"מ ס"ל דאינו עובר כיון שבאמת לולא גזה"כ היה האיסור חמץ בעצמו מפקיע הך חלה מרשות הבעלי' רק דהתורה עשאו כאינו ברשותו ממילא כל שיש עכ"פ איזה דבר נוסף על זה לומר שעכ"פ נקלש רשות הבעלי' ע"י קריאת שם חלה תו אינו עובר. וז"ש ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרי' עליו. וקשה הא הך חלה לא יצאה לגמרי מרשו' בעלי' כיון שישנו בשאלה ע"ז השיב לו ר"י באמת קודם שנעשי' חמץ אינו יוצאה מרשותו לגמרי אמנם כיון דקודם שנעשה חמץ לא אכפת לן כלל במה שהי' ברשותו רק לאחר שנעשה חמץ. וא"כ אז ממילא נפקע מרשותו ע"י איסור הנא' רק מגזה"כ דעשאו כאילו ברשותו ע"ז אמרי' דדווק' בחמץ כזה שקודם שנתחמץ היה לגמרי ברשותו בזה גלה לן הכתוב דאיסור חמץ אינו מפקיע מרשותו לענין ב"י משא"כ הכא כיון שגם קודם שנעשה חמץ נגרע במקצת עכ"פ רשות הבעלי' אע"ג שעדיין לא יצא מרשותו לגמרי בקריאת שם בעלי' מ"מ בכה"ג שפי' מהני האיסור חמץ להפקיע רשות הבעלי' לגמרי שלא יהי' כשלו לעבור על בב"י וז"ש ואם החמיצה החמיצה דהי' מיותר לגמרי דסגי' לן במה שאמר לא זהו חמץ שמוזהרים עליו אלא ר"י בא לנו להורות הגם דבקריא' שם בעלמא לא סגי' לן דלפקע רשות הבעלי' לגמרי כיון שישנו בשאלה מ"מ אא"כ כשנעש' חמץ יוצא לגמרי מרשותו דבכה"ג אפי' אם רשות הבעלי' לא נפקע לגמרי רק שנגרע במקצת נמי לא גלה לן הכתוב שיהי' ברשותו ולכך אשמעי' ואם החמיצ' וכו' כלומר דבכה"ג האיסור חמץ מפקיע לה מרשותו אמנם אליב' דר"א אפש"ל דאיהו סובר דא"צ לומר דרק מגזה"כ עשאו כאילו ברשותו. רק דהי' ברשותו ממש אע"ג דאסור בהנא' כמ"ש השאג"א סי' ע"ז דאי ס"ל חמץ לאחר זמנו מותר בהנאה מה"ת א"כ הרי הי' ברשותו ממש עדיין והלכך הך חלה לא נפק מעולם מרשותו ע"י קריאת שם בעלמא כוון שישנו בשאלה ומתורצי' בס"ד כל הקושיות ודקדוקי' בתוס' ובגמ' ודו"ק: (יט) עוד י"ל במ"ש ר"י ואם החמיצה החמיצה עפ"י מ"ש בס' אור חדש לתרץ הקושי' מאי חשש' דיעבור בב"י הא יוכל לבטל קודם שנתחמץ ותירץ דר"א ס"ל חמץ נוקשה מותר בהנאה כמ"ש התוס' מס' פסחים כ"ג ע"ב ד"ה מאי בינייהו אליב' דחזקי' וטרם שיגיע לכלל חמץ גמור נעש' נוקשה ועובר בב"י ואז לא מהני הביטול כיון שמותר בהנאה לא סגי' בביטול בעלמ' ע"ש וא"כ י"ל דר"י ס"ל דנוקשה נמי אסור בהנאה וז"ש לא זהו חמץ שמוזהרים עליו כלומר לדידי ליכ' כאן איסו' ב"י כלל כיון שאינו שלו רק אפי' לדידך הא יש תקנה ע"י ביטול ול"ל שבשע' שיהי' נוקשי' יעבור בב"י דאז מותר בהנא' ולא סגי' בביטול זה אינו ואם החמיצה החמיצה נקט כפל לשון כלומר דאפי' מה שהחמיצה קודם שנעשה חמץ גמור דהיינו בשע' שהי' נוקשה ג"כ הוי כשאר חמץ שאסור בהנא' וא"כ סגי' לי' בביטול כמ"ש הר"נ רי' מס' פסחים דכל היכ' דאסור בהנאה דבלא"ה אינו ברשותו סגי' לי' בביטול בעלמ' אמנם זהו לפלפולא בעלמא באמת אכתי קש' גם לר"א אפי' אי נימא דלחמץ נוקש' לא סגי' בביטול בעלמ' כיון שמותר בהנא' יוציאנו מרשותו לגמרי ואי משום איסור טלטול הא לא הוי רק מדרבנן ועיין במג"א סי' תמ"ו וכבר הרגיש בזה בס' אור חדש בעצמו:

כ עפ"י מ"ש לעיל באות ט"ו דטעמ' דר"א בהיתר אפי' משום דכל חדא חזי' לי' הי' משום דס"ל דכל שהי' לצורך אוכל נפש לא היה מעולם בכלל מלאכת עבודה א"ש נמי מ"ש הרי"ף דר"א, ס"ל כרבה בהך הואיל ומקלעי לי' אורחי' עפ"י מ"ש לעיל באות ג' בס"ד דסבר' רבה דס"ל הואיל נמי משו"ה הי' דכל שאינו דבר ברור שאינו לצורך יו"ט ממילא לא הוי בכלל מלאכת עבודה ור"ח ס"ל דהיתר מלאכת או"נ הוא רק מאשר יאכל לכל נפש וא"כ כל שאינו לצורך יו"ט וודאי תו לא הוי בכלל אשר יאכל כמ"ש לעיל באורך בס"ד. וי"ל עוד בזה דר"א לשיטתו דס"ל הואיל לענין מלאכת יו"ט דהנה באמת אי הו"א כמ"ש הר"מ בראש מס' יומא שהבאתי לעיל בריש הסוגי' דהו"א דהא דהיתר מלאכה או"נ ביו"ט הי' משום דמצוה דשמחת יו"ט דחי לי' לל"ת א"כ פשיט' דל"ש לומר הואיל דכל שאין לו צורך עכ"פ למה יעבור בחנה על איסור מלאכה אמנם אי אמרי' דלאו משום דחית עש' לל"ת הותר אוכל נפש ולגמרי הותר כמ"ש דלא הוי בכלל מלאכת עבודה שפי' י"ל דאמרי' הואיל. והא דאסור לנכרים ולגבוה הי' מגזה"כ כמ"ש השטמ"ק למס' ביצה והבאתי לעיל בס"ד. ועי' להגאון מהר"ם בנעטה בספרו מגן אבות למס' שבת כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה לפי שאין שורפי' קדשי' ביו"ט וא"כ א"ש דהנה וודאי אי אמרי' דלא בעינן ביו"ט לכם דווק' א"כ מותר להתענות ביו"ט ל"ש לומר דמשום שמחת יו"ט ידח' לאיסור מלאכ' וצ"ל ע"כ דמלאכה או"נ לא הי' בכלל מלאכת עבודה וא"כ ר"א לשיטתי דס"ל מס' ביצה ט"ו ע"ב או כולו לד' ע"כ לאו משום דחית עש' לל"ת הותר מלאכת או"נ רק שהותר' לגמרי ולכך ס"ל שפי' הואיל. משא"כ ר"י מצי סבר דהא דהתירה התורה מאך אשר יאכל הי' משום מצות שמחת יו"ט. וא"כ כל היכ' דאיכא חדא דלא חזי לי' ממילא הי' בכלל דלא תעשה כל מלאכה אע"ג דלא ידעינן איזה לא חזי' לי' מ"מ יש כאן איסור לאו להדי' ולכך אסור האפיה אפי' כי לא קרא לה שם חלה. ועיין צל"ח שכ' דלס"ד דלא פליגי בהואיל מצינו לומר דגם ר"י מודה שמותר לאפות קודם קריא' שם רק כיון דס"ל טוה"נ אינו ממון וממילא אינו עובר בב"י ס"ל לר"י מפרשת ומנחתה עד הערב כלומר שא"צ דווקא לאפותה כיון שאינו עובר בב"י ולקמן בסוגי' הגמ' גבי הא דא"ל ר"י לר"א לדבריך הרי הו' עובר משום ל"ת כל מלאכה נבאר עוד בס"ד ודו"ק היטב:

כא במ"ש הרשב"א בתוס' ד"ה הואיל בכוונת רש"י דאע"ג דכי קרא לה שם מצי נמי לאפו' ע"י הואיל ואי בעי מתשל עלי' מ"מ כיון דאם יקרא לה שם נצטרך לומר תרי הואיל כלומר הואיל ואי בעי מתשל והואיל אי בעי בצע מכל חדא ותרי הואיל ל"א. נ"ל כוונת הרשב"א אע"ג דרש"י כ' להדי' כל כמה דאפשר למיעבד בלא שום הואיל דמשמע דכה"ג היכ' דלא קרא לה שם א"צ לטעמ' דהואיל דבלא"ה מותר משום דאכל חדא איכא למימר הא לאו חלה הי' כמ"ש המהרש"ל ג"כ בכוונת רש"י, נ"ל דס"ל להרשב"א דבאמת באיסור דאוריית' היכ' דאיכא הואיל איכא איסור' דרבנן עכ"פ כמה דמשמע בסמוך בגמ' דלרב' משו"ה צריך ע"ת להפקיע האיסור דרבנן עכ"פ אע"ג דס"ל הואיל וא"כ י"ל דבאיסור דרבנן היכ' דאיכא הואיל נחתינ' חד דרגא ומותר אפי' לכתחלה וא"כ א"ש דבאופ' מיו"ט לחול כיון דלולא הואיל איכא איסור דאוריית' דהא אינו לצורך אוכל נפש כלל. רק ע"י הואיל אמרי' כיון שעל צד ההזדמן יכול להיות עכ"פ שיהי' לצורך יו"ט אי יקלעי לי' אורחי' ממיל' לא הוי בכלל מלאכת עבודה וודאי ואינו אסור רק מדרבנן כמ"ש לעיל באות ג' בס"ד. וה"נ אי קרא לה שם דאז הוי וודאי שלא לצורך דהא הך חלה טמאה אינו ראוי לאכילה לשום אדם מ"מ כיון דאיכא הואיל אי בעי מתשל א"כ ממילא יוכל להיות על צד ההזדמן שיתשל ויהי' ראוי לאכילה מ"מ יש כאן איסור דרבנן עכ"ס כמ"ש דבהואיל באיסור דאוריי' נשאר איסור דרבנן. משא"כ אי לא קרא שם דאפי' בלא הואיל נמי ליכ' רק איסור' דרבנן כיון דאכל חדא איכ' למימר הא לאו חלה א"כ בכל חדא אינו נכנס בכלל מלאכת עבודה כיון דאיכ' למימר דהך יהי' ראוי לו. ומ"מ איסור דרבנן נשאר עכ"פ דהא איכ' חדא דלא חזי' לי'. אמנם כיון דמ"מ מצינו למימר הואיל אי בעי בצע מכל חדא ויהי' כולם ראוי' לו. וכל היכ' דאיכא הואיל לענין איסור דרבנן מותר אפי' לכתחלה וזהו כוונת רש"י כל היכ' דאפשר למיעבד בלא שום הואיל כלומר כיון דמטעם דאכל חדא איכ' למימר הא לאו חלה הי' כבר נפקע האיסור דאוריי' כמ"ש באות ט"ו בס"ד א"כ אע"ג דאכתי צריכי' לטעמ' דהואיל משום דעכ"פ איכ' חדא דלא חזי' לי' והי' ראוי לאסור מדרבנן מ"מ כיון דאיכ' נמי טעמ' דהואיל אי בעי בצע מכל חדא תו לא צריכי' לטעמ' דהואיל רק לענין איסור דרבנן ובדרבנן מותר אפי' לכתחלה ע"י הואיל. ובזה א"ש מ"ש התוס' שלא הטריחו חכמים לבצוע מכל חדא. ולכאור' קשה מאי אכפת לן בטרחתו הא עדיפ' לן שלא יעשה שום צד איסור אמנם לפי דברינו א"ש דכיון דליכ' רק איסור' דרבנן כמ"ש ובאיסור דרבנן כל היכ' דאיכ' הואיל מותר אפי' לכתחלה א"כ א"צ כלל לחכמים להטריחו לבצוע מכל חדא כיון דע"י הואיל בדרבנן מותר אפי' לכתחלה כנ"ל בכוונת הרשב"א ודו"ק היטב:

כב בגמ' אתמר האופ' מיו"ט לחול וכו' רבה אמר אינו לוק' אמרינן הואיל אי מקלעי לי' אורחי' עי' מס' מנחות ס"ד ע"א תוס' ד"ה להעלות דגים והעלה דגים ותנוק רבא אמר חייב הקשו תוס' אמאי לא אמרי' הואיל דפטור אתינוק פטור נמי אדגי' כמה דאמרי' הכא הואיל אי מקלעי לי' אורחי' ותירצו דהכא האפיה הוי לצורך אבל התם צידת דגים לא חזי' בשבת. ולכאורה אין מובני' כלל דבריהם דמה ענין לומר ואיל ופטור אתינוק פטור נמי אדגים כמו הכא בהואיל אי מקלעי לי' אורחי'. ונ"ל דהתוס' ס"ל דטעמ' דרבה דפוטר באופ' עיו"ט לחול הי' ג"כ לשיטתו שם דאזלינן בתר מעשיו וה"נ באופ' מיו"ט לחול המעשה הי' בהיתר דהא הוי מלאכת אוכל נפש רק מחשבתו הי' לאיסור כיון שכוונתו לצורך חול ובפרט אי גרסי' התם דרבה פוטר פי' בהרמב"ם פ"ב מהלכות שבת הלכה ט"ז והא קשה להתוס' דא"כ יהא מוכח דלרבא דמחייב התם דאזלינן בתר מחשבתו ומחשבתו הי' להעלות דגים ה"נ יחייב באופ' מיו"ט לחול ולכך תירצו דאפי' רבא דמחייב התם פוטר הכא דהתם הי' מחשבתו לאיסור וגם המעשה אינו בהיתר לגמרי דהא צידת דגים לא חזי' בשבת כלל משא"כ הכא אע"ג שהמחשבה לאיסור דהיינו לחול מ"מ האפיה חזיא לצורך יו"ט והוי כל המעשה בהיתר ודו"ק היטב ועי' ב' ברוך טעם:

כג הא דנקט בפלוגת' דרב' ור"ח האופה מיו"ט לחול ולא נקט המבשל נ"ל דהנה לפימ"ש לעיל באות ה' דלר"ח אפי' באכילה גס' נמי הוי בכלל מלאכת אוכל נפש א"כ יצוייר דבמבשל אינו לוק' דהא כדי שלא יתחייב מלקות גמר בלבו לאכול כזית מהתבשיל הזה. ואע"ג שהי' בשל הרבה יותר מ"מ רבוי בשיעורי' ביו"ט אינו אסור רק מדרבנן כמ"ש הר"מ להדי' פ"ב דמס' ביצה י"ז גבי הא דממלאה אשה קדרה בשר משא"כ באופה שכל פת בפ"ע יש בו מלאכה בפני עצמו העריכ' והאפי' לא סגי' במה שיאכל כזית ושפיר חייב מלקות ולכך נקט האופה. ואע"ג דבאפי' נמי אפשר שלא יתחייב אם לא אפה רק פת אחד כיון דמצי למיכל כזית מ"מ כיון דנקט האופה מיו"ט לחול ממילא משמע שאפה לחמים הרבה ודו"ק. הא דהקשו תוס' בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולי שיש בו סכנה וכן במס' מנחות ס"ד הקשו נמי לענין שבת אמאי לא אמרי' הואיל ולא ניחא להו לחלק דביו"ט דמלאכת או"נ הותר' לגמרי לכך אמרי' הואיל משא"כ לענין שבת גבי חולי שיש בו סכנה דלא הותר' רק נדחה כמ"ש הר"מ ריש פ"ב מה' שבת לא אמרי' הואיל נ"ל דהתוס' לא נחת להך חילוק' משום דבמס' זבחים ל"ב ע"ב נראה אליב' דרב' אפכא דכ"מ דהותרה אמרי' להא אשתראי ולהא לא אשתראי ובמקום דנדחה אמרי' מה לי חד דחוי' מה לי שתי דחויות לכך לא נחתי התוס' להך חילוק' ודו"ק:

כד בתוס' ד"ה ולרשב"ג כתבו דלרב' י"ל דמשו"ה ס"ל לרשב"ג דדוחה יו"ט נמי משום הואיל ואי בעי פריק לי' ולת"ק ס"ל דלא אמרי' הואיל דל"ש. משא"כ הואיל אי מקלעי לי' אורחי' דלא הוי ל"ש לכ"ע אמרי' הואיל עי' בס' אור חדש. אמנם קשה לרשב"ג אליב' דרב' אי נימא דס"ל הואיל אי בעי פריק אפי' לקולא, וא"כ ס"ל נמי הואיל אי בעי מתשל אפי' לקולא ולא כמ"ש התוס' ד"ה הואיל דהואיל כה"ג לא אמרי' להתיר א"כ יקשה לרשב"ג האיך משכחת כרת בשחוטי חוץ אליב' דרשב"ג נימ' הואיל אי בעי מתשל עלי' אמנם יש לחלק דוודאי הואיל אי בעי פריק אמרי' שזהו בידו לפדותו משא"כ הואיל אי בעי מתשל עלי' שבאם לא ימצא פתח לנדרו לא יתירו לו כדי להפקיע האיסור גריד' כמה שהאריך בזה הט"ז ביו"ד סי' שכ"ג ס"ק ב', לכך לא אמרי' הואיל אי בעי מתשל עלי'. והא דאמרי' לר"א הואיל ואי בעי מתשל עלי' לענין שיעבור בב"י כבר הארכנו בזה לעיל בס"ד באות י"ז ע"ש, אמנם לכאורה י"ל דלענין שאר איסורי' ל"ש כלל לומר הואיל דנימא לענין שחוטי חוץ הואיל אי הוי מתשל עלי' לא הי' מחייב כרת ה"נ לא לחייב ול"ש הואיל רק לענין מלאכת יו"ט דשם כיון שכבר הותר' מלאכה זו היכא שהי' לצורך ה"נ אמרי' הואיל ואפי' שלא לצורך נמי מותר ובאמת כפי הנראה מדברי הרשב"א במס' שבת ל"ט ס"ל דהואיל ומתוך תלי' זב"ז והנה מתוך ל"ש רק לענין יו"ט ה"נ ל"ש הואיל רק לענין מלאכת יו"ט ולא לענין שאר איסורי' ולקמן בסוגיא דיש חורש תלם אחד נאריך בזה בס"ד לענין הואיל בשאר איסורי' והגה כפי הנראה מדברי התוס' שייך לענין שבת נמי הואיל מ"מ יש לחלק דבשאר איסורי' לא אמרי' הואיל ויבואר לפנינו בס"ד:

חלק שלישי בו נבאר בס"ד אי שייך הואיל גם בשאר איסורין (כה) הנה לפי מה שביארתי לעיל בריש סוגי' באות ג' בס"ד דמשו"ה ס"ל לרב' דאינו לוק' באופה מיו"ט לחול דכיון דהא דשלא לצורך יו"ט אסור מה"ת היא משום דכל שלא לצורך הוי בכלל מלאכת עבוד' וא"כ ממילא אם יוכל להיות על צד ההזדמן עכ"פ שיהא לצורך דלמא מקלעי לי' אורחי' תו לא הוי בכלל מלאכת עבודה א"כ לפי"ז לא שייך בשאר איסורי' לומר הואיל. רק לענין מלאכת יו"ט דע"י הואיל ויוכל להיות ראוי לו נפיק מכלל מלאכת עבודה. אמנם ראיתי לאחד קדוש מדבר הוא ניהו הגאון בשאג"א סי' ל' שכתב דבכהן הלובש בגדי כהונה שהיא של כלאי' שלא בשעת עבודה אינו לוק' הואיל ואי מקלעי' לי' עבודה היה מותר ללבוש ומביא ראי' מסוגי' דהכא באופה מיו"ט לחול משמע דס"ל דאפי' לענין שאר איסורי' כגון לענין כלאים נמי שייך לומר הואיל דכל דמשכחת לי' בהיתר תו אינו לוק' בכל גוונ'. והנה י"ל דאי אמרי' דרב' דס"ל הואיל הי' מטעם דאזיל במס' מנחות ס"ד דאזיל בתר מעשה ולא בתר למה שהיה מחשבתו וא"כ במלאכת יו"ט כיון דעל גוף המלאכה והפעולה לא נוכל ליחס שם איסור דהא הוי מלאכ' או"נ דמותר ביו"ט ואין האיסור רק משום שהי' מחשבתו לחול וכיון דלא אזיל בתר מחשבתו אינו לוק'. א"כ י"ל ה"ה בכל איסורי' כל היכ' דמשכחת לה בהיתר כמו כלאי' לענין בגדי כהונה לא נוכל ליחס איסור על עיקר הענין רק על כוונת הענין למה שהי' צריך לה אם לעבוד' המקדש או לא וא"כ ממילא תו ל"ש מלקות אי אזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבתו והנה יש להביא ראיה לזה מסוגי' הגמ' דפריך לרב' מהא דחורש תלם אחד חייב בשמנה לאוי' ואי אמרי' הואיל אחריש' לא ללקי הואיל וחזי לכסוי דם צפור. והנה זה רבות בשנים אשר הקשיתי האיך ס"ד לומר הואיל ואילו הי' לי' דם צפור הי' מותר לחרוש משום עשה דוחה ל"ת הא אפי' אי הי' לפנינו דם צפור לא הו"א עדל"ת היכ' שיכול לקיים בענין אחר ועי' בתוס' ד"ה אחריש' וא"כ האיך נוכל לומר הואיל כה"ג אילו הי' לפנינו העשה דכסוי הדם הי' מותר לחרוש ה"נ לא ללקי הא כיון שאין מוטל עליו העשה לקיים דהא מיירי שאין כאן דם צפור לפניו א"כ ל"ש עדל"ת דהא אין לך אפשר לקיים שניהם גדול מזה כיון שאין העשה כלל לפנינו וא"כ ל"ש עדל"ת. רק לפי מ"ש דסברת דהואיל הי' דכל שמשכחת לעבור על לאו זהו בהיתר לא נוכל ליחס שם איסור על לאו זה א"ש דהכי אזלא קושי' הגמ' דמכיון שעכ"פ אפשר לו לחרוש ביו"ט בהתיר' תו לא הוי בכלל איסור על הפעולה ההוא והו"ל לומר שלא ללקי משום לאו דיו"ט:

כו ולפ"ז א"ש סברת המל"מ פ"א מהלכות שופר שכ' דתוס' ד"ה נתישב הקשו שפיר היאך שייך לומר עדל"ת כיון דיו"ט הוי עשה ול"ת וכ' שם דאפי' לשיטת הריב"א מס' חולין קמ"א דס"ל דאע"ג דאין עדל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה מ"מ פריך הכא שפיר דהכא ל"ש לומר שיפטור ממלקות ע"י הואיל דאנן לא אמרי' רק הואיל דהתירה כלומר כמו גבי אורחים דאי מזדמנו לי' אורחי' הוי כהתיר' משא"כ הכא אפי' אי מזדמן לי' דם צפור הי' אסור לחרוש משום עשה דיו"ט אע"ג דלא הי' לוק' דהל"ת נדחי' מ"מ כיון דהוי עביד באיסור לא אמרי' הואיל ע"ש ולא כמ"ש הפנ"י בסוגי' דהא מ"ש התוס' ועוד תימ' וכו' הי' יו"ט הוי עשה ול"ת אינו מדברי הריב"א דלהריב"א כיון דהלאו עכ"פ נדח' ל"ש מלקות ופריך הגמ' שפיר אמנם לדברי המל"מ א"צ לדחק בזה רק אפי' לשיטת הריב"א דהלאו נדח' מ"מ הואיל דאיסור' לא אמרינן ולפי סברתינו א"ש בס"ד סברת המל"מ דכל דלא משכחת לעשות המעשה בהיתר לגמרי א"כ לומר אזלינן בתר מעשיו ואינו לוק' דהא לא משכחת לה בהיתר וא"כ ל"ש הואיל אפי' אליב' דרבה ודו"ק. וזהו רבות בשנים אשר העליתי בס"ד דע"כ ל"ש לומר הואיל ואי בעי למיעבד בהתירה מצי עבד א"כ ה"ה כי עבד באיסור' אינו לוק' הי' רק בגוונ' דאילו הי' צד היתר היה הבריר' בידו לעשות או לא לעשות. שפיר אמרי' דפטור ממלקות אפי' כי לא עבד בהתיר' מטעם הואיל כמו בחריש' ביו"ט לכסות דם צפור דהא אפי' אילו הי' דם צפור לפניו כתב הפנ"י בחי' למס' ביצה ח' ע"ב דבאמת ל"ש לומר עשה דכסוי דם דוח' ל"ת דמלאכת יו"ט דהא אפשר להמתין ולכסות בלילה ולמיחש שמא יבלעה דם בקרקע לא הוי חק חשש' דרבנן רק משום דלמא ימנע עי"ז משמחת יו"ט ולא ירצה לשחוט דיתיר' אולי לא יוכל לכסות בלילה משו"ה הוי נמי בכלל שמחת יו"ט והיה מותר לו לכסות ע"ש היטב. בכה"ג שפיר אמרי' לסבר' רבה אפי' כי ליכ' דם צפור לא ללקי הואיל ומשכחת לה בהיתר משא"כ בגוונ' דאילו היה צד ההיתר לפניו היה מחוייב לעשות כגון משום עדל"ת דאז ין הבריר' בידו דמחוייב הי' לקיים העשה בע"כ תו ל"ש לומר היכא דליכ' כאן עשה נמי לא ללקי על הלאו משום דאם אילו היה כאן העשה לפניו היה מותר לעבור על הלאו כדי לקיים העשה. זה לא אמרי' דכיון דאם העשה לפניו מחויי' הי' לעבור על הלאו וא"כ הוי כמו מצוותו בכך דלא סגי' לי' בלא"ה ומכל דבר שמצוותו בכך לא נוכל לדון להקיש ולומר דאפי' בגוונ' שאין מצוותו בכך נמי יהי' מותר כמפורש ריש מס' מנחות ה' ע"ב בסוגי' דמן הבקר להוציא את הטריפ' דלא נוכל לדון מכלאים בבגדי כהונה משום דמצוותו בכך עי"ש וא"כ ה"נ אי אפשר לומר הואיל בכה"ג. וא"כ הי' אזדא לי' סברת הגאון בשאג"א שהבאתי לעיל שכ' דשלא בשעת עבודה נמי לא הי' לוק' הכהן בלביש' כלאים משום הואיל ואילו מקלעי לי' עבודה ולפימ"ש לא דמי כלל דהא אי מקלעי לי' עבודה הו"ל מצוותו בכך ולא נוכל לדון מזה לפוטרו ממלקות היכא דהוי שלא בשעת עבודה. ול"ש הואיל רק היכא דאילו הי' ההיתר לפניו הי' נמי הבריר' בידו לעשות או שלא לעשות ודו"ק:

כז אמנם מדברי הר"ת בתוס' ד"ה כתיש' שכ' דקושי' הגמ' אחריש' לא לחייב היינו אחריש' דכלאים דליכ' אלא לאו גריד' משמע דס"ל בשיטת הגמ' דאכ' לא משכחת לה צד ההיתר רק בגוונ' דהעשה הי' דוחה לל"ת נמי אי אמרי' הואיל לא לקי אפי' כי אין העשה לפנינו מטעם הואיל. הוי א"ש נמי סבר' השאג"א דאפי' אם בצד ההיתר ע"כ מוכרח הי' לעשות מצד דחיית עשה לל"ת נמי אמרי' הואיל. וא"כ י"ל דסברתינו הנ"ל אי ל"א הואיל רק היכא שעל צד ההיתר נמי הבריר' בידו לעשות או לא לעשות תלא בפלוגת' רבותינו בעלי התוס' דלשיטת התוס' או הרשב"ם דקושי' הגמ' הי' מחריש' דיו"ט או משום דהוי מלאכת שאצל"ג לסברת הרמב"ם א"כ שפיר י"ל דלא אמרי' הואיל רק היכא דעל צד ההיתר יהי' הבריר' בידו אם ירצה לעשות או לא משא"כ אם עפ"י צד ההיתר יהי' מוכרח לעבור על הלאו ע"י דחיי' העשה תו ל"ש הואיל דהו"ל כמו מצוותו בכך דלא ילפינן מינ'. אמנם לשיטת הר"ת דקושי' הגמ' הי' מלאו דכלאים דהוי נדחה משום העשה דכסוי הדם משמע דאפי' אם על צד ההיתר הי' מחוייב לעשות הדבר ההוא נמי שייך לומר הואיל ולפוטרו בכל גוונ' אפי' כי אין העשה לפנינו מטעם הואיל ואז אזיל שפיר סברת השאג"א גם לענין כלאים בשלא בשעת עבודה אמנם צ"ע בזה דא"כ אמאי לא פריך הגמ' בכל לאוי' מלקות הא אילו הי' לפניו עשה לא היה לוקה ויבואר עוד בס"ד:

חלק רביעי נבאר בס"ד שמעת' דהמבשל גיה"נ בחלב ביו"ט (כח) בגמ' איתיב' אביי המבשל גיה"נ בחלב ביו"ט ואכלו לוק' חמש כו' ואי אמרי' הואיל אהבער' לא לחייב הואיל וחזי לי' לצורכו כלומר שהיה ראוי לבשל באותו הבער' דבר היתר שהי' לצורך אוכל נפש ומשני אפיק הבער' ועייל עצי מוקצה והגם דאם היה מבשל בעצי מוקצה דבר היתר לא נאסר התבשיל עי' במג"א סי' שכ"ה ס"ק ט' מ"מ כיון דמוקצה דאורי' הוי אסור מה"ת להבעיר בעצי מוקצה אע"ג דהתבשיל לא נאסר וא"כ שפיר לוק' משום הבער' ביו"ט. ובתוס' ד"ה אהבער' לא לחייב מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל היינו אפי' לב"ש אמרינן עכ"ל כלומר כיון דבמס' ביצה י"ב ע"א אמרי' דהך בריית' אתי' כב"ש דס"ל דלא אמרי' מתוך א"כ מאי מקשה מינ' לרבה וצ"ל דרבה ס"ל דאפי' למאן דלית לי' מתוך נמי אמרי' הואיל ועי' בפנ"י שכ' דלרב' במס' ביצה שם משמע באמת דלא ס"ל אליב' דב"ה משום מתוך עי"ש. והנה הרשב"א כ' במס' שבת ל"ט להדי' דלא כריב"א רק מאן דלא ס"ל מתוך כ"ש דלא ס"ל הואיל וא"כ קשה מאי מקשה כאן אביי על רבה הא הך בריית' וודאי לא ס"ל הואיל כיון דל"ל מתוך ונראה דהך סבר' אי הואיל תלי' במתוך או לא דתלי' בהא דהנה כבר כתבנו לעיל דיש שני טעמים במה דאמרי' הואיל או משום דכל שיהי' ראוי לו ביו"ט ממילא לא הוי בכלל מלאכת עבודה וודאי. ב' דבכל ענין שיש צד היתר לאותו מלאכה אין ליחס האיסור על שם הפעולה כיון דמלאכת כה"ג מותרת רק משום מחשבתו שכוונתו הי' לחול ואי אזלינן רק בתר מעשיו ולא בתר מחשבתו ממיל' אינו לוקה. והנה אי נימא מתוך שהותר' לצורך וכו' י"ל דתלי' בהא דאי אמרי' דכל מלאכה שהי' באוכל נפש לא הוי בכלל מלאכת עבודה עי' בהה"מ ריש פ"א מהלכות יו"ט א"כ שפיר שייך לומר מתוך שהותר' לצורך הותר' נמי שלא לצורך דמלאכת או"נ לא הוי בכלל מלאכת עבודה. והא דאצטריך לפי"ז לטעמ' דהואיל עי' בס' מג"ש מס' ביצה שם שכ' כגון לאחר שכבר אכל דתו לית לי' היתר אפי' לצורך לכך צריכין לטעמ' דהואיל ויש להסביר הדבר יותר דע"י דאמרי' הואיל כלומר ויש צד אפשרות שיהי' ראוי לו עדיין לבו ביום זהו גופ' משוי לי' לצורך אמנם מאן דל"ל מתוך ס"ל דמלאכת או"נ נמי הוי בכלל מלאכת עבודה רק שהותר' מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש וא"כ כל דהוי שלא לצורך לא הותר ול"ש לומר מתוך וכו'. וא"כ דוודאי מאן דס"ל דסבר' דהואיל הי' משום דלא הוי בכלל מלאכת עבודה א"כ ממילא מוכח דמאן דל"ל מתוך והיינו משום דכלהו מלאכות הוי בכלל מלאכת עבודה רק מאשר יאכל לכל נפש הותר' לצורך. וא"כ ל"ש לומר הואיל ג"כ דכיון דאמר' התורה אך אשר יאכל וכו' לא הותר רק אם המלאכה הי' באמת לצורך משא"כ אם רק על צד האפשרות יוכל להיות ראוי לבו ביום דהו לא הוי בכלל אשר יאכל וא"כ ממילא א"ש סברת הרשב"א דמאן דל"ל מתוך ל"ל נמי הואיל. אמנם אי אמרי' דמשו"ה ס"ל הואיל משום דאזלינן כתר מעשיו א"כ שאור י"ל דאע"ג דלא ס"ל מתוך היינו משום דעל מלאכה שהיו שלא לצורך אוכל נפש גם המעשה הוי בכלל מלאכת איסור וא"כ ל"ש לומר מתוך כיון שאינו עושה לאוכל נפש כמו הוצאת הקטן ביו"ט שאינו אוכל נפש דסותו עיקר פלוגת' דב"ש וב"ה משא"כ הואיל דהמלאכה הי' באוכל נפש רק דמחשבתו הי' לחול שפיר ס"ל דמותר מה"ת דאזלינן בתר מעשיו ולא בתר מחשבתו וא"כ שפיר י"ל דאפי' מאן דלא ס"ל מתוך מ"מ הואיל ס"ל ודו"ק היטב והנה לעיל בבר כתבנו דמדפריך מחורש תלם אחד הואיל וחזי לכסוי דם צפור ע"כ ס"ל להמקשה בסבר' דרבה דההיתר הי' משום דאזלינן בתר מעשה שהי' ההיתר וה"נ כיון דיש צד היתר ע"י דם צפור אין ליחס שם איסור על הסעולה בעצמו דאי הוי ס"ל בטעמ' דהואיל משום דוש צד אפשרות שיהי' חזי לצרכו לק"מ הואיל וחזי לכסוי דם צפור דכיון דבאמת אין שם צד דם צפור ממילא ליכ' שום צד אפשרות שיצטרך לאותו החריש' ביו"ט ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה