תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש
טיב גיטין וקידושין · שער ד
ח"ת בסוגי' דנודרת מס' גיטין ל"ה ע"ב:
א במתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וכו' התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה הנה מה דאמרינן דאינו גובה ע"י נדר רק אם תהי' נאסרת לעולם ע"י נדר זה משא"כ באיסור שעה חשודה שתעבור וכן כתבו התוס' כאן בסוגי' בד"ה ונודרת ואוסרת דלא גרסינן כל פירו' משום שאינו עומדת באיסור כל ימיה דהוי כנדר שוא וכן בתוס' ד"ה אבל נשאת כתבו נמי דלא מהני שידירו אותה שלא תאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו והיינו משום שחשודה לעבור פ"א באיסור נדר נראה דהסברא הי' כך דבאמת יקשה אמאי תגבה אפי' בשבועה אי חשדינן אותה למ"ד מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דכאן כיון שנוטלת הכתובה לא שייך אשתמוטי וכן קשה באמת בכל הנשבעין ונוטלין ועי' בתומים סי' צ"ב ס"ק ד' והתירוץ הי' כך כדאמרינן מס' ב"מ ו' ע"א פרשו אינשי מספק שבועה ולא פרשי אנשי מספק ממונא והטעם משום דשבועה חמיר טפי מ"מ לענין נדר וודאי קשה כיון דבאמת הי' מורי' התירא לנפשה וא"כ אע"ג דאנו אומרין לה שאסורה ליקח משל יתומים א"נ כמו שהי' חשודה על איסור גזל שגוזלת מן היתומים ה"נ תהי' חשודה על האיסור נדר ובפרט לפי דעתה שהי' מורה לעצמה היתר לא תהיה באיסור נדר וצ"ל דמ"מ יראה טפי מאיסור נדר דתעבור בכל פעם משא"כ איסור גזל אין עליה רק עכשיו בשעת גבית הכתובה וא"כ ממילא דאם לא תעבור רק פ"א כיון דיש לה קצת צד היתר נמי במה שהיתה מטרחת קמי' היתומים בוודאי לא תחוש כלל ולכך פשיטא דדי לנו אם סומכין עליה בנדר שנאסרת כל ימיה ולכך נקט במתני' שתהי' נודרת ליתומים כל מה שירצו דמשמע דע"כ לא מיירי שתאכל מיד דא"כ לא נ"מ מידי במה שירצו היתומים וכן כתב הפנ"י וע"כ דמשום שתעבור פ"א באיסור נדר וודאי חשודה ובפרט כפי מ"ש כיון דהי' לפי דעתה מורה היתר לעצמה בוודאי לא אכפת לה על פ"א ודוק:
ב והנה אע"ג דהתוס' ד"ה וליחוש כתבי דבלא ר"ה הוי מצי לתרץ דמדירין אותה מככר זה ותאכל בפנינו משמע דס"ל דבלא ר"ה היינו חוששין אפי' לאיסור שעה היינו רק לדחיי' בעלמא אבל לפי האמת לא סגי' בזה והגם דלכאורה קשה ע"ד התוס' בלא"ה מאי מהני לגבי חכם במה שתאכל הככר בפנינו כיון דקיי"ל לענין חכם כאמימר במס' שבועו' כ"ח ע"א אפי' אכלה כולה נשאל עליה ובשלמא לגבי הבעל הקשו התוס' שפיר דבעל אינו עיקר האיסור מעיקרו כיון דקיי"ל בעל מיגז גייז עי' מס' נזיר כ"א משא"כ החכם עוקר הנדר לגמרי וא"כ מאי מהני מה שתאכל הככר מיד מ"מ אח"כ תלך אל החכם להתירה ועי' שם ברא"ש במס' שבועו' שכתב להדיא דאפי' לא התרו בו למלקו' מ"מ כיון דאיכא עליו עונש מלקו' יוכל למתשל עלה והנה לכאורה י"ל דתוס' לא ס"ל בזה כהרא"ש שם וס"ל דכל דליכא מלקו' תו ליתא בשאלה והנה הלום ראיתי אחרי ראי בשו"ת תתס"ו חלק ששי סי' י"ב שהביא כן בשם שו"ת שער אפרים שהתוס' לא ס"ל בזה כהרא"ש אלא ס"ל דאכלו כלו אין נשאלין עליה. אמנם אי משום הא לא ארי' די"ל דלדינא התוס' נמי מודי דהלכה כאמימר אפי' אכלו כלו נשאלין עליה והא דכתבי התוס' דהו"מ לתרץ במתני' דתאכל הככר מיד היינו משום דהי' וודאי פשיטא דהחכמים לא יעשו תקנה על אבני תהו כלומר שידירו אותה ומיד תלך אל החכם להתיר לעצמה כל כמה דלא הוי ידעינן בס"ד דצריך לפרט את הנדר או אי ס"ל לר"ה נמי דעל דעת רבים אין לו התרה ע"י חכם לתירוץ הראשון שבתוס' ד"ה נשאת שמחלקו בין חכם לבעל לענין עד"ר וא"כ כל כמה דלא ידעינן מזה פשיטא וודאי דליכא תקנה באופן אחר רק שתאכל הככר מיד ואז היה מוכח ע"כ דס"ל למתני' אכלו כלו אין נשאלין דע"כ מוכרחין לאשכוחי גוונא שלא יהיה היתר לנדר דאל"כ מחזי כל תקנ"ח כחוכא ח"ו ולכך כתבו התוס' שפיר דאי לאו דר"ה הוי אמרינן ע"כ דמיירי שתאכל הככר מיד ואז הו"א באמת דלאיסור שעה נמי אינו חשודה משא"כ למסקנא דקיי"ל דצריך לפרט את הנדר או דעד"ר אין לו התרה גם התוס' ס"ל כאמימר דאכלו כלו נשאלין עליה ולאיסור שעה חשודה לעבור כמ"ש לעיל דאיסור שעה לא מהני כלל כיון שאנו חושדין אותה על איסור גזל ג"כ ודו"ק:
ג והנה בפד"ר נחלקו התוס' והראשונים דתוס' סבירא ליה דאפילו אי ר"ה ס"ל עד"ר אין לו התרה מ"מ הבעל יכול להפר אפי' בעד"ר כך כתבו בתירוץ הראשון וכן כתב הרשב"א דכיון דהבעל יכול להתיר אפי' בלא פתח לכך לא מהני מידי עד"ר לגבי הבעל אמנם הריטב"א כתב דר"ה ס"ל אפי' עד"ר נמי יש לו התרה אבל מאן דס"ל עד"ר אין לו התרה גם הבעל אינו יכול להתיר. והנה לכאורה יש להביא ראיה לדעת הריטב"א דר"ה לא ס"ל הא דעד"ר כלל דאי הוי ס"ל דעד"ר אין לו התרה א"כ כי פריך הגמ' וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר ואמאי לא משני דמדרינן לה עד"ר וע"כ דר"ה ס"ל עד"ר נמי יש לו התרה אפי' ע"י חכם. והנה התוס' הרגישו בזה באמת וכתבו דה"ה דהו"מ לשנויי הכי דמדרינן לה עד"ר אלא דבלא"ה משני שפיר מ"מ בדעת הריטב"א שפיר י"ל כמ"ש דהוכיח מדלא משני אליבא דר"ה דמדרינן לה עד"ר לענין חכם וע"כ כמו דהבעל יכול להתיר ע"כ אפי' עד"ר דאלא"ה לא הוי אמר נשאת אין מדירין אותה ה"ה חכם נמי יכול להתיר אפי' עד"ר ולא כסבר' התוס' לחלק לענין עד"ר בין חכם לבעל אמנם למאן דס"ל כרבים נמי אין לו התרה מודי התוס' נמי דה"ה הבעל אין יכול להתיר וכן כתבו המה רש"א והמהר"ש עי"ש ואע"ג דא"כ יהי' ברבים חמור ממד"ר דברבים למ"ד אין לו התרה ה"ה בבעל נמי ועד"ר בבעל יש לו התרה התוס' לא חשו לזה דה"נ כתבו התוס' לענין דבר מצוה דברבים אין לו התרה ועד"ר יש לו התרה כמ"ש להדיא בסוף הדבור ד"ה אבל נשאת דלמ"ד ברבים אין לו התרה אפי' לדבר מצוה נמי והיינו משום דיש סברא לחלק דבשלמא בעד"ר לדבר מצוה יש לו התרה דלדבר מצוה מסתמא הרבים נמי מסכימים משא"כ כרבים למאן דס"ל אין לו התרה הי' משום דברבים אלים טפי הנדר לא מהני אפי' לדבר מצוה ובזה ג"כ חולק הריטב"א וס"ל דבעד"ר לא מהני להתיר אפי' אם אותם הרבים מסכימי' אמנם התוס' ס"ל להדיא דאם דעתם של אותם רבים מסכימי' להתיר מהני בעד"ר וכן מצינו כה"ג לחלק בענין בין נדר עד"ר ובין נדר על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו דהנה בעד"ר קיי"ל אפי' בדיעבד אין לו התרה עי' בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"א זולת הרמ"א שהביא שם בשם הר' אביגדור דבדיעבד מותר ועי"ש בש"ך ס"ק ס"ט מה שהשיג עליו ועי' שעה"מ פ"ו מהלכו' שבועו' ובנודר בפני חבירו קיי"ל בדיעבד מותר אפי' שלא בפניו עי"ש סעי' כ"ו וכן כתבו התוס' כאן ד"ה דבדיעבד מותר הרי דעד"ר חמיר מבפני חבירו ולענין מצוה הוי איפכא דבעד"ר מהני היתר לדבר מצוה ובפני חבירו אין להתיר אפי' לדבר מצוה שהרי התוס' הביאו ראי' ממשה וצדקי' והתם גבי משה וודאי היה דבר מצוה שכלך בשליחו' הקב"ה למצרים א"ו צריך לומר דעד"ר ל"ש כלל לדבר מצוה דהרבים וודאי מסכימי' משא"כ בנודר בפני חבירו אם הי' לתועלת חבירו לא מהני אפי' לדבר מצוה דמה איכפת לי' שחבירו יעשה מצוה והוא יפסיד מה שנדר לו לתועלתו רק הכא גבי יתומים כתב הרשב"א בסוגי' והר"נ במס' נדרים ס"ה ע"א דאין שום תועלת להיתומים אפי' אם תעמוד באיסור' כיון דאפי' אם תחזיר להם המעות נמי הוי באיסור שהרי הי' נדרה אם לא נהניתי עד עתה מכתובתה אמנם ראיתי להמהרי"ט בשו"ת ח"א סי' א' שכתב דהכא גבי יתומים שפיר איכא להם תועלת בנדרה שאם תרצה להתיר את נדרה תרצה היתומים כחצי כסף אמנם י"ל דהרשב"א והר"נ לא ס"ל הך סברא דמסתמא לא תרצה לפחות היתומים שיתירו לה דאז תהי' נתפס בשקרה ועביד אינש לאחזוקי שקרא מ"מ הא שפיר איכא למימר דאע"ג דלענין כמה דברים חמיר ע"ד רבים מ"מ לענין דבר מצוה עד"ר קיל טפי משום שמסתמא הרבים מסכימי' שיתירו לו לדבר מצוה אמנם היינו דווקא לסברת התוס' דבעד"ר מהני אם אותם רבים מסכימי' אבל דעת הריטב"א להדי' דלא מהני כלל אפי' אם הרבי' מסכימי' ודו"ק:
ד ובחידושי פנ"י כתב דאי אמרי' דברבי' אין לו התרה והי' משום דנפקא לן מקרא א"כ ה"ה עד"ר הי' מה"ת דאין לו התרה ואז אין לו התרה ברבי' אפי' לדבר מצוה. אבל אי אמרי' דברבי' יש לו התרה מה"ת וא"כ הא דעד"ר הי' רק מסבר' משום דנדר על דעתם או מדרבנן וא"כ לדבר מצוה כיון דמסתמא מסכימי' להתר' או דלדבר מצוה לא גזרו רבנן שפיר יש לו התרה והנה הרמב"ן מחלק בין רבים לעד"ר דבעד"ר הבעל מצי מפר וברבים למ"ד אין לו התרה הבעל נמי לא מצי מפר הי' כך דעד"ר הטעם דאין לו התרה משום דנדר על דעתם וא"כ אשה שמסתמא ע"ד בעלה הי' נודרת לא מהני לגבה עד"ר כלל משא"כ ברבי' הטעם דאין לו התרה משום דברבים אלים טפי ולא יכול החכם למשלפה וה"ה לבעל. וזה שלא כדברי הפנ"י שכתב דאי ברבי' אין לו הפרה מדאוריית' א"כ גם עד"ר הבעל נמי אין יכול להתיר שהרי הרמב"ן כתב להדי' דאפי' אי ברבי' אין לו התרה מה"ת משום דברבי' אלים טפי מ"מ בעד"ר יכול הבעל להפר:
ה והנה לכאורה יש להקשות אי נימא דמאן דס"ל ברבי' אין לו לו הפרה הבעל נמי אין יכול להפר א"כ ר"ה דס"ל נשאת אין מדירי' אותה ע"כ דס"ל ברבי' יש לו הפרה מ"מ קשה מנ"ל לר"ה לומר דמתני' מיירי בלא נשאת דווקא כיון דע"כ איכא תנא דס"ל ברבי' אין לו הפרה לקמן מ"ו פלוגת' דר"י ורבנן א"כ דלמא מתני' נמי ס"ל כמ"ד ברבי' אין לו הפרה וא"כ נשאת נמי מדירי' אותם ברבים. וצ"ל דר"ה ס"ל דאפי' מאן דס"ל כרבי' אין לו הפרה מ"מ הבעל יכול להפר אפי' ברבים די"ל טעם אחר דברבי' אין לו הפרה דכל עיקר טעם בהתרת הנדר ע"י חרטה הי' אע"ג דאמרינן באמת במס' חגיגה י' ע"א היתר נדרי' פורחי' באויר מ"מ ניתר בחרטה דאמרי' שלא נדר בדעה מיושבת ובהסכמ' גמורה כמ"ש הר"נ במס' נדרים פ"ז ע"א לענין תוך כדי דבור ועי' רש"י שם במס' חגיגה ד"ה באפי נשבעתי. וא"כ מי שנודר ברבים כיון דיש לו לחוש שהרבים לא ידעו שהתירו לו הנדר יחשדו אותו אם יראו שעובר על נדרו וא"כ בשלמא כל נודר כיון שיודע שיש לו היתר אמרי' דמעיקרא לא נדר בהסכמ' גמור' רק אם יעלה על לבו לחזור מנדרו ילך אצל החכם להתיר לו משא"כ ברבים דע"כ אי אפשר שלא ישאר עכ"פ בחשדא שהרבי' לא ידעו שהתירו לו א"כ ממילא כי נודר ברבי' אין דעתו כלל להתיר לו ומעיקר' עושה בהסכמ' גמור' וחזקה ולכך ברבי' אין לו התרה וא"כ ממילא גבי אשה כיון שאפי' מסכמת בהסכמ' גמורה יכול הבעל להפר לא מהני כלל מה שנדרה ברבי' והבעל יכול להפר אפי' ברבי' ולכך היה פשיטא לי' לר"ה דאפי' למאן דס"ל ברבי' אין לו הפרה מ"מ נשאת אין מדירי' אותה דהבעל יכול להפר בכל גוונא. והנה הגם דמתוס' וראשונים לא נראה הכי דס"ל דברבי' למ"ד אין לו הפרה הבעל נמי לא מצי מפר מ"מ מסבר' יש לומר הכי בדברי ר"ה דס"ל דהבעל מצי מפר בכל גוונא אפי' למ"ד ברבים אין לו הפר' והי' אי אמרי' דהא דברבי' אין לו הפר' הי' לאו מגזה"כ רק משום דכשהי' עושה ברבי' הו"ל בהסכמ' גמורה וא"כ הבעל מצי מפר בכל גוונא ויבואר עוד בס"ד:
ו והנה לפימ"ש התוס' ד"ה אמר אמימר דמה דאמרינן בתר הכי הניח' למ"ד נדר ברבי' אין לו הפרה דקאי לר"נ נמי וכתב שם המהרש"א דר"נ חזר בו ומוקי למתני' בעד"ר א"כ לפי מ"ש התוס' בתירוץ הראשון ד"ה נשאת דר"ה נמי ס"ל עד"ר אין לו הפרה רק הבעל מפר אפי' בעד"ר ולר"נ דס"ל אפי' נשאת נמי ע"כ דס"ל דעד"ר מהני לגבי בעל נמי אפש"ל דר"נ ס"ל עד"ר אין לו התרה מה"ת וא"כ הבעל נמי אין יכול להפר ור"ה ס"ל דהא דעד"ר אין לו הפר' הי' רק מדרבנן וא"כ לא הפקיעו חכמים כח הבעל. והנה הפנ"י כתב דהא בעד"ר יש לו הפר' לדבר מצוה הי' נמי משום דהא דעד"ר אין לו הפרה הי' רק מדרבנן ולא גזרו לדבר מצוה א"כ י"ל דהא דאמרי' במס' מכות ט"ו ע"א דמשכחת בטלו גבי אונס שגרש בהדיר' עד"ר וודאי לא משכחת בטלו רק אי עד"ר אין לו התרה מה"ת משא"כ אי מה"ת יש לו התר' בעד"ר וודאי לא שייך בטלו. רק למסקנ' דאמרי' שם דלדבר מצוה יש לו התרה בעד"ר ממילא לא הוי בטלו כיון דהא דעד"ר אין לו התר' הי' רק מדרבנן לא הוי בטלו ולפי"ז יש לתרץ קושי' הש"כ ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק ס"ט שהקשה לשיטת הר' אביגדור דעד"ר בדיעבד יש לו התרה א"כ מאי משני כאן הגמ' דמדרינן לי' בעד"ר כיון דבדיעבד יש לו התר' ולפימ"ש א"ש דוודאי לר"נ דס"ל עד"ר אין לו התרה מה"ת שהרי מהני לגבי בעל נמי דהא ס"ל אפילו נשאת מדירי' אותה בדיעבד נמי לא מהני התרה ומשני שפיר דמדרינן לי' עד"ר אמנם לדידן דקיי"ל נמי עד"ר אין לו התרה ומ"מ קיי"ל כר"ה דס"ל נשאת לא וע"כ דעד"ר אין לו התרה הי' רק מדרבנן ולא הפקיעו חכמים כח הבעל א"כ ממילא שפיר פסק הר' אביגדור דבדיעבד מהני התרה אפי' בעד"ר כיון דהא דעד"ר אין לו התרה הי' רק מדרבנן ודו"ק: (ז) והנה במ"ש לעיל באות ה' דהא דברבים אין לו התרה למאן דס"ל הכי הי' משום דנדר ברבי' עושה בהסכמ' גמור' וחזקה ויש להסביר הענין יותר דמסתמ' אדם בוש לחזור מדבר שעושה ברבי' ובוודאי היה דעתו מעיקר' שלא להתיר אותו ולכך אין לו התרה יש לתרץ בזה קושי' הפנ"י שהקשה על רש"י ד"ה ברבים שכתב נודרת בפני עשרה והקשה הפנ"י הא לקמן מ"ו ע"א ס"ל לר"נ דרבי' היינו ג' וכתב לתרץ דהכא כיון דנודר' בפני ב"ד ממילא ידעינן דהוי ג' ומאי משני דמדרינן לה ברבים וע"כ דהכא מיירי בפני עשרה וקשה מ"מ הא לר"נ סגי' בג' ותירץ דתרי ר"ל הוי ועי' שעה"מ פ"ו מהלכות שבועות מ"ש בדברי רש"י אלו. ולדברינו א"ש דעד כאן אמרינן דנדר ברבים אלים טפי הי' רק משום דלמה נודר ברבים והא יכול לנדור בפני עצמו וע"כ שקבל ע"ע שלא יחזור מנדרו ולכך עושה ברבים כדי שיהי' בוש מלהתיר את נדרו ולכך אין לו התרה אמנם הכא גבי אשה שנודרת בב"ד דבלא"ה מוכרחים שם הב"ד להיות וא"כ ע"י מה שניתרת בב"ד לא אלים טפי הנדר משו"ה כיון דלא סגי' לי' בלא"ה דבאופן אחר לא יגבו לה הב"ד ולכך פרש"י דבעינן עשרה ונעשה הנדר אלים טפי וכאן לא סגי' ג' כיון דבלא"ה צריכין להיות שם השלשה שהם ב"ד ודו"ק היטב:
ח בגמ' ניסת וודאי מפר לה בעל. ונראה הא דפריך וודאי מפר לה בעל דכוונת הגמ' הי' כך דהנה לכאורה יש לומר דמשו"ה לא מפליג ר"נ בין נשאת ללא נשאת דס"ל דבחכם נמי לא משכחת גוונא שלא יהי' לה היתר דס"ל בין נרבי' ובין עד"ר יש לו התרה וגם ס"ל א"צ לפרט את הנדר וצ"ל ע"כ דמ"מ תקנו חכמי' להדירה כיון דמה"ד באמת מגיע לה כתוב' אי משום דחזקה אין אדם פורע תו"ז כמ"ש התוס' במתני' אי משום דאוקי השטר בחזקתו ורק משום חששא בעלמא תקנו שתדור עכ"פ אולי תודה אם קבלה דתבוש לילך להתיר דאז ידעו שמסתמ' נהנית מכתובת' וא"כ כיון דגם גבי חכם ליכ' תקנה גמורה שלא תוכל להתיר לה ולכך לא מחלק בין נשאת ללא נשאת. וצ"ל דקושי' הגמ' הכי אזלא דהנה הרמב"ן כתב לתרץ לקמן דגמ' פריך על ר"נ דס"ל א"צ לפרט הנדר ממתני' דמס' בכורות כהן הנושא נשים בעביר' ואמאי לא פריך ממתני' דהכא וכתב הרמב"ן דאפש"ל דהחכם יסיק אדעתי' ממילא אולי נדרה לטובת היתומים ולא יתיר לה משא"כ גבי כהן לא יסיק אדעתי' כלל וא"כ פריך הגמ' הכי בשלמא גבי חכם שפיר הועילו חכמים עכ"פ קצת דתקנת הנדר דאפשר עכ"פ שהחכם יסיק אדעתי' ולא יתיר לה א"נ אפשר דהי' מתיראה עכ"פ לנדור אולי ישמע החכם מהנדר ולא יתיר לה משא"כ בבעל וודאי מפר לה וא"כ איך אפשר שהחכמים יעשו תקנה מה שהי' ללא הועיל לגמרי ודו"ק:
ט בגמ' ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש והקשו התוס' ד"ה ותני עלה אמאי לא פריך ממתני' גופא דקתני פסול עד שידור הנאה ותירצו דבמתני' הו"א דמיירי שכבר גרשה אבל בברייתא דקתני יורד ומגרש הו"ל למיחש דלמא ילך אצל חכם וראיתי בס' באר יעקב ליו"ד סי' רכ"ח ובאו"ח סי' קכ"ח. והובא ג"כ בשו"ת זכרון יוסף בחידושי' דף ק"ו ע"ב שהקשה על מ"ש בש"ע או"ח סי' קכ"ח דאפי' אם גרשה נמי צריך להדירה והא הכא משמע מכח קושי' התוס' דבכבר גרשה א"צ להדיר הנאה. ונ"ל דיש לתרץ קושי' התוס' באופן אחר דהנה הש"כ ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ו הקשה לשיטת הסוברי' דמלת' דאיסור' אין לו היתר א"כ מאי פריך הכא דלמא אזיל לגבי חכם הא מילת' דאסור' אין לו היתר ולמה לו לילך ותירוץ הש"כ דוודאי מי שנדר שלא לצחוק בקוביא והולך להתיר הנדר לא מהני התרה משא"כ הכא שעוקר הנדר אינו מילת' דאיסור' שהוא אומר קונם כל פירות עלי אם יהנה מאשתי דהתנאי הי' רק האיסור אבל הנדר אינו מלת' דאיסור' שפיר מהני ההיתר. והנה לכאור' קשה אמאי לא אמרינן באמת דהכא מיירי שנודר הנאת שכיבתה עלי ועי' בס' קדושת ישראל מ"ש בזה וא"כ לא יהי' לו היתר ונראה דהנה לכאורה קשה הכא כיון דשבועה חמיר מנדר אמאי לא תקנו שישבע הכהן שיגרשנה דכאן ל"ש לבטל תקנת השבוע' משום דחמיר' דכאן ל"ש מורה היתר כמו במתני' וא"כ טפי הו"ל לתקן שישבע שיגרשנה. ונ"ל דהנה אית' בש"ע אה"ע סי' קל"ד סעיף ד' דמי שנשבע שיגרשנה צריך שיתירו לו קודם שלא יהי' אנוס בדבר וא"כ לא הועילו כלום בשבועה אמנם אם תולה הגט בדבר אחר לא מקרי אנוס והנה אם אמר קונם פירות פלוני עלי אם לא יגרשנה כה"ג לא מקרי אנוס דהא יוכל שיהי' אסור בפירות ולא יגרשנה ע"ש ברמ"א ודו"ק:
והנה ראיתי בס' באר יעקב שם שכתב דמשו"ה לא מהני אם יאמר הנאת שכיבתה עלי דחשוד עכ"פ שיעבור עוד פ"א משא"כ באומר קונם פירות עלי יאסור לעולם וע"ז אינו חשוד שיהי' באיסור נדר כל ימיו עי"ש אמנם לכאורה קשה מנ"ל לגמ' להקשות כך בפשיטות דלמא ס"ל לר"נ באמת דעל פ"א נמי אינו חשוד. כיון דלא חשדינן לי' על איסור נדר אינו נחשד אפי' בפ"א ולא כר"ה דס"ל דאינ' חושש' באיסור שעה. דהא ר"נ באמת ס"ל אפילו נשאת מדירי' אותה וא"כ אפשר דר"נ ס"ל באמת דמיירי שתאכל ככר בפנינו דזהו מסתבר טפי מלומר דמדרינן לה ברבים ולומר דר"נ פליג על רבנן לקמן מ"ו ע"א דס"ל נדר ברבי' יש לו התרה. ואע"ג דהכא לא מיירי באכילת ככר בפנינו גבי כהן כמ"ש המהר"ש מדלא קתני נודר ואוכל מ"מ מיירי באומר הנאת שכיבתה עלי ונ"ל דהגה' הוכיח מברייתא דנודר ועובד דע"כ ס"ל דעל פ"א חשדינן לי' וממילא ליכא לאוקמי' בהנאת שכיב' דאיכא עכ"פ חששא דלמא יעבור עוד פ"א וצריך לאוקמי' ע"כ בנדר מיני פירות: (י) דהנה באמת קשה אמאי אמרי' דישבע שיגרשנה וכתבנו דא"כ הו"ל גט באונס ויצטרכו להתיר לו השבועה מקודם. אמנם אכתי קשה אמאי אמרינן נודר ועובד ולא נימא שישבע שלא יאכל פירות אלו ויאסור עליו בשבועה דהא וודאי לא מצינו לומר שישבע שלא יבא אליה עוד דע"ז כבר חשוד על השבועה דמושבע ועומד מהר סיני משא"כ הא וודאי מצי שישבע שלא יאכל פירות אם לא יגרשנה דכה"ג א"צ להתיר לו השבועה קודם הגט כיון דתלה הגט בדבר אחר כמ"ש שם הרמ"א בא"ע סי' קל"ד וא"כ כיון דשבועה חמיר' מנדר טפי הו"ל לתקן גבי כהן שישבע דבשלמא גבי אלמנה איכא טעמא דנמנעו מלהשביעה משא"כ גבי כהן. והא וודאי אין סברא לומר שבשבועה אינו נאמן ובנדר נאמן. וצ"ל דמשו"ה לא תקנו כאן ע"י שבועה דאיכא חששא שישבע מקודם בינו לבין עצמו שיאכל דבר זו שרוצים להדירו ממנו ואח"כ אם ישבע שלא יאכל אינו חלה שבועה שניה ואע"ג דיהי' עכ"פ שבועת שוא השניה כדאיתא במס' שבועות כ"ט ע"א מ"מ בפעם אחת חשדינן לי' שיעבור משא"כ בנדר לא יהי' לו תקנה כה"ג דנדר שיאכל לא שייך ואם ישבע שיאכל. מ"מ יחול הנדר אח"כ שלא יאכל דנדר על שבועה שפיר חל כמ"ש הר"נ מס' נדרים י"ח ע"א ולכך קתני דווקא נודר ועובד וכו' אבל שבועה לא שייך. וא"כ א"ש דלא קשה קושי' התוס' דממתני' דקתני עד שידירנה לא קשה דהוי מצינו לאוקמי דמיירי שאומר הנאת שכיבה עלי וא"כ לא מצי להתיר אצל חכם דנדר של איסור אין לו היתר והא דלא קתני שישבע היינו משום דשבועה לא שייך על הנאת שכיבה דהרי הי' כבר מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ושבועה שיגרשנה נמי לא שייך כמ"ש שלא יהי' אנוס על הגט ובמתני' מס' בכורות מ"ה ע"ב איתא להדיא הלשון עד שידירנה דלא משמע כלל שנודר מפירות רק שאוסר הנאתה עליו וא"כ ממילא דחקינן דס"ל דאפי' על פ"א לא חשדינן לי' וממילא לא יוכל להתיר אצל חכם נדר על דבר איסור:
יא והנה בברייתא קתני נודר ועובד יורד ומגרש והנה לכאורה קשה הך יורד ומגרש הי' לישנא יתרה דל"ל דמחויי' לגרשה תיכף דהא רק אם אינו דר עמה נמי סגי' לי' דהא אפילו אשתו אסור' אינו מחויי' לגרשה רק שלא ידור עמה כמ"ש התוס' במס' זבחים ב' ע"א גבי סתם אשה לאו לגירושין קיימא ע"ש והא דכתב הרא"ם בשו"ת הובא במג"א סי' קכ"ח ס"ק נ"ט דאסור עד שיוציאנה כבר כתב החת"ס חלק ששי סי' י"ב דמיירי שאנוס לדור עמה ואין אפטרופס לעריות אבל באמת מותר לעבוד אפילו קודם גירושין א"כ לאיזה צורך נקט הברייתא יורד ומגרש דהא וודאי פשיטא שאסור לדור עמה יחד. וע"כ דברייתא אגב אורח' אשמעינן דכה"ג שאינו נשבע מלוה ממש לגרשה רק שאוסר עליו דבר אחר אם לא יגרשנה לא הוי כאנוס על הגירושין והגט כשר כמ"ש הרמ"א בא"ע סי' קל"ד סעיף ד'. וא"כ יקשה כיון דברייתא מיירי שנודר על דבר אחר כדמשמע פשטא דלישנא נודר ולא נקט שידירנה א"כ אמאי לא תקנו שישבע על דבר אחר דהא שבועה חמיר' וצ"ל דלא הועילו בשבוע' כמ"ש דישבע תחלה ההיפוך ולא תחול השבועה שניה ואע"ג דיהי' שבוע' שוא עכ"פ מ"מ בפעם אחת חשוד לעבור משא"כ בנדר שפיר חל על השבועה אפי' אם נשבע תחלה להיפוך כמ"ש הר"נ במס' נדרים י"ח ע"א(ועי' בס' דעת סופר נדרים נדפס מחדש על מס' גיטין שהביא כה"ג) עכ"פ מונח מבריית' דעל פ"א חשוד וא"כ ליכא לאוקמי' דאוסר עליו הנאת שכיבה דעכ"פ אפשר שיעבור עוד פ"א וע"כ דאוסר עליו מיני פירות וא"כ שפיר קשה ליחוש דלמא אזיל לגבי חכם. וא"כ תו אינ' מוכרחים דברי התוס' דמוכח מבריית' דלאחר שגרש א"צ לידור. דבריית' דנודר ועובד יורד ומגרש מילת' אחרית' קמל"ן דכה"ג שאינו נשבע ממש לגרש רק תולה הדבר בתנאי לא הוי אנוס לגרש וכשר הגט וגם אשמעינן דעל פ"א הו' חשוד עדיין וא"כ שפיר מצי המחבר לפסוק דאפילו אם כבר גרשה צריך לידור הנאה משאר נשים כיון דמבריית' אינו מוכח ההיפוך ודוק ואפשר דהמחבר היה לו גירס' במתני' דמס' בכורות כמה שהובא כאן בגמר' עד שידור הנאה ולא כמה דאית' שם במתני' עד שידירנה ומשמע לי' מדנקט סתם עד שידור הנאה דצריך לידור מכל הנשים הפסולות לו וא"כ שפיר פסק דאפילו אם גרשה נמי צריך לידור הנאה. מ"מ יהי' אך שיהי' מ"ש ליישב קושי' התוס' מ"ט פריך מבריית' דנודר ועובד הי' נכון מאוד בס"ד. ובעיקר הדין מה שצריך להיות עד"ר כיון דקיי"ל צריך לפרט הנדר עיי' בפירש המשניות מס' בכורות שם ועיי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קמ"ב ובמג"א סי' קכ"ח ס"ק כ"ח כתב דלמא ילך אצל חכם שס"ל א"צ לפרט את הנדר. ואפש"ל כיון דבאמת עיקר הנדר הי' רק לרוחא דמילת' דהא מיירי שכבר קבל עליו לפרוש הימנה ועיי' בשו"ת ח"צ סי' ל"א ובשו"ת יריעות האהל סי' ל"ט דאי לא"ה היה חשדינ' לי' באיסור נדר ג"כ למאן דס"ל חשוד לדבר אחד חשוד לכל האיסורי' ומאי דפריך הגמר' דלא אזיל לגבי חכם כתב הח"צ דעכ"פ אם עושי' תקנה צריך שיהי' להועיל. ועיי' מ"ש לעיל באות ב' מ"מ כיון דהתקנה שידור היה רק לחזק הדבר ממילא אלימ' מילת' טפי שידור עד"ר אפי' למ"ד צריך לפרט ודו"ק:
יב אמנם הא וודאי קשה מ"ש הר"מ בפירוש המשנה למס' בכורות שם דאפשר שילך אצל החכם ויאמר דבר מצוה נזדמן לי וצריך אני להתיר וכתב דאין לחוש משום דהעיקר אצלנו צריך לפרט את הנדר וא"כ משמע דלמ"ד א"צ לא הועיל כלום אפי' אם הדירו עד"ר דמ"מ ילך אל החכם ויאמר דבר מצוה נזדמן לי א"כ הדר' קושי' הגמר' לדוכת' לר"נ דס"ל א"צ לפרט את הנדר ליחוש דלמא אזיל לגבי חכם. ול"ל דמדרינ' לי' עד"ר דמ"מ ילך אל החכם ויאמר דבר מצוה נזדמן לי עי"ש במהרי"ט ח"א סי' קמ"ב שהאריך בישוב דברי ר"מ אלו ועיי' בר"מ פ"ו מהלכ' ביאת מקדש הלכה ט' ונ"ל ליישב עפ"י מ"ש לעי' באות ו' דלר"נ דס"ל דהבעל נמי אין יכול להפר בעד"ר היינו משום דס"ל דעד"ר אין לו התרה מדאוריית' ולכך גם הבעל אין יכול להתיר והנה לכאור' קשה על הר"מ בפירוש המשנה דמשמע שאם היה מטעה החכם שנזדמן לו דבר מצוה היה מהני ואמאי מהני כיון דבאמת ליכ' לפניו דבר מצוה ואדרב' הוא רוצה לעבור עבירה ולדור עם אשתו הפסולה וצ"ל דהר"מ כתב לפי האמת דרק מדרבנן נדר עד"ר אין לו התרה וכשיטת הר"א שהבאתי לעיל דבדיעבד מותר וא"כ אפילו אם הטעה את החכם שנזדמן לו דבר מצוה אע"ג שאין האמת אתו מ"מ מהני ההתרה דלא גרע מדיעבד. ולכך צריך הר"מ לומר דניח' לדידן כיון דס"ל צריך לפרט ממילא לא יתיר לו החכם אמנם הגמ' אזיל אליב' דר"נ ור"נ דס"ל אפילו נשאת נמי ע"כ ס"ל דעד"ר הבעל נמי אין יכול להתיר דעכשיו דאמרינן בגמ' הניח' למ"ד נדר שהודר ברבי' אין לו הפר' קאי על ר"נ גמי כמ"ש התוס' ד"ה אמר אמימר ומהרש"א והיינו דס"ל עד"ר אין לו התרה מדאוריית' וא"כ אם יטעה את החכם ויאמר לו דבר מצוה נזדמן לי לא יועיל כלום וא"כ א"ש אפילו אי א"צ לפרט נמי תו ליכא שום חששא דלא מהני לי' בשום אופן ההיתר בנדר עד"ר כיון דר"נ לשיטתי' ע"כ ס"ל דנדר עד"ר מה"ת אין לו התרה: (יג) ולפי דברינו א"ש טפי הגירס' אמר אמימר ולא דאמר אמימר דלפי מ"ש ס"ל לר"נ עד"ר אין לו היתר מה"ת. וא"כ אפילו לדבר מצוה נמי אין לו התרה כמ"ש הפנ"י דאי לא הוי עד"ר רק מדרבנן לא גזרו לדבר מצוה. והנה מדמסיי' אמימר וה"מ לדבר הרשו' אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ע"כ דחולק על ר"נ וא"כ ל"ש לומר דאמר אמימר ולכך לפי דברי התוס' שכתבו דמ"ש בגמ' הניחא למ"ד דאיכא למימר דאדר"נ נמי קאי וא"כ ר"נ מוקי למתני' בעד"ר וכיון דס"ל דעד"ר מהני לגבי בעל נמי ע"כ דעד"ר אין לו התרה מדאוריית' וא"כ לדבר מצו' נמי אין לו התרה וא"כ לא א"ש דאמר אמימר. דהא אמימר קאמר להדי' לדבר מצוה יש לו הפרה ולכך גרסי התוס' אמר אמימר ולא דאמר ועפי"ז יש ליישב קצת הלשון מ"ש אבל לדבר מצוה יש לו הפרה הא לשון הפרה לא שייך רק בבעל וראיתי מי שדקדק בזה. ולהנ"ל א"ש דהא כתבנו דלמאן דס"ל לדבר מצוה יש לו הפרה הי' רק משום דעד"ר לא הוי רק מדרבנן וממילא הבעל נמי מצי להפר דחכמי' לא הפקיעו כח הבעל ולא כר"נ דס"ל ע"כ דעד"ר הבעל נמי אין יכול להפר. ולכך נקט אמימר הלשון יש לו הפרה לאשמעינן אגב אורח' דהבעל יכול להפר בכל גוונא בעד"ר כיון דעד"ר לא הוי רק מדרבנן. ולא כר"נ דס"ל דהבעל נמי אין יכול להפר בעד"ר ודו"ק:
יד במ"ש לעיל דאי אמרי' דעד"ר אין לו התרה מה"ת גם הבעל אינו יכול להפר והלכך הא דאמרי' לר"ה דהבעל מצי מפר בעד"ר הי' רק משום דס"ל עד"ר דאין לו התרה הי' רק מדרבנן מצאתי כדמות ראי' לדברי מדברי מהרי"ט ח"א סי' ד' שכתב וז"ל ולהכי אפשר דלא זכתה לו תורה הפרה לבעל אלא במקום התרת חכם וכן פירש הר"נ ז"ל דגזה"כ הי' (כלומר מה שהבעל יכול להפר) והא דר' פנחס דכל הנודר' ע"ד בעלה הי' נודרת טעמא דקרא קאמר עי"ש. ואגב אורח' אציע בכאן מ"ש שם מהרי"ט להוכיח דהבעל יכול להפר בנזירו' שמשון דאל"כ אמאי קאמרינן הנשאת אין מדירי' אות' הא מצינו להדיר אות' בנזירו' שמשון וע"כ דהבעל יכול להפר גם נזירו' שמשון עי"ש ולע"ד אין ראי' משם דהא אמרינן במתני' נודרת ליתומי' כל מה שירצו ופרש"י יבחרו להם דבר קשה וא"כ מצי היתומי' לטעון אנן לא בעינן להדיר' בנזירות דאיהו מצי למיקם אנפשה בלא הנאת יין ועיין בר"מ פ"ג מהלכ' נזירות הלכה י"ג י"ד דיני נזירות שמשון. וחיי ראשי שאח"כ ראיתי במל"מ פ"ב מהלכו' נזירות הלכ' י"ז שדחה כך סברת מהרי"ט וא"כ קמו דברינו דכל שאין החכם יכול להתיר מה"ת גם הבעל אין יכול להפר וא"כ ע"כ הא דס"ל לר"ה דעד"ר הבעל מצי להפר ע"כ דס"ל דהא דעד"ר אין לו התר' הי' רק מדרבנן וא"ש כל מ"ש לעיל ודוק. והנה אי הו"א דעד"ר היינו אפילו על דעת שנים ולכאור' הכי משמע מדברי התוס' ד"ה אבל לדבר מצוה שכתבו וז"ל ועל דעת יחיד אעפ"י שפרט על דעתו יכול החכם להתיר עכ"ל דמשמע הי' ע"ד שנים מקרי ע"ד רבי' ועיי' ביש"ש מס' גיטין פ"ד סי' ל"ח שהביא רק בשם דעה אחת וז"ל יש רוצים לדקדק דנדר עד"ר היינו ע"ד שנים. וכן כתבו התוס' לקמן מ"ו ע"א ד"ה ר"נ בר יצחק עי"ש הגם שהמחבר בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"א נ"ב לא ס"ל כך ושם ס"ל דעד"ר לא מקרי בפחות מג' עי"ש. מ"מ אי הוי ס"ל דשנים נמי עד"ר מקרי יש להוכיח בפשיטות דמה"ת עד"ר נמי יש לו התרה דהנה אריס' קיי"ל דאביה ובעלה מפירי' בשותפות וע"כ דנודרת על דעתם. והנה לפי שיטת הפוסקים שהביא הרמ"א סי' רכ"ח סעיף כ"א וכן הי' דעת הריטב"א דבנדר עד"ר לא מהני התרה אפילו אם דעתם מסכמת להתיר א"כ האיך יכול הבעל ואביה להפר נדרי ארוס' הא הוי נדר עד"ר וע"כ דמה"ת אפילו עד"ר יש לו התרה הגם דלפי האמת אין ראיה משם דהא קיי"ל דעד"ר היינו ג' דווקא מ"מ מדלא כתבו להוכיח ממה דארוס ובעל מפר נדרי ארוס' דלא מקרי עד"ר רק בג' משמע להדי' דמה"ת וודאי אפילו עד"ר יש לו התרה ולכך שפיר מפירי' האב והארוס אפי' אם שנים נמי מקרי עד"ר וא"כ א"ש דברינו דר"ה ס"ל דעד"ר הי' רק מדרבנן ולכך הבעל מצי מפר אפי' בעד"ר ושפיר ס"ל נשאת אין מדירי' אות' ור"נ ס"ל עד"ר אין לו התרה מה"ת וא"כ גם הבעל לא מצי להפר ולכך שפיר ס"ל נשאת מדירי' אותה והיינו עד"ר לפי מ"ש התוס' דהא דקאמר הגמ' הניח' למ"ד נדר ברבי' אין לו הפרה דקאי נמי על ר"נ וכמ"ש המהרש"א בד"ה אמר אמימר וע"כ משום דעד"ר אין לו התרה מה"ת ולכך הבעל נמי לא מצי להפר וכמ"ש המהרי"ט ח"א סי' ד' ודו"ק. וראיתי בספר קרבן נתנאל באות מ"ב שהקשה על הרא"ש שכ' דלר"נ נמי מוקמינ' למסקנא בעד"ר הא הרא"ש גופי' כתב דבעל מצי מפר אפי' בעד"ר ולפי"ד א"ש דרק ר"ה ס"ל הכי אבל ר"נ ס"ל עד"ר אין לו התר' מה"ת גם הבעל לא מצי מפר וע"ש שנדחק מאוד ולדברינו א"ש טפי בס"ד:
טו בתוס' ד"ה אבל נשאת הקשו ונדרים בפני בעלה ויאמר לה קיים ליכי דתו אין יכול להפר ותירצו דחיישינן שמא יפר לה בלחש. והרא"ש תירוץ דחיישינן שמא ישאל על ההקם. ועי' בספר קרבן נתנאל שעמד בזה מ"ט לא תירצו התוס' ג"כ שמא ישאל על ההקם ונ"ל דהנה הוא עצמו הקשה יקיים לה עד"ר וא"כ לא יוכל לשאול על ההקם והנה זה רבות בשנים הקשיתי למה לא נדיר את הבעל שלא יפר לה עד"ר אמנם ראיתי במהר"ש ג"כ ותירץ דהיתומי' יכולין לטעון לבעל לא מהימן לן להגבות עפ"י נדר הבעל דדווקא לאלמנה ע"כ מחוייבי' להאמין כיון שהי' בעלת הדין. אבל לבעל אין צריכי' להאמין עפ"י נדרו. אבל קושי' ק"נ וודאי קשה דבעל יקיים עד"ר וא"כ לא יועיל שאלתו על ההקם וממילא לא יועיל לה הפרה. ולדידיה ע"כ מוכרחי' היתומי' להאמין עפ"י נדרה ונ"ל לתרץ דהנה בהפרת הבעל יש ב' דרכים. האחד דהא מסבר' דכל סאין הבעל רוצה בנדר אינו חל כלל דהתורה מסרה כל כח האשה להבעל וכגוונ' שכתבו התוס' דאפי' עד"ר אינו מועיל לגבי הבעל דרק השני י"ל דהי' רק גזה"כ עי' במהרי"ט ח"א סי' ד' והנה י"ל כך דאי אמרינן דאין כח אשה בנדר כלל. לא מהני כלל מה שהבעל יקיים עד"ר דהא מיד שהבעל בא לשאול על ההקם הרי חזינן שלא קיים לה ברצון הטוב כלל וא"כ ממילא לא חל נדרה כלל. ולא שייך לענין הקם עד"ר כלל. כיון דמ"מ חוזר מן ההקם א"כ ממילא אין מועיל הנדר דהא הבעל מגלה לנו דעתו במה שהוא מתשל על ההקם שאין חפץ בנדרה. וא"כ א"ש דהרא"ש הביא הך מילת' אחר שכתב דעד"ר אין מועיל לגבי הבעל כלל וא"כ ע"כ דכל נדר של אשה תלוי רק בדעת הבעל וא"כ לא מהני לן ההקם אפי' עד"ר כיון דמ"מ חוזר מן ההקם א"כ אין ממש בנדרה ושפיר כתב הרא"ש דחיישינן שישאל על ההקם. אמנם אי אמרינן דהא דהבעל מפר הי' רק גזה"כ א"כ ממילא מכיון שהקם לה עד"ר לא יוכל לשאול על ההקם דמכיון שקיים לה לא מהני תו הפרתו והנה תוס' אכתי לא נחתו להך סברא דעיקר נדר האשה תלוי רק ברצון הבעל. רק דהא גזה"כ מה שהבעל מפר וא"כ מכיון שהקם עד"ר דלא מצי לשאול אע"ג דבמה שרוצה לתשול בזה עצמו מגלה דעתו שאין חפץ בנדרה. מ"מ לא מהני כיון שכבר הקם לה דבכה"ג לא גלתה התור' שיוכל להפר. וא"כ יקשה קושי' ק"נ דיקם לה עד"ר ולכך הוצרכו התוס' לתרץ רק זה התירוץ דחיישינן שמא יפר לה בלחש ויש לפרש עד"ז ג"כ דמה שכתבנו לעיל אי בדיעבד מהני בעד"ר וא"כ ס"ל להרא"ש כיון דעד"ר מהני בדיעבד, עכ"פ א"כ לא מועיל מה שיקם לה עד"ר דמ"מ ישאל על ההקם ויעלום מן החכם שהי' עד"ר. אמנם התוס' בס"ד ס"ל דדיעבד נמי לא מהני בעד"ר א"כ קשה קושי' ק"נ יקם לה הבעל עד"ר ולכך הוצרכו לתרץ דחיישינן שמא יפר לה בלחש. אבל לבתר הכי דכבר אסרו אדעתיהו דעד"ר אין מועיל לגבי הבעל א"כ גם התוס' ס"ל דעד"ר בדיעבד מהני התרה. א"כ גם התוס' הוי מצוי לתרץ דחיישינן שמא ישאל על ההקם רק בס"ד אכתי לא נחתי לזה ודו"ק:
טז בתוס' ד"ה וליחוש וכן הראשונ' הקשו מאי מועיל התרה שלא בפני היתומים הא קיי"ל המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ותירצו דבדיעבד אם הפר מופר כלומר ואם א"צ לפרט את הנדר לא תאמר לחכם שבפני היתומים נדרה. דבאמת לא חיישינן שהחכם יעבור לכתחלה ויתיר לה שלא בפני היתומים עי' בשעה"מ פ"ו מהלכות שבועות והנה כבר הבאתי לעיל באות ג' מ"ש הראשונים דכאן אין תועלת כלל להיתומים אם תעמוד בנדרה כיון שאפילו אם תחזור הכתובה ליתומים מ"מ אסור' מחמת נדרה עי' בר"נ מס' נדרים ס"ה ע"א ובחידושי הרשב"א כאן אמנם מהריט"א ח"א סי' א' וסי' קי"ח כתב דשפיר יש תועלת ליתומים שלא יתירו רק בפניהם דתרצה אותם ברצי כסף שירצו להתיר נדרה וא"כ קשה לשיטת הפוסקים הובא בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ' דכל שיש תועלת לחבירו בנדרו אפילו בדיעבד לא מהני התרה א"כ קשה מאי מועיל ההיתר. ועי' במהרי"ט סי' קי"ח ח"א. ונ"ל דע"כ לא אמרינן שאם יש תועלת לחבירו בנדרו לא מהני התרה רק אם הוא כדין משא"כ אם הי' שלא כדין מה שרוצה לעכב התרתו כל הפוסקים מודי דלא מצי לעכב וכן משמע בשו"ת מים רבים לחיו"ד סי' מ"ז לענין אם קבל טובה מחבירו עי"ש. והנה נחזי אנן הא וודאי כל עיקר שבוע' אלמנה הי' משום דמורי' התירא לעצמה ולפעמים תהי' מסופקת על איזה ממון של היתומים ותחזיק לעצמה עי' מהרי"ט ח"א סי' כ"ד. והנה לכאור' קשה כיון דיתומים בעצמם מסופקי' אם נפרעת איזה דבר מכתובתה אמאי לא אמרינן דחייבי' לשלם לה דאם לא ישלמו לה א"כ עוברים באיסור ספק גזל וצ"ל כיון דהם מוחזקי' בממון שלהם ליכא ספק איסור דמוקמינ' ממון אחזקתי' כמו בכל ספק ממונ' ועי' בתומי' בקיצור תקפו כהן מסי' כ"ג ואילך ודו"ק. ואע"ג דהי' ג"כ יש לה שטר כתובה והיה לנו לומר לאוקמי' השטר בחזקתו כיון דאמרי' דגם הי' רק מסופקת אם לא גבתה כלום י"ל דמ"מ היתומים פטורי' דהם תופסי' בממונ' ויש להם מעלת התפיס' ועי' בסוף ס' קצה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' סי' ו' מ"ש בזה. אמנם אם הי' כבר גבתה הכתובה מהיתומים ע"י ערמת הנדר א"כ יהיה לגבה מעלת התפיס' ואם תרצה להתיר לה הנדר ותאמר הנה אני באמת מסופק אם לא נהניתי כלום ואינו רוצה לעבור על ספק איסור נדר א"כ בע"כ צריך להתיר לה. ולא מצי היתומים אח"כ לטעון החזר לנו מעות הכתובה דלענין מעות כיון שהי' מסופקת מה"ד תהי' פטורה דעכשיו הי' מוחזקת במה שבידה. וא"כ כיון שהיתומים לא יוכלו להוציא ממנה עפ"י הדין ממילא לא יוכלו לעכב שלא יתירו לה הנדר ואהני לרמאה ברמיותי' להוציא. מן היתומים שתהי' הי' מוחזק' לכך הוצרך לתרץ קסבר צריך לפרט את הנדר ואומרים לה קודם גבית הכתובה שתדע שבאם תבא לחכם להתיר לא יתיר לה בשום אופן אע"ג שלפי טענתה תהי' פטורה להחזיר ליתומים מתרין אותם בתחלת הנדר כך שלא תועיל עה שתפסה מן היתומים וממילא אם כבר גבתה איזה דבר מן היתומים תמנע עצמה מנדר ודו"ק:
יז הרמב"ם פ"ז הלכו' עירוכין הלכה ז' כתב וז"ל המקדיש כל נכסיו ואח"כ גרש את אשתו וגבתה כתובתה (עי' בכ"מ כלומר שבאה לגבות כתובתה) מן הפודה מן ההקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרי' אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזיר לו ואח"כ בהלכה י"ח כ' וז"ל וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני הי' שמא יעשו קנוני' על ההקדש עי"ש והנה הכ"מ הבי' דברי הר"נ פ' אלמנה ניזונית מה שהקשה על הר"מ כו' דבמס' עירוכין כ"ג מסקינן דר' יהושע אומר א"צ מ"ט כיון דיש שאלה בהקדש א"כ אולי היה רוצה לחזור מהקדשו היה מתשל עליו וא"כ כיון דאנן קיי"ל יש שאלה בהקדש למה צריך להדיר הנאה עי"ש ועי' בשו"ת יריעות האהל סי' מ' שרוצה לתרץ דברי הר"מ דוודאי קודם גירושין לא חיישינן שרוצה לעשות קנוניא דלמה לי כל הטורח הזה לגרש אותה כיון דמצי לשאל על הקדשו רק כיון שכבר גרשה חיישינן שמא יעלה על לבו להחזירה ולכך נקט הר"מ אם כבר גרש אותה שידירנה ועי' בר"מ פי"ז מהלכ' אישות הלכה י':
יח ולע"ד נראה לתרץ דברי הר"מ באופן אחר דהנה יל"ד בלשון הר"מ טובא א' מ"ש ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי א"כ הרי שהר"מ התחיל לנחות לסברת ר' יהושע שם מס' עירוכין דא"צ לחוש לקנוניא ולא מפרש שום טעם למה באמת לא אמרינן כן מה שמסיי' הר"מ וישאל על הקדשו לחכם ויחזיר לו מה זו לשון ויחזיר לו היה לומר ויתיר לו ג' מה שהביא אח"כ כלי זה של פלוני הי' מ"ט נקט כלי ונ"ל דהנה במס' נדרים נ"ט איתא בגמ' דתרומה מכיון שהי' ביד כהן לא מצי למתשל עלה עי"ש בפירוש הרא"ש וביו"ד סי' רנ"ח סעי' ו' הביא ג"כ דאם הקדיש איזה דבר ובא ליד הגבאי אינו יכול ושאל עליו וכתב בנו"ב מד"ת ליו"ד סי' קנ"ד הטעם משום דבאמת כל מי שרוצה לשאל על ההקדש צריך להיות לו חרטה דמעיקר' לומר אולי היה ידע בשעת נדרו אותו דבר לא היה נודר או מקדיש והנה לכאורה קשה למה יהי' מהימן שהוא כך דלמא רק עכשיו הי' מתחרט רק דהחכם מאמין לו דלמה לו לשקר משא"כ אם הי' כבר ביד כהן או הגזבר א"צ להאמין לו עי"ש שכך הי' תירץ דבריו ויש להסביר דבאמת בכל מקדיש הרי אם הוא אומר שיש לו חרטה דמעיקר' כיון דחכם עוקר מעיקרו א"כ לא התחיל ההקדש כלל וממילא אוקמא הדבר בחזקת חולין משא"כ אם הי' כבר ביד כהן או ביד הגזבר הרי נגד חזקת חולין איכא חזקה מה שהם מוחזקים ואינו נאמן לומר שיש לו חרטה דמעיקרא והנה לפי"ז בהקדש מטלטלין מה ששייך לומר שבא ליד הגזבר באמת צריך להדיר הנאה דל"ש לומר אם ירצה לעשות קנוני' ישאל על ההקדש דאם הי' ביד הגזבר לא מהני שאלה והא דקאמר ר"י סתם במתני' א"צ היינו דבימי המשנה לא היתה כתובה נגבית רק מן הקרקע עי' מס' כתובות נ"א ע"א בגמ' ובקרקע לא שייך לעולם בא ליד גזבר דקרקע בחזקת בעלי' הראשונה עומדת וא"כ מהני שאלה לעולם וא"צ לחוש לקנוניא אמנם הרמב"ם רוצה לקבוע הדין גם בזמה"ז והנה עכשיו דקיי"ל כתובה נגבית גם ממטלטלי עי' בר"מ פט"ז מהלכו' אישות הלכ' ח' והנה במטלטלי היכא שכבר באו ליד הגזבר דתו לא מהני שאלה א"כ שפיר יש חשש קנוני' וצריך להדירה וז"ש הר"מ ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזיר לו כלומר דכה"ג שבא ליד הגזבר ואם ישאל לחכם יצטרך הגזבר להחזיר לו זה אמרינן דלזה לא מהני שאלה דלמא באמת אין לו חרטה דמעיקר' והוא משקר ואומר שיש לו חרטה דמעיקר' כמ"ש הנו"ב ולהוציא מיד הגזבר שיצטרך להחזיר לו לא מהני שאלה וא"כ הרי בפירוש גלה הר"מ טעמו דלכך חיישינן לקנוניא משום דלא מהני שאלה דלענין שיצטרך הגזבר להחזיר לו לא מהני שאלה וא"כ שפיר חיישינן לקנוני' ולכך מיד בהלכה ח' כתב מיד הדין שאין נאמן לומר כלי זה של פלוני הי' כלומר שמיירי בהקדש מטלטלין ושם לא שייך שאלה בבא ליד גזבר וכן משמע דמיירי שבא ליד גזבר שהרי נקט ובאה לגבות כתובה מן הפודה מיד הקדש דמשמע שכבר בא ליד גזבר משא"כ במתני' דמס' עירוכין דשם לא שייך בא ליד גזבר דשם מיירי בקרקע דבזמן המשנה וודאי לא היה כתובה נגבית רק מן הקרקע ובקרקע ל"ש בא ליד גזבר שפיר ס"ל לר"י דלא חיישינן לקנוני' כיון שישנו בשאלה ודוק היטב ועי' במס' עירובין פ"ו משנה א' בתויו"ט שם שהאריך ולע"ד מ"ש הי' הנכון בסיד: (יט) ואיידי דאיירי בהך מילתא אעתיק כאן מה שהקשה לי לכאורה לר"י דס"ל דלא חיישינן לקנוני' משום שישנו בשאלה דלמא הוא אינו רוצה לעבור על איסור להנות מן ההקדש ודלמא באמת אין לו פתח חרטה ואינו רוצה לשקר ולכך מגרש את אשתו כיון שמגרשה עכ"פ מגיע לה כתובה א"כ אינו נהנה באיסור מן ההקדש רק שעושה ערמה ונוח לו לעשות ערמה מלעשות איסור גמור שישאל על ההקדש בלא פתח חרטה שוב ראיתי בשו"ת יריעות האהל שם שהקש' כעין זו ונ"ל דח"נ אם מגרשה ואין רוצה לגרשה כלל לא חלו הגירושין וא"כ אין כתובה מן הדין וא"כ אם אנו נחשוד אותו שיגרשנה בערמה ג"כ יהנה באיסור הקדש אמנם הך מילתא דאמינ' דכל היכא שמגרשה בלי שום שנאה לא חל הגט כלל וא"כ ממילא אין מגיע לה כתובה הואיל והי' מלתא חדת' אמינא בה טעמ' בס"ד עפ"י מה שראיתי בשו"ת מהר"ם לובלין סי' קנ"ב שהבי' שם בשם הגאון מהר"מ יפה על כל הגיטין של שכ"מ כיון שאין לו בלבו שום שנאה עליה למה יהי' חל הגט כלל עי"ש שהאריך מאוד והנה לתרץ זה י"ל כיון דמ"מ כוונתו בנתינ' זה הגט להפריד האישות ביניהם אע"ג שיותר הי' חפץ שלא להפריד מ"מ ע"י יראה אולי המות יפריד ביניהם רוצה הי' להקדים שהגט ינתק מוסרות האישות שלא תצטרך לחלוץ או לייבם שפיר חל הגט כיון שכוונתו עכ"פ לנתק האישות עי"ש שהאריך מאוד אמנם כאן שאין כוונתו מעולם לנתק שום אישות רק אדרב' שיהי' ביניהם יותר צורכה ע"י קירוב הדעת לאכול נכסי הקדש א"כ אין זה בגדר גירושין כלל ואע"ג דמה"ד הי' צריך להיות הגט מועיל כיון דאנו אין יודעים מה שבלבו ודשב"ל אינו דברים מ"מ אם כוונתו באמת רק לגבות מן ההקדש א"כ הלב יודע אם לעקל ולפי כוונתו אין הגט חל כלל וא"כ אין מגיע לה כתובה ונהנה מן ההקדש באיסור וא"כ גם לחכם יוכל לשאול בשקר ושפיר ס"ל לר"י דאין לחוש לקנוניא מ"מ לדינא בכה"ג היכא שאין הגט כלל לרחק רק לקנוני' לומר שאין מועיל הגט באמת היה צריך להתיישב מ"מ בסוגי' הגמרא נכונים דברינו בס"ד ודו"ק:
כ הא דאמרינן דעד"ר יש לו הפרה לדבר מצוה אל תטעה בזה כיון דכל נדר מצוה לשאל עליו א"כ איך משכחת לה שנדר עד"ר לא יהי' הפרם כיון דהפר' גופי' מצוה הי' דאין דזה קושי' דכל התרה צריך להיות לו חרטה דמעיקר' אמנם מה שידע גם בשעת הנדר לא שייך חרטה דמעיקר' וא"כ מהך דמצוה לשאול על נדרו הרי זה היה ידוע בשעת הנדר ג"כ ולא הוי בגדר חרטה ודבר זה מבואר היטב שו"ת בשמים ראש סי' קנ"ג עי"ש בהג"ה כסא דהרסנא:
וראיתי בשו"ת חות יאיר סי' ט"ו שהקש' וז"ל האמנם גם בנדר עד"ר דקיי"ל שאין לו התרה קשה לי טעמא מאי דאם יש לו פתח או חרטה על דבורו זה שדבר עדר למה לא יתירו לו תחלה על מה שאמר כך (כלומר עד"ר) ואח"כ גוף הנדר עכ"ל. אמנם לפי מ"ש לעיל באות ה' ובאות ז' דטעמ' דברבים אין לו הפרה הי' משום דאז עושה הדבר בהסכמה גמורה וחזקה וכל עיקר התרת הנדר לא מהני רק משום דמעיקר' אין עושה בהסכמה גמור' א"כ א"ש די"ל דאע"ג דס"ל דברבים יש לו התרה היינו משום דאע"ג דברבים נדר מ"מ לא הי' בהסכמ' גמורה משא"כ כשנדר עד"ר שמסר דעתו וכחו לאחרים הרי שצריך גמור נדר לא מהני לי' התרה זולת לדבר מצוה דשם גם הרבים מסכימים מסתמא למאן דס"ל הכי ודו"ק:
כא עוד ראיתי בהגהת כסא דהרסנא סי' י"ד שהאריך בזה בהך דכהן הנושא נשים בעבירה מאי מהני שידור הנאה וכי אינו חשוד לעבור על נדר ג"כ הנה באמת כאן מיירי בקבל עליו כבר דברי חבירות כמה שהבאתי לעיל באות י"א בשם שו"ת ח"צ סי' ל"א דמדינא הי' סגי' לי' בקבלה לחודי' כמו במטמא למתים רק משום דכאן תקיף לי' יצרי' החמירו עליו ביותר שידור הנאה ג"כ ולכך הצריכו ג"כ לחזק הענין שידור עד"ר אע"ג דכפי הנרא' מסוגי' למאן דס"ל שצריך לפרט הנדר לא צריך עד"ר רק כיון דכל הענין הי' לחזק הדבר צריך בעד"ר ג"כ וככר כתבנו לעיל בס"ד ושם הרגיש ג"כ בזה ודוק: