אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער עשה דוחה לא תעשה › שער ד

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער עשה דוחה לא תעשה · שער ד

שער ג

אמר הכותב הואיל ועסקנו באלו ענינים והגיעו הזמנים הסמוכים לחג הפסח וסוגי' הנ"ל מיירי מעשה דתשביתו וכבר הבאתי לעיל מה שנלע"ד במה שחקרו האחרונים אי מ"ע דתשביתו נוהג בנשים אמרתי להעתיק כאן גם מה שהעלתה מצודתי בעזר צורי וגואלי בעניני דבדיק' וביטול והגם שהאריכו בו האחרונים אלקט באמרים כאשר יאמרו הקוצרים בקוצר נמרץ ויהי ד' עמנו:

א כתיב בתורה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ומה ענין ההשבתה זו נחלקו בו הראשונים דעת רש"י מס' פסחים דף ע"ב ד"ה בביטול דביטול נמי הוי בכלל תשביתו ובתוס' שם ד"ה מדאוריתא הקשו דהא אמרינן שם ה' ע"א ר"א אומר א"צ הרי הי' אומר תשביתו ומצינו להבערה שהי' אב מלאכה אלמא דתשביתו היינו הבערה ולכאורה י"ל בשיטת רש"י דס"ל דתשביתו עולל שניהם או ביטול או הבערה וביטול היינו קודם זמן איסורו והבערה לאחר זמן איסורו שאינו ברשותו לבטל מוכרח לבער הגם דלשיטת רש"י פלוגתא דר"י ורבנ' כ"ז ע"ב בפלוגתא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ל לרש"י דלאחר זמן איסורו לר"י נמי השבתתו בכל דבר ופלוגתיהו קודם זמן איסורו דהיינו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאוריתא שרי עי' מס' פסחים י"ב ע"ב ברש"י ד"ה אלא בשעת ביעורו ובאמת יש בזה מקום עיון כיון דמה"ת שרי אז אטה באכילה ולהאכיל לבהמתו וגם ביטול מהני איך נימא דלר"י דווקא שריפה וראיתי להפרמ"ג באו"ח פתיחה כוללת להלכת פסח סרק שני אות א' עמד בזה. וכפי הנראה שאדונינו הר"נ ז"ל עמד ג"כ בזה שכתב בריש מס' פסחים וז"ל אלא כך הי' עקרן של דברים שזה שאמרה התורה תשביתו יכול להתקיים בא' מב' דברים או שיבטל בלבו כל חמץ כו' וסגי' בהכי מדאוריתא אפי' בחמץ הידוע לו או אם לא בטלו בלבו כלל צריך מה"ת שיבדוק אחריו בכל מקום שהי' רגיל להמציא שם ויבערנו מן העולם ובביעור זה הי' שנחלקו במה יבערנו כו' עכ"ל עי"ש הרי שכתב להדיא דאפי' לר"י נמי מודה דביטול מהני מה"ת ואפ"ה כל שרוצה לבערו דהיינו בלא בטלו צריך דוקא שריפה ויבואר עוד בס"ד:

ב והנה דעת הר"נ דכל שבדק תו אין הביטול מה"ת כלל דאפי' אי מצא אח"כ חמץ אינו עובר אלא משהיתו ואילך אבל כ"ז שלא מצא אינו עובר ואפי' אם מצא אינו עובר למפרע והסברא הי' כך דהנה באמת לכאורה הוי מצינו למימר דאפי' בדיקה א"צ כלל מה"ת כל זמן שאינו רואה החמץ לפניו דמהי תיתי נחוש לספיקא שמא יש לו חמץ רק כיון שמשתמשים בו חמץ כל השנה הוי כאתחזק איסורא ולכך צריך לבדוק אפי' אי אמרינן ספיקא דאוריתא מה"ת לקולא וכן כתב להדיא בפר"ח באו"ח סי' תל"א ד"ה ומאחר שנתברר אמנם מכיון שבדק ממילא תו ליכא חזקת חמץ ולכך א"צ מה"ת לבטל דלמפרע לא יעבור כיון שכבר בדק ונסתלק חזקת החמץ וז"ל הר"נ ואם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה אח"כ יבשרנה לאלתר שמא תאמר למפרע עבר עלי' ליתא שהרי אמרה תורה לסמוך על החזקות וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן יוצא יד חובתו ואין לו לחוש ולפיכך תנא דמתני' לא הזכיר ביטול אחר הבדיקה כלל אלא שבא ר' יהודא וחדש דהבודק צרך שיבטל וכו' אבל מקמי' הכי לא שכבר יצא י"ח בבדיקה עכ"ל הר"נ הרי שכתב להדיא דמכיון שבדק אין לו לחוש כלל. אמנם שיטת הטור בחו"ה סי' תל"ד דאפי' אי בדק כל שלא בטל ומצא אח"כ חמץ עובר למפרע וז"ל המג"א סי' תל"ד ס"ק ה' דאם לא בטלו עובר עליו אעפ"י שלא ידע מידי דהוי אמי שאכל חלב בשוגג. אמנם הביא שם דעת הר"מ דכל שלא ידע בו מתחלה אינו עובר עליו כלל ומדברי התוס' ריש פרק כ"ש ד"ה ואי מוכח דס"ל דאפי' יודע שיש לו חמץ רק שאינו יודע היכן הי' אינו עובר עליו ולקמן נבאר בס"ד:

ג וענין הביטול אי סגי' במה שאומר בפיו שמבטלו או שבעינן שיהי' לבו שלם הנה הר"נ כתב להדיא וז"ל אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהם שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר ולא יספיק ביטול והצרכהו בדיקה עכ"ל הרי דבעינן דוקא בלב שלם אמנם מדברי התוס' ריש מס' פסחים שנתנו טעם לבדיקה כדי שלא יבאו לאכלו ולא הביאו טעמא דהר"נ דחיישינן שלא יבטל בלב שלם אפשר דס"ל דאמירת פיו גרידא נמי מהני אפי' אינו בלב שלם ועיין פרמ"ג פ"כ לה"פ פרק א' באות י"א שהביא בשם שו"ת הפני יהושע דכל שמבטל בפיו אעפ"י שאין לבו שלם נמי מהני ולפימ"ש יש מקום לדבריו גם מדברי התוס' שכתבנו ולכאורה י"ל דאי הטעם הביטול הי' משום דהוי הפקר א"כ אין חילוק דאפי' אין לבו שלם נמי מהני דהא גבי הפקר אין נ"מ במה שחושב בלבו. אמנם אי אמרינן דביטול הי' מתורת תשביתו כשיטת רש"י והעומדים בשיטתו והיינו שיהי' נראה בעינו כדבר שאין לו חפץ בו כלל א"כ בעינן דוקא בלב שלם ובתויו"ט ריש מס' פסחים כתב דביטול הי' במחשבה ולכך כיון שרוצה לזכות בו אח"כ מחשבה מוציא מידי מחשבה נראה דס"ל דאפי' מבטלו בפיו ממש מ"מ כיון שהעיקר הי' שיהי' בלב שלם א"כ אין אמירתו מעלה ומורדת כלל לכך לא נחשב הביטול רק למחשבה גרידא וראיתי בשו"ת הנדפסות בסוף ספר מנחת יעקב סי' ו' שרוצה לחלק בין היכא שבטלו בפני עדים או לא ואי הו"א דס"ל דבעינן דוקא בלב ממש א"כ מאי נ"מ בעדים שבטלו הא על מחשבתו לא משכחת לה עדים וע"כ דס"ל דבאמירה בעלמא נמי מפני הביטול וא"כ פיו ולבו שוין דוקא והיינו למאן דס"ל דביטול הי' מטעם הפקר. אמנם באמת י"ל דהתוס' נמי ס"ל דביטול בעינ' בלב שלם דוקא והא דלא כתבו כסברת הר"נ דמשו"ה הוצרכו בדיקה דלמא לא יבטל בלב שלם כמ"ש הר"נ נראה דס"ל דאין לחוש לזה דמהי תיתי לא יבטל בלב שלם כיון דבלא"ה לא יהי' חזי לו אי קיי"ל כר"י דחמץ שעבר עה"פ מה"ת אשור בהנאה א"כ לא חזי למידי ולמה לא יהי' הביטול בלב שלם וראיתי בשו"ת הרי"מ לאו"ח סי' ו' וסי' ד' בעניני ביטול ובדיקה העלה דאע"ג דאמרינן ריש מה' סוכה דגבי כרים וכסתות לא מהני בטלן לקרקע דבטלה דעתו מ"מ הכא גבי חמץ כיון דבלא"ה יהי' אסור בהנאה הוי כתבן ועפר דעומד ליבטל עי"ש ונראה בעיניו שהי' בעצמו חדש סברא זו אמנם ראה דמצאתי לגדול הראשונים בשו"ת מהריק"ו סי' קמ"ב שכתב וז"ל אלא שעושהו כעפרא בעלמא כדמשמע לשון השבתה והוי דומיא דההוא דתבן ובטלו פ"ק דסוכה וכו' עכ"ל ע"ש הרי שהרגיש נמי בזה ויש לכוין זה ג"כ בנוסח כל חמירא שבידינו לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא היינו אע"ג דהחמץ הי' שוה מעות מ"מ כיון שעכשיו אינו שוה לו כלום הוי ממילא כעפר למי שרוצה לקיים מצות התורה ואע"ג שבכל ביטול מרצונו לא הי' מבטלו מ"מ כיון שנאסר עפ"י גזיר' התורה ממילא גם דעתו מסכמת לענין הביטול ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סי' שס"א בסוף התשובה שכ' ג"כ כדברינו בנוסח דלהוי הפקר כעפרא דארעא עפ"י סברת המהרי"קו שהבאתי:

ד אמנם כן היינו דוקא לר' יהודא שייך לומר דמסתמא מבטלו בלב שלם כיון דלאחר הפסח בלא"ה יהי' אסור לו א"כ לא שוה מידי אמנם לר"ש דס"ל דחמץ שעעה"פ מה"ת מותר ואע"ג דמדרבנן אסור מ"מ לא נוכל לומר דלא שוה מידי דהא על ידי תערובות מותר אפי' מדרבנן כדאמרינן לקמן מס' פסחים ל' ע"א וא"כ באמת היה לחוש דלמא אין הביטול בלב שלם וכן כתב בשו"ת שאג"א סוף סימן צ"ד דלר"ש הוי חמץ בפסח כדבר הגורם לממון ולא נוכל לומר דלא הוי ברשותו כלל ובפרט לר"ש דס"ל דהגל"מ כממון דמי עי"ש שהעלה דלר"ש באמת לא מהני ביטול כלב דל"ש סבר' הר"נ שכתב כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו בגלוי דעת' בעלמא דלא ניחא לי' בגווי' סגי' דלר"ש זה ליתא עי"ש מ"מ הא ודאי נוכל לומר דלר"ש חיישי' שאינו מבטלו בלב שלם כיון דלאחר הפסח יהי' מותר מה"ת עכ"פ ועי' בנו"ב מהד"ק לאו"ח סי' י"ט:

ובזה י"ל דזה סבר' הגאון שהביא בס' כל בו סי' מ"ח דביטול לא מהני רק לחמץ שאינו ידוע וכן הי' שיטת הר"מ כפימ"ש הכ"מ פ"ב מהלכ' חו"מ הלכה כ' וז"ל הכל בו שם ומה שאמרו מדאוריתא בביטול בעלמא סגי' לא על חמץ ידוע שאפשר לבערו אמרו אלא על הספיקות ועל שאינו מזומן לבערו והראי' מה שאמרו לא מצא עצים לשרפו יהי' יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ואי מדאוריתא בביטול בעלמא סגי' לחמץ ידוע למה יהי' יושב ובטל הלא יכול לעשות מה שצותה התורה עכ"ל והכל תפסו עליו דהרי במס' פסחים ו' ע"ב פריך הגמר וכי משכחה לבטלה אלמא דלחמץ ידוע נמי מהני ביטול אמנם לפי הנ"ל א"ש דעיקר סברת הכל בו הי' משום דמכיון שחזינא שאינו מבערו והרי מזומן בידו לבערו וע"כ שאינו רוצה לבטלו בלב שלם ולכך באמת כל שאינו מזומן לפניו אע"ג שידוע לו סגי' בביטול אפי' לשיטת הגאון דמכיון שאינו מזומן לפניו אמרי' דלעולם הביטול הי' בלב שלם רק לכך אינו מבערו כיון שאינו מזומן לפניו אמנם כל שהחמץ לפניו ואינו מבערו אמרינן דמסתמא אינו מבטלו בלב שלם דאלא"ה למה אינו מבערו. אמנם ע"כ לא נוכל לומר דחיישי' דאין הביטול בלב שלם רק אי קיי"ל כר"ש דלאחה"פ מותר מה"ת ומדרבנן נמי ע"י תערובות לכך אמרינן שפיר דהביטול לא מהני וכן דעת הגאון בכלבו וכר"מ פסק להדיא כר"ש בלאחר זמנו עי' פ"א מהל' חו"מ הלכה ד' הלכה ה' אמנם בגמרא קאי אליבא דר"י אמר רב ורב ס"ל להדיא כר"י כ"ט ע"ב וא"כ אין לחוש שהביטול אינו בלב שלם כיון דבלא"ה יהי' אסור לו למה לא יהי' מבטלו בלב שלם וירצה לעבור בב"י כיון דסוף סוף אינו שוה מאומה גם לאחה"פ א"כ ממילא איך לחלק בין חמץ ידוע לאינו ידוע ולכך פרי' שפי' וכי משכחת לה לבטלה ודוק אמנם לכ"ע אפש"ל דס"ל דהביטו' הי' דוקא בלב שלם ממש ולקמן נכתוב עוד בס"ד בזה דבלא"ה יל"ד במאי דפריך וכי משכחת ליה לבטלה ולא פריך בפשיטות וכי משכחת לבערה וראיתי שעמד בזה גם הגאון בצל"ח וההוא אמר דלמא משכחה ביו"ט ולא יהי' רשאי לשורפה אמנם אין זה מספיק והא אי ישהנה ע"מ לבערה לא יהי' עובר לשיטת התוס' לקמן כ"ט ע"ב בסו' ד"ה רב אשי ועוד אי סגי' שאר ביעור אפי' בלא שריפה הרי יוכל לעשות ביו"ט ג"כ ובפרט לשיטת רש"י דלאח"ז איסורו לכ"ע לא בעי' שריפה דוקא ויבואר הכל בסוגי' הגמרא בס"ד:

ה והנה הפר"ח סי' תל"א הביא כמה קושיות לשיטת הגאון בכל בו דלחמץ ידוע לא מהני ביטול ואציע אותם אן מהא דפריך וכי משכח' לבטלה וקושי' זו כבר תרצנו בס"ד באות ד'. ב' מהא דאמרינן לקמן בסוגי' דאין חוששי' גבי צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים דמשמע דלחמץ הזה נמי מהני ביטול ג' מהא דככר בשמי קורה דמיבעי' לן אי חיישינן דלמא אתי למיכלי' משמע דביטול מהני מדאורית' אע"ג דהי' ידוע ד' מהא דר"ג סי' מ' פרק אלו עוברי' ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו ובירושלמי נמי פי א"ע אמרי' מה בין חמץ לבשר קודש זה יש לו ביטול וזה אין לו ביטול עי"ש ה' מדברי רש"י פסחים ו' ע"א גבי המוציא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי ופרש"י ובבל יראה אינו עובר דהא בטלי' בלבו מאתמול ו' מחמץ שנפלה עליו מפולת אע"ג דאם יתפקח הגל יהי' חמץ ידוע ז' מהא דאמרינן בי"ד שחל להיות בשבת שתרומות טהורו' לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלי' ופרש"י ואם לא ימצאוהו יאכלהו למחר או יבטלם בלבו משמע דלחמץ ידוע נמי מהני ביטול וכתב שהב"ח נדחק הרבה לדחות קצת ראיות ואין דבריו נראין. והנה ראיתי בב"ח סי' תל"א שכתב דכל היכא שא"א לו לשרוף מודה הגאון דמהני ביטול כגון ביו"ט או בשבת שא"א לו לשרוף ע"ש. אמנם כד נדקדק בלשון הכלבו שהבאתי לעיל באות ד' וז"ל ומה שאמרו בביטול בעלמא שגי' לא על חמץ ידוע שאפשר' לבערו אלא על הספיקות ועל שאינו מזומן לבערו נראה מבואר כדברי הב"ח ואוסיף עוד נופך בס"ד הנה עיקר הסברא דלחמץ ידוע לא מהני ביטול הי' על פי מ"ש לעיל דחיישינן שאין הביטול בלב שלם ומוכח' מילתא שאין מבטלו בלב שלם דאם כפיו כן לבו שאין נחשב בעיניו לכלום למה אינו מבערו וא"כ היינו דוקא שאין לנו איזה טענה ואמתלא אחרת למה אינו מבערו משא"כ כשיש לנו איזה טענה ואמתלא אחרת משום מה אינו מבערו א"כ למה נחוש שאין הביטול בלב שלם ואדרבא אמרי' מסתמא אין רוצה שיהי' ברשותו כדי שלא יעבור והא דאינו מבערו כיון שאין מזומן לפניו טורח היא לו וזה כוונתו במ"ש אלא על הספיקו' ועל שאינו מזומן לבערו ואם כן מיושבים כל הקושיות אחת לאחת. דגבי צבור אחת של חמץ ולפנים שני בתים בדוקים אף על גב דהחמץ ידוע מ"מ אינו יודע באיזה מקום הי' ולא הוי מזומן וכן בככר בשמי קורה אינו מזומן לפניו דטריח' מילתא היא לי' לעלות אחריו לשמי קורה וכן בהולך לשחוט פסחו טורח היא לו לחזור וכן בי"ד שחל להיות בשבת כיון דאינו רשאי לשורפו אין לנו הוכחה שאין מבטלו בלב שלם והוי כמי שאינו מזומן לפניו וכן בהמוצא חמץ ביו"ט כיון דבעיו"ט לא היה החמץ לפניו אם כן אין לנו לומר שלא היה הביטול בלב שלם דמאי הו"ל למיעבד וכן בחמץ שנפלה עליו מפולת אף על גב דאם יתפקח הגל נמי לא יעבור עליו דסגי ליה בביטול מעיקרא כיון דבשעת הביטול אינו מזומן לפניו ומיושבים כל הקושיות בס"ד ונא נשארה רק הקושיא ראשונה מהא דפריך וכי משכחת ליבטל' וזה כבר כתבנו לעיל באות ד' בס"ד ובלתי ספק בעיני שאם היה הפר"ח מדקדק בלשון הגאון שכתב ועל שאינו מזומן לא היה כותב על הב"ח שנדחק בזה דדברי הב"ח כנים ואמיתים דביו"ט כיון שאינו רשאי לשורפו מהני ליה הביטול דאתמול ואנחנו הוספנו בתוספת מרובה דכל שאינו מזומן לפניו ממילא אין לנו הוכחה שאין הביטול בלב שלם ודאי מהני הביטול רק היכא שהיה מזומן לפניו ואפ"ה אינו מבערו אזי אנו דנין שגם הביטול אינו בלב שלם. אמנם מ"ש שם הפר"ח דאי ביטול היא מטעם הפקר ודאי מהני אפילו לחמץ ידוע זה יש לו מקום לספ' דאי מהני מתורת הפקר אם כן אין חילוק אפילו אם אין לבו שלם הרי היא הפקיר ואי בעי' אחר לזכות בו קודם שהגיע זמן איסורו מצי זכי ביה ומהני ביטול אפילו לחמץ שהיא לפניו רק אי ביטול היא מטעם תשביתו אזי בעינן שיהיה נחשב בעיניו ממש כעפר וכמ"ש הר"מ פ"ב מהלכות חמץ ומצה ע"ש: (ו) והנה ראיתי בספר קצה"ח סי' רע"ג שהקשה לסברת הפוסקי' דביטול היא מטעם הפקר הא הפקר לא הוי רק מטעם נדר כמ"ש הר"מ פ"ב מהלכות נדרים הלכה י"ד ואם כן אכתי ברשות הבעלים קאי רק דאיסור בל יחל רביע עלה עי"ש ונראה דהנה הארכנו בחידושינו לסוגי' דמשיכה דמאן דסבירא ליה ד"ת מעות קונות ס"ל דכל קנין עמר בסילוק רשות בעל החפץ ומאן דס"ל משיכה קונה ש"ל דעיקר הקנין נגמר לעשות קנין דוקא בגוף החפץ ועי' כתוס' ריש פ"ב דמס' בכורות והנה הפקר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה מכל מקום הרי הבעלים סלקו רשותם ממנו וא"ש ממילא גבי חמץ כיון דאנן קיי"ל כר"י ד"ח מעות קונות אם כן ממילא כל שהבעלים סלקו רשותם מן החמץ תו לא נחשב להיות כשלו דהרי גם בשאר קנינים נגמר הענין בסילוק רשות הבעלים לחודיה ועיין היטב בשו"ת חתס"ו ליו"ד סי' ש"י וסי' ש "ז ואם כן א"ש דרש"י סובר כר"ל דמשיכה קונה ואם כן לא נגמר הקנין בסילוק רשות הבעלים לחודיה רק במשיכה בגוף החפץ ולכן לא ניחא ליה לומר דביטול מטעם הפקר כקושיות הקצה"ח דבהפקר אכתי ברשות הבעלים קאי ועיין בתוס' מס' ע"ז ע"א ת"א ד"ה רב אי שם גם כן הביאו פלוגת' רש"י ור"ת אמנם התוס' כאן ס"ל כשיטת ר"ת דהלכה כר"י ר"ת מעות קונות אם כן נגמר הקנין בסילוק רשות הבעלים אם כן ממילא מצינו לומר דביטול היא מטעם הפקר אמנם לרש"י בהפקר לחודיה לא נפיק מרשות הבעלים עדיין רק הכא גבי חמץ דהתורה לא הקפידה רק שלא יראה לך דהיינו שלא יהיה נראה בלבך עיין חת"ס ליו"ד סי' שי"ז ד"ה ומה וגילתה התורה להדיא דכל היכא שאינו נחשב בעינו אין אנו דנין אם הי' ברשותו או לא רק כל היכא שהיה מסכים בדעתו לדעת המקום שאין נחשב בעינו לכלום דמה"ת נמי אינו נחשב לכלום כיון שאסור בהנאה רק דבזה שאסרה התורה עליו אכתי לא נפיק מרשותי' עד שיסכים גם דעתו לזה וכל שהחמץ מוכן לפניו חיישינן שלבו אינו נכון עמו ולכך לא מהני הביטול, אמנם אי ביטול היא מתורת הפקר בזה ודאי יש לקיים סברת הפר"ח אז מהני בכל גווני' אפי' לחמץ ידוע דהוי ממש כשל אחרים רק שהוספנו דלפי"ז אפילו אין הביטול כלב שלם נמי מהני זמניות דאמרינן דעל ידי ההפקר הוי כאילו אינו ברשותו ואם כן מה לנו ללבו דהא באמת אפילו מתורת ביטול נמי הא מהני אפילו לחמץ ידוע רק כיון שלא נוכל לירד למעמקי לבו אמרינן אולי היה מערים ולכך לא מהני וכן כתב להדיא בחת"ס הנ"ל ואם כן בהפקר אי אמרינן דהי' עצמו הוי בקנין להוציא מרשות בעלים אין לנו נ"מ כלל במחשבות לבו ומהני אפילו לחמץ ידוע כסברת הפר"ח. ויש להסביר יותר עפ"י מה שראיתי להפרמ"ג או"ח סימן תמ"ח באשל אברהם ס"ק ח' שחקר בהא דבעינן פיו ולבו שוין לענין ביטול והא קיי"ל דברים שבלב אינ' דברים עי"ש. אמנם ראיתי במהר"ם שיק לאו"ח סי' קצ"ה כיון דעיקר ענין ביטול היא מה שהיא מושבת בלבו כמ"ש הר"מ פ"ב מחו"מ לא שייך בזה דשב"ל אינ' דברים ואם כן היינו דוקא אי ביטול היא מכח תשביתו אבל אי ביטול היא מטעם הפקר הדרא חקירת הפרמ"ג לדוכתא דאין נ"מ מה שבלבו כיון דדברים שבלב אינן דברים וממילא לא בעינן פיו ולבו שוין כנ"ל ודוק:

ז ואכתי פש גבן לברורי מה שהקשו הר"נ והביאו הפר"ח גם כן מהא דמוקמי' בתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עסה מגולגלת דמבטל ליה מקמיה דתחמיץ אלמא דלחמץ ידוע נמי מהני ביטול הנה מלבד דכאן גם כן י"ל הואיל והיא שבת ויום טוב שא"א לבערו ממילא מהני הביטול כמ"ש הב"ח סי' חל"א אמנם הכא בלא"ה א"ש לפימ"ש דהא דלא מהני ביטול לחמץ ידוע דחיישי' דלמא אינו מבטלו בלב שלם וא"כ היינו דוקא היכא שכבר נתחמץ שאין לו תקנה אחרת חיישי' דלמא אין הביטול בלב שלם משא"כ הכא בעיסה מגולגלת דעדיין לא באה לכלל חימוץ ובידו היה לאפותה ובאין מוכרח על הדבר הולך ומבטלה כדי שלא יעבור עליה בב"י בכהאי גוונא ודאי הביטול היא בלב שלם [ואין לומר דהא יש לו מניעה שאין יכול לאפותה משום שיושב לפני רבו דאם כן הוי ממילא במו שאין מזומן לבערו ומהני הביטול כמ"ש באות ה' ודוק:

ונבאר שיטת הטור שכתב במג"א סי' תל"ד דהיכא דנמצא חמץ שלא היה ירוע לו עובר למפרע היכא דלא ביטלו:

ח כבר הבאתי לעיל באות ב' שיטת הטור דהיכא דלא ביטל החמץ עובר למפרע עיין מג"א סימן תל"ד ס"ק ה' והקשה הב"ח אם כן מאי פריך הגמרא וכי משכחה לבטלה וכן מאי משני משום דלאו ברשותי' קאי לבטלי' ותיפוק ליה דהא יעבור למפרע בב"י. ולכך הוצרכו לתקן לבטל קודם. ונ"ל דאדרבה מכאן הוכיח הטור דהיכא דלא בטל עובר למפרע דהנה לכאורה קשה קושיא עצומה מאי משני דלמא משכח לבתר איסוריה ולאו ברשותיה קאי לבטלי ואכתי יקשה הא יוכל לבערו ועיין בצל"ח שהרגיש גם כן בזה. ונראה דקושית הגמרא הכי אזלא דהנה בקצה"ח סימן רס"ב הקשה אמאי אמרינן דכיון דלא הוי ברשותיה לא מהני הביטול והא כמו דאמרינן בכלך אצל יפית אם נמצאו יפית תרומתו תרומה דמהני גלי' דעתי' על מעיקרא ה"נ כיון דמבטל אח"כ מהני גלוי' דעתו שאין רוצה לזכות בה על מעיקרא אמנם יש לחלק דבשלמא גבי כלך אצל יפות כיון דאי בעי מצי השתא נמי לתרום מן היפות ממילא מהני גלוי דעתו דמעיקרא נמי ניחא ליה בגויה משא"כ הכא כיון דהשתא אילו לא היה ניחא ליה מעיקרא לבטל החמץ אינו בידו שוב לבטל ממילא לא מהני נמי גלוי דעתו דעכשיו על מעיקרא דבאמת עיקר ענין הביטול דמעיקרא הי' כיון שבאמת חמץ אינו ברשותו רק שעשאו הכתוב כאילו היה ברשותו בע"כ. וא"כ כל שמסלק עצמו מעיקרא שאינו רוצה לזכות במה שזיכתה לו התורה בע"כ לחייב עליו מהני דומה לזה מצינו בגמ' ריש פ' הכותב דבדבר שלא בא עדיין לידו מהני לשון סילוק בעלמא וה"נ רוצה לסלק עצמו ממה שהתורה אוקמי' החמץ ברשותו וקודם שהגיע הזמן ההיא מסלק עצמו והוי דומיא דמתנה קודם שהגיע לידו ועיין היטב בשו"ת הב"ח סי' קנ"ד ועיין בשו"ת אמרי אש לאו"ח סי' כ"ד ואם כן כל היכא שלא בטלו מעיקרא וכבר הגיע החמץ לרשותו לענין שיתחיי' על ידי דרחמנא אוקמא ברשותו בע"כ ממילא לא מהני הביטול דמעכשיו על מעיקר' כיון שעכשיו אין בידו לעשות כלל דבר ההוא ודוק. אמנם אי הו"א דמצי לבטולי אפילו לאח"ז איסורו נמי ל"ש לומר דעובר למפרע דהא לפי"ז שפיר אמרינן כקושית קצה"ח דמהני הביטול של עכשיו על מעיקרא נמי ואם כן הכי אזיל קושית הגמרא וכי משכחה לבטלה ול"ל דהרי יעבור למפרע עכ"פ לשיטת הטור כקושית הב"ח דהא אי יבטל עכשיו מהני על מעיקר' נמי אי הו"א דמצי לבטל אפילו לאח"ז איסורו כקושית קצה"ח אמנם לבתר דמשני ליה דבתר הכי לא מצי לבטל כיון שאינו ברשותו אם כן עובר למפרע באמת כשיטת הטור תו לא קשה אכתי אמאי לא פריך וכי משכחה לה לבערה לשיטת הסוברים דלא כפירש"י דחש עלי' לשורפה דהא לא מהני מידי מה שיבערה עכשיו כיון דיעבור למפרע וממילא הוכיח הטור שפיר ממסקנת הגמרא דמשני דלאו ברשותיה קאי ולא פריך דהא אכתי מצי לבערה וע"כ דעכ"פ עובר על למפרע ולכך הצריכו לבטל קודם וראיה נכונה לשיטת הטור ממסקנת הגמרא ודוק היטב:

נבאר עתה שקלא וטרי' דגמרא לשיטות הר"נ ושאר פוסקי' דאינו עובר למפרע היכא דבדק אע"ג דלא בטלו ויתבאר בס"ד לתרץ כמ' קושית בסוגית הגמרא:

ט אעתיק בכאן סוגיא דהבודק צריך שיבטל ונציע' את' קושיות ודקדוקי' בס"ד בגמ' אר"י א"ר הבודק צרי' שיבטל ע"ט אי נימא משום פרורי' הא לא חשיבי אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלי' וכתבו התוס' ד"ה ודעתי' מי' ולא בטל מאליו כמו פרורי' ולפי"ז ע"כ הא דאמר גלוסקא יפה הי' לאו דווקא וכן כתב הר"נ כך כל היכא שיוצא מכלל פרורי' ממילא תו לא בטל מאליו אמנם לפרש"י שמפרש חשובי הי' בעיניו וחס עלי' לשורפ' משמע דגלוסקא יפה הי' דווקא משום דגלוסקא יפה חשוב' ופרי' וכי משכח' לבטלה דלמא משכח' לי' לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימי' ולא מצי מבטל דא"ר ב' דברי' אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הן ברשותו וכו' ונבטלי בארבע ונבטלי בחמת וכו' ולבטלי' בשית כיון דאיסורא דרבנן עלה כדאורי' דמי' ולאו ברשות' קיימא ולא מצי מבטל כו' עד כאן סוגי' הגמרא. והנה בסוגי' זו יל"ד טובא א' לפרש"י וחס עלי' לשורפא צריך לתרץ קושיות התוס' א"כ מאי פריך וכי משכח' לבטלה הא יהא חס עלי' ואע"ג דרש"י לא פירש רק וחס עלי' לשורפ' אבל לבטלה ביומא אינו חס כמ"ש מהרש"א ועי' בט"ז סי' תל"ד שכתב באמת לתרץ כך קושיות התוס' מ"מ אינו מובן דכיון דחס עלי' לשורפה א"כ ממילא אין הביטול בלב שלם ועי' בס' דברי חיים ח"א לאו"ח סי' ח' שהרגיש ג"כ בזה ב' מאי כוונת רש"י שחש עלי' לשורפה דהא מסתמא לאו ברשיעי עסקי' שרוצה לאכל' או להשהותה וא"כ מאי נחוש שלא יבטלנה בלב שלם אפי' אם הגלוסקא שוה כמה ג' מש רש"י ומפה' אפי' רגע אחד מאי בעי בזה ורגע זו מאי עבידתה שטרם יעבור הרגע לא ירצה לשורפ' רק אח"כ ד' כיון דמשני דלאח"ז איסורא לאו ברשותי' קאי למה הוצרך להביא הך דד"א וכי בלא ר"א לא ידעינן שעובר על ב"י אע"ג שאינו ברשותו דמאי נ"מ אם עובר מטעם שעשאו הכתוב כאילו ברשותו או דהואיל דעובר אעפ"י שאינו ברשותו כלל ככל איס"הנ שאין להם בעלי' ומש"ה בחמץ עיבר מגזה"כ וכבר הרגיש בזה הצל"ח ג"כ ומה שתירץ דאי לאו דר"א הו"א דאינו סובר רק היכא שמכוין לזכות בה אינו א דהא ה"נ כיון שחס עלי' ממילא רוצה להיות שלו ולמ"ל הך "א כלל ה' דבגמרא דילן איתא הגירסא ונבטלי' בד' ונבטלי' בה' ואח"כ פריך ונבטלי' בשית והרי"ף והרא"ש הביאו תחלה קושית הגמרא ונטלי' בשית ואח"כ ונבטלי' בארבע ונבטלי' בחמש' ואמאי לא ניחא לי' לגמרא שיהי' הביטול סמיך לבדיקה למאי דכבר ידע דהביטול הי' הכרח משום שמא ימצא גלוסקא יפה ואמאי רוצה דוקא שיהי' הביטול ביום או בארבע או בחמש או בשית ז' מאי קאמר והאריך בלישנא דלמא משכח לבתר איסורי' דהא המקשן נמי ידע ע"כ דחששא שמא ימצא גלוסקא הי' אלאחר זמן איסורא דבשעת שמותר באכילה מאי חששא איכא שמא ימצא גלוסקא יפה כיון דרשאי עדיין לאכילה וע"כ החשש הי' שמא ימצא לאחר איסורא רק דס"ד דלבתר הכי נמי מצי מבטל ולא הי"ל רק לפנוי דלבתר הכי לאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל והראש יוסף בחיי למס' פסחים כתב דמאי דמשני דלמא משכח לי' לבתר איסורי' הי' לאו דווקא רק דעיקר התירוץ הי' דלבתר הכי אין בידו לבטל אמנם קשה אריכו' הלשון ח' כיון דעיקר הקושיא הי' דפרורין ממילא בטלי וכי המקשן לא אסיק אדעתי' דיש לחוש שימצא חמץ דיוצא מכלל פרורין ולא בטל ממילא ואפשר באמת דמשים הך קושיא לא רצה לפרש רש"י כפיר' התוספות דזה המקשן נמי ידע רק שמא ימצא גלוסקא יפה לא אסיק אדעתי' דזה הוי מילתא דלא שכיחא שיזדמן אחר הבדיקה גלוסקא יפה שלא ימצאנה בשעת הבדיקה הוי ס"ל דעל מילתא דלא שכיחא לא גזרו וחדש לו התרצן דא"נ ל"א רק דעל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן היינו לאסור איזה דבר אבל לתקן שלא יצא לידו מכשול יכולים לתקן אפי' במילתא דלא שכיחא שוב ראיתי בס' יד מלאכי בכללי הש"ס סי' תל"ה שכ' נמי רה"ג דמה שאינו חומרא יכולים לתקן אפי' במילתא דלא שכיחא ע"ש היטב:

יוד ולתרץ כל אלו הקושיות נ"ל דכוונת הגמרא הי' כך דהנה באמת הי' מצינו לומר דהבדיקה עצמה הוי כביטול ממש הא חזינא שמחפש אחר החמץ ורוצה לבערו כמ"ש הצל"ח ג"כ מדברי הר"מ פי"א מהלכה ברכו' עי"ש רק דהו"א כיון דחזינא שפרורים נשארו עדיין כמ"ש הרא"ש וז"ל דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו א"כ ממילא לא נחשב הבדיקה לביטול וזה דקאמר הגמרא מ"ט למ"ל הביטול הרי כיון דבודק וממילא מוכח מתוך מעשיו שאינו רוצה לזכות בחמץ כלל אי נימא משום פרורי' דע"י שנשארו הפרורי' ממילא לא נחשב הבדיקה לביטול הא ממילא בטלי וא"כ על שאר מן אפי' אם ימצא למה לא יתבטל ע"י מעשה הבדיקה ומשני גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלי' והכוונה הי' כך דודאי אין לנו לחוש אם ימצא אפי' גלוסקא שיהי' שוה כמה לאח"ז איסורו שלא ירצה לשורפה או לבטלה דהא בלילה לא שוה לי' מיד למי שרוצה לקיים צוי הבורא ית"ש ואטו ברשיעי עסקינ' אמנם יש לחוש אולי ימצא הגלוסקא בשעה שהו' מסופק אם הגיע כבר זמן האיסור או לא ולכך חש עלי' לשורפ' מיד דדלמא אחרי החקירה יודע לו שאינו אסור עדיין והפסיד ממונו על חנם ובתוך כך שיחקור באיזה שעה הו' עומד יגיע זמן האיסור ונמצא עובר בב"י וז"ש רש"י ומשה' אפי' רגע אחר כלומר ער שישער ויחשוב בדעתו באיזה זמן הי' עומר אם כבר הגיע זמן האיסור או אולי רשאי עוד למוכרה או אפי' לאכלה ובתוך הזמן ההוא יגיע זמן האיסור ויעבור בב"י אמנם אם בטלו מקודם אינו עובר דה' אפי' אם הגיע זמן האיסור ולא שורפ' אינו עובר באותו רגע שהשהה איתה דהא אינו רוצה לזכות בה על שעת איסורא רק שהשהה אותה שהי' סבור אולי אינו עוד זמן האיסור אמנם אי לא יבטל מקודם יעבור באותה שעה ופריך הגמרא שפי' וכי משכחת לבטלה כלומר דהא כיון שאין דעתו כלל לעבור על איסור תורה ח"ו רק שמסופק הי' אם כבר הגיע העת של הביעור או לא א"כ יבטלנה קידם דממנ"פ אם הי' נאסרה כבר ממילא מבטל אותה בלב שלם ובנפש חפיצה דהא מסתמא איני רוצה לעבור על ב"י [דלשיטת רש"י משש שעות ולמעל' נמי עובר על ב"י עי' בנו"ב מד"ק לאיח סי' כ' ועי' בכ"מ פ"ג מחו"מ] וי"ל אולי יחקור ויודע לו שלא הגיע זמן האיסור יוכל לעשות בה מה שירצה וא"כ לא יחוש כלל לבטלה וא"כ ממילא א"ש מ"ש הט"ז בדעת רש"י דאע"ג דחש לשורפ' מ"מ אינו חס לבטלה דלא קשה כיון דאינו רוצה לשורפה ג"כ הביטול אינו בלב שלם דז"א דהא מה שחס עליה לשורפה אינו משום שאינו רוצה לעשות כדת של תורה ח"ו רק שחושב אולי לא הגיע עוד זמן איסורה וא"כ הביטול עכ"פ דבזה לא יפסיד מידי ודאי יהי' כלב שלם וכ"ז הוכרח לרש"י לפרש דלא ניחא לי' כפשוטא דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה בשעת זמן איסור ודאי דא"כ ישרפנה מיד ולמפרע אינו עובר דרש"י לא ס"ל כשיטת הטור שהבאתי לעיל באות ח' דעובר למפרע ולאח"ז איסורו ודאי לא יחפש שום תחבולה וילך מיד לשורפה וע"כ דהתירוץ שמא ימצא גלוסקא הי' אם ימצא בשעת שיהי' מסופק ביחוס לשרפה בחנם וא"כ פריך שפיר לכי משכחה לבטלה דהי' על הביטול לא יחוס וממילא ל"ק קושית התוס' על רש"י דחס לבטלה דלבטלה באמת אינו חס אפי' בשעה שמסופק כדי שיציל עצמו שלא יבא לידי ב"י ומבטל הי' כלב שלם וא"כ לא קשה נמי לשיטת רש"י אמאי לא פריך וכי משכח לי' לבער' דהא לשורפה הי' חס באמת וע"ז משני הגמרא שפי' דלמא משכח לי' לבתר איסורא כלומר כיון דעיקר החשש הי' אולי ימצא בשעה שיש לספק אם כבר הגיע זמן האיסור או לא דלשעה שידעינן בודאי שאסור הי' וניכר לכל אדם זמן האיסור כגון סמוך לערב או בתוך ימי הפסח לא הוי לחוש למידי דאעפ"י שאינו יכול לבטלה דלאו ברשותי' מ"מ ישרפנה ובודאי אפי' רגע אחת לא יעלה על לבו ליתן עינו בה וכל החשש ש דלמא ימצא בשעה שהיה מסופק וא"ב אנן אמרינן כיון דהיה מסופק ואפשר שהיה יהיה בשעה שגם אנחנו נהיה מסופקים באיזה שפה היה עומד א"כ לא יהני לו גם הביטול וזה שאמר דלמא משכח לי' לבתר איסוריה כלומר דלמא כבר היה לבתר איסורי' וא"כ אין בידו וברשותו לבטל רק דאכתי קשה אמאי לא נימא כיון שהיה באמת בשעה שאנו מסופקים אם כבר הגיע זמן האיסור עמ"ש דבשעה שכבר יצא מכלל ספק וידעינן בודאי שכבר הגיע זמן האיסור גם הוא לא יטעה וליכא למיחש למידי דאז בודאי גם הוא ישרפנה מיד וא"כ אם עיקר החשש הי' רק שימצא בשעה שיש לספק א"כ אמאי נימא דלאו ברשותי' קיימא ולא מצי לבטל ואמאי לא נימא דכיון דהי' ספיקא אוקמי' החמץ בחזקת בעלי' הראשוני' כלומר דנימא דעדיין הי' ברשותו ומצי לבטל דאע"ג דלא קשיא דניקמי הזמן בחזקה דמעיקרא כלומר שעדיין לא הגיעה זמן האיסור דבזה י"ל דל"ש אוקמי' אחזקה כיון דזמן ממילא קאתי כמ"ש התו' מס' זבחים י"ב ע"ב לענין מחוסר זמן דלא הוי דחוי ועי' במס' יבמות ס"ח פי' בתו' ד"ה רישא ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"א ובחידושינו לשער החזקות הארכנו בזה. מ"מ הוי שפי' מצינו לומר דאוקמי' החמץ בחזקתו שעדיין היא ברשותו וממילא בידו לבטל ולכך הוצרך להביא הי' דאר"א עשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו כלומר דודאי אי הו"א דאיסור ב"י הי' משום שעכשיו אינו ברשותו וכל זמן שהי' ברשותו אינו עובר והוי כמו כל אסה"נ שאין לו בעלי' ועי' בתוס' מס' כח' ע"ג ע"א גבי שור הנסקל וה"נ מכיון שהגיע זמן איסורא יצא מחזקתו מחזק' בעלי' הראשונים שפי' הו"א דאם הי' בשעה שאנו מסופקים אם כבר הגיע הזמן ההוא נשאר בחזקת בעלי' הראשונים והוי ברשותו לבטל משא"כ כיון דאפי' בשעה שעובר נמי הי' ברשותו ואדרבא עשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו בע"כ וא"כ לא שייך לומר היכא שהזמן מסופקת דיהי' בידו לבטל מכח חזקת בעלי' הראשונים וחזקה קמייתא שלו דהא אפי' אי אמרינן דעובר בב"י ואין בידו לבטל נמי הי' ברשותו דעשאו הכתוב כאילו היא ברשותו א"כ לא שייך לאוקמי' בחזקה קמייתא וממילא אמרינן אפי' אם אנו מסופקים נמי אינו ברשותו לבטל וע"כ הוצרך להביא הך דר"א דאי לאו דר"א והו"א דחמץ אינו ברשותו כלל ככל אסה"נ שאין להם בעלי' א"כ הכא בשעה שאנו מסופקים אם כבר הגיע השעת איסור הוי מצי לבטל דהוי מוקמי' החמץ בחזקת בעלי' שלו וא"כ מצי לבטל דלאחר זמן איסורא ממש באמת אין לחוש כלל דאז לא ישהה אפי' רגע כמימרא וילך לשורפ' מיד ואפי' אם ימצא ביו"ט נמי מותר לשורפה אי לא היו מתקני' לבטל ועי' בב"י או"ח סי' תמ"ו ואפי' בשבת נמי לא יעבור כיון שיהיה אנוס בדבר שלא יוכל לשורפה ולא היו צריכים משום כל זה לתקנת ביטול רק על זמן שיהי' מסופק דאז ירצה לזכות בה כיון שהי' מסופק ויוכל לבא לידי ב"י ולכך הוצרכו לתקנת ביטול ומתורצ' כל הקושיות באות א' אות ב' ג' די' (יא) והנה המקשן כבר קבל דבריו שהי' צורך עכ"פ לתקנת ביטול אמנם הי' קשה לו אכתי כיון דבאמת אפי' אם מבטל בלילה סמוך לבדיקה מ"מ זוכה עדיין בחמץ שנשאר לו למאכלו כמ"ש הרא"ש ועי' בטור או"ח סי' תל"ד ובש"ע שם וא"כ מוטב הי' לתקן הביטול בשעה ה' ואז יצא מכלל ספק ג"כ לכל חד כדאית לי' לר"י בארבע ולר"מ בחמש והי' לתקן שיבטל בשעה ההוא ומשני דלמא פשע כלומר שישכח כמ"ש רש"י ואח"כ פריך ונבטלי' בשית אדל קושית הגמרא כסדר דמעיקרא הי' קשיא לי' על עיקר תקנת הביטול למ' כיון שבודק ומשני שמא ימצא גלוסקא ופריך דיבטל הגלוסקא בשעה שימצאנה ומשני לי' ואח"כ דכבר קבל דבריו דהוצרכו לתקן תקנת ביטול עכ"פ פריך על זמן הביטול ונבטלי' בארבע בחמש בשית, והנה בגמרא דילן איתא הגירסא כיון דאיסורא דרבנן וכו' ולא מצי מבטל. אמנם בריא"ף ורא"ש הוסיפו תיבה אחת וגרסו ולא מצי מבטל לה. ונראה דהם פירשו דקושיא הגמ' הי' כך וניבטלי' בשית דקאי ג"כ על חששא דשמא ימצא גלוסקא והנה עיקר החשש הי' דהוא יהיה סובר שעדיין לא הגיע זמן האיסור ויחוס לשורפה והיה קשה להגמרא דהא זמן שריפת החמץ הי' אכתי קודם השעה שנאסר מה"ת רק בזמן איסור דרבנן ופי' לקמן י"ב ע"ב בתוס' ד"ה וניכול וא"כ אין לנו לחוש שהוא ידמה בנפשו דעדיין היא מותרת ובאמת אינו ברשותו לבטל דכל כך לא יטעה בין שעה שנאסר עליו מה"ת והוא יחשוב שעדיין הי' מותר' באכילה שיחוס לשורפה וא"כ באותו שעה עדיין יוכל לבטלה ומשני לי' דלא תימא כל היכא שעדיין לא הגיע שפה שאסור מה"ת סי' בידו לבטלו וא"כ לא היה לנו לחוש שמא ימצא רק אפי' בשעה שאינו אסורא רק מדרבנן נמי לא הוי ברשותו וא"כ יוכל לבא ליד איסור ב"י דהא אפי' אם לא יעמוד עדיין בשעה שאסור מה"ת נמי אינו ברשותו לבטלו והו' יחוס לשורפה דדלמא יודע לו שלא הגיע זמן האיסור עדיין ויעבור בב"י ולכך גרסו הרי"ף והרא"ש ולא מצי מבטל לה כלומר דקאי על הגלוסקא וא"כ קושית הגמרא ונבטלי' בשית קאי ג"כ כמו דפריך מעיקרא וכי משכחא לבטלי' דקאי על עיקר החשש דשמא ימצא גלוסקא הלא בשעה ההוא יוכל לבטלה וא"צ לתקנא הביטול ה"נ קאי קושית הגמרא ונבטלי' בשית ג"כ על הגלוסקא כמ"ש דלכך גרסו ולא מצי מבטל לה וא"כ עשו שפיר שהפכו הסדר דמעיקרא גרסו ונבטלי' בשית דקאי ג"כ על עיקר החשש דשמא ימצא ולאח"כ דמשני לי' דהחשש שמא ימצא גלוסקא עומד במקומו וקבל דבריו דעכ"פ צריכים לתקנת ביטול מקשה הגמרא ונבטלי' בארבע על זמן הביטול כלומר דאע"ג דהוצרכנו לתקנת ביטול מ"מ למה דוקא בלילה כמ"ש דטפי עדיף כיום שאז לא נשאר לו שום חמץ שא"צ להשאיר למאכלו ומשני דלמא פשע ומתורץ מה שהקשינו באות ה' באות ו' וגם מה שהקשינו באות ז' מאי קאמר דלמא משכחה לבתר איסורי' נמי מתורץ דעיקר תירוץ הגמרא הי' דלמא בשעה שהיה מסופק היה באמת אחר זמן איסורו ולח מצי לבטל ודוק היטב ומתורצים כל הקושיות בס"ד ועלה בידינו שלא נצטרך לדחוק דתקנת הגמרא הי' על איש שיהיה קשה לו לקיים צוי הבורא ית"ש יחוס לשרפה וברגע כמימרי' יתהפך לבו בקרבו וירצה לשורפה כפי הנראה מפשט דברי רש"י אמנם לפימ"ש א"צ לכל הדוחק הזה ושיטת רש"י היא נכונה מאוד בס"ד דעיקר החשש הי' שיחוס לשורפה דיחשוב אולי לא הגיע עוד שעת האיסור וזה היה מוכרח לרש"י לפרש דאל"כ היה קשה אמאי לא פריך וכי משכח' לי' לבערה דהא למפרע אינו עובר לשיטת רש"י וע"כ דעיקר החשש הוי אם ימצא בשעה שיהיה מסופק ודוק היטב כי מתורצים כל הקושיות ודקדוקי' בסוגיא זו בס"ד: (יב) והנה אע"ג שכתבנו דמה דמתרץ המקשה דלמא משכח לבתר איסורי' הי' שהשיב לו דלמא בשעה ההוא לבתר איסורא מ"מ גם מהא דלאח"ז איסורא לא מצי מבטל נראה דג"כ לא היה ס"ל להמקשן דהמקשן הי' סובר דגם לאח"ז איסורא נמי מצי מבטל מדפריך בתר הכי ולבתר איסורא לא מצי מבטל מבריתא דהי' יושב בביה"מ ולכאורה צריך להבין מאי ס"ד דמקשה לומר דמצי לבטל אפי' לאח"ז איסור' כיון דבאמת אינו שלו ועי' בשאג"א סי' ע"ד שהקשה דלמא בריתא דהיה יושב בביה"מ אתיא כר' יוה"ג דחמב"פ מותר בהנאה וא"כ הוי ברשותו ותירץ דא"כ לא היה מהני ביטול בלב וכן רוצה לומר לר"ש דחמץ לאחה"פ מותר בהנאה וס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ג"כ לא מהני ביטול בלב וכה"ג כתב גם הצל"ח אמנם לע"ד נראה דחמץ לר' יוסי הגלילי נמי לא הוי כשלו דהא לר' יוסי הגלילי אע"ג דשרי בהנאה מ"מ מחוייב היה לבערו רק בשעת שריפה מותר להטת ממנו כמ"ש התוס' מס' פסחים כ"ח ע"ב ד"ה ר' שמעון עי"ש א"כ ממילא ענין החמץ לא הוי בכלל שיהי' נחשב כממונו אע"ג שמותר להנות ממנו כיון דעובר על ב"י אם לא ישרפנו הגם דלר' יוסי הגלילי אינו מוכרח כ"כ דהא מותר למכור לנכרי ג"כ מ"מ לר"ש ודאי נוכל לומר שחמץ לא מקרי ממונו כיון דלר"ש ודאי מחוייב לשרפו שלא יעבור על בל יראה. ונראה דמשו"ה ס"ד למקשן דיהי' רשאי לבטל אפי' אח"ז איסורו דהוי ס"ל או קיי"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ אפרו מותר ועי' בש"ע או"ח סי' תמ"ה א"כ ממילא הוי ממונו שיוכל לבטל אותו וא"כ אע"ג דהחמץ לאו שלו מקרי כיון דאסור בהנאה מ"מ כיון שהאפר יהיה מותר ממילא חשיב ממונו "מ. אמנם התרצן ס"ל דמ"מ לא מקרי ממונו דאפי' הא דמ"מ מותר לאו ממונו מקרי דאפי' אחר נמי רשאי לזכות בהאפר כמ"ש הריטב"א להדיא במס' קידושין נ"ו ע"ב בסוגי' דהמקדש בערלה עי"ש. ואפשר נמי דס"ל להמקשן כיון דע"כ עשאו הכתוב ברשותי' דאלא"ה אינו עובר כיון דלא הוי שלו ובלא יראה כתיב לך אם כן ממילא נמי יהיה שלו שיוכל לבטלו ונימא דאינו עובר על ב"י רק אם אינו רוצה לבטלו ובעיקר אי יש זכי' וקנין באיסורי הנאה כבר האריכו בזה ועיין בר"נ במס' ע"א פרק ג' ובשו"ת הריב"ש סי' מ"א ובסוף הספר נדפס שתי קונטר' אחד שהאריך בענין הזה ועיין בט"ב מד"ק לאו"ח סי' י"ט שהאריך ג"כ בדברי הר"מ במ"ש פ"א מהלכ' חו"מ דקנה חמץ בפסח לוקה ואין שייך קנין בחמץ בפסח ועי' בקונטרס הנ"ל בסוף שו"ת הריב"ש שהביא כל זה וכאן אין רצוני להאריך בזה ודוק. יג ראיתי בשיטה מקובצת למס' ב"ק כ"ט ע"ב שהקשה ואמאי דאמר ר"א ב' דברים אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הי' ברשותו אמאי לא חשיב שור הנסקל נמי דהי' ברשותו לענין להתחי' בנזקי' ונראה לו דה נה לכאורה י"ל דשור הנסקל חשיב ברשותו עכ"פ לענין וה זולת מה שעשאו הכתוב בעליו להתחייב בנזקו הרי היא ברשותו ג"כ לענין שאם בא אחר וקדם והורגו מחוייב לשלם לו שכר המצוה שחטף ממנו כדאיתא להדי' מס' ב"ק צ"א ע"ב ועי' בש"ע חו"מ סי' שפ"ב ובש"כ שם שהאריך בזה ועי' בשו"ת חת"ס לאו"ח סי' ק"כ שכתב ג"כ כה"ג אמנם לענין חמץ נ"ל שאפי' שורף חמץ של חבירו א"צ לשלם לו שכר מצוה וע' מס' ב"ק צ"ח ע"ב במ"ש בגמרא ושרפו במועד פטור שהכל מצוי' עליו לבערו. והחילוק נ"ל כך דגבי חמץ כבר כתבנו לעיל שעיקר המצוה הי' שלא יהיה לו החמץ ומצו' תשביתו היא ג"כ בשוא"ת שהחמץ יהי' מושבת ועיין בספר מנחת חינוך סי' ט' שכתב כן להדיא ואם כן אם בא אחר ושורף חמץ של חבירו לא נתבטל חבירו ממצוה כלל שהרי החמץ עכ"פ מושבת ממנו, משא"כ שור הנסקל דאטו המצוה היא שלא ישהא השור הנסקל בביתו ואטו עובר עליו על ב"י בכל רגע ורגע והמצוה היא לקיים בפועל ובערת הרע וע"כ כל שקדם אחר והורגו חטף ממנו המצוה ומחייב לשלם לו וא"כ א"ש דבשלמא חמץ בפסח אמרי' דעשאו הכתוב כא לו היא ברשותו דהא באמת אינו ברשותו כלל אפילו לענין קיום מצות שריפה נמי אינו בכלל ממונו ואם בא אחר וחטף ממנו אותה המצוה א"צ לשלם לו משא"כ שור הנסקל הוי ברשותו לענין קיום המצוה שמקרי ממונו ואם בא אחר וחטף ממנו המצוה צריך לשלם לו ואפי' בזמה"ז נמי אם תפס לא מפקינ' מיניה כמ"ש בש"ע חו"מ סי' שפ"ב. יד עוד נ"ל באופן אחר ליישב שיטת הטור דס"ל דאם מצא חמץ עובר למפרע בב"י מקושי' הב"ח דמאי פריך וכי משכח' לבטלה הא יעבור למפרע. ונ"ל דהנה הא ודאי ע"כ נוכל לומר דעובר למפרע אע"ג דהיה בדק כבר ואם כן תו לא הוי אתחזק ולא הוי רק ספיקא אם יש שם חמץ עדיין ובודאי אי אמרי' ספיקא דאורי' מה"ת לקולא לא אמרינן דעובר למפרע ועיין פר"ח לאו"ח סי' תל"א רק אי אמרי' ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא שפיר י"ל דעובר למפרע הגם דבשו"ת דברי חיים ח"א לאו"ח סי' ח' כתב דרכא לא שייך לומר ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ע"ש אין דבריו מוכרחים כ"כ והנה ידוע מ"ש גדולי האחרונים דמאן דס"ל גבי אשם תלוי בעי' חתיכה מב' חתיכות דוקא ולא מחייב בחתיכה אחת ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא והנה רב ס"ל כו' פ' ספק אכל מס' כריתות דבעי' חתיכה מב' חתיכות וא"כ א"ש דודאי הטור שפיר ס"ל דעובר למפרע היכא שלא בטל דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא וכ"כ המג"א מידי דהוי אמי שאכל חלב בשוגג ופשיטא דהכא גבי ספק חמץ לא שייך אקבע איסורא עכ"פ אמנם הגמרא דקאי אליבא דרב ואיהו ס"ל ספיק' דאורייתא מה"ת לקולא פריך שפיר וכי משכחת לבטלה דהא לדידיה ודאי אינו עובר למפרע כיון דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ודוק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה