תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער שיעבודא דאורייתא
שער א
שיעבודא דאורייתא בעזרת ד' אשר בחר בנו ומסר לן אורייתא אתחיל לכתוב ח"ת בסוגיא דשיעבוד' דאורייתא במס' ב"ב קע"ה ומס' קידושין י"ג ע"ב ומס' בכורות מ"ח ועוד מפוזרים בכמה מקומות בש"ס ובפוסקים בס"ד: (א) ענין שיעבודא דאורייתא יש כמה חילוקים האחד צריך לברר אי למאן דס"ל של"ד הי' דווקא לענין שאינו גוב' מן הלקוחות מה"ת אפי' מלוה בשטר אבל מיני' דידי' לכ"ע נשתעבדו נכסיו מה"ת או דאמרינן דמה"ת ליכא שיעבו' נכסי' כלל ורק מצות פריעת בע"ח בעלמא דמוטל עליו והא דגובי' מנכסיו מני' דידי' הי' רק מדרבנן בעלמא כמו בשאר מ"ע דכופין אותו ה"נ כופין אותו ע"י גביה מנכסיו:
והנה כפי הנראה מדברי הרמב"ם דכתב דנפקא לן ש"ד מקרא דויוציא אליך את העבוט משמע דמאן דס"ל של"ד ליכא שום שיעבו' נכסי' מה"ת אפי' מני' דידי' אמנם בתוס' שם חלקו עליו וס"ל דמני' דידי' פשיטא דגבי אפי' מגלימא דעל כתפי' ובחידושי הרמב"ן למס' קידושין י"ג ע"ב כתב וז"ל ועוד רב פפא הי' דאמר פריעת בע"ח מצוה וכו' אלמא שיעבו' נכסי' אינו מה"ת וכו' אלא שאין יורדי' לנכסיו מה"ת ומה שכתיב בתורת תשלומין דנזקי' ושומרין לומר שהי' חייב לשלם ואפשר שב"ד יורדי' לנכסיו מה"ת וזו הי' כפיה שלו במצוה זו ע"ש הנה המעיין בלשון הרמב"ן יראה דס"ל להדי' דמה"ת אין כאן שיעבו' נכסים כלל אפי' מני' דידי' למאן דס"ל של"ד רק אם מ"מ יורדין לנכסיו בזה מסופק אבל הא פשיטא דאפי' אי אמרי' דמה"ת יורדי' לנכסיו אינו בתורת שיעבוד רק בתורת כפיה על המצוה וכן כתוב בס' קצה"ח סי' ל"ט ס"ק א' ויבואר עוד לקמן בדברינו בס"ד: (ב) צריך לברר אי אמרי' של"ד הי' רק כשלא שיעבוד הנכסים בפירוש אבל היכא שיעבד בפירוש לכ"ע מה"ת אפי' לגבי' מלקוחות דמכיון ששעבד' בפירוש הרי הם ברשות המלוה לשיעבו' עכ"פ אז אמרי' אפי' שיעבוד בפי' נמי לא מהני והנה דעת רש"י מס' קידושין י"ג ע"ב דשיעבו' בפירו' מהני לכ"ע וכן הסכים עמו הרשב"א רק שהניח בצ"ע דכל מלוה בשטר נימא דהוי כאילו שעבד בפי' כיון דקיי"ל אחריות ט"ס הי' ע"ש ולכאורה י"ל בזה כיון דהא דקיי"ל אחריות ט"ס הי' רק מטעם חזקת לא שדי אינש זוזי בכדי וא"כ לענין שיהי' יכול המלוה להוציא מן הלקחות אמרי' דאדרב' מוקמינן הנכסי' לגמרי בחזקת מרא קמא מלא חל שיעבוד המלוה עליהו ולכך אין יכול להוציא מן הלקוחות רק היכא ששעבד בפירוש דאז שפיר מצי לחול השיעבוד על הנכסי' ודו"ק ונבאר עוד בס"ד. ויש לומר עוד מסברא לחלק בין מלוה ע"פ למלוה בשטר דבשלמא במלוה בשטר יש לנו סברא לומר דמסתמא כשהלוה לו לא על אמונתו הלוהו רק על הנכסי' שיש לו ונכסוהי דבר אינש אנון ערבין בי' ומשעובדי' הנכסים מה"ת בתורת ערב משא"כ במלו' ע"פ ל"ל רק על סמך הנכסים הלוה לו דמה יעשה אם יכפור לו הלוה לגמרי והא קיי"ל אפי' מע"פ בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וע"כ דנאמן אצלו שלא יכפרנו ויקים עמו בהימנות' וא"כ אין מוכרח לומר דעל הנכסים שלו הלוה לו רק דבטוח הי' שמסתמ' ישלם לו ונאמן הוא אצלו ולכך שפיר אמרי' דמע"פ וודאי לא נשתעבדו הנכסי' ובזה מדוייק לשון רש"י שם ד"ה לאו דאורייתא לומר נכסוהי דאינון אינן ערבא בי' ומשתעבדי מדין ערב ויהי' מע"פ ומלו' של שטר שוי' אלא מלוה בשטר שהי' שעבדו כו' מע"פ לא משתעבד ע"ש הרי כמ"ש דמע"פ לא נחתי הנכסי' כלל בתור' ערבות משא"כ במלוה בשטר שפיר י"ל דרק על סמך נכסים שלו הלוהו רק מ"מ לא מהני לגבו' מן הלקוחות רק כששעבד לו בפירוש כמ"ש דאפי' במלוה בשטר נמי לא אמרי' דרק על נכסיו הלוהו רק מכח חזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי וא"כ איכא נמי חזקה בנכסי' שלא היו משעובדים ברשות המלוה ולכך בעינן ששעבד בפירוש דווקא וע' בתוס' רי"ד למס' קידושין שם ד"ה דמלוה הכתובה בתורה שמסיי' שם וי"ל שלש חלוקות בדבר וכוונתו למ"ש דאיכא מאן דס"ל ש"ד אפי' במע"פ ואיכא מאן דס"ל של"ד אפי' במלוה בשטר (ואפי' שעבד בפי' לא מהני ע"ש בד"ה גובה מן היורשים) ואיכא מאן דס"ל במלוה בשטר ש"ד ובמלוה ע"פ של"ד והחילוק נכון מסברא כמ"ש דבמע"פ אינו מוכרח לומר שלא על אמונת הלוה הלוהו רק על הנכסי' שלו דהא במע"פ מצי לכפור לגמרי ובוודאי רק על אמונתו הלוהו וראיתי בתומי' סי' מ"ט ס"ק י"ט שהעלה שם דהא דאמרי' נכסי דבר אינש אנון ערבא בי' א"כ אינו הנכסי' משעובדים רק בתורת ערב הי' רק אי ס"ל של"ד משא"כ אי ס"ל ש"ד א"כ הם בתור' שיעבו' גמור ולא רק בתורת ערב ע"ש וא"כ לפי"ז יהי' נסתרים דברינו אמנם מדברי רש"י הנ"ל נראה להדיא דלמאן דס"ל של"ד אין הנכסים משעובדים כלל אפי' בתורת ערב ויבואר עוד בס"ד: (ג) והנה לכל אלו הסברות שכתבנו פשיט' דשיעבוד בפי' מהני אמנם ראיתי בחי' ריטב"א למס' קידושין י"ג ע"ב שכתב וז"ל וטעמ' דמ"ד של"ד משום דסבר שאין הקנאה לחצאין ושיעבו' קנין לחצאין הי' ולא חייל אנכסי דאיתנהו בשעת הלואה וכ"ש אנכסי דקנה אחר שלוה וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסים ליורשים או ללקוחות אינו מה"ד לגבות מהם כלל אפי' מלוה בשטר אלא דבמלוה בשטר עביד רבנן תקנתה משום נעילת דלת שתגבה מהם אבל מע"פ אוקמי' אדינ' ואפי' לגבי יורשים ור' יוחנן קסבר שיעבודא דאורייתא דאע"ג דאין הקנאה לחצאין היינו הקנאה גמור' שעיבוד דמתלא תלי וקאי חייל אנכסי דהשתא ואנכסי דאקנה וכו' עכ"ל הנה ממ"ש דמשו"ה ס"ל של"ד משום שאין הקנאה לחצאין משמע דאפי' שיעבוד בפי' לא מהני ונראה להסביר סברת פלוגתת' לשיטת הריטב"א מ"ט דמאן דס"ל של"ד משום דאין הקנאה לחצאין ומאן דסובר ש"ד דשיעבוד מתלא תלי וקאי נ"ל כך דהנה בכל שיעבוד אי מהני הי' דאמרינן שהלוה הקנה נכסיו למלוה שבאם לא יפרע לו יהיו ברשותו ויש לו להמלוה קצת קנין על הנכסים והנה לכאורה אי אמרי' אין ברירה לא יוכל לחול קנין כי האי כיון שבשעת שמקנה לו אינו מבורר אם יחול הקנין או לא ועיין בס' מלא הרועים בכלל דשיעבוד דאורייתא באות ל"ט. אמנם לפימ"ש התוס' ריש פרק כל הגט דבדבר שעומד להתברר לא אמרי' אין ברירא וא"כ ה"נ שפיר חל הקנין כיון שאח"כ עומד להתברר אם יפרע או לא אמנם לפימ"ש הר"נ ריש פ' השותפין במס' נדרים בטעמא דאין ברירה דאין הדבר ראוי לחול על הספק א"כ לא התחיל כלל חלות השיעבוד ועיין בחי' רשב"א למס' גיטין ע"ג גבי מה הי' באות' הימים דנמי תלי לה באין ברירה ע"ש גבי מי שאומר הר"ז גיטך אם מתי ולפי"ז י"ל דמאן דס"ל של"ד ס"ל דאין כלל לחול השיעבו' דאין הדבר ראוי שיחול על הספק ובשעה שמשעבד לו הנכסים שאז ראוי להתחיל הקנין בצד מה הוי ספק ואין לו שום מקום לחול. אמנם מאן דס"ל ש"ד ס"ל דוודאי אי היה צריכין לומר שהקנין חל מעיקרא שפיר הו"א דאין ברירה משא"כ הכא לענין שיעבוד כשאח"כ נגמר הקנין דלמפרע בשעה שאינו פורע לו לא אמרי' דקני לי' מעיקרא ובפרט דהא קיי"ל כרבא מס' פסחים ל' ע"ב מכאן ולהבא גוב' וכיון שאין צריכין למפרע לחלות הקנין רק שהשיעבו' יהי' מתלא תל' שפיר אמרי' דכיון שאח"כ עומד להתברר ל"ש אין ברירה וחל השיעבוד שיהי' נגמר הקנין אח"כ בשעה שיתברר שאינו פורע לו וזה ברור בכוונת הריטב"א בס"ד. מ"מ לפימ"ש הריטב"א דלכך ס"ל של"ד משום שאין הקנאה לחצאין וכל שיעבוד הוי קנין לחצאין א"כ ממילא אפי' שעבד בפירש לא מהני כיון דאין השיעבוד יוכל לחול כלל העולה מדברינו דמאן דס"ל דשיעבוד בפי' מהני ס"ל דהטעם דשל"ד הי' רק משום דלא אמרינן דנכסיו נכנסו בכלל ערבות כדמשמע להדי' מלשון רש"י קידושין י"ג ע"ב ד"ה לאו דאורייתא והיינו כמ"ש דאפשר שהלוה כ"כ בטוח אצלו שיפרע לו ויעמוד בנאמנותו אצלו ולאו אדעת' דנכסיו הלוהו וא"כ היכא ששעבד בפי' וודאי מהני. אמנם אי אמרי' דמשו"ה ס"ל של"ד משום שאין השיעבוד ראוי שיחול כלל הואיל דלא הוי בשעה שמקנה לו קנין מבורר א"כ אפי' שיעבוד בפירוש לא מהני ודו"ק היטב:
ד אמנם הא וודאי פשיטא לי דאפי' למאן דס"ל דשיעבוד נכסים לא משכחת כלל מה"ת מ"מ שיעבוד הגוף בוודאי יש לו להמלוה על הלוה אפי' למאן דס"ל של"ד מ"מ גופו נשתעבד לפרוע משום מצוות פריעת בע"ח. והנה ראיתי בכ"מ פי"א מהלכות בכורים הלכה כ' שהמה קצת על הר"מ שפסק שם גבי מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים דכל חד הוי ספק בכור ומת האב אפי' תוך שלשים ואפי' חלקו האחי' ינתן ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים וכר"י במתני' דמס' בכורים מ"ח ע"א ובפירוש המשנה שם משמע דס"ל דאפי' לר"י לא אמרי' דנתחייבו הנכסים רק במת לאחר ל' יום דכבר חל חיוב תשלומין על האב משא"כ במת תוך ל' דאביהם מעולם לא נתחייב לא יוכל לגבות מן הנכסים דכל חד מצי מדחי לי' וכתב שם הכ"מ וז"ל דאע"ג דמת תוך שלשים יום כשהגיע יום שלשים חל החיוב על הנכסים ע"ש והנה אע"ג דנוכל לומר באמת הכי דהחיוב חל על הנכסים למפרע מ"מ אכתי טעמא בעי מ"ט לא ניחא לי' להר"מ הכי לפרש גם במתני' דלר"י אמרי' נתחייבו הנכסי' אפי' מת האב תוך שלשים יום דאח"כ חל החיוב למפרע. ונראה דהנה בגמ' שם מוקמי' פלוגת' דר"מ ור"י אי אמרי' מחצה יורשים ומחצה לקוחות דמחלק היורשים יכולים לגבות דמע"פ גוב' מן היורשים ומחלק מה שהם נחשבים כלקוחות אין יכולין לגבות דמע"פ אין גובה מן הלקוחות ופליגי אי אמרי' חמש ואפי' חצי חמש דמיירי דליכא אלא הני חמשה סלעים ואח"כ מסקינן דפליגי כרב אסי אי ס"ל האחים שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות או כרב פפא אי מע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחים עי' מס' בכורות מ"ח ע"ב: והנה לכאורה יש לעיין מ"ט ס"ל כיון דמחצה לקוחות אינו גובה הא למאן דס"ל ש"ד מה"ד גובה מן הלקוחות נמי רק משום פסיד' דלקוחות תקנו שלא יגבה והנה גבי יורשים אע"ג דהוי לקוחות ל"ש בהו פסיד' וא"כ אמאי לא לגבה מהצד דלקוחות נמי הא לגביהו לא שייך פסידא ועיין בתומי' סי' ל"ט ס"ק ב' שהרגיש בזה וע"כ צ"ל דס"ל לסוגיא שם דשל"ד וא"כ מה"ד אינו גובה כלל והא ליכא להקשות אי של"ד אמאי לגבה מהצד שהם יורשים הא עיקר הטעם למאן דס"ל של"ד דגובה מן היורשים משום נעילת דלת והתם גבי פדה"ב ל"ש נ"ד דזהו אינו דכיון דכבר תקנו בשאר מלוה היכא דשייך נ"ד דלגבה מן היורשים לא גרעו חכמים כח פדה"ב דהי' מצוה הכתיבה בתורה שלא יזכה שלא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש כדאמרי' בכמה מקומות בש"ס ועי' בריטב"א קידושין י"ג ע"ב ד"ה צריכה שכ' ג"כ כה"ג משא"כ אי הוי ס"ל ש"ד הי' בדין שיגבה מהמחצה דלקוחות נמי כיון דשם לא שייך פסידא דלקוחות וזה ברור וא"כ מוכח דסוגי' דמס' בכורים אזיל למאן דס"ל של"ד. והנה במת האב בתוך ל' יום דפטור הי' משום שכ"ז שלא חי שלשים יום הוי ספק נפל ולכאורה קשה אמאי לא אמרי' דחל החיוב למפרע משהגיע שלשים יום דהרי אגלאי מילתא אח"כ למפרע שמעולם לא היה ספק כמ"ש הכ"מ באמת. אמנם לפימ"ש דסוגי' דהתם ס"ל של"ד א"כ ליכא שום שיעבוד נכסים רק שיעבוד הגוף וכיון דבשעה שנתברר החיוב דהיינו לאחר שלשים יום כבר מת האב לא מצי לחול שיעבוד הגוף למפרע כיון שאינו כבר בעולם ולכך כתב הר"מ שפיר בפירוש המשנה שם דלר"י נמי ל"א דנתחייבו הנכסי' רק כשמת האב לאחר ל' יום שחל שעה אחת עליו החיוב בעולם. אמנם הר"מ לשיטתו דאיהו ס"ל פי"א מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' כמ"ד ש"ד וא"כ איכא שיעבוד נכסים ולענין שיעבוד נכסים שפיר נוכל לומר דאע"ג דתוך ל' היה פטור מ"מ כשהגיע שלשים יום הרי חזינן דלא היה ספק נפל מעולם וא"כ נשתעבדו הנכסים למפרע ולכך שפיר פסק דאפי' מת האב תוך ל' נמי אמרי' דנתחייבו הנכסים דלענין שיעבוד נכסים שפיר חל החיוב למפרע כמ"ש הכ"מ ועיין בחי' הרי"ט אלגאזי למס' בכורות ויבואר עוד בדברינו בס"ד ודו"ק היטב והטור ביו"ד סי' ס"ה דפליג על הר"מ וס"ל דמת תוך לו פטור ס"ל של"ד וא"כ ליכא רק שיעבוד הגוף גרידא ולא מצי לחול למפרע ודו"ק:
ה והנה כמ"ש לעיל באות ג' דיש תרי טעמי' בהא דשל"ד או דלא מצי לשעבד כלל נכסיו או משום שלא נכנסו בכלל ערבות. ה"נ למאן דס"ל ש"ד יש לומר הני ב' טעמים או דאמרי' דקנה ממש הנכסים של הלוה ויש לו בהם קנין או דאמרי' דרק בתורת ערבות נשתעבדו לו הנכסים ולא בתורת קנין וי"ל דהנ"מ היא כך דהנה פליגי הפוסקים אי אמרי' שיעבוד' דאורייתא לענין מטלטלין נמי דמה"ת אין חילוק בין מטלטלים לקרקע או דאמרי' דמה"ת יש חילוק ולקמן נבאר זה בס"ד ועי' ברשב"א למס' ב"ק י"ב: ולפימ"ש הענין היא כך דוודאי אי אמרי' הא דשיעבוד חל מה"ת הי' מטעם ערבות א"כ שפיר י"ל דמה"ת אין מטלטלין בכלל השיעבוד דעל דמטלטלין אינו סומך דעתו ואין נכנסים בתורת ערבות וכן מורה לשון הריטב"א במס' קידושין שכתב וז"ל אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשוי' להבריח לא סמך עליהם ב"ח ולא לוקחן לערבין ע"ש אמנם אי אמרינן דהשיעבוד הי' בתורה קנין שפיר י"ל דגם המטלטלין נקנים לו והשיעבוד חל עליהם: והיינו דווקא אי אמרי' מה"ת מעות קונה מצינו למימר דשיעבוד בתורת קנין חל על המטלטלין מה"ת וע' תוס' מס' בכו רות נ"ז ע"א ד"ה ולא בראוי בשם ר"ת דמה"ת מטלטלי דיתמי משתעבדי ותקנת הגאונים הוי דאורייתא וחיי ראשי שאחר שכתבתי כ"ז ראיתי ג"כ בחי' הרי"ט אלגאזי למס' בכורות שכתב ג"כ כה"ג ע"ש בחידושיו למס' מ"ח ע"א בד"ה אך שיהי' ודו"ק ומדברי הר"מ פ"ב מהל' נחלות הלכה ה' דס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אפי' גבי קרקע משמע דס"ל דמלוה הוי ראוי ולא מוחזק ולכאור' קשה הא בגמ' סוף מס' ב"ב מבואר דמאן דס"ל של"ד מלוה לא הוי מוחזק ומאן דס"ל ש"ד הוי מלוה מוחזק והנה הר"מ דס"ל ש"ד אמאי פסק דאין המלוה מקרי מוחזק לענין שיטול הבכור פי שנים ולפימ"ש דתרי טעמא יש בהא דש"ד א"ש די"ל דוודאי אי אמרי' ש"ד הי' מתורת קנין שמשעת הלואה קנה נכסי הלוה שיהי' משעובדים לו א"כ וודאי מקרי כל מלוה מוחזקת משא"כ אי אמרי' ש"ד הי' רק בתורת ערבות ולא בתור' קנין וא"כ אע"ג דש"ד לא מקרי מלוה מוחזקת דהא אכתי לא קנה כלום מנכסי הלוה ולא קרינן בי' בכל אשר ימצא לו ואין נוטל פי שנים אע"ג דש"ד כיון דמ"מ אכתי לא קנה כלום וא"כ י"ל דהגמ' וודאי רוצה להוכיח דש"ד מדקאמר רבא גבו קרקע יש לו אלמא דשיעבוד הי' בתורת קנין משא"כ הר"מ אע"ג דס"ל ש"ד יש לומר דלא בתור' קנין רק בתור' ערבות וא"כ פסק שפיר דאין הבכור נוטל פ"ש במלוה דמלוה לא מקרי מוחזק ודו"ק:
וברי"ט אלגאזי ראיתי שמסופק בדברי הר"מ אי ס"ל שיעבוד הוי מתור' קנין או רק מתור' ערבות ולפימ"ש יש להוכיח מדפסק הר"מ דאין נוטל פי שנים במלוה אע"ג דש"ד משמע דס"ל דשיעבוד אינו בתורת קנין רק בתורת ערבות ודו"ק היטב. שוב ראיתי בתוס' מס' ב"ב קכ"ו ע"א ד"ה ואין הבכור שהניחו בצ"ע דר"פ סבר התם בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו משמע דס"ל של"ד ובפ"ק דקידושין סבר ש"ד והיא ממש כמו הקושי' שהקשינו על הר"מ ובמ"ש נתישב ג"כ קושי' התוס' דר"פ ס"ל ש"ד רק מתור' ערב ולא בתור' קנין וממילא אין הבכור נוטל פי שנים כמ"ש אמנם הגמ' שלהי מס' ב"ב שפיר הוכיח דרבא ס"ל ש"ד מדס"ל דמלוה חשיב מוחזק לגבי בכור ודו"ק:
נבאר בס"ד שיט' ראשונים ואחרונים בענין שיעבוד שיש למלוה על הלוה: (ו) הרא"ש והר"נ במס' כתובות פ"ו ע"א הביאו שיטת ר"ת דאע"ג דמכירת שטרות דאורייתא מ"מ המוכר שט"ח יכול למחול לפי ששני שיעבודי' יש למלוה על הלוה שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים וכשמכר השט"ח נשאר עדיין שיעבוד הגוף אצל המלוה ולכך יכול למחול ללוה שיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסים ממילא נפקע ובתומי' סי' ס"ו ס"ק ע"ג הקשה דא"כ כשמת הלוה ונפל נכסי קמי' יתמי דג"כ פקע שיעבוד הגוף באיזה אופן יחול שיעבוד נכסים וצ"ל דכשיורש נכסים אף הי' משתעבד כמו הלוה בעצמו ע"ש וא"כ צ"ל דגם על היורשים יש שיעבוד הגוף כמו על הלוה אמנם בקצה"ח שם ס"ק כ"ו ביאר יותר דע"כ אמרי' דבהסתלק שיעבוד הגוף גם שיעבוד נכסים נסתלק ה"ד כשנסתלק שיעבוד הגוף ע"י המלוה שמחל ללוה א"כ אין לו שום תביעה גם על הנכסים דהנכסים הם משעובדי' בתורת ערב וכיון דאין לו תביעה על הלוה ל"ש חיובא על הנכסים שהם משעובדי' בתורת ערב משא"כ כשמת הלוה דלא ע"י המלוה נפקע שיעבוד הגוף שפיר נשאר שיעבוד נכסים בתורת ערב וז"ל הר"נ שם ומיהו כשמת לוה אע"ג ששיעבו' גופו פקע שיעבו' נכסים לא פקע לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין הזה הי' שכל זמן שלא ימצא הלוה לירד לנכסיו ויפרע מהם אבל כל זמן שנפקע מחמת המלוה אף שיעבו' של נכסים נפקע עכ"ל הר"נ הרי להדי' כמ"ש הקצה"ח דדווקא במוחל נפקע השיעבו' נכסים כיון שמחמת המלוה נפקע שיעבו' הגוף ממילא אף שיעבו' נכסים אין כאן ודו"ק:
ז בתומים סי' ס"ו ס"ק א' הקשה לשיטת ר"ת דלא מכר רק שיעבוד נכסים א"כ לשמואל דס"ל של"ד ולהסוברי' דאפי' מיני' דידי' אין כאן שום שיעבו' נכסים כמ"ש הרמב"ן א"כ איך שייך מכירה שטרות כלל רק לשיטת רשב"א ורש"י במס' קידושין דבשעבד בפי' לכ"ע דאורייתא. וראיתי בס' דברי חיים לחו"מ בדיני הלואה סי' ל"ג להגאון ר' אלעזר איוערבאך דכיון דיש למלוה זכות עכ"פ על הלוה שהב"ד יכופו אותו לשלם שפיר שייך מכירה לגבי שטרות שמוכר לו אותו הזכות שיש למלוה על הלוה עיי"ש. אמנם אי הו"א לשיטת ר"ת דס"ל דמיני' לכ"ע ש"ד א"ש טפי דשפיר מכר לו שיעבו' הנכסים מיני' דידי' דלכ"ע דאורייתא. והנה בקצה"ח סי' ל"ט ס"ק א' הביא קושיא מפורסי' אי אמרי' דאפי' מיני' דידי' ליכא שום שעובי' מה"ת א"כ הא דאמרי' מס' שבועות מ"ז גבי שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים והאיך משכחת לה מה"ת שום תביעה כלל לגבי יורשי' אי ס"ל של"ד וכן הקשה בס' המקנה מס' קידושין י"ג ע"ב עי"ש. ועיין בס' נתיבות המשפט סי' ל"ט שהקשה ג"כ קושי' זו וגם קשה אפי' למ"ד שעובי' דאורייתא מ"מ אי נימא דמטלטלי דיתמי מה"ת לא משתעבדי וא"כ לא נשאר רק שעבוד מקרקע ואין נשבעי' על הקרקעות. ועי' בס' שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ב סי' ע"ט עפ"י מ"ש הצ"צ דמטלטלין יש להם דין קדימה אם הם בעין של המוכר והבאתי בסוגי' דיאוש בחידושינו באות כ"ט ובכה"ג וודאי לכ"ע שעובי' של המוכר עדיין עליהם מה"ת:
ח ויש להביא ראיה לשיטות הסוברים דאפי' מיני' דידי' ל"ש שום שעוביד נכסים מלישנא דמתני' מס' ב"ב בסוגי' המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדי' ע"י עדים אינו גובה אלא מנכסים בני חורין והנה לכאורה יל"ד אמאי לא נקט דבר והפוכו דע"י עדים אינו גובה מנכסים משועבדי' א"ו אשמעינן התנא סיפא דומי' דרישא דכמו דהא דהמלוה חבירו בשטר דגובה מנכסים משעובדי' לא הוו מה"ת למאן דס"ל של"ד ה"נ בסיפא דגובה מנכסים בני חורין נמי לא הוי מה"ת דמה"ת ליכא שום שעובי' נכסים ורק מדרבנן יורדים לנכסיו בתורת כפיה על מ"ע אמנם אי אמרי' שיעבוד דאורייתא יש לפרש המשנה אפכא דתנא רישא דומיא דסיפא דהנה אי ס"ל ש"ד פשיטא דמיני' דידי' וודאי הוי שעובי' נכסים מה"ת וא"כ י"ל דלכך נקט התנא בסיפא אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח ולא נקט אינו גובה מנכסים משועבדי' לאשמעי' אתא דכמו היכא דגובה מנכסים בנ"ח וודאי הוי מה"ת ה"ה בשטר שגובה משעובדי' נמי הוי מה"ת. מ"מ הוכחנו שפיר דמיהו מאן דס"ל של"ד ה"ה מיני' דידי' כלומר הא דגובה מנכסים בנ"ח לא הוי מה"ת וברשב"ם פיר' ד"ה משעובדי' מכור' ומה בעי בזה והנה הברכי יוסף לחו"מ סי' ל"ב הביא להקשות עמ"ש הב"י דמשעובדי' היינו שמשעובדי' לבע"ח א"כ איזה נקראו בני חורין אמנם אי אמרי' דכל היכא דאמרי' של"ד אפילו מיני' דידי' לא הוי שעובי' נכסים א"כ א"ש דע"י עדים גובה מנכסים בנ"ח כלומר דאפי' לבע"ח נמי אינם משעובדים כיון דלא הוי מלוה בשטר והא דגובה הי' רק בתור' שכופין אותו על המצוה פריעת בע"ח וא"ש דנקט בני חורין כלומר דאפי' בשעה שגובה נמי הם בני חורין דאינו נכנסים כלל תחת שעוביד המלוה דשעובי' נכסים לא הוי מה"ת כלל אפי' מיני' דידי'. עוד י"ל מה דנקט מתני' אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח למאן דס"ל ש"ד דהנה מה"ד הי' אפי' מע"פ נמי גובה מנכסים משעובדי' כדעולא בשמעת' ורק משום תקנת' דלקוחות עשו שלא יגבה וא"כ א"ש הלשון אינו גובה אלא מבנ"ח כלומר אע"ג דמה"ד היה לגבות אפי' מע"פ מנכסים משעובדי' כיון דש"ד מ"מ מן התקנה אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח ואי הוי נקט אינו גובה מנכסים משעובדי' לא הוי אשמעי' דמה"ד הי' ראוי לגבות מנכסים משעובדי' וא"ש הלשון דאינו גובה אלא מנכסים בנ"ח בין למאן דסובר של"ד בין למאן דסובר ש"ד ודברי הרשב"ם דמפרש מכירין נבאר בס"ד בפ"ג בסוגי' הגמ':
נבאר בס"ד שקלא וטרי' דגמר':
אט בגמ' אמר עולא ד"ת אחד מע"פ ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משעובדים מ"ט ש"ד ומ"ט אמרו מע"פ אינו גובה משום פסיד' דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אנהי נינהו דאפסיד אנפשיהו ורבא אמר ד"ת אחד מלוה בשטר ואחד מע"פ אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח מ"ט של"ד ומ"ט אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משעובדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוי' א"ה מע"פ נמי התם ל"ל קלא ופרשב"ם שיעבוד' דאורייתא מדכתי' יוציא אליך את העבוט. גמ' ומי אמר רבא הכי והאמר רבא גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו וכ"ת איפוך דרבא לעולא ודעולא לרבא והאמר עול' ד"ת בע"ח דינו בזבורי' ופרשב"ם שם אלמא שיעבודא דזבורי' דאורייתא ומסיק אלא רבה לטעמ' דבני מערבא קאמר ולי' לא ס"ל כלומר ס"ל בין גבו קרקע בין גבו מעות אינו נוטל פי שנים דשל"ר והנה יש לדקדק בכאן כמה קושיות ודקדוקי' א' קושית התוס' על פרשב"ם דילפינן ש"ד מיוצא אליך העבוט התם מיני' הי'. ב' הך קושי' נמי קשה מאי הביא ראי' מעולא דס"ל ש"ד מדקאמר ד"ת בע"ח דיני' בזבורית התם נמי מיני' הי' עיין תוס' ד"ה ד"ת. ג' קשה הך קושיא מאי פריך מרבא דאמר גבי קרקע יש לו התם נמי מיני' מיירי והני ג' קושיות הם בסגנון אחד מתוס' שפרשב"ם והנה הריטב"א בחי' למס' קידושין תירץ דל"ל דמשו"ת ד"ת בע"ח דינם בזבורית משום דהוי מיני' דאי נימא דליכא שיעבוד נכסים כלל פשיט' דסגיא בזבורית דבכל מה שירצה יפרע לו וע"כ מדאצטריך קרא דסגיא בזבורית ש"מ דנכסים משיעבודם ולכך אצטריך קרא דאינו גובה מן הבינוני' רק מזבורית אמנם התוס' מיאנו בזה התירוץ דהא י"ל דבאמת הא אשמעינן דמה"ת ליכא שום שיעבוד נכסים ולכך סגי' בזבורית והדר' קושית התוס' לדוכת' דאיך יכול להוכיח מהך דעולא דס"ל ש"ד ד' הקשה הפנ"י בביאוריו לחו"מ סי' ל"ט מאי קאמר עולא מ"ט ש"ד והלא כבר קאמר ד"ת אחד מלוה בשטר ואי מע"פ גובה מנכסים משעובדי' וא"כ למה קאמר עוד מ"ט ש"ד הלא היינו הך מה דקאמר דד"ת גוב' מנכסים משיעבודים. ה' קשה ג"כ על רבה דקאמר ד"ת אינו גובה אלא מנכסי בנ"ח ולמה הכפיל הלשון ואמר מ"ט של"ד הא כבר קאמר ד"ת אינו גובה וכו' וע"ש שמתרץ דעיקר פלוגתייהו הי' באמת אם שיעבוד נכסים מני' הוי מה"ת וכיון דמני' הוי מה"ת אע"ג דשיעבוד לקוחות לא הוי מה"ת רק כיון דמני' הוי מה"ת א"כ מהראוי ג"כ לגבו' מן הלקוחות ולכך קאמר עולא ד"ת או משום בשטר וכו' גובה מנכסים משעובדים כלומר דראוי להיות כך מד"ת מ"ט שיעבוד' דאורייתא כלומר דעיקר שיעבוד במיני' הוי עכ"פ מה"ת ולכך ראוי נמי להיות גובה מן הלקוחות ורבא ס"ל מה"ת אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח מ"ט של"ד כלומר דעיקר שיעבוד נכסים אפי' מיני' נמי אינו מה"ת ולכך אינו גובה מן הלקוחות דבדין הי' יכול למכור כיון דמיניה נמי אינו מה"ת ברשות המלוה ע"ש. ו' הקשה הפנ"י בחי' למס' קידושין י"ג ע"ב לשיטות רש"י ורשב"א שם דכל היכא ששיעבוד לו בפירוש לכ"ע ש"ד א"כ מאי פריך מרבה דאמר גבו קרקע יש לו דלמא מיירי התם כששיעבוד לו בפי' ולכ"ע ש"ד. ז' עוד הקשה במס' גיטין נ' ע"א אי נימא דאביי ס"ל של"ד כפי מ"ש התוס' שם ד"ה כיון דיני' ואביי ס"ל למפרע הוא גובה מס' פסחים בסוגיא דהרהינו אלמא אפי' אי ס"ל של"ד מ"מ מצינו סובר למפרע הוא גובה א"כ לא קשה על רבה דשפיר ס"ל גבי קרקע יש לו אע"ג דס"ל של"ד מ"מ כיון דלמפרע הוא גובה שפיר קרינן בי' בכל אשר ימצא לו ועי' בס' ברוך טעם בסוף דיני מעכשיו דהא דלמפרע גובה הי' רק מדרבנן ע"ש א"כ ל"ק הך קושיא. ח' עוד יל"ד מאי פריך בגמ' לעולא א"ה אפי' מלוה בשטר נמי הא בלא עולא נמי קשה מאי חילוק יש בין מלוה בשטר למע"פ ול"ל דאי של"ד יש לחלק דבמלוה בשטר משו"ה גובה מן הלקוחות משום נעילת דלת כדאמרינן בתר הכי לרבא דא"כ מאי פריך אח"כ אי הכי דבשלמא לרבא פריך שפיר דס"ל של"ד א"ה מע"פ נמי דכיון דכבר ידע אי אמרינן ש"ד דיש חילוק בין מלוה בשטר למע"פ משום פסיד' דלקוחות פריך שפיר א"ה אי אמרי' של"ד מאי חילוק יש בין שטר לע"פ אבל אליב' דעולא קשה מאי פריך אי הכי וכן הקשה בס' תורת חיים ט' מ"ט רבא אמר סתם אינו גובה אלא מבני חורין ורב ושמואל בסמוך דקאמרי של"ד אמרי אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ולא קאמרי בקיצור אינו גובה אלא מבנ"ח. י' דגמ' קאמר וכי תימא איפוך דרבא לעולא ועולא לרבא וזה לח מצינו בסוגי' הש"ס במקום אחר היכא דמקשי דידי' אדידי' דנימא וכ"ת איפוך רק כשהתרצן מתרץ לו איפוך אבל שהמקשן יאמר וכ"ת איפוך ולדחות אח"כ זה לא מצינו בסוגית הש"ס י"א לעיל באות ח' כבר הבאתי מה קאמר הרשב"ם במתנו' משעבודים מכור מאי בעי בזה ועיין בברכי יוסף לחו"מ סי' ל"ט (י) ונראה ליישב כל אלו הדקדוקים בס"ד דהנה לעיל באות ה' כבר הבאתי דתרי טעמים יש בהא דש"ד או דנימא דבאמת אין לו בהם שום קנין עדיין דאין הקנאה לחצאין כמ"ש הריטב"א במס' קידושין י"ג ע"ב ורק מטעם ערבות נשתעבדו לו שיגבה מהם אבל לא ליחול הקנין משעת הלואה לשיעבוד או דמצינו למימר דלא אמרינן אין קנין לחצאין והתורה שיעבוד הנכסים שיהיו ברשות המלוה לשיעבוד משעת הלואה ועיין בחי' רי"ט אלגאזי למס' בכורות מ"ח ע"א. והנה החילוק הי' כך דאי אמרי' דשיעבוד הי' בתורת קנין א"כ מאן דס"ל של"ד משום דאין קנין לחצאין א"כ אפי' שיעבוד בפי' לא מהני דלא חל הקנין דשיעבוד כלל כיון שהי' רק לחצאין וכן כ' להדי' בס' קצה"ח סי' ל"ט דלסברת הריטב"א אפי' שיעבוד בפי' לא מהני. אמנם אי אמרי' דהא מטעם ערבות שפי' י"ל דאפי' אי ס"ל של"ד כלומר דלאו דווקא על סמך קרקעותו הלוהו מ"מ בשיעבוד בפי' שפיר נכנסו הנכסים בכלל הערבות. עוד יש חילוק דאי ש"ד הי' מטעם קנין א"כ אין חילוק בין מיני' דידי' למן הלקוחות דכיון דכבר יש להמלוה קצת קנין בנכסים שפי' מצי לטרוף מן הלקוחות ג"כ כיון שכבר קנה קודם הלקוחות וקנינו קודם משא"כ אי אמרי' דרק מטעם ערבות שפי' יש לומר דאין גובה מן הלקוחות דהנכסים הם ערבא רק כ"ז שהם ברשות הלוה אלים שיעבוד' עליהו לגבות מהן. משא"כ בשכבר נכנסו לרשות הלקוחות כיון ששפיר מצי לחול קנינם כיון דלבע"ח אין עליהם שום צד קנין הוי כמו שהערב אינו בעולם כלל דלא מצי לגבו' ממנו ומה מאוד נמרצו בזה דברי התומי' סי' מ"ט ס"ק י"ט שהבאתי לעיל באות ב' דמה דאמרי' דהנכסים משועבודים רק בתור' ערב הי' רק אי ס"ל של"ד כלומר דאע"ג דהנכסים ערבא מ"מ מלקוחות אינו גובה דכיון דלא חל עדיין קנין של הבע"ח עליהם שפיר חל קנינו של לוקח וממילא הוי כמו שהערב אינו בעולם ולא נשאר לו כלום דלא מצי לגבו' ול"ל דמאי מהני ערבותו לגבו' מהלוה עצמו הא מהלוה עצמו בלא"ה מצי לגבו' וי"ל עפ"י מ"ש בס' נתיבות סי' ל"ט דאם נשתטה הלוה דאז לאו בר מיעבד מצוה הוא וא"כ לא מצי גבי מיני' רק אי אמרי' דהנכסים נשתעבדו וא"כ כל זמן שהנכסים ברשותו שפיר מצי גבי כיון דהנכסים ערבא לו. ועוד י"ל דמן היורשים נמי גובה אפי' אינו משעבודים רק בתור' ערב דאמרי' שכיון שהנכסים נתערבו לו לא נכנסו כלל לרשות יורשים מכיון שמת הלוה משא"כ מלקוחות לא מצי גבי אע"ג שהנכסים ערבת לו דמכיון שהנכסים נכנסו לרשות הלקוחות בדין כיון שהבע"ח אין לו עליהם שום קנין ממילא פקע ערבותן כמ"ש התומי' דאפי' אי של"ד מ"מ אמרי' דנכסים משועבודים בתורת ערב ודו"ק היטב. ועוד יש חילוק דאי אמרי' דהשיעבו' הי' מתור' ערב א"כ י"ל דמטלטלין ליתנהו מה"ת בכלל שיעבוד דעל המטלטלין לא סמך דעתו כמ"ש לעיל באות ה' בשם הריטב"א משא"כ אם השעובי' הי' בתורת קנין א"כ שפי' י"ל דהתורה שעבד' גם המטלטלין לרשות הבע"ח עוד יש חילוק דאי מתורת ערבות י"ל במע"פ ליכא שיעבוד מתור' ערבות דמע"פ על אמונתו הלוהו ולא על סמך קרקעות כמ"ש לעיל באות ב' משא"כ אם הי' בתור' קנין שפי' י"ל דאפי' במע"פ כיון שהי' חייב לו להמלוה בנכסי הלוה קנין קצת:
יא ונציע בקיצור החילוקים בס"ד דאי שיעבוד הי' מטעם ערבות יש לחלק בין שיעבוד בפיר' ובין מיני' למן הלקוחות ובין מטלטלי למקרקע ובין מלוה בשטר למע"פ אמנם אם הי' בתורת קנין א"כ כל דאמרי' דלא מצי הקנין לחול א"כ גם שיעבוד בפי' לא מהני דאין קנין לחצאין וגם אין חילוק בין מיני' ללקוחות דמלקוחות נמי מצי גבי מדינה כיון שיש לבע"ח שיעבוד מתורת קנין וקנינו קדם לקנין הלקוחות וגם אין חילוק בין קרקע למטלטלי דעל המטלטלי נמי חל הקנין אי ס"ל ד"ת מעות קונות וגם אין חילוק בין מלו' בשטר למע"פ דבמע"פ נמי מצי לחול שיעבוד המלוה שהי' בתורת קנין על נכסי הלוה כמ"ש ודו"ק היטב:
יב ומעתה אם בין תבין את כל אשר לפניך אלו החילוקים נפתח לנו שערי בינה בס"ד להבין סוגי' הגמ' ושיתורצו כל אלו הקושיות בס"ד מבלי שיצטרך לכפול אותם. הנה עולא אמר ד"ת אחד מלוה בשטר ואחד מע"פ גובה מן הלקוחות מ"ט שיעבוד' דאורייתא כלומר דמה"ת יש להמלוה קנין בנכסי הלוה וא"כ מדינ' שפיר גובה מן הלקוחות דקנין של הבע"ח קדם ופרשב"ם שפיר מדכתיב יוציא אליך את העבוט והנה אי הו"א דשיעבוד הי' רק מתורת ערבות ח"כ ל"ש שיעבוד על המטלטלין דעל מטלטלין לא סמך דעת המלוה וע"כ דשיעבוד הי' מתורת קנין וא"כ לא קשה קושי' התוס' הא הוי מיני' דמ"מ אי הו"א דשיעבוד לא מצי לחול מתורת קנין משום דאין הקנאה לחצאין א"כ מני' נמי ל"ש קנין לחצאין וגם לא מצי לחול השיעבוד מתורת ערבות כלל על המטלטלין דעל מטלטלין לא סמך דעתו וע"כ דשיעבוד הי' מתורת קנין וא"כ גובה מלקוחות נמי דקנין של הבע"ח קדם לקנין הלקוחות ואין סברא לחלק בשיעבוד מיני' לשיעבוד לקוחות כיון שהי' בתורת קנין וקאמר שפיר מ"ט ש"ד כלומר דמה"ת חל השיעבוד בתורת קנין וא"כ ממילא גובה מלקוחות נמי וזה שפי' מוכח דהי' בתורת קנין דאי רק מתורת ערבות לא הי' חל על המטלטלין דלא סמך עליהו דעת המלוה ופריך הגמ' אי הכי מלוה בשטר נמי כלומר דבשלמא אי הוי אמרי' דשל"ד בתורת קנין רק בתורת ערבות שפי' יש לחלק דבמלוה בשטר דווקא אז סומך המלוה על הנכסים משא"כ במע"פ דבלא"ה צריך לנאמנו' הלוה דהא מצי לכפור לו לגמרי לא על סמך נכסיו הלוהו [והשת' הי' ס"ל דאפי' אי רק בתורת ערבות נמי מצי גבי מן הלקוחות מדינה ולא כמ"ש התומי'] משא"כ אי שיעבוד הי' מתורת קנין א"כ מאי חילוק בין מלוה בשטר למע"פ ומ"ט לא תקנו במלוה בשטר נמי לפסיד' דלקוחות דהא במלוה בשטר נמי יזדמן לפעמים שהלקוחות אינו יודעים כלום כמ"ש בס' תורת חיים במתני' ומשני התם אינהו דאפסיד אנפשיהו כלומר דכיון דדרך שמלוה בשטר יש לו קול ועפ"י הרוב אינהו דאפסיד אנפשיהו לא פלוג רבנן ובכל גוונא העמידו על דין התורה לגבות מן הלקוחות ועי' בס' תורת חיים ודו"ק היטב:
יג רבה אמר ד"ת אחד מלוה בשטר וא' מע"פ אינו גובה אלא מבנ"ח נשמר בלשונו ולא קאמר אינו גובה לא מן היורשים כמו רב ושמואל בסמוך דאינהו ס"ל דשיעבו' נכסים ליכא כלל מה"ת רק משום מצות פריעה בע"ח יורדי' לנכסי הלוה וא"כ כל שמת הלוה ונתרוקנו לרשות יורשים אינו גובה מה"ט משא"כ רב' סובר של"ד היינו דשיעבוד מתורת קנין אינו מה"ת וא"כ אינו גובה מן הלקוחות אבל כל שהנכסים הם ברשות יורשים שפיר גובה מהם דברשות יורשים נמי הוי בכלל נכסים בני חורין דהא אפי' אם הם ברשות יורשים נמי אינו משיעבוד' לשום אדם ולכך קאמר מ"ט אינ' גובה אלא מבנ"ח ולא מן הלקוחות של"ד כלומר דשיעבו' לא הוי בתורת קנין רק בתורת ערבות וא"כ לא מצי גבי מן הלוקח כיון דמ"מ אין לבע"ח שום קנין בהם כמ"ש לעיל באות י' ונסתיענו מדברי התומים סי' מ"ט ס"ק י"ט דאפי' אי של"ד הנכסים הם משיעבוד' בתורת ערב וכמ"ש דשיעבו' מתורת קנין לא הוי מה"ת ופריך הגמ' מי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו ואי אמרי' דשיעבו' לא הוי מה"ת רק בתורת ערב אמאי יטול הבכור פי שנים בשלמא אי הוי בתורת קנין ויש לו בהם קנין משעת הלואה שפיר נוטל הבכור פי שנים משא"כ אי לא הוי רק בתורת ערבות אמאי יטול פי שנים ועי' מ"ש לעיל אות ה' בישוב דברי הרמב"ם בס"ד וא"כ ל"ק קושיות התוס' הא מיירי מיני' הא דגבו קרקע ובמיני' וודאי ש"ד דהגמרא פריך שפיר דאי ס"ד דשיעבו' לא הוי מתורת קנין משום דאין קנין מהני לחצאין כסברת הריטב"א א"כ במיני' נמי לא קני ואמאי יטול פ"ש כיון דלא הי' לו בו קנין משעת הלואה לא קרינן בכל אשר ימצא לו ולא קשה דלמא הכא מיירי ששיעבוד בפיר' כקושי' הפנ"י דזה אינו דהא רב' ס"ל דשיעבו' לא מצי לחול מתורת קנין ולכך אינו גובה מן הלקוחות וכיון דהקנין לא מצי לחול מטעם דאין הקנאה לחצאין א"כ אפי' שעבד בפיר' לא מהני כיון דלא מצי לחול כלל וע"כ מדקאמר גבו קרקע יש לו דיש להמלוה קנין על נכסי הלוה משעת הלואה וא"כ מוכח דשיעבו' שפיר חל בתורת קנין וא"כ פריך שפיר אמאי אינו גובה מן הלקוחות ודו"ק היטב:
יד והנה עד כה היו דברינו דלמאן דס"ל שיעבו' מתורת קנין שפיר אמרי' דגובה מן הלקוחות דקנין של הבע"ח קדים ומאן דס"ל דשיעבו' אינו רק בתורת ערבות אינו גובה מן הלקוחות כמ"ש לעיל בס"ד. אמנם לכאורה י"ל ג"כ אפכא דאי השיעבו' הי' בתורת קנין מ"מ אמרי' דאינו גובה מן הלקוחות כיון דקנינו של הלוקח הי' קנין גמור וקנינו של הבע"ח הוי קנין קלוש דהא מצינ' לסלוקי בזוזי מן הנכסי' ואפי' הלוה בעצמו מצי לסלק אותו א"כ אע"ג שהי' בתורת קנין מפקיע קנין הלוקח את קנין של הבע"ח ולא מצי לגבות המינו דכל שמכר אח"כ הנכסים ללוקח נפקע קנינו של הבע"ח שהי' רק קנין גרוע והוי כמו נכסי לך ואחריך לפלוני ועי' ש"ע חו"מ סי' רמ"ח ובמס' ב"ב קל"ו ע"ב דג"כ קנינו של שני מבטל קנין הראשונה משא"כ אי שיעבו' הי' בתורת ערב א"כ במה שהלוקח לקח הנכסים והזיק ערבות הוי כמו מזיק שיעבוד' של חבירו ועי' בש"ע חו"מ סי' ק"ז סעיף ד' גבי יורשים שמכרו הנכסים ובסמ"ע שם ס"ק ט"ז אי כה"ג הוי מזיק שיעבוד' של חבירו וא"כ לפי"ז י"ל דאדרב' עולא סובר דשיעבו' הוי מטעם ערבות ולכך גובה מן הלקוחות דבמה שנסתלק ערבות הנכסים ע"י הלוקח הוי מזיק שיעבוד' של חבירו ולכך חייב לשלם הלוקח ורבה ס"ל דשיעבו' הוי מתורת קנין רק דלא הוי רק קנין גרוע והוי ממש כמו שהלוה הוא שייר לעצמו זכות בנכסים שיוכל למכרן בקנין גמור וא"כ ממילא מכיון שנמכרו ללוקח בקנין גמור לחלוטין מפקיע קנינו של הבע"ת שלא הי' רק קנין גרוע וא"צ לשלם לו מטעם מזיק שיעבוד' דהא מעיקרא לא נחית לנכסים רק בקנין גרוע. וא"כ לא קאמר הגמרא איפוך דרב' לעולא כלומר דרבה סבר אחד מלוה בשטר וא' מע"פ גובה מן הלקוחות ועולא סבר אינו גובה דאין זה מסוגי' הש"ס שהמקשן בעצמו ירצה לומר איפוך רק הכי קאמר כיון דכל קושי' הגמ' הי' אזלא אי אמרי' דרב' ס"ל דשיעבו' אינו מתורת קנין וא"כ אמאי יטול הבכור פ"ש ולכך קאמר וכ"ת איפוך דרב' לעולא כלומר לא כמו שאמרנו מעיקרא דרב' דס"ל אינ' גובה מן הלקוחות ס"ל שיעבו' לא הוי מתורת קנין רק איפוך דרב' כלומר דאדרב' דעולא ס"ל שיעבודא דאורייתא הי' בתורת ערבות ולכך גובה מן הלקוחות מטעם מזיק שיעבוד' של חבירו ורב' דס"ל דהי' רק בתורת קנין גרוע אמרי' דקנינו של הלוקח בקנין גמור מפקיע קנין גרוע של הבע"ח והוי כאילו התנו מעיקרא שישאר עדיין אותו זכות ביד הלוה להפקיע ממנו ע"י קנין גמור ופריך והאמר עולא ד"ת בע"ח דיני' בזבורי' והנה אי הו"א דלעולא עיקר השיעבו' הי' מטעם ערבות אמאי אינו גובה רק מן הזבורי' וכי לא סמך דעתו רק על הזבורי' דבשלמא אי ס"ל לעולא דשיעבוד הי' מתורת קנין שפיר אמרי' דאינו גובה מן הזבורית דכיון דהוי כאילו הלוה הקנה לו לשיעבו' חלק מנכסיו ואמרי' דכיון דלא פירש איזהו הקנה לו הגרוע כמו דאמרי' במוכר אחד משדותיו ועי' מס' מנחות ק"ח ע"ב גבי בית בביתי אני מוכר לך ועי' בש"ע חו"מ סי' רי"ד וא"כ מוכח דעולא ס"ל דשיעבו' הי' מתורת קנין וא"כ ע"כ רב' ס"ל של"ד דלא הוי בתורת קנין וא"כ קשה אמאי גבי קרקע יש לו ויטול פי שנים. וא"כ לא קשה נמי דלמא עולא רק מיני' קאמר דזה אינו דהא עכשיו לא ס"ד כלל שיסבור עולא לגמרי של"ד רק דס"ד דלמא עולא מוד' דלא הוי בתורת קנין וזה אינו מדקאמר בע"ח דיני' בזבורי' מוכח דשיעבו' הי' מתורת קנין וא"כ לרב' הי' מטעם ערבות וא"כ איך קאמר גבי קרקע יש לו ואמאי יטול פ"ש כיון דאין לו בו קנין וא"כ לא קשה נמי דלמא סובר רבה באמת של"ד רק משו"ה גבו קרקע יש לו דלמפרע הוא גובה דהא אי שיעבו' לא הוי בתורת קנין כלל וודאי לא מצינו למימר למפרע הוא גובה וכל עיקר קושי' הגמ' הי' רק להוכיח דרבה ס"ל דשיעבו' הי' בתורת קנין מדנוטל פי שנים ולכך הוצרך לתרץ לטעמא דבני מערב' קאמר ולי' לא ס"ל דלרבה באמת דשיעבו' לא הוי בתורת קנין אינו נוטל פי שנים:
טו ועפי"ז יש להבין מה שפירש הרשב"ם משיעבוד' מכורי' דהנה אי היינו מפרשי' הפיר' דמשיעבוד' היינו לבע"ח היינו נוכל לפרש דהבע"ח ג"כ יש לו בהם קנין מעיקרא לכך פרשב"ם דזה אינו דשיעבו' לא הוי בתורת קנין ולא שייך לקרותו אצל בע"ח משיעבוד' דאעפ"י שהם ערבי' לו אבל בכלל משיעבודי' אינו ושפיר חל הקנין ללוקח ולכך נקט משיעבודי' מכורי' כלומר דהוי מכיר' גמורה דבע"ח אין לו קנין בנכסים מעיקרא העולה מדברינו דג' דרכים יש בענין שיעבוד' דאורייתא דלעולא שעיבוד מה"ת שהי' בכלל קנין כאילו הי' קנוי נכסי הלוה להמלוה. ולרבה אין חל הקנין רק מ"מ מתורת ערבות שפיר משיעבודי' מה"ת ולכך לא נקט כמו רב ושמואל דאינו גובה מן היורשים דבאמת מן היורשים גובה כיון שהנכסים ערבי' לו לא נכנסים לרשות היורשים רק מלקוחות אינו גובה כיון שאין לו לבע"ח קנין בנכסים ולרב ושמואל דס"ל אינו גובה לא מן היורשים נמי ס"ל דשיעבוד נכסים לא הוי מה"ת כלל ואע"ג דרב ושמואל לא נקטו רק מע"פ היינו לפי התקנה דמלוה בשטר גובה משום נעילת דלת ולכך לא מצי נקטו מלוה בשטר אבל מה"ת באמת ליכא שום שיעבוד נכסים לרב ושמואל ולכך אינו גובה אפי' מן היורשים נמי ויבואר עוד בס"ד פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן ור"ל ודו"ק היטב כי הי' נכון מאוד בביאור שקלא וטרי' בסוגי' דגמרא ומתורצים כל הקושיות ודקדוקים שהבאתי לעיל באות ט' בס"ד. והעולה מדברינו הי' דאי אמרי' ש"ד אבל לא בתורת קנין רק מתורת ערבות לא מהני מה"ת רק לגבי יורשים ולא לגבי לקוחות כיון דלא קדם קנינו של בע"ח ללקוחות כמ"ש ויבואר עוד בס"ד:
טז בגמ' אמר ר"פ הלכת' מע"פ גובה מן היורשים ואין גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוי' ואין גובה מן הלקוחות דל"ל קלא וכ' הרי"ף סוף פ' גט פשוט דר"פ נמי ס"ל כעולא ש"ד והא דאצטריך לטעמא דנעילת דלת הכי קאמר כדי שלא תנעול דלת בפני לוי' אוקמי' אדאורייתא והקשו הראשונים במס' קידושין י"ג ע"ב כיון דר"פ ס"ל ש"ד למה הוצרך לטעמא דנעילת דלת לאוקמי' אדאורייתא וראיתי בשעה"מ פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ד' שתירץ עפ"י מ"ש התוס' אליבא דרב ושמואל ד"ה אינו גובה לא מן היורשים דאע"ג דלענין יורשים אין חילוק בין אית לי' קלא או לא א"כ מ"ט מע"פ אינו גובה מן היורשים מפני התקנה כמו מלוה בשטר ותירצו דכיון דאינו חושש לגבות מן הלקוחות לא תקנו חכמי' לגבות מן היורשים ג"כ וא"כ ממילא א"ש דר"פ אע"ג דס"ל ש"ד מ"מ הו"א דמע"פ אינו גובה מן היורשים דכיון דיודע דלא יגבה מן הלקוחות עפ"י תקנ"ח משום פסיד' דלקוחות א"כ אינו חושש ליורשי' ג"כ לכך קאמר שפיר דמשום נ"ד אוקמי' אד"ת ע"ש ונראה להסביר דבשלמא אליב' דרב כיון דבאמת אין לו שום שיעבוד עליו לא עשו חכמים תקנה לגבות מן היורשים כיון דאיהו בעצמו לא חייש לנעילת דלת דהא לא יגבה מן הלקוחות משא"כ אי ס"ל ש"ד לא אמרינן דהוא מוחל השיעבוד רק אנו אומרים שהאמינו שלא ימכור נכסיו ללקוחות וישאר חייב לו משא"כ לענין יורשים באמת רק על סמך נכסיו הלוה לו ושפיר גובה מן היורשים. ויש לפרש עוד דר"פ אע"ג דס"ל ש"ד מ"מ לאו בתור' קנין רק הנכסים משיעבודים בתורת ערבי' וא"כ במע"פ הו"א דלא שייך לומר שהנכסים ערבים לו דרק על אמונתו הלוהו כיון שמלוה לו בלא שטר לכך אשמעי' ר"פ דגם במע"פ מלוה לו על סמך קרקעותיו רק שמחזיק אותו לאיש נאמן שלא יפקיע הנכסים ממנו משא"כ לענין יורשים דלא שייך רק נשאר הדבר על ד"ת ואמרי' דיהי' נעיל' דלת אם לא יגבה מן היורשים ואע"ג דאמרי' מס' גיטין נ' ע"א דלא מסיק אדעתי' דמת לוה ונפלו נכסיו קמי' יתמי וא"כ ל"ש נ"ד לענין היורשי' היינו דווקא התם דמ"מ יקנה מן הזבורית לא ימנע להלות משא"כ שלא יגבה כלל ירא המלוה להלות לו ויהי' נעילת דלת ולכך תקנו לגבות מן היורשי' ודו"ק ועי' מס' ב"ב מ"ב ע"א תוס' ד"ה מלוה ע"פ ודו"ק:
יז עוד יש ליישב דעת הרי"ף דהנה לעיל באות ה' הבאתי דברי התוס' מס' בכורות כ"ב ע"א דמה"ת גם מטלטלי משתעבדי. והנה אי אמרי' שיעבוד' הי' רק מתורת ערבות לא שייך לענין מטלטלין דעל המטלטלין אינו סומך דעתו. אמנם אי אמרי' דשיעבוד הי' בתורת קנין שייך גם במטלטלין כמ"ש לעיל והנה משיטות הרי"ף דס"ל דאפי' מלוה בשטר מאוחר' קודם למע"פ מוקדמת וכתב הטור בחו"מ סי' ק"ד משום דס"ל דמלוה בשטר הוי כאילו מכר לו נכסיו ועי' בש"ע חו"מ סי' ק"ד סעיף י"ג שפסק כרב האי גאון דמע"פ מוקדמ' קודם למלוה בשטר מאוחר מ"מ דעת הרי"ף ע"כ דשיעבוד הי' מתורת קנין וא"כ שייך גם במטלטלין אמנם ע"כ שייך לומר דמתורת קנין גם מטלטלין משיעבודים הי' דווקא אי אמרי' מעות קונות וא"כ ה"נ קנה המטלטלין במעות להלוה משא"כ אי בעינן משיכה מה"ת לא שייך שיעבוד על המטלטלין דמטעם ערבות אינו סומך דעתו וקנין ליכא כיון דבעינן משיכה והנה ר"פ קאמר גובה מן היורשים ונקט סתמא משמע אפי' מטלטלין וקשה כיון דבמטלטלין ל"ל שיעבוד רק אי אמרינן מעות קונית וכיון דבאמת הפקיעו חכמים קנין מעות אמאי יהי' חל השיעבוד על המטלטלין לכך קאמר דמשום נעילת דלת אוקמי' אדאורייתא דמעות קונות וממילא גם המטלטלין משיעבוד' מה"ת ודו"ק היטב. והנה יש לעיין בכל מע"פ מוקדמ' אמאי לא יגבה מן הלקוחות ג"כ למאן דס"ל ש"ד כיון דעיקר הטעם דמע"פ אינו גובה מן הלקוחות הי' משום פסידא דלקוחות והכא אם המע"פ לא יגבה יגבה המלוה בשטר מאוחרת וא"כ אמאי לא אוקמי' אדין תורה שיגבה מע"פ המוקדם למלוה בשטר וצ"ל דכל שמלוה ע"פ הוי כאילו מחל השיעבוד בשעת הלואה לענין הלקוחות כמ"ש לעיל דהוא הי' מאמין להמלוה שלא ימכור נכסיו לאחרים ויפקיע זכותו משא"כ לענין הלואה ל"ש לומר שהאמינו דאולי ידחוק למעות ויהי' מוכרח ללות בשטר ולכך מבני חרי שפי' יש לו קדומ' למלוה בשטר מאוחר' לשיטת רה"ג ודו"ק:
יח בש"ע סי' ק"ז סעיף ד' כתב וז"ל יורש שמכר כל נכסי אביו ואין בע"ח יכול לטרוף מן הלקוחות כגון שמכרם לעכו"ם יש מי שאומר שגוב' מהדמים שביד היתומים וי"א שאינו גובה ע"ש ונראה דטעם פלוגתת' תלי' במה שהבאתי לעיל באות ו' דברי התומי' סי' ס"ו ס"ק מ"ג דיורשים משיעבוד' מכח שיעבוד הגוף דאי הו"א דהשיעבוד הגוף נפקע במית' הלוה גם שיעבוד נכסים פקע והנה לפי"ז כיון דהיורשים משיתבודי' מכח שיעבוד הגוף א"כ אפי' אין כאן נכסים לגבות דהיינו שמכר אות' לאחרים מ"מ מכיון שמת הלוה ונשארו אז נכסי' נשתעבדו בשיעבו' הגוף והוי היורשים כלוה ממש וחייבים אע"ג שמכרו הנכסים משא"כ אי אמרי' כמ"ש הקצה"ח דרק שיעבוד נכסים נשאר ואע"ג דמת הלוה נפקע שיעבוד הגוף מ"מ נשאר שיעבוד נכסים כיון דלא ע"י המלוה נפקע שיעבוד הגוף וא"כ שפיר אמרינן מכיון שלא נוכל לגבות מהנכסים כיון שמכרה לעכו"ם ושיעבוד הגוף ליכא אינו גובה מן היורשים ומטעם מזיק שיעבודו של חבירו אינו חייבים כמ"ש שם הסמ"ע ס"ק ט"ו דלא קרי מזיק כיון דלא קלקל גוף השדה מ"מ הא דמשמע דאם מכר ללקוחות ישראל יוכל המלוה לגבות מן הלקוחות פשיטא דהיינו דווקא במלוה בשטר אבל במע"פ פשיטא דאע"ג דדינו לגבות מן היורשים מ"מ אם קדמו היורשים ומכרו אינו גובה מן הלקוחות דהא היורשים לא גרעו מאם הלוה בעצמו מכר דאינו גובה מן הלקוחות ודו"ק:
שער ב
אנא אלקי ישועתי משגבי ומגיני חניני לגלה עמוקות בסוגיא דהרהינו ובזה אבא לבאר חלק שני בשיעבוד' דאורייתא לענין נכרי מישראל. אלפיני בדת האל. ידיך עשוני ויכוננוני. עדותיך הביניני. זאת היתה לי. ראה כי פקודיך אהבתי:
יט במס' פסחים ל' ע"ב במשנה נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה וישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה. והנה יל"ד מ"ט לא נקיט במתני' הדין בפסח גופא אם עובר בב"י אי אינו עובר ונקיט לאחה"פ וכבר עמדו בזה המפורשים ועי' בס' ראש יוסף על מס' פסחים. והנה לכאורה י"ל לס"ד דטעמא דשרי בנכרי שהלוה לישראל הי' משום דלמפרע קנה הנכרי א"כ אפי' אם היה באחריות של ישראל עד זמן הגביה מ"מ כיון דגבאו לבסוף וקנה לי' הנכרי למפרע א"כ אע"ג דישראל עבר עלי' בב"י מצד קבלת אחריות דלא גרע מחמצו של נכרי והי' באחריות הישראל מ"מ מותר לאחה"פ לפי דברי ר' יונה בירושלמי מס' פסחים פ"ב הלכה ב' דחמצו של נכרי שקבל עליו אחריות אע"ג דעובר ישראל בב"י לא קנסו לאחה"פ דהא הוי חמצו של נכרי מ"מ ועי' בס' חק יעקב סי' ת"מ ס"ק ד' שהביאו ג"כ וא"כ ה"נ כיון דקנה הנכרי למפרע הו"ל חמצו של נכרי וא"כ אע"ג דעובר בב"י מ"מ מותר לאחה"פ ולכך נקיט מתני' דינא לאשמעינן דמשכחת שמותר לאחה"פ אע"ג שעבר עלי' בב"י. ועיין בחידושי הרי"מ למס' פסחים בסוגיא שכתב ג"כ כה"ג מ"מ מדברי הראשונים לא משמע הכי דכפי הנראה ס"ל דכל ההיתר לאחה"פ תלי' רק אם אינו עובר בב"י מ"מ אפי' לדעת החולקים על ר' יונה בירושלמי וס"ל דכל שעבר בב"י מצד קבלת אחריות אסור לאחה"פ נמי מ"מ משכחת פתרא דעבר בב"י בפסח ואפ"ה לאחה"פ מותר דהנה בס' שאג"א סי' צ' העלה דישראל ונכרי שהיו שותפים בחמץ בפסח ולא ביערו וחלקו אח"כ גם חלק ישראל מותר כיון דבדרבנן אמרי' היכא שיהי' קולא אי נימא אין ברירה א"כ אמרי' אין בריר' וא"כ אפשר שהחלק שיש לו לישראל הי' של נכרי דלא אמרי' זהו חלקו המגיע משעה ראשונה לכך כיון דאין ברירה ולכך הכל שרי ע"ש שהאריך ועי' בס' מקור חיים סי' תמ"ח שרוצה לדחות דבריו והנה נחזי אנן גבי הך חמץ שהלוה הנכרי עליו מסתמא לא קנה הנכרי רק מה ששוה כנגד החוב ולא יותר ועיין בחו"מ סי' ע"ב סעיף ב' ובתומי' שם ס"ק י"ג וא"נ על החמץ ששוה יותר מן החוב דלא שייך למפרע הוא גובה פשיטא דעובר הלוה הישראל בב"י ומ"מ מותר לאחה"פ דהא כיון שהלוה נוטל בחזרה מן החמץ מה שיעלה יותר לאחר הגבוי מן החוב אפש"ל שזהו חלקו של נכרי כמ"ש השאג"א ובכה"ג אפי' מאן דלא ס"ל כר' יונה בירושלמי נמי מותר דהא כיון דאפשר שזהו חלקו של נכרי לא עבר הישראל בב"י על זהו החמץ כלל ודו"ק. וא"כ א"ש דמתני' לא מצי נקיט אינו עובר בב"י דלא פסיקא לי' למתני אינו עובר דהא אם החמץ שוה יותר על החוב עובר עליו ומ"מ מותר לאחה"פ הכל אפי' מה שנשאר מן החמץ יותר מן החוב כיון דאין ברירה כמ"ש השאג"א ואשמעי' מתני' כסברת השאג"א דאפי' היכא דעובר בב"י נמי משכחת דמותר לאחה"פ כסברת השאג' ארי' ולקמן בסוגיא נבאר בזה דעת הר"מ בס"ד עי' לקמן באות מ"ז: (ב) ברש"י ד"ה ישראל וז"ל כיון דמטא זמני' ולא פרעי' מההוא שעתה דאוזפי' קם לי' ברשותי' וא"כ משמע להדי' דהיכא שפדאו הנכרי לבסוף אינו אסור והקשה בס' ראש יוסף אמאי אינו עובר אפי' כשפדאו בסוף דהא מ"מ כל ימי הפסח הי' ספק דלמא לא יפדנו והיינו אי אמרי' דמספק נמי עובר בב"י ועי' ברש"י ל"א ע"ב ד"ה הגעתיך ונרא' דהנה לכאור' כפי הנרא' מסוגיא הא דבישראל שהלוה, לנכרי עובר הי' משום דקני משכון וא"כ כיון דעיקר קנית המשכון הי' משום דתפיס לי' אזוזי כדמשמע במס' שבועות מ"ג ע"ב ובמס' ב"מ פ"ב והנה חמץ בפסח כיון דלא שוה מידי א"כ אמאי יעבור בב"י ולא דמי לשאר חמץ דאע"ג דנמי אינו ברשותו מ"מ עובר בב"י משום דעשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו התם דווקא משום דעיקר החמץ באמת הי' שלו ורק שלענין שאיסור החמץ יפקיע אותו מרשותו לזה אמרי' דעשאו הכתב כאילו הי' ברשותו ועי' בנו"ב מד"ק לאו"ח סי' י"ט שכתב כן משא"כ הכא במשכון דכל עיקר זכיתו הי' משום דע"י המשכון בטוח על מעותיו וא"כ כיון דאיסור חמץ מפקיע ממנו אותו הזכות כיון דנאסר בהנא' ולא שוה מידי אמאי עובר בב"י אמנם זהו טעות דהא אי נימא דלא עבר בב"י וא"כ מותר לאחה"פ ממילא שוה המשכון מעות ושפיר יש לו זכות בו אי נימא דאפי' אם אין הנכרי פודהו לא יעבור בב"י וממילא הוכרחנו לומר דעובר אמנם כן היינו דווקא אי נימא דאפי' לא פדה הנכרי נמי יהי' מותר משא"כ לפי האמת דאמרי' כי לא פדאו הנכרי באמת אסור א"כ לא קשה כי פדאו הנכרי נמי יעבור מספק דלמא לא יפדנו והיא שלו דזהו אינו דהא כיון שלא שוה מידי כשאין הנכרי פודהו א"כ ממילא נסתלק מיד כל כח וזכות שהי' לו המלוה על זה המשכון דהא אם לא יפדנו לא יהי' שוה מידי ולא יבא לידי גובינא דהא יהי' אסור באמת אם לא יפדנו הנכרי וא"כ ממילא אינו עובר למפרע כשפדאו הנכרי דמיד כשמגיע פסח פקע כחו וזכותו של המלוה מזה המשכון כיון דאם אינו פודהו אסור לי' וא"ש דאינו עובר ודו"ק היטב ולקמן באות ל' הרחבנו הדבר יותר בס"ד:
נבאר בס"ד קצת שיטות הפוסקים וחילוקי דינים השייכים בסוגיא זו: (כא) דעת הרמב"ן על התורה פ' בא והגאונים בהמכלתא דחמץ של ישראל שהי' ברשות הנכרי בפסח אינו עובר בב"י אמנם דעת הרמב"ם פ"ד מהלכות חו"מ וכן דעת הרא"ש דכיון דעיקר החמץ הי' של ישראל עובר אף שהי' ברשות הנכרי וז"ל הרא"ש פ"ק דמס' פסחים ונ"ל דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של בעלים הי' וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמיר' ממונו קרינא בי' ביתו וההוא דמכלת' מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל הרא"ש ועי' בש"ע או"ח סי' ת"מ הרי עכ"פ דגבי נכרי שהלוה לישראל אע"ג דהוי באופן דלא קנה הנכרי כגון בלא א"ל מעכשיו מ"מ כיון שהרהין החמץ אצל הנכרי וברשותו הי' שוב אינו עובר מה"ת בב"י ועי' בר"נ מס' פסחים ה' ע"ב דמסקנתו כשיטת הגאונים דכל שהחמץ הי' ברשות הנכרי בימי הפסח אינו עובר מה"ת בב"י רק מדרבנן ומדברי רש"י יש להוכיח דס"ל נמי כדעת הר"נ דכל שהיה החמץ ברשות הנכרי אינו עובר מה"ת דז"ל רש"י במתני' ד"ה נכרי ולקמן בגמ' מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח דכיון דמטא זמני' ולא פרעו וכו' אגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידי' עכ"ל ולכאורה יל"ד מה בעי רש"י במה דקאמר ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח. אמנם להנ"ל א"ש דהנה הר"נ הקשה בסוגי' דמה בכך שהרהין אצל הנכרי וגם א"ל מעכשיו מ"מ אמאי לא עבר בב"י בפסח מטעם הואיל ואי בעי פריק לי' כמו בחלה דאמרי' דעובר בב"י הואיל ואי בעי מתשל עלי' ותירץ הר"נ דכיון דמחוסר ממונ' ל"א הואיל. אמנם הך סברת הר"נ דבמחוסר ממונא ל"א הואיל לאו לכ"ע ס"ל שהרי הר"מ פסק באמת דבעינן דווקא שיגיע זמנו קודם הפסח וכתב הה"מ פ"ד מהלכות חו"מ הלכה ה' דטעמ' דס"ל דבעי' הגעת זמן קודם הפסח דאלא"ה עבר ישראל בב"י אע"ג דכשהגיע הזמן ולא פדאו אגלאי מילת' למפרע דשל עכו"ם הוא מ"מ עובר הואיל בידו לפדותו ולכך בעי' הגעת הזמ"פ קודם פסח ע"ש וא"כ י"ל דבזה גם רש"י ס"ל דאמרי' הואיל ובידו לפדותו אע"ג דמחוסר ממון רק די"ל דמ"מ אין הישראל עובר בב"י דהך דמה שהי' עדיין ברשות ישראל ע"י הואיל לא עדיף מספק חמץ דמ"מ איכא ספיקא שמא לא יפדנו [ואע"ג דלא אמרי' דמסתמ' לא יפדנו דכיון שאם יפדה אותו יעבור למפרע בב"י. ועי' בט"ז סי' תמ"א סוף ס"ק ב' די"ל דמשו"ה במה שוודאי לא יפדנו כיון דיהי' אסור לו משום זה אכתי אינו יוצא מרשותו דהא כל חמץ אפי' שלו נמי אינו ברשותו ואפ"ה עשאו התורה כאילו הי' ברשותו לעבור עליו לכך כל זמן שאין לנו איזה דבר אחר המכריח לומר שמסתמא לא יפדנו מלבד איסור החמץ לא אמרי' דנפיק מרשותי' ודו"ק] מ"מ י"ל דלא עדיף מספיקא עכ"פ דהא בידו לפדותו או שלא לפדותו וא"כ א"ש קושית הר"נ דבשלמא גבי חלה שהי' מונחת ברשותו שפי' אמרי' דעובר בב"י מספיק' הואיל ואי בעי מתשל עלה ואיכא ספק ב"י עכ"פ משא"כ הכא גבי נכרי שהלוה על חמצו דהחמץ מונח ברשות הנכרי א"כ בלא"ה ליכא ב"י מה"ת רק מדרבנן שפי' אמרי' דבמה שאינו שלו רק ע"י הואיל ואי בעי פדאו כיון דלא הוי רק ספיקא אם יפדנו לא נחשב כשלו מטעם הואיל דהא אפי' אם יפדנו באמת נמי לא עבר מה"ת רק מדרבנן דהא החמץ הי' ברשות הנכרי וזה כוונת רש"י במ"ש ושוהה אצל הנכרי ודו"ק. אמנם הר"מ לשיטתו דפסק דאפי' ברשות הנכרי נמי עובר בב"י בפ"ד מהל' חו"מ הלכה ב' וא"כ שפיר קשה אמאי מותר דנכרי שהלוה לישראל הא אכתי הי' שלו מטעם הואיל ואי בעי פדאו ועי' מג"א סי' תמ"א ס"ק ג' ולכך פסק דמיירי שהגיע הזמ"פ קודם פסח וא"כ לא היה בידו לפדותו ודו"ק ולקמן נבאר עוד בס"ד כוונה אחרת בדברי הר"מ:
כב ולענין אי עובר מספק בב"י כתב המהרש"ל על רש"י בד"ה ישראל שהלוה לנכרי וכו' אינו עובר לאחה"פ אם נהנה ממנו עי' ל"א ע"א ברש"י דיבור הנ"ל וכתב המהרש"ל וז"ל נ"ב דאי לענין ב"י וב"י לא הול"ל אחה"פ אלא בוודאי לענין הנאה איירי וס"ל להאי תנא פשיטא דאינו עובר בב"י דשמא יפדה הנכרי ואפי' כשלא פדה אחה"פ מ"מ ספק היה בתוך הפסח וס"ל דאין אומרים שיהי' עובר למפרע בב"י אבל לקמן בברייתא דנכרי שהרהין פת פורני וכו' לא הזכיר שם אחה"פ בוודאי איירי לענין שיעבור בב"י וס"ל דשפיר עבר למפרע א"כ האי תנא רבות' קמל"ן דאפי' לענין הנאה אינו עובר וכ"ש שאינו עובר לענין ב"י אבל מ"מ תימא לפי מה דמסיק דפליגי אי ישראל קונה משכון מן הנכרי וא"כ לפי"ז אינו תולה במה שפודה הנכרי אי לא דאי קונה המשכון עובר ישראל אפי' פדאו הנכרי וא"כ לפי"ז לא הו"ל למנקט אחה"פ שהרי אין חילוק בין תוך הפסח לאחה"פ עכ"ל מהרש"ל ועי' מהרש"א הנה מפורש יוצא מדברי מהרש"ל דברייתא דישראל שהלוה לנכרי על חמצו מדלא נקט רק בלאחה"פ דמספק אינו עובר בב"י ולכך אפי' לא פדה הנכרי נמי אינו עובר וברייתא דנכרי שהרהין פת טורני ס"ל דמספק נמי עובר בב"י וכן כ' רש"י שם להדי' בזה הגעתיך ואע"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב"י הרי להדי' דס"ל להך ברייתא דמספק נמי עובר בב"י וכבר הבאתי לעיל באות כ' מ"ש הראש יוסף דמרש"י במתני' ד"ה ישראל שכ' וז"ל כיון דמטא זמנא ולא פרעי' מההוא שעת' דאוזפי' קם לי' ברשותי' משמע הא פדאו הנכרי לבסוף לא עבר מ"מ כפי הנראה איכא בזה פלוגתא דתנאי הך ברייתא עם הברייתא דפת פורני וראיתי בס' פר"ח סי' תמ"ח ס"ק ג' שהחליט לענין מתנה ע"מ להחזיר דעובר מספק בב"י והביא ראיה מברייתא דנכרי שהרהין פת פורני דמשמע דעובר מספק בב"י דשמא לא יפדנו הנכרי וכתב שם וז"ל פירוש לפרושו כיון שאם אינו פורע עובר עליו אף אם לא הגיע הזמן עובר ע"ש ולא זכיתי להבין איך החליט הדין בפשיטות כ"כ דעובר מספק בב"י ולא שת לבו לדברי מהרש"ל שהראתי דהוכיח להדי' מברייתא דישראל שהלוה לנכרי דמספק אינו עובר:
כג דעת בעהמא"ו והרא"ש דהא דמוקמי' דסוגיא דמתני' נכרי שהלוה לישראל מותר בהרהינו ובדא"ל מעכשיו הי' כי היכא דנימא דקני לי' הנכרי למפרע דבכה"ג כלומר בהרהינו ובמעכשיו אפי' רבא מודה דלמפרע היא גובה, וא"כ לשיטתם אפי' במטלטלין נמי ס"ל למפרע הי' גובה ולאביי לא צריכין כלל אפי' במסקנה לאוקומת' דהרהינו דכיון דלא פדאו ממילא ברשות הנכרי קאי כיון דס"ל למפרע גובה אמנם דעת הרמב"ן במלחמות דלמסקנא לא אמרי' כלל אפי' לאביי למפרע גובה דלא אמרי' למפרע גובה רק בקרקע ולא במטלטלין והכא אפי' לאביי במסקנא נמי צריך לאוקומתא דהרהינו ולא משום גובאינא אלא בדר' יצחק קמפלגי כלומר בברייתא דישראל שהלוה לנכרי פלוגת' דת"ק ור"מ (ועי' תומי' סי' ס"ו ס"ק י"ז שהביא דעת הפוסקים דלאביי נמי ל"א למפ"ג רק במשכנת' או באפותיקי ע"ש ויבואר בס"ד בסוגי') ונעתיק לשון המלחמות וז"ל וכך היא הצעה של שמוע' דמעיקר' קס"ד דטעמא דאינו עובר ועובר משום למפרע היא גובה דלא קיימא לן אוקומת' למתני' אלא בהכי ולפום כן נמי מצריך לן לומר דגבי מטלטלי נמי פליגי אביי ורבא דלאביי למפ"ג אי נמי בדאקני לי' מטלטלי אגב מקרקע דגבי למפרע וטורף בשטר ובמסקנא כצ"ל פלוגת' דעובר ואינו עובר לאו משום גובה למפרע דאי נמי גובה למפרע בעלמא הכא בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה דע"כ ל"א אביי למפ"ג אלא במקרקע ושטר דכיון דאי נמי זבין ואקדיש אתי מלוה וטריף כי מטא זמנא ולא פרעי' אגלאי מילתא למפרע דברשותי' דמלוה הוי קיימי לוה לא מצי מזבין מלוה מצי מזבין אבל במטלטלי כיון דאילו זבין ואקדיש או אורית לי' פקע שיעבודי' אשתכח דהשתא הוא דקני לי' לוה מזבין מלוה לא מזבין דליכא מילתא דתרווייהו מזבני אלא הכא לכ"ע (כלומר בין לאביי ובין לרבא) בשהרהינו אצלו ולא משום גובאינה אלא בדר' יצחק קמפלגי (כלומר ת"ק ור"מ) מ"ס קני לי' ומ"ס לא קני לי' וכו' ונלמוד עוד לפי פי' הזה דהא דאר"מ עובר הי' משום דקני לי' כדר' יצחק ולא משום דאמרי' הואיל ואבא שום צד במשכון דקני' מהני לי' תפיסתו לגבות למפרע עכ"ל הצריך כעת לענינינו. והנה א"כ לדעת בעהמא"ו והרא"ש תלי' הכל אי עובר אי אינו עובר אי אמרי' למפרע גובה או מכאן ולהבא ותלי נמי אי גבאי לבסוף או לא דכשלא בא לידי גביה לא שייך למפרע גובה כמ"ש התוס' להדי' מס' ב"ק ל"ג ע"א ד"ה הקדישו ניזק ע"ש ולשיטת הרמב"ן לפי המסקנא אין כאן שייכות כלל לפלוגת' דלמפרע גובה דלא שייך רק במקרקע ולא במטלטלי ועובר ואינו עובר תלי' הכל אי קנה המשכון או לא וא"כ לאביי כמי צריכין לאוקומת' דהרהינו וגם אינו תלוי כלל אי פדאו או לא כיון דלא אמרי' כלל לעפ"ג רק הכל תלי' אי קנה המשכון או לא ולדברי הרמב"ן יש קצת סיוע מלשון הגמ' לבתר דפריק אלא אי אמרת מכול"ה גובה אמאי מותר בתנאה ברשות' דישראל הוי קאי הכא במאי מסקינן כשהרהינו אצלו ומדלא קאמר אמר לך הבמ"ע כדרך הגמ' בכל הש"ס וקאמר סתמא הכא במאי עסקינן מוכח כדברי הרמב"ן דלמסקנא הדרינן מסברת המקשן דתלי' טעמא דמתני' בלמפ"ג דכאן ל"ש כלל למפ"ג כיון דמיירי במטלטלי ולכך לכ"ע אצטריך לאוקמי מתני' בהרהינו ולכך אמר סתמא הבמ"ע ולא נקט אמר לך ודו"ק. ועי' רש"י ד"ה בשהרהינו דמשמע מפירושו נמי כדעת הרמב"ן דהטעם משום דקני לי' בתורת משכון ולא כמו שפיר' במתני' דהטעם משום דקני לי' למפרע ויבואר לקמן בס"ד באות נ"ג:
כד והנה מ"ש לעיל באות כ"א דרש"י ס"ל כדעת הר"נ דכל שהי' החמץ ברשות אחרים אינו עובר מה"ת שוב ראיתי דלית' שהרי מדברי רש"י מס' פסחים ו' ע"א ד"ה יחד לו בית משמע דאפי' החמץ ברשות אחרים נמי עובר וע"ש תוס' ד"ה יחד לו ועי' בשו"ת שאג"א סי' פ"ג וא"כ נסתרים דברינו מ"ש לעיל מ"מ י"ל דאע"ג דלדינא לא ס"ל לרש"י הכ' מ"מ בפירושא דמתני' הכי מסתבר לי' לס"ד כמה שנבאר בס"ד שוב ראיתי דכה"ג בנכרי שהלוה אפש"ל דרש"י מודה דאינו עובר מה"ת אם הי' בבית הנכרי כמ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים דמכלת' מיירי בנכרי שהלוה ע"ש וא"כ א"ש דברינו אליבא דרש"י ג"כ דבנכרי שהלות גם לרש"י מודה דאינו עובר אם הי' בבית נכרי ונקט שפיר ושותה אצלי כל ימי פסח. עוד מצינו פלוגת' בירושלמי והבאתי לעיל באות י"ט בחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אם אסור לאחה"פ אע"ג דעובר עליו לכ"ע ודעת ר' יונה בירושלמי דאינו עובר עליו דכיון דרק מקנסא אסרו חכמים חמץ שעבר עליו הפסח לא קנסו רק בחמץ של ישראל ולא בחמץ של נכרי ור' יוסי פליג וס"ל דאפי' בכה"ג נמי אסור לאחה"פ אע"ג שהחמץ הי' של נכרי ועי' בשעה"מ פ"ד מהל' חו"מ הלכה ג' וברא"ש בסוגי' משמע דס"ל כר' יוסי דכל שעבר בב"י אסור לאחה"פ אע"ג שהחמץ הי' של נכרי. ובמ"ש לעיל בשיטות הגאונים דס"ל דכל שהי' החמץ ברשות אחרים אין המפקיד עובר ס"ל להב"י באו"ח סי' ת"מ דהי' מצד קבלת אחריות של הנפקד רק בכה"ג אין המפקיד עובר משא"כ אם הנפקד לא קבל עליו אחריות באמת המפקיד עובר אפי' לשיטות הגאונים אמנם השאג"א סי' פ"ג האריך להוכיח דלדעת הגאונים כל שהי' ברשות אחרים אין עובר אפי' אם הנפקד לא קבל אחריות. והנה בישראל שהפקיד אצל ישראל חבירו בש"ע סי' ת"מ סעיף ד' כתב וז"ל ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל חבירו אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות עובר המפקיד. ובאר הגולה הגיה שצ"ל אף המפקיד. כלומר וגם הנפקד עובר מצד קבלת אחריות דלא גרע מחמץ של נכרי וקבל עליו אחריות דהנפקד עובר רק היכא שהמפקיד הי' ישראל שניהם עוברים דהנפקד עובר מצד קבלת אחריות והמפקיד עובר כיון דעיקר החמץ היא שלו וע"ש בט"ז ס"ק ד'. אמנם הלבוש סי' ת"מ כתב לחלק דעד כאן לא רבתה התור' דבקבלת אחריות עובר רק כשהמפקיד הי' נכרי, אבל במפקיד ישראל אין הנפקד עובר אפי' קבל עליו אחריות ועי' צל"ח למס' פסחים ה' ע"ב שכתב טעם נכון דבמפקיד ישראל אין הנפקד עובר משום דכיון שהמפקיד הוא ישראל מיד כשיגיע ע"פ שעה ששית נאסר לו החמץ ולא שוה מידי וא"כ נפסק כח קבלת אחריות ואע"ג דכל חמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו היינו דווקא היכא שעיקר החמץ הי' שלו משא"כ הכא דרק משום קבלת אחריות אתינן עלה א"כ מיד שנאסר פקע חיוב שמירתו משא"כ גבי מפקיד נכרי דלא נאסר החמץ על הנכרי לא נפקע חיוב שמירתו אפי' לאחר זמן איסורו ע"ש והנה אע"ג דלדעת הלבוש אין עובר הנפקד אפי' בקבלת אחריות כיון שהמפקיד הי' ישראל מ"מ אם המפקיד חייב להנפקד והחמץ הי' אצל הנפקד במשכון הלבוש נמי מודה כיון דישראל מישראל וודאי קונה משכון עובר הנפקד שהוא המלוה וז"ל הלבוש סוף סי' ת"מ אבל ישראל שהלוה לישראל חבירו על חמצו והמשכון ביד המלוה קיי"ל ישראל מישראל קונה משכון והו"ל של המלוה ועלי' רמיא לבערו אפי' מה"ת עכ"ל ובס' אלי' זוטא הביא שם בשם הב"ח דמ"מ גם הלוה עובר בב"י דכיון דלא קנה המלוה לגמרי רק מתורת משכון גם הלוה עובר ע"ש וא"כ מצינו על חמץ אחד דשניהם עוברים הלוה שעיקר החמץ הי' שלו והמלוה שקנה אותו בתורת משכון ולכאורה זהו שלא כדברי הצל"ח בסוגיא במתני' דרוצה לומר כל שקנין הנכרי בתורת שיעבוד לחוד דאף שאינו לגמרי של הנכרי מ"מ גם של הישראל לא מחשב כיון דאין הלוה יכול להקדישו וא"כ אי לאו דחמץ מפקיע מידי שיעבוד לא הי' הישראל עובר וא"כ לפי"ז היכא שהחמץ הי' משיעבוד אצל ישראל חבירו דל"ש לומר שמפקיע מידי שיעבוד. דדווקא היכא שהי' בשיעבוד תחת הנכרי שייך לומר שאיסור חמץ מפקיע כיון דחמץ של נכרי אינו נאסר משא"כ אם אפי' כשהחמץ נשאר משיעבוד ג"כ נאסר ל"ש לומר שהחמץ יפקיע מידי שיעבוד וכן כתב שם הצל"ח להדי' במתני' בסוגיא וא"כ היכא שהחמץ הי' משעבוד לישראל המלוה כיון דבכה"ג ל"ש חמץ מפקיע מידי שיעבוד למה יעבור עליו הלוה ואין לומר דכיון דנאסר החמץ פקע שיעבודו דזה אינו דא"כ נימא דהמלוה לא יעבור עליו וע"צ דכיון דמ"מ קנה לי' מעיקרא בתורת משכון הו"ל כחמץ שלו ממש דאע"ג דנאסר ואינו ברשותו עשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו ומ"מ אמרי' דגם הלוה עובר כיון שעיקר החמץ הי' שלו א"כ ה"נ גבי נכרי אע"ג שהיה משיעבוד לנכרי אם אין לו בו קנין עובר עליו ישראל הלוה וא"כ זכינו לדעת היכא שהרהין חמץ אצל נכרי דבכה"ג אין החמץ מפקיע מידי שיעבוד בהרהינו כמ"ש רש"י מס' גיטין מ' ע"ב ד"ה חמץ דרק בלא הרהינו מפקיע מידי שיעבוד ע"ש היטב וע"ש בחי' פנ"י וא"כ לדעת הצל"ח כל שהי' משעובד תחת יד הנכרי המלוה תו אין הישראל עובר בב"י ולפימ"ש בשם הלבוש אע"ג שהי' משיעבוד להמלוה מ"מ גם הלוה עובר וא"כ ה"ה היכא שהי' משיעבוד אצל הנכרי מ"מ גם הישראל עובר. אמנם נ"ל דגם הצל"ח לא מפרש הכי דע"י מה שהחמץ משעבוד אצל אחרים תו לא יעבור בעל החמץ בב"י רק לס"ד שפרש כן משנתינו משא"כ לפי האמת כפי הנראה מסוגיא דגמ' הכל תלוי בקנין ולא בשיעבוד גרידא דכל שאין החמץ נקנה ממש להנכרי אע"ג שהי' משיעבוד אצלו מ"מ עובר בב"י. שוב ראיתי שהצל"ח גופא מפרש אח"כ הכא בדברי רש"י דמשום שיעבוד לחוד מה שהי' משיעבוד אצל הנכרי אפי' בגוונא שאין החמץ מפקיע מידי שיעבוד כגון בהרהינו אצל הנכרי מ"מ ע"י השיעבוד לחוד לא מהני שלא יעבור הישראל בב"י ולקמן באות ל"ט יבואר יותר בס"ד:
כה עוד רגע אדבר בענין ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד אחריות אם הנפקד עובר או המפקיד או שניהם עוברים ראיתי בס' דברי אמת בקונטרס חשוד דף ס"ח ע"ב שם שקבע בה מסמורות והיא דאי אמרי' דבר הגורם לממון כממון דמי א"כ הוי ממונו של הנפקד כיון שקבל עליו אחריות ואין המפקיד עובר אמנם אי ס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אע"ג דגבי חמץ רבתה התורה לחייב משום קבלת אחריות שיהי' נחשב כשלו לעבור עליו בב"י היינו רק שגם הנפקד חייב אבל מ"מ המפקיד ג"כ עובר כיון שמ"מ עיקר הממון הי' שלו והיא ג"כ עפ"י דרכו של הט"ז סי' ת"מ ס"ק ד'. והנה מכל מ"ש בדברינו ובשיטות הפוסקים יפרד והיה לארבעה ראשים אשר על כל אלה סובב והולך כל הסוגיא. א' אי החמץ ברשות אחרים עובר נמי בב"י כדעת הפוסקים שחולקים על הגאונים. ב' אי אפי' לדעת הגאונים דס"ל דפטור כל שהי' ברשות אחרים אי בעינן קבלת אחריות דווקא כמ"ש הב"י או כהשאג"א סי' פ"ג דכל שהי' ברשות אחרים אין עובר בב"י אפי' בלא קבלת אחריות. ג' אי חמץ כה"ג שעבר בב"י מכח קבלת אחריות ואינו שלו באמת אם הי' אסור לאחה"פ כדעת ר' יוסי בירושלמי או כדעת ר' יונה שמותר. ד' אי ע"י שמה שחמץ משעובד אצל אחרים ג"כ נפיק מרשותו שאינו עובר בב"י. ונתתי החמישית ג"כ אי עובר בב"י מספק ג"כ כמו בישראל שהלוה לנכרי דהוי ספיקא אם יפדנו או לא כמה שהבאתי לעיל באות כ"ב בס"ד:
בו נבאר קצת סברות בהני דינים שהבאתי לעיל בס"ד:
כו במס' פסחים ה' ע"ב מרבינן מקרא דלא ימצא דאפי' אין החמץ שלו רק בקבלת אחריות בעלמא נמי עובר בב"י ולא ממעטינן מקרא דלך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים רק בשאין אחריותו עליו. והנה לכאורה הו"מ לומר דשלו המופקד אצל אחרים באחריות אין המפקיד עובר אע"ג שעיקר הממון שלו דכמו דאמרי' דבקבלת אחריות הוי בכלל לך דשלך אי אתה רואה ה"נ בקבלו אחרים אחריות הוי נמי בכלל אתה רואה של אחרים דלענין חמץ הוי גזה"כ דאינו עובר רק מי שאחריותו עליו. וזה היא סברת הגאונים דכל שהי' ברשות אחרים אינו עובר וכדעת הב"י סי' ת"מ דמיירי שהי' באחריות אחרים ג"כ:
והנה יש לחקור מ"ט רבתה התורה לענין חמץ דבקבלת אחריות הוי כשלו ולכאורה י"ל ב' טעמים בזה. א' דכל שומר כיון דמשעת משיכה אשתעביד נכסי ועי' בס' שטמ"ק למס' כתובות ל"ד ע"ב ד"ה ופליגא דר"פ וא"כ כיון דאשתעביד נכסי ע"י קבלת אחריותו יש לו בו קנין במקצת ולכך ה"נ גבי חמץ כיון שנשתעבד לשמור אותו באחריותו קנה לי' במקצת ולכך עובר אע"ג שאין לו בו קנין גמור רבתה התורה דכל שיש לו בו קנין במקצת נמי עובר בב"י. אמנם הך טעמא לא שייך רק אי אמרי' דמשעת משיכה חייב באונסין משא"כ אי אמרי' דלא נשתעבד רק משעת אונסין א"כ כ"ז שלא נגנב החמץ אין לו בו שום צד קנין ול"ל דמהך טעמא יהי' עובר בב"י דיש לו בו צד קנין. והנה בנמ"י מס' ב"מ בסוגיא דשאולה ושכיר' כתב בדעת הר"מ דס"ל משעת משיכה אשתעבד נכסי ועי' בלח"מ פ"ג מהל' שאלה ופקדון וע' בר"מ פ"ג מהלכות גניבה הלכה ד' ובפ"א מהל' שאלה ופקדון הלכה ה' ושם אין מוכרח בדברי הר"מ לומר דס"ל דמשעת משיכה אשתעבד נכסי וע"ש בהה"מ ועי' בש"ע חו"מ סי' שמ"א סעיף ג' ובסמ"ע שם ס"ק י"ג מ"מ יהי' איך שיהי' הך סברא שכתבנו דמשו"ה רבתה התורה לעבור בב"י בקבלת אחריות משום שיש לו צד קנין היא דווקא אי אמרי' דמשעת משיכה אשתעבד נכסי וחיי ראשי שאחר שהעליתי כן מסברא דנפשאי דכל שומר יש בו צד קנין ומשו"ה עובר בב"י בקבלת אחריות ושזהו תלי' אי אמרי' דמשעת משיכה אשתעביד נכסי ראיתי כן בס' ברוך טעם בענין דהגל"מ שכתב כן וברוך שכוונתי לדעת חכמים:
כז אמנם אי אמרי' דרק משעת אונסין אשתעבד נכסי ל"ש הך סברא דהא משום קבלת אחריות גרידא אין לו עוד בו שום קנין כל זמן שלא נגנב צ"ל טעם אחר דכיון דקבל עליו אחריות הרי הוא רוצה בקיומו ולכך עובר בב"י ואע"ג שהפר"ח בסי' ת"נ כתב דגבי חמץ אין אסור רוצה בקיומו וע"ש בס' מקור חיים מ"מ הרי החק יעקב כתב שם דבחמץ רוצה בקיומו אסור וא"כ כיון שקבל עליו אחריות הרי הוא רוצה בקיומו ועפי"ז יש להסביר שיטת הרמב"ם שהביא הש"ע סי' ת"מ דאפי' אם אינו חייב לשלם מדינא רק שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם נמי עובר בב"י הי' נמי מהך טעמא דהא עכ"פ רוצה הוא בקיומו כיון שיודע שיכפהו לשלם אם יאבד משא"כ אי הו"א כטעם הראשון דבאחריות יש לו בו צד קנין ל"ש כלל גבי עכו"ם אלם דשם אין לו בו שום קנין מדינא ואין מהראוי לעבור עליו ואפי' אי נימא כמ"ש הנמ"י דהר"מ ס"ל דמשעת משיכה אשתעבד נכסים וא"כ י"ל אליבי' הטעם בקבלת אחריות משום צד קנין מ"מ לא נפלאת הוא לומר בדברי הר"מ דס"ל נמי בקבלת אחריות הטעם משום רוצה בקיומו ולכך גבי עכו"ם אלם נמי עובר בב"י ודו"ק:
כח ומעתה י"ל דהך מילתא דהגאונים שכתבו דכל שהי' ברשות אחרים אין המפקיד עובר וכפי הבנת הב"י דמיירי שהנפקד קבל אחריות יש לומר דתלי' בהני תרי טעמים שכתבנו דאי אמרי' דמשו"ה רבתה התורה בקבלת אחריות לעבור בב"י הי' משום דכיון שהי' באחריותו רוצה הי' בקיומו א"כ מעתה כל שהחמץ הי' באחריות אחרים לא אכפת לי' כלל אם יגנב או יאבד דהא יצטרכו לשלם לו וממילא הוי בכלל ביטול דהא עיקר ענין הביטול היא שלא יהי' נחשב בעיניו כלל וה"נ אם הי' באחריות אחרים הרי לא אכפת לי' עליו כלל ושפיר אמרינן דאינו עובר בב"י כל שהי' באחריות אחרים משא"כ אי אמרי' כטעם הראשון דבקבלה אחריות משו"ה עובר משום שיש לו בו צד קנין במקצת אין מקום כלל לסברת הגאונים לומר דאם הי' באחריות הנפקד שוב אין המפקיד עובר דהשתא ומה הנפקד שאין לו קנין גמור בהחפץ הנפקד אצלו ואפ"ה רבתה התורה כיון שיש לו בו עכ"פ קנין במקצת עובר מכ"ש המפקיד שעיקר הממון שלו ויש לו בו קנין גמור מכ"ש דעובר וזה ברור ולכך ס"ל להפוסקים החולקים על הגאונים דהמפקיד עובר אע"ג שהנפקד קבל עליו אחריות והיינו דווקא לפי הבנת הב"י דמ"ש הגאונים שאינו עובר על החמץ שהי' ברשות אחרים דמיירי שהי' באחריות הנפקד ודו"ק:
כט ועפ"י הנ"ל יש לומר נמי דפלוגת' דר' יונה ור' יוסי בירושלמי אי חמץ שקבל עליו אחריות אסור נמי לאחה"פ תלי' בהני תרי טעמים דלעיל דהנה באמת מסתבר מילתא דר' יונה שם דאיתא שם א"ר יונה (כצ"ל הגירסא ע"ש) חמצו של עכו"ם הי' ישראל שעבר עליו ולא ביערו וא"כ אין שייך למקנס בדבר שהי' של עכו"ם ולא מצינו שם שר' יוסי דפליג עליו והשיב לו מידי. אמנם לפימ"ש שם הפני משה ר' יוסי אמר לו ישראל שעבר עליו ולא ביערו ולכך קנסו כיון שעבר בב"י מ"מ קשה מ"ט יקנסו בשל עכו"ם. אמנם לפימ"ש א"ש דוודאי אי אמרי' דע"י קבלת אחריות יש לו בו קנין במקצת ומשו"ה עובר בב"י א"ש סברת ר' יוסי דשפיר שייך למקנס בהך חמץ לאחה"פ כיון שישראל הי' לו בו קנין במקצת עכ"פ משא"כ ר' יונה ס"ל דע"י קבלת אחריות אין לו בו אכתי שום קנין רק משום שרוצה בקיומו עבר עלי' בב"י ומ"מ גוף החמץ הי' לגמרי של נכרי ולא הי' להישראל בו שום קנין שפיר ס"ל דלא שייך למקנס לאחה"פ כיון דאין לישראל בו שום צד קנין ודו"ק. וא"כ זכינו לדין דמאן דס"ל דהמפקיד עובר אע"ג שהנפקד קבל עליו אחריות והיינו כמ"ש בטעם הראשון דהא דהתורה רבתה קבלת אחריות היא משום צד קנין וממילא גם המפקיד עובר דהא יש לו בו קנין טפי ס"ל בעי דלאחה"פ נמי אסור בקבלת אחריות כיון דהיה להישראל בזה החמץ צד קנין שפיר שייך למקנסי' לאחה"פ וא"כ א"ש מת דפשיטא לי' למג"א סי' ת"מ יסוף ס"ק א' דחמץ כה"ג אסור לאחה"פ וע"ש בחק יעקב ס"ק ז' ולפימ"ש א"ש דכיון דמכח אחריות יש לו בו צד קנין שפיר קנסו חכמים שיהי' אסור אחה"פ ודו"ק:
ל ובענין אי עובר בב"י מספק כגון בישראל שתלוה לנכרי על חמצו דהי' ספק בפסח אם יפדנו הנכרי הנה הט"ז סי' תמ"א ס"ק ג' כתב דעובר בב"י דלא גרע מקבל אחריות על חמצו של עכו"ם דשם אין שום צד שיהי' החמץ עצמו של ישראל משא"כ הכא דאם לא יפדנו העכו"ם נשאר החמץ לישראל ובמג"א שם ס"ק ד' כתב דאין הישראל מחויב לבערו שמא יפדנו העכו"ם ובס' מחה"ש הביא בשם א"ר דהמג"א מיירי שבטל החמץ ע"ש ובס' מקור חיים סי' תמ"א ס"ק ד' כתב דמשו"ה ס"ל להמג"א דאינו עובר מספק משום דאם לא יפדנו יוכל הישראל למחול על התנאי ולומר הרינו כאילו התקבלתי החוב וממילא אינו עובר למפרע ועי' מ"ש לעיל באות כ"ב בשם מהרש"ל דס"ל נמי דאינו עובר מספק בב"י ועי' במג"א סי' תמ"ח ס"ק ה'. אמנם צריך להבין הלא הט"ז הביא ראיה דעובר בב"י מספק ממ"ש רש"י להדי' בד"ה הגעתיך דעובר למפרע בב"י משום שמא לא יפרע העכו"ם. ונ"ל דהנה לכאורה דברי רש"י סותרי' זא"ז דבמתני' ד"ה ישראל כתב רש"י להדיא דכיון דמטא זמני' ולא פרעי' אגלאי מילתא למפרע דמההוא שעת' דאוזפי' ברשותי' הוי קאי משמע הא אם פדה אותו הנכרי אינו עובר ועי' בס' מחנה אפרים להלכות מאכלות אסורות סי' פ"ט שהביא נמי דברי רש"י אלו דאינו עובר מספק בב"י ובשעה"מ הקשה ג"כ עמ"ש התוס' ד"ה אלא הבמ"ע דלאביי מיירי כשפדאו הנכרי ולא בא לידי גביה ואמאי לא אמרי' כיון שאם אינו פודהו עובר השתא נמי עובר למפרע. ונ"ל דהנה לעיל באות כ' כתבנו דאפ"ל דלא עבר למפרע דכיון שאם לא יפדנו הנכרי יהי' אסור באמת א"כ נפקע כל כח וזכות שהי' לישראל על זה המשכון דהא עיקר קנית המשכון הי' שיהי' בטוח על מעותיו שאם לא יפדנו יגבה מן המשכון או שישאר בידו לחלוטין וכאן גבי איסור חמץ שאם לא יפדנו יהי' אסור לו ולא שוה לי' מידי א"כ ממילא אינו עובר כשפדאו לבסוף:
אמנם כן י"ל דהיינו דווקא אי אמרי' דכל עיקר קנין המשכנות הי' רק לשיעבוד ולערבות וא"כ גבי חמץ נפקע הערבות מיד כשיגיע איסור חמץ משא"כ אי אמרי' דבע"ח יש לו קנין ממש בגוף המשכון ועי' בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף י"ב ל"ש לומר דאינו עובר משום דאיסור חמץ מפקיע אותו מרשות המלוה דכיון שכבר היה לו בו קנין בגופו ממש שפי' עובר עליו דלא גרע משאר חמץ שהי' שלו קודם הפסח ולכשיבא פסח אינו ברשותו מחמת איסור הנאה ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו לעבור עליו ה"נ כיון שכבר הי' לו קנין בגוף המשכון קודם הפסח אע"ג דכשיגיע זמן איסור חמץ לא שוה לו מידי מ"מ עובר בב"י דלא גרע משאר חמץ שעשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו ודו"ק. ובזה י"ל דהך מילתא אי נימא דע"י שקנה המשכון עובר בב"י הי' נמי דווקא אי אמרי' דקני למשכון לגוף המשכון משא"כ אי לא קני לי' רק לשיעבוד גרידא באמת אינו עובר בב"י כיון שאין לו קנין בגוף החמץ רק לשיעבוד בעלמא. וא"כ א"ש דברי רש"י דבמתני' דלא מיירי רק מלאחר הפסח ס"ל לרש"י דמתני' ע"כ ס"ל דמתורת משכון אינו עובר בב"י רק אי אמרי' למפרע הי' גובה כגון בהרהינו דלדעת רש"י ע"י מה שהרהינו אצלו ס"ל לכ"ע למפ"ג וע"כ שפיר אינו עובר רק היכא שלא פרעו משא"כ כשפרע לו דל"ש למפ"ג כיון דלא בא לכלל גביה אינו עובר מספק דשמא לא יפרע לו דהא ממילא נפקע המינו כח וזכות שהי' לו על המשכון כמ"ש ומתורת משכון לחודא אינו עובר כיון דהמשכון באמת אינו שלו רק לשיעבוד בעלמא משא"כ בברייתא דנכרי שהרהינו פת פורני דמיירי אי עובר בתוך הפסח גופא בב"י דשם נקט עובר ואינו עובר ס"ל לברייתא ע"כ דלא רק משום דבא לכלל גבייה עובר בב"י רק כל היכא דקני לי' בתורת משכון ממילא עובר והלכך שפיר כתב רש"י דאפי' פרע לו עובר דשמא לא יפרענו ונמצא עובר למפרע וא"כ שפיר כתב המג"א דאינו עובר מספק דשמא לא יפדנו דהא אם לא יפדנו א"כ ממילא נפקע כל כח וזכי' שהי' לו בו דאם לא יפדנו באמת יהי' אסור לו ובגוף המשכון לא יהי' לו קנין רק לשיעבוד בעלמא וא"כ הא דקני לי' מתורת משכון אין כאן איסור ב"י היכא דלא בא לכלל גבייה שפדאו לבסוף העולה מדברינו אלו דאי אמרינן דקניין משכון הי' קנין בגוף החפץ ממש א"כ שפיר אמרי' דעובר בב"י מתורת משכון לחודא ולא תלי כלל בגובאינה כמ"ש הרמב"ן במלחמות משא"כ אי אמרי' דמשכון היא רק שיעבוד בעלמא א"כ מתורת משכון לחודא אינו עובר רק היכא שבא לכלל גביה בגוונא דנוכל לומר למפרע גובה לכ"ע והיינו לדעת רש"י במתני' בהרהינו דאז לכ"ע למפרע גובה או לשיטת הרא"ש דס"ל דבמעכשיו אמרי' לכ"ע למפרע גובה כמה שנפרש לקמן בס"ד ולכאורה י"ל עוד בעיקר הדין אי עובר מספק בב"י אי לא דתלי' במ"ש לעיל באות כ"ו אי הא דרבתה התורה בקבלת אחריות לענין ב"י אי הי' מטעם שיש לו בו צד קנין מיד להשומר באותו החמץ כיון שהי' באחריותו והיינו אי אמרי' דמשעת משיכה אשתעביד נכסים כמ"ש לעיל או די"ל טעם אחר דאע"ג דאין לו בו קנין כעת מ"מ רבתה התורה לעבור בב"י מספק דלמא מגנב או מתאביד וא"כ אי אמרי' דבקבלת אחריות אין לו בו שום צד קנין ואפ"ה עובר מספק או כמ"ש לעיל מטעם רוצה בקיומו א"כ ה"כ כה"ג היכא שהי' ספק אי שיהי' שייך רוצה בקיומו כגון בישראל שהלוה לנכרי על חמצו דיודע דאם לא יחזיר לו לא ישלם לו העכו"ם מעותיו והוי רוצה בקיומו עובר מספק בב"י ודו"ק: