אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער שיעבודא דאורייתא › שער א

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער שיעבודא דאורייתא · שער א

שער שיעבודא דאורייתא

שיעבודא דאורייתא בעזרת ד' אשר בחר בנו ומסר לן אורייתא אתחיל לכתוב ח"ת בסוגיא דשיעבוד' דאורייתא במס' ב"ב קע"ה ומס' קידושין י"ג ע"ב ומס' בכורות מ"ח ועוד מפוזרים בכמה מקומות בש"ס ובפוסקים בס"ד: (א) ענין שיעבודא דאורייתא יש כמה חילוקים האחד צריך לברר אי למאן דס"ל של"ד הי' דווקא לענין שאינו גוב' מן הלקוחות מה"ת אפי' מלוה בשטר אבל מיני' דידי' לכ"ע נשתעבדו נכסיו מה"ת או דאמרינן דמה"ת ליכא שיעבו' נכסי' כלל ורק מצות פריעת בע"ח בעלמא דמוטל עליו והא דגובי' מנכסיו מני' דידי' הי' רק מדרבנן בעלמא כמו בשאר מ"ע דכופין אותו ה"נ כופין אותו ע"י גביה מנכסיו:

והנה כפי הנראה מדברי הרמב"ם דכתב דנפקא לן ש"ד מקרא דויוציא אליך את העבוט משמע דמאן דס"ל של"ד ליכא שום שיעבו' נכסי' מה"ת אפי' מני' דידי' אמנם בתוס' שם חלקו עליו וס"ל דמני' דידי' פשיטא דגבי אפי' מגלימא דעל כתפי' ובחידושי הרמב"ן למס' קידושין י"ג ע"ב כתב וז"ל ועוד רב פפא הי' דאמר פריעת בע"ח מצוה וכו' אלמא שיעבו' נכסי' אינו מה"ת וכו' אלא שאין יורדי' לנכסיו מה"ת ומה שכתיב בתורת תשלומין דנזקי' ושומרין לומר שהי' חייב לשלם ואפשר שב"ד יורדי' לנכסיו מה"ת וזו הי' כפיה שלו במצוה זו ע"ש הנה המעיין בלשון הרמב"ן יראה דס"ל להדי' דמה"ת אין כאן שיעבו' נכסים כלל אפי' מני' דידי' למאן דס"ל של"ד רק אם מ"מ יורדין לנכסיו בזה מסופק אבל הא פשיטא דאפי' אי אמרי' דמה"ת יורדי' לנכסיו אינו בתורת שיעבוד רק בתורת כפיה על המצוה וכן כתוב בס' קצה"ח סי' ל"ט ס"ק א' ויבואר עוד לקמן בדברינו בס"ד: (ב) צריך לברר אי אמרי' של"ד הי' רק כשלא שיעבוד הנכסים בפירוש אבל היכא שיעבד בפירוש לכ"ע מה"ת אפי' לגבי' מלקוחות דמכיון ששעבד' בפירוש הרי הם ברשות המלוה לשיעבו' עכ"פ אז אמרי' אפי' שיעבוד בפי' נמי לא מהני והנה דעת רש"י מס' קידושין י"ג ע"ב דשיעבו' בפירו' מהני לכ"ע וכן הסכים עמו הרשב"א רק שהניח בצ"ע דכל מלוה בשטר נימא דהוי כאילו שעבד בפי' כיון דקיי"ל אחריות ט"ס הי' ע"ש ולכאורה י"ל בזה כיון דהא דקיי"ל אחריות ט"ס הי' רק מטעם חזקת לא שדי אינש זוזי בכדי וא"כ לענין שיהי' יכול המלוה להוציא מן הלקחות אמרי' דאדרב' מוקמינן הנכסי' לגמרי בחזקת מרא קמא מלא חל שיעבוד המלוה עליהו ולכך אין יכול להוציא מן הלקוחות רק היכא ששעבד בפירוש דאז שפיר מצי לחול השיעבוד על הנכסי' ודו"ק ונבאר עוד בס"ד. ויש לומר עוד מסברא לחלק בין מלוה ע"פ למלוה בשטר דבשלמא במלוה בשטר יש לנו סברא לומר דמסתמא כשהלוה לו לא על אמונתו הלוהו רק על הנכסי' שיש לו ונכסוהי דבר אינש אנון ערבין בי' ומשעובדי' הנכסים מה"ת בתורת ערב משא"כ במלו' ע"פ ל"ל רק על סמך הנכסים הלוה לו דמה יעשה אם יכפור לו הלוה לגמרי והא קיי"ל אפי' מע"פ בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וע"כ דנאמן אצלו שלא יכפרנו ויקים עמו בהימנות' וא"כ אין מוכרח לומר דעל הנכסים שלו הלוה לו רק דבטוח הי' שמסתמ' ישלם לו ונאמן הוא אצלו ולכך שפיר אמרי' דמע"פ וודאי לא נשתעבדו הנכסי' ובזה מדוייק לשון רש"י שם ד"ה לאו דאורייתא לומר נכסוהי דאינון אינן ערבא בי' ומשתעבדי מדין ערב ויהי' מע"פ ומלו' של שטר שוי' אלא מלוה בשטר שהי' שעבדו כו' מע"פ לא משתעבד ע"ש הרי כמ"ש דמע"פ לא נחתי הנכסי' כלל בתור' ערבות משא"כ במלוה בשטר שפיר י"ל דרק על סמך נכסים שלו הלוהו רק מ"מ לא מהני לגבו' מן הלקוחות רק כששעבד לו בפירוש כמ"ש דאפי' במלוה בשטר נמי לא אמרי' דרק על נכסיו הלוהו רק מכח חזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי וא"כ איכא נמי חזקה בנכסי' שלא היו משעובדים ברשות המלוה ולכך בעינן ששעבד בפירוש דווקא וע' בתוס' רי"ד למס' קידושין שם ד"ה דמלוה הכתובה בתורה שמסיי' שם וי"ל שלש חלוקות בדבר וכוונתו למ"ש דאיכא מאן דס"ל ש"ד אפי' במע"פ ואיכא מאן דס"ל של"ד אפי' במלוה בשטר (ואפי' שעבד בפי' לא מהני ע"ש בד"ה גובה מן היורשים) ואיכא מאן דס"ל במלוה בשטר ש"ד ובמלוה ע"פ של"ד והחילוק נכון מסברא כמ"ש דבמע"פ אינו מוכרח לומר שלא על אמונת הלוה הלוהו רק על הנכסי' שלו דהא במע"פ מצי לכפור לגמרי ובוודאי רק על אמונתו הלוהו וראיתי בתומי' סי' מ"ט ס"ק י"ט שהעלה שם דהא דאמרי' נכסי דבר אינש אנון ערבא בי' א"כ אינו הנכסי' משעובדים רק בתורת ערב הי' רק אי ס"ל של"ד משא"כ אי ס"ל ש"ד א"כ הם בתור' שיעבו' גמור ולא רק בתורת ערב ע"ש וא"כ לפי"ז יהי' נסתרים דברינו אמנם מדברי רש"י הנ"ל נראה להדיא דלמאן דס"ל של"ד אין הנכסים משעובדים כלל אפי' בתורת ערב ויבואר עוד בס"ד: (ג) והנה לכל אלו הסברות שכתבנו פשיט' דשיעבוד בפי' מהני אמנם ראיתי בחי' ריטב"א למס' קידושין י"ג ע"ב שכתב וז"ל וטעמ' דמ"ד של"ד משום דסבר שאין הקנאה לחצאין ושיעבו' קנין לחצאין הי' ולא חייל אנכסי דאיתנהו בשעת הלואה וכ"ש אנכסי דקנה אחר שלוה וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסים ליורשים או ללקוחות אינו מה"ד לגבות מהם כלל אפי' מלוה בשטר אלא דבמלוה בשטר עביד רבנן תקנתה משום נעילת דלת שתגבה מהם אבל מע"פ אוקמי' אדינ' ואפי' לגבי יורשים ור' יוחנן קסבר שיעבודא דאורייתא דאע"ג דאין הקנאה לחצאין היינו הקנאה גמור' שעיבוד דמתלא תלי וקאי חייל אנכסי דהשתא ואנכסי דאקנה וכו' עכ"ל הנה ממ"ש דמשו"ה ס"ל של"ד משום שאין הקנאה לחצאין משמע דאפי' שיעבוד בפי' לא מהני ונראה להסביר סברת פלוגתת' לשיטת הריטב"א מ"ט דמאן דס"ל של"ד משום דאין הקנאה לחצאין ומאן דסובר ש"ד דשיעבוד מתלא תלי וקאי נ"ל כך דהנה בכל שיעבוד אי מהני הי' דאמרינן שהלוה הקנה נכסיו למלוה שבאם לא יפרע לו יהיו ברשותו ויש לו להמלוה קצת קנין על הנכסים והנה לכאורה אי אמרי' אין ברירה לא יוכל לחול קנין כי האי כיון שבשעת שמקנה לו אינו מבורר אם יחול הקנין או לא ועיין בס' מלא הרועים בכלל דשיעבוד דאורייתא באות ל"ט. אמנם לפימ"ש התוס' ריש פרק כל הגט דבדבר שעומד להתברר לא אמרי' אין ברירא וא"כ ה"נ שפיר חל הקנין כיון שאח"כ עומד להתברר אם יפרע או לא אמנם לפימ"ש הר"נ ריש פ' השותפין במס' נדרים בטעמא דאין ברירה דאין הדבר ראוי לחול על הספק א"כ לא התחיל כלל חלות השיעבוד ועיין בחי' רשב"א למס' גיטין ע"ג גבי מה הי' באות' הימים דנמי תלי לה באין ברירה ע"ש גבי מי שאומר הר"ז גיטך אם מתי ולפי"ז י"ל דמאן דס"ל של"ד ס"ל דאין כלל לחול השיעבו' דאין הדבר ראוי שיחול על הספק ובשעה שמשעבד לו הנכסים שאז ראוי להתחיל הקנין בצד מה הוי ספק ואין לו שום מקום לחול. אמנם מאן דס"ל ש"ד ס"ל דוודאי אי היה צריכין לומר שהקנין חל מעיקרא שפיר הו"א דאין ברירה משא"כ הכא לענין שיעבוד כשאח"כ נגמר הקנין דלמפרע בשעה שאינו פורע לו לא אמרי' דקני לי' מעיקרא ובפרט דהא קיי"ל כרבא מס' פסחים ל' ע"ב מכאן ולהבא גוב' וכיון שאין צריכין למפרע לחלות הקנין רק שהשיעבו' יהי' מתלא תל' שפיר אמרי' דכיון שאח"כ עומד להתברר ל"ש אין ברירה וחל השיעבוד שיהי' נגמר הקנין אח"כ בשעה שיתברר שאינו פורע לו וזה ברור בכוונת הריטב"א בס"ד. מ"מ לפימ"ש הריטב"א דלכך ס"ל של"ד משום שאין הקנאה לחצאין וכל שיעבוד הוי קנין לחצאין א"כ ממילא אפי' שעבד בפירש לא מהני כיון דאין השיעבוד יוכל לחול כלל העולה מדברינו דמאן דס"ל דשיעבוד בפי' מהני ס"ל דהטעם דשל"ד הי' רק משום דלא אמרינן דנכסיו נכנסו בכלל ערבות כדמשמע להדי' מלשון רש"י קידושין י"ג ע"ב ד"ה לאו דאורייתא והיינו כמ"ש דאפשר שהלוה כ"כ בטוח אצלו שיפרע לו ויעמוד בנאמנותו אצלו ולאו אדעת' דנכסיו הלוהו וא"כ היכא ששעבד בפי' וודאי מהני. אמנם אי אמרי' דמשו"ה ס"ל של"ד משום שאין השיעבוד ראוי שיחול כלל הואיל דלא הוי בשעה שמקנה לו קנין מבורר א"כ אפי' שיעבוד בפירוש לא מהני ודו"ק היטב:

ד אמנם הא וודאי פשיטא לי דאפי' למאן דס"ל דשיעבוד נכסים לא משכחת כלל מה"ת מ"מ שיעבוד הגוף בוודאי יש לו להמלוה על הלוה אפי' למאן דס"ל של"ד מ"מ גופו נשתעבד לפרוע משום מצוות פריעת בע"ח. והנה ראיתי בכ"מ פי"א מהלכות בכורים הלכה כ' שהמה קצת על הר"מ שפסק שם גבי מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים דכל חד הוי ספק בכור ומת האב אפי' תוך שלשים ואפי' חלקו האחי' ינתן ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים וכר"י במתני' דמס' בכורים מ"ח ע"א ובפירוש המשנה שם משמע דס"ל דאפי' לר"י לא אמרי' דנתחייבו הנכסים רק במת לאחר ל' יום דכבר חל חיוב תשלומין על האב משא"כ במת תוך ל' דאביהם מעולם לא נתחייב לא יוכל לגבות מן הנכסים דכל חד מצי מדחי לי' וכתב שם הכ"מ וז"ל דאע"ג דמת תוך שלשים יום כשהגיע יום שלשים חל החיוב על הנכסים ע"ש והנה אע"ג דנוכל לומר באמת הכי דהחיוב חל על הנכסים למפרע מ"מ אכתי טעמא בעי מ"ט לא ניחא לי' להר"מ הכי לפרש גם במתני' דלר"י אמרי' נתחייבו הנכסי' אפי' מת האב תוך שלשים יום דאח"כ חל החיוב למפרע. ונראה דהנה בגמ' שם מוקמי' פלוגת' דר"מ ור"י אי אמרי' מחצה יורשים ומחצה לקוחות דמחלק היורשים יכולים לגבות דמע"פ גוב' מן היורשים ומחלק מה שהם נחשבים כלקוחות אין יכולין לגבות דמע"פ אין גובה מן הלקוחות ופליגי אי אמרי' חמש ואפי' חצי חמש דמיירי דליכא אלא הני חמשה סלעים ואח"כ מסקינן דפליגי כרב אסי אי ס"ל האחים שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות או כרב פפא אי מע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחים עי' מס' בכורות מ"ח ע"ב: והנה לכאורה יש לעיין מ"ט ס"ל כיון דמחצה לקוחות אינו גובה הא למאן דס"ל ש"ד מה"ד גובה מן הלקוחות נמי רק משום פסיד' דלקוחות תקנו שלא יגבה והנה גבי יורשים אע"ג דהוי לקוחות ל"ש בהו פסיד' וא"כ אמאי לא לגבה מהצד דלקוחות נמי הא לגביהו לא שייך פסידא ועיין בתומי' סי' ל"ט ס"ק ב' שהרגיש בזה וע"כ צ"ל דס"ל לסוגיא שם דשל"ד וא"כ מה"ד אינו גובה כלל והא ליכא להקשות אי של"ד אמאי לגבה מהצד שהם יורשים הא עיקר הטעם למאן דס"ל של"ד דגובה מן היורשים משום נעילת דלת והתם גבי פדה"ב ל"ש נ"ד דזהו אינו דכיון דכבר תקנו בשאר מלוה היכא דשייך נ"ד דלגבה מן היורשים לא גרעו חכמים כח פדה"ב דהי' מצוה הכתיבה בתורה שלא יזכה שלא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש כדאמרי' בכמה מקומות בש"ס ועי' בריטב"א קידושין י"ג ע"ב ד"ה צריכה שכ' ג"כ כה"ג משא"כ אי הוי ס"ל ש"ד הי' בדין שיגבה מהמחצה דלקוחות נמי כיון דשם לא שייך פסידא דלקוחות וזה ברור וא"כ מוכח דסוגי' דמס' בכורים אזיל למאן דס"ל של"ד. והנה במת האב בתוך ל' יום דפטור הי' משום שכ"ז שלא חי שלשים יום הוי ספק נפל ולכאורה קשה אמאי לא אמרי' דחל החיוב למפרע משהגיע שלשים יום דהרי אגלאי מילתא אח"כ למפרע שמעולם לא היה ספק כמ"ש הכ"מ באמת. אמנם לפימ"ש דסוגי' דהתם ס"ל של"ד א"כ ליכא שום שיעבוד נכסים רק שיעבוד הגוף וכיון דבשעה שנתברר החיוב דהיינו לאחר שלשים יום כבר מת האב לא מצי לחול שיעבוד הגוף למפרע כיון שאינו כבר בעולם ולכך כתב הר"מ שפיר בפירוש המשנה שם דלר"י נמי ל"א דנתחייבו הנכסי' רק כשמת האב לאחר ל' יום שחל שעה אחת עליו החיוב בעולם. אמנם הר"מ לשיטתו דאיהו ס"ל פי"א מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' כמ"ד ש"ד וא"כ איכא שיעבוד נכסים ולענין שיעבוד נכסים שפיר נוכל לומר דאע"ג דתוך ל' היה פטור מ"מ כשהגיע שלשים יום הרי חזינן דלא היה ספק נפל מעולם וא"כ נשתעבדו הנכסים למפרע ולכך שפיר פסק דאפי' מת האב תוך ל' נמי אמרי' דנתחייבו הנכסים דלענין שיעבוד נכסים שפיר חל החיוב למפרע כמ"ש הכ"מ ועיין בחי' הרי"ט אלגאזי למס' בכורות ויבואר עוד בדברינו בס"ד ודו"ק היטב והטור ביו"ד סי' ס"ה דפליג על הר"מ וס"ל דמת תוך לו פטור ס"ל של"ד וא"כ ליכא רק שיעבוד הגוף גרידא ולא מצי לחול למפרע ודו"ק:

ה והנה כמ"ש לעיל באות ג' דיש תרי טעמי' בהא דשל"ד או דלא מצי לשעבד כלל נכסיו או משום שלא נכנסו בכלל ערבות. ה"נ למאן דס"ל ש"ד יש לומר הני ב' טעמים או דאמרי' דקנה ממש הנכסים של הלוה ויש לו בהם קנין או דאמרי' דרק בתורת ערבות נשתעבדו לו הנכסים ולא בתורת קנין וי"ל דהנ"מ היא כך דהנה פליגי הפוסקים אי אמרי' שיעבוד' דאורייתא לענין מטלטלין נמי דמה"ת אין חילוק בין מטלטלים לקרקע או דאמרי' דמה"ת יש חילוק ולקמן נבאר זה בס"ד ועי' ברשב"א למס' ב"ק י"ב: ולפימ"ש הענין היא כך דוודאי אי אמרי' הא דשיעבוד חל מה"ת הי' מטעם ערבות א"כ שפיר י"ל דמה"ת אין מטלטלין בכלל השיעבוד דעל דמטלטלין אינו סומך דעתו ואין נכנסים בתורת ערבות וכן מורה לשון הריטב"א במס' קידושין שכתב וז"ל אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשוי' להבריח לא סמך עליהם ב"ח ולא לוקחן לערבין ע"ש אמנם אי אמרינן דהשיעבוד הי' בתורה קנין שפיר י"ל דגם המטלטלין נקנים לו והשיעבוד חל עליהם: והיינו דווקא אי אמרי' מה"ת מעות קונה מצינו למימר דשיעבוד בתורת קנין חל על המטלטלין מה"ת וע' תוס' מס' בכו רות נ"ז ע"א ד"ה ולא בראוי בשם ר"ת דמה"ת מטלטלי דיתמי משתעבדי ותקנת הגאונים הוי דאורייתא וחיי ראשי שאחר שכתבתי כ"ז ראיתי ג"כ בחי' הרי"ט אלגאזי למס' בכורות שכתב ג"כ כה"ג ע"ש בחידושיו למס' מ"ח ע"א בד"ה אך שיהי' ודו"ק ומדברי הר"מ פ"ב מהל' נחלות הלכה ה' דס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אפי' גבי קרקע משמע דס"ל דמלוה הוי ראוי ולא מוחזק ולכאור' קשה הא בגמ' סוף מס' ב"ב מבואר דמאן דס"ל של"ד מלוה לא הוי מוחזק ומאן דס"ל ש"ד הוי מלוה מוחזק והנה הר"מ דס"ל ש"ד אמאי פסק דאין המלוה מקרי מוחזק לענין שיטול הבכור פי שנים ולפימ"ש דתרי טעמא יש בהא דש"ד א"ש די"ל דוודאי אי אמרי' ש"ד הי' מתורת קנין שמשעת הלואה קנה נכסי הלוה שיהי' משעובדים לו א"כ וודאי מקרי כל מלוה מוחזקת משא"כ אי אמרי' ש"ד הי' רק בתורת ערבות ולא בתור' קנין וא"כ אע"ג דש"ד לא מקרי מלוה מוחזקת דהא אכתי לא קנה כלום מנכסי הלוה ולא קרינן בי' בכל אשר ימצא לו ואין נוטל פי שנים אע"ג דש"ד כיון דמ"מ אכתי לא קנה כלום וא"כ י"ל דהגמ' וודאי רוצה להוכיח דש"ד מדקאמר רבא גבו קרקע יש לו אלמא דשיעבוד הי' בתורת קנין משא"כ הר"מ אע"ג דס"ל ש"ד יש לומר דלא בתור' קנין רק בתור' ערבות וא"כ פסק שפיר דאין הבכור נוטל פ"ש במלוה דמלוה לא מקרי מוחזק ודו"ק:

וברי"ט אלגאזי ראיתי שמסופק בדברי הר"מ אי ס"ל שיעבוד הוי מתור' קנין או רק מתור' ערבות ולפימ"ש יש להוכיח מדפסק הר"מ דאין נוטל פי שנים במלוה אע"ג דש"ד משמע דס"ל דשיעבוד אינו בתורת קנין רק בתורת ערבות ודו"ק היטב. שוב ראיתי בתוס' מס' ב"ב קכ"ו ע"א ד"ה ואין הבכור שהניחו בצ"ע דר"פ סבר התם בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו משמע דס"ל של"ד ובפ"ק דקידושין סבר ש"ד והיא ממש כמו הקושי' שהקשינו על הר"מ ובמ"ש נתישב ג"כ קושי' התוס' דר"פ ס"ל ש"ד רק מתור' ערב ולא בתור' קנין וממילא אין הבכור נוטל פי שנים כמ"ש אמנם הגמ' שלהי מס' ב"ב שפיר הוכיח דרבא ס"ל ש"ד מדס"ל דמלוה חשיב מוחזק לגבי בכור ודו"ק:

נבאר בס"ד שיט' ראשונים ואחרונים בענין שיעבוד שיש למלוה על הלוה: (ו) הרא"ש והר"נ במס' כתובות פ"ו ע"א הביאו שיטת ר"ת דאע"ג דמכירת שטרות דאורייתא מ"מ המוכר שט"ח יכול למחול לפי ששני שיעבודי' יש למלוה על הלוה שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים וכשמכר השט"ח נשאר עדיין שיעבוד הגוף אצל המלוה ולכך יכול למחול ללוה שיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסים ממילא נפקע ובתומי' סי' ס"ו ס"ק ע"ג הקשה דא"כ כשמת הלוה ונפל נכסי קמי' יתמי דג"כ פקע שיעבוד הגוף באיזה אופן יחול שיעבוד נכסים וצ"ל דכשיורש נכסים אף הי' משתעבד כמו הלוה בעצמו ע"ש וא"כ צ"ל דגם על היורשים יש שיעבוד הגוף כמו על הלוה אמנם בקצה"ח שם ס"ק כ"ו ביאר יותר דע"כ אמרי' דבהסתלק שיעבוד הגוף גם שיעבוד נכסים נסתלק ה"ד כשנסתלק שיעבוד הגוף ע"י המלוה שמחל ללוה א"כ אין לו שום תביעה גם על הנכסים דהנכסים הם משעובדי' בתורת ערב וכיון דאין לו תביעה על הלוה ל"ש חיובא על הנכסים שהם משעובדי' בתורת ערב משא"כ כשמת הלוה דלא ע"י המלוה נפקע שיעבוד הגוף שפיר נשאר שיעבוד נכסים בתורת ערב וז"ל הר"נ שם ומיהו כשמת לוה אע"ג ששיעבו' גופו פקע שיעבו' נכסים לא פקע לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין הזה הי' שכל זמן שלא ימצא הלוה לירד לנכסיו ויפרע מהם אבל כל זמן שנפקע מחמת המלוה אף שיעבו' של נכסים נפקע עכ"ל הר"נ הרי להדי' כמ"ש הקצה"ח דדווקא במוחל נפקע השיעבו' נכסים כיון שמחמת המלוה נפקע שיעבו' הגוף ממילא אף שיעבו' נכסים אין כאן ודו"ק:

ז בתומים סי' ס"ו ס"ק א' הקשה לשיטת ר"ת דלא מכר רק שיעבוד נכסים א"כ לשמואל דס"ל של"ד ולהסוברי' דאפי' מיני' דידי' אין כאן שום שיעבו' נכסים כמ"ש הרמב"ן א"כ איך שייך מכירה שטרות כלל רק לשיטת רשב"א ורש"י במס' קידושין דבשעבד בפי' לכ"ע דאורייתא. וראיתי בס' דברי חיים לחו"מ בדיני הלואה סי' ל"ג להגאון ר' אלעזר איוערבאך דכיון דיש למלוה זכות עכ"פ על הלוה שהב"ד יכופו אותו לשלם שפיר שייך מכירה לגבי שטרות שמוכר לו אותו הזכות שיש למלוה על הלוה עיי"ש. אמנם אי הו"א לשיטת ר"ת דס"ל דמיני' לכ"ע ש"ד א"ש טפי דשפיר מכר לו שיעבו' הנכסים מיני' דידי' דלכ"ע דאורייתא. והנה בקצה"ח סי' ל"ט ס"ק א' הביא קושיא מפורסי' אי אמרי' דאפי' מיני' דידי' ליכא שום שעובי' מה"ת א"כ הא דאמרי' מס' שבועות מ"ז גבי שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים והאיך משכחת לה מה"ת שום תביעה כלל לגבי יורשי' אי ס"ל של"ד וכן הקשה בס' המקנה מס' קידושין י"ג ע"ב עי"ש. ועיין בס' נתיבות המשפט סי' ל"ט שהקשה ג"כ קושי' זו וגם קשה אפי' למ"ד שעובי' דאורייתא מ"מ אי נימא דמטלטלי דיתמי מה"ת לא משתעבדי וא"כ לא נשאר רק שעבוד מקרקע ואין נשבעי' על הקרקעות. ועי' בס' שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ב סי' ע"ט עפ"י מ"ש הצ"צ דמטלטלין יש להם דין קדימה אם הם בעין של המוכר והבאתי בסוגי' דיאוש בחידושינו באות כ"ט ובכה"ג וודאי לכ"ע שעובי' של המוכר עדיין עליהם מה"ת:

ח ויש להביא ראיה לשיטות הסוברים דאפי' מיני' דידי' ל"ש שום שעוביד נכסים מלישנא דמתני' מס' ב"ב בסוגי' המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדי' ע"י עדים אינו גובה אלא מנכסים בני חורין והנה לכאורה יל"ד אמאי לא נקט דבר והפוכו דע"י עדים אינו גובה מנכסים משועבדי' א"ו אשמעינן התנא סיפא דומי' דרישא דכמו דהא דהמלוה חבירו בשטר דגובה מנכסים משעובדי' לא הוו מה"ת למאן דס"ל של"ד ה"נ בסיפא דגובה מנכסים בני חורין נמי לא הוי מה"ת דמה"ת ליכא שום שעובי' נכסים ורק מדרבנן יורדים לנכסיו בתורת כפיה על מ"ע אמנם אי אמרי' שיעבוד דאורייתא יש לפרש המשנה אפכא דתנא רישא דומיא דסיפא דהנה אי ס"ל ש"ד פשיטא דמיני' דידי' וודאי הוי שעובי' נכסים מה"ת וא"כ י"ל דלכך נקט התנא בסיפא אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח ולא נקט אינו גובה מנכסים משועבדי' לאשמעי' אתא דכמו היכא דגובה מנכסים בנ"ח וודאי הוי מה"ת ה"ה בשטר שגובה משעובדי' נמי הוי מה"ת. מ"מ הוכחנו שפיר דמיהו מאן דס"ל של"ד ה"ה מיני' דידי' כלומר הא דגובה מנכסים בנ"ח לא הוי מה"ת וברשב"ם פיר' ד"ה משעובדי' מכור' ומה בעי בזה והנה הברכי יוסף לחו"מ סי' ל"ב הביא להקשות עמ"ש הב"י דמשעובדי' היינו שמשעובדי' לבע"ח א"כ איזה נקראו בני חורין אמנם אי אמרי' דכל היכא דאמרי' של"ד אפילו מיני' דידי' לא הוי שעובי' נכסים א"כ א"ש דע"י עדים גובה מנכסים בנ"ח כלומר דאפי' לבע"ח נמי אינם משעובדים כיון דלא הוי מלוה בשטר והא דגובה הי' רק בתור' שכופין אותו על המצוה פריעת בע"ח וא"ש דנקט בני חורין כלומר דאפי' בשעה שגובה נמי הם בני חורין דאינו נכנסים כלל תחת שעוביד המלוה דשעובי' נכסים לא הוי מה"ת כלל אפי' מיני' דידי'. עוד י"ל מה דנקט מתני' אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח למאן דס"ל ש"ד דהנה מה"ד הי' אפי' מע"פ נמי גובה מנכסים משעובדי' כדעולא בשמעת' ורק משום תקנת' דלקוחות עשו שלא יגבה וא"כ א"ש הלשון אינו גובה אלא מבנ"ח כלומר אע"ג דמה"ד היה לגבות אפי' מע"פ מנכסים משעובדי' כיון דש"ד מ"מ מן התקנה אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח ואי הוי נקט אינו גובה מנכסים משעובדי' לא הוי אשמעי' דמה"ד הי' ראוי לגבות מנכסים משעובדי' וא"ש הלשון דאינו גובה אלא מנכסים בנ"ח בין למאן דסובר של"ד בין למאן דסובר ש"ד ודברי הרשב"ם דמפרש מכירין נבאר בס"ד בפ"ג בסוגי' הגמ':

נבאר בס"ד שקלא וטרי' דגמר':

אט בגמ' אמר עולא ד"ת אחד מע"פ ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משעובדים מ"ט ש"ד ומ"ט אמרו מע"פ אינו גובה משום פסיד' דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אנהי נינהו דאפסיד אנפשיהו ורבא אמר ד"ת אחד מלוה בשטר ואחד מע"פ אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח מ"ט של"ד ומ"ט אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משעובדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוי' א"ה מע"פ נמי התם ל"ל קלא ופרשב"ם שיעבוד' דאורייתא מדכתי' יוציא אליך את העבוט. גמ' ומי אמר רבא הכי והאמר רבא גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו וכ"ת איפוך דרבא לעולא ודעולא לרבא והאמר עול' ד"ת בע"ח דינו בזבורי' ופרשב"ם שם אלמא שיעבודא דזבורי' דאורייתא ומסיק אלא רבה לטעמ' דבני מערבא קאמר ולי' לא ס"ל כלומר ס"ל בין גבו קרקע בין גבו מעות אינו נוטל פי שנים דשל"ר והנה יש לדקדק בכאן כמה קושיות ודקדוקי' א' קושית התוס' על פרשב"ם דילפינן ש"ד מיוצא אליך העבוט התם מיני' הי'. ב' הך קושי' נמי קשה מאי הביא ראי' מעולא דס"ל ש"ד מדקאמר ד"ת בע"ח דיני' בזבורית התם נמי מיני' הי' עיין תוס' ד"ה ד"ת. ג' קשה הך קושיא מאי פריך מרבא דאמר גבי קרקע יש לו התם נמי מיני' מיירי והני ג' קושיות הם בסגנון אחד מתוס' שפרשב"ם והנה הריטב"א בחי' למס' קידושין תירץ דל"ל דמשו"ת ד"ת בע"ח דינם בזבורית משום דהוי מיני' דאי נימא דליכא שיעבוד נכסים כלל פשיט' דסגיא בזבורית דבכל מה שירצה יפרע לו וע"כ מדאצטריך קרא דסגיא בזבורית ש"מ דנכסים משיעבודם ולכך אצטריך קרא דאינו גובה מן הבינוני' רק מזבורית אמנם התוס' מיאנו בזה התירוץ דהא י"ל דבאמת הא אשמעינן דמה"ת ליכא שום שיעבוד נכסים ולכך סגי' בזבורית והדר' קושית התוס' לדוכת' דאיך יכול להוכיח מהך דעולא דס"ל ש"ד ד' הקשה הפנ"י בביאוריו לחו"מ סי' ל"ט מאי קאמר עולא מ"ט ש"ד והלא כבר קאמר ד"ת אחד מלוה בשטר ואי מע"פ גובה מנכסים משעובדי' וא"כ למה קאמר עוד מ"ט ש"ד הלא היינו הך מה דקאמר דד"ת גוב' מנכסים משיעבודים. ה' קשה ג"כ על רבה דקאמר ד"ת אינו גובה אלא מנכסי בנ"ח ולמה הכפיל הלשון ואמר מ"ט של"ד הא כבר קאמר ד"ת אינו גובה וכו' וע"ש שמתרץ דעיקר פלוגתייהו הי' באמת אם שיעבוד נכסים מני' הוי מה"ת וכיון דמני' הוי מה"ת אע"ג דשיעבוד לקוחות לא הוי מה"ת רק כיון דמני' הוי מה"ת א"כ מהראוי ג"כ לגבו' מן הלקוחות ולכך קאמר עולא ד"ת או משום בשטר וכו' גובה מנכסים משעובדים כלומר דראוי להיות כך מד"ת מ"ט שיעבוד' דאורייתא כלומר דעיקר שיעבוד במיני' הוי עכ"פ מה"ת ולכך ראוי נמי להיות גובה מן הלקוחות ורבא ס"ל מה"ת אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח מ"ט של"ד כלומר דעיקר שיעבוד נכסים אפי' מיני' נמי אינו מה"ת ולכך אינו גובה מן הלקוחות דבדין הי' יכול למכור כיון דמיניה נמי אינו מה"ת ברשות המלוה ע"ש. ו' הקשה הפנ"י בחי' למס' קידושין י"ג ע"ב לשיטות רש"י ורשב"א שם דכל היכא ששיעבוד לו בפירוש לכ"ע ש"ד א"כ מאי פריך מרבה דאמר גבו קרקע יש לו דלמא מיירי התם כששיעבוד לו בפי' ולכ"ע ש"ד. ז' עוד הקשה במס' גיטין נ' ע"א אי נימא דאביי ס"ל של"ד כפי מ"ש התוס' שם ד"ה כיון דיני' ואביי ס"ל למפרע הוא גובה מס' פסחים בסוגיא דהרהינו אלמא אפי' אי ס"ל של"ד מ"מ מצינו סובר למפרע הוא גובה א"כ לא קשה על רבה דשפיר ס"ל גבי קרקע יש לו אע"ג דס"ל של"ד מ"מ כיון דלמפרע הוא גובה שפיר קרינן בי' בכל אשר ימצא לו ועי' בס' ברוך טעם בסוף דיני מעכשיו דהא דלמפרע גובה הי' רק מדרבנן ע"ש א"כ ל"ק הך קושיא. ח' עוד יל"ד מאי פריך בגמ' לעולא א"ה אפי' מלוה בשטר נמי הא בלא עולא נמי קשה מאי חילוק יש בין מלוה בשטר למע"פ ול"ל דאי של"ד יש לחלק דבמלוה בשטר משו"ה גובה מן הלקוחות משום נעילת דלת כדאמרינן בתר הכי לרבא דא"כ מאי פריך אח"כ אי הכי דבשלמא לרבא פריך שפיר דס"ל של"ד א"ה מע"פ נמי דכיון דכבר ידע אי אמרינן ש"ד דיש חילוק בין מלוה בשטר למע"פ משום פסיד' דלקוחות פריך שפיר א"ה אי אמרי' של"ד מאי חילוק יש בין שטר לע"פ אבל אליב' דעולא קשה מאי פריך אי הכי וכן הקשה בס' תורת חיים ט' מ"ט רבא אמר סתם אינו גובה אלא מבני חורין ורב ושמואל בסמוך דקאמרי של"ד אמרי אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ולא קאמרי בקיצור אינו גובה אלא מבנ"ח. י' דגמ' קאמר וכי תימא איפוך דרבא לעולא ועולא לרבא וזה לח מצינו בסוגי' הש"ס במקום אחר היכא דמקשי דידי' אדידי' דנימא וכ"ת איפוך רק כשהתרצן מתרץ לו איפוך אבל שהמקשן יאמר וכ"ת איפוך ולדחות אח"כ זה לא מצינו בסוגית הש"ס י"א לעיל באות ח' כבר הבאתי מה קאמר הרשב"ם במתנו' משעבודים מכור מאי בעי בזה ועיין בברכי יוסף לחו"מ סי' ל"ט (י) ונראה ליישב כל אלו הדקדוקים בס"ד דהנה לעיל באות ה' כבר הבאתי דתרי טעמים יש בהא דש"ד או דנימא דבאמת אין לו בהם שום קנין עדיין דאין הקנאה לחצאין כמ"ש הריטב"א במס' קידושין י"ג ע"ב ורק מטעם ערבות נשתעבדו לו שיגבה מהם אבל לא ליחול הקנין משעת הלואה לשיעבוד או דמצינו למימר דלא אמרינן אין קנין לחצאין והתורה שיעבוד הנכסים שיהיו ברשות המלוה לשיעבוד משעת הלואה ועיין בחי' רי"ט אלגאזי למס' בכורות מ"ח ע"א. והנה החילוק הי' כך דאי אמרי' דשיעבוד הי' בתורת קנין א"כ מאן דס"ל של"ד משום דאין קנין לחצאין א"כ אפי' שיעבוד בפי' לא מהני דלא חל הקנין דשיעבוד כלל כיון שהי' רק לחצאין וכן כ' להדי' בס' קצה"ח סי' ל"ט דלסברת הריטב"א אפי' שיעבוד בפי' לא מהני. אמנם אי אמרי' דהא מטעם ערבות שפי' י"ל דאפי' אי ס"ל של"ד כלומר דלאו דווקא על סמך קרקעותו הלוהו מ"מ בשיעבוד בפי' שפיר נכנסו הנכסים בכלל הערבות. עוד יש חילוק דאי ש"ד הי' מטעם קנין א"כ אין חילוק בין מיני' דידי' למן הלקוחות דכיון דכבר יש להמלוה קצת קנין בנכסים שפי' מצי לטרוף מן הלקוחות ג"כ כיון שכבר קנה קודם הלקוחות וקנינו קודם משא"כ אי אמרי' דרק מטעם ערבות שפי' יש לומר דאין גובה מן הלקוחות דהנכסים הם ערבא רק כ"ז שהם ברשות הלוה אלים שיעבוד' עליהו לגבות מהן. משא"כ בשכבר נכנסו לרשות הלקוחות כיון ששפיר מצי לחול קנינם כיון דלבע"ח אין עליהם שום צד קנין הוי כמו שהערב אינו בעולם כלל דלא מצי לגבו' ממנו ומה מאוד נמרצו בזה דברי התומי' סי' מ"ט ס"ק י"ט שהבאתי לעיל באות ב' דמה דאמרי' דהנכסים משועבודים רק בתור' ערב הי' רק אי ס"ל של"ד כלומר דאע"ג דהנכסים ערבא מ"מ מלקוחות אינו גובה דכיון דלא חל עדיין קנין של הבע"ח עליהם שפיר חל קנינו של לוקח וממילא הוי כמו שהערב אינו בעולם ולא נשאר לו כלום דלא מצי לגבו' ול"ל דמאי מהני ערבותו לגבו' מהלוה עצמו הא מהלוה עצמו בלא"ה מצי לגבו' וי"ל עפ"י מ"ש בס' נתיבות סי' ל"ט דאם נשתטה הלוה דאז לאו בר מיעבד מצוה הוא וא"כ לא מצי גבי מיני' רק אי אמרי' דהנכסים נשתעבדו וא"כ כל זמן שהנכסים ברשותו שפיר מצי גבי כיון דהנכסים ערבא לו. ועוד י"ל דמן היורשים נמי גובה אפי' אינו משעבודים רק בתור' ערב דאמרי' שכיון שהנכסים נתערבו לו לא נכנסו כלל לרשות יורשים מכיון שמת הלוה משא"כ מלקוחות לא מצי גבי אע"ג שהנכסים ערבת לו דמכיון שהנכסים נכנסו לרשות הלקוחות בדין כיון שהבע"ח אין לו עליהם שום קנין ממילא פקע ערבותן כמ"ש התומי' דאפי' אי של"ד מ"מ אמרי' דנכסים משועבודים בתורת ערב ודו"ק היטב. ועוד יש חילוק דאי אמרי' דהשיעבו' הי' מתור' ערב א"כ י"ל דמטלטלין ליתנהו מה"ת בכלל שיעבוד דעל המטלטלין לא סמך דעתו כמ"ש לעיל באות ה' בשם הריטב"א משא"כ אם השעובי' הי' בתורת קנין א"כ שפי' י"ל דהתורה שעבד' גם המטלטלין לרשות הבע"ח עוד יש חילוק דאי מתורת ערבות י"ל במע"פ ליכא שיעבוד מתור' ערבות דמע"פ על אמונתו הלוהו ולא על סמך קרקעות כמ"ש לעיל באות ב' משא"כ אם הי' בתור' קנין שפי' י"ל דאפי' במע"פ כיון שהי' חייב לו להמלוה בנכסי הלוה קנין קצת:

יא ונציע בקיצור החילוקים בס"ד דאי שיעבוד הי' מטעם ערבות יש לחלק בין שיעבוד בפיר' ובין מיני' למן הלקוחות ובין מטלטלי למקרקע ובין מלוה בשטר למע"פ אמנם אם הי' בתורת קנין א"כ כל דאמרי' דלא מצי הקנין לחול א"כ גם שיעבוד בפי' לא מהני דאין קנין לחצאין וגם אין חילוק בין מיני' ללקוחות דמלקוחות נמי מצי גבי מדינה כיון שיש לבע"ח שיעבוד מתורת קנין וקנינו קדם לקנין הלקוחות וגם אין חילוק בין קרקע למטלטלי דעל המטלטלי נמי חל הקנין אי ס"ל ד"ת מעות קונות וגם אין חילוק בין מלו' בשטר למע"פ דבמע"פ נמי מצי לחול שיעבוד המלוה שהי' בתורת קנין על נכסי הלוה כמ"ש ודו"ק היטב:

יב ומעתה אם בין תבין את כל אשר לפניך אלו החילוקים נפתח לנו שערי בינה בס"ד להבין סוגי' הגמ' ושיתורצו כל אלו הקושיות בס"ד מבלי שיצטרך לכפול אותם. הנה עולא אמר ד"ת אחד מלוה בשטר ואחד מע"פ גובה מן הלקוחות מ"ט שיעבוד' דאורייתא כלומר דמה"ת יש להמלוה קנין בנכסי הלוה וא"כ מדינ' שפיר גובה מן הלקוחות דקנין של הבע"ח קדם ופרשב"ם שפיר מדכתיב יוציא אליך את העבוט והנה אי הו"א דשיעבוד הי' רק מתורת ערבות ח"כ ל"ש שיעבוד על המטלטלין דעל מטלטלין לא סמך דעת המלוה וע"כ דשיעבוד הי' מתורת קנין וא"כ לא קשה קושי' התוס' הא הוי מיני' דמ"מ אי הו"א דשיעבוד לא מצי לחול מתורת קנין משום דאין הקנאה לחצאין א"כ מני' נמי ל"ש קנין לחצאין וגם לא מצי לחול השיעבוד מתורת ערבות כלל על המטלטלין דעל מטלטלין לא סמך דעתו וע"כ דשיעבוד הי' מתורת קנין וא"כ גובה מלקוחות נמי דקנין של הבע"ח קדם לקנין הלקוחות ואין סברא לחלק בשיעבוד מיני' לשיעבוד לקוחות כיון שהי' בתורת קנין וקאמר שפיר מ"ט ש"ד כלומר דמה"ת חל השיעבוד בתורת קנין וא"כ ממילא גובה מלקוחות נמי וזה שפי' מוכח דהי' בתורת קנין דאי רק מתורת ערבות לא הי' חל על המטלטלין דלא סמך עליהו דעת המלוה ופריך הגמ' אי הכי מלוה בשטר נמי כלומר דבשלמא אי הוי אמרי' דשל"ד בתורת קנין רק בתורת ערבות שפי' יש לחלק דבמלוה בשטר דווקא אז סומך המלוה על הנכסים משא"כ במע"פ דבלא"ה צריך לנאמנו' הלוה דהא מצי לכפור לו לגמרי לא על סמך נכסיו הלוהו [והשת' הי' ס"ל דאפי' אי רק בתורת ערבות נמי מצי גבי מן הלקוחות מדינה ולא כמ"ש התומי'] משא"כ אי שיעבוד הי' מתורת קנין א"כ מאי חילוק בין מלוה בשטר למע"פ ומ"ט לא תקנו במלוה בשטר נמי לפסיד' דלקוחות דהא במלוה בשטר נמי יזדמן לפעמים שהלקוחות אינו יודעים כלום כמ"ש בס' תורת חיים במתני' ומשני התם אינהו דאפסיד אנפשיהו כלומר דכיון דדרך שמלוה בשטר יש לו קול ועפ"י הרוב אינהו דאפסיד אנפשיהו לא פלוג רבנן ובכל גוונא העמידו על דין התורה לגבות מן הלקוחות ועי' בס' תורת חיים ודו"ק היטב:

יג רבה אמר ד"ת אחד מלוה בשטר וא' מע"פ אינו גובה אלא מבנ"ח נשמר בלשונו ולא קאמר אינו גובה לא מן היורשים כמו רב ושמואל בסמוך דאינהו ס"ל דשיעבו' נכסים ליכא כלל מה"ת רק משום מצות פריעה בע"ח יורדי' לנכסי הלוה וא"כ כל שמת הלוה ונתרוקנו לרשות יורשים אינו גובה מה"ט משא"כ רב' סובר של"ד היינו דשיעבוד מתורת קנין אינו מה"ת וא"כ אינו גובה מן הלקוחות אבל כל שהנכסים הם ברשות יורשים שפיר גובה מהם דברשות יורשים נמי הוי בכלל נכסים בני חורין דהא אפי' אם הם ברשות יורשים נמי אינו משיעבוד' לשום אדם ולכך קאמר מ"ט אינ' גובה אלא מבנ"ח ולא מן הלקוחות של"ד כלומר דשיעבו' לא הוי בתורת קנין רק בתורת ערבות וא"כ לא מצי גבי מן הלוקח כיון דמ"מ אין לבע"ח שום קנין בהם כמ"ש לעיל באות י' ונסתיענו מדברי התומים סי' מ"ט ס"ק י"ט דאפי' אי של"ד הנכסים הם משיעבוד' בתורת ערב וכמ"ש דשיעבו' מתורת קנין לא הוי מה"ת ופריך הגמ' מי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו ואי אמרי' דשיעבו' לא הוי מה"ת רק בתורת ערב אמאי יטול הבכור פי שנים בשלמא אי הוי בתורת קנין ויש לו בהם קנין משעת הלואה שפיר נוטל הבכור פי שנים משא"כ אי לא הוי רק בתורת ערבות אמאי יטול פי שנים ועי' מ"ש לעיל אות ה' בישוב דברי הרמב"ם בס"ד וא"כ ל"ק קושיות התוס' הא מיירי מיני' הא דגבו קרקע ובמיני' וודאי ש"ד דהגמרא פריך שפיר דאי ס"ד דשיעבו' לא הוי מתורת קנין משום דאין קנין מהני לחצאין כסברת הריטב"א א"כ במיני' נמי לא קני ואמאי יטול פ"ש כיון דלא הי' לו בו קנין משעת הלואה לא קרינן בכל אשר ימצא לו ולא קשה דלמא הכא מיירי ששיעבוד בפיר' כקושי' הפנ"י דזה אינו דהא רב' ס"ל דשיעבו' לא מצי לחול מתורת קנין ולכך אינו גובה מן הלקוחות וכיון דהקנין לא מצי לחול מטעם דאין הקנאה לחצאין א"כ אפי' שעבד בפיר' לא מהני כיון דלא מצי לחול כלל וע"כ מדקאמר גבו קרקע יש לו דיש להמלוה קנין על נכסי הלוה משעת הלואה וא"כ מוכח דשיעבו' שפיר חל בתורת קנין וא"כ פריך שפיר אמאי אינו גובה מן הלקוחות ודו"ק היטב:

יד והנה עד כה היו דברינו דלמאן דס"ל שיעבו' מתורת קנין שפיר אמרי' דגובה מן הלקוחות דקנין של הבע"ח קדים ומאן דס"ל דשיעבו' אינו רק בתורת ערבות אינו גובה מן הלקוחות כמ"ש לעיל בס"ד. אמנם לכאורה י"ל ג"כ אפכא דאי השיעבו' הי' בתורת קנין מ"מ אמרי' דאינו גובה מן הלקוחות כיון דקנינו של הלוקח הי' קנין גמור וקנינו של הבע"ח הוי קנין קלוש דהא מצינ' לסלוקי בזוזי מן הנכסי' ואפי' הלוה בעצמו מצי לסלק אותו א"כ אע"ג שהי' בתורת קנין מפקיע קנין הלוקח את קנין של הבע"ח ולא מצי לגבות המינו דכל שמכר אח"כ הנכסים ללוקח נפקע קנינו של הבע"ח שהי' רק קנין גרוע והוי כמו נכסי לך ואחריך לפלוני ועי' ש"ע חו"מ סי' רמ"ח ובמס' ב"ב קל"ו ע"ב דג"כ קנינו של שני מבטל קנין הראשונה משא"כ אי שיעבו' הי' בתורת ערב א"כ במה שהלוקח לקח הנכסים והזיק ערבות הוי כמו מזיק שיעבוד' של חבירו ועי' בש"ע חו"מ סי' ק"ז סעיף ד' גבי יורשים שמכרו הנכסים ובסמ"ע שם ס"ק ט"ז אי כה"ג הוי מזיק שיעבוד' של חבירו וא"כ לפי"ז י"ל דאדרב' עולא סובר דשיעבו' הוי מטעם ערבות ולכך גובה מן הלקוחות דבמה שנסתלק ערבות הנכסים ע"י הלוקח הוי מזיק שיעבוד' של חבירו ולכך חייב לשלם הלוקח ורבה ס"ל דשיעבו' הוי מתורת קנין רק דלא הוי רק קנין גרוע והוי ממש כמו שהלוה הוא שייר לעצמו זכות בנכסים שיוכל למכרן בקנין גמור וא"כ ממילא מכיון שנמכרו ללוקח בקנין גמור לחלוטין מפקיע קנינו של הבע"ת שלא הי' רק קנין גרוע וא"צ לשלם לו מטעם מזיק שיעבוד' דהא מעיקרא לא נחית לנכסים רק בקנין גרוע. וא"כ לא קאמר הגמרא איפוך דרב' לעולא כלומר דרבה סבר אחד מלוה בשטר וא' מע"פ גובה מן הלקוחות ועולא סבר אינו גובה דאין זה מסוגי' הש"ס שהמקשן בעצמו ירצה לומר איפוך רק הכי קאמר כיון דכל קושי' הגמ' הי' אזלא אי אמרי' דרב' ס"ל דשיעבו' אינו מתורת קנין וא"כ אמאי יטול הבכור פ"ש ולכך קאמר וכ"ת איפוך דרב' לעולא כלומר לא כמו שאמרנו מעיקרא דרב' דס"ל אינ' גובה מן הלקוחות ס"ל שיעבו' לא הוי מתורת קנין רק איפוך דרב' כלומר דאדרב' דעולא ס"ל שיעבודא דאורייתא הי' בתורת ערבות ולכך גובה מן הלקוחות מטעם מזיק שיעבוד' של חבירו ורב' דס"ל דהי' רק בתורת קנין גרוע אמרי' דקנינו של הלוקח בקנין גמור מפקיע קנין גרוע של הבע"ח והוי כאילו התנו מעיקרא שישאר עדיין אותו זכות ביד הלוה להפקיע ממנו ע"י קנין גמור ופריך והאמר עולא ד"ת בע"ח דיני' בזבורי' והנה אי הו"א דלעולא עיקר השיעבו' הי' מטעם ערבות אמאי אינו גובה רק מן הזבורי' וכי לא סמך דעתו רק על הזבורי' דבשלמא אי ס"ל לעולא דשיעבוד הי' מתורת קנין שפיר אמרי' דאינו גובה מן הזבורית דכיון דהוי כאילו הלוה הקנה לו לשיעבו' חלק מנכסיו ואמרי' דכיון דלא פירש איזהו הקנה לו הגרוע כמו דאמרי' במוכר אחד משדותיו ועי' מס' מנחות ק"ח ע"ב גבי בית בביתי אני מוכר לך ועי' בש"ע חו"מ סי' רי"ד וא"כ מוכח דעולא ס"ל דשיעבו' הי' מתורת קנין וא"כ ע"כ רב' ס"ל של"ד דלא הוי בתורת קנין וא"כ קשה אמאי גבי קרקע יש לו ויטול פי שנים. וא"כ לא קשה נמי דלמא עולא רק מיני' קאמר דזה אינו דהא עכשיו לא ס"ד כלל שיסבור עולא לגמרי של"ד רק דס"ד דלמא עולא מוד' דלא הוי בתורת קנין וזה אינו מדקאמר בע"ח דיני' בזבורי' מוכח דשיעבו' הי' מתורת קנין וא"כ לרב' הי' מטעם ערבות וא"כ איך קאמר גבי קרקע יש לו ואמאי יטול פ"ש כיון דאין לו בו קנין וא"כ לא קשה נמי דלמא סובר רבה באמת של"ד רק משו"ה גבו קרקע יש לו דלמפרע הוא גובה דהא אי שיעבו' לא הוי בתורת קנין כלל וודאי לא מצינו למימר למפרע הוא גובה וכל עיקר קושי' הגמ' הי' רק להוכיח דרבה ס"ל דשיעבו' הי' בתורת קנין מדנוטל פי שנים ולכך הוצרך לתרץ לטעמא דבני מערב' קאמר ולי' לא ס"ל דלרבה באמת דשיעבו' לא הוי בתורת קנין אינו נוטל פי שנים:

טו ועפי"ז יש להבין מה שפירש הרשב"ם משיעבוד' מכורי' דהנה אי היינו מפרשי' הפיר' דמשיעבוד' היינו לבע"ח היינו נוכל לפרש דהבע"ח ג"כ יש לו בהם קנין מעיקרא לכך פרשב"ם דזה אינו דשיעבו' לא הוי בתורת קנין ולא שייך לקרותו אצל בע"ח משיעבוד' דאעפ"י שהם ערבי' לו אבל בכלל משיעבודי' אינו ושפיר חל הקנין ללוקח ולכך נקט משיעבודי' מכורי' כלומר דהוי מכיר' גמורה דבע"ח אין לו קנין בנכסים מעיקרא העולה מדברינו דג' דרכים יש בענין שיעבוד' דאורייתא דלעולא שעיבוד מה"ת שהי' בכלל קנין כאילו הי' קנוי נכסי הלוה להמלוה. ולרבה אין חל הקנין רק מ"מ מתורת ערבות שפיר משיעבודי' מה"ת ולכך לא נקט כמו רב ושמואל דאינו גובה מן היורשים דבאמת מן היורשים גובה כיון שהנכסים ערבי' לו לא נכנסים לרשות היורשים רק מלקוחות אינו גובה כיון שאין לו לבע"ח קנין בנכסים ולרב ושמואל דס"ל אינו גובה לא מן היורשים נמי ס"ל דשיעבוד נכסים לא הוי מה"ת כלל ואע"ג דרב ושמואל לא נקטו רק מע"פ היינו לפי התקנה דמלוה בשטר גובה משום נעילת דלת ולכך לא מצי נקטו מלוה בשטר אבל מה"ת באמת ליכא שום שיעבוד נכסים לרב ושמואל ולכך אינו גובה אפי' מן היורשים נמי ויבואר עוד בס"ד פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן ור"ל ודו"ק היטב כי הי' נכון מאוד בביאור שקלא וטרי' בסוגי' דגמרא ומתורצים כל הקושיות ודקדוקים שהבאתי לעיל באות ט' בס"ד. והעולה מדברינו הי' דאי אמרי' ש"ד אבל לא בתורת קנין רק מתורת ערבות לא מהני מה"ת רק לגבי יורשים ולא לגבי לקוחות כיון דלא קדם קנינו של בע"ח ללקוחות כמ"ש ויבואר עוד בס"ד:

טז בגמ' אמר ר"פ הלכת' מע"פ גובה מן היורשים ואין גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוי' ואין גובה מן הלקוחות דל"ל קלא וכ' הרי"ף סוף פ' גט פשוט דר"פ נמי ס"ל כעולא ש"ד והא דאצטריך לטעמא דנעילת דלת הכי קאמר כדי שלא תנעול דלת בפני לוי' אוקמי' אדאורייתא והקשו הראשונים במס' קידושין י"ג ע"ב כיון דר"פ ס"ל ש"ד למה הוצרך לטעמא דנעילת דלת לאוקמי' אדאורייתא וראיתי בשעה"מ פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ד' שתירץ עפ"י מ"ש התוס' אליבא דרב ושמואל ד"ה אינו גובה לא מן היורשים דאע"ג דלענין יורשים אין חילוק בין אית לי' קלא או לא א"כ מ"ט מע"פ אינו גובה מן היורשים מפני התקנה כמו מלוה בשטר ותירצו דכיון דאינו חושש לגבות מן הלקוחות לא תקנו חכמי' לגבות מן היורשים ג"כ וא"כ ממילא א"ש דר"פ אע"ג דס"ל ש"ד מ"מ הו"א דמע"פ אינו גובה מן היורשים דכיון דיודע דלא יגבה מן הלקוחות עפ"י תקנ"ח משום פסיד' דלקוחות א"כ אינו חושש ליורשי' ג"כ לכך קאמר שפיר דמשום נ"ד אוקמי' אד"ת ע"ש ונראה להסביר דבשלמא אליב' דרב כיון דבאמת אין לו שום שיעבוד עליו לא עשו חכמים תקנה לגבות מן היורשים כיון דאיהו בעצמו לא חייש לנעילת דלת דהא לא יגבה מן הלקוחות משא"כ אי ס"ל ש"ד לא אמרינן דהוא מוחל השיעבוד רק אנו אומרים שהאמינו שלא ימכור נכסיו ללקוחות וישאר חייב לו משא"כ לענין יורשים באמת רק על סמך נכסיו הלוה לו ושפיר גובה מן היורשים. ויש לפרש עוד דר"פ אע"ג דס"ל ש"ד מ"מ לאו בתור' קנין רק הנכסים משיעבודים בתורת ערבי' וא"כ במע"פ הו"א דלא שייך לומר שהנכסים ערבים לו דרק על אמונתו הלוהו כיון שמלוה לו בלא שטר לכך אשמעי' ר"פ דגם במע"פ מלוה לו על סמך קרקעותיו רק שמחזיק אותו לאיש נאמן שלא יפקיע הנכסים ממנו משא"כ לענין יורשים דלא שייך רק נשאר הדבר על ד"ת ואמרי' דיהי' נעיל' דלת אם לא יגבה מן היורשים ואע"ג דאמרי' מס' גיטין נ' ע"א דלא מסיק אדעתי' דמת לוה ונפלו נכסיו קמי' יתמי וא"כ ל"ש נ"ד לענין היורשי' היינו דווקא התם דמ"מ יקנה מן הזבורית לא ימנע להלות משא"כ שלא יגבה כלל ירא המלוה להלות לו ויהי' נעילת דלת ולכך תקנו לגבות מן היורשי' ודו"ק ועי' מס' ב"ב מ"ב ע"א תוס' ד"ה מלוה ע"פ ודו"ק:

יז עוד יש ליישב דעת הרי"ף דהנה לעיל באות ה' הבאתי דברי התוס' מס' בכורות כ"ב ע"א דמה"ת גם מטלטלי משתעבדי. והנה אי אמרי' שיעבוד' הי' רק מתורת ערבות לא שייך לענין מטלטלין דעל המטלטלין אינו סומך דעתו. אמנם אי אמרי' דשיעבוד הי' בתורת קנין שייך גם במטלטלין כמ"ש לעיל והנה משיטות הרי"ף דס"ל דאפי' מלוה בשטר מאוחר' קודם למע"פ מוקדמת וכתב הטור בחו"מ סי' ק"ד משום דס"ל דמלוה בשטר הוי כאילו מכר לו נכסיו ועי' בש"ע חו"מ סי' ק"ד סעיף י"ג שפסק כרב האי גאון דמע"פ מוקדמ' קודם למלוה בשטר מאוחר מ"מ דעת הרי"ף ע"כ דשיעבוד הי' מתורת קנין וא"כ שייך גם במטלטלין אמנם ע"כ שייך לומר דמתורת קנין גם מטלטלין משיעבודים הי' דווקא אי אמרי' מעות קונות וא"כ ה"נ קנה המטלטלין במעות להלוה משא"כ אי בעינן משיכה מה"ת לא שייך שיעבוד על המטלטלין דמטעם ערבות אינו סומך דעתו וקנין ליכא כיון דבעינן משיכה והנה ר"פ קאמר גובה מן היורשים ונקט סתמא משמע אפי' מטלטלין וקשה כיון דבמטלטלין ל"ל שיעבוד רק אי אמרינן מעות קונית וכיון דבאמת הפקיעו חכמים קנין מעות אמאי יהי' חל השיעבוד על המטלטלין לכך קאמר דמשום נעילת דלת אוקמי' אדאורייתא דמעות קונות וממילא גם המטלטלין משיעבוד' מה"ת ודו"ק היטב. והנה יש לעיין בכל מע"פ מוקדמ' אמאי לא יגבה מן הלקוחות ג"כ למאן דס"ל ש"ד כיון דעיקר הטעם דמע"פ אינו גובה מן הלקוחות הי' משום פסידא דלקוחות והכא אם המע"פ לא יגבה יגבה המלוה בשטר מאוחרת וא"כ אמאי לא אוקמי' אדין תורה שיגבה מע"פ המוקדם למלוה בשטר וצ"ל דכל שמלוה ע"פ הוי כאילו מחל השיעבוד בשעת הלואה לענין הלקוחות כמ"ש לעיל דהוא הי' מאמין להמלוה שלא ימכור נכסיו לאחרים ויפקיע זכותו משא"כ לענין הלואה ל"ש לומר שהאמינו דאולי ידחוק למעות ויהי' מוכרח ללות בשטר ולכך מבני חרי שפי' יש לו קדומ' למלוה בשטר מאוחר' לשיטת רה"ג ודו"ק:

יח בש"ע סי' ק"ז סעיף ד' כתב וז"ל יורש שמכר כל נכסי אביו ואין בע"ח יכול לטרוף מן הלקוחות כגון שמכרם לעכו"ם יש מי שאומר שגוב' מהדמים שביד היתומים וי"א שאינו גובה ע"ש ונראה דטעם פלוגתת' תלי' במה שהבאתי לעיל באות ו' דברי התומי' סי' ס"ו ס"ק מ"ג דיורשים משיעבוד' מכח שיעבוד הגוף דאי הו"א דהשיעבוד הגוף נפקע במית' הלוה גם שיעבוד נכסים פקע והנה לפי"ז כיון דהיורשים משיתבודי' מכח שיעבוד הגוף א"כ אפי' אין כאן נכסים לגבות דהיינו שמכר אות' לאחרים מ"מ מכיון שמת הלוה ונשארו אז נכסי' נשתעבדו בשיעבו' הגוף והוי היורשים כלוה ממש וחייבים אע"ג שמכרו הנכסים משא"כ אי אמרי' כמ"ש הקצה"ח דרק שיעבוד נכסים נשאר ואע"ג דמת הלוה נפקע שיעבוד הגוף מ"מ נשאר שיעבוד נכסים כיון דלא ע"י המלוה נפקע שיעבוד הגוף וא"כ שפיר אמרינן מכיון שלא נוכל לגבות מהנכסים כיון שמכרה לעכו"ם ושיעבוד הגוף ליכא אינו גובה מן היורשים ומטעם מזיק שיעבודו של חבירו אינו חייבים כמ"ש שם הסמ"ע ס"ק ט"ו דלא קרי מזיק כיון דלא קלקל גוף השדה מ"מ הא דמשמע דאם מכר ללקוחות ישראל יוכל המלוה לגבות מן הלקוחות פשיטא דהיינו דווקא במלוה בשטר אבל במע"פ פשיטא דאע"ג דדינו לגבות מן היורשים מ"מ אם קדמו היורשים ומכרו אינו גובה מן הלקוחות דהא היורשים לא גרעו מאם הלוה בעצמו מכר דאינו גובה מן הלקוחות ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה