תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער יאוש ושישנוי רשות
שער א
שער א אנא מלך שומע תפלה שמע נא קול שועי ורגשי בהמילה. לפניך אתיצב בחילה אל שוכן מעונה חנני מאתך דעה השכל ובינה בסוגי' דיאוש ושנוי קונ' והיא בכמה מקומות בש"ס וביחוד במס' ב"ק. ונתחיל להעתיק בריש פ' הגוזל עצים מס' ב"ק צ"ג ע"ב:
א במתני' הגוזל עצים ועשאן כלים וכו' משלם כשעת הגזילה והטעם דקנה הכלי בשנוי מעשה והא דחייב כשעת הגזילה היינו משום שמשעה שגזל נתחייב בהשבה ולכך משלם דמים מה שהי' שוה בשעת הגזילה והנה הך דעשאן כלים פליגי אביי ורב אשי בגמ' אביי ס"ל דהיינו בעצים משופי' ועשאן כלים דהו"ל שנוי החומר ואפ"ה קנה מדרבנן ורב אשי ס"ל דמתני' מיירי בשנוי שאינו חוזר כגון כלים ועשאן בנכאנו דהו"ל שנוי שאינו חוזר. והנה אפי' בשנוי שאינו חוזר צריך להיות נשתנה שמו נמי. וכן כתבו התוס' ס"ה ע"ב וכן פסק הח"א בחו"מ סי' ש"ס ותוס' לעיל ד"ה הם ולא שנויהם כתבו דלרבנן אפי' שנוי החוזר קונה מדאורייתא ועיין בס' קצה"ח סי' ש"ס ס"ק ב' אמנם בשנוי מעשה שאינו חוזר לכ"ע דקונה מה"ת ואפי' בלא יאוש וכן פסק בש"ע חו"מ סי' ש"ס. אמנם שנוי החוזר אינו קונה רק עם יאוש הביא בש"ע סי' שס"א בשם יש אומרים דיאוש עם שנוי גרוע והיינו שנוי החוזר מהני:
ב והנה בצמר וצבעו הביא בש"ע סי' ש"ס דהוי שנוי. אמנם היינו דווקא בצבע שאינו יכול להעבירו כגון קלא אילן וכן כתב שם בסמ"ע ס"ק צ"ז להדי' ומסוגי' דהכא נמי משמע דצבע הוי שנוי גרוע דהרי ר"ש בן יהוד' דס"ל דשנוי מהני כגון בטוואו וארגו ואפ"ה ס"ל בצבעו מצטרף דלא הוי שנוי כ"כ עיין בתוס' ד"ה ר' שמעון בן יהודא ולקמן נבאר בס"ד. אמנם בשנוי דחוזר כגון סתם צבע וודאי הוי שנוי גרוע והנה יל"ד על המחבר דבחו"מ כתב להדי' דשנוי החוזר אינו קונה בסי' ש"ס סעיף ה' וביו"ד סי' של"ג כתב גבי ראשית הגז דצבעו פוטר גבי לא תספיק לתנו לו עד שצבעו ואמאי סתם ולא פירש דדוקא בצבע שאינו חוזר אבל בצבע שחוזר חייב בראשי' הגז כיון דשנוי שחוזר אינו קונ' ע"ש בש"ע יו"ד סי' של"ג סעיף ג' ונראה דהנה לכאורה יש לעיין מ"ט דקיי"ל דשנוי גרוע לחוד' אינו קונה ויאוש לחודא נמי אינו קונה ויאוש עם שנוי גרוע קונ' בסי' שס"א סעיף ב' ונרא' דהענין הי' כך דהנה בכל דבר שיהי' נקנה צריך להיות ב' ענינים האחר שיהי' נסתלק מהדבר ההיא רשות בעלי' הראשוני' והשני שהקונ' יעשה איז' פעולה לקנות הדבר ההוא. והנה שנוי דקונ' יש לומר בו ב' טעמים האחד דבמה שמשנה החפץ בזה הפעולה עושה קנין שיהי' שייך לו. השני דכיון שהחפץ נשתנה הוי כחפץ אחר לגמרי ומה"ט אמרי' אפי' לגבי אתנן דלא אמאיס לגבוה כיון שהוי כמו חפץ אחר לגמרי עיין בתוס' לעיל ס"ה ע"ב ד"ה הא מני ב"ש והחילוק הי' כך דוודאי אי אמרינן דשנוי הי' מצד קנין דעל ידי שמשנה זה החפץ קנתו א"כ הי' מהני אפי' שנוי גרוע או שנוי החוזר דמ"מ עושה מעשה בזה החפץ. אמנם היינו דווקא אי אמרינן כ"מ דא"ר ל"ת אע"מ שפיר מהני שנוי מצד קנין וא"כ מהני אפי' שנוי החוזר דמ"מ כיון שהי' עושה שנוי קנה החפץ אמנם אי אמרי' כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ א"כ לא מהני מכח קנין דהא לא מהני כיון שמה שהי' עושה באיסור הי' עושה דהא עליו להחזיר הגזיל' כמה שתי'. רק שנוי גמור ושאינו חוזר דאז הוי כחפץ אחר לגמרי כמ"ש התוס' שפיר מהני דבזה ל"ש לומר דלא מהני השנוי משום אעל"מ דהא כיון שחזינן שע"י השנוי כבר נעשה כחפץ אחר ל"ש אעל"מ. וכן כתב גם הקצה"ח סי' ש"ס ס"ק ב' דלמ"ד אע"מ מהני אפי' שנוי החוזר ולמ"ד אעל"מ לא מהני רק שנוי שאינו חוזר ע"ש. ולפימ"ש א"ש מאוד דבשנוי שאינו חוזר נוכל לומר שהוי כחפץ אחר ונעקר שם הראשון לגמרי ל"ש אעל"מ משא"כ בשנוי החוזר לא נוכל לומר דהוי כחפץ אחר לגמרי כיון שיוכל לחזור למעיקר' ולכך לא מהני רק בתורת קנין וקנין לא מהני אי אמרי אעל"מ ודו"ק ועפי"ז יובן לנו בס"ד פלוגת' דת"ק ור"ש ב"מ גבי צבעו וטוואו וארגו לת"ק לא מצטרף ולר"ש צבעו מצטרף והקשו בתוס' ד"ה ר"ש ב"י האיך אמר אביי דלרשב"י שנוי אינו קונ' הא בטוואו וארגו מוד' ולא פליג רק בצבעו דלא חשיב שנוי ותירצו דבשיטת אחת הן אע"ג דלא הוי דבר אחר ממש. ודבריה' צריכין ביאור דהא לר"ש באמת שנוי קונ' רק דצבעו לא חשיב שנוי. אמנם לפימ"ש א"ש דהנה באמת צריכי' להבין באיז' סברא פליגי ת"ק ור"ש דלת"ק צביע' חשיב שנוי ולר"ש לא חשיב שנוי. ולדברינו א"ש דוודאי אי אמרינן דהא דשנוי קונה הי' מתורת קנין וא"כ שפיר אמרינן דצביע' נמי חשיב שנוי דמכיון שעושה מעשה בגוף החפץ שפיר חשיב לקנות. וזהו סברת ת"ק דבצביע' נמי קונה אמנם ר"ש ב"י ס"ל דשנוי מתור' קנין לא מהני רק היכא שנשתנה לגמרי אז מהני כיון דהוי כמו גוף אחר ממש וא"כ בשלמא טוואו וארגו שפיר קנה משא"כ צבעו דלא הוי כנשתנה לגמרי לא הוי כחפץ אחר לא מהני וא"כ ממילא מוכח דלר"ש לא חשיב שנוי בתור' קנין ולכך צבעו מצטרף כיון דלא הוי כחפץ אחר ממש וא"כ כתבו התוס' שפיר דרשב"י בשיט' אחת דאע"ג דלרשב"י שנוי גמור קונה היא רק דהוי כמו דבר אחר אבל היכא שצריך השנוי לפעול בתורת קנין כהחפץ לא מהני ודו"ק היטב. וא"כ א"ש דוודאי שנוי גמור אפי' בלא יאוש דלא הוי אכתי סילוק רשות בעלי' הראשוני' כיון דלא נתיאשו מ"מ קנה כיון שהוי כמו דבר אחר לגמרי ומעולם לא הי' שם בעלי' על זה החפץ ולכך קונה משא"כ שנוי גרוע כיון דלא הוי כחפץ אחר לגמרי לא מהני בתור' קנין שיקנה ע"י פעולת השנוי. דמה מהני קנין הקונ' היכ' דלא נסתלק ממנו רשות בעלים הראשוני' ואיך יחול הקנין בו ויאוש לחוד' נמי לא מהני דאע"ג דנסתלקו רשות הבעלי' מ"מ לא נעשה קנין מצד הקונ' דבשע' שלקח הגזילה באיסור' אתא לידי' וא"כ ממילא זכינו והבין דעת קדושי' דהיכ' דאיכא יאוש עם שנוי אפי' גרוע נמי קונ' דהא דשנוי גרוע לחוד' אינו קונ' הי' רק משום דאע"ג דשנוי הוי קנין מצד הקונ' לא מהני כיון שלא הי' סילוק רשות הבעלים דלא דמי לשנוי גמור דלא בעינן סילוק רשות הבעלים כיון דהוי כמו דבר אחר לגמרי וא"כ היכא דהוי יאוש דאז כבר נסתלק רשות הבעלים שפיר מהני אפי' שנוי גרוע דאפי' בשנוי גרוע יש כאן קנין מצד הקונה רק קודם יאוש לא מצא הקנין מקום לחול משא"כ לאחר יאוש ועיין בתוס' מס' ב"ק ס"ו ע"א ד"ה כיון דבאיסור' משמע נמי דביאוש דהוי סילוק רשות עכ"פ:
וא"כ א"ש דעת המחבר ביו"ד דוודאי כל היכ' שיש לו לקנות איזה חפץ שהי' מעיקר' של הבעלים אחרים שפיר שנוי גרוע לא מהני דאע"ג דשנוי עכ"פ הוי כמו קנין מ"מ לא מוצא הקנין מקום לחול כיון דאכתי רשות בעלים הראשונים עליו ולכך לא מהני רק שנוי גמור דהוי כדבר אחר לגמרי. אמנם גבי ראשית הגז דמעולם לא הי' עליו שם בעלים אחרים כמ"ש רש"י ד"ה פטור ת"ל ודמי' נמי לא משלם דלאו גזל גמור הי' דלא מטא לידי' דכהן וא"כ שפיר פסק דאפי' שנוי גרוע כגון שנוי החוזר נמי קנה דניהו דשנוי החוזר לא מהני שיעשה זה החפץ כדבר אחר לגמרי שיופקע עי"כ שם בעלי' הראשוני' מ"מ קנין הוי רק כ"ז שיש שם בעלים הראשונים אין מוצא הקנין מקום לחול. והלכך בראשי' הגז דלא הי' מעולם ברשות בעלים אחרים וסגי' בי' קנין לחודא שפי' מהני אפי' שנוי החוזר ולכך סתם המחבר ביו"ד דאפי' בצביע' בעלמ' נמי פטור מראשי' הגז דשנוי גרוע אע"ג דאין מפקיע שם בעלים הראשוני' מ"מ מתור' קנין מהני ודו"ק היטב: בו יבואר הדין בגזל צמר ועשאו חוטי' אי הוי שנוי:
ג הר"מ פ"א מהלכות ציצית הלכה י"א כתב דגזל צמר ועשה חוטי' פסולים לציצית והכ"מ הביא שם בשם הנמ"י דבחוטי' הוי יאוש ושנוי הגוף כלומר שנוי מעשה וכשר רק בגזל ציצית שלא נשתנה פסול והר"מ שכתב דמצמר הגזול פסול נראה דמיירי לפני יאוש אי נמי לאחר יאוש ולא הוי שנוי משום דהוי שנוי החוזר לברייתו ע"ש. והנה הט"ז באו"ח סי' י"א ס"ק ה' תמה על אלו התירוצים. האחד דמוקי בלפני יאוש א"כ לא צריך קרא כלל כדאמרינן אי לפני יאוש פשיטא ועל תירוץ השני דהוי שנוי החוזר לברייתו הקשה כיון דלא משכח' שיעשה חוטים רק ע"י ליבון והא ליבון הוי שנוי שאינו חוזר לברייתו כמ"ש הר"מ גופא להדיא פ"ב מהלכות גזיל' הלכה י"ב ולכך תירוץ הט"ז דטעמא דהר"מ היא משום דהוי מהב"ע. ולפי"ז צריך לומר דהר"מ לא ס"ל כסברת התוס' ב"ק ס"ח ע"א ד"ה מנין ליאוש דכל היכ' דקני לי' מעיקר' לא הוי מהב"ע ולהר"מ בכל גוונא הוי מהב"ע. אמנם המג"א שם ס"ק י' כתב בדברי הרמ"א דאפי' קודם יאוש כשר משום דהו"ל שנוי מעשה ושנוי גמור קונה אפי' בלא יאוש. אמנם הנמ"י ס"ל דהוי שנוי גרוע ולכך לא מהני רק לאחר יאוש. דיאוש עם שנוי גרוע כמי קונ' כמ"ש המחבר בש"ע חו"מ סי' שס"א ואע"ג דליבון הוי שנוי גמור כבר כתב שם בס' מחה"ש דהיינו דווק' ליבון ע"י גפרית אבל סתם ליבון הוי שנוי גרוע:
וא"כ לפי דעת המג"א יש ג' מחלוק' בדבר הר"מ ס"ל דאפי' יאוש ושנוי נמי לא מהני לענין ציצית אי משום טעמ' שכ' הט"ז דהו"ל מהב"ע או כמו שנפרש לקמן בס"ד והרמ"א ס"ל דאפי' קודם יאוש נמי מהני בגזל צמר ועשה חוטי' דהו"ל שנוי מעשה גמור והנמ"י הכריע דקודם יאוש לא מהני ולאחר יאוש מהני משמע דס"ל דהוי שנוי גרוע ולכך לא מהני רק עם יאוש ובפרמ"ג במשבצות שם ס"ק ה' כתב לתרץ דברי הר"מ דמשו"ה פסול ולא הוי שנוי משום דאימת נעשה שנוי כלומר שנוי השם ממש דבאמת בכל שנוי מעשה להיות שנשתנה שמו כמ"ש הרמ"א חו"מ סי' ש"ס סעיף ו' וא"כ לא הוי שנוי השם רק בשעת טויה ואז לא הוי עדיין שלו ולא מקרי טויה לשמה ולבך פסול כלומר דכמו שאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו ה"כ אין יכול להתפיס עליו שיהי' נקרא לשמה ע"ש ועיין בס' שבילי דוד שם ובסי' תרמ"ט באו"ח. והנה אם אמנם שלפי"ז היה מדוייק סידור הלשון של הר"מ שבאות הלכ' כשהבי' דטוית החוטי' בעינן לשמה הביא הך דצמר גזול פסול ומשמע משום דלא הוי לשמה:
ד אמנם אי הו"א דליבון גופא הוי שנוי וליבון בוודאי א"צ לשמה וא"כ הדק"ל דקני לי' ע"י שנוי והנה הר"מ פ"ב מהלכות גזילה כתב להדיא דליבון הוי שנוי וכאן קודם הטויה מססמ' לבנו כמ"ש הט"ז וא"כ הדק"ל מ"ט לא קנה בשנוי ואולי י"ל דבאמת ליבון לא הוי רק שנוי גרוע ושם בהלכות גזילה דכתב דליבון הוי שנוי היינו ניפוץ וליבון דווקא שכן כתב שם להדי' ונפצו ולבנו. וא"כ ל"ק לדעת הר"מ דלא מיבעי' אי נימא דלה"ת ס"ל דשנוי גרוע אפי' אם יאוש בעי לא קנה בוודאי א"ש ודלא כדעת הש"ע סי' שנ"ג ס"ב וסי' שס"א ס"ב רק אפי' אי נימא דהר"מ נמי מודה דשנוי אפי' גרוע עם יאוש מהני. הנה לפימ"ש לעיל דהא דמהני הי' משום דע"י יאוש הוי סילוק רשות הבעלים וע"י השנוי אע"ג דהוי גרוע הוי קנין בגוף החפץ ולכך מהני וא"כ לא מהני רק היכא דאיכא תחלה יאוש שכבר נסתלקו רשות הבעלים מהני השנוי שאח"כ לקנות החפץ משא"כ בשנוי קודם יאוש לא מהני דעדיין לא נסתלקו רשות הבעלים ולא מהני הקנין (ובפרט אי נימא דהר"מ ס"ל כרבא ריש מס' תמורה דאעל"מ) ואע"ג דבשנוי רשות ס"ל להר"מ פ"ב מהלכות גזילה הלכה ג' דאפי' שנוי רשות ואח"כ יאוש נמי מהני יש לחלק דדווקא שנוי רשות מהני קודם יאוש ולא שנוי השם דבשנוי רשות אפ"ל דלא שייך אעל"מ היכא שלקח מגנב שאינו מפורסם משא"כ בשנוי השם לא מהני פעולתו בזה החפץ שיוכל לקנותו קודם שנסתלקו הבעלים וא"כ הכא בגזל צמר כיון דלא ידעינן אי נתיאשו הבעלים קודם שעשה השנוי לא מהני לענין ציצית ואפי' אי מספקא לן נמי פסול. דכיון שהבגד יש לו ד' כנפות נתחייב בציצית ואינו יוצא בחוטים הפסולים מספיק'. וא"כ יש לנו ג' טעמים על הר"מ מ"ט בגזל צמר פסול לציצית האחד דהטויה לא הוי לשמה בצמ' שאינו שלו כמ"ש הפרמ"ג. השני דהו"ל מהב"ע כמ"ש הט"ז רק לפי"ז צ"ל דהר"מ ס"ל דמהב"ע פסול אפי' היכא דקנה לי' מקודם. השלישי דטויה הוי שנוי החוזר וליבון נמי הוי שנוי גרוע וגם כמ"ש בס' מחה"ש שם דליבון לא הוי שנוי רק ע"י גפרית. ושנוי גרוע לא מהני רק עם יאוש ובעינן יאוש דווקא והכא כיון דלא ידעינן אי נתיאשו קודם לא מהני השנוי לקנותו דדלמא בשעת השנוי עדיין לא נתיאשו. ובפרט דאנן לא קיי"ל כר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים והר"מ נקט גזל דז"ל ואין עושים אותם מצמר הגזול וא"כ לא מהני אפי' חזינן שעכשיו נתיאשו מ"מ דלמא בשעת שעשה השנוי לא נתיאשו עוד ולכך פסול וא"כ לפי"ז בגנב צמר ועשה חוטים להר"מ נמי הי' כשר דהא סתם גניבה קיי"ל דהוי יאוש בעלים וכן פסק הר"מ פכ"ד מהלכות כלים הלכה ז' דסתם גניבה הוי יאוש בעלים וסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים וא"כ בגנב צמר דהוי מסתמ' יאוש ואח"כ שנוי אפי' שנוי גרוע מהני ושפיר קנה וכשרי' לציצית ויש קצת ראי' לדברינו בכוונת הר"מ מדנקט מצמר הגזול דלתירוץ הט"ז אין חילוק בין גזול לגנב אי הטעם משום מהב"ע:
ה והך דינ' דשינוי גרוע עם יאוש מהני הביא המחבר בש"ע ב"פ פ"א בהל' גניבה סי' שנ"ג סעיף ב' ואח"כ בהלכות גזילה סי' שס"א סעיף ב' והנה מלשון המחבר בסי' שנ"ג שכתב וז"ל ואם יש עם יאוש שנוי השם שחוזר לברייתו י"א שקנה ע"כ משמע דווקא יאוש ואח"כ שנוי שהרי כתב אם יש עם היאוש שנוי והראי' שהרי בסעיף ב' שם כתב אם יש עם היאוש שנוי רשות בין שנתיאשו ואח"כ מכר בין שנתיאשו אחר שמכר משמע הא מעיקר' בסעיף ב' שכתב בסתמ' אם יש עם יאוש שנוי השם דווקא מעיקר' יאוש ואח"כ שנוי מהני. אבל שנוי ואח"כ יאוש לא מהני וכמ"ש לעיל. אמנם בסי' שס"א שנה המחבר לשונו וכתב יאוש עם שנוי השם גרוע שחוזר י"א לקונה מדכתב יאוש עם שנוי השם משמע שהשנוי הי' מעיקרא ומהני אפי' קודם יאוש דהכי משמע להדי' דבסי' שנ"ג נקט עם יאוש שנוי השם משמע דהיאוש צריך להיות מקודם ובסי' שס"א נקט יאוש עם שנוי השם משמע דאפי' השנוי קודם יאוש נמי מהני וצריך ליתן טעם לסתירת דברי המחבר ואולי יש לחלק דבסי' שנ"ג דשם מיירי בהלכות גניבה ולא בעי' דווקא שנתיאשו הבעלים בפירו' דסתם גניבה יאוש בעלים קיי"ל וכל דלא הוי יאוש בפירוש לא מהני רק קודם השנוי ומ"ש המחבר שם נתיאשו הבעלי' היינו מסתמ' דמסתמ' אע"ג דלא ידעינן אמרי' דנתיאשו וא"כ לא משכח' גבי גניבה שיהי' השנוי קודם היאוש דהא מסתמ' חזינן לי' כאילו נתיאשו. אם לא שבפי' אומרי' שלא נתיאשו משא"כ בהלכות גזילות דסתם גזילה לא הוי יאוש ושם מיירי שנתיאשו להדי' נקט המחבר יאוש עם שנוי השם דאפי' שנוי קודם יאוש נמי מהני משא"כ בגניבה בכל גוונ' הוי היאוש קודם השנוי דהא מסתמ' אמרי' דנתיאשו וא"כ לפי"ז היו נסתרה דברינו ע"ש לעיל דהא דיאוש עם שנוי גרוע מהני ה"ד ביאוש תחלה דהרי מדברי המחבר משמע דאפי' שנוי קודם יאוש נמי מהני מ"מ בשיטת הר"מ שפי' מצינו לומר דס"ל דבשנוי גרוע בעי' שיהי' היאוש קודם וגם מדברי המחבר אין הכרע כ"כ דס"ל דשנוי קודם נמי מהני ויבואר עוד בס"ד: בו נבאר הטעם דשנוי קונה (ו) הנה י"ל ב' טעמים בהא דשנוי קונה טעם אחד דכל שנשתנה הוי כאילו הי' חמץ אחר כמ"ש התוס' ב"ק ס"ה ע"ב ד"ה הא מני טעם ב' י"ל דבשנוי כיון שעושה מעשה בגוף החפץ בזה קנוי לו והיא גזה"כ כמו בשארי קניני' שנגמר הקנין או ע"י מתן מעות או ע"י משיכ' החפץ ה"נ במה שמשנה החפץ ה"כ במה שמשכה החפץ בזה עצמו נקנה לו. והנה לעיל כתבנו באות ב' דאי אמרינן דהוי כחפץ אחר ע"י שכוי ל"ש לומר אעל"מ ושוב ראיתי בספר מעשה חשב על מס' ב"ק ס"ה ע"ב ד"ה הן ולא שונייהם ג"כ הך סברא. והנה בשנוי ממילא ג"כ ל"ש לומר אעל"מ כיון דנעשה ממילא. והנה בריש פ' הגוזל פליגי אביי ורבא אביי ס"ל טעמ' דב"ש גבי נתן לה חיטים ועשאה קמח דאסור לגבוה היא מטעם דב"ש ס"ל שנוי אינו קונה ורבא ס"ל דב"ש נמי ס"ל שנוי קונה ורק לגבוה אסרו ב"ש משום דמאיס ונ"ל דהנה באמת אי אמרינן דשנוי הוי כחפץ אחר ל"ש לומר מאיס כיון דכבר אינו אותו חפץ וכמ"ש התוס' להדי' ד"ה הא מני וי"ל דהסברא הי' כך דהנה בוודאי אי אמרי' אע"מ שפי' י"ל דשנוי לא הוי כחפץ אחר והא דשנוי קונה היא מטעם דכיון דמשנהו עושה בו קנין: אמנם אי אמרינן אעל"מ ל"ל דשנוי עושה קנין רק צ"ל דכל שנשתנה הוי כחפץ אחר וא"כ לרבא דס"ל אעל"מ ע"כ סובר דב"ה נמי הכי ס"ל דהא מסתמ' קיי"ל כב"ה וא"כ ס"ל דב"ש וב"ה פליגי באמת בהך מילת' דב"ש ס"ל הא דשנוי קונה לאו מטעם דנעשה כחפץ אחר רק דשנוי עושה קנין וכיון דאינו חפץ אחר ממש ממילא לא מהני גבי אתנן דלגבוה היא מאיס אמנם ב"ה דס"ל דאעל"מ וא"כ צ"ל הא דגלתה התורה דשנוי קונה לאו משום דשנוי עושה קנין כיון דאעל"מ וע"נ דע"י שנוי הוי כחפץ אחר. וממילא מהני באתנן נמי דכיון דהוי כחפץ אחר ל"ש מאיס כמ"ש התוס' להדי'. אמנם אביי דס"ל דאי עביד מהני וא"כ א"צ לומר דמשו"ה מהני לב"ה השנוי משום דהוי כחפץ אחר רק דאי אמרינן שנוי קונה היינו דשנוי עושה קנין ואפ"ה ס"ל לב"ה דשרי באתנן וע"כ לא ס"ל טעמא דמאיס וא"כ ממילא ע"כ ב"ש ל"ל שנוי קונה כלל ומשו"ה אסרו גבי אתנן:
ז וראיתי בס' מעשה חשב ס"ח ע"א ד"ה ור' יוחנן שרוצה לומר למאן דס"ל שנוי ממילא נמי מהני א"כ ל"ש לומר בשנוי כלל אעל"מ לפי סברת התוס' מס' תמורה בסוגי' דאעל"מ דגבי צורם אוזן בכור ל"א אעל"מ כיון דאם נעשה ממילא נמי מהני ל"ש אעל"מ וא"כ ה"נ למאן דס"ל שנוי ממילא קני ל"ש כלל אעל"מ. ולע"ד לא דק ואין הנדון דומ' לראי' דבשלמא גבי צירם אוזן בכור הך מעשה גופא שעשה באיסור היה יוכל להעשות ג"כ בהיתר שפיר כתבו התוס' דל"ש אעל"מ כיון דלא בעינן דווקא מעשיו ומאיליה נמי הי' יוכל להעשות משא"כ הכא גבי שנוי כגון קמח ועשא' חיטים או עצים ועשא' כלום כיון דאותו מעשה לא שייך מאליו אע"ג דמשכחת שנוי ממילא מ"מ הך מעשה דווקא ע"י מעשיו בא ומעשיו גרמו לו דמעצמו לא יוכל להעשות כלי שפיר אמרי' אעל"מ כיון דבלא מעשיו לא היה נעשה שנוי: (ח) ובפלוגתא דר' עלאי ור' חנינא דכפי הנרא' מתוס' שם ד"ה ואי אמרת דפליגי דר' עילאי' ס"ל שנוי ממילא כמי מהני ור' חנינ' ס"ל דווקא שנוי בידים נמי יש לומר דפליגי בהא דר' חנינ' ס"ל דהא דאמרינן שנוי קונה היינו שע"י שנוי נעשה קנין א"כ י"ל דכמו דבכל קנינים שמצינו בתורה הי' ע"י מעשה הקונה דווקא כמו מתן מעו' או משיכ' או קנין סידור שהקונה עושה מעשה ה"נ גבי שנוי בעי' שהקונה יעשה מעשה וא"כ ממילא בשנוי שנעשה ממילא לא מהני אמנם ר' עילאי ס"ל דשנוי היא לאו בתורת קנין רק ידעי' שנוי נעשה כחפץ אמר וא"כ אין חילוק בין אי נשתנה מעצמו או ע"י מעשיו דכיון דהא כחפץ אחר ממילא קנוי לי' בלא שום מעשה ודו"ק:
וראיתי בחי' פנ"י שכתב על מ"ש התוס' בד"ה הם למ"ל תרי קראי חד באתנן וחד בגזילה דאע"ג דאתנן מגזילה לא הוי מצי למילף דהו"א דלגבוה מאיס מ"מ גזילה מאתנן הוי מצי למילף ולכך כתבו דאצטריך חד קרא לשנוי החוזר. וכתב הפנ"י דבלא"ה לא הוי ילפינן גזילה מאתנן דהו"א דאע"ג דשנוי מהני מ"מ לא מהני גבי גזילה שיוכל לקנותו בלא דעת אחרת מקנה והכא כיון שאין הנגזל רוצה להקנותו לו לא קני אע"ג דשנוי מהני. ולי נראה דסברת התוס' הי' כך דכיון דס"ל דהא דשרי לגבוה ולא מאיס היא משום שע"י שנוי נעשה כחפץ אחר כמ"ש ד"ה הא מני א"כ מהי תיתי לא יקנה אותו הגזלן דל"ל דלענין קנין בעינן דעת אחרת מקנה דכיון דחזינן לי' כאילו הי' חפץ אחר א"כ אין להנגזל שום שייכות בו. ולכך כתבו התוס' שפי' דאצטריך קרא גבי גזילה אפי' בשנוי החוזר ולעיל כתבנו בשנוי החוזר דל"ל דהוי כחפץ אחר לגמרי כיון שיוכל לחזור למה שהי' מעיקר' וא"כ שפי' ס"ד דלא מהני לי' הקנין דכיון דלא הוי כחפץ אחר כל שחוזר לבריתו ורק מתור' קנין קאתינ' עלה וא"כ ממילא ס"ד דלענין גזילה לא מהני או מטעם אעל"מ או מטעם דכל דבעינן קנין בעי' דעת אחרת מקנה כמ"ש הפנ"י ולכך שפי' אצטריך קרא משא"כ אי לא הוי מוקמי' לה בשנוי החוזר ל"ל דאצטריך קרא לגבי גזילה משים דהו"א דלא מהני או כמ"ש הקצה"ח סי' ש"ס משום אעל"מ או כמ"ש הפנ"י משום דאין דעת אחרת מקנה לו דכיון דהוי כחפץ אחר קנה ול"ש אעל"מ ולא בעינן דעת אחרת מקנה לו כלל וא"ש דברי התוס' דע"כ הוכיחו דבעינן קרא לשנוי החוזר ודו"ק: (ט) וראיתי שהגאון בס' טוב גיטין מס' גיטין ל"ח ע"א שיצא שם לדון בדבר חדש ח"ל דהשנוי מצד עצמו אינו קנין להגזלן כי אם בשעת הגזילה אז קנאה ואמנם השנוי היא עיקרה לפטור השבה דכתיב גבי גזילה בעלמא והשיב וכיון דנשתנה לא חייבה רחמנא בהשבה וממילא נתעורר קנין הגזילה למפרע וכו' ע"ש עכ"ל והנה למדנו בזה דבר חדש דמעשה הגזילה הי' נמי קנין רק שהשנוי בא לפטור אותו מתורת השבה:
והנה מה שדחקו להגאון ז"ל לפרש דהגזילה הי' מעשה קנין משום דהי' קשה לו מאי מקש' הגמ' מס' תמורה משנוי אמאי ל"א אעל"מ הא שנוי ממילא נמי מהני וכל כה"ג ל"ש אעל"מ ולכך כתב דעיקר הקנין נעשה בשעת הגזילה וממילא פריך שפיר האיך יקנה לו שעת הגזילה כיון דאעל"מ. אמנם משום הך קושי' א"צ ליכנס לדוחק הזה דכבר כתבתי לעיל באות ז' דכאן ל"ש סברת התוס' דממילא נמי מהני כיון דעכ"פ אותו מעשה דהיינו עצים ועשאן כלים לא שייך ממילא ושם במס' תמור' ו' ע"א פריך ממתני' דהגוזל עצים אמאי קני לי' בשנוי וכיון דמעצמו לא הי' נעשה כלי בשום אופן שפיר שייך לומר אעל"מ ולא דמי לצורם אוזן בכור דמעצמו כמי הי' יוכל להעשות. אמנם באמת הגזילה לא הוי מעשה קנין וראה זה מצאתי למרן החת"ס בשו"ת לחו"מ סי' צ"א שלא כדברי בעל טוב גיטין ואעתיק לשונו דהש"ס פשיט' לי' דכל גניבה פרוטה מישראל כו' ואין זה תלוי כלל בקנין משיכ' כי מי שמע או ראה שיקנה אדם בלא רצון המקנה אם לא במציאה והפקר אבל היכא דאיכא בעלי' ואינו רוצ' להקנות מה יועיל משיכ' או שום קנין ואך הגניבה רחמנא אוקמי' ברשותו של גנב לבישות' הואיל וחסרי' ממון דחברי' אבל לא לטיבותי' שיהי' הגוף קנוי לו ליכ' למ"ד עכ"ל הרי להדי' דמעשה גניבה או גזילה עי"ז ל"ש שום קנין ונ"ל אפי' למ"ד אי עביד מהני נמי לא הוי קנין ע"י גזילה או גניבה דהאיך שייך בזה לומר אע"ע שיקנה מה שאינו שלו. והנה לפימ"ש החת"ס דלא מצינו קנין בלא רצון המקנה א"כ ע"כ הא דשנוי קונה היא רק משום דהוי כחפץ אחר וכל דהוי כחפץ אחר לא בעינן רצון המקנה כלל ולפי"ז שנוי החוזר וודאי אינו קונה מה"ת דפשיט' דבשנוי החוזר לא הוי כחפץ אחר וא"כ לרבה דכתבו התוס' אליבי' ס"ה ע"ב ד"ה הם דס"ל שנוי החוזר נמי קונה מה"ת אלמא דס"ל דמצינו קנין אפי' בלא רצון הבעלי' אפש"ל דשפיר ס"ל דמעשה גזילה נמי אקרי קנין דמשעת גזילה קנוי לי' כסברת הט"ז והשנוי לא בעינן רק לפטור אותו מתור' השבה ולכך שנוי החוזר נמי מהכי ולקמן בס"ד נבאר עוד במה תלי' סברות הטוב גיטין והחת"ס אי שעת גזיל' הוי קנין אי לא ודו"ק:
י בגמ' ס"ו ע"א גם לב"ה קשה והקשה הפנ"י אמאי ל"א דאצטריך גם לשנוי החוזר דב"ה מודי דלא מהני לגבי אתנן ועיין בס' מנחת חינוך סי' תקע"א שכתב ג"כ להדי' דב"ה מודי בשנוי החוזר דלא מהני וכתב דהנה התוס' מס' ב"מ כ"ז ע"א ד"ה חמור דבור הקשו אמאי לא קאמר גם לב"ה קשה ותירץ היא ז"ל דלרבא באמת י"ל דבשנוי החוזר אינו קונה לב"ה ושפיר אצטריך גם והנה לפימ"ש לעיל באות ו' דרבא ס"ל אליב' דב"ה דשנוי לא הוי מתור' קנין כיון דאעל"מ וא"כ התם במס' ב"מ דקאי אליב' דרבא ושנוי החוזר אינו קונה וא"כ אצטריך גם לשנוי החוזר ולכך לא קאמר הגמ' שם במס' ב"ע גם לב"ה קשה. ועיין בס' קצה"ח סי' ש"ס ס"ק ב' שכתב להדי' דמאן דס"ל אע"מ א"כ לא אצטריך קרא לשנוי שאינו חוזר דהא קשה קושי' התוס' ד"ה הן אמאי לא ילפינן גזילה מאתנן ול"ל דגבי גזילה הוי ס"ד דשנוי לא מהני כיון דאעל"מ דהא עכשיו קיימינן איס"ל אע"מ. א"כ מאן דס"ל אע"מ ע"כ צ"ל כתירץ התוס' דשנוי החוזר נמי קונה. אמנם אי ס"ל אעל"מ ל"ק קושי' התוס' אמאי לא ילפינן גזילה מאתנן דהא גבי גזילה ס"ד דאעל"מ כקושי' הגמ' במס' תמורה ו' ע"א וא"כ באמת אפש"ל דלעולם שנוי החוזר אינו קונה והא דאצטריך קרא גבי גזילה היינו דאי לאו קרא הו"א דאעל"מ ועיין בס' מעשה חשב שכתב ג"כ כה"ג וא"כ לרבא וודאי ע"כ שנוי החוזר אינו קונה ואצטריך גם לב"ה לומר דשנוי החוזר באמת לא מהני וכ"ז הא במס' ב"מ דאליבא דרבא קיימינן אבל הכא אזיל הסוגי' בסתמ' ואפשר דס"ל דשנוי החוזר נמי קונה ובפרט לפימ"ש דמאן דס"ל לחלק בין שנוי ממילא לשנוי בידים הא משום דשנוי עושה קנין וצריך לעשות מעשה בגוף החפץ ולא משום דבעינן שיהי' חפץ אחר וכיון דמשום מעשיו קאתינן עלה לקנות שפיר י"ל דשנוי החוזר נמי קונה ולכך פריך גם לב"ה קשה ואחרי שהעליתי כ"ז מסברא דנפשאי ראיתי בחי' פנ"י שכתב כל מ"ש בשמו:
יא ראיתי בס' מנחת חינוך סי' תקע"א שכתב להקשו' ע"ד הר"מ כיון דפסק פ"א מהלכות גניבה דשנוי ממילא נמי מהני גבי טלה ונעשה איל א"כ למה נקט בפ"ה מהלכ' איסורי מזבח הלכה י"ד דשנוי ע"י מעשה מהני באתנן כגון חיטים ועשאן קמח הא שנוי ממילא נמי מהני והניח בצ"ע והנה אע"ג דלכאור' יש ליישב בפשיטות דאין דרכו של הרמב"ם להבי' מה שלא נמצא בגמ' בפירוש וכיון דבברייתא איתא חיטי' ועשאן קמח לכך נקט איהו ג"כ כה"ג אע"ג דשנוי ממילא נמי מהני אמנם י"ל ע"ד הפלפול קצת דהנה לכאור' יש להקשות ע"פ מ"ש היש"ש פ' מרוב' סי' ה' והאריך שם דהא דטלה ונעשה איל לאו משום שנשתנה שמו קנוי לו רק משום שהגדילה דלפעמים יוכל להיות שמטלה נעשה איל אע"ג שלא הגדיל כגון שגנב פלגס וביום אחד שיהי' אצל הגנב ויבא לכלל ל"א יום אחר השנה דנעשה איל ובאמת כה"ג לא מהני רק מה שהגדיל אצלו וא"כ קשה אמאי ל"א דכל מה שגדל אח"כ כיון שאינו גדל בפעם אחת נתבטל בגוף הבהמה ועיין במג"א סי' שי"ח ס"ק ח' דמשמע דאפי' לענין בהמה נמי מהני ביטול כה"ג וע"ש בפרמ"ג שם וא"כ הכא אמאי ל"א ג"כ דכל מה שגזל ברשותו של הגזלן נתבטל בעיקר הבהמה וקמא קמא בטל וכאן ל"ש לומר כיון דהוי מעורב בתחלת ברייתו לא בטל עיין בפרמ"ג שם ועיין בס' מנחת חינוך סי' תקע"א. אמנם י"ל כיון דהתור' הקנה להגזלן כל מה שיגדל ברשותו ל"ש ביטול דלענין שיהי' ממון שלו נתבטל בממון של חבירו ל"ש ביטול כדאמרינן מס' ביצה ל"ח ע"ב. וא"כ היינו דווקא לענין גניבה שפי' מהני בטלה ונעשה איל דל"ש ביטול בממונו של חבירו. אמנם לענין איסור אתנן דשם אין אנו דנין מתורת עמון רק לענין איסור שפיר אמרי' דלמא הוי שנוי בטלה ונעשה איל דכל מה שנתגדל אח"כ נתבטל בעיקר הבהמה שאסור' ואסור לקרבן. ולכך לא הוי שנוי רק בחיטי' ועשאן קמח דלא שייך ביטול. ובזה אתי נמי שפי' לר' עילאי דשנוי ממילא מהני אמאי לא נקט הבריית' רבות' טפי אפי' בטלה ונעשה איל ולפימ"ש א"ש דלר' עילאי נמי לא מהני שנוי ממילא בטלה ונעשה איל רק לענין גניבה דלא שייך ביטול ודו"ק היטב:
שער ב
בו נבאר בס"ד טעם ספיק' של רבה אי יאוש קונה מה"ת או רק מדרבנן: (א) בגמ' אמר רבא שנוי קונ' כתיבה ותני' כתיב' והשיב את הגזילה וכו' אם כעין שגזל יחזיר ותנינ' הגוזל עצים ועשאן כלי' וכו' אי נמי לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור. מיהו יאוש אמר רבנן דנקני ולא ידעי' אי מה"ת מידי דהוי אמוצא אביד' או דלמא וכו' הכא באיסור' אתא לידי'. הנה מה שהביא רבא כתיב' ותנינ' ולא סגי' לי' מקרא לחוד' ולמה צריך להביא ראי' ממתני' אמנם יש לומר דקרא איפכא נמי משמע כמה שדריש ר"ח ס"ד ע"א והשיב את הגזילה מ"מ וכן ר' יוחנן ריש פ' הגוזל ולכך הביא ממתני'. אמנם ממתני' לכאורה אינו מוכח דשנוי קונ' מה"ת דהא אפשר לאוקמי' מדרבנן ומפני תקנת השבים לכך הביא מהך דראשי' הגז דלא הספיק לתני עד שצבעו פטור ושם לא שייך תקנ' השבים דאטו נעביד תקנת' להפקיעו ממצות התורה דבשלמא לענין שנוי בזיל' איכא תקנת' שיצטרך להשיב עכ"פ הדמים אמנם גבי ראשית הגז דפטור לגמרי כמ"ש רש"י ריש פ' הגוזל ולא שייך תקנ' השבים וע"כ דשנוי קונ' מה"ת ולכך הביא כל הני ראיות. אמנם מה שנסתפק רבה והצדדי הספק בהך דיאוש קונ' יש לומר דהנה לכאורה יל"ד לאיזה צורך הקדים רבה הך דשנוי קונ' מה"ת לספיק' דיאוש אי קונ' מה"ת והא בלא זה ג"כ הי' יכול לשאול אי יאוש קונ' מה"ת או לא. ונראה דהנה הך קנין דיאוש הי' רק שקנה החפץ אבל הדמי' צריך ע"כ לשלם. והנה לכאורה איך מצינו קנין כזה מה"ת והלא בכל קניני דאורייתא הי' והי' שלו לגמרי משא"כ גבי יאוש דאע"ג שהחפץ הי' שלו מ"מ הדמים צריך לשלם עבורו ואיך מצינו קנין כזה שהקנין יהי' נתפס בעיקר החפץ והדמי' לא קנה. אמנם הרי מצינו כה"ג גם גבי שנוי דהחפץ קנה והדמי' צריך לשלם. ולכך הוצרך רבה והקדי' שנוי קונ' כתיב' וכו' דבלא זה הו"א איך ס"ד כלל דיאוש יהי' קנין ואין שייך שיהי' משכח' קנין היכא שצריך להחזיר הדמי' (ואין זה דומה למי שקנה חפץ מחבירו ונשאר לו חייב הדמי' דקנה החפץ אע"ג שצריך לשלם לו דמים דאין לדמות קנין מה שקונה אדם מחבירו ברצון הבעלי' לקנין שקונה בלי דעת אחרת מקנה) ולא מצינו קנין כזה מה"ת ואיך שייך שם קנין כיון שחזינן שחייב להחזיר הדמים אמנם כיון שמצינו שנוי קונ' והתם נמי צריך לשלם הדמי' אלמא דמצינו קנין כה"ג נמי שהחפץ קנוי לו והדמי' חייב לשלם וא"כ שפיר י"ל גבי יאוש נמי קנה והנה לכאורה יל"ד הא בשנוי נמי באיסור' אתא לידי' ואפ"ה קנה א"כ ביאוש נמי ואמאי נימא כיון דבאיסור' אתא לידי' לא קני' ביאוש. אמנם זה אינו דהא בשנוי כיון דחזינן מאחר שנשתנה דהוי כחפץ אחר כמ"ש התוס' ד"ה הא מני ב"ש א"כ אותו החפץ לא הוי באיסור' אתא לידי' כיון דהוי כגוף אחר והא שמשלם הדמי' הי' רק מה שנתחייב להנגזל משעת שגזלה ואין כאן שום שייכות להדמי' עם החפץ. וא"כ אין ראי' משנוי דמהני קניו שחפץ בלא דמים דהתם החפץ הי' גוף אחר וקנה לי' לגמרי והדמי' נתחייב משעת הגזילה כמו שכתב בשיטה מקובצת משא"כ יאוש דלא הוי חפץ אחר באמת אינו קונה. אמנם ע"כ יש לחלק בין יאוש לשנוי דבשנוי הוי כחפץ אחר ולא מקרי באיסור' אתא לידי' היינו דווקא בשנוי שאינו חוזר אבל בשנוי החוזר דלא הוי כחפץ אחר ואפ"ה קנה אע"ג דבאיסור' אתא לידי' א"כ שפיר יש ללמוד יאוש משנוי דקנה ומה דאתא לידי' באיסור' אינו מעכב הקנין. והנה כבר כתבנו לעיל באות י' בשם הקצה"ח דמאן דס"ל אי עביד מהני שנוי החוזר נמי קונה ומאן דס"ל אעל"מ שנוי החוזר אינו קונה והנה יש לומר דהא דרוצה לומר כיון דבאיסור' אתא לידי מעכב הקנין אע"ג דיאוש הוי קנין באבידה מ"מ גבי גזילה לא קנה היינו נמי דווקא למאן דס"ל איל"מ משא"כ אי אמרי' אע"מ אינו מעכב הקנין אע"ג דבאיסור' אתא לידי' כיון דמצינו עכ"פ שיאוש הוי קנין ולקמן נרחיב בזה עוד בס"ד. וא"כ הך מילתא באמת היא ספיק' של רבה דאי אמרי' שנוי החוזר נמי קונה מה"ת ממילא מצינו קנין אע"ג דבאיסור' אתא לידי' וגם אי אמרי' שנוי החוזר נמי קונה ע"כ משום דס"ל אי עביד מהני כמ"ש הקצה"ח א"כ ממילא יאוש נמי קונה ולא איכפת לן במה דבאיסור' אתא לידי' כיון דאמרי' אי עביד מהני אמנם אי אמרי' דרק שנוי שאינו חוזר קונה א"כ אמרי' באמת אעל"מ וא"כ יאוש אינו קונה דבאיסור' אתא לידי' ולא דמי לשנוי דשנוי כיון דהוי כחפץ אחר בשנוי שאינו חוזר לא מקרי באיסור' אתא לידי' וא"כ ממילא יאוש אינו קונה וזה הי' ספיק' של רבה איזה שנוי קונה אי דווקא שנוי שאינו חוזר וא"ש נמי מה שהקדים רבה שנוי קונה וכו' ודו"ק היטב:
והנה ע"ש דאי אמרי' אי עביד מהני לא איכפת לן במה דבאיסור' אתא לידי' ואינו מעכב הקנין נ"ל דיש לדחות דהנה באביד' לפני יאוש נמי מקרי באיסור' אתא לידי' שלא יקנה והתם וודאי ל"ש אי עביד לא מהני דאדרב' מחוייב הי' להגביה ולנוטלה ואם אינו נוטלה עובר משום לא תוכל להתעלם. אע"כ הא דבאיסור' אתא לידי' פירושו היא דכל זמן שרשות הבעלי' עליו מעכב רשות הבעלים שלא יחול קנינו בשעת הגבה' וא"כ לא מהני הגבה' מידי ולכך באבידה נמי בשנטלה קודם יאוש שהי' רשות הבעלים עדיין עלי' לא קני' בהגבהתו וא"כ גבי יאוש כו' אפי' אי אמרי' אע"ע מ"ע כיון שקודם יאוש אין רשות הבעלים מסולק ממנו לא קני' לי' הגבהתו. אמנם לפי מ"ש לעיל באות ט' בשם ס' טוב גיטין דהקנין חל בשעת גניבה וגזילה והשנוי דבתר הכי היא רק שנפטר מהשב' וא"כ שפיר י"ל דהקנין חל אפי' באיסור' אתא לידי' דרשות הבעלים אין מעכב מלחול הקנין:
ב וראיתי בקצה"ח סי' שס"א שכתב דלמ"ד משיכ' מפורשת מה"ת שפיר קנה אפי' כי באיסור' אתא לידי' אמנם לר' יוחנן דס"ל דמה"ת לא מצינו קנין רק במעות לא הוי קנין באיסור' אתא לידי' ויש להסביר הדבר יותר דהנה הך סבר' הט"ג אי גזלן קונה מכח הגזילה נמי י"ל דתלי' בהא דאי אמרי' דעיקר הקנין היא מתן מעות והיינו משום דע"י נתינת המעות הבעלים מסלקי' רשות' מן החפץ א"כ ל"ש קנין בשעת גזילה. אמנם אי אמרי' משיכ' מה"ת והיינו דהקנין היא נגמר בהגבה' החפץ א"כ שפיר אמרי' דגזיל' נמי קונה ובשעת הגזילה הוי חלות הקנין ושנוי או יאוש דלאחר מכן הי' רק לפוטרו מהשבה. ועי' היטב ברש"י מס' ע"א ע"ב ע"א ד"ה אמאי נהרג משמע דס"ל דגזלן קונה הגזילה ובתוס' שם ע"א ע"א ד"ה ואי ס"ד נחלקו עליו. ועי' בשו"ת מחנה חיים סי' נ"ט. והנה לכאורה י"ל דרבת גופא הי' מסופק בהא דאמרי' שנוי קונה אם הקנין חל משעת הגזילה וגניבה וא"כ יאוש נמי קונה דכמו דשנוי פוטר מהשב' ה"נ היאוש ביום שהיאוש גורם סילוק רשות בעלים עכ"פ. א"כ נפטר מהשבה והקנין נעשה בשעת גניבה. אמנם אי אמרי' דהא דשנוי קונה היא רק בשעת השנוי חל הקנין א"כ שפיר י"ל דיאוש אינו קונה דבשלמא שנוי שעושה קנין בגוף החפץ מהני אבל יאוש שאינו עושה קנין בגוף החפץ לא מהני וההגבה' שבשעת גניבה לא קנ' לי' ובתוס' דיה כיון דבאיסור' אתא לידי' הוכיחו דיאוש אינו מטעם הפקר דאי הוי מטעם הפקר הי' מהני אפי' כי באיסור' אתא לידי' לקנות מן ההפקר וע"כ דע"י יאוש לא הוי רק שאינו ברשות הבעלים ולכך אמרי' גבי נתיאשתי מפלוני עבדי דא"כ גט שחרור כיון שאינו ברשות רבו. ולכאורה יש לעיין לשיטת רש"י במס' גיטין ל"ח ע"א ד"ה בחזק' דמשמע דס"ל לרש"י דיאוש היא מטעם הפקר א"כ אמאי לא מהני אפי' כי אתא לידי' באיסור' ובפרט אי אמרי' דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה אותו וודאי הי' צריך לקנות אפי' כי אתא לידי' באיסור'. אמנם ראיתי לקצוה"ח סי' שס"ב ס"ק א' שכתב דאפי' לדעת רש"י דיאוש הוי מטעם הפקר אינו כמו הפקר מדעת רק סילוק רשות ונקנה כמו הפקר. וא"כ שפיר י"ל לכ"ע דאי הקנין חל בשעת הגבה' הגניבה א"כ אין יאוש קונה דהא יאוש לא הוי קנין רק סילוק רשות וכיון שבשעת הגניבה הי' עדיין רשות הבעלים עלי' לא קנה לי' ואי אמרי' דשעת הגניבה עושה קנין א"כ כמו דמהני שנוי לפטור מהשבה עפ"י סבר' הט"ג ונתעורר הקנין משעת הגניבה א"כ ה"נ גבי יאוש כיון דשעת הגניבה קני לי' ולא בעי' רק שיהי' אח"כ איזה דבר שיפטרנו מהשבה וממילא יתעורר הקנין למפרע ה"נ יאוש מועיל שהי' עכ"פ סילוק רשות הבעלים וממילא נפטר מהשבה ונתעורר הקניי' משעת ההגבהת הגניבה. וא"כ בין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוס' נשאר קיי' דאי הו"א דשעת גניבה עושה קנין שפיר יאוש קונה מה"ת כמו שנוי דכיון דקני לי' מיד בשעת הגניבה רק שמחויי' לקיים והשיב וכיון בנתיאשו הבעלים וסלקו רשותם נפטר מהשבה ונתעורר קנין בשעת הגבהה למפרע ודו"ק היטב:
פרק ה נעתיק בכאן איזה קושיות בהך דקרבנו ולא הגזול (ג) בגמ' איתיבי' אביי קרבנו ולא הגזול אילימא לפני יאוש למ"ל קרא אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קני ויש כאן כמה קושיות. א' הקשה בס' שטמ"ק ממנ"פ ואי נמי אמרי' דיאוש לא קני א"כ הו"ל לאחר יאוש כלפני יאוש וג"כ קשה למ"ל קרא. ב' הקשה בשם הרשב"א מאי קאמר אביי איתיבי' והא רבה אין מחליט הדין דיאוש קונה רק ספוקי מספקא לי' והול"ל ת"ש ולא איתיבי'. ג' הקשה הפנ"י דלמא לעולם לפני יאוש ואפ"ה אצטריך קרא כגון שגנב טלה ונעשה איל דקני' לי' בשנוי ואתי לאשמעי' דנפסל לקרבן. ד' בס' ים התלמוד הקשה דלמא לעולם לפני יאוש וטביח' הוי שנוי מעשה ושנוי לכ"ע קנה ואתי קרא לאשמעי' דפסול משום מהב"ע כיון דלא קנה לי' רק ע"י הקדישו. ה' עוד הקשה שם דלמא אצטריך קרא ולא הגזול לספק גזל דאע"ג דספק גזל מותר מה"ת מ"מ לקרבן בעינן קרבנו וודאי. אבל לאחר יאוש באמת מותר דקני' לי' ביאוש. ו' קשה לי דלמא לעולם יאוש קני' וקרא ולא הגזול אתי לאשמעי' בסתמא היכא דלא ידעינן דאיאש דהו"א יהי' ההקדש חל מספיק'. ובפרט אי אמרי' ספיק' דאוריי' מה"ת לחומרא לכך אשמעי' דאינו קדוש משום דמוקמי' לה בחזקת חולין להך בהמה או משום כיון דלא ידעינן אי נתיאשו הבעלים מוקמי' להבהמה ברשות בעלים הראשונים אבל היכא דאיאוש בוודאי אמרי' דיאוש קני' ומותר לקרבן נמי: (ד) וליישב כל אלו הקושיות נ"ל דהנה כבר כתבנו לעיל דיאוש אע"ג שאינו קונה מ"מ סילוק רשות בעלים מקרי עי' לעיל אות ב' ועוד כתבנו לעיל באות י' דאי אמרי' שנוי ממילא נמי מהני ע"כ דשנוי הוי כחפץ אחר לגמרי. ועוד כתבנו לעיל באות י"ג דאי ס"ל דיאוש קונה ולכאורה איך נוכל לדמות יאוש לשנוי הא בשנוי עושה מעשה קנין בגוף החפץ מה שמשכהו משא"כ ביאוש וצ"ל דהוא ס"ל דהקנין נעשה בשעת גניבה כסברת הט"ג שהבאתי לעיל באות ט' ועפ"י ההקדמות האלו מתורצי' כל הקושיות בס"ד א' מה שהקשה השטמ"ק דממנ"פ אפי' אי יאוש לא קני א"כ למ"ל קרא דזהו לא קשי' דהא אפי' אי יאוש אינו קונה מ"מ ידעינן מסבר' דעכ"פ אין שם בעלים עליו מקרי והו"א שפי' אי לאו קרא דההקדש חל דזכי לי' מן ההפקר. והנה מה שהקשה בס' ים התלמוד דלמא לעולם לפני יאוש וטביח' הו"ל שנוי מעשה י"ל דא"כ אין ההקדש יוכל לחול רק מכיון שנשחט ופשיט' דאז אין ההקדש חל דהא בעינן שיהי' קדוש בשעת שחיטה ועי' במס' חולין כ"ט ע"ב בסוגי' דאינו לשחיטה אלא בסוף ול"ל דמכיון ששחט חצי קנה הו"ל נמי שנוי וחל ההקדש ואע"ג דבחצי קנה יוכל להיות הדר בריא מ"מ הא לבר' ס"ל דשנוי החוזר קונה גם זה אינו עפ"י מ"ש התוס' חולין כ"ח ע"ב ד"ה אהא דמכיון שהופרד העור אין לך מום גדול מזה וא"כ ה"נ לא יוכל ההקדש לחול מכיון שנשחט בחצי קנה דאין לך מום גדול מזה. אמנם אי הו"א דכל שנעשה שנוי קנוי למפרע משעת גניבה שפיר היא חל הקדש למפרע ועי' בס' דברי חיים להגאון ר' יצחק איוערבאק דיני גניבה וגזילה סי' י"ח ודו"ק. וא"כ אזיל קושי' הגמ' שפיר דע"כ מדאמרי' קרבנו ולא הגזול ואמאי והא קני' לי' בשנוי מעשה דלכ"ע קונה וע"כ דלא קני לי' למפרע ולכך לא מהני שנוי מעשה כיון דההקדש לא מצי לחול למפרע רק אחר השחיטה וממילא הי' בשעת השחיטה חולין וא"כ קשה לרבה דאיהו רוצה לומר דמשעת גניבה קנוי לי' ולכך קאמר איתיבי' דעכ"פ זה נפשוט להדי' דמשעת גניבה לא קנה למפרע דא"כ לא משכחת לה קרבן גזול שיפסל דקני' לי' בשנוי מעשה וקושי' הפנ"י דלמא מיירי בגנב טלה ונעשה איל נמי לא קשה דכה"ג בשנוי ממילא הו"ל כחפץ אחר ולא נוכל למעט מקרבנו ולא הגזול דזהו לא הוי בכלל גזול וקושי' ים התלמוד נמי ל"ק כמ"ש דכיון דאינו קונה משעת הגניבה א"כ לא מהני השנוי. והנה עוד יש להקדים הקדמה אחת דאי אמרי' כסברת הט"ג דכל גנב קנה בשעת הגניבה א"כ כל היכא שיש איזה ספק כגון שהי' ספק גזל או ספק יאוש לא שייך לאוקמי' בחזקת בעלי' הראשונים דהא מיד נפק מרשותי' ואע"ג שישנה עוד בתור' השבה מ"מ נפק מרשותו אמנם אי אמרי' דכל שלא נעשה השנוי או היאוש לא חל הקנין למפרע א"כ כשאנו מסופקי' אוקמי' בחזק' רשות בעלים הראשונים (ואע"ג דקיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלי' נמי אינם יכולי' להקדיש מ"מ כיון שאכתי אינו של אחר שפיר אוקמי' ברשות בעלים הראשונים) והנה מה שהקשה בס' ים התלמוד דלמא לעולם לפני יאוש וקרא מיירי בספק גזל ג"כ לא קשה דהא מכיון שהתירה התורה ספק גזל א"כ ממילא הבעלים מתיאשי' המינו דהא יודעי' שלא יחזיר להם דעיקר מה דלא מייאשי' הי' רק משום דסבר נקיטנ' לי' בדינ' והכא כיון דספק גזל מותר לא שייך נקיטנ' לי' בדינ' ועוד י"ל דבכה"ג בממונו אפשר דלענין קרבן נמי כשר כיון שמותר לו עכ"פ ואין זה דומה לשארי הספיקות שמותרי' לענין איסור ולמצוה פסול כסברת החו"ד בסי' ק"י ביו"ד דהכא כיון שהתורה עשאו כממונ' שלו כשר לקרבן נמי. ומעתה לא קשה ג"כ מה שהקשיתי דלמא מיירי בספק אי נתיאשו דזה אינו דפשיטא דלא מהני ההקדש דאיכא תרתי חזק' לקולא חזק' רשות בעלים הראשונים לפימ"ש דאי לא קני למפרע משעת גניבה ממילא הוי בחזק' רשות בעלים הראשונים וחזק' חולין דבהמה ולא אצטריך קרא למעוטי ומיושבי' כל ששה הקושיות בס"ד ודו"ק הטב: (ה) בהך דעורו' של בע"ה פליגי רש"י ותוס' רש"י ס"ל דהיא גזירת הכתוב דאינו מטמא מדרס רק משכב שלו וכן דעת הר"מ פכ"ד מהלכות כלים הלכה ז' עיין במל"מ שם שהאריך אמנם דעת התוס' ד"ה דגזל דמיירי בגזל עורו של בע"ה שאינו מחוסר רק יחוד ואין חסר רק מחשב' ולכך בעינן שלו דווקא ושל אחרים אינו מטמא רק לאחר שנתיאשו. והנה הלח"מ פ"ב מהלכות גזילה הקשה על הר"מ דשם פסק דיאוש אינו קונה ובפכ"ד מהלכות כלים פסק דלאחר יאוש מטמא מדרס משמע דס"ל דיאוש קנה והיש"ש פ' מרוב' דין ז' באמת רוצה להוכיח מדברי הר"מ דכלים דס"ל יאוש קונה מדרבנן עכ"פ וכשיטת הרא"ש אמנם מדברי הש"ע חו"מ סי' שנ"ג דפסק דאפי' מדרבנן נמי יאוש אינו קונה מסתמא ס"ל דגם הר"מ ס"ל דאינו קונה אפי' מדרבנן דידוע דדרכו של המחבר לפסוק כהרמב"ם. ועיין בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף י"א ובלח"מ תירץ שם וז"ל י"ל דשאני התם דהוי גזה"כ דמה שאין מטמא משכב של חבירו היא דבר שאין לו טעם ולכך אין ללמוד המינו כוונתו דאע"ג דגבי טומא' משכב אמרינן דיאוש קני מ"מ בעלמ' לא מהני. ויש להסביר הדבר יותר עפ"י מ"ש דאפי' אי יאוש אין קונה מ"מ מועיל להיות מקרי סילוק רשות הבעלים וא"כ ניחא דגבי טומאה לא הקפיד' התורה שיהי' שלו דווקא רק שלא יהי' של אחרים וא"כ כל שיש כאן יאוש אע"פ שלא קנה מ"מ תו לא מקרי של אחרים ושפיר מטמא מדרס. ויש לומר עוד דרך אחרת דבאמת כיון שיש בידו לקנותו לגמרי שיעשה איזה שנוי אפי' שנוי גרוע ושנוי גרוע מהני עם יאוש לכ"ע עי' בתוס' ד"ה כגון שקצען ובתוס' ס"ז ע"א ד"ה הא לאו וא"כ מהני לענין שיהי' חל עליו שם טומאה מטעם הואיל שיש בידו לשנותו דאע"ג דלענין שנוי גמור אפש"ל דלא אמרינן הואיל ולכך בלא יאוש אינו מטמא דכל שמחוסר שנוי גמור הו"ל מחוסר מעשה משא"כ בשנוי כל דהוא דנמי מהני עם יאוש שפי' מהני לענין טומא' מטעם הואיל ואי בעי לשנותו וקנה לי' והוי דידי' ואין להקשות דא"כ מה"ט יהי' קנוי לי' ביאוש לחודא מטעם הואיל אי בעי עושה בה שנוי פורת' זה אינו דלענין שנעשה ממון שאינו שלו כשלו לא אמרינן הואיל כמ"ש התוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל משא"כ לענין טומא' דהיא רק גזה"כ דאינו שלו אינו מטמא שפיר אמרינן דהואיל ואי בעי לשנות בי' פורת' קנה לי' ממילא מהני לענין טומא' מטעם הואיל אמנם קודם יאוש דלא קנה רק ע"י שנוי גמור לא אמרינן הואיל דהוי מחוסר מעשה גדול ודו"ק:
ו שיטת הר"מ והמחבר דיאוש אינו קונה אפי' מדרבנן והא דפסק המחבר לענין קידושין דמקודש' היינו משום דגבי קידושין הו"ל יאוש ושנוי רשות ע"ש סי' כ"ח בחלקת מחוקק ס"ק ב' שהביא כן בשם הה"מ אמנם שיטת הרא"ש דבכל מקום קונה יאוש מדרבנן וראיתי ביש"ש שתמה אמאי כתב הרא"ש דאינו מקודשת רק מספק ואמאי לא נימא דכיון דרבנן אמרו שיקנה הפקר ב"ד הפקר והוי ממוני' מה"ת ויהי' מקודשת מה"ת וקידושי השני בטלי' לגמרי. ולע"ד נרא' דכאן גבי תקנת יאוש ל"ש לומר מכח הפקר ב"ד שיהי' נחשב כממון שלו מה"ת אפי' לדעת המחבר סי' כ"ח סעיף י"ג דבמעמד שלשתן מקודשת מדאורייתא עי' שם בב"ש ס"ק ל"ה היינו דווקא היכא שהחכמים תקנו עיקר הקנין וניחא להו לעשות זה הקנין מאיז' טעם כמו משיכ' או שארי קניני' או מעמד שלשתן שראו חכמים שהי' תקנת השוק בכך כמבואר בש"ע חו"מ סי' קכ"ו ועיין בסמ"ע שם ס"ק ג' שפי' אמרינן שרצו שיהי' ממון שלו מדאורייתא דאלא"ה נפיק מיני' חורבא לכמה דברים אי לא נחשוב שיהי' ממון שלו מה"ת משא"כ הכא בגניב' לענין יאוש אטו ניחא להו לחכמים שיהי' אדם גונב וגוזל משל אחרי' וחכמים יקנו אותו לו רק היכא שגנב ונתיאשו הבעלים דאז הי' כבר סילוק רשות אמרו חכמים שמפני תקנת השבי' לא יצטרך להשיב גוף החפץ אמנם עיקר הקנין ועיקר ביאת החפץ לרשות המחזיק בה לא מכח תקנת חכמים וברצונם נעשה רק ע"י מעשה עול שלו הכניס את של חבירו לתוך רשותו רק לאחר שהכניס לרשותו אמרו חכמים שיקנה משום תקנת השבי' בזה וודאי לא הוי כשלו לגמרי מה"ת ואינו דומה לשארי קניני' שהי' רק מדרבנן ואפ"ה עשאהו כשלו לגמרי דהתם עיקר מה שהכניס החפץ לרשותו ועיקר התחלת הקנין היא עפ"י צווי החכמי' ותקנת' משא"כ הכא גבי גניבה ודו"ק היטב כי היא סבר' נכונה בס"ד אח"כ מצאתי בחתס"ו ליו"ד סי' שי"ד שכ' ג"כ לחלק בין קנין יאוש לשארי קניני' שהם מדרבנן כה"ז קצת ע"ש בד"ה נחזור להנ"ל ובעיקר קנין יאוש לענין קידושין נבאר עוד בס"ד ועיין בספר אבני מלואים באה"ע סי' כ"ח ס"ק ד':
ז שנוי מעשה גמור קונה לכ"ע מה"ת ושנוי השם או שנוי גרוע קונה עם יאוש דווקא ואעתיק לשון חי' מהר"ם מלובלין בתוס' ס"ז ע"א ד"ה הא לאו וז"ל ונ"ל לפרש דג' מינים שנוי השם הן האחד שנוי השם חשיב כמו טלה ונעשה איל פשיטא דקנין גרידא השני שנוי השם קטן לגמרי כמו מעיקר' משכ' והשת' אברדין צריך להיות עם יאוש דווקא השלישי שנוי השם גדול ממנו כמו מעיקר' כשורא והשת' מטללת' דהיא עדיף הואיל ונקבע כבר בבנין עכ"ל ע"ש שמפרש בזה דברי התוס' שם ד"ה הא לאו. אמנם לענין שנוי השם דמעיקר' חולין והשתא הקדש בעינן יאוש דאי לא"ה לא חל הקדש כלל וז"ל התוס' ד"ה הא לאו וכן בהקדש בעי עמו יאוש שאם אין יאוש אין שם הקדש חל עליו ואין כאן שנוי השם עכ"ל וכה"ג כתב ג"כ הרמב"ן במלחמות פ' הגוזל ומאכיל בסוגי' דנטלו מוכסי' חמורו קי"ד ע"א ע"ש והענין היא כך דוודאי שנוי מעשה א"צ לזה שום יאוש דהא ממילא נשתנה וכן טלה ונעשה איל ל"ל דלא חל השנוי דהא חזינן שהרי היא נשתנה משא"כ בשנוי השם אי לא הוי יאוש או למ"ד שאין יאוש קונה ממילא לא חל השנוי שם ויבואר עוד בס"ד. והנה לענין קרבן יש עוד טעם אחר לפסול אי אין הקנין חל רק ע"י ההקדש הו"ל מהב"ע כמ"ש התוס' בד"ה ש"מ יאוש לא קנה. אמנם אי חל הקנין בלא הקדש לא הוי מהב"ע וזה מבואר ג"כ בתוס' ס"ז ע"א ד"ה אמר עולא ובסוגי' דאוונכרי במס' סוכה נבאר עוד בס"ד. ויש להסתפק בכל מקום דאמרי' שנוי קונה אי בעינ' שהוא עצמו דווקא יעשה השנוי או דמהני ע"י שליח נמי וודאי בשנוי גמור דאמרי' שנעשה כחפץ אחר י"ל דאין חילוק דכיון דהוי כחפץ אחר ממילא קנוי לי' אמנם בשנוי שאינו גמור רק דהשנוי עושה קנין י"ל דע"י שליח לא מהני דכיון דבכל קנין בעינן דעתו לקנות והכא מה שמשנה ע"י שליח כיון שעושה איסור בהשנוי שבזה מפקיע החפץ מרשות בעלי' א"כ י"ל דלא מהני ע"י שליח דאין שליח לדבר עביר'. והנה י"ל דלסברת הטוב גיטין שהבאתי לעיל דעיקר הקנין נעשה בשעת גניבה א"כ מהני ע"י שליח דהא השנוי אינו עושה קנין רק שבא לפוטרו מתורת השבה והקנין נעשה בשעת הגניבה אמנם אי אמרי' דרק בשעת השנוי בא הקנין א"כ לא מהני הכא שהשנוי הי' ע"י שליח דאין שלד"ע ובפרט לפי מה שהאריך הנו"ב מד"ק לא"ע סי' ע"ז וע"ח דאי אין שלד"ע השליחות בטל א"כ ה"נ לא מהני הקנין שבא ע"י השנוי היכא שמשנהו ע"י שליח דאין שלד"ע ולא מהני הקנין והעולה ממ"ש הי' דאי אמרי' דבשעת גניבה חל הקנין שפיר י"ל יאוש קונה דמיד בשעת גניבה קנוי לי' וכמו דשנוי מהני לפוטרו מהשבה ה"נ יאוש כיון שיש כאן סילוק רשות בעלים מהני לפוטרו מהשב' אמנם אי אמרי' דשעת גניבה אינו קונה לא מהני יאוש דבשלמא שנוי מהני שעושה איזה מעשה בגוף החפץ משא"כ יאוש וכבר הבאתי לעיל באות י"ג ע"ש הקצה"ח דאי ס"ל מה"ת מעות קונה ולא משיכ' א"כ יאוש נמי אינו קונה וכבר הסברנו דלפי"ז לא מהני שעת גניבה לקנות ודו"ק:
שער יאוש ושישנוי רשות
בו נבאר הדין דיאוש ושנוי רשות (א) קודם נסדר השיטות ביאוש ושנוי רשות. דעת המחבר חו"מ סי' שנ"ג סעיף ג' וסי' שנ"ו סעיף ג' דיאוש ושנוי רשות קונה אפי' אם הי' שנוי רשות ואח"כ יאוש וכך הי' שיטת הר"מ ג"כ אמנם הרמ"א הביא שם יש חולקים והי' שיטת הטור והרא"ש דשנוי רשות לא קנה רק לאחר יאוש אבל לא קודם. עוד שם דעת המחבר דאע"ג דשנוי רשות קנה מ"מ צריך הלוקח להחזיר הדמי' לנגזל רק בגנב שאינו מפורס' עשו תקנת השב' שלא יצטרך להחזיר אפי' הדמי' ושיטת הטור ושאר פוסקים שהביא הרמ"א שם הי' דכל היכא דמהני ש"ר קנה לגמרי דאפי' הדמי' א"צ להחזיר. והנה מ"ש הקצה"ח סי' שנ"ג לחלק בין יאוש ושנוי השם דהוי קנין גמור ויאוש וש"ר לא קנין גמור רק שייר בקניני והיינו דבשנוי השם אע"ג צריך לשלם הדמי' הי' רק משום שנתחייב משעת הגזילה אבל לענין קנין החפץ קנה לגמרי משא"כ ביאוש וש"ר דהוא לא נתחייב מעולם לנגזל ואפ"ה צריך להחזיר הדמי' א"כ ע"כ דלא הוי קנין גמור רק שיור בקנין ע"ש ס"ק ד' וא"כ מוכח להפוסקים דס"ל ביאוש וש"ר א"צ להחזיר כלל דהוי קנין גמור ולהמחבר והר"מ דצריך להחזיר הדמי' לא הוי קנין גמור:
ב כתב סי' שס"א סעיף ה' הביא הרמ"א בשם שו"ת הרשב"א דשנוי רשות לא מקרי היכא שמכרו או נתנו בטעות או בע"כ של הגזלן לא הוי ש"ר והש"כ שם ס"ק ג' הביא בשם בעהמא"ו דאפי' בטעות הוי ש"ר. וא"כ יש לנו ג' חילוקי דינים בהך דש"ר א' אי בעינן יאוש קודם או אי מהני אפי' אח"כ. ב' אי צריך להחזיר הדמי' עכ"פ מה"ת והיא שיטת הר"מ והמחבר או אי קנה לגמרי ואפי' הדמי' א"צ להחזיר. ג' אי מהני ש"ר היכא שהי' המכיר' בטעות וכבר כתבנו דלשיטות דס"ל דא"צ להחזיר אפי' הדמי' מוכח דש"ר הוי קנין גמור ולהר"מ והמחבר לא הוי ש"ר קנין גמור דהא צריך להחזיר הדמי' וע"כ דלא הוי רק קנין קצת ויש עוד שיור בקנין ויתבאר בפרקים הבאים סברותיהם בס"ד:
ג יאוש וש"ר גבי יורש לא מהני דקיי"ל כרבא בריש פ' הגוזל ומאכיל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. מ"מ אם אכלו היורש לאחר יאוש פטור מתשלומין ותוס' שם כתבו דהיא מגזה"כ אשר גזל אם כעין שגזל לאפוקי כשאכלו עי' סי' שס"א סעיף ז' ובסמ"ע ס"ק ז' והפנ"י הקשה קושי' עצומ' לשיטת הפוסקים דאפי' בש"ר צריך להחזיר הדמי' ואמאי לא נילוף בק"ו ומה יורש דלא הוי ש"ר לגביה ואפ"ה פטור מתשלומין כשאכלו או כשאינו בעין מכ"ש לוקח דהוי ש"ר וודאי יהי' פטור אפי' מתשלומים ע"ש ריש פ' הגוזל ומאכיל ועוד הקשה להפוסקים צריך להחזיר הדמי' בש"ר ממה דאמרינן רשות יורש כרשות לוקח דמי ופליגי רמב"ח ורבא משמע הא אי הוי כלוקח פטור אפי' מדמי' דהא התם קאי אמתני' דפטורי' מלשלם א"כ ממילא משמע דלוקח פטור מתשלומים והניח בצ"ע ע"ש:
כב ונראה דהנה יש לחקור הא דקיי"ל דיאוש וש"ר קונה אמאי מהני שנוי רשות כיון דהגזלן לא קנה לי' ע"י יאוש לפי מאי דקיי"ל דיאוש כדי לא קנה א"כ האיך יש לו רשות למכור ואיך חל הקנין מה שמכרו לאחר כיון שבאמת לא הוי של הגזלן וראיתי בקצה"ח סי' שס"ב ס"ק א' שהביא שיטת הראשונים דטעם דש"ר קנה היא משום דבהתירא אתי לידי' ונ"ל להסביר הענין כך לפימ"ש לעיל בפרקי' הקודמי' דיאוש אע"ג דלא קנה מ"מ נסתלק רשות הבעלים מהחפץ ע"י יאוש וא"כ אע"ג דהגזלן גופא צריך לחזיר גוף החפץ היא רק משום דמשעת גזילה הי' מוטל עליו לקיים השבת הגזילה ואותו החיוב לא נפקע אפי' לאחר יאוש משא"כ הלוקח דמעולם לא הי' עליו שום חיוב נגד הנגזל שפי' קנה לי' והנה להמעיין בריש פרק הגוזל ומאכיל בתוס' ד"ה גזל ולא נתיאשו מבואר מדבריהם בפלוגת' דרמב"ח ור"ח דר' חסדא דס"ל גזל ולא נתיאשו ובא אחר ואכלו דגם השני נתחייב להנגזל דרצה מזה גובה רצה מזה גובה ומתני' דהגוזל ומאכיל פטורי' מוקי לה לאחר יאוש. אמנם לרמב"ח דס"ל רשות יורש כרשות לוקח ליכא לאוקמי מתני' לאחר יאוש דלאחר יאוש אפי' הגזילה קיימת פטורי' כיון דהוי שנוי רשות וע"כ דס"ל לרמב"ח דמתני' מיירי לפני יאוש ואפ"ה פטורי' כשאכלו ובס' שטמ"ק שם ד"ה אמר ר"ח עמד בזה מאי חילוק לר"ח בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש כיון דס"ל יאוש לא קנה א"כ נימא דגם לאחר יאוש חייבא כשאכלו דהא ש"ר לא הוי כיון שאכלו מעצמו עי"ש וכן הקשו בתוס' שם וז"ל ועוד לרבא ולר"ח כיון דרשות יורש לאו כרשות לוקח מה לי לפני יאוש מה לי לאחר יאוש אפי' אין גזילה קיימת חייבים והנה מתחלה רצ"ל דבאכלו דפטורי' נמי נפקא לן מקרא דכאשר גזל אם כעין שגזל ומסתברא לי' לר"ח לאוקמי' קרא דווקא לאחר יאוש ורמב"ח מוקי לי' נמי לאחר יאוש אמנם אח"כ מסקי התוס' דהך קרא היא רק אסמכת' בעלמא [ומהתימא לי על הסמ"ע סי' שס"א ס"ק ז' שהביא הא דבאכלו פטורי' הי' מקרא דכאשר גזל אם כעין שגזל והא התוס' חזרו מזה] ואעתיק לך לשון התוס' והי' לבאר בס"ד וז"ל ומסברא מחלק ר"ת בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש דלא הוי כ"כ ברשות מריה אחר יאוש כמו לפני יאוש שנקל לצאת מרשות הבעלים בשנוי רשות או בשנוי השם ואין זה דוחק דכי הוי נמי מפקינין מקרא צריך סברא זו דאמאי מוקמי קרא טפי אחר יאוש מלפני יאוש ביו' דגם אחר יאוש חשיב' ברשות מרי' ולרמב"ח ניחא טפי, דאיהו לית לי' טעמ' דרשות מרי' כלל דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל שהרי אין לגמרי ברשות מריה שהרי אין יכול להקדישו וגם הגזלן יכול להקנותו בשנוי מעשה עכ"ל היוצא מדבריהם אלו דלר"ח אמרינן דווקא לאחר יאוש לא הוי ברשות מרי' כיון שיכול לצאת מרשותו ע"י שנוי גרוע נמי אמנם לפני יאוש כיון שאינו יכול לצאת מרשות בעלים רק ע"י שנוי גמור הוי שפיר ברשות מרי' ולכך חייב השני כשאכלו לפני יאוש וכן משמע מפרש"י שם ד"ה ברשות' שכתב וזה שאכלו נעשה כגזלו מבעלי' משמע דלפני יאוש חשבינן להגזלן השני כאילו גזל מרשות הנגזל ממש. אמנם רמב"ח ס"ל כיון דאפי' לפני יאוש נמי דיכול להוציאו מרשות בעלי' ע"י שנוי גמור ממילא לא הוי ברשות מרי' ופטור השני כשאכלו אפי' לפני יאוש:
ד ולבאר הענין והחילוק לגבי השני בין אכלו או גזילה קיימת נ"ל כך דהנה כל נגזל יש לו על הגזלן שני שיעבודים האחד הי' שיעבוד שיש לו על החפץ שלו שגזל ממנו וחייב לו להחזירו השני היא שיעבוד הגוף ג"כ דהא אפי' אם יאבד ממנו חייב הגזלן באחריותו ויש לו עליו שיעבוד הגוף שגופו נשתעבד להנגזל בשעת גזילה שבאם לא יוכל להחזיר החפץ שיתחייב בתשלומין וכה"ג כתב הרא"ש מס' כתובות פ"ו ע"א גבי המוכר שט"ח לחבירו בשם ר"ת דנגד המלוה הראשון יש שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים ומלוה השני דהיינו הלוקח שט"ח אין לו רק שיעבוד נכסים ולא שיעבוד הגוף ע"ש וא"כ מכ"ש הכא שהגזלן בוודאי נשתעבד גופו להנגזל וגם החפץ נשתעבד שהרי הי' של הנגזל. אמנם אם בא אחר ולקח החפץ מן הגזלן ליכא למימר שהשני נשתעבד גופו להנגזל כמ"ש התוס' דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו וא"כ אין לו להנגזל שום שיעבוד הגוף לגבי השני אמנם אע"ג ששיעבוד הגוף אין לו רק לגבי גזלן הראשון שלקח החפץ מרשותו מ"מ אם החפץ עדיין בעולם בכ"מ שהי' יש לו שיעבוד על החפץ ולכך בגזילה קיימת חייב גם השני לאחר יאוש הוי דהא יש לו עליו מ"מ שיעבוד החפץ כיון שהוא בעין רק היכא שאכלו דאז שיעבוד החפץ נפקע ממילא כיון שאינו בעולם ושיעבוד הגוף לא היה לו עליו מעולם שפיר פטור אמנם לפני יאוש דברשות בעלים לגמרי קאי לר"ח כיון שאינו יכול לצאת מרשותו רק ע"י שנוי מעשה גמור כמ"ש בכוונת התוס' א"כ גם השני כשאכלו חשבינן לי' כאילו גזלו מבעליו הראשונים כמ"ש רש"י להדין וא"כ גם שיעבוד הגוף יש לו להנגזל גם על השני ולכך אפי' כשאכלו דנפקע שיעבוד החפץ כיון שאינו בעולם מ"מ נשאר שיעבוד הגוף וחייב לשלם ולרמב"ח הוי לפני יאוש כיון שיכול לצאת עכ"פ מרשות בעלים ע"י שנוי מעשה גמור כלאחר יאוש לר"ח וא"כ גם לפני יאוש נמי ליכא להנגזל על השני שיעבוד הגוף רק שיעבוד שיש לו על החפץ וא"כ כשאכלו דשיעבוד החפץ נפקע מאליו פטור. ורמב"ח ור"ח תרויהו ס"ל הך סברא שכתבנו לחלק בין ראשון לשני דעל הראשון יש שיעבוד הגוף ונגד השני כיון שהוא לא גזלו ליכא רק שיעבוד החפץ ולכך כל שנפקע שיעבוד החפץ פטור רק דלר"ח ס"ל דלפני יאוש לגמרי ברשות מרי' קאי ויש לו שיעבוד הגוף לגבי השני נמי ולרמב"ח גם לפני יאוש לא הוי ברשות מרי' כ"כ וליכא שיעבוד הגוף לגבי השני רק שיעבוד החפץ ולכך כשאכלו פטור אפי' לפני יאוש. וסברת פלוגתתם נבאר לקמן בס"ד תה העולה בכוונת דברי התוס' אשר הם קלי' להמעיין והמתקנו הדברים בביאור רחובות בס"ד. ולפי"ז נבין בס"ד כל הדינים העולים בדבר זה הגזלן הראשון אע"ג שנתיאשו הבעלי' מ"מ כיון שתי' עליו החיוב דוהשיב את הגזילה משעת הגזילה א"כ כל זמן שהחפץ בעין צריך להחזיר גוף החפץ ואם אינו בעין צריך לשלם מכח שנשתעבד גופו משעת הגזילה. אמנם היכא שהי' שנוי רשות היינו שהגזלן הקנה החפץ לאחר מדעת עצמו כיון דלהשני בהתירא אתי לידי' כלומר שכבר נסתלק' רשות הבעלים ממנו א"כ פטור לגמרי דזה מקרי בהתירא אתי לידי' כלומר שלא יהי' רשות בעלים אחרים על החפץ בשעה שהגיע לידו ועיין בס' קצה"ח סי' רנ"ט ס"ק א' וא"כ השני פטור מתשלומין נמי היינו לשיטת הפוסקים שהבאתי לעיל דפליגי על המחבר והר"מ דהדמי' צריך להחזיר עכ"פ וממילא כיון דעיקר שנוי רשות דמהני הי' משום דבהתיר' אתי לידי' א"כ לא מהני רק יאוש קודם ואח"כ ש"ר משא"כ ש"ר קודם יאוש לא מהני דזה מקרי באיסור' אתי לידי' אע"ג שאין הלוקח יודע שהיא גזול רק כל זמן שרשות בעלי' ראשוני' לא נסתלקו ממנו הוי באיסור' אתי לידי' עיין היטב בקצה"ח סי' רנ"ט ולכך לא מהני ש"ר רק שהי' יאוש מקודם והיא נמי לדעת הפוסקים שחולקי' על הר"מ והמחבר שהבאתי לעיל באות י"ט דס"ל דש"ר ואח"כ יאוש נמי מהני. והנה כל זה היכא שהיה שנוי רשות כגון שהגזלן מכרו להשני או נתנו לו במתנה משא"כ כשאכלו או חטף ממנו דליכ' ש"ר כיון שלא בא ליד השני ע"י שום כח ודעת אחרת שהקנו לו, או ברשות יורש למ"ד לאו כרשות לוקח דמי והכי קיי"ל ממילא לא יוכל לקנות החפץ בשום אופן דבשלמא היכא שהגזלן מקנה לו החפץ אע"ג דאיהו לא קנה משום דיאוש כדי לא קני מ"מ יוכל להקנותו לאחר כמ"ש דבאמת ביאוש כבר נסתלקו רשות הבעלים מן החפץ רק שהגזלן אעפ"כ מחוייב להחזיר גוף החפץ דנשתעבד לו משעה ראשונה שעת גזילה על החפץ נמי והיכא דהחפץ כבר אינו ברשותו שמכרו לאחר צריך לשלם הדמי' ועיין היטב בקצה"ח סי' שס"ב ס"ק א' אבל היכא שאחד נוטל מן הגזלן שלא כרצון הגזלן דלא הוי ש"ר וא"כ חייב להחזיר החפץ דאז לא נפקע שיעבוד החפץ כיון שהי' עדיין בעין מ"מ כשאכלו פטור אפי' מתשלומין דלהנגזל אין על השני כלום דשיעבוד הגוף לא היה לו עליו מעולם כיון שהוא לא גזלו ממנו ושיעבוד החפץ נפקע מכיון שאינו בעולם ממילא פטור לגמרי ולרמב"ח הי' אפי' לפני יאוש נמי אין להראשון על השני כלום היכא שהחפץ אינו בעולם ולר"ח הי' לאחר יאוש דווקא כמה שנבאר לקמן בס"ד:
ה מעתה נבא לתרץ קושי' הפנ"י שהבאתי לעיל באות כ"א שהקשה לשיטת הר"מ והמחבר דס"ל דבש"ר נמי צריך לשלם הדמי' עכ"פ מה"ת רק בגנב שאינו מפורס' פטור מדרבנן מפני תקה"ש והקשה מרמב"ח דס"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי ופטור לגמרי דהא אמתני' קאי דפטורי' מלשלם וכן קשה ממה דקיי"ל באכלו לאחר יאוש דפטורי' אפי' היכא דליכא ש"ר ופטורי' לגמרי וא"כ אמאי נימא דבש"ר חייב לשלם הדמים כשהחפץ קיים. ונ"ל דהנה לכאורה כפי הנראה הני ב' דיני' דס"ל להמחבר והר"מ היינו דש"ר אפי' קודם יאוש נמי מהני ובש"ר נמי צריך להחזיר הדמים עכ"פ תלוי' חד בחברי' ומישך שייכי אהדדי וכן ראיתי בחידושי הגאון בעל מחנה לוי בפרק הגוזל ומאכיל דהני ב' דיני' מישך שייך חד בחברי' ונ"ל דהנה כבר כתבנו הא דש"ר מהני הי' משום דע"י יאוש אע"ג דלא קנה מ"מ נסתלק רשות הבעלים מן החפץ רק היכא שהחפץ עדיין ביד הגזלן צריך להחזיר גוף החפץ כיון שהי' משיעבוד לו משעת הגזילה עדיין ורמיא עליו עכ"פ לקיים מ"ע דוהשיב את הגזולה דלענין שיהי' הגזלן נפטר מהמ"ע בוודאי ל"ש יאוש ולכך צריך להחזיר גוף החפץ היכ' שהי' ברשות הגזלן מ"מ כיון שהבעלים נסתלקו רשותם עכ"פ מן החפץ ע"י יאוש יש לו להגזלן כח להקנותו לאחר וממילא לפי"ז השני פטור לגמרי ואין להראשון על השני כלום ופטור מתשלומי דמים נמי כיון שהגזלן יש לו כח למכרו אע"ג שאינו רשאי כיון שצריך לקיים מ"ע דהשבה מ"מ יש לו כח למכרו כיון שרשות הבעלי' נסתלק וא"כ ממילא היכא שהי' ש"ר ואח"כ יאוש לא מהני דכל היכא שמכרו קודם יאוש שעדיין רשות הבעלים לא נסתלקו ממנו לא מהני המכיר' כלל ולא חשיב שנוי רשות כיון שהמכיר' לא מהני מאחר שהי' עדיין ברשות בעלים וא"כ שפיר נוכל לומר דהני ב' דיני' מישך שייכי אהדדי דאי אמרי' דהא דשנוי רשות מהני היא משום שנסתלק רשות הבעלים ע"י יאוש א"כ ממילא הלוקח פטור מתשלומין נמי כמ"ש וש"ר קודם יאוש דאז לא נסתלק רשות הבעלים עדיין לא מהני וזהו שיטת הראשונים והפוסקים שהביא הרמ"א סי' שנ"ג וסי' שנ"ו שחולקי' על המחבר ודו"ק:
ו אמנם כל זה א"ש אי אמרי' דיאוש אע"ג דלא קנה מ"מ סילוק רשות הבעלים מקרי משא"כ אי אמרי' דכל היכא דיאוש לא קנה אכתי ברשות הבעלים קיימא כיון דיאוש לא מהני וכן ראיתי בשטמ"ק דף קי"ד ע"א ד"ה תנא וז"ל ואע"ג דהכא יאוש וש"ר איכא מ"מ כיון דקיי"ל יאוש כדי לא קנה אשתכח דברשות בעלים קאי וכי אתי לידי' דהאי בתרא באיסור' אתא לידי' עכ"ל א"כ בוודאי צריך להבין מ"ט מהני שנוי רשות ובאיזה כח יוכל הגזלן למכור החפץ כיון דאיהו לא קנה וגם הי' ברשות הבעלים עדיין א"כ מאי מהני ש"ר וצ"ל דהגזלן מ"מ יש לו כח למכור כיון שהגזלן יש לו עכ"פ באותו חפץ צד כח וזכות לקנות גוף החפץ דהיינו ע"י שנוי מעשה א"כ שפיר יש לו כח ג"כ למכור גוף החפץ אע"ג דכ"ז שלא נשתנה ברשות הבעלים קאי מ"מ אותו כח שהי' לו להגזלן באותו החפץ לקנותו ע"י שנוי יוכל ג"כ למכרו לאחר וקנה השני גוף החפץ כמו שהגזלן הי' יכול לקנות גוף החפץ ע"י שנוי ה"נ קנה השני ונתפס הקנין על גוף החפץ דווקא דלענין גוף החפץ שפיר קאי ברשות הגזלן כיון שיכול להפקיעו מבעלי' ע"י שנוי וא"כ כיון דעיקר כח שהגזלן יוכל למכור החפץ הי' לא מחמת שהבעלים נסתלקו ממנו רק משום שבידו לקנותו ע"י שנוי וא"כ שפיר אמרי' דהלוקח צריך לשלם עכ"פ דהא אפי' בשנוי ממש נמי היה צריך הגזלן לשלם הדמי' וא"כ כיון שכל עיקר כח זכותו וקנייתו הי' רק משום דהגזלן מצי לקנות גוף החפץ בשנוי וא"כ לא עדיף הלוקח מגברא דאתי מחמתי' דהיינו הגזלן אם היה עושה בו שנוי היה צריך לשלם עכ"פ ה"נ הלוקח חייב בתשלומין (אם לא בגנב שאינו מפורס' ומפני תקה"ש) וכאן ליכא למימר דאין על הנגזל כלום לגבי השני כיון שהוא לא גזלו דכיון דאמרי' דע"י יאוש אכתי לא נסתלק רשות הנגזל מן החפץ א"כ ממילא אע"ג דגוף החפץ נקנה לו כיון שהגזלן נמי מצי לקנותו מ"מ צריך לשלם לו ולכך ס"ל להר"מ דכשהחפץ היא בעין כיון שמעולם לא נסתלקו רשות הבעלים מן החפץ הלוקח חייב בתשלומין ומה שקנה גוף החפץ הי' רק משום דהגזלן נמי מצי קני לי' לגוף החפץ בשנוי ובאותו כח יוכל להקנות גוף החפץ לאחרי' נמי אמנם לפטור לגמרי אין לו כח כיון שהי' עדיין ברשות בעלים ודו"ק. וא"כ כיון שכל עיקר הטעם מה שהקנין נתפס בחפץ הי' רק משום שיש לגזלן כח לקנותו ע"י שנוי א"כ שפיר ס"ל להר"מ והמחבר דאפי' היכא שהי' ש"ר קודם יאוש נמי מהני דהא שנוי מעשה מהני אפי' בלא יאוש לגמרי וא"כ נתפס הקנין שיהי' חשובי ש"ר אפי' קודם יאוש דהא הגזלן יוכל לקנות גוף החפץ בשנוי מעשה אפי' בלא יאוש נמי והא דש"ר לחודא לא מהני ובעינן יאוש עכ"פ אח"כ היינו משום דבלא יאוש כיון שהחפץ לא נשתנה היה צריך להחזירו לבעלי' כמו שהגזלן צריך להחזיר גוף החפץ היכא שלא נשתנה רק כיון שהגזלן יש לו אפשרות לקנות גוף החפץ מצי להקנותו ונתפס בו הש"ר אפי' קודם יאוש שיהי' נגמר הקנין לאחר שיתיאשו הבעלי' על גוף החפץ וא"כ א"ש שיטת הר"מ והמחבר דס"ל ש"ר ואח"כ יאוש נמי מהני רק שהדמי' צריך להחזיר:
ז העולה מדברינו אלו היא כך דאי אמרי' דמה דש"ר מהני היא משום דע"י יאוש הוי סילוק רשות הבעלי' עכ"פ וא"כ יש להגזלן כח למכור החפץ לאחר אע"ג שהוא בעצמו הי' חייב להחזיר גוף החפץ היינו רק משום דעלי' רמיא מ"ע דוהשיב וכל שהחפץ הי' אצלו צריך להחזיר גוף החפץ מ"מ המכירה הוי מכיר' מעליתא כיון שנסתלקו רשות הבעלים ממנו א"כ ממילא הלוקח השני פטור לגמרי מן הראשון אפי' מתשלומין כיון שהגזלן יש לו כח למכור כיון שהיה סילוק רשות הבעלים וממילא היכא שהי' המכירה קודם יאוש דהיינו ש"ר ואח"כ יאוש לא מהני דכל שלא הי' סילוק רשות הבעלים מן החפץ בשעת המכירה אין הקנין חל ולא חשיב ש"ר. אמנם אי אמרי' דביאוש נמי לא הוי סילוק רשות רק דמ"מ כיון שיש להגזלן צד הזכות בהחפץ שיוכל לקנותו ע"י שנוי מעשה לכך יוכל למכרו לאחר נמי (דאע"ג דמחוסר מעשה לא אמרי' הואיל עי' מס' פסחים ס"ב ע"א מ"מ צד זכות מקרי שיש לו בו) א"כ ממילא עדיין יש להנגזל נגד השני כח לתבוע ממנו לשלם לו עכ"פ כיון שהחפץ הי' בעולם ורשותו לא נסתלק ממנו אע"ג דקנה לי' באותו כח שהיה להגזלן זכות בו לקנות גוף החפץ ע"י שנוי מ"מ הדמי' צריך לשלם עכ"פ וא"כ ממילא אפי' היכא שהגזלן מכרו לאחר קודם יאוש נמי מהני דהא להגזלן יש לו כח לקנות גוף החפץ ע"י שנוי אפי' קודם יאוש נמי ממילא נתפס נמי הקנין לאחרי' אפי' קודם יאוש שיהי' חל עכ"פ לאחר שיתיאשו הבעלים ולכך ש"ר ואח"כ יאוש נמי מהני. מ"מ הא דצריך לשלם הדמי' עכ"פ היא רק אם החפץ קיים דאז יש להנגזל שיעבוד על החפץ בב"מ שהיא ולכך אע"ג שגוף החפץ מצינו להפקיע ממנו מ"מ דמי החפץ לא הפסיד גם מן הלוקח משא"כ כשאכלו השני דאז הפסיד הנגזל שיעבוד החפץ ושיעבוד הגוף אין לו לגבי השני כמ"ש לעיל וודאי אפי' לדעת הר"מ נמי פטור השני לגמרי אפי' מדמים וא"כ ממילא לא קשה קושית הפנ"י על הר"מ מהא דחזינן דכשאכלו פטורי' מלשלם אפי' היכא שלא הי' שנוי רשות א"כ מכ"ש כשהי' ש"ר יהי' פטור אפי' כשהחפץ קיים דבשלמא כשאכלו דשיעבוד הגוף על השני ליכא להנגזל כיון שהוא לא גזלו ושיעבוד החפץ נפקע מאליו כיון שאכלו ואין החפץ קיים ממילא ליכא לחייב השני אפי' בתשלומין משא"כ כשהחפץ קיים דלא נפקע שיעבודו של הנגזל מעל החפץ כיון דיאוש לא הוי סילוק רשות והחפץ קיים א"כ אע"ג דקנה לי' גוף החפץ מכח שהגזלן גופו הי' יכול לקנות גוף החפץ ע"י שנוי מ"מ שעיבוד דמים שיש לו עכ"פ על החפץ לא נפקע כיון דהחפץ קיים וא"כ שפיר חייב בתשלומין גם השני. וממילא ל"ק נמי מהא דרמב"ח דס"ל רשות יורש ברשות לוקח ופטור מתשלומין נמי אלמא דש"ר מהני אפי' לפטור מתשלומין דזה אינו דהא לפי האמת ממתני' ל"ק כיון דמתני' מיירי בשאכלו וכבר כתבנו דכל שאכלו דשעיבוד החפץ נפקע לגמרי ליכא חיוב תשלומין ולא קשי' רק מרמב"ח דמשמע דלוקח פטור מתשלומין נמי וזה ג"כ ל"ק דוודאי לרמב"ח דס"ל דאפי' לפני יאוש נמי לא קאי ברשות הבעלי' לגמרי א"כ שפיר אמרי' דלאחר יאוש מסולק רשות הבעלים לגמרי ופטור מתשלומין נמי משא"כ לסר"ע דס"ל כר"ת פ"ה מהל' גזילה דלפני יאוש הרי היא ברשות הבעלים לגמרי שחייבו אפי' כשאכלו. א"כ לאחר יאוש נמי אמרי' דאע"ג דלא הוי ברשות הבעלים לגמרי שנוכל לחייב השני אפי' כשאכלו כמ"ש התוס' דלאחר יאוש נקל להוציאו מרשות בעלי' מ"מ לא נסתלקו רשות הבעלים לגמרי ונשאר שיעבוד החפץ שיש להנגזל עכ"פ על דמי החפץ וחייב לשלם לו כיון שלא נסתלק רשות הבעלי' לגמרי ודו"ק היטב. ועי' בס' דברי חיים דיני גניבה סי' י"ב מ"ש בישוב דברי הר"מ:
ח ומעתה נחזור לדברינו למ"ש לעיל אות כ"ג לבאר במה פליגי רמב"ח ור"ח דלרמב"ח אפי' לפני יאוש נמי לא הוי ברשות הבעלים לגמרי כיון שיכול לקנותו בשנוי מעשה ולר"ח דווקא לאחר יאוש לא הוי ברשות הבעלים כיון שיכול לקנותו בקל ע"י שנוי השם ונ"ל דהנה כפי הנראה אע"ג שכתבנו דביאוש לא הוי סילוק רשות בעלי' לגמרי מ"מ שיהי' לגמרי ברשות בעלים נמי לא הוי כמ"ש התוס' להדי' בד"ה גזל ולא נתיאשו והנה החילוק בין לפני יאוש ולאחר יאוש היא כך דהנה לפני יאוש נוכל להוציאו מרשות בעלים רק בשנוי מעשה גמור ולאחר יאוש יצא מרשות בעלים אפי' בשנוי כל דהוא כדמשמע מדברי התוס' לעיל מס' ב"ק ס"ו עי"ש והנה מס' פסחים ס"ב ע"א אמרי' דהואיל דמחוסר מעשה ל"א הואיל כה"ג והנה הך סבר' מ"ש התוס' דכיון שנקל לצאת מרשות הבעלים לא הוי ברשות הבעלים לגמרי מעכשיו הוא נמי כמו הואיל וא"כ א"ש דבשלמא לאחר יאוש שאינו מחוסר רק מעשה כל דהוא דבשנוי גרוע נמי נפיק מרשות הבעלים שפיר אמרי' הואיל דלא מקרי מחוסר מעשה כיון דאינו מחוסר רק מעשה כל דהוא משא"כ לפני יאוש דלא נוכל להוציאו רק ע"י מעשה גמור במחוסר מעשה ל"א הואיל ולכך לפני יאוש אכתי הי' ברשות בעלים לגמרי ואע"ג דלר' חסדא ל"ל הואיל כלל מס' פסחים מ"ו ע"ב יש לחלק דבשלמא הואיל ומקלעי לי' אורחי' לא ס"ל דזה אינו בידו משא"כ הואיל שהי' בידו כגון הכא שבידו להוציאו מרשות בעלים שפיר אית לי' הואיל היכא דאין צריך רק מעשה כל דהוא כגון לאחר יאוש דסגי' בשנוי כל דהוא וכן כתב הר"נ להדי' במס' ביצה כ"א ע"א גבי עיסת הכלבים היכא דאית לי' נבלה דאפשר לפייסן בנבלה דלר"ח בכה"ג נמי אמרי' הואיל:
ולרמב"ח דס"ל דלפני יאוש נמי לא הוי ברשות בעלים ס"ל דאפי' היכא שמחוסר מעשה גמור נמי אמרי' הואיל ואע"ג דבשחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים ל"א הואיל אי בעי מתקן נפשי' כיון דמחוסר מעשה מילה במס' פסחים ס"ב ע"א התם שאני דהוי מחוסר מעשה גדול כ"כ שימול עצמו ועי"ש בתוס' ד"ה האי מחוסר מעשה שכתבו דמחוסר מעשה דמילה חשיב טפי (ובפרט די"ל דהתם מיירי מסתמא בערלים שמתו אחיהם מחמת מילה א"כ הוי סכנה ולא חשיב בידו למול) משא"כ הכא שיקנה החפץ ע"י שנוי אע"ג דמחוסר מעשה גמור מ"מ לא חשיב מחוסר מעשה כ"כ כמו מילה ושפיר אמרי' דלא הוי ברשות בעלים אפי' לפני יאוש אע"ג דמחוסר מעשה כיון שהי' בידו עכ"פ. ולר"ח לשיטתו דלא ס"ל הואיל היכא שאינו בידו כלל כגון הואיל אי מקלעי לי' אורחי' א"כ אפי' שהי' בידו כמו הכא שבידו לקנות החפץ ע"י שנוי ל"א הואיל רק לאחר יאוש דלא מחוסר רק מעשה כל דהוא משא"כ לפני יאוש שיהי' נפיק מרשות בעלים הואיל ויכול לקנותו בשנוי מעשה דמחוסר מעשה גמור ל"א הואיל ודו"ק היטב ובענין ש"ר ואח"כ יאוש והחזרת הדמי' לבעלי' עי' עוד בתומים סי' ל"ז ס"ק י"ט ובשו"ת חת"ס לחו"מ סי' נ"ו מ"ש בזה. ועי' בשעה"מ פ"ה מה' גניבה הלכה ג' שכתב דמאן דס"ל יאוש כדי קני בוודאי אין הלוקח צריך להחזיר אפי' הדמים רק דהר"מ כיון דס"ל יאוש לא קנה צריך הלוקח להחזיר הדמי' עכ"פ וא"כ ל"ק מרמב"ח דס"ל רשות יורש כרשות לוקח ומשמע דפטור לגמרי דהא קאי אמתני' פטורי' מלשלם דרמב"ח ס"ל יאוש קנה ולכך פטור אפי' מדמי' דכל היכא דיאוש קנה לא הוי הגזלן רק כבע"ח בעלמא ואין הלוקח חייב כלום מידי דהוי מי שלוקח מטלטלין מן הלוה דאין הלוקח חייב לשלם וכן הא דפריך הגמ' מס' ב"ב מ"ד ולוקמ' ביורש דמשמע נמי דאין חייב לשלם אפי' הדמי' דאלא"ה הו"ל נוגע בעדות קאי נמי למאן דס"ל יאוש קנה עי"ש ועוד מצדד שם דאפשר דאפי' אי יאוש קנה מ"מ כשאינו מחזיר הדמי' גם החפץ לא נקנה להגזלן דהקנין מחלה תלוי עד שישלם ואם אינו רוצה לשלם אין החפץ נקנה לו עי"ש שהאריך ועי' באו"ח סי' תרל"ז שהיא שיטת בעל העיטור לענין שנוי דאם אינו משלם גם החפץ אינו קונה ועי' פרמ"ג שם ודו"ק ועי' לקמן פ"ח מה שנכתב בזה בס"ד:
שער ד
יבואר הי' דקיי"ל סתם גניבה הוי יאוש בעלים וסתם גזילה לא הוי יאוש כרבנן ולא כר"ש דס"ל איפכא דסתם גזילה הוי יאוש וסתם גניבה לא הוי יאוש:
א המחבר בש"ע חו"מ סי' שס"ח פסק דסתם גזילה לא הוי יאוש אמנם היינו דווקא בעכו"ם אבל בישראל אפי' סתם גזילה הוי יאוש וכן דעת הרמ"א שם וממילא בסתם גניבה אפי' בעכו"ם הוי יאוש וכן פסק שם הטור בשם הרא"ש ולא כהיש"ש פ' הגוזל בתרא דפסק דהא דסתם גניב' הוי יאוש היא דווקא בישראל אבל לא בעכו"ם וממילא סתם גזילה לא הוי יאוש אפי' בישראל. והנה בש"כ שם ס"ק ב' הוקשה לדעת המחבר דהא דסתם גזילה לא הוי יאוש היא רק בעכו"ם אבל בישראל אפי' סתם גזילה הוי יאוש מהא דמס' קידושין נ"ב ע"ב דאית' שם ההוא אתתא דהוי קעשי' כרע' במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזי מחברי' אמ"ל מוקדשת לי אתא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים אלמא דאפי' בישראל לא הוי יאוש בעלים וקושי' זו הקשה גם הב"ח בסי' שס"ח והב"ח תירץ דמדאורייתא לא מחלקינן בין גזלן גוי לישראל רק מדרבנן והתם לענין קידושין דאורייתא אתמר והש"כ דחה דבריו דמדקאמר לית דחש להא דר"ש משמע דאפי' מדרבנן אינו מקודשת ועיין באה"ע סי' כ"ח שכתב דלענין גזילה אם נודע שקנה ביאוש הר"ז מקודשת משמע הא סתמ' לא הוי יאוש בגזילה ולא מחלק בין ישראל לגוי וכך הקשה הב"ש שם והתם וודאי בישראל מיירי המחבר דבגוי ל"ש קידושין ואפ"ה אמרי' דסתם לא הוי יאוש והנה מהך דמס' קידושין היא וודאי קושי' עצומ' לשיטת הפוסקים דבישראל אפי' בגזלן סתמ' הוי יאוש:
ולענ"ד נראה דלא קשה דהנה החילוק בין ישראל לגוי היא מבואר במס' ב"ק קי"ד ע"א דבגוי דדיינו בגיותא לא מיאש אבל ישראל דאמרי מימר כלומר הביא ראי' לדבריך מיאש וא"כ יש לחלק דע"כ ס"ל להמחבר דבישראל אפי' בגזילה הוי יאוש היינו דווקא היכא דליכא עדים שחטף מידו אבל היכא דאיכא עדים שחטף וסתם חוטף הו"ל גזלן כדאית' להדיא מס' ב"ב ל"ד ע"א דאינו נאמן לומר דידי חטפי אפי' בשבועה וא"כ היכא שיש לו עדים אפי' בישראל לא מיאש דלא שייך כיון דאמרי מימר כיון דבאמת יש לו עדים והנה שם במס' קידושין יל"ד לאיזה צורך הביא הגמ' כל המעשה דהוי משיא כרע' במשיכלא דמיא ואתא ההוא גברא וכו' הול"ל בקיצור דההוא גברא חטף זוזי ורצה לקדש אות' א"ו משו"ה נקט הגמ' כל הענין להשמיענו דהמעשה היה שבפני האשה כאשר בא לשם חטף זוזי מחברי' וא"כ מסתמ' היו שם עדים ג"כ דאלא"ה הו"ל מקדש בלא עדים ופשיט' דאינה מקודשת וכיון דכפי הנראה מהסיפור המעשה בגמ' דההוא גבר' חטף זוזי בפני הרואים והיו לו עדים א"כ ל"ש אמרי מימר ואפי' בישראל נמי לא הוי יאוש לרבנן דפליגי אר"ש וא"כ שפי' אמרינן שם סתם גזילה לא הוי יאוש אפי' בישראל כיון דאיכא עדים ודו"ק. וא"כ לפי מה שהוכחנו דע"כ היכא דאיכא עדים על הגזילה גם המחבר מודה דאפי' בישראל הוי יאוש ל"ק נמי קושי' הב"ש בסי' כ"ח בסתיר' המחבר דלמה נקיט באה"ע ונודע שקנה ביאוש כיון דבישראל מסתמ' נמי הוי יאוש דלפימ"ש א"ש כיון דעכ"פ המחבר נמי מודה דמשכחת דבישראל נמי לא הוי יאוש כגון היכא דיש עדים להנגזל ולכך נקט ונודע שקנה הדבר ביאוש דה"ה אפי' בסתמ' נמי היכא דליכא עדים על הגזילה הוי כמו שנודע שנתיאש רק דנקט ונודע לאפוקי היכא דאיכא עדים על הגזילה דבישראל נמי סתמא לא הוי יאוש כיון דלא שייך אמרי מימר כיון שיש לו עדים ובס' אבן פנה לאה"ע סי' כ"ח ראיתי שכתב שמ"ש המחבר ונודע שקנה ביאוש היינו לאפוקי היכא שהבעלי' לא ידעו מהגזילה דלא הוי יאוש אע"ג דסתם גזילה בישראל הוי יאוש מ"מ כיון שלא ידעו מהגזילה הו"ל יאוש שלא מדעת דלא מהני ע"ש וגם זה נכון ועיין שם בס' בית מאיר שהביא ג"כ הקושי' מהך דמס' קידושין דאמרינן דלית דחש להא דר"ש ומהתימ' לי על כל המחברים שלא הרגישו בזה דבקידושין כיון דמסתמ' מיירי בעדים ומלשון הגמ' נראה שבמעמד האשה חטף ומסתמ' גם העדים היו שם וא"כ ל"ש אמרי מימר שפי' אמרי' דאפי' בישראל נמי לא הוי יאוש אבל היכא דליכא עדים על הגזילה שפי' ס"ל להמחבר בחו"מ דאפי' בגזילה נמי הוי יאוש בישראל דכמו גבי גניבה אמרינן דהוי יאוש מסתמ' והיינו משום דאצל הבעלי' הוי כס"ס ספק אי משכחי לגנב וספק אם יוכלו להוציא ממנו ה"נ גבי גזילה ספק אם ירצה לירד לדין כיון דהוא גבר אלם וספק אם הב"ד יחייבו אותו כיון דליכא עדים משא"כ היכא דאיכא עדים פשיט' דאפי' בישראל נמי לא הוי יאוש ודו"ק היטב ועיין היטב בשו"ת הב"ח סי' צ"ו ויבואר עוד בס"ד וכן בטומאה גבי עורות של בע"ה שכתב הש"כ דמסתמא פליגי בישראל נמי אפש"ל לשיטת הב"י דמיירי היכא דאיכא עדים שגזל דאז אפי' בישראל לא מיאש: