תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער שיעבודא דאורייתא · שער ב
אנא אלקי ישועתי משגבי ומגיני חניני לגלה עמוקות בסוגיא דהרהינו ובזה אבא לבאר חלק שני בשיעבוד' דאורייתא לענין נכרי מישראל. אלפיני בדת האל. ידיך עשוני ויכוננוני. עדותיך הביניני. זאת היתה לי. ראה כי פקודיך אהבתי:
יט במס' פסחים ל' ע"ב במשנה נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה וישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה. והנה יל"ד מ"ט לא נקיט במתני' הדין בפסח גופא אם עובר בב"י אי אינו עובר ונקיט לאחה"פ וכבר עמדו בזה המפורשים ועי' בס' ראש יוסף על מס' פסחים. והנה לכאורה י"ל לס"ד דטעמא דשרי בנכרי שהלוה לישראל הי' משום דלמפרע קנה הנכרי א"כ אפי' אם היה באחריות של ישראל עד זמן הגביה מ"מ כיון דגבאו לבסוף וקנה לי' הנכרי למפרע א"כ אע"ג דישראל עבר עלי' בב"י מצד קבלת אחריות דלא גרע מחמצו של נכרי והי' באחריות הישראל מ"מ מותר לאחה"פ לפי דברי ר' יונה בירושלמי מס' פסחים פ"ב הלכה ב' דחמצו של נכרי שקבל עליו אחריות אע"ג דעובר ישראל בב"י לא קנסו לאחה"פ דהא הוי חמצו של נכרי מ"מ ועי' בס' חק יעקב סי' ת"מ ס"ק ד' שהביאו ג"כ וא"כ ה"נ כיון דקנה הנכרי למפרע הו"ל חמצו של נכרי וא"כ אע"ג דעובר בב"י מ"מ מותר לאחה"פ ולכך נקיט מתני' דינא לאשמעינן דמשכחת שמותר לאחה"פ אע"ג שעבר עלי' בב"י. ועיין בחידושי הרי"מ למס' פסחים בסוגיא שכתב ג"כ כה"ג מ"מ מדברי הראשונים לא משמע הכי דכפי הנראה ס"ל דכל ההיתר לאחה"פ תלי' רק אם אינו עובר בב"י מ"מ אפי' לדעת החולקים על ר' יונה בירושלמי וס"ל דכל שעבר בב"י מצד קבלת אחריות אסור לאחה"פ נמי מ"מ משכחת פתרא דעבר בב"י בפסח ואפ"ה לאחה"פ מותר דהנה בס' שאג"א סי' צ' העלה דישראל ונכרי שהיו שותפים בחמץ בפסח ולא ביערו וחלקו אח"כ גם חלק ישראל מותר כיון דבדרבנן אמרי' היכא שיהי' קולא אי נימא אין ברירה א"כ אמרי' אין בריר' וא"כ אפשר שהחלק שיש לו לישראל הי' של נכרי דלא אמרי' זהו חלקו המגיע משעה ראשונה לכך כיון דאין ברירה ולכך הכל שרי ע"ש שהאריך ועי' בס' מקור חיים סי' תמ"ח שרוצה לדחות דבריו והנה נחזי אנן גבי הך חמץ שהלוה הנכרי עליו מסתמא לא קנה הנכרי רק מה ששוה כנגד החוב ולא יותר ועיין בחו"מ סי' ע"ב סעיף ב' ובתומי' שם ס"ק י"ג וא"נ על החמץ ששוה יותר מן החוב דלא שייך למפרע הוא גובה פשיטא דעובר הלוה הישראל בב"י ומ"מ מותר לאחה"פ דהא כיון שהלוה נוטל בחזרה מן החמץ מה שיעלה יותר לאחר הגבוי מן החוב אפש"ל שזהו חלקו של נכרי כמ"ש השאג"א ובכה"ג אפי' מאן דלא ס"ל כר' יונה בירושלמי נמי מותר דהא כיון דאפשר שזהו חלקו של נכרי לא עבר הישראל בב"י על זהו החמץ כלל ודו"ק. וא"כ א"ש דמתני' לא מצי נקיט אינו עובר בב"י דלא פסיקא לי' למתני אינו עובר דהא אם החמץ שוה יותר על החוב עובר עליו ומ"מ מותר לאחה"פ הכל אפי' מה שנשאר מן החמץ יותר מן החוב כיון דאין ברירה כמ"ש השאג"א ואשמעי' מתני' כסברת השאג"א דאפי' היכא דעובר בב"י נמי משכחת דמותר לאחה"פ כסברת השאג' ארי' ולקמן בסוגיא נבאר בזה דעת הר"מ בס"ד עי' לקמן באות מ"ז: (ב) ברש"י ד"ה ישראל וז"ל כיון דמטא זמני' ולא פרעי' מההוא שעתה דאוזפי' קם לי' ברשותי' וא"כ משמע להדי' דהיכא שפדאו הנכרי לבסוף אינו אסור והקשה בס' ראש יוסף אמאי אינו עובר אפי' כשפדאו בסוף דהא מ"מ כל ימי הפסח הי' ספק דלמא לא יפדנו והיינו אי אמרי' דמספק נמי עובר בב"י ועי' ברש"י ל"א ע"ב ד"ה הגעתיך ונרא' דהנה לכאור' כפי הנרא' מסוגיא הא דבישראל שהלוה, לנכרי עובר הי' משום דקני משכון וא"כ כיון דעיקר קנית המשכון הי' משום דתפיס לי' אזוזי כדמשמע במס' שבועות מ"ג ע"ב ובמס' ב"מ פ"ב והנה חמץ בפסח כיון דלא שוה מידי א"כ אמאי יעבור בב"י ולא דמי לשאר חמץ דאע"ג דנמי אינו ברשותו מ"מ עובר בב"י משום דעשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו התם דווקא משום דעיקר החמץ באמת הי' שלו ורק שלענין שאיסור החמץ יפקיע אותו מרשותו לזה אמרי' דעשאו הכתב כאילו הי' ברשותו ועי' בנו"ב מד"ק לאו"ח סי' י"ט שכתב כן משא"כ הכא במשכון דכל עיקר זכיתו הי' משום דע"י המשכון בטוח על מעותיו וא"כ כיון דאיסור חמץ מפקיע ממנו אותו הזכות כיון דנאסר בהנא' ולא שוה מידי אמאי עובר בב"י אמנם זהו טעות דהא אי נימא דלא עבר בב"י וא"כ מותר לאחה"פ ממילא שוה המשכון מעות ושפיר יש לו זכות בו אי נימא דאפי' אם אין הנכרי פודהו לא יעבור בב"י וממילא הוכרחנו לומר דעובר אמנם כן היינו דווקא אי נימא דאפי' לא פדה הנכרי נמי יהי' מותר משא"כ לפי האמת דאמרי' כי לא פדאו הנכרי באמת אסור א"כ לא קשה כי פדאו הנכרי נמי יעבור מספק דלמא לא יפדנו והיא שלו דזהו אינו דהא כיון שלא שוה מידי כשאין הנכרי פודהו א"כ ממילא נסתלק מיד כל כח וזכות שהי' לו המלוה על זה המשכון דהא אם לא יפדנו לא יהי' שוה מידי ולא יבא לידי גובינא דהא יהי' אסור באמת אם לא יפדנו הנכרי וא"כ ממילא אינו עובר למפרע כשפדאו הנכרי דמיד כשמגיע פסח פקע כחו וזכותו של המלוה מזה המשכון כיון דאם אינו פודהו אסור לי' וא"ש דאינו עובר ודו"ק היטב ולקמן באות ל' הרחבנו הדבר יותר בס"ד:
נבאר בס"ד קצת שיטות הפוסקים וחילוקי דינים השייכים בסוגיא זו: (כא) דעת הרמב"ן על התורה פ' בא והגאונים בהמכלתא דחמץ של ישראל שהי' ברשות הנכרי בפסח אינו עובר בב"י אמנם דעת הרמב"ם פ"ד מהלכות חו"מ וכן דעת הרא"ש דכיון דעיקר החמץ הי' של ישראל עובר אף שהי' ברשות הנכרי וז"ל הרא"ש פ"ק דמס' פסחים ונ"ל דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של בעלים הי' וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמיר' ממונו קרינא בי' ביתו וההוא דמכלת' מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל הרא"ש ועי' בש"ע או"ח סי' ת"מ הרי עכ"פ דגבי נכרי שהלוה לישראל אע"ג דהוי באופן דלא קנה הנכרי כגון בלא א"ל מעכשיו מ"מ כיון שהרהין החמץ אצל הנכרי וברשותו הי' שוב אינו עובר מה"ת בב"י ועי' בר"נ מס' פסחים ה' ע"ב דמסקנתו כשיטת הגאונים דכל שהחמץ הי' ברשות הנכרי בימי הפסח אינו עובר מה"ת בב"י רק מדרבנן ומדברי רש"י יש להוכיח דס"ל נמי כדעת הר"נ דכל שהיה החמץ ברשות הנכרי אינו עובר מה"ת דז"ל רש"י במתני' ד"ה נכרי ולקמן בגמ' מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח דכיון דמטא זמני' ולא פרעו וכו' אגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידי' עכ"ל ולכאורה יל"ד מה בעי רש"י במה דקאמר ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח. אמנם להנ"ל א"ש דהנה הר"נ הקשה בסוגי' דמה בכך שהרהין אצל הנכרי וגם א"ל מעכשיו מ"מ אמאי לא עבר בב"י בפסח מטעם הואיל ואי בעי פריק לי' כמו בחלה דאמרי' דעובר בב"י הואיל ואי בעי מתשל עלי' ותירץ הר"נ דכיון דמחוסר ממונ' ל"א הואיל. אמנם הך סברת הר"נ דבמחוסר ממונא ל"א הואיל לאו לכ"ע ס"ל שהרי הר"מ פסק באמת דבעינן דווקא שיגיע זמנו קודם הפסח וכתב הה"מ פ"ד מהלכות חו"מ הלכה ה' דטעמ' דס"ל דבעי' הגעת זמן קודם הפסח דאלא"ה עבר ישראל בב"י אע"ג דכשהגיע הזמן ולא פדאו אגלאי מילת' למפרע דשל עכו"ם הוא מ"מ עובר הואיל בידו לפדותו ולכך בעי' הגעת הזמ"פ קודם פסח ע"ש וא"כ י"ל דבזה גם רש"י ס"ל דאמרי' הואיל ובידו לפדותו אע"ג דמחוסר ממון רק די"ל דמ"מ אין הישראל עובר בב"י דהך דמה שהי' עדיין ברשות ישראל ע"י הואיל לא עדיף מספק חמץ דמ"מ איכא ספיקא שמא לא יפדנו [ואע"ג דלא אמרי' דמסתמ' לא יפדנו דכיון שאם יפדה אותו יעבור למפרע בב"י. ועי' בט"ז סי' תמ"א סוף ס"ק ב' די"ל דמשו"ה במה שוודאי לא יפדנו כיון דיהי' אסור לו משום זה אכתי אינו יוצא מרשותו דהא כל חמץ אפי' שלו נמי אינו ברשותו ואפ"ה עשאו התורה כאילו הי' ברשותו לעבור עליו לכך כל זמן שאין לנו איזה דבר אחר המכריח לומר שמסתמא לא יפדנו מלבד איסור החמץ לא אמרי' דנפיק מרשותי' ודו"ק] מ"מ י"ל דלא עדיף מספיקא עכ"פ דהא בידו לפדותו או שלא לפדותו וא"כ א"ש קושית הר"נ דבשלמא גבי חלה שהי' מונחת ברשותו שפי' אמרי' דעובר בב"י מספיק' הואיל ואי בעי מתשל עלה ואיכא ספק ב"י עכ"פ משא"כ הכא גבי נכרי שהלוה על חמצו דהחמץ מונח ברשות הנכרי א"כ בלא"ה ליכא ב"י מה"ת רק מדרבנן שפי' אמרי' דבמה שאינו שלו רק ע"י הואיל ואי בעי פדאו כיון דלא הוי רק ספיקא אם יפדנו לא נחשב כשלו מטעם הואיל דהא אפי' אם יפדנו באמת נמי לא עבר מה"ת רק מדרבנן דהא החמץ הי' ברשות הנכרי וזה כוונת רש"י במ"ש ושוהה אצל הנכרי ודו"ק. אמנם הר"מ לשיטתו דפסק דאפי' ברשות הנכרי נמי עובר בב"י בפ"ד מהל' חו"מ הלכה ב' וא"כ שפיר קשה אמאי מותר דנכרי שהלוה לישראל הא אכתי הי' שלו מטעם הואיל ואי בעי פדאו ועי' מג"א סי' תמ"א ס"ק ג' ולכך פסק דמיירי שהגיע הזמ"פ קודם פסח וא"כ לא היה בידו לפדותו ודו"ק ולקמן נבאר עוד בס"ד כוונה אחרת בדברי הר"מ:
כב ולענין אי עובר מספק בב"י כתב המהרש"ל על רש"י בד"ה ישראל שהלוה לנכרי וכו' אינו עובר לאחה"פ אם נהנה ממנו עי' ל"א ע"א ברש"י דיבור הנ"ל וכתב המהרש"ל וז"ל נ"ב דאי לענין ב"י וב"י לא הול"ל אחה"פ אלא בוודאי לענין הנאה איירי וס"ל להאי תנא פשיטא דאינו עובר בב"י דשמא יפדה הנכרי ואפי' כשלא פדה אחה"פ מ"מ ספק היה בתוך הפסח וס"ל דאין אומרים שיהי' עובר למפרע בב"י אבל לקמן בברייתא דנכרי שהרהין פת פורני וכו' לא הזכיר שם אחה"פ בוודאי איירי לענין שיעבור בב"י וס"ל דשפיר עבר למפרע א"כ האי תנא רבות' קמל"ן דאפי' לענין הנאה אינו עובר וכ"ש שאינו עובר לענין ב"י אבל מ"מ תימא לפי מה דמסיק דפליגי אי ישראל קונה משכון מן הנכרי וא"כ לפי"ז אינו תולה במה שפודה הנכרי אי לא דאי קונה המשכון עובר ישראל אפי' פדאו הנכרי וא"כ לפי"ז לא הו"ל למנקט אחה"פ שהרי אין חילוק בין תוך הפסח לאחה"פ עכ"ל מהרש"ל ועי' מהרש"א הנה מפורש יוצא מדברי מהרש"ל דברייתא דישראל שהלוה לנכרי על חמצו מדלא נקט רק בלאחה"פ דמספק אינו עובר בב"י ולכך אפי' לא פדה הנכרי נמי אינו עובר וברייתא דנכרי שהרהין פת טורני ס"ל דמספק נמי עובר בב"י וכן כ' רש"י שם להדי' בזה הגעתיך ואע"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב"י הרי להדי' דס"ל להך ברייתא דמספק נמי עובר בב"י וכבר הבאתי לעיל באות כ' מ"ש הראש יוסף דמרש"י במתני' ד"ה ישראל שכ' וז"ל כיון דמטא זמנא ולא פרעי' מההוא שעת' דאוזפי' קם לי' ברשותי' משמע הא פדאו הנכרי לבסוף לא עבר מ"מ כפי הנראה איכא בזה פלוגתא דתנאי הך ברייתא עם הברייתא דפת פורני וראיתי בס' פר"ח סי' תמ"ח ס"ק ג' שהחליט לענין מתנה ע"מ להחזיר דעובר מספק בב"י והביא ראיה מברייתא דנכרי שהרהין פת פורני דמשמע דעובר מספק בב"י דשמא לא יפדנו הנכרי וכתב שם וז"ל פירוש לפרושו כיון שאם אינו פורע עובר עליו אף אם לא הגיע הזמן עובר ע"ש ולא זכיתי להבין איך החליט הדין בפשיטות כ"כ דעובר מספק בב"י ולא שת לבו לדברי מהרש"ל שהראתי דהוכיח להדי' מברייתא דישראל שהלוה לנכרי דמספק אינו עובר:
כג דעת בעהמא"ו והרא"ש דהא דמוקמי' דסוגיא דמתני' נכרי שהלוה לישראל מותר בהרהינו ובדא"ל מעכשיו הי' כי היכא דנימא דקני לי' הנכרי למפרע דבכה"ג כלומר בהרהינו ובמעכשיו אפי' רבא מודה דלמפרע היא גובה, וא"כ לשיטתם אפי' במטלטלין נמי ס"ל למפרע הי' גובה ולאביי לא צריכין כלל אפי' במסקנה לאוקומת' דהרהינו דכיון דלא פדאו ממילא ברשות הנכרי קאי כיון דס"ל למפרע גובה אמנם דעת הרמב"ן במלחמות דלמסקנא לא אמרי' כלל אפי' לאביי למפרע גובה דלא אמרי' למפרע גובה רק בקרקע ולא במטלטלין והכא אפי' לאביי במסקנא נמי צריך לאוקומתא דהרהינו ולא משום גובאינא אלא בדר' יצחק קמפלגי כלומר בברייתא דישראל שהלוה לנכרי פלוגת' דת"ק ור"מ (ועי' תומי' סי' ס"ו ס"ק י"ז שהביא דעת הפוסקים דלאביי נמי ל"א למפ"ג רק במשכנת' או באפותיקי ע"ש ויבואר בס"ד בסוגי') ונעתיק לשון המלחמות וז"ל וכך היא הצעה של שמוע' דמעיקר' קס"ד דטעמא דאינו עובר ועובר משום למפרע היא גובה דלא קיימא לן אוקומת' למתני' אלא בהכי ולפום כן נמי מצריך לן לומר דגבי מטלטלי נמי פליגי אביי ורבא דלאביי למפ"ג אי נמי בדאקני לי' מטלטלי אגב מקרקע דגבי למפרע וטורף בשטר ובמסקנא כצ"ל פלוגת' דעובר ואינו עובר לאו משום גובה למפרע דאי נמי גובה למפרע בעלמא הכא בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה דע"כ ל"א אביי למפ"ג אלא במקרקע ושטר דכיון דאי נמי זבין ואקדיש אתי מלוה וטריף כי מטא זמנא ולא פרעי' אגלאי מילתא למפרע דברשותי' דמלוה הוי קיימי לוה לא מצי מזבין מלוה מצי מזבין אבל במטלטלי כיון דאילו זבין ואקדיש או אורית לי' פקע שיעבודי' אשתכח דהשתא הוא דקני לי' לוה מזבין מלוה לא מזבין דליכא מילתא דתרווייהו מזבני אלא הכא לכ"ע (כלומר בין לאביי ובין לרבא) בשהרהינו אצלו ולא משום גובאינה אלא בדר' יצחק קמפלגי (כלומר ת"ק ור"מ) מ"ס קני לי' ומ"ס לא קני לי' וכו' ונלמוד עוד לפי פי' הזה דהא דאר"מ עובר הי' משום דקני לי' כדר' יצחק ולא משום דאמרי' הואיל ואבא שום צד במשכון דקני' מהני לי' תפיסתו לגבות למפרע עכ"ל הצריך כעת לענינינו. והנה א"כ לדעת בעהמא"ו והרא"ש תלי' הכל אי עובר אי אינו עובר אי אמרי' למפרע גובה או מכאן ולהבא ותלי נמי אי גבאי לבסוף או לא דכשלא בא לידי גביה לא שייך למפרע גובה כמ"ש התוס' להדי' מס' ב"ק ל"ג ע"א ד"ה הקדישו ניזק ע"ש ולשיטת הרמב"ן לפי המסקנא אין כאן שייכות כלל לפלוגת' דלמפרע גובה דלא שייך רק במקרקע ולא במטלטלי ועובר ואינו עובר תלי' הכל אי קנה המשכון או לא וא"כ לאביי כמי צריכין לאוקומת' דהרהינו וגם אינו תלוי כלל אי פדאו או לא כיון דלא אמרי' כלל לעפ"ג רק הכל תלי' אי קנה המשכון או לא ולדברי הרמב"ן יש קצת סיוע מלשון הגמ' לבתר דפריק אלא אי אמרת מכול"ה גובה אמאי מותר בתנאה ברשות' דישראל הוי קאי הכא במאי מסקינן כשהרהינו אצלו ומדלא קאמר אמר לך הבמ"ע כדרך הגמ' בכל הש"ס וקאמר סתמא הכא במאי עסקינן מוכח כדברי הרמב"ן דלמסקנא הדרינן מסברת המקשן דתלי' טעמא דמתני' בלמפ"ג דכאן ל"ש כלל למפ"ג כיון דמיירי במטלטלי ולכך לכ"ע אצטריך לאוקמי מתני' בהרהינו ולכך אמר סתמא הבמ"ע ולא נקט אמר לך ודו"ק. ועי' רש"י ד"ה בשהרהינו דמשמע מפירושו נמי כדעת הרמב"ן דהטעם משום דקני לי' בתורת משכון ולא כמו שפיר' במתני' דהטעם משום דקני לי' למפרע ויבואר לקמן בס"ד באות נ"ג:
כד והנה מ"ש לעיל באות כ"א דרש"י ס"ל כדעת הר"נ דכל שהי' החמץ ברשות אחרים אינו עובר מה"ת שוב ראיתי דלית' שהרי מדברי רש"י מס' פסחים ו' ע"א ד"ה יחד לו בית משמע דאפי' החמץ ברשות אחרים נמי עובר וע"ש תוס' ד"ה יחד לו ועי' בשו"ת שאג"א סי' פ"ג וא"כ נסתרים דברינו מ"ש לעיל מ"מ י"ל דאע"ג דלדינא לא ס"ל לרש"י הכ' מ"מ בפירושא דמתני' הכי מסתבר לי' לס"ד כמה שנבאר בס"ד שוב ראיתי דכה"ג בנכרי שהלוה אפש"ל דרש"י מודה דאינו עובר מה"ת אם הי' בבית הנכרי כמ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים דמכלת' מיירי בנכרי שהלוה ע"ש וא"כ א"ש דברינו אליבא דרש"י ג"כ דבנכרי שהלות גם לרש"י מודה דאינו עובר אם הי' בבית נכרי ונקט שפיר ושותה אצלי כל ימי פסח. עוד מצינו פלוגת' בירושלמי והבאתי לעיל באות י"ט בחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אם אסור לאחה"פ אע"ג דעובר עליו לכ"ע ודעת ר' יונה בירושלמי דאינו עובר עליו דכיון דרק מקנסא אסרו חכמים חמץ שעבר עליו הפסח לא קנסו רק בחמץ של ישראל ולא בחמץ של נכרי ור' יוסי פליג וס"ל דאפי' בכה"ג נמי אסור לאחה"פ אע"ג שהחמץ הי' של נכרי ועי' בשעה"מ פ"ד מהל' חו"מ הלכה ג' וברא"ש בסוגי' משמע דס"ל כר' יוסי דכל שעבר בב"י אסור לאחה"פ אע"ג שהחמץ הי' של נכרי. ובמ"ש לעיל בשיטות הגאונים דס"ל דכל שהי' החמץ ברשות אחרים אין המפקיד עובר ס"ל להב"י באו"ח סי' ת"מ דהי' מצד קבלת אחריות של הנפקד רק בכה"ג אין המפקיד עובר משא"כ אם הנפקד לא קבל עליו אחריות באמת המפקיד עובר אפי' לשיטות הגאונים אמנם השאג"א סי' פ"ג האריך להוכיח דלדעת הגאונים כל שהי' ברשות אחרים אין עובר אפי' אם הנפקד לא קבל אחריות. והנה בישראל שהפקיד אצל ישראל חבירו בש"ע סי' ת"מ סעיף ד' כתב וז"ל ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל חבירו אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות עובר המפקיד. ובאר הגולה הגיה שצ"ל אף המפקיד. כלומר וגם הנפקד עובר מצד קבלת אחריות דלא גרע מחמץ של נכרי וקבל עליו אחריות דהנפקד עובר רק היכא שהמפקיד הי' ישראל שניהם עוברים דהנפקד עובר מצד קבלת אחריות והמפקיד עובר כיון דעיקר החמץ היא שלו וע"ש בט"ז ס"ק ד'. אמנם הלבוש סי' ת"מ כתב לחלק דעד כאן לא רבתה התור' דבקבלת אחריות עובר רק כשהמפקיד הי' נכרי, אבל במפקיד ישראל אין הנפקד עובר אפי' קבל עליו אחריות ועי' צל"ח למס' פסחים ה' ע"ב שכתב טעם נכון דבמפקיד ישראל אין הנפקד עובר משום דכיון שהמפקיד הוא ישראל מיד כשיגיע ע"פ שעה ששית נאסר לו החמץ ולא שוה מידי וא"כ נפסק כח קבלת אחריות ואע"ג דכל חמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו היינו דווקא היכא שעיקר החמץ הי' שלו משא"כ הכא דרק משום קבלת אחריות אתינן עלה א"כ מיד שנאסר פקע חיוב שמירתו משא"כ גבי מפקיד נכרי דלא נאסר החמץ על הנכרי לא נפקע חיוב שמירתו אפי' לאחר זמן איסורו ע"ש והנה אע"ג דלדעת הלבוש אין עובר הנפקד אפי' בקבלת אחריות כיון שהמפקיד הי' ישראל מ"מ אם המפקיד חייב להנפקד והחמץ הי' אצל הנפקד במשכון הלבוש נמי מודה כיון דישראל מישראל וודאי קונה משכון עובר הנפקד שהוא המלוה וז"ל הלבוש סוף סי' ת"מ אבל ישראל שהלוה לישראל חבירו על חמצו והמשכון ביד המלוה קיי"ל ישראל מישראל קונה משכון והו"ל של המלוה ועלי' רמיא לבערו אפי' מה"ת עכ"ל ובס' אלי' זוטא הביא שם בשם הב"ח דמ"מ גם הלוה עובר בב"י דכיון דלא קנה המלוה לגמרי רק מתורת משכון גם הלוה עובר ע"ש וא"כ מצינו על חמץ אחד דשניהם עוברים הלוה שעיקר החמץ הי' שלו והמלוה שקנה אותו בתורת משכון ולכאורה זהו שלא כדברי הצל"ח בסוגיא במתני' דרוצה לומר כל שקנין הנכרי בתורת שיעבוד לחוד דאף שאינו לגמרי של הנכרי מ"מ גם של הישראל לא מחשב כיון דאין הלוה יכול להקדישו וא"כ אי לאו דחמץ מפקיע מידי שיעבוד לא הי' הישראל עובר וא"כ לפי"ז היכא שהחמץ הי' משיעבוד אצל ישראל חבירו דל"ש לומר שמפקיע מידי שיעבוד. דדווקא היכא שהי' בשיעבוד תחת הנכרי שייך לומר שאיסור חמץ מפקיע כיון דחמץ של נכרי אינו נאסר משא"כ אם אפי' כשהחמץ נשאר משיעבוד ג"כ נאסר ל"ש לומר שהחמץ יפקיע מידי שיעבוד וכן כתב שם הצל"ח להדי' במתני' בסוגיא וא"כ היכא שהחמץ הי' משעבוד לישראל המלוה כיון דבכה"ג ל"ש חמץ מפקיע מידי שיעבוד למה יעבור עליו הלוה ואין לומר דכיון דנאסר החמץ פקע שיעבודו דזה אינו דא"כ נימא דהמלוה לא יעבור עליו וע"צ דכיון דמ"מ קנה לי' מעיקרא בתורת משכון הו"ל כחמץ שלו ממש דאע"ג דנאסר ואינו ברשותו עשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו ומ"מ אמרי' דגם הלוה עובר כיון שעיקר החמץ הי' שלו א"כ ה"נ גבי נכרי אע"ג שהיה משיעבוד לנכרי אם אין לו בו קנין עובר עליו ישראל הלוה וא"כ זכינו לדעת היכא שהרהין חמץ אצל נכרי דבכה"ג אין החמץ מפקיע מידי שיעבוד בהרהינו כמ"ש רש"י מס' גיטין מ' ע"ב ד"ה חמץ דרק בלא הרהינו מפקיע מידי שיעבוד ע"ש היטב וע"ש בחי' פנ"י וא"כ לדעת הצל"ח כל שהי' משעובד תחת יד הנכרי המלוה תו אין הישראל עובר בב"י ולפימ"ש בשם הלבוש אע"ג שהי' משיעבוד להמלוה מ"מ גם הלוה עובר וא"כ ה"ה היכא שהי' משיעבוד אצל הנכרי מ"מ גם הישראל עובר. אמנם נ"ל דגם הצל"ח לא מפרש הכי דע"י מה שהחמץ משעבוד אצל אחרים תו לא יעבור בעל החמץ בב"י רק לס"ד שפרש כן משנתינו משא"כ לפי האמת כפי הנראה מסוגיא דגמ' הכל תלוי בקנין ולא בשיעבוד גרידא דכל שאין החמץ נקנה ממש להנכרי אע"ג שהי' משיעבוד אצלו מ"מ עובר בב"י. שוב ראיתי שהצל"ח גופא מפרש אח"כ הכא בדברי רש"י דמשום שיעבוד לחוד מה שהי' משיעבוד אצל הנכרי אפי' בגוונא שאין החמץ מפקיע מידי שיעבוד כגון בהרהינו אצל הנכרי מ"מ ע"י השיעבוד לחוד לא מהני שלא יעבור הישראל בב"י ולקמן באות ל"ט יבואר יותר בס"ד:
כה עוד רגע אדבר בענין ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד אחריות אם הנפקד עובר או המפקיד או שניהם עוברים ראיתי בס' דברי אמת בקונטרס חשוד דף ס"ח ע"ב שם שקבע בה מסמורות והיא דאי אמרי' דבר הגורם לממון כממון דמי א"כ הוי ממונו של הנפקד כיון שקבל עליו אחריות ואין המפקיד עובר אמנם אי ס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אע"ג דגבי חמץ רבתה התורה לחייב משום קבלת אחריות שיהי' נחשב כשלו לעבור עליו בב"י היינו רק שגם הנפקד חייב אבל מ"מ המפקיד ג"כ עובר כיון שמ"מ עיקר הממון הי' שלו והיא ג"כ עפ"י דרכו של הט"ז סי' ת"מ ס"ק ד'. והנה מכל מ"ש בדברינו ובשיטות הפוסקים יפרד והיה לארבעה ראשים אשר על כל אלה סובב והולך כל הסוגיא. א' אי החמץ ברשות אחרים עובר נמי בב"י כדעת הפוסקים שחולקים על הגאונים. ב' אי אפי' לדעת הגאונים דס"ל דפטור כל שהי' ברשות אחרים אי בעינן קבלת אחריות דווקא כמ"ש הב"י או כהשאג"א סי' פ"ג דכל שהי' ברשות אחרים אין עובר בב"י אפי' בלא קבלת אחריות. ג' אי חמץ כה"ג שעבר בב"י מכח קבלת אחריות ואינו שלו באמת אם הי' אסור לאחה"פ כדעת ר' יוסי בירושלמי או כדעת ר' יונה שמותר. ד' אי ע"י שמה שחמץ משעובד אצל אחרים ג"כ נפיק מרשותו שאינו עובר בב"י. ונתתי החמישית ג"כ אי עובר בב"י מספק ג"כ כמו בישראל שהלוה לנכרי דהוי ספיקא אם יפדנו או לא כמה שהבאתי לעיל באות כ"ב בס"ד:
בו נבאר קצת סברות בהני דינים שהבאתי לעיל בס"ד:
כו במס' פסחים ה' ע"ב מרבינן מקרא דלא ימצא דאפי' אין החמץ שלו רק בקבלת אחריות בעלמא נמי עובר בב"י ולא ממעטינן מקרא דלך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים רק בשאין אחריותו עליו. והנה לכאורה הו"מ לומר דשלו המופקד אצל אחרים באחריות אין המפקיד עובר אע"ג שעיקר הממון שלו דכמו דאמרי' דבקבלת אחריות הוי בכלל לך דשלך אי אתה רואה ה"נ בקבלו אחרים אחריות הוי נמי בכלל אתה רואה של אחרים דלענין חמץ הוי גזה"כ דאינו עובר רק מי שאחריותו עליו. וזה היא סברת הגאונים דכל שהי' ברשות אחרים אינו עובר וכדעת הב"י סי' ת"מ דמיירי שהי' באחריות אחרים ג"כ:
והנה יש לחקור מ"ט רבתה התורה לענין חמץ דבקבלת אחריות הוי כשלו ולכאורה י"ל ב' טעמים בזה. א' דכל שומר כיון דמשעת משיכה אשתעביד נכסי ועי' בס' שטמ"ק למס' כתובות ל"ד ע"ב ד"ה ופליגא דר"פ וא"כ כיון דאשתעביד נכסי ע"י קבלת אחריותו יש לו בו קנין במקצת ולכך ה"נ גבי חמץ כיון שנשתעבד לשמור אותו באחריותו קנה לי' במקצת ולכך עובר אע"ג שאין לו בו קנין גמור רבתה התורה דכל שיש לו בו קנין במקצת נמי עובר בב"י. אמנם הך טעמא לא שייך רק אי אמרי' דמשעת משיכה חייב באונסין משא"כ אי אמרי' דלא נשתעבד רק משעת אונסין א"כ כ"ז שלא נגנב החמץ אין לו בו שום צד קנין ול"ל דמהך טעמא יהי' עובר בב"י דיש לו בו צד קנין. והנה בנמ"י מס' ב"מ בסוגיא דשאולה ושכיר' כתב בדעת הר"מ דס"ל משעת משיכה אשתעבד נכסי ועי' בלח"מ פ"ג מהל' שאלה ופקדון וע' בר"מ פ"ג מהלכות גניבה הלכה ד' ובפ"א מהל' שאלה ופקדון הלכה ה' ושם אין מוכרח בדברי הר"מ לומר דס"ל דמשעת משיכה אשתעבד נכסי וע"ש בהה"מ ועי' בש"ע חו"מ סי' שמ"א סעיף ג' ובסמ"ע שם ס"ק י"ג מ"מ יהי' איך שיהי' הך סברא שכתבנו דמשו"ה רבתה התורה לעבור בב"י בקבלת אחריות משום שיש לו צד קנין היא דווקא אי אמרי' דמשעת משיכה אשתעבד נכסי וחיי ראשי שאחר שהעליתי כן מסברא דנפשאי דכל שומר יש בו צד קנין ומשו"ה עובר בב"י בקבלת אחריות ושזהו תלי' אי אמרי' דמשעת משיכה אשתעביד נכסי ראיתי כן בס' ברוך טעם בענין דהגל"מ שכתב כן וברוך שכוונתי לדעת חכמים:
כז אמנם אי אמרי' דרק משעת אונסין אשתעבד נכסי ל"ש הך סברא דהא משום קבלת אחריות גרידא אין לו עוד בו שום קנין כל זמן שלא נגנב צ"ל טעם אחר דכיון דקבל עליו אחריות הרי הוא רוצה בקיומו ולכך עובר בב"י ואע"ג שהפר"ח בסי' ת"נ כתב דגבי חמץ אין אסור רוצה בקיומו וע"ש בס' מקור חיים מ"מ הרי החק יעקב כתב שם דבחמץ רוצה בקיומו אסור וא"כ כיון שקבל עליו אחריות הרי הוא רוצה בקיומו ועפי"ז יש להסביר שיטת הרמב"ם שהביא הש"ע סי' ת"מ דאפי' אם אינו חייב לשלם מדינא רק שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם נמי עובר בב"י הי' נמי מהך טעמא דהא עכ"פ רוצה הוא בקיומו כיון שיודע שיכפהו לשלם אם יאבד משא"כ אי הו"א כטעם הראשון דבאחריות יש לו בו צד קנין ל"ש כלל גבי עכו"ם אלם דשם אין לו בו שום קנין מדינא ואין מהראוי לעבור עליו ואפי' אי נימא כמ"ש הנמ"י דהר"מ ס"ל דמשעת משיכה אשתעבד נכסים וא"כ י"ל אליבי' הטעם בקבלת אחריות משום צד קנין מ"מ לא נפלאת הוא לומר בדברי הר"מ דס"ל נמי בקבלת אחריות הטעם משום רוצה בקיומו ולכך גבי עכו"ם אלם נמי עובר בב"י ודו"ק:
כח ומעתה י"ל דהך מילתא דהגאונים שכתבו דכל שהי' ברשות אחרים אין המפקיד עובר וכפי הבנת הב"י דמיירי שהנפקד קבל אחריות יש לומר דתלי' בהני תרי טעמים שכתבנו דאי אמרי' דמשו"ה רבתה התורה בקבלת אחריות לעבור בב"י הי' משום דכיון שהי' באחריותו רוצה הי' בקיומו א"כ מעתה כל שהחמץ הי' באחריות אחרים לא אכפת לי' כלל אם יגנב או יאבד דהא יצטרכו לשלם לו וממילא הוי בכלל ביטול דהא עיקר ענין הביטול היא שלא יהי' נחשב בעיניו כלל וה"נ אם הי' באחריות אחרים הרי לא אכפת לי' עליו כלל ושפיר אמרינן דאינו עובר בב"י כל שהי' באחריות אחרים משא"כ אי אמרי' כטעם הראשון דבקבלה אחריות משו"ה עובר משום שיש לו בו צד קנין במקצת אין מקום כלל לסברת הגאונים לומר דאם הי' באחריות הנפקד שוב אין המפקיד עובר דהשתא ומה הנפקד שאין לו קנין גמור בהחפץ הנפקד אצלו ואפ"ה רבתה התורה כיון שיש לו בו עכ"פ קנין במקצת עובר מכ"ש המפקיד שעיקר הממון שלו ויש לו בו קנין גמור מכ"ש דעובר וזה ברור ולכך ס"ל להפוסקים החולקים על הגאונים דהמפקיד עובר אע"ג שהנפקד קבל עליו אחריות והיינו דווקא לפי הבנת הב"י דמ"ש הגאונים שאינו עובר על החמץ שהי' ברשות אחרים דמיירי שהי' באחריות הנפקד ודו"ק:
כט ועפ"י הנ"ל יש לומר נמי דפלוגת' דר' יונה ור' יוסי בירושלמי אי חמץ שקבל עליו אחריות אסור נמי לאחה"פ תלי' בהני תרי טעמים דלעיל דהנה באמת מסתבר מילתא דר' יונה שם דאיתא שם א"ר יונה (כצ"ל הגירסא ע"ש) חמצו של עכו"ם הי' ישראל שעבר עליו ולא ביערו וא"כ אין שייך למקנס בדבר שהי' של עכו"ם ולא מצינו שם שר' יוסי דפליג עליו והשיב לו מידי. אמנם לפימ"ש שם הפני משה ר' יוסי אמר לו ישראל שעבר עליו ולא ביערו ולכך קנסו כיון שעבר בב"י מ"מ קשה מ"ט יקנסו בשל עכו"ם. אמנם לפימ"ש א"ש דוודאי אי אמרי' דע"י קבלת אחריות יש לו בו קנין במקצת ומשו"ה עובר בב"י א"ש סברת ר' יוסי דשפיר שייך למקנס בהך חמץ לאחה"פ כיון שישראל הי' לו בו קנין במקצת עכ"פ משא"כ ר' יונה ס"ל דע"י קבלת אחריות אין לו בו אכתי שום קנין רק משום שרוצה בקיומו עבר עלי' בב"י ומ"מ גוף החמץ הי' לגמרי של נכרי ולא הי' להישראל בו שום קנין שפיר ס"ל דלא שייך למקנס לאחה"פ כיון דאין לישראל בו שום צד קנין ודו"ק. וא"כ זכינו לדין דמאן דס"ל דהמפקיד עובר אע"ג שהנפקד קבל עליו אחריות והיינו כמ"ש בטעם הראשון דהא דהתורה רבתה קבלת אחריות היא משום צד קנין וממילא גם המפקיד עובר דהא יש לו בו קנין טפי ס"ל בעי דלאחה"פ נמי אסור בקבלת אחריות כיון דהיה להישראל בזה החמץ צד קנין שפיר שייך למקנסי' לאחה"פ וא"כ א"ש מת דפשיטא לי' למג"א סי' ת"מ יסוף ס"ק א' דחמץ כה"ג אסור לאחה"פ וע"ש בחק יעקב ס"ק ז' ולפימ"ש א"ש דכיון דמכח אחריות יש לו בו צד קנין שפיר קנסו חכמים שיהי' אסור אחה"פ ודו"ק:
ל ובענין אי עובר בב"י מספק כגון בישראל שתלוה לנכרי על חמצו דהי' ספק בפסח אם יפדנו הנכרי הנה הט"ז סי' תמ"א ס"ק ג' כתב דעובר בב"י דלא גרע מקבל אחריות על חמצו של עכו"ם דשם אין שום צד שיהי' החמץ עצמו של ישראל משא"כ הכא דאם לא יפדנו העכו"ם נשאר החמץ לישראל ובמג"א שם ס"ק ד' כתב דאין הישראל מחויב לבערו שמא יפדנו העכו"ם ובס' מחה"ש הביא בשם א"ר דהמג"א מיירי שבטל החמץ ע"ש ובס' מקור חיים סי' תמ"א ס"ק ד' כתב דמשו"ה ס"ל להמג"א דאינו עובר מספק משום דאם לא יפדנו יוכל הישראל למחול על התנאי ולומר הרינו כאילו התקבלתי החוב וממילא אינו עובר למפרע ועי' מ"ש לעיל באות כ"ב בשם מהרש"ל דס"ל נמי דאינו עובר מספק בב"י ועי' במג"א סי' תמ"ח ס"ק ה'. אמנם צריך להבין הלא הט"ז הביא ראיה דעובר בב"י מספק ממ"ש רש"י להדי' בד"ה הגעתיך דעובר למפרע בב"י משום שמא לא יפרע העכו"ם. ונ"ל דהנה לכאורה דברי רש"י סותרי' זא"ז דבמתני' ד"ה ישראל כתב רש"י להדיא דכיון דמטא זמני' ולא פרעי' אגלאי מילתא למפרע דמההוא שעת' דאוזפי' ברשותי' הוי קאי משמע הא אם פדה אותו הנכרי אינו עובר ועי' בס' מחנה אפרים להלכות מאכלות אסורות סי' פ"ט שהביא נמי דברי רש"י אלו דאינו עובר מספק בב"י ובשעה"מ הקשה ג"כ עמ"ש התוס' ד"ה אלא הבמ"ע דלאביי מיירי כשפדאו הנכרי ולא בא לידי גביה ואמאי לא אמרי' כיון שאם אינו פודהו עובר השתא נמי עובר למפרע. ונ"ל דהנה לעיל באות כ' כתבנו דאפ"ל דלא עבר למפרע דכיון שאם לא יפדנו הנכרי יהי' אסור באמת א"כ נפקע כל כח וזכות שהי' לישראל על זה המשכון דהא עיקר קנית המשכון הי' שיהי' בטוח על מעותיו שאם לא יפדנו יגבה מן המשכון או שישאר בידו לחלוטין וכאן גבי איסור חמץ שאם לא יפדנו יהי' אסור לו ולא שוה לי' מידי א"כ ממילא אינו עובר כשפדאו לבסוף:
אמנם כן י"ל דהיינו דווקא אי אמרי' דכל עיקר קנין המשכנות הי' רק לשיעבוד ולערבות וא"כ גבי חמץ נפקע הערבות מיד כשיגיע איסור חמץ משא"כ אי אמרי' דבע"ח יש לו קנין ממש בגוף המשכון ועי' בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף י"ב ל"ש לומר דאינו עובר משום דאיסור חמץ מפקיע אותו מרשות המלוה דכיון שכבר היה לו בו קנין בגופו ממש שפי' עובר עליו דלא גרע משאר חמץ שהי' שלו קודם הפסח ולכשיבא פסח אינו ברשותו מחמת איסור הנאה ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו לעבור עליו ה"נ כיון שכבר הי' לו קנין בגוף המשכון קודם הפסח אע"ג דכשיגיע זמן איסור חמץ לא שוה לו מידי מ"מ עובר בב"י דלא גרע משאר חמץ שעשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו ודו"ק. ובזה י"ל דהך מילתא אי נימא דע"י שקנה המשכון עובר בב"י הי' נמי דווקא אי אמרי' דקני למשכון לגוף המשכון משא"כ אי לא קני לי' רק לשיעבוד גרידא באמת אינו עובר בב"י כיון שאין לו קנין בגוף החמץ רק לשיעבוד בעלמא. וא"כ א"ש דברי רש"י דבמתני' דלא מיירי רק מלאחר הפסח ס"ל לרש"י דמתני' ע"כ ס"ל דמתורת משכון אינו עובר בב"י רק אי אמרי' למפרע הי' גובה כגון בהרהינו דלדעת רש"י ע"י מה שהרהינו אצלו ס"ל לכ"ע למפ"ג וע"כ שפיר אינו עובר רק היכא שלא פרעו משא"כ כשפרע לו דל"ש למפ"ג כיון דלא בא לכלל גביה אינו עובר מספק דשמא לא יפרע לו דהא ממילא נפקע המינו כח וזכות שהי' לו על המשכון כמ"ש ומתורת משכון לחודא אינו עובר כיון דהמשכון באמת אינו שלו רק לשיעבוד בעלמא משא"כ בברייתא דנכרי שהרהינו פת פורני דמיירי אי עובר בתוך הפסח גופא בב"י דשם נקט עובר ואינו עובר ס"ל לברייתא ע"כ דלא רק משום דבא לכלל גבייה עובר בב"י רק כל היכא דקני לי' בתורת משכון ממילא עובר והלכך שפיר כתב רש"י דאפי' פרע לו עובר דשמא לא יפרענו ונמצא עובר למפרע וא"כ שפיר כתב המג"א דאינו עובר מספק דשמא לא יפדנו דהא אם לא יפדנו א"כ ממילא נפקע כל כח וזכי' שהי' לו בו דאם לא יפדנו באמת יהי' אסור לו ובגוף המשכון לא יהי' לו קנין רק לשיעבוד בעלמא וא"כ הא דקני לי' מתורת משכון אין כאן איסור ב"י היכא דלא בא לכלל גבייה שפדאו לבסוף העולה מדברינו אלו דאי אמרינן דקניין משכון הי' קנין בגוף החפץ ממש א"כ שפיר אמרי' דעובר בב"י מתורת משכון לחודא ולא תלי כלל בגובאינה כמ"ש הרמב"ן במלחמות משא"כ אי אמרי' דמשכון היא רק שיעבוד בעלמא א"כ מתורת משכון לחודא אינו עובר רק היכא שבא לכלל גביה בגוונא דנוכל לומר למפרע גובה לכ"ע והיינו לדעת רש"י במתני' בהרהינו דאז לכ"ע למפרע גובה או לשיטת הרא"ש דס"ל דבמעכשיו אמרי' לכ"ע למפרע גובה כמה שנפרש לקמן בס"ד ולכאורה י"ל עוד בעיקר הדין אי עובר מספק בב"י אי לא דתלי' במ"ש לעיל באות כ"ו אי הא דרבתה התורה בקבלת אחריות לענין ב"י אי הי' מטעם שיש לו בו צד קנין מיד להשומר באותו החמץ כיון שהי' באחריותו והיינו אי אמרי' דמשעת משיכה אשתעביד נכסים כמ"ש לעיל או די"ל טעם אחר דאע"ג דאין לו בו קנין כעת מ"מ רבתה התורה לעבור בב"י מספק דלמא מגנב או מתאביד וא"כ אי אמרי' דבקבלת אחריות אין לו בו שום צד קנין ואפ"ה עובר מספק או כמ"ש לעיל מטעם רוצה בקיומו א"כ ה"כ כה"ג היכא שהי' ספק אי שיהי' שייך רוצה בקיומו כגון בישראל שהלוה לנכרי על חמצו דיודע דאם לא יחזיר לו לא ישלם לו העכו"ם מעותיו והוי רוצה בקיומו עובר מספק בב"י ודו"ק:
בו נבאר ענין למפרע גובה בס"ד:
לא בגמ' אתמר בע"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי וכו' כי פליגי היכא דאקדיש מלוה וזבין מלוה ופרש"י דאקדיש מלוה תוך הזמן קרקע המשעובד לו אביי אמר למפרע הוא גובה וכו' אגלאי מילתא למפרע דמעיקר' ברשותי' הוה קאי ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוי לי' זוזי הוה מסלק לי' בזוזי ואשתכח דהשתא קא קני ועי' בפנ"י דלכאורה נראה דאי ס"ל שיעבוד דאורייתא שפיר אמרי' דלמפרע הוה ברשותו ואי אמרי' של"ד אמרי' דלא הוה ברשותו למפרע וא"כ קשה לכאורה אפכא משמע במס' גיטין נ' ע"א תוס' שם כתבו דאביי ס"ל של"ד ורבא ס"ל ל"ד ולכך כתב רש"י לשיטתו דס"ל במס' קידושין דבשעבד נכסיו בפירוש לכ"ע ס"ל ש"ד ועי' ברשב"א שם ולכך כתב רש"י כאן בד"ה בע"ח המלוה את חבירו ושעבד לו נכסיו כלומר דכה"ג בשעבד בפירוש לכ"ע ס"ל ש"ד עי' בפנ"י ומ"מ אכתי לא נתגלה לנו באיזה טעם פליגי ועי' בס' ברוך טעם בדיני מעכשיו דבאמת רק מדרבנן ס"ל לאביי למפרע גובה ואביי ס"ל של"ד וא"כ קשה אמאי יוכל לטרוף המלוה נכסי הלוה היכא דהקדיש דמדינה הי' להקדש לחול כיון דשל"ד ולכך ס"ל לאביי דחכמים תקנו שיהי' גובה למפרע ושפיר טורף מן ההקדש משא"כ לרבא ס"ל ש"ד א"כ בלא"ה שפיר טריף המלוה מן ההקדש ולא הוצרכו לתקן שיהי' גובה למפרע מ"מ הא דלמפרע גובה הי' רק מדרבנן ולכאורה י"ל עוד באופן אחר דהנה לכאורה קשה כל שיעבוד איך יוכל לחול הא הוי אסמכתא דהרי הי' רק בתנאי אם לא יפרע לו וצ"ל כיון דהתורה שעבדה לו ל"ש אסמכתא וכה"ג כתב הקצה"ח סי' ל"ט ס"ק ב' על הא דכתב הריטב"א דמשו"ה ס"ל של"ד דאין קנין לחצאין וכתב הקצה"ח כיון דהתורה שעבדה לו ל"ש לומר אין קנין לחצאין ע"ש וה"נ ל"ש לומר דהיא אסמכתא כיון דהוא משעובד מה"ת אמנם אי אמרינן של"ד ורבנן שעבדו נכסי הלוה למלוה שפיר קשה הא הוי אסמכתא וצ"ל כיון שהתחיל הקנין של המלוה מיד לא מקרי אסמכת' דהוי כמי שנותן איזה דבר לחבירו והקנה לו מעכשיו דלא הוי אסמכתא כמ"ש הפוסקים דמעכשיו מסלק אסמכתא ועי' מג"א סי' תמ"א ס"ק ב' וא"כ שפיר ס"ל לאביי דע"כ למפרע גובה וכיון דהמלוה כבר קנה הנכסים משעת הלואה לענין שיוכל למוכרן אם לא יפרע לו הלוה הוי כמו שא"ל מעכשיו ולא מקרי אסמכתא משא"כ לרבא דס"ל ש"ד א"כ בלא"ה לא קשה מאסמכתא שפיר יכול לומר דרק מכאן ולהב' גובה מ"מ גם להך סברת הא דלמפרע גובה הי' רק מדרבנן. והנה יש לעיין לדעת הגהת מרדכי מס' סנהדרין פרק זה בורר דהא דאסמכתא לא קני' הי' רק מדרבנן אבל מה"ת ס"ל אסמכתא קני' יש לעיין אי צריכין כאן לומר למפרע גובה שלא יהי' אסמכתא כיון דמה"ת אסמכתא קני' וכן יש לעיין לדעת הפוסקים דמשו"ה בעינן בנכרי שהלוה לישראל שיאמר לו מעכשיו לסלק אסמכתא ועי' בהה"מ פ"ד מהל' חו"מ הא בלא"ה אינו עובר בב"י כיון דמה"ת אסמכתא קני' ובס' מחה"ש הקשה סי' תמ"א ס"ק ב' בלא"ה על הר"מ דס"ל פי"א מהלכות מכירה דכל שהדבר כבר בידו אין האסמכתא מבטל הקנין א"כ למה צריך מעכשיו בהרהינו דכבר החמץ אצל הנכרי ל"ש אסמכתא ונבאר לקמן בס"ד ודו"ק: (לב) לכאורה יש לעיין מ"ט נקיט רש"י דאקדיש מלוה תוך הזמן הא כיון דס"ל לרבא דהטעם דלא חל הקדש המלוה כיון דמצי לסלוקי בזוזי א"כ אפי' לבתר זמני' כמי כל זמן שלא נשום הקרקע והגבהו לו ע"י ב"ד הא מצי הלוה לסלקו בזוזי וא"כ אפי' לאחר זמן פרעון נמי לא יחול ההקדש עי' בש"ע חו"מ סי' ק"ב ואע"ג דבמס' ב"מ ט"ז ע"ב אמרי' הא דשומא הדרא עד תריסר ירחי שתא הי' רק משום ועשית הישר והטוב היינו רק לאחר שנשום משא"כ קודם שומא מדינא מצי לסלוקי בזוזי וכן ראיתי בס' המקנה שהביא כן בשם הרמב"ן דלאחר זמן פרעון נמי מצי לסלוקי בזוזי ונ"ל דהנה לכאורה יש לעיין מ"ט ס"ל לרבא דאין הקדש המלוה חל ואמאי לא ס"ל כיון דזה שיפרע לו הלוה הוי מחוסר מעשה ובתנאי דהי' בקום ועשה לקימו או לעבור עליו מצינו גם לענין גיטין וקידושין דכל שהי' מחוסר מעשה הוי כמו שידענו בבירור שלא עבר עליו ומותרת להנשא לכתחלה כל שאינו נתבטל הגט רק אם תעבור בקום ועשה עי' בר"נ פ' מי שאחזו ועי' בס' דברי אמת בקונטרס גיטין ועי' ברמב"ם פ"ח מהל' גירושין וצ"ל דכאן כיון דדרך לפרוע מסתמא כל מי שלוה מעות לא הוי כקום ועשה וכה"ג כתבו התוס' מס' בכורות כ' ע"א ד"ה רבינא לענין רובא דתלי' במעשה דכל שהדרך לעשות כן לא הוי רובא דתלי' במעשה ובזה מדוייק הלשון למה האריך רבא לומר כיון דאילו הוה לי' זוזי הוי מסלק לי' בזוזי ולא נקט בקיצור כיון דמצי לסלוקי בזוזי רק לפימ"ש א"ש דרבא בא לשלול דלא תימא דזהו הוי כמחוסר מעשה שהלוה יפרע וא"כ למה לא יחול הקדש המלוה למפרע כשלא נפרע ע"ז אמר כיון דאילו הוה לי' זוזי הוה מסלק לי' בזוזי כלומר כיון דדרך בני אדם מסתמא לעשות כן שישלמו מה שחייבים לא הוי בכלל מחוסר מעשה ועי' בס' דברי חיים ח"א לאו"ח סי' י"ז שדקדק נמי כה"ג בדברי רבא ע"ש וא"כ א"ש דברי רש"י דדווקא תוך הזמן אמרי' דאין כח להקדש של המלוה לחול או אפי' ביום הזמן נמי כמ"ש רש"י כיון דאילו הוה לי' זוזי ללוה ביום הזמן דאז אמרי' דמסתמא הי' עומד לכך שיפרע לו הלוה משא"כ לאחר הזמן ולא פרע אע"ג דמצי עדיין לסלוקי בזוזי קודם שכתבו לו הב"ד שטר חלטאת' מ"ע כל שלא פרע עד הזמן תו ל"ש לומר דמסתמא יפרע לו דמסתמא כל מי שפורע ורוב אנשים הפורעי' פורעים עד הזמן בכה"ג יש כח למלוה שיחול ההקדש שלו למפרע אם הגבו לו הב"ד אח"כ את הקרקע ודו"ק: (לג) עוד יש לומר דפלוגתא אי למפרע גובה או מכאן ולהבא תלי' בפלוגת' דבריר' דמאן דס"ל ברירה ס"ל למפרע גובה וכן ראיתי בס' מלא הרועי' באות קונמו' אי מפקיעין מידי שיעבוד סי' ג' ועי' בס' שבילי דוד לאו"ח סי' תמ"א ועפי"ז י"ל הא דס"ל לרש"י במתני' דכל שהרהינו לכ"ע למפרע הוא גובה כיון דהא דאמרינן אין ברירה הי' רק מספיקא וא"כ כל שהיה המלוה מוחזק בו קודם זמן הגביה שפיר מהני החזקה מה שהי' מוחזק לומר דקנוי לו למפרע ולכך בהרהינו לכ"ע ס"ל למפרע הוא גובה ובאמת יש לעיין לפי"ז מאי פריך לרבא אי ס"ל מכול"ה גובה אמאי מותר ברשות' דישראל הוה קאי הא י"ל כיון דבאמת לא עבר מה"ת בב"י דכיון דהטעם דמכאן ולהב' הוא גובה רק משום דאין ברירה והא דאין ברירה הי' רק מספיקא וא"כ עכ"פ מה"ת לא עבר בב"י דדלמא הי' קנוי להנכרי למפרע ולכך לא קנסו חכמים ואסרו אחה"פ ולפימ"ש לעיל סוף פ"ג בדברינו דאי קבלת אחריות אין בו שום צד קנין ואפ"ה עובר מספיקא דלמא מגנב או מתאביד א"ש דאפי' לא הוי רק ספיקא נמי עובר עה"ת כמו בקבלת אחריות דעובר מה"ת בב"י אע"ג דלא הוי רק ספיקא ודו"ק:
בו נבאר באיזה ענין אמרי' לכ"ע למפרע גובה (לד) ברש"י במתני' ד"ה נכרי שכ' ולקמ' מוקי לה בהרהינו אצלו וכו' אגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידי' משמע דמכיון שהרהינו לכ"ע למפרע גובה ובאמת הכי משמע מפשטא דלישנא דגמ' דפריך אלא לרבא ברשותו הוי קאי ומשני הבמ"ע בשהרהינו אצלו משמע דבהרהינו לכ"ע למפ"ג ואע"ג דמסקי' דבעינן נמי מעכשיו היינו שלא יהי' אסמכתא כמ"ש הה"מ פ"ד מחו"מ ע"ש וכן בש"ע סי' תמ"א פסק דבעינן הרהינו ומעכשיו שאז נקנה לו החמץ למפרע משמע דע"י שהרהינו נקנה לו החמץ למפרע רק דבעינן מעכשיו דאלא"ה הו"ל אסמכתא ועי' במג"א ס"ק ב' וכבר הבאתי לעיל באות ל"א מ"ש המחה"ש לשיטת הר"מ פי"א ממכירה דכל שהי' בידו אין האסמכתא מבטל הקנין א"כ למה בעינן מעכשיו היכא שהרהין אצל העכו"ם ונ"ל דעיקר טעמו של הר"מ דבידו לא הוי אסמכתא הי' דהא דאסמכתא אינו קונה הי' רק מספיקא דלמא גמר ומקני וממילא כל שהי' כבר מוחזק בו אין מוצאין ממנו מספיקא ואין האסמכתא מבטל הקנין והנה בנכרי הביא השט"מ סוף פ"ק דמס' כתובות דבעכו"ם לא מהני חזקת ממון ולכך אע"ג שהי' ביד העכו"ם החמץ אסמכתא מבטל הקנין ולכך בעינן מעכשיו:
לה אמנם הרא"ש יש לו ירך אחר דכל היכא דאמ"ל מעכשיו קנה לי' למפרע והא דבעינן הרהינו היינו דאם לא הרהין אצל הנכרי לא מהני מה דקנה לי' כיון שהי' עדיין ביד ישראל הרי הי' באחריותו ולא גרע מחמצו של עכו"ם דעובר עליו וא"כ בעינן הרהינו שלא יהי' באחריות הישראל ובעינן מעכשיו דיקנה לי' למפרע וא"כ היכא דהתנה הישראל בפירוש שאינו מקבל אחריות מהני מעכשיו אפי' בלא הרהינו וכן כתב להדי' הפר"ת בסי' תמ"א לדעת הרא"ש דהיכא דהתנה בפי' שאינו מקבל אחריות לא בעינן הרהינו וכן משמע מדברי המג"א ס"ק א' והא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד היינו דווקא היכא שהי' באחריות הישראל אבל היכא שהתנה להדיא שלא יהי' באחריות כיון דאמ"ל מעכשיו אע"ג שלא הרהין אצלו אין החמץ מפקיע כך כתב הפר"ח. ויש לי תמיה רבתא לדעת הרא"ש דמעכשיו לחודא מהני שלא יעבור עליו משום דע"י מעכשיו למפרע גובה וא"כ בלא מעכשיו לא סגיא לי' והרהינו בעינן רק להנצל מקבלת אחריות א"כ כי פריך לרבא דאמר מכול"ה גובה ברשותי' קאי אמאי שביק עיקר הטעם דבעינן מעכשיו כי היכא דנימא למפ"ג ונקיט הרהינו שלא יהי' באחריותו הא גם לאביי בעינן שלא יהי' באחריותו כמ"ש הרא"ש להדי' ואמאי שביק הגמ' למעכשיו דלא סגיא לי' בלא"ה לרבא ונקיט הרהינו דאינו מוכרח כ"כ דהי' רק משום שלא יהי' באחריותו וא"כ היכא דהתנה להדי' שאינו באחריותו גם לרבא לא בעינן הרהינו ולאביי ג"כ בעינן שלא יהי' באחריותו וא"כ עיקר הפלוגת' בין אביי ורבא הי' רק במעכשיו דלאביי אע"ג דלא א"ל מעכשיו למפר"ג ולרבא רק היכא דאמ"ל להדי' קני לך מעכשיו למפ"ג ושביק הגמ' עיקר האקומת' דמעכשיו ונקיט הרהינו דאינו מוכרח כ"כ דסגיא בלא הרהינו בהתנה בפי' שאינו מקבל אחריות והי' קושיא עצומ' לכאורה לדעת הרא"ש:
לו ונ"ל ליישב סוגי' הגמ' לדעת הרא"ש דהנה לכאורה יש להקשות מאי פריך הגמ' לרבא דאמר מכול"ה גובה ברשותי' דישראל הוי קאי ואמאי לא נימא כיון דבאמת רבא נמי ס"ל ש"ד ואע"ג דבנכרי ליכא למ"ד ש"ד מ"מ היכא ששעבד לו בפיר' אפי' בנכרי נמי אמרי' ש"ד כמ"ש הפנ"י והכא במתני' דנקט נכרי שהלוה לישראל על חמצו משמע ששעבד לו בפיר' החמץ וכיון דש"ד נימא דאע"ג דלא קנה הנכרי למפרע מ"מ אינו עובר בב"י כיון דברשות הלוה נמי לא הוי למכרו ולהקדישו כדאמרינן באקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי וא"כ שפיר אין הישראל עובר בב"י אע"ג דלא קני לי' למפרע מ"מ שיעבוד הנכרי עליו על החמץ ולא הוי של הישראל לגמרי נמי ולא מקרי לך וכן רוצה הצל"ח לומר דכיון דהי' רק משיעבוד לנכרי שוב אין הישראל עובר בב"י וא"כ לא קשי' לרבא נמי. ובאמת רש"י כתב להדי' ד"ה כ"ע לא פליגי דאפי' למ"ד מכאן ולהב' הוא גובה אע"ג שהי' שלו אינו ברשותו מקרי וכאן בסוגית הגמ' ס"ל דאי מכול"ה גובה ברשותי' דישראל הוי קאי ולכאורה יהיו דברי רש"י נגד סוגי' הגמ':
לז ונ"ל דהגמ' הי' ס"ל דפלוגת' אביי ורבא אי למפ"ג או מכול"ה תלי' בהא דאביי ס"ל דכל שיעבוד שהי' תחת יד המלוה הוי בתורת קנין ולכך למפ"ג אמנם רבא ס"ל דכל שיעבוד הי' רק בתורת ערבות אבל קנין לא מקרי ולכך מסול"ה גובה והניח לעיל בסוגיא דש"ד הארכנו בזה דאי ס"ל דשיעבוד הי' מתורת קנין שייך במטלטלין כמי משא"כ אי הי' רק בתורת ערבות ל"ש כלל במטלטלין דמטלטלין אין סומך דעתו עליהם כמ"ש הריטב"א למס' קידושין י"ג ע"א וא"כ פריך הגמ' שפיר בשלמא לאביי דאמר למפ"ג ניחא דשייך במטלטלין נמי דאי למפ"ג ע"כ דס"ל דשיעבוד הי' מתורת קנין וא"כ שייך במטלטלין נמי משא"כ לרבא דאמר מכול"ה גובה ברשותי' דישראל הוי קאי וליכא למימר דמ"מ כיון שהי' משעובדים אצל הנכרי ממילא עכ"פ לא מקרי ברשותו דישראל דזה אינו דכיון דס"ל מכול"ם גובה ושיעבוד אינו בתורת קנין רק בתורת ערבות לא שייך במטלטלין שום שיעבוד ואכתי ברשותי' דישראל קאי וא"כ ל"ק על רש"י דס"ל דאפי' מכול"ה גובה מ"מ לא הוי ברשותי' דרש"י מיירי במקרקע וא"כ אפי' אי אינו גובה למפרע מ"מ ת"ל שיעבודו עליו ואינו ברשותו מקרי משא"כ הכא קאי קושי' הגמ' דבמטלטלין אין חל השיעבוד כלל ופריך שפיר אכתי הוי ברשותי' ומשני הבמ"ע בשהרהינו ואין כוונת הגמ' דבכה"ג לרבא נמי למפ"ג רק כוונת הגמ' לתרץ דלעולם עכוב"ה גובה ומ"מ אין עובר בב"י כיון דשיעבוד הנכרי עכ"פ עליהם ולא תקשה כיון דשיעבוד הי' רק מתורת ערבות ע"כ לרבא דס"ל מכולס"ג ובמטלטלין ל"ש ערבות וא"כ אין השיעבוד חל כלל ולכך משני הבמ"ע כשהרהינו דהנה הא דאין השיעבוד חל על המטלטלין הי' משום שיוכל להבריחן ואינו סומך דעתו כמ"ש הריטב"א שם להדיא וא"כ הכא דמיירי שהרהינו אצל הנכרי שפיר סומך דעתו עליהם וחל השיעבוד וא"כ אע"ג דמכול"ה גובה מ"מ כיון דשיעבוד הנכרי עכ"פ עליהם תו אינו עובר בב"י וא"כ שפיר ס"ל להרא"ש דאוקומת' הגמ' בהרסינו הי' רק לענין שלא יהי' באחריותו וממילא חל השיעבוד עליהם. אבל לא מטעם דבהרהינו למפ"ג:
לח ועד"ז יש ליישב עוד באופן אחר דהנה התוס' במס' גיטין בסוגיא דהקדש חמץ ושחרור ל"ט ע"ב כתבו דרק לרבא דס"ל מכול"ה גובה ס"ל הקדש חמץ מפקיע מידי שיעבוד אבל לאביי דלמפ"ג אין מפקיע מידי שיעבוד וא"כ א"ש דהגמ' ידע נמי דכיון שהי' רק משיעבוד לנכרי שוב אין הישראל עובר דעכ"פ אין ברשותו של הלוה. אמנם הא ניחא לאביי דס"ל למפ"ג ואין חמץ מפקיע מידי שיעבוד משא"כ לרבא דס"ל מכול"ה גובה וחמץ מפקיע מידי שיעבוד א"כ ל"ל דע"י הי' משיעבוד לנכרי אין הישראל עובר דהא חמץ מפקיע מידי שיעבוד הנכרי ומשני בשהרהינו וכיון דהרהין אצל הנכרי גם לרבא אין מפקיע מירי שיעבוד כיון שהי' נתון כבר אצל הנכרי כמ"ש רש"י שם להדי' דדווקא בלא הרהינו מפקיע מידי שיעבוד וא"ש לרבא דאפי' אי מכול"ה גובה מ"מ אינו עובר כיון שהי' עכ"פ משיעבוד לנכרי תו לא הוי ברשותו דישראל. אמנם מה דלמסקנת הגמ' בעינן דווקא מעכשיו נבאר לקמן בס"ד מה שיש לעיין בזה אי נימא דהא לחודא שהי' משיעבוד אל הנכרי לא יעבור הישראל בב"י וכבר העירותי בזה. לעיל באות כ"ה והצל"ח ברש"י ד"ה נכרי נראה כמי שהי' מסופק בזה ויתבאר בדברינו בס"ד:
לט ונראה דהנה לכאורה י"ל דאע"ג שמורהן החמץ אצל הנכרי ואז חל שיעבוד הנכרי על החמץ מ"מ כיון דלא קני לי' הנכרי למפרע עובר בב"י דלא גרע מדבר הגורם לממון עכ"פ דהא אכתי יוכל הישראל לפדות אותו ומה בכך שמשעובד לנכרי כיון דלא קני לי' הנכרי ואע"ג דברשותי' דישראל נמי לא הוי מ"מ אית לי' בי' צד עמון דיכול לפדות אותו והוי כמו גורם לממון עכ"פ ולכאורה יש מקום לומר דתלי' במ"ש לעיל באות כ"ו דאי הא דקבלת אחריות עובר בב"י הי' משום דבקבלו אחריות יש לו בו צד קנין א"כ מכ"ש הכא דוודאי שייך לישראל החמץ טפי מלנכרי דנכרי אין לו עליו רק שיעבוד והישראל שלו הי' לגמרי אע"ג שמשעובד לנכרי משא"כ אי אמרי' דבקבלת אחריות הא דעובר בב"י הי' רק משום דרוצה בקיומו כיון שהי' באחריותו וא"כ הכא כיון שהי' משיעבוד לנכרי ובבית הנכרי הי' ואם יגנב החמץ לא יצטרך לשלם לנכרי החוב אפי' אי נכרי לא קני לי' מ"מ כך הי' בדיניהם כמ"ש המג"א ס"ק ג' א"כ תו לא הוי רוצה בקיומו ואינו עובר. אמנם י"ל בפשיטות דכיון שהי' באמת כבר משיעבוד לנכרי אע"ג דלא קני לי' מ"מ ברשות ישראל נמי לא הוי ולענין חמץ לא בעינן דווקא שהנכרי קנה אותו רק שלא יהי' שייך לישראל ועי' בשו"ת חתס"ו ליו"ד סי' ש"י וא"כ אע"ג דלא גרע מדהגל"מ כיון דיוכל לבא לרשות ישראל ע"י שיפדנו ויפקע השיעבוד מנכרי מ"מ התורה לא רבתה חמץ כה"ג שאינו עובר רק מטעם גורם לממון רק כשהחמץ הי' בבית ישראל משא"כ כשהחמץ הי' בבית הנכרי אמרינן בפי' לעיל ו' ע"א דמלא ימצא נפקא לן שאינו עובר כשהי' בבית הנכרי וא"כ אע"ג דלא קיי"ל כדעת הגאונים שהבאתי לעיל ובחמץ שלו ממש אפי' בבית נכרי עובר מ"מ הכא משיעבוד להנכרי ועכ"פ ברשותו לא הוי כמ"ש רש"י דאפי' אי מכול"ה גובה דהוי שלו מ"מ ברשותו לא הוי וכאן שהי' מורהן אצל הנכרי אין חילוק בין מטלטלי לקרקע ואדרבא מטלטלי עדיף טפי דלא מחוסר גובינא ולא היה הישראל ראוי לעבור עליו רק מטעם גול"מ וכשהי' בבית הנכרי לא רבתה התורה גבי חמץ לעבור בב"י מטעם גול"מ ועי' מ"ש לעיל באות כ"ד בהגה"ה בשם הרא"ש פ"ק דמס' פסחים דבנכרי שהלוה לכ"ע אינו עובר מה"ת אם החמץ כבר נתון בבית הנכרי. אמנם כן היינו דווקא אי ס"ל דכה"ת גול"מ לאו כממון דמי ורק בחמץ רבתה התורה שפיר נוכל לומר דכשהי' בבית הנכרי אינו עובר משא"כ או ס"ל בכה"ת גורם לממון כממון דמי א"כ אפי' כשהי' בבית הנכרי נמי עובר בב"י זולת היכא דיש לנכרי בו קנין ממש אז אינו עובר ולפי"ז א"ש מה דמעיקרא לא משני כלל דמיירי במעכשיו ורק במסקנ' משני דמיירי במעכשיו דמעיקרא הוי ס"ל דאע"ג דלא קנה הנכרי מ"מ כיון שהי' משעובד לו תו אין הישראל עובר ואע"ג דלא גרע מגורם לממון מ"מ התורה לא רבתה בגורם לממון שיעבור בב"י רק כשהי' בבית ישראל משא"כ בהרהין אצל הנכרי אינו עובר משום גול"מ כיון דבכה"ת לאו כממון דמי רק בחמץ רבתה התורה ואינו עובר כה"ג כשהי' בבית נכרי אמנם בגמ' דקאי אליבא דר"מ ור"מ ס"ל במס' ב"ק ע"א ע"ב כר"ש דדהגל"מ כממון דמי וע"ש בתוס' ד"ה סבר לה דמה"ת ס"ל לר"מ דהגל"מ כמ"ד ומשמע לי' דת"ק הכא לא פליג עליו בהא דדבר הגול"מ וא"כ לא מהני כלל במה שהי' משיעבוד לנכרי ובעינן דווקא שהנכרי יקנה לי' ולכך בעינן מעכשיו דיקנה לי' למפרע לדעת הרא"ש שכתב דע"י מעכשיו קונה לי' למפרע. אמנם באמת אי ס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי מהני במה שהי' משיעבוד לנכרי וגם הי' בביתו של נכרי סגי' לי' שלא יעבור הישראל אפי' היכא דלא קנה לי' למפרע ודו"ק היטב. העולה מדברינו דהך מילתא אי ע"י שיעבוד הנכרי לא יעבור בב"י תלי' בהא דאי אמרי' דקבלת אחריות דעובר בב"י הי' מצד קנין א"כ מה שהי' משיעבוד אצל הנכרי לא יוכל להפקיע איסור ב"י דהא להישראל שייך החמץ טפי מלנכרי שאין לו רק שיעבוד. אמנם אי אמרי' דקבלת אחריות הי' רק משום רוצה בקיומו א"כ כיון שמשיעבוד לנכרי והרי הי' באחריות הנכרי ג"כ כיון שהרהין אינו עובר בב"י דהא לא אכפת לי' אם יאבד רק דמ"מ דהגל"מ הוי וא"כ למאן דס"ל בכה"ת דהגל"מ כמ"ד ה"נ עובר משא"כ למאן דס"ל בכה"ת לאו כמ"ד רק גבי חמץ רבתה התור' ואינו עובר רק כשהי' בבית ישראל ולא בבית הנכרי ודו"ק:
מ והנה אע"ג שכתבנו דיש מקום לומר דע"י שיעבוד לחודא אינו עובר בב"י מ"מ כתב בש"ע סי' תמ"א דבעינן מעכשיו שיהי' נקנה למפרע דמשמע הא בשיעבוד גרידא שהי' אצל הנכרי לא מהני שלא לעבור על ב"י היא משום דהמחבר לא פסיקא לי' אולי הא דרבתה התורה בקבלת אחריות לעבור בב"י הי' משום שיש לו בו קנין במקצת ולא תלי' כלל ברוצה בקיומו והיינו כמ"ש לעיל באות כ"ו דתלי' אי אמרינן משעת משיכה אשתעבד נכסי ועי' בש"ע חו"מ סי' שע"א ואפי' אי לענין ממון לא פסיקא לי' כ"כ לומר דמשעת משיכה אשתעבד מ"מ לענין איסור לא ברירה לי' מילתא לומר דמשעת אונסי' וא"כ כיון דאמרינן משעת משיכה אשתעבד נכסי כדעת הר"מ הא דאמרינן בקבלת אחריות עובר הי' משום שיש לו קנין במקצת וא"כ בשיעבוד גרידה שיש להנכרי על החמץ לא נפקע איסורא דב"י כיון דלישראל קנוי לו ממש לכך ס"ל דבעינן הרהינו ומעכשיו שיהי' נקנה להנכרי למפרע. ומ"מ עולין דברינו כהוגן בס"ד לשיטת הרא"ש דרק ע"י מעכשיו נקנה לי' למפרע וא"כ בס"ד דלא בעינן מעכשיו היינו משום דהוא ס"ל דאפי' אי לא קנה למפרע מ"מ כיון שהי' משיעבוד לנכרי נמי אין הישראל עובר רק במסקנא אמרינן דבעינן שיהי' קנוי לנכרי ממש ולא סגי' במה שמשעובד לחודא ולכך בעינן מעכשיו ועי' צל"ח שעמד בזה על רש"י במתני' דמפרש דבעינן הרהינו ולא נקט אוקומתא דמעכשיו ולפימ"ש א"ש דהרהינו ע"כ בעינן דאלא"ה לא חל השיעבוד כלל במטלטלין משא"כ מעכשיו אי הוי ס"ל בשיעבוד לחודא אינו עובר בב"י ל"ב מעכשיו לכך נקט רש"י הרהינו ולא נקט מעכשיו ודו"ק:
מא עוד י"ל באופן אחר בסוגי' הגמ' דמשני בשהרהינו וזה יתכן לשיטת הגאונים והר"ב פ"ק דמס' פסחים דחמצו של ישראל שהי' ברשות הנכרי רק מדרבנן צריך לבער עפ"י מ"ש לעיל באות ל"ג דהטעם דס"ל לרבא מכילה"ג הי' משום דלא ס"ל ברירה וא"כ בדרבנן דלכ"ע יש ברירה מודה רבא דלעפ"ג וא"כ א"ש דהגמ' משני הבמ"ע בשהרהינו וא"כ ע"כ אין עובר מה"ת בב"י דהא החמץ נתון אצל הנכרי ותו אין חייב בביעור רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה ורבא נמי מודה למפרע גובה. והנה לעיל באות כ"ח כתבנו דלר' יונה בירושלמי דס"ל חמצו של נכרי שקע"א אינו אסור לאחה"פ דס"ל דקבלת אחריות הי' לאו בתורת קנין ורק משום רוצה בקיומו כמ"ש לעיל וא"כ ס"ל נמי דחמץ של ישראל באחריות הנכרי נמי אינו עובר כשהי' ברשות הנכרי. והנה הכא במתני' דנקט רק לאחה"פ ולא נקט בפסח משמע דס"ל דאפי' אי עובר בב"י בפסח מצד קבלת אחריות מ"מ מותר לאחה"פ כר' יונה בירושלמי ולא כהרא"ש שכתב דבלא"ה הוצרך לאוקמי מתני' בהתנה בפי' שאין אחריותו עליו וכן כתב בשעה"מ פ"ד מהל' חו"מ דמתני' מצי מיירי אע"פ שהי' באחריותו ועובר בפסח בב"י מ"מ מותר לאחה"פ כר' יונה בירושלמי וא"כ ס"ל כאן כשיטת הגאונים דכשהי' באחריות ישראל אינו עובר רק מדרבנן וא"ש שנוי' דגמ' הבמ"ע כשהרהינו וממילא לא הוי רק איסור דרבנן ובדרבנן לכ"ע יש ברירה ורבא נמי מודה דלמפ"ג:
בו נבאר בס"ד שיטת הרמב"ם:
מג כתב הר"מ פ"ד מהל' חו"מ הלכה ה' ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמ"ל אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם ואותו החמץ מותר לאחה"פ והוא שיהי' אותו זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא אמ"ל קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאילו הי' פקדון אצל העכו"ם ואסור בהנאה לאחה"פ עכ"ל וכתב הראב"ד דאפי' לא הגיע זמן עד לאחה"פ אינו עובר עליו ואם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לעכו"ם והה"מ כתב דמשו"ה בעינן שיגיע הזמן קודם הפסח דאלא"ה אע"ג דאח"כ אגלאי מילתא למפרע שהי' ברשות העכו"ם מ"מ כיון שהי' ביד ישראל לפדותו בפסח אמרי' הואיל ואי בעי פודהו כקושית הר"נ ולא ס"ל להר"מ דכיון דמחוסר ממונו ל"א הואיל ומעכשיו בעינן לסלק אסמכתא וע"ש בלח"מ והנה מדברי הראב"ד שכתב דכשהגיע הזמן קודם הפסח לא בעינן מעכשיו משמע דס"ל דאוקומת' הגמ' דבעינן מעכשיו הי' רק שיקנה למפרע וא"כ בהגיע זמן קודם הפסח דסגי' אפי' אי יגבה מכאן ולהבא לא בעינן מעכשיו. אמנם אי אמרינן דאוקומתא הגמ' דבעינן מעכשיו הי' לסלק אסמכתא אפי' בהגיע הזמן קודם הפסח נמי בעינן מעכשיו ונמצינו לפי"ז ג' שיטות דעת הר"מ דבעינן הרהינו ומעכשיו והגעת הזמ"פ קודם פסח דווקא ודעת הראב"ד דבהגיע הזמן קודם פסח לא בעינן מעכשיו והי' כמ"ש דמעכשיו דבעינן הי' רק שיהי' נקנה לו למפרע וא"כ ממילא בהגיע זמן קודם פסח דסגי' אפי' אי מכול"ה גובה לא בעינן מעכשיו ודעת המחבר נראה דאפי' בהגיע זמ"פ קודם פסח נמי בעינן מעכשיו ומ"מ כל שאמ"ל מעכשיו אפי' הגיע הזמ"פ לאחה"פ נמי מהני וא"כ עכ"פ לשיטת המחבר נמי ס"ל דבעינן מעכשיו שלא יהי' אסמכתא ולכך לא סגי' בלא מעכשיו אפי' הגיע זמ"פ קודם פסח לא קנה לי' משום אסמכתא רק דבהא חולק על הר"מ דלהר"מ לא סגי' במעכשיו היכא שהגיע זמ"פ אחה"פ ולהמחבר הכל תלוי במעכשיו ועי' במג"א ס"ק ב' וצריך להבין דעת הרמב"ם למה ס"ל דבעינן דווקא שיגיע זמ"פ קודם הפסח ולהבין דברי הר"מ נעתיק לשון הרא"ש בסוגיא וז"ל הרא"ש:
מג וכן כתב הר"מ ז"ל והוא שיהי' הזמן שקבע לו קודם פסח וכו' ולא נהירא דהא אמרי' לעיל אליבא דאביי אא"ב למפ"ג משו"ה מותר בהנאה דברשותא דנכרי קאי אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על ישראל אמרי' כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאילו כבר קודם הפסח היה ברשות הנכרי וכ"ש לרבא דאמ"ל בהדי' קני לך מעכשיו אשתכח דלמפרע הי' קנוי קנין גמור לנכרי עכ"ל והנה מה שיש לתמוה על הרא"ש במה דס"ל דעיקר למפ"ג הי' ע"י מעכשיו כבר כתבנו לעיל באות ל"ה. אמנם קושי' הרא"ש הי' קושי' עצומה על רבינו הרמב"ם דכמו דניחא לאביי אי למפ"ג אע"ג דכל ימי הפסח הי' מתלא תלוי וקאי אי יבא לכלל גביה או לא מ"מ כיון שלא פדאו ובא אח"כ לידי גביה אמרי' דשרי וא"כ מ"ט אמרינן דלרבא בעינן שיהי' הגעת זמן קודם הפסח דווקא דהא מכיון דהרהינו וגם אמ"ל מעכשיו וודאי גם לרבא למפ"ג וכתב הפר"ח סי' תמ"א וז"ל ויש ליישב זה דלרבא כיון דס"ל דבע"ח גובה מכאן ולהבא מטעמא דאילו הו"ל זוזי הוה מסלק לי' בזוזי אשתכח דהשתא קני ה"נ אע"ג דאמ"ל מעכשיו כיון דאילו הו"ל זוזי הו"מ לפדותו מקרי שלו ולהכי בעינן דלהוי הגעת זמן קודם פסח ומעכשיו בעינן דלא להוי אסמכתא ע"ש. ונמצא לדעת הפר"ח דרק לאביי דלא אלים לי' סברא דמצי לסלוקי בזוזי לכך אינו עובר בב"י כיון דלמפ"ג ואשתכח דהי' ברשות נכרי אע"ג דהישראל היה יכול לסלקו בזוזי משא"כ לרבא דאלים לי' סברא דמצי לסלוקי בזוזי א"כ אע"ג דאמ"ל מעכשיו וגם לרבא נקנה החמץ לנכרי למפרע מ"מ כיון שהי' יכול לסלקו בזוזי עובר עליו ולכך בעינן הגעת זמ"פ קודם פסח דווקא מבואר מדברי הפר"ח דלרבא לא מהני אפי' בגוונא דלמפ"ג מ"מ עובר בב"י כיון דכל ימי הפסח היה מצי עדיין לסלקו בזוזי וא"כ מצינו פלוגתא חדשה בין אביי ורבא דלאביי כיון דלמפ"ג אע"ג דהי' יכול לסלקו בזוזי אינו עובר בב"י מספק ולרבא אפי' היכא דלמפ"ג מ"מ כיון דהי' יכול בימי הפסח לסלקו בזוזי עובר בב"י מספק וזה יהי' כדעת הרדב"ז בשו"ת שהובא במג"א לקמן סי' תמ"ח ס"ק ה' דעובר בב"י מספק גבי מתנה ע"מ להחזיר וכן כתב בספר אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש ז"ל בחידושיו לסוגי' וקשה לעשות פלוגתא חדשה בין אביי ורבא מה שלא נזכר בגמ':
מד ונראה להסביר הענין ע"פ מ"ש לעיל באות ל"ב דאביי ס"ל למפ"ג משום דס"ל דכל שיעבוד תי' בתורה קנין ולכך היכא שבא לידי גביה אמרי' למפ"ג ואע"ג דאביי ס"ל של"ד מ"מ הכא מיירי שמשעבד לו בפירוש כמ"ש הפנ"י אמנם רבא ס"ל דמה שהי' משיעבוד למלוה הי' רק בתורת ערבות ולא בתורת קנין ולכך אינו גובה רק מכאן ולהבא דכל זמן שלא בא לידי גובינא לא הי' להמלוה בו שום קנין. והנה כל חילי' דהר"מ דס"ל דהיכא דמצי לסלוקי בזוזי עובר אע"ג דלמפ"ג הי' רק משום הואיל ואי בעי פדה לי' וא"כ א"ש דלאביי דס"ל דמשעה שהי' משיעבוד אל המלוה כבר יש לו בו קנין ובדבר שהי' נקנה לאחרים ל"ש לומר שהי' ברשותו מטעם הואיל כמ"ש התוס' מס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קנה לי' עי"ש אמנם כן ה"ד לאביי דחשיב לי' ברשות נכרי מצד שיעבוד שיש לו על החמץ דהי' כקנין ממש שפיר אמרי' דאינו עובר אע"ג דמצי לסלקו בזוזי משא"כ לרבא דאין החמץ קנוי לנכרי מכח השעבוד דשיעבוד אינו מטעם קנין רק הואיל והקנה לו במעכשיו אמרי' דלמפ"ג וכיון דרק ע"י מה שאמ"ל מעכשיו נקנה לו למפרע ואי מסלק לי' בזוזי פקע קנין למפרע וא"כ שפיר עובר בב"י דכאן ל"ש לומר דל"א הואיל לעבור על חמץ שאינו שלו דהא באמת אינו קנוי לנכרי כלל רק ע"י אמירתו מעכשיו יהי' נקנה למפרע מ"מ קודם זמן פרעון אכתי הי' ברשות ישראל ושפיר עובר דבשלמא לאביי דבלא אמירתו אמרי' דלמפ"ג וא"כ יש לו בו קנין מעיקרא שפיר אינו עובר מטעם הואיל דבממון שאינו שלו ל"א הואיל משא"כ לרבא אע"ג דלמפ"ג מ"מ אינו ע"י שיש לו בו קנין מעיקרא מצד שיעבוד' רק שהי' מקנה לו למפרע ע"י מעכשיו וכיון דרק באמירה בעלמא יצא מרשות ישראל במקצת שפיר אמרי' דעובר למפרע מטעם הואיל דזה לא הוי כחמץ שאינו שלו דלא אמרי' הואיל כמ"ש התוס' דהא מצד החוב שהי' חייב לנכרי לא הי' נכנס כלל לרשות הנכרי בתורת קנין שפיר אמרי' הואיל ולכך עובר בפסח בב"י אע"ג דלמפ"ג כיון דהי' מצי לסלוקי בזוזי. וא"כ נתגלה לנו טעמו של הה"מ שכ' דמשו"ה ס"ל להר"מ דבעינן הגעת הזמן קודם פסח משום הואיל ואי בעי פדאו ולכאורה קשה הא הר"נ כתב דבמחוסר ממון ל"א הואיל ומ"ט לא ס"ל להרמב"ם סברת הר"נ אמנם לפימ"ש א"ש דבאמת מעולם לא יצא החמץ עדיין מרשות הישראל ואמירתו מעכשיו הי' רק כתנאי בעלמא שאם לא יפרע לו יהי' נקנה לעכו"ם למפרע ולכך שפיר עובר משא"כ לאביי דס"ל דכל בע"ח למפ"ג אפי' בלא א"ל מעכשיו א"כ אמרינן להיפוך דהחמץ הוי באמת קנוי לנכרי רק הוי כקנין על תנאי שאם הישראל יפרע לו יהי' מחוייב לחזור לישראל וא"כ שפיר אינו עובר מטעם הואיל ומצי לסלוקי בזוזי דזהו הוי כממון שאינו שלו ובממון שאינו שלו ל"א הואיל כמ"ש בשם התוס'. העולה מדברינו דלאביי דס"ל כל בע"ח גובה למפרע אפי' שלא א"ל מעכשיו ס"ל דכל בע"ח יש לו קנין ממש רק שהוי כאילו היה לו תנאי עם הלוה שבאם יפרע לו מעותיו יחזור לו הנכסים ולכך יכול המלוה למכור ג"כ על תנאי כלומר שבאם לא יפרענו הלוה יהי' המכיר' חל למפרע וא"כ שפיר אינו עובר הלוה בב"י מטעם הואיל ומצי לסלוקי בזוזי דהוי כממון שאינו שלו. ולרבא דס"ל מכול"ה גובה רק במעכשיו גובה למפרע אמרי' אפכא דבאמת אינו נקנה להמלוה רק דהוי כתנאי שבאם לא יפרע לו יהי' קנוי לו למפרע. וא"כ שפיר עובר הלוה בב"י כה"ג מטעם הואיל ומצי לסלוקי בזוזי דבאמת אם יסלק אותו יהי' נפקע כח המלוה למפרע דאע"ג שהי' משיעבוד לו כל ימי משך ההלואה מ"מ לא הי' לו בו קנין רק תנאי שאם לא יפרענו יהי' קנוי לו למפרע וא"כ כל זמן שלא הגיע שעת פרעון עדיין הי' ברשות הלוה דהא מצי לסלוקי בזוזי ולבטל התנאי ולכך שפיר עובר מטעם הואיל ומצי לסלוקי בזוזי אם לא הגיע זמ"פ קודם פסח ודו"ק:
מה אמנם אכתי פש גבן לברורי דהנה ע"כ אפי' לאחר שהגיע זמ"פ מ"מ מדינא מצי הלוה לסלק בזוזי דאין לומר דהר"מ מיירי דבעינן שיגיע זמן קודם פסח ושיהי' בגבה כבר להנכרי ויוחלט לו בחובו דאי מתני' מיירי בהכי לא אצטריך כלל לאשמעינן דפשיטא דשרי הוי חמצו של נכרי ממש וכן כתוב בס' ברוך טעם דבכה"ג פשיטא וע"כ דהר"מ כמי מיירי בגוונא שהע"ג שהגיע זמ"פ מ"מ עדיין לא נחלט לו בחובו ומצי עדיין לסלקו בזוזי וא"כ לפימ"ש להסביר דברי הפר"ח דלהר"מ תלוי הכל באם מצי לסלוקי בזוזי וכיון דאפי' בהגיע זמ"פ קודם פסח נמי מצי לסלוקי בזוזי ועי' בש"ע חו"מ סי' ק"ג סעיף ו' וא"כ הול"ל דבכל גוונא עובר כ"ז שלא נחלט החמץ לגמרי לנכרי ונ"ל דהענין הי' כך דהנה עפימ"ש לעיל באות ל"ט דאי אמרי' הא דרבתה התורה בקבלת אחריות לעבור בב"י הי' מצד שיש לו בו צד קנין א"כ ל"ל דע"י מה שהי' משיעבוד לנכרי יפטר הישראל מאיסור' דב"י דהא אע"ג שהי' משעובד לנכרי מ"מ שייך לישראל נמי ופשיטא שעובר בב"י. והנה העד העיד בנו האיש יוסף בנמ"י למס' ב"מ בסוגי' דשאולה ושבירה דהר"מ ס"ל משעת משיכה אשתעבד נכסים א"כ ס"ל הא דרבתה התורה בקבלת אחריות לעבור בב"י הי' משום שיש לו בו צד קנין כמ"ש לעיל באות כ"ו א"כ ממילא להר"מ ע"י שיעבוד בעלמא שהי' משעובד לנכרי לא נפקע איסור' דב"י מישראל הלוה דהא לישראל שייך טפי מלנכרי (ובפרט לפימ"ש לעיל בסוגי' דש"ד באות ה' דהר"מ נמי ס"ל דשיעבוד אינו בתורת קנין רק בתורת ערבות א"כ וודאי שיעבוד הנכרי יוכל להפקיע מאיסור דב"י) אמנם נ"ל דלענין חמץ משכחינן תרי גווני וכן בכל שיעבוד יש לנו שני דרכים דרך אחד דהחפץ כבר נקנה למלוה רק הוי כאילו היה תנאי שבאם הלוה יפרע לו שיחזיר ללוה. דרך שני דאדרבא החפץ הי' עדיין ברשות הלוה רק הוי כאילו התנה תנאי עם המלוה שבאם לא יפרע לו שיהי' קנוי למלוה או למפרע או מכאן ולהבא. והנה ממ"ש לעיל דלאביי דס"ל דזבין מלוה מהני ע"כ ס"ל דהחפץ כבר קנוי למלוה רק הלוה יש לו תנאי על המלוה שבאם יפרע לו יחזור לו החפץ ועי' תוס' מס' ב"מ ט"ו ע"ב ד"ה כגון שרצ' לומר דהלוה אין יכול למכור כלל באפותיקי ואפי' לפי תירוצם נמי בטל המקח למפרע כשלא פרע לו ולא חל המקח רק עד זמן שהגיע שעת הפרעון אבל משהגיע שעת פרעון נתבטל מכירת הלוה אע"ג דאכתי מצי לסלוקי בזוזי עי"ש וא"כ ה"ה במטלטלי כשמסרם ליד המלוה לא גרע משדה אפותיקי ולכך אינו עובר לאביי כיון דלמפ"ג אע"ג דמצי לסלוקי בזוזי והיינו כמ"ש דהחמץ נקנה להעלות העכו"ם רק הלוה יש לו תנאי עליו שבאם יפרע לו יחזיר לו. אמנם לרבא וכן לדידן דס"ל מכול"ה גובה אמרי' דהחמץ הי' ברשות הלוה עדיין רק שיש למלוה עליו תנאי שבאם לא יפרע לו יהי' בקנה למלוה ולכך שפיר עובר הואיל ומצי לסלוקי בזוזי, וא"כ לפי"ז לדידן נמי היכא דאמרי' דהמלוה יכול למכור הוי כמי ברשות המלוה וא"כ אע"ג דהלוה מצי לסלוקי בזוזי מ"מ מה שיכול לסלק אותו הי' רק כמו תנאי שיש לו ללוה אבל באמת כבר הי' נקנה למלוה וא"כ אינו עובר הלוה בב"י. והנה להמעיין בש"ע חו"מ סי' כ"ג סעיף ו' יראה להדי' לפי דעת יש חולקים שם דלאחר שתגיע זמ"פ יכול המלוה למוכר' אע"ג דמצי לסלוקי בזוזי ואינו נחלטת לו כ"ז שלא הגבהו הב"ד (ואע"ג דאפי' לאחר שכבר נחלט לו נמי מצי לסלוקי בזוזי כמבואר שם בסעיף ט' מ"מ הי' רק משום ועשית הישר והטוב) ולא כדעת הש"כ שם ס"ק ט' אמנם קודם שהגיע זמ"פ לא מהני כלל מכירת המלוה כדאית' כאן בגמ' להדי' וצ"ל דמאחר שהגיע זמ"פ הוי לדידן דס"ל כרבא כמו לאביי קודם שהגיע זמ"פ וא"כ כמו דלאביי מהני המכירה אפי' קודם שהגיע זמ"פ ה"נ לדידן לאחר שהגיע זמן הפרעון עכ"פ מהני מכירת המלוה. ועי' שם בתומים ס"ק ה' וס"ק ו' ועי' בס' נתיבות המשפט שם ס"ק ח' מבואר להדי' כדברינו. ולכאורה ה"נ משמע מדברי רש"י בסוגיא ד"ה כי פליגי שכ' הקדיש המלוה תוך הזמן משמע הא לאחר שהגיע הזמ"פ מהני מכירת המלוה אפי' לרבא והא ליכא למימר דדווקא כשכבר נחלט למלוה והגבהו עפ"י ב"ד דא"כ פשיטא. וא"כ ממילא יהי' הדין כך דעד שהגיע זמ"פ אמרי' דהחפץ שייך לגמרי ללוה רק להמלוה יש לו תנאי שבאם לא יפרע לו יהי' נקנה למלוה. ולכך אין מכירת המלוה כלום קודם שהגיע זמ"פ. אמנם משהגיע זמ"פ אמרי' איפכא דהחמץ נקנה למלוה רק ללוה יש לו תנאי עליו שאם יסלקנו עוד בזוזא עד שיגבהו לו הב"ד הקרקע או החפץ בתורת שומא כדין (ועי' בש"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף ט"ו) שיחזור ללוה ולכך שפיר המלוה יכול למכור והרי באמת לפי התירוץ ראשון של התוס' במס' ב"מ ט"ו ע"ב ד"ה כגון שהבאתי לעיל לא יכול הלוה למכור לאחר שהגיע זמ"פ וא"כ מוכח וודאי דהי' ברשות המלוה לגמרי והא דמצי לסלוקי בזוזי הי' רק תנאי בעלמא. וא"כ נתגלו לנו בס"ד דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בטעמם ונמוקם דקודם שהגיע זמ"פ אפי' אי אמ"ל מעכשיו לא הוי רק כתנאי בעלמא שיש למלוה על הלוה ועיקר החמץ הי' של הלוה וא"כ שפיר עובר בב"י משא"כ כשהגיע זמ"פ קודם פסח אע"ג דמיירי דאכתי מצי לסלוקי בזוזי דאם הי' נחלט לו לגמרי לא אצטריך מידי לאשמעינן מ"מ כיון דהא דמצי לסלוקי בזוזי הי' רק כמו תנאי שיש להלוה שכ"ז שלא יגבהו לו עפ"י ב"ד יהי' הברירה בידו לסלקו אבל גוף החפץ או החמץ הי' משעה שהגיע זמ"פ לעכו"ם המלוה רק שיש להלוה תנאי שיוכל לפדותו בכה"ג שפיר אינו עובר מטעם הואיל ואי בעי פדאו כמ"ש לעיל באות מ"ד משם התוס' פסחים מ"ו ע"ב דבממון שאינו שלו לא אמרי' הואיל ודו"ק היטב החילוק בין מה דמצי לסלקו בזוזי מקודם שהגיע זמ"פ דאז עדיין נחשב החמץ ברשות הלוה ובין מה דמצי לסלקו בזוזי לאחר שהגיע זמ"פ דאז החמץ כבר ברשות המלוה רק שיש להלוה כח מכח דהוי כתנאי שהותנה שכ"ז שלא יבא לידי גביה ממש שיוכל לסלקו ובכה"ג כיון שאין החמץ שלו אינו עובר מטעם הואיל ובעי לסלקו בזוזי דבממון שאינו שלו ל"א הואיל כמ"ש התוס' ודו"ק:
מו והא דבעינן נמי הרהינו ולא סגי' בהגע' זמן קודם פסח לחודי' כיון דבכה"ג כבר היה ברשות המלוה כמ"ש הנה מלבד שיש לומר בזה דבמטלטלין אין המלוה קונה אם אינו ברשותו או שיש לומר כמ"ש הצל"ח כיון דמה"ת מעות קונות א"כ בנכרי בעינן משיכה דווקא ולכך בעינן הרהינו נמי ועי' בצל"ח שהאריך אמנם י"ל עוד דהנה לכאורה י"ל דאע"ג שהגיע זמ"פ קודם פסח מ"מ כיון דעכ"פ יש לו ללוה כח לפדותו א"כ אע"ג דקנוי למלוה מ"מ הוי אצל הלוה מה שיכול לפדותו כמו גורם לממון עכ"פ וכן כתוב בס' ברוך טעם דהוי גול"מ עכ"פ מ"מ כבר כתבנו לעיל דכיון דבכה"ת וזו כמ"ד רק דהתור' רבתה גבי חמץ אינו עובר רק כשהי' בבית ישראל עיין לעיל אות ל"ט וא"כ א"ש דבלא הרהינו אע"ג דהגיע זמ"פ קודם פסח וקנוי הי' להנכרי מ"מ כיון שיש להלוה כמו תנאי שיוכל לפדותו כ"ז שאינו נחלט לו בתור' גובינא א"כ הוי כמו גול"מ עכ"פ ולכך לא מהני רק בהרהינו דאינו עובר מטעם גול"מ הכא שהחמץ הי' בבית נכרי כמו בקבל' אחריות דנמי עובר מטעם גול"מ והיכא שמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם אינו עובר ועי' מג"א סי' ח"מ ס"ק א' והרהינו לחודא נמי לא מהני כמ"ש דבהרהינו אפי' במעכשיו כ"ז שלא הגיע שעת פרעון אע"ג שאמר מעכשיו לא הוי רק כתנאי שהתנה שאם לא יפרענו יהי' קנוי למלוה מ"מ עד שעת פרעון הרי הי' ברשות הלוה ומעכשיו בעינן כמ"ש הה"מ והפר"ח לסלק האסמכת' ומעתה אם תבין היטב כל מ"ש יהיו נפתחים לפניך שערי בינה להבין מ"ט ס"ל להרמב"ם דבעינן דווקא כל הני ג' תנאים היינו הרהינו ומעכשיו והגעת זמן קודם פסח ובענין מ"ש הראב"ד דאין אסמכתא לעכו"ם נבאר עוד לקמן בדברינו בס"ד ועי' במג"א ס"ק ב' דס"ל בדעת המחבר נמי דבעינן מעכשיו שלא יהי' אסמכתא ודו"ק ועי' סי' תמ"א בס' חק יעקב ס"ק ג':
מא עוד י"ל דרך אחד בדברי הר"מ דנ"ל דאפי' אי אמרי' למפ"ג הי' רק כנגד מה ששוה המשכון מן החוב משא"כ אם שוה המשכון יותר ל"ש למפ"ג. והנה כבר מבואר במלחמות שיש חילוק בין אי אמ"ל קנה לך מעכשיו היינו שיהי' נחלט לו המשכון לגמרי אפי' מה ששוה יותר ובין אמ"ל שיגבה החוב מן המשכון וישום אותו בדמי' וכן משמע מרש"י בסוגיא ע"ב ד"ה לא קשיא שכ' שם וז"ל ברייתא דלא אמ"ל מעכשיו אלא כשאר משכון נתנו לו וקבע לו זמן שאם לא יפרע לו חובו יגבה ממשכונו וישום אותו בדמים ע"כ וא"כ במעכשיו מיירי שמתנה עמו שיהי' של הנכרי אפי' מה ששוה יותר. וכן משמע מלשון הר"מ שכ' שאמ"ל אם לא הבאתי לך וכו' קנה חמץ זה כוונתו אע"ג ששוה יותר. והנה לענין מה ששוה יותר היכא דלא קנה לי' הנכרי ושייך אחה"פ לישראל פשיטא שהי' עובר בב"י וגם אסור הי' לאחה"פ אי ל"א כדעת השאג"א סי' ב' שהבאתי לעיל באות י"ט ועי' בס' מקור חיים סי' תמ"ח ס"ק א' שחולק ג"כ על השאג"א הנ"ל. והנה לענין החמץ ששוה יותר בוודאי אי לא הגיע זמ"פ קודם הפסח הוי ברשות ישראל עדיין אע"ג שהתנה עמו שאם לא יפרענו יהי' שלו לגמרי מ"מ כיון שעדיין לא הגיע זמ"פ לענין זה וודאי שייך לומר כקושית הר"נ דעובר עליו מטעם הואיל ואי בעי פדאו וכאן ל"ש סברת הר"נ דהוי מחוסר ממון ול"א הואיל דלענין מה ששוה יותר לא הוי מחוסר ממון כלל דהא הוא אינו חייב להנכרי על מה ששוה יותר רק בתורת קנס הקנה לו שאם לא יפרע לו שגם המותר יהי' נחלט לו. אבל לענין זה לא מקרי מחוסר ממון כלל כיון שעל זה המותר אינו חייב לו כלום ודו"ק כי הי' עמוק בס"ד דהא דבמחוס' ממון ל"א הואיל היינו כמ"ש דבדבר שאינו שלו ל"א הואיל וא"כ במה ששוה החמץ יותר על החוב לא מקרי ממון שאינו שלו כל זמן שלא הגיע שעת הפרעון וא"כ שפיר אמרינן הואיל ודו"ק. וממילא בעינן הגיע זמ"פ קודם פסח דאז שפיר גם המותר קנוי לנכרי ובעינן מעכשיו נמי דאפי' אי אין אסמכת' לעכו"ם מ"מ מה שקונס עצמו יותר מכפי המגיע לו ס"ל להר"מ דשייך אסמכתא אפי' בעכו"ם ובמשכון אע"ג דבמשכון ס"ל להר"מ דלא הוי אסמכתא כיון שהי' בידו מ"מ לענין המותר הו"ל אסמכתא ועי' בש"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף י"ז ובש"כ שם ס"ק מ"ז ובתומי' שם ס"ק י"ז ותמצא הכל מבואר כדברינו וא"כ א"ש דהרהינו בעינן דאלא"ה לא קנה לי' דבמה יקנה המותר אפי' אי נימא דעכו"ם קונה גם במעות מ"מ המותר לא קנה דע"ז לא נתן לו מעות. וגם בעינן הגעת וזמן קודם הפסח דאלא"ה שפיר שייך לומר שעובר בב"י מטעם הואיל וכאן לא הוי כמחוסר ממון דעל המותר אין חייב לו מעות ומעכשיו בעינן דכה"ג היכא ששוה יותר וודאי הוי אסמכתא אי לא אמ"ל מעכשיו ובן משמע מדיוק לשון הר"מ דמיירי לענין ששוה החמץ יותר מן החוב או מדנקט אי לא הבאתי לך וכו' קנה חמץ זה כלומר כל החמץ אע"פ ששוה יותר. ועוד שמסיים אי לא אמ"ל קנה לך מעכשיו נמצא אותו החמץ כאילו הי' פקדון וכו' ולמה נקט אותו החמץ אלא וודאי כוונתו דאותו שהי' שוה יותר לענין זה אע"ג דבמשכון לא הוי אסמכתא מ"מ לענין מה ששוה יותר הוי אסמכתא דבישראל נמי דינ' הכי דלענין המותר הוי אסמכתא היכא דלא אמ"ל מעכשיו וא"כ א"ש נמי דבעינן הגעת זמן קודם הפסח דאלא"ה הו"ל המותר עכ"פ לגמרי ברשות ישראל כקושית הר"נ מטעם הואיל ואי בעי פדאו ולא הוי מחוסר ממון כיון דעל המותר אינו חייב לו כלום רק כמו קנס שאם לא יפרע לו גם המותר יהי' קנוי לו וגם בעינן הרהינו דהמותר וודאי לא יוכל לקנות בלא הרהינו דאפי' אי נימא בדעת הר"מ דס"ל דעכו"ם קונה בין בכסף בין במשיכה כמ"ש המ"מ והכ"מ פ"א מהל' זכיה הלכה י"ד ולא כהצל"ח שכתב כוונה אחרת בדברי הר"מ מ"מ המותר ששוה מהחוב לא שייך לקנותו בתורת כסף וא"כ אי לא הרהין וודאי לא קנה המותר ויעבור הישראל בב"י ויהי' אסור לאחה"פ לכך בעינן כל הני ג' תנאים הגעת הזמן קודם הפסח והרהינו ומעכשיו ולפי"ז הי' אפש"ל דהיכא דהחמץ אינו שוה יותר מן החוב דאז לדעת הרבה פוסקים ל"ש אסמכתא א"כ גם הר"מ מודה דסגי' בהרהינו לחודא דהגעת הזמן קודם פסח לא בעינן כסברת הר"נ מטעם דל"א הואיל ואי בעי פדאו משום דמחוסר ממון ומעכשיו לא בעינן דל"ש אסמכתא במשכון כדעת רוב פוסקים ולא בעינן רק הרהינו לחודא שיקנה למפרע מ"מ למעשה לא הייתי סומך על זה כיון שהראינו פנים להלכה לעיל בסימנין הקודמין דאפי' לענין מה שהמשכון שוה כנגד החוב נמי בעינן כל הג' תנאים שכתב הר"מ כמה שהארכנו לעיל בס"ד ואדרבא דס"ל להר"מ דאע"ג דאין במשכון דין אסמכתא מ"מ בגוי גרע טפי ועי' תומי' סי' ע"ג ס"ק י"ז וא"כ עפ"י האופן הראשון שכתבנו בדברי הר"מ ס"ל בכל גוונא דבעינן כל הני ג' תנאים שפרט שם רק בישוב דברי הרמב"ם נוכל לפרש גם באופן השני דהר"מ מיירי היכא ששוה יותר מן החוב וכמ"ש לסייע לזה מדיוק לשונו של הר"מ בס"ד ודו"ק היטב: