תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש
טיב גיטין וקידושין · שער ו
אנא ד' ריבה ריבינו ומשמים הבט וחננו דעה בינה והשכל בסוגי' דשליח נעשה עד מס' קידושין מ"ג ע"א וע"ב (א) מסקנת הגמ' דלאחר דתקנו רבנן שבועת היסת לא אמרי' בממון שליח נעשה עד דהו"ל נוגעים בעדות דכי אמרי אהדרינהו ללוה בעי אשתבועי והנה בש"ע חו"מ סי' קכ"א סעי' ט' כתב ג"כ בזה"ל והשליח אינו נאמן לפי שהי' נוגע בעדות שהרי צריך לישבע לפטור והקשה שם הש"כ בס"ק נ' וז"ל ואע"ג דהשתא נמי צריכי' לישבע היסת ללוה שנתנו למלוה כלומר ואין חילוק לעדים אם ישבעו ג"כ שהחזירו ללוה וא"כ מאי נוגעי' בעדות' איכא וממילא יש להם מגו דאי בעי אשתבעי שהחזירו ללוה יהיו נאמנים בשבועה שנתנו למלוה עי"ש מה שתירץ. ונ"ל ליישב הך קושי' עפ"י דברי מהרי"ט בשו"ת ח"א סי' נ"ו דמגו מגבר' לגבר' לא אמרי' דדלמא לזה אינו רוצה להפסיד רק לזה והקש' הש"כ חו"מ סי' קכ"ו ס"ק כ"ח מהך סוגי' דהכא דקודם שתקנו שבועת היס' נאמנים לומר נתנו למלוה במגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה אלמא דאמרי' מגו מגבר' לגבר' ועיין בנו"ב מד"ק לחו"מ סי' י"ט מ"ש בזה. ונראה ליישב קושי' הש"כ דוודאי סבר' מהרי"ט נכונ' דמגבר' לגבר' ל"ש מגו דעיקר מגו הי' דמסתמ' אינו משקר דאי בעי הוי טוען טענ' אחרת ממילא איכא הוכח' שאינו משקר וא"כ מגבר' לגבר' דאזדא לי' הך הוכח' דשמא אינו רוצה להפסיד רק לזה ולא לאחר בוודאי ל"ש מגו אמנם כן עד כאן יש לחלק הכי דווק' אם עכ"פ להעד עצמו אינו מגיע שום נ"מ ותועלת יותר אם יטעון כך או כך שפי' אמרי' דליכא הוכח' במגו היכי דהי' מגבר' לגבר' משא"כ אם הי' טוען טענה אחרת הי' להעדים גופ' תועלת יותר בוודאי ליכא לומר דלא הוי מגו מגבר' לגבר' דלכך אינו טוען הך טענ' אחרת משום שאינו רוצה להפסיד לזה כמו הכא שאינו רוצה להפסיד ללוה דזה אינו דמ"מ עדיפא לי' מסתמ' לטעון טענה כזו שיהי' לו תועלת יותר דלגבי עצמו וודאי אכפת לי' טפי שיהי' לו טובה ממה שהלוה ירויח. והנה א"כ הכא אם נחוש שהם לא נתנו המעות להמלוה רק מפלג פלגי בעצמ' והנה אם יאמרו שהחזירו ללוה אפי' אם ימצא אח"כ שקר מ"מ לא יהא נפסלי' לעדות דהא כופר בפקדון אינו פסול לעדות רק אם יש עדים דההוא שעת' נקיט לי' בידי' כדאית' מס' ב"מ ה' ע"ב משא"כ אם טוענ' שנתנו למלוה בתורת עדות ואם ימצא אח"כ ששקר העידו נפסלו לעדות דנגד המלוה יש להם תורת עדות ונגד הלוה הו"ל כבע"ד כמ"ש הפנ"י בחידושין לסוגי' וא"כ כל שהם טועני' נתנו למלוה וודאי נאמני' במגו דאי בעי אמרו אהדרינהו ללוה דל"ל דהוי מגבר' לגבר' דהא מ"מ היו טוענ' שיהי' להם תועלת יותר ולכך אמרי' דוודאי אמת שנתנו למלוה שוב ראיתי בהג"ה טעם המלך פ"ג מהלכות אישות שכתב ג"כ כעין סברתינו במגו דמגברא לגבר' דהיכ' דטענ' המגו הי' יותר טובה לכ"ע אמרי' מגו אפי' מגברא לגברא עי"ש אמנם כן ה"ד קודם תקנ' שבוע' היסת הוי אהדרינהו ללוה טענה יותר טובה שלא יהיו נפסלין לעדות אפי' אם ימצאו שקר משא"כ לבתר התקנ' דשבוע' היסת מאי נימא דיהיו נאמנים בשבוע, שנתנו למלוה מגו דאי בעי אשתבעי אהדרינהו ללוה. הנה בכה"ג דנשבעי' לשקר אין חילוק בין אם ישבעו להפסיד הלוה בין אם ישבעו להפסיד המלו' מ"מ אם ימצא ששקר היה נפסלי' לעדות ולשבוע' א"כ שפיר קם סבר' המהרי"ט דליכ' מגו במגבר' לגבר' וא"כ שפיר אמרי' דלאחר תקנ' השבוע' תו ליכ' מגו רק קודם השבוע' לא חשיב מגבר' לגבר' כיון דעכ"פ לא היה להם לטעון טפי טענ' שלא יהיו נפסלי' בשום אופן לעדות ע"י ואדרב' יש ראי' מהך סוגי' לסבר' המהרי"ט ודו"ק:
ב ברש"י ד"ה שליח נעש' עד בין לענין קידושין בין לענין ממון עי' בפנ"י שכתב דלשיט' רש"י דשבוע' היסת ניתקן בימי המשנה א"כ צ"ל דהא דשליח נ"ע בקידושין דווק' בקידושי שטר משא"כ בקידושי כסף הו"ל נוגעין בעדות' כמ"ש בירושלמי כאן. והנה לכאורה י"ל לפימ"ש בחלקת מחוקק סי' ל"ה ס"ק ג' דשליח ועד מסייע לו כיון דפטור משבוע' עיין בחו"מ סי' פ"ז סעיף ו' א"כ לא הו"ל נוגע וא"כ כאן אליבא דרב דמיירי בשליח ועד אחד שפי' י"ל אפי' בקידושי כסף דלא הוי נוגע דהא שפי' יש לו מגו. ועכ"פ הי' פטור משבוע' כיון דיש לו ע"א המסייע אמנם קשה לי מ"ש הפנ"י דלקידושין מיירי בקידושי שטר דהרי רש"י כתב בהדיא בין ששלח ממון לבע"ח הרי דגם בממון שנ"ע וגם ליכא למימר כמ"ש דמיירי דיש לו עד מסייע דהרי רש"י כתב וז"ל או אם שניהם היו שלוחי' ביחד שניהם מעידי' על הדבר וקשה הא בממון הו"ל נוגעי' לשיטת רש"י דשבוע' היסת כבר ניתקן בימי התנאי' ולהדי' מסקינ' בגמר' דהשתא דתיקון רבנן שבוע' היס' אין שליח נעשה עד דהו"ל נוגע. ונ"ל ליישב דלרב לשיטתו שפיר ס"ל שנ"ע אפי' היכא שצריך שבועת היסת דמ"מ לא הו"ל נוגע. דהנה לעי' הבאתי מה שהקש' הש"כ חו"מ סי' קכ"א מאי אמרי' לבתר דתקין שבוע' היסת ל"ל מגו דאי יאמרו אהדרינהו ללוה יצטרכו לישבע דהא השתא נמי נשבעי'. דבשלמא אי הוי אמרי' דאם נאמנים בתורת עדות א"צ שבוע' שפי' הו"ל נוגעי' שלא יצטרכו לישבע משא"כ כיון דבלא"ה צריכי' שבוע' א"כ מאי נוגעי' איכא ותירץ שם עפ"י דברי הראשונים כיון דמ"מ אין נאמנים בלא שבוע' הו"ל עד שצריך שבועה ועד שאינו נאמן בלא שבועה לא הוי עד כמ"ש התוס' בסמוך ד"ה והשתא:
ג והנה נחזי אנן לכאורה מהו סברא איכא דע"י שנשבע לא מהני עדותו ולא אמרי' דכ"ש הי' ומה כל עד דעלמא נאמן אפי' בלא שבועה מכ"ש ע"י שבוע'. ונראה דהנה בכמה מקומות הבאתי דברי הר"מ סוף פ"ז מהלכות יסודי התורה דהא דהאמינ' התורה ב' עדים אינו משום דהי' וודאי שלא ישקרו רק כיון דא"א בענין אחר דאל"כ אין לדבר סוף וא"כ י"ל דוודאי כל ב' עדים דעלמא דאע"ג שאפשר שגם הם מעידי' בשקר מ"מ עכ"פ אין לנו לנחות לספיק' ואין לנו שום דבר לתלות שמשקרי' אמרי' סתמא דמלתא אינו משקרי' והאמינ' אותם התורה אע"ג שאפשר שמשקרי' כיון שמ"מ אין לנו שום ספק להסתפק משא"כ אם הם נוגעי' א"כ כבר יש לנו מקום ספק להסתפק אולי שקר העידו ולכך צריכי' שבועה א"כ בכה"ג וודאי לא סמכה התורה על ב' עדים. אמנם כן היינו דווקא אי אמרי' דעיקר נאמנות העדים אינ' כוודאי משא"כ אי עיקר נאמנות העדים הוי כוודאי א"כ מה בכך שצריך שבועה מ"מ מהני נאמנות' כיון דנאמנות' הי' בתורת וודאי לא גרע כחם ע"י השבועה והנה י"ל דמאן דס"ל דרוב הי' בתורה וודאי מכ"ש עדים הו"ל בתורת וודאי והנה כבר הבאתי בכמה מקומות דברי הפלתי בסי' ס"ג דרב ס"ל דרוב הי' בתורת וודאי וא"כ מכ"ש נאמנות העדים דעדיף:
בכל מקום מרובא הי' בתורת וודאי ולא רק משום דאי אפשר בענין אחר וממילא כיון דהעדאת עדים הוי כוודאי לא נגרע כחם במה שצריכי' שבועה דהרי באמת משתבעי וא"כ שפי' לא הו"ל נוגעי' אפי' בממון כיון דסוף סוף משתבעי שנתנו למלוה כקושי' הש"כ ושפיר ס"ל לרב שנ"ע ודו"ק: (ד) עוד י"ל באופן יותר מרווח בס"ד דהנה אפש"ל דע"כ לא אמרי' דעד הצריך שבוע' אינו נאמן הי' דווקא אי הא דנאמן בשבוע' לא אמרי' דמ"מ כיון שכבר נשבע הי' בוודאי ואין שום ספק להרהר אחריו דוודאי באמת נשבע רק דיש לומר מ"מ אין זה ברור שהאמת כן אף שנשבע שפי' אמרי' דאע"ג דהשבוע' סגי' לי לפוטרו מ"מ להיות עד בדבר ולאפקועי ממון המלוה אינו נאמן משא"כ אי אמרי' דמכיון שנשבע אין שום ספק שהאמת אינו כדבריו דהשבועה מבררת לנו שוודאי אמת כדבריו א"כ אין סבר' לומר דעד הצריך שבוע' לא מהני דהא כיון שנשבע וודאי האמת כדבריו. והנה מעתה נחזי מאי דקמן בס"ד הר"נ בפ' כל הנשבעי' בסוגי' דמתוך שא"י לישבע משלם העלה דמאן דס"ל דשבוע' באה להקל על הנתבע שפי' אמרי' היכא שאינו יכול לישבע משלם דדי לו אם התורה הקילה עליו שיפטור בשבועה וממילא היכ' שאינו יכול לישבע נשאר הדין שמשלם אמנם אי אמרי' דמה"ד היה פטור אפי' בלא שבועה רק שהתורה החמיר' עליו לישבע א"כ ממילא היכ' שא"י לישבע לא אמרי' משאי"ל משלם וא"כ זכינו עפ"י דברי הר"נ לדעת דלרב דס"ל שם ל"א משאי"ל משלם ס"ל עיקר שבועה הי' מצד שהחמרנו עליו:
ה ומעתה י"ל דזהו תלי' בהך דמאן דס"ל דשבועה הי' רק לקולא י"ל דס"ל דבאמת טענ' התובע עדיף מטענ' הנתבע דגבי הנתבע י"ל אשתמוטי רק ע"י שבועה אע"ג שלא יבורר בוודאי שהאמת כדבריו מ"מ סגי' לי' להיות נשבע ונפטר שלא להוציא ממנו ממון משא"כ אי אמרי' דשבועה הי' באה להחמיר עליו דמה"ד הי' לפוטרו כיון שהו' מוחזק בממונו והנה נחזי אנן חומר' זו מה טיב' ולאיזה צורך החמירה התורה עליו בשבוע' וצ"ל כיון דמ"מ הי' ספק אולי האמת עם התובע רמי' התורה עליו שבועה לברר הדבר כמ"ש בשו"ת מהרי"ט ח"ב לאה"ע סי' כ"ז דשבועה הי' לברר. והנה ע"כ לא נוכל לומר דשבועה הי' לברר הי' רק אי אמרי' דע"י שבועה נתברר הדבר לאמיתו בלי שום ספק שאין כאן אחר השבועה עוד שום חשש ופקפוק אולי לא נשבע באמת משא"כ אי הו"א דאפי' לאחר השבועה ג"כ אין הדבר ברור אם האמת כדבריו א"כ מאי הועילה לנו השבועה לברר אם אכתי לא יבורר הדבר לגמרי דוגמ' לזה מצאנו בנו"ב מד"ק ליו"ד סי' כ"א שכ' דאפי' לשיטת הסוברים דס"ס נמי צריך לברר ה"ד אם יכולים לברר כל השני ספיקות משא"כ אם ספק אחד ישאר לעולם לכ"ע א"צ לברר כלל אפי' היכא דאיכא לברורי וא"כ ה"נ אם עיקר חיוב שבועה הי' כדי לברר צ"ל דלאחר השבועה לא נשאר לנו שום צד ספק לומר שאין האמת כדבריו דוודאי אי הו"א דשבועה הי' מצד קולא שהקילה התורה עליו שפי' י"ל דהתור' הקילה לפוטרו ע"י שבוע' אע"ג שאינו בירור הדבר מ"מ כיון שהי' מוחזק נפטר משא"כ אי אמרי' שהי' לברר הדבר ע"כ צ"ל ששבוע' הי' וודאי וא"כ לרב דס"ל דל"א משאי"ל משלם ס"ל דמכיון שנשבע לא נשאר לנו שום ספק שפי' לא נוכל לומר דעד שנשבע אע"ג דהשבועה מהני לפוטרו מן המלוה והלוה מ"מ לא מהני בתור' עדות דמהו חילוק יש הא לאחר שנשבע שוב לא כשאר לנו שום ספק וחשש באמירתם וא"כ לאחר שנשבעו שפיר נאמני' בתורת עדות דתו לא הוי נוגעי' כקושי' התוס' והש"ך ולכך ס"ל לרב שפיר שליח נעשה עד אפי' בממון ודו"ק ועפ"י מ"ש מיושב נמי מה שהקשו המפורשי' מאי פריך מבריית' דאמר לג' צאו וקדשו לי דאין שצ"ע דלמא רב מיירי בקידושי שטר דליכ' נוגעי' ובריית' מיירי בקידושי כסף דהו"ל נוגעי' כמ"ש בירושלמי שהביא הרי"ף והרא"ש ולפי דברינו הכל נכון דלרב לא משכחת נגיעה כיון דעד הצריך שבועה נמי כשר וע"כ דרק משו"ה פסול משום דהו"ל כגופו ודו"ק:
ובאמת י"ל דמהכא הוכיח רש"י דלרב אפי' בב' שלוחי' נעשו עדי' דלכאורה קשה מנ"ל לרש"י דלמא רב קאמר דווקא שליח נעשה עד בקידושין ומשום דהו"ל עד המסייע דפוטרו משבועה משא"כ בב' שלוחי' דהו"ל נוגעי' לא קאמר רב רק מדפריך ברייתא ולא מחלק כלל בין קידושי שטר לקידושי כסף משמע דלרב לא משכחת נגיע' כלל ובאמת להדי' בירושלמי משמע דאפי' בקידושי כסף עבד רב עובד' דשנ"ע והיינו כמ"ש דלרב עד הצריך שבועה נמי מהני:
ו בגמ' דבי ר' שילא אמרי אין שנ"ע כיון דאמר מר שליח שא"כ הו"ל כגופי' עי' בס' פנ"י שהקשה דמאי בכך הא אפי' בע"ד גופ' הו"ל להיות מהימן לולא שנוגע וא"כ השליח דלא הו"ל נוגע אמאי לא יהי' נאמן ועי' בס' אור חדש שרוצה לומר דבי ר' שילא סברו דשליח הו"ל כבעלים ממש. ועי' שו"ת הריב"ש סי' פ"ב שכ' ג"כ דמ"מ כיון דאינו נוגע אמאי אינו כשר ועי' עוד שם סי' רכ"ח שם האריך בזה לענין אי שליח הוי כבעלים ממש אמנם לפי"ז יש לומר דרב ור' שילא באמת נחלקו בזה דרב ס"ל דגם בקידושי' הא דבעינן שני עדי' הוא רק לידע קושט' דמלת' וממילא שנ"ע השליח יודעי' עכ"פ שהאמת אתם דהא אינם נוגעי' אמנם ר' שילא ס"ל כמ"ש הריטב"א כאן דלא רק לאמת הדבר בעינן עדים רק דהי' גזה"כ ולקיים דבר בעינן עדות ועי' ברשב"א מס' קידושין ס"ה ע"א וא"כ כיון דשליח הו"ל כגופי' לא מהני עדותו אע"ג דאנו יודעי' שאינו משקר מ"מ כיון דהו"ל כבע"ד לא מהני וכמו קרוב דפסול אפי' מרע"ה אע"ג דמסתמ' אינו משקר: (ז) כתב הרמב"ם פ"ג מהלכ' אישות הלכה ט"ז וז"ל השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחי' לקדש לו אשה והלכו וקדשו לו הן הן שלוחיו הן הן עדיו. ואינן צריכי' לקדש' לו בפני שנים אחרים. והנה המחבר באה"ע סי' ל"ה סעיף ב' פסק בזה דבקידושי כסף אם האשה אינה מכחיש אותם הו"ל וודאי קידושי' ואם מכחש' אותם דהו"ל השלוחי' נוגעי' הו"ל ספק קידושי' וע"ש בחלקת מחוקק ס"ק ב' שהביא דברי הרשב"א שנסתפק בזה אפי' אם אינו מכחש' אותם אמאי הו"ל וודאי קידושי' כיון דמ"מ אינו מקודשת רק עפ"י הודאתה. והנה בכ"מ עמד על הר"מ אמאי אינו מחלק הר"מ בין קידושי שטר לקידושי כסף. והנה בירושלמי הי' פלוגת דר' אבין ור' יוסי דר' יוסי אמר מכיון שהאמינה אפי' קדש' בכסף אינו כנוגע בעדותו. והנה הגם דהר"מ נראה דפסק כר' יוסי מ"מ קשה אי ר' יוסי מיירי לאחר התקנה דשבוע' היס' א"כ מה בכך דמה"ת א"צ שבועה מ"מ כיון דמדרבנן צריכי' שבועה הו"ל נוגעי' ומה חילוק יש אי מה"ת צריכי' שבועה או רק מדרבנן ועי' בס' בני אהוב' פ"ג מה"א שכ' בזה דכאן לענין קידושין כיון דחשדינן להו למשקרי' שאומרי' שקדשו אותה ועי"ז יוכל להגיע לידי איסור אשת איש אם תקבל קידושין מאחר וא"כ אם חושדי' אותם למשקרי' בזה גם לשבועה יהיו חשידי' דבשלמא בעלמא לא חשיד אשבועת' דממון קיל דאפשר בחזר' משא"כ הכא הוי מלתא דאיסור' וא"כ ממילא אינ' נשבעי' ולא הו"ל נוגעי' ע"ש והנה אם אמנם שסברתי נכונ' מ"מ אינו עולה לפסק הלכה כיון דחזינן באמת דבש"ע מחלק בין קידושי שטר לקידושי כסף וכן בירושלמי מחלק להדי' ור' יוסי נמי לא קאמר רק מכיון שהאמנת' תורה כו' משמע מ"מ מדרבנן הו"ל נוגעי':
ח ונ"ל דהנה עוד יל"ד בדברי הר"מ שמסיים ואינ' צריכים לקדשה לו בפני שנים אחרים מאי בעי בזה ואין דרכו של הר"מ שכתב מה שאין לו צורך לדבריו הראשונים ועוד אפי' נימא דאשמעי' דאין שום ספק עוד בקידושי' אלו הו"ל לומר ואינ' צריכ' קידושין אחרים למה. נקט הדין על השלוחים שהם אינו צריכין לקדש אותה בפני שנים אחרים וכי מה אכפת להו לשלוחי' שיקדשו' עוד פ"א. ונ"ל דהנה בחלקת מחוקק סי' ל"ה ס"ק ג' תמה על הש"ע שפסק דאם האשה מכחשת אותם הו"ל קידושי ספק ואמאי הוי אפי' קידושי ספק כיון שהי' מכחש' אותה הו"ל נוגעים והו"ל פסולי עדות ותירץ שם כיון דמ"מ אם יבא אליהו ויאמר שהאמת כדברי עדים הו"ל מקודשת ולכך השתא שאין אנו יודעי' הו"ל קידושי ספק עכ"פ. ועוד תירץ דהא דנוגע פסול אינו רק מדרבנן. ונ"ל דאלו ב' תירוצים עולי' בסגנון אחד דוודאי אי הו"א דהא דנוגע פסול הי' דלאו משום דחשדינן לי' למשקר רק משום דנוגע הו"ל כקרוב. ואז וודאי פסול מה"ת וא"כ כיון שהי' מכחשת אותם דהו"ל נוגעי' אפי' ספק קידושין לא הוי דהוי כליכ' רק עדי' פסולי' דאפי' ס"ק לא הוי. אמנם אי אמרי' דנגע פסול משום חשש דמשקר בזה אמרי' בוודאי מה"ת לא חשדי' לי' למשקר רק דאפ"ה מדרבנן פסול וא"כ ממילא הו"ל ספק קידושין עכ"פ. ועי' בהא דנוגע אי הו' פסול משום חשש משקר או דהו"ל כקרוב בסמ"ע חו"מ סי' ל"ז ס"ק א' ובש"כ שם ובס' קצה"ח סי' ל"ד ס"ק ד' ודו"ק:
ט ומעתה י"ל דפלוגת' דר' אבין ור' יוסי בירושלמי הי' אי נגע פסול מה"ת או רק מדרבנן דר' אבין ס"ל דנוגע פסול מה"ת וא"כ אפי' אם האשה אינ' מכחשת אותם מ"מ אינו מקודשת דהא לולא הודאתם לא הי' מהני דהוי כליכ' עדים כלל וא"כ כיון דרק ע"י הודאת' לא הוי נוגעי' הו"ל כמקדש בלא עדים כמה שנסתפק הרשב"א בסוגי'. אמנם ר' יוסי ס"ל דנוגע אינו פסול רק מדרבנן. וא"כ וודאי כל זמן שהי' מכחש' אותם גם ר' יוסי מודה דלא הוי וודאי קידושין כיון דמיירי לבתר תקנת שבועה היסת והו"ל עכ"פ נוגעים אלא ר' יוסי מיירי שהי' מודה לדבריהם וא"כ באמת ליכא נגיע' רק אי הו"א דנוגע פסול מה"ת לא הי' מהני הקידושי' כיון דסוף סוף ליכ' עדים רק עפ"י הודאתה אמנם כיון דבאמת נוגע כשר מה"ת רק מדרבנן פסול. וא"כ כיון שהאמינתו התורה היינו לנוגע לא הוי כליכ' עדים כלל. וא"כ ממילא כיון שהי' מודה לדבריהם ונסתלק' הנגיע' ממילא הו"ל קידושין וודאי. וא"כ מה דקאמר ר' יוסי מכיון שהאמינ' התורה אין כוונתו שא"צ שבועה מה"ת דבזה וודאי אין נ"מ כלל כיון דמ"מ צריך שבועה הו"ל וודאי נוגע רק כוונתו דהיינו נוגע אינו פסול מה"ת וא"כ מכיון שהאשה מודה ונסתלק' החשש נגיעה גם מדרבנן אינו פסול ומקודש' אפי' מדרבנן. וא"כ השני הדיני' שהביא הש"ע בקידושי כסף דהיינו כאם האשה מודה דהו"ל קידושי וודאי ובאם האשה מכחש' הו"ל קידושי ספק תלוי' זב"ז דמכיון דאמרי' שאם האשה מודה הו"ל קידושי וודאי וע"כ דנוגע אינו פסול מה"ת דאי הוי פסול מה"ת מאי מהני הודאת' הו"ל כמקדש בלא עדים וע"כ דנוגע כשר מה"ת וממילא כשאשה מודה מהני אפי' מדרבנן כיון דנסתלק' הנגיעה וא"כ כיון דמה"ת נוגע כשר וממילא אפי' כשהי' מכחשת אותם אע"ג דאז בוודאי הו"ל נוגעי' מ"מ כיון שמה"ת נוגע כשר רק מדרבנן פסול דלמא משקר וא"כ הו"ל עכ"פ ס"ק דדלמא האמת כדבריהם ועי"ש היטב בדברי המגיה בט"ז לענין אי יש לו עד מסייע מ"ש הח"מ ודו"ק: (י) והנה לכאורה יל"ד מ"ש המחבר דאם האשה מכחש' אותם הו"ל ספק קידושין לפי מה שנסתפק המל"מ פ"ז מהל' אישות הלכה כ' דמי שעשה שליח לקדש לו אשה וקדשה לו ספק קידושין דאפי' ס"ק לא הוי משום דמצי אמ"ל לתקוני שדרתיך וא"כ ה"נ אמאי להוי אפי' ס"ק ולא אמרי' דנתבטל השליחות ולא להוי קידושין כלל. אמנם לאחר העיון קצת לק"מ דבשלמא כשהספק קידושין הי' ע"י שהשליח שנה במעשה השליחות כיון שזרק קידושין ספק קרוב לה אמרי' דמצי אמ"ל לתקוני שדרתיך וכו' משא"כ הכא אולי האשה לא היתה מכחשה אותם היתה מקודש' בוודאי דהא באמת שליח נעשה עד היכא שאינ' נוגעים, ורק ע"י שהאשה מכחיש אותם נעשו נוגעי' א"כ ל"ש לומר לתקוני שדרתיך לבטל השליחות דהא השליח לא פשע מידי דלא אסיק אדעתי' שהאשה תכחיש אותם. אמנם אי הו"א דנששה שלוחי' לקדש היה דעתו שיקדש בפני עדים אחרים א"כ לא הי' משכחת כלל ספק קידושין אפי' אם האשה מכחשת אותם דהא הו"מ לומר לתקוני שדרתיך. וא"כ מה נמלצו מאוד לשון הר"מ השלוחים נעשו עדים ואינ' צריכי' לקדשה לו בפני שנים אחרים כלומר דמעיקר' כשעשאן שלוחי' נעשו אדעת' דהכי שיהיו ג"כ עדי' דהא עדות' מהני כשאינו מכחשת אותם דהר"מ ס"ל כר' יוסי בירושלמי דנוגע כשר מה"ת וא"כ כשאינו מכחשת אותם ליכ' חשש נגיע'. והר"מ מסתמ' מיירי כשאינו מכחשת אותם דאי היה מכחשת אותם. היתה עכ"פ צריכ' קידושין אחרים כדי שלא תהי' עמו באיסור פנוי' עכ"פ בלא קידושין דהא שווי' אנפשה חתיכ' דאיסור' כיון שהי' אומר' שלא נתקדשה אפי' אם העדים היו נאמני' וע"כ דהר"מ מיירי באינ' מכחשת אותם. וא"כ כיון בשאינו מכחשת אותם הו"ל קידושי וודאי שפיר כתב הר"מ דאינם צריכי' לקדש' לו בפני שנים אחרים כלומר דאין שנוי בשליחות אם הם עצמה הן העדים אע"ג דאם תכחיש אותם לא יהי' קידושי וודאי מ"מ הם העדים אינן צריכי' לחוש לזה וא"כ ממילא המחבר בש"ע שהולך בעקבי הר"מ הביא שפיר הדין דאם מכחשת אותם הו"ל ס"ק דל"ש לומר שנתבטל השליחות כספיקו של המל"מ כיון דהעדי' לא שינו בשליחות כלום כמ"ש דלא הוטל עליהם לקדשה בפני אחרים דאינן צריכי' לאסוקי אדעתיהו דלמא תכחיש אותם ודו"ק היטב כי נכון מאוד בפסק הרמב"ם והש"ע דהש"ע הוציא זה הדין דעכ"פ ס"ק הוי אפי' במכחשת אותם מדברי הר"מ במ"ש שאין העדים צריכי' לקדשה בפני שנים אחרי' וכמ"ש ודוק ומדויק בזה לשון הגמ' במ"ש הן הן שלוחיו הן הן עדיו דלכאור' מיותר מ"ש הן שלוחיו דהא פשיטא שהם שלוחי' רק לפימ"ש נכון שלא תאמר דכוונתו הי' שיתנו לה הקידושי' בפני עדים אחרים שלא תוכל להכחיש אותם אפי' בקידושי כסף לכך אשמעי' אע"ג דהן שלוחיו מ"מ הן עדיו ג"כ שא"צ לקדשה בפני שנים אחרים:
יא ראיתי לאמ"ו הגאון ר' מנחם א"ש ז"ל בספר אמרי בינה לאביו הגאון ז"ל לתרץ דברי הר"מ מה שאינו מחלק בין קידושי שטר לכסף דבאמת ס"ל דהו"ל לומר חשיד אממונ' חשיד אשבועת' וא"כ ליכ' כאן שבועה רק דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש להם על המלוה וא"כ איכ' חשידי אממון ומשו"ה צריכי' שבועה כמ"ש הפנ"י וא"כ היינו דווקא כשאומרי' פרעני למלוה שפיר חייבי' שבועה משום דלא חשידי אממונ' משום חשש ספק מלוה ישנה וא"כ היינו דווקא בין לוה למלוה משא"כ בקידושין שפי' אינם צריכין שבועה כשאומרי' נתננו לה כסף קידושי' דאם חושדי' אותם למשקר גם אשבועה חשידי דכאן ל"ל שיש להם ספק מלו' ישנה דאיך יכולי' לעכב מעות המשלח בשביל ספק מלו' ישנה על האשה דהא לא תהי' מקודשת אם לא יתנו לה המעות וא"כ א"צ שבועה ואין חילוק בין כסף לשטר שוב ראיתי בס' אבן פנה סי' ל"ה ס"ק א' שכ' ג"כ כדבריו ודו"ק:
יב בגמ' מאי קסבר אי קסבר המלוה חבירו בעדי' צריך לפרעו בעדים הני נוגעי' בעדות' נינהו דאי אמרו לא פרעוני' אמ"ל פרעוני וברש"י ד"ה דאי לא וז"ל שאם לא יאמרו מעידי' אנו שקבלם המלוה יאמר להם לוה פרעוני מה שמסרתי לכם דפעמי' שמסרו להם בעדים והקשה הריטב"א דלמא מיירי כאן שמסר להם שלא בעדים וכן הקשה הרמב"ן ותירצו דה"ה דהו"מ לשנויי הכי רק קושטא דמלת' משני דבאמת קיי"ל א"צ לפרעו בעדים ועי' במקנ"ה שכ' דאפשר דאין הלוה נאמן לומר שמסר להם שלא בעדים דדלמא משקר כדי שיהנו עדות' שלא יצטרך לפרוע שנית להמלוה. אמנם אין דבריו מוכרחי' דהרי קיי"ל בחו"מ סי' קכ"א סעיף ט' דאם פטר אותם משבועה לא הוי נוגעי' בעדות אפי' לאחר תקנת שבועה היס' וכן אם ראה המשלח שנתנו לו המעות ופשיט' דאפי' דליכ' עדות שראה אותם דאלא"ה הוי מצי העדות אחרי' להעיד שכבר נפרע המלוה וע"כ דלא חשדינן לי' ללוה למשקר כיון דבאמת להלוה וודאי יש לו מגו לומר פרעתי והם יעידו כדבריו עי' במקנה שהרגיש בזה, וא"כ וודאי קשה קושי' הראשונים מאי פריך הגמ' דליכ' מגו דלמא ר"נ מיירי שלא מסר להם בעדים ובפרט לפימ"ש הריטב"א דבאמת אורח' דמלת' הי' למסור לשלוחי' שלא בעדי' כיון דמהימני לי' ונראה לתרץ כוונת רש"י במ"ש דקושי' הגמ' הי' על דפעמים שמסר להם בעדים דהנה עוד יל"ד בדברי רש"י שכ' שאם לא יאמרו מעידים אנו שקבלו המלוה ואמאי לא קאמר בקיצור לשון שאם לא יאמרו שקבלו המלוה כו' ועוד בד"ה יכלו למימר נמי יהיב יהיבנ' למלוה ודבריהם קיימי' ובתורת עדות שאינו נוגעי' בעדות' עכ"ל וכל הרואה יראה שהי' אריכות לשון לכאור' בדברי רש"י:
יג לפיכך נראה לי לפרש כוונת רש"י באופן אחר דהנה הריטב"א הקשה על הא דאמרי' קודם התקנה שבועה היס' נאמנו העדים במגו דאהדרינן ללוה וז"ל ואע"ג דאמרי' בעלמ' שכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במגו התם הו' כשאינו נאמן מתוך פיסול אחר אבל הכא כשר לעדות הי' אלא שאתה אומר שהי' נוגע בעדותו ובהא אמרי' דלאו נוגע בעדות הי' דהא אי בעי אמר אהדרינן ללוה עכ"ל ולכאור' דבריו הקדושי' צריכי' ביאור דסוף סוף אי לאו המגו הוי נוגעי' וא"כ הו"ל עדות הצריכי' מגו ואמאי מהני עדות' ועי' בתומי' סי' פ"ב בכללי מגו אות מ"ט. ונ"ל להסביר הענין כך דהנה הא דאמרנו דהו"ל נוגעי' באמת ליכ' כאן נגיע' מעולם כיון דהשתא קיימינ' דאין לעדי' שום נ"מ במה שטועני' שנתנו למלוה או אם היו טועני' שנתנו ללוה וא"כ אין התחלה כלל לומר שאינו עדות מעלי' כיון דהני שלוחים הם עדות כמו כל עדות שבעולם דנאמני' משום דאמרי' מהו אכפת להו לטעון שקר וה"נ מכיון דידעינן שיכולי' לטעון אהדרינהו ללוה א"כ אין להם שום נגיע' בדבר לטעון למלוה נתנים ולכך לא מקרי הך עדות הצריכי' מגו דהמגו אינו בא לתקן עדות' רק שע"י המגו אמרי' דאין כאן שום התחלה לספק בעדות' דלמא נוגעי' הם כיון דליכ' להו שום נ"מ במה שאמרו נתנום למלוה דכמו כן היו יכולי' לומר אהדרינהו ללוה. וא"כ לא אתי' המגו רק להורות לנו שאין כאן לנחות לשום ספק לחשוד העדים כיון שאין להם שום נגיע'. אמנם כל זה יתכן אי ס"ל המלוה חבירו בעדי' א"צ לפרעו בעדי' וא"כ אין כאן שום חשש והתחלת ספק נגד הני עדים משא"כ אי ס"ל דמלוה חבירו בעדי' צריך לפרעו בעדים וא"כ באמת בשעת עדות' בב"ד כבר יש לנו לנחות לספיק' על עדות' דלמא משקרי' ויש לנו במה לחשוד אותם דהא אינן יכולי' לטעון אהדרינהו ללוה כיון דצריך לפרעו בעדים ואין כאן אופן להכשיר עדות' רק דאמרי' דלהנהו עדים שלהם מגו דאהדרינהו ללוה כיון שמסר להם שלא בעדים וא"כ ממיל' הו"ל עד הצריך מגו כמ"ש הריטב"א והואיל והוא דבר עמוק אסביר לך הענין בביאור יותר בס"ד דוודאי כל דאמרי' שא"צ לפרעו בעדים א"כ אין כאן שום התחלת נגיע' כהנהו שלוחי' לחשוד אותם דלמא משו"ה אמרו למלוה נתנום משום איז' צד נגיעה דאינ' יכולי' לטעון באופן אחר כיון דבכל פעם מצי אמדו אהדרינהו ללוה לא הוי בגדר עדות שאינם נאמנים מצד עצמו כיון דאין כאן התחלת נגיע' כלל בזה הענין ואע"ג דמה שאינ' נוגעי' הוא ע"י מגו מ"מ כיון דבכל פעם יש להם מגו וע"י המגו אנן יודעי' שאינ' נוגעי' כלל א"כ הוי עדות מעלית'. משא"כ אי ס"ל צריך לפרעו בעדים א"כ מיד על ענין עדותם יש לנו לנחות לספיק' ולחשוד אותם דמחמת נגיעתם מסהדו הכי. רק דאנן אמרי' דבאופן הזה עכשיו שמעידי' בפנינו שנתנו למלוה לא הוי נוגעי' כיון שמסר להם שלא בעדים. א"כ ממילא כיון שמעיקר' יש באמת חשש על הגדתם דלמא משקרי רק באופן הזה שאירע שנמסר להם שלא בעדים אמרי' דיש להם מגו ואינ' נוגעי' וא"כ ממילא לא נוכל לומר דנאמני' מצד עצמו כיון דבאמת משכחת לה גוונ' שאינ' נאמני' היכא שנמסר להם בעדים רק עכשיו אתה בא להאמין אותם כיון שלא נמסר להם בעדים ע"י מגו ממילא הו"ל עד הצריך מגו ואינו מועיל עדותם כקושי' הריטב"א ודו"ק:
יד וא"כ מה נמלצו מאוד בזה דברי רש"י שמדייק בלשונו הזהב שאם לח יאמרו מעידים אנו וכו' כלומר וכיון שצריכי' להעיד שנתנום למלוה בתורת עדות אמר להם לוה פרעוני וכו' ול"ל דנאמני' במגו דאהדרינהו ללוה ע"ז כתב דפעמים שמסרו בעדים כלומר וא"כ עכ"פ יש כאן לנחות לספיקא ולחשוד אותם דנוגעי' הן רק כאן שנמסר שלא בעדים אתה רוצה להאמינ' במגו ע"ז בוודאי לא מהימנו דתי הו"ל עדים הצריך מגו כיון דהיכ' שמסר להם בעדים הו"ל נוגעי'. אמנם לבתר דמסקינן דא"כ לפרעו בעדים א"כ מעולם אין כאן שום חשש ספק בהעדאת עדי' אלו אע"ג דנאמני' מטעם מגו מ"מ כיון דע"י מגו אין שום התחלה לנגיעתם תו הו"ל עדות מעלי' ולכך בסמוך בד"ה יכלו למימר מסיים רש"י וז"ל ודבריהם קיימים ובתורת עדות. כלומר ושלא תקש' לך הא הו"ל עדות הצריך מגו כקושי' הריטב"א דלכך מסיים רש"י וז"ל שאינו נוגעי' בעדותן כלומר כיון דעכשיו ע"י המגו לא משכחת שיהי' אפי' לפעמים נוגעי' א"כ לא הו"ל עדות הצריך מגו כיון דע"י המגו חזינן שאין כאן שום התחלת נגיע' מעולם. וכעין שכ' הרשב"א דכל שהאשה מודה שקבל' כסף קידושי' הו"ל רק שנסתלק החשש נגיע' ע"ש ועי' בחלקת מחוקק סי' ל"ה ס"ק ג' לענין היכא שיש לו עד מסייע דאמרי' דלא הוי נוגע. ועי"ש שכ' דא"כ הוי שעיקר הקידושי' נגמרי' ע"י אותו העד המסייע ויישבנו דאותו עד אינו מועיל לנו רק שעל ידו נתברר שמעולם לא היה השליח נוגע. א"כ ה"נ ע"י הך מגו לא התחיל כלל שום חשש נגיע' בהך עדות והו"ל עדות מעלי' ועי' שם במגיה בט"ז באה"ע סי' הנ"ל ודו"ק. ועפי"ז הי' מקום ליישב קושי' המהרש"א שהקשה בתוס' ד"ה לעולם קסבר למה לא הקשו התוס' דנאמני' לי' פרענו למלוה במגו דנאנסו רק לפי דברינו א"ש דנאנסו כיון דלא שכיח. הו"ל כעד הצריך מגו רק דהתוס' לא נחתי לזה כלל דא"כ לא הי' קשה להו דלהימנו במגו דהחזרתי והחזרתי נאמנים במגו דנאנסו דכה"ג וודאי הו"ל עד הצריך מגו. וא"כ נסתרים דברינו. אולם יש ליישב קושי' המהרש"א באופן אחר עפ"י מ"ש התומי' כללי מגו סי' ק"ב באות מ"ו דמגו מפצה לקצה לא אמרי' וא"כ פרענו למלוה דהא שכיח לגמרי שיהיו נאמני' במגו דנאנסו דלא שכיח כלל זה וודאי לא מהני רק פרענו במגו דהחזרתי ללוה דהחזרתי לא הוי לא שכיח כ"כ כמו נאנסו ומ"מ כיון דשכיח נמי לא הוי. תו מהימן החזרתי במגו דנאנסו ודו"ק:
טו ברש"י ד"ה והשתא דתקון רבנן כ' רש"י דאע"ג דחשידי אממונ' להפסיד למלו' לא חשידי אשבועת' הנה כפי הנראה מדברי המפורשים בכוונת רש"י הא דכאן טפי הו"ל למימר דחשידי אשבועתא נמי כיון דבמה שמעידים שקר שנתנו למלו' עוברי' על לא תענה א"כ הוי לא אפשר בחזר' ולא דמי לשאר ממון דאפשר בחזרה רק מ"מ ס"ל לרש"י דשבוע' חמיר להם אפי' מאיסור לא תענה עי' במקנה. ואח"כ כתב רש"י וכיון דעדים לא הוי הו"ל כדין הקצוב בשבועות בחנוני על פנקסו דשניהם נשבעי' וכן הרי"ף הביא הכא הך דינ' דחנוני. נ"ל דהנה לרש"י הי' קשה קושי' התוס' דעכ"פ לאחר השבועה שוב אינ' נוגעי' וא"כ להימנו שנתנו למלו' וצ"ל כמ"ש התוס' והראשוני' דעד הצריך שבוע' אינו עד אמנם היינו דווקא אי אמרי' דאפי' לאחר שבועה מ"מ לא הוי וודאי שהאמת כדבריו משא"כ אי הו"א דבכל שבועה שוב ליכ' חשש ופקפוק דלמא אין האמת כדבריו א"כ אין סבר' לומר דעד הצריך שבועה אינו עד דמה בכך שצריך שבועה מ"מ כיון שנשבע הרי ידעינן בבירור שהאמת כדבריו ועי' מ"ש לעיל אות ה' בס"ד והנה בהך דחנוני על פנקסו פליגי בן ננס ורבנן דבן ננס ס"ל כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. וי"ל דבהא פליגי דרבנן ס"ל דאפי' אחר שבועה לא הוי וודאי ולכך לא מהני שבועת חנוני והפועלים רק לגבי עצמ' ולא להפסיד חבירו משא"כ ב"נ ס"ל דשבועה הוי וודאי א"כ אי אפשר לפסוק שבוע' במקום ששניהם סותרי' זא"ז. וזה שמסיי' רש"י וכיון דעדי' לא הוי כלומר משום דס"ל עד הצריך שבועה אינו עדות כמ"ש התוס' דרחמנא אמר עפ"י שנים עדים יקום דבר כלומר עדות דעלמא שאין לנחות לספיקא כלל דלמא בשקר מעידי' משא"כ כאן שקודם שבועה הו"ל נוגעי' ואיכא חשש' דמשקרי והלכך גם לאחר שבוע' לא אמרי' דנתברר בוודאי שהאמת כדבריהם וממילא שפיר מצי המלוה לומר לדידי לא מהימני העדי' אפי' בשבועה ולכך המלוה נשבע ונוטל ודו"ק:
טז ובענין מהות שבועות אלו איכא ג' שיטות דעת תוס' רי"ד דהעדים וגם המלוה אינ' נשבעי' רק היס' ודעת רז"ה בס' בעהמא"ו דגם העדי' נשבעי' שבועת המשנה ודעת הרי"ף והר"מ פ"א מהל' שלוחים וכן דעת הרמב"ן במלחמות דעדים סגי' להו בהיסת והמלוה נשבע שבוע' המשנה והנה המלחמות הקשה אמאי צריכי' העדים לישבע שבועת המשנה כיון דאי היו טועני' החזרנו ללוה לא היו צריכי' רק היס' א"כ גם כאן כשאמרו נתנו' למלוה סגיא להו כהיסת במגו דאי בעי אמרו החזרנו ללוה. הנה בדעת בעהמא"ו י"ל בכמ' גווני חדא דזהו אינו מגו החזרנו ללוה דנח להם טפי לשקר נגד המלוה שלא האמין להם משא"כ נגד הלוה אינ' רוצים לשקר כיון שנתן להם נאמנים ועי' במקנה ב' כיון דעיקר שבועת השומרי' היא מה"ת אע"ג שהמפקיד אינו טוען ברי מ"מ כיון שממונ' הי' בידו והוא אינו יודע מה נעשה בו צריך לישבע מה"ת ה"נ אע"ג דללוה ליכ' רק טענ' שמא מ"מ חייבי' לישבע שבוע' חמור' כעי' תורה. ג' דבעהמ"א ס"ל דכאן לא מהני מגו דהחזרתי ללוה שיהיו נפטרי' משבוע' חמור' לשבועה קלה דלענין לפטור משבועה חמור' לקלה לא אמרי' מגו ועי' בתומי' סי' פ"ב כללי מגו אות קט"ו שכ' ג"כ כה"ג וא"כ י"ל דהמלחמות ובעהמא"ו פליגי בזה דבעהמא"ו ס"ל משבוע' לשבוע' לא אמרי' מגו והמלחמות ס"ל דאפי' כה"ג אמרי' מגו הגם די"ל דעיקר טעמו של הרמב"ן הי' משום דללו' ליכ' רק טענ' שמ' מ"מ ממרוצת לשונו נראה דס"ל דאפי' משבועה לשבועה נמי אמרי' מגו ודו"ק:
יז בתוס' ד"ה והשת' הקשו אחר שכתבו דעד הצריך שבועה לא הוי עד הקשו אמאי מהני מגו והא בשנים לא אמרי' מגו שאין האחד יודע מה בלב חבירו. והנה יל"ד מ"ט לא הקשו התוס' כך מעיקר' מיד כשאמר בגמ' במגו דאי בעי אמרו אהדרוני' ללוה היה להם להתוס' להקשות הא בשני' לא אמרי' מגו כדאמרי' מס' כתובות י"ח ע"ב בתוס' ד"ה מחמת נפשו' וי"ט ע"ב ד"ה אם כתב ידן עי"ש והפנ"י בחידושיו בסוגי' עמד בזה. ונ"ל דהנה הא דלא אמרי' מגו בשני עדים י"ל ב' טעמים או כמ"ש התוס' שאין א' יודע מה בלב חבירו. ב' כמו דאמרי' דעדים שאינם נאמנים רק ע"י שבוע' לא הוי עדי' ה"נ עדים שאינ' נאמנים רק מחמת מגו לא הוי עדות וכן כ' שם הפנ"י מס' כתובות דף הנ"ל ובקונטרס אחרון שם ועיין בתומים סי' פ"ב כללי מגו אות מ"ט. והנה ראיתי בשו"ת מהר"י מינץ סי' ג' שכ' דהך סבר' דאין א' יודע מה בלב חבירו הי' סבר' כל דהוא. עי"ש ובאמת הדבר מובן מעצמו דהא כמו שאנו חושדי' אותם שמשקרי בטענ' זו שטועני' עכשיו כמו כן היו יכולין להיות בעצה אחת ולטעון טענ' אחרת רק דמ"מ י"ל דלמא לא אתרמו שהו לטעון הך טענ' ולא עלה על לבם. והנה לפי"ז י"ל דבמגו שהי' טובה מאוד כמו הכא שטענ' אהדרינהו ללוה הוא יותר טוב להם כמ"ש לעיל בריש סוגי' ועיין בהגהו' טעם המלך פ"ג מה"א שהבאתי לעיל א"כ אפי' בשני' נמי הו"א מגו. רק דמ"מ קשה כיון דאסקינן כאן דעד הצריך שבוע' לא הוי עד א"כ ה"ה עד הצריך מגו וא"כ בלא"ה לא הוי מהני המגו ולכך סמכי תוס' קושיית' להך סבר' דעד הצריך שבוע' לא הוי עד וה"ה מגו לא מהני לענין עד ומהגם דגם מצד עצמו לא הוי מגו כיון שאין אחד יודע מה בלב חבירו אמנם התוס' בתירוצם העלו דבטענ' שנפטרי' מממון בטוחי' הם זה על זה וכו' ולכך אמרי' הכא דנאמני' במגו כוונתם לתרץ בזה א' מה שהי' קש' להם דאין א' יודע מה בלב חבירו ע"ז תירצו בפשיטות דהכא בטוחי' הם זה על זה כלומר אפי' אם רק האחד יטעון כן בטוח הו' שהשני לא יכחיש אותו. ב' מה שהי' קשה דעד הצריך מגו לא הוי עד ע"ז נמי משני כיון דכאן א"צ המגו לענין העדות גופ' כמו שם במס' כתובות י"ח ע"ב דטענ' אנוסי' היינו מחמת ממון באמת לא הוי טענ' מעלי' רק דנימא דלחשיב לטענ' מעלי' במגו דאניסי' מחמת נפשות וא"כ צריך המגו לחזק גוף העדות בזה שפי' אמרי' דעד שאינו נאמן רק ע"י מגו לא הוי עדות משא"כ הכא רך טענ' דנתנו למלו' הי' מצד עצמו טענה טובה רק דאנן אמרי' דנוגעי' הם ולכך אמרי' שפיר מכיון דיש להם מגו ממילא לא הוי נוגעי' כמ"ש לעיל אות י"ג בשם הריטב"א עי"ש ודוק. וא"כ כתבו התוס' שפיר דבטענ' שנפטרי' בה מממון כי הכא כלומר דכאן אין צריכין המגו לחזק גוף העדות רק שהם יפטרו עי"ז מממון וא"כ בטוחי' הם זה על זה כלומר וממילא ל"ש הסבר' דאין א' יודע מה בלב חבירו דהא שפיר בטוח הי' לטעון כיון שנפטר עי"ז מממון גם חבירו לא יכחישני. וג"כ לא קשה דהו"ל עד הצריך מגו דז"א דהכא לא בא המגו רק לפוטר' מממון לסלק הנגיע' וממילא הו"ל עדות מעלי' וזה שסיימו בדבריהם ולכך אמרי' הכא דנאמנים במגו כלומר דמה"ט גופ' כיון שהמגו לא בא רק לפטור העדות שלא יהיו נוגעים ממילא לא הו"ל עד הצריך מגו דא"צ להמגו לענין העדות עצמו רק שלא יהיו העדי' נוגעים כמ"ש לעיל בכוונת הריטב"א באות י"ג בס"ד ודו"ק היטב: