תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער עשה דוחה לא תעשה
שער א
בריש פרק ר' אליעזר דמילה מס' שבת ק"ו ע"א:
א הלכה רוחת דמילה בזמנה דוחה שבת או מהלכה או מיום השמיני מדכתיב ביום אפי' בשבת לקמן קל"ב ע"א, רק במכשירי מילה פליגי ר' אליעזר ור"ע דר"א ס"ל דגם מכשירי' דוחה שבת ור"ע ס"ל דמכשירי' הואיל שאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה שבת. והנה לר"א נמי פשיטא דלכתחלה לא יביא האזמל של מילה בשבת שהרי בפירוש אמר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגילה משמע דלכתחלה יש לו לעשות מע"ש אפי' לר"א וכן בכתבו התוס' בד"ה ומי שרי דהיכא שיכול לעשות בהיתר גמור להביאו דרך חצר מעורבת אפי' לר"א לא שרי דרך רה"ר. אמנם הכא שיכול להביאו דרך גגות ודרך חצרות ולא עירבו דאיכא איסור' דרבנן עכ"פ אז ס"ל לר"א דמוטב להביאו דרך רה"ר כדי למהר המצוה. והנה בתוס' ד"ה שלא ברצון הקשו הא אמרי' כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם יכול לקיים שניהם מוטב וא"כ כיון דאפשר להביאו דרך גגות למאי יביאו אותו דרך רה"ר ואיכא למימר דגבי מילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא בעי' יכול לקיים את שניהם דהא גבי מילה דדחי צרעת אמרי' לקמן קל"ג ע"א דהיכא דאפשר ע"י אחר עבדינן ע"י אחר שלא לדחות הל"ת דצרעת. עי' בספר מגיני שלמה מה שמחלק בין מילה דדוחה שבת לענין מילה בצרעת. ולע"ד נראה דודאי אי הוי מצי לקיים בהיתרא לגמרי שפיר אמרינן דבעי' יכול לקיים את שניהם משא"כ הכא כיון דסוף סוף מוכרח לעבור אדרבנן עכ"פ ס"ל לר"א דלא מקרי יכול לקיים את שניהם דאיסור דרבנן נמי הוי כדאוריתא דס"ל דרבנן הוי כדאוריתא ואיכא עשה ול"ת כמ"ש הר"מ פ"א מהלכ' ממרים עי' בס' שושנת העמקים כלל ד' שהאריך בזה וא"כ הוי לי' אפשר לקיים א"ש, דבאמת כל היכא שיכול לעשות בהיתר גמור לר"א נמי אין לדחות שבת אפי' כדי למהר המצוה כמ"ש המהרש"א דמשום למהר את המצוה ל"א דלא בעי' יכול לקיים א"ש רק היכא שמביאו דרך גגות איני מרויח בזה כלום דהא איסור דרבנן הוי כדאוריתא וא"כ לא היה נדחה רק מכח המצוה א"כ אין חילוק בין אי דחינן איסור דאוריתא או איסור דרבנן ולכך מוטב להביאו דרך רה"ר כדי למהר המצוה ועי' בחי' הרשב"א שכתב להדי' דמיירי שעל ידי שהי' מביא דרך רה"ר ימהר המצוה. רק הא ודאי דאי לא הוי איסור דרבנן כדאוריתא ממש לא הוי שרינן דרך רה"ר בשביל מהירות המצוה כמ"ש המהרש"א בד"ה ר"א אומר:
ב ובהכי נ"ל ליישב בדרך צחות בברית' בגמ' שהביא במקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמי' לעשות כלי, ברזל במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלי' בשר עיף בחלב, ולכאורה יל"ד מאי ענין הני ב' דברי' אהדדי. ונראה דהנה מסתמא במקומו של ר"א לא היו אוכלי' בשר עיף בחלב ובמקומו של ר' יוסי הגלילי לא היו כורתין עצים. ונראה דהא בהא תלי' לר"א. דהנה במס' חולין קט"ז ע"א אי' דמשו"ה מתיר ר' יוסי בשר עוף בחלב אפי' מדרבנן דדריש בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם. והנה ר"ע שם במתני' קי"ג ע"א נמי ס"ל דמה"ת בשר עוף בחלב מותר רק מדרבנן אסרו. והנה לכאורה קשה אמאי לא ס"ל לריה"ג נמי מדרבנן לאסור בשר עוף בחלב. ונ"ל דלר"ע דדריש לי' מגדי ג"פ למעט עוף א"כ לא התירה התורה בהדיא בשר עוף בחלב וא"כ שפיר יכלו חכמים לאסור משא"כ לר' יוסי הגלילי דדריש לי' מדכתבה התורה אמו הוי כאילו כתבה התורה בפירוש להתיר מיתורא דאמו א"כ אין יכולים החכמים לאסור מה שהתירה התורה להדיא כסברת הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ובכמה מקומות וחיי ראשי שאחרי שעלה בדעתי כך בסברת ריה"ג ראיתי בחידושי הגאון לב ארי' במס' חולין קט"ז שכתב ג"כ כדברים האלו. אמנם נ"ל דע"כ ל"א סבר' הט"ז הנ"ל דמה שהתורה התירה בפירוש אין כח לחכמי' לאסור היינו דווקא אי אמרי' דמה שהחכמים מתקנים אינו אלים כדאוריתא ולא כשיטת הרמב"ם משא"כ אי אמרי' דמה שהחכמים מתקנים יש להם כח כדאוריחא ממש ל"א כסברת הט"ז הנ"ל דאף על גב שהתורה התירה בפירוש מ"מ כיון שהתורה לא אמרה בפירוש שאין לאסור א"כ כל שהחכמים רואים איזה טעם לגזור ולאסור שפיר יכולים ויש לה כח אפי' במה שהתירה התורה בפירוש כיון דכח חכמים ותקנתם אלים כדאוריתא ממש ועי' בר"מ פי"ח מהלכ' גירושין הלכ' כ"א גבי יפת תואר שכתבה התור' ל' יום ומדרבנן צריך להמתין צ' יום משמע באמת דר"מ לא ס"ל סברת הט"ז הנ"ל. ועי' בשו"ת להגאון ר' יודא אסאד חלק שני סי' קס"א וא"כ מאן דלא ס"ל כסברת הט"ז הנ"ל א"כ יש להם כח לחכמים אפי' מה שמפורש בתורה נמי לאסור ואסור בשר עוף בחלב עכ"פ מדרבנן וא"כ לפמ"ש דר"א ס"ל דדרבנן הוי כדאוריתא ממילא אסור בשר עוף בחלב דלא שייך סברתינו הנ"ל דלא הי' כח לחכמים לאסור:
ג ומזה הטעם נמי ס"ל לר"א להוכיח דע"כ מכשירי מילה נמי דוחה שבת. דהנה הראשונים הקשו אמאי לא גזרו במילה נמי שמא יעבירנו כמו בשופר ולולב ועי' בתוס' מס' מגלה דף ל"ב ד"ה שמא יעבירנו. והנה הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח ס"ק ה' תירץ לקושי' הנ"ל עפ"י סברתו דמה שהתירה התורה בפירוש אין כח לחכמים לאסור והנה ה"נ התורה התירה בפירוש ביום ואפי' בשבת לכך לא גזרו חכמים עי"ש. והנה א"כ אי לא ס"ל כסבר' הט"ז הנ"ל הדרא קושי' לדוכתא אמאי לא גזרו במיל' נמי שמא יעבירנו. והנה מכח הקושי' הנ"ל הוכיח ר"א מסתמא מדלא גזרו דורות הראשונים לאסור מילה בשבת ע"כ דמכשירי' נמי הותרו בשבת וא"כ שפיר לא שייך שמא יעבירנו במילה דהא מותר באמת גם הוצאת האזמל. וע"כ דכך ניתנה הלכה דאפי' מכשירי' נמי דחי שבת דאל"כ היו גזרו בדורות הראשונים לאסור מילה בשבת משום שמא יעבירנו כמו שגזרו בשופר וז"ש בגמ' במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו' וס"ל דמכשירי' דחי שבת והיינו דאלא"ה היו גזרו משום שמא יעבירנו ול"ל דלעולם אין מכשירי' דוחה שבת והא דלא גזרו במיל' שמא יעבירנו כתירוץ הט"ז הנ"ל דדבר המפורש בתורה אין כח לחכמים לאסור לכך אמר דהא לא ס"ל סבר' הנ"ל דבמקומו של ריה"ג היו אוכלי' בשר עוף בחלב אבל במקומו של ר"א לא היו אוכלים והיינו דאע"ג דהתורה מיעט' בשר עוף מ"מ אסרו חכמים דלא ס"ל כסבר' הט"ז הנ"ל דאין כח לחכמים לאסור ובמקומו של ריה"ג היו אוכלים בשר עוף בחלב והיינו דס"ל דאין כח לחכמים לאסור וממילא לא היו כורתין עצים דאין להוכיח דע"כ מכשירי' דוחה שבת דאלא"ה אמאי לא גזרו שמא יעבירנו דהא שפי' י"ל כמו שתירץ הט"ז באו"ח בסימן הנ"ל דמה שהתירה התורה בפירוש אין כח לחכמים לאסור אבל מכשירי' באמת אינו דוחה שבת וא"כ שפי' יש להם שייכות הני שני דברים מכשירי מילה לר"א עם בשר עוף בחלב אליבא דריה"ג (ואין לדחות דהא הרבה מהפוסקים ס"ל סבר' הט"ז ואפ"ה בשר עוף בחלב אסור מדרבנן דא"נ קימינ' בסבר' ריה"ג דאיהו ס"ל דזהו נמי הוי כמי שהתירה התורה להדי') ודוק היטב כי הוא נכון בס"ד:
ד והנה קיי"ל בשבת הותרה אצל מילה עי' בחידושי הר"ן והנה בתוס' ד"ה ר' אליעזר והראשונים הקשו יביאו התינוק אצל כלי ותירצו בתוס' דסוף סוף אח"כ יצטרכו לחלל שבת דצריך להחזירו לאמו ואח"כ ל"ש חי נושא את עצמו כיון שהי' חולה מחמת חולשת המילה הוי ככפות ובחידושי הרשב"א הקשה על זה דמאי הוי הא אח"נ יהי' שרי לחלל שבת משום פקוח נפש. ונראה דודאי אי אמרי' דפקוח נפש הותרה בשבת ולא רק משום דחיה א"כ לא אכפת לן כלל עכשיו במה שיצטרך אח"נ לחלל שבת בחזרתו אצל אמו וכן משמע מלשון הרשב"א שכתב וז"ל ולאחר המילה כיון דלא אפשר נביאהו אצל אמו כיון "שהותרה" אצלו מלאכה זו אמנם התוס' ס"ל להך תירוצא דפקוח נפש רק הודחה בשבת ולא הותרה וא"כ אין להביא לידי שיצטרך אח"נ לחלל שבת אע"ג שיהי' פק"נ והי' כשיטת בעל המאור סוף פ"ק דמס' שבת גבי אין מפליגי' בספינה פחות מג' ימים שכתב דהוי כמתנה לחלל את השבת שהרי בודאי יצטרך לחלל את השבת עי"ש וה"ד אי אמרי' בשבת רק הודחה אצל פק"נ ועי' בס' שנות חיים סי' ס' אמנם אי אמרי' דשבת הותרה אצל פקנ"פ לא אכפת לן במה שיצטרך לחלל שבת אח"כ והנה לגבי מילה ודאי הותרה שבת לגמרי בפרט לר"א דס"ל מכשירי' נמי דוחה שבת וא"כ מוטב לחלל שבת במלאכת המילה ממה שנצטרך אח"כ לחלל שבת לענין פקנ"פ. ועי' ברמ"א בש"ע או"ח סי' רמ"ח סעיף ב' במ"ש שם דאם יצטרך ישראל לעשות מלאכה בשבת אסור להפליג ג' ימים קודם ועי' שם בס' תוספ' שבת ס"ק ה' ומדברי הר"מ רי' פ"ב מהלכות שבת נמי משמע דס"ל דלגבי פקנ"פ הי' רק הודחה ולא הותרה עי"ש וא"כ מוטב שנחלל שבת בהוצאת האזמל למצות מילה שהותרה בשבת ובתירוץ השני אפשר דס"ל להתוס' דפקנ"פ נמי הותרה וא"כ הי' מותר להביא התינוק אצל הסכין של מילה ולכך הוכרחו לתרץ דלמהר המצוה מביאין האזמל אצל התינוק ודו"ק: (ה) והנה לקמן קל"ו ע"א אמרי' דאי אמרי' דתינוק הוי ספק נפל א"כ היכי מהלינן בשבת ותירצו דממנ"פ מהלינן דאי לאו בר מילה הי' כלומר שהי' נפל מחתך בבשר בעלמא הי' ועי' שם בר"שי ד"ה לא נצרכה דלפי"ז הא דלר"א מכשירי מילה דוחה שבת היינו דווקא בקים לי' שכלו לו חדשיו אמנם אי אמרינן דר"א מיירי מסתמא בכל תינוק ופליג ארשב"ג דחייש לספק נפל אמרינן דמותר למול התינוק בשבת משום דאזלינן בתר רוב וולדות שהם בני קימים כמבואר לקמן בסוגיא דספק נפל. והנה לכאורה יש לעיין מ"ט אמרה תורה דמילה תדחה שבת כיון דאיכא עכ"פ מיעוטא דחשש נפל א"כ איך ידחה שבת שהי' ודאי איסור וצריך לומר כיון דע"כ מצוו' מילה רמי' עליו בודאי מכח רוב א"כ אפי' אם יתברר אח"כ שהי' נפל כגון שפיהק ומת כיון דבשעת' הי' עליו עכ"פ מ"ע מה"ת למול לא אמרינן דאח"כ אם יהי' נפל חלל שבת למפרע כיון דבשעת המילה הי' עליו חיוב מה"ת מכח רוב, ובזה יש ליישב מה שהקשה השאג"א בסי' כ"ט לשיטת הר"מ פ"ח מהלכ' כלי המקדש הלכה י"ב דכלאים בבגדי כהונה לא שרי רק בשעת עבודה וא"כ ע"כ נ"ל דעשה דעבודה דחי לל"ת דכלאי' א"כ האיך משכחת לה חטאת העוף הבא על הספק דשם איך ידחה העשה דעבודה לל"ת דכלאים דהי' אפשר שאין כאן מצווה עבוד' כלל כיון שעל הספק הי' באה עי"ש ולפמ"ש א"ש דמכיון דהוצרך להקריב אפי' אם רק מחמת ספיקא הי' מחוייב וע' מס' כריתות ד' ל"ב דילפינן מקרא דצריך להביא חטאת העוף על הספק ממילא אין כאן איסור כלאים או אפי' רק מדרבנן רמי עליו חיוב הקרבה ממילא איכא כאן מצוו' עבוד' ודחי ללאו דכלאים ושפיר יהי' מתורץ נמי אמאי לא יביאו התינוק אצל כלי דבשלמא לגבי מילה שהי' מחלל שבת אע"ג שאין כאן רוב ושבת הי' בוודאי מ"מ כיון שהמצוה מוטלת עליו עכ"פ למול מתורת רוב אין כאן שום נדנוד איסור אפי' אם ימצא אח"כ שהי' נפל כיון דבשעתא חל עליו חיוב מצות מילה שרמי' עליו התורה משא"כ שהי' יעשה מעשה בפועל שיצטרך לחלל שבת בהוצאת התינוק אח"כ אע"ג דיהי' שרי משום פקנ"פ מ"מ אילו הוי ידעינן שהי' בודאי נפל אין כאן מצוות פקוח נפש לחלל עליו שבת וא"כ אע"ג דמותר לחלל שבת עליו דהא אזלינן בתר רובא מ"מ אין לו לעשות מעשה בידים שיצטרך לחלל איסור שבת שהי' ודאי עד מצוות כקנ"פ לגבי האי תינוק דא"כ רק רובא ולא ודאי משא"כ לענין מילה מותר שהרי התורה הטילה עליו מצות מילה אין חילוק בין אם הי' מחוייב בודאי או מכח רוב משא"כ לעשות מעשה שיצטרך להביא לידי פק"נ זה אסור במקום שאין כאן מצות פק"נ רק מכח רובא ודו"ק. ו והנה לר"א דס"ל דכל מכשירי' דוחה שבת בלולב ובסוכה ושופר ומצה ע"כ לאו מתורת עשה דוחה ל"ת קאתינ' עלי' דהרי ברי' מס' יבמות בעי הגמרא לומר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ושבת חמיר מכרת ועוד דהוי עשה ול"ת כדאי' בכמה מקומות בש"ס וצ"ל דס"ל לר"א דכל שנוכל לבא לידי ביטול מצוה אין כאן שום איסור ולכך מכשירי' נמי דוחה שבת אע"ג דלא הוי בעידנא וע"כ צ"ל דס"ל לר"א דכל איסורים שבתורה לא נאמרו במקום דיכול לבא לידי ביטול מצוה. ולכך אפי' בציצית ומזוזה נמי פריך הגמר' מ"ט אינו דוחה שבת דכיון דהך מצוה שייך עכ"פ בשבת נמי א"כ הו"ל לדחות שבת דמסתמא לא נאמר איסור מלאכת שבת אצל מצוה. רק הואיל ובידו להפקירן לכך אינו דוחה שבת כלומר משום דמצי למפטר נפשי' לגמרי ממצוה זו לא הוי בגדר שידחה אצלו איסור מלאכה ודמי' קצת למאי דאמרינן מס' כתיבות ל"ט ע"א גבי עשה דמוציא שם רע ולו תהי' לאשה דלא דחי ללאו משום דאי אמרינן לא בעינא מי איתא לעשה כלל ועי' בתוס' ישנים שם. וא"כ אינו דומה כלל האי דהכא לסוגי' דיבמות דפרי' שם מהי תיתי דמ"ע דיבום ידחה הלאו דאחות אשה דבכרת אע"ג דהכא מצינו דכל הני מצוו דוחה שבת אע"פ שהי' מיתת ב"ד שחמור מכרת דהתם אי נימא דאיהו לא רמי' ליבום קמי' מחמת איסורא דרביע עלי' א"כ ליכא כאן מצוו' יבום כלל א"כ שפיר אמרינן דאיסור שיש בו כרת אלים למדחי מ"ע דיבום משא"כ הכא כמו לולב ושופר אפי' אי נימא דאינו רשאי לקוץ הלולב מן המחובר בשבת משום איסור שבת מ"מ הא ליכא לומר דמשו"ה נפקע ממנו החיוב דמצו' לולב או שופר או סוכה דהא המצוה רמי' עליו עכ"פ דאפילו אי הו"א דאינו דוחה שבת מ"מ לא נפטר עדיין ממצוה זו אם יתרמי לו לקיים המצוה בגוונא דלא יצטרך לחלל שבת. א"כ שפיר ס"ל דכיון דהמצוה לא נפקע עכ"פ מין כאן איסור לחלל שבת דכל שהחיוב מצוה רמי' עליו עכ"פ נדחה מפני המצוה כל איסורים שבתורה משא"כ לענין יבום כל היכא דנימא דאיסור אחות אשה קאי נגד מצות יבום א"כ נפקע המצוה לגמרי מיד ושפיר ס"ל לגמרי דאיסור אחות אשה שהי' חמור דבכרת דוחה מצות יבום משא"כ הכא דאיסור שבת לא מצי לדחות המצוה לגמרי דהרי החיוב מצוה שמוטל עליו לא נפקע ממנו בשום פני' בכה"ג אמרינן שפיר דכח המצוה אלים ודוחה האיסור שבת אע"פ שהי' חמור כיון דהמצוה לא מצי להדחות לגמרי בשום אופן והיינו טעמא דלולב ומצה וסוכה ושופר דמכשיריה דוחות שבת כיון דהחיוב מצוה לא נפקע ממנו בשום אופן אינו דומה להיכא דאמרינן דאין העשה דוחה ל"ת ופשה דהתם נדחית המצוה לגמרי דהיינו באחות אשה נדחי' לגמרי מצות יבום ע"י הלאו החמור. וכן אפילו מ"ע דשריפת קדשים נדחי' לגמרי נגד העשה והל"ת דיו"ט שלא לשרוף היום משא"כ הכא דמצות סוכה ולולב ואינך אינו נדחה בשום פעם לגמרי א"כ לא נדחה אפילו נגד שבת החמור'. אמנם בציצית ומזוזה דנוכל לדחות המצוה לגמרי לכך אינו דוחה שבת. ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' ד"ה ושוי' שהקשו מאי פריך בכל הני דידחה שבת אדרבא נגמר מכיבוד אב ומבניין ביהמ"ק דלא דחי שבת. והנה מכיבוד אב בלא"ה לא קשה דשם טעמא אחרינא איכא כלכם חייבים בכבודי אמנם מבנין ביהמ"ק בודאי קשה ולפמ"ש א"ש דבשלמא בנין ביהמ"ק דאינו מצוה החלטית כמו סוכה ושופר ואינך דהא אם כבר נבנה אין כאן מצוה לבנות הביהמ"ק שפיר אמרינן דלא דחי שבת משא"כ הני שהם מצוה שמחויבים בהחלט ושום דבר לא מצי לדחות המצוה לגמרי מסתבר טפי דידו הם איסור שבת ממה דנימא דהם יהיו נדחים משום איסור שבת כיון דבשום אופן לא מצי להיות נדחי' לגמרי ודוק היטב כי הי' חילוק נכון מסברא לחלק בין מכשירי מצוה לענין שבת ובין עשה דוחה ל"ת בעלמא דכל שהעשה יוכל להדחות לגמרי אזי אזלינן בתר החמיר ולכך כל שהל"ת חמירא נדחית העשה משא"כ הכא שהמצוה ג"כ אינ' נדחי' לגמרי דהחיוב מצוה נשאר עליו עכ"פ לא אזלינן בתר מאי דחמור והלכך אע"ג דשבת חמיר' נדחית מפני מ"ע דסוכה ואינך ודוק היטב ויבואר עוד בס"ד. ובמה דאמרינן הואיל ובידו להפקירה הקשו בשם הגאון ר' דוד דייטש זי"ע לפי מה דאיתא מס' פסחים מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וכתבו התוס' דאפי' מפסח פטור א"כ אמאי ס"ל לר"א ס' אלו דברים מכשיר פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר קרקעותיו ויהי' פטור מפסח עי' בשו"ת חת"ס לאו"ח סי' קנ"ד וביו"ד סי' שט"ז מה שתירץ לקושיא זו ואפשר דיש לחלק דל"א דהואיל ובידו להפקיר' לא דחי שבת דוקא בציצית ומזוזה דבמצותה ליכא דחית שבת כמ"ש התוס' בד"ה לא לכל משא"כ בפסח דאיהו גופא דחי סבת מבמועדו אפילו בשבת גם המכשירים דוחה שבת אע"פ שבידו להפקירה שלא לבא לידי מצות חיוב פסח מ"מ כיון דבגוף הפסח ע"כ דוחה שבת ה"ה המכשירים ולא אמר ר"א דהיכא שיוכל להפקיע עצמו מזו המצה אין המכשירי' דוחי' רק היכא שבעיקר המצוה ליכא דחית שבת כמו ציצית ומזוזה כמ"ש התוס' לחלק ודוק:
ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ג סי' קס"א שכתב לתרץ קושי' הנ"ל דהפקר קרקע אינו יוצא מרשותו עד שיזכה בה אחר וא"כ בשלמא ציצית ומזוזה בידו להפקירה דמיד נפיק מרשותו משא"כ בקרקע דלא נפיק מרשותו עד שיזכה בה אחר וזה אינו בידו שיזכה בה אחר עי"ש אמנם במחכ"ת לא דק דהא גבי מזוזה נמי מה דקאמר הגמרא הואיל בידו להפקירן היינו הבית דאטו מי סגיא לי' שיפקיר המזוזה ובית נמי הוי כקרקע ואפ"ה אמרינן הואיל ובידו להפקיר' ואולי כוונתו לחלק בין בית לקרקע דבית הוי תלוש ולבסוף חברו ולא הוי כקרקע אמנם זהו דוחק וגם הי' לו לפרש וצ"ע ואין להאריך בזה ועיין שם שכתב דבארעא היכי דקימא תיקום ולכך הי' ברשות בעלים הראשונים כ"כ דלא זכו בי' אחר ע"כ פשיטא דבבית נמי שייך לומר כל היכא דקיימא תיקום ואפ"ה אמרינן בגמרא הואיל ובידו להפקירה ודו"ק. מ"מ יש לחלק דלענין מזוזה שפיר אמרינן הואיל ובידו להפקירה אע"ג דעדיין לא זכה ביה אחר מ"מ פטור ממזוזה לעשות על הבית כיון שהיה מסולק ממנו לא רמי' עליו חייב מצוה בגוף הבית משא"כ לענין פסח שיהיה נפטר ע"י שאין לו קרקע בזה שפיר אמרינן כיון דאכתי לא זכה בי' אחר חייב בק"פ ודו"ק. אעתיק בכאן מה שראיתי בשו"ת בשמים ראש בהג"ה כסא דהרסנא שם סי' ש"א שהקשה מה בעי הגמרא במסכת יבמות לומר דאי לאו קרא דעליה הייתי אומר דעשה דיבום דחי לל"ת דאחות אשה דס"ד למילף מכיבוד אב דדחי שבת אי לאו קרא והא לא דמי לשום מקום דהא אפילו שבת נדחה מפני פקוח נפש משא"כ איסור ערוה דאינו נדחה אפי' מפני פקוח נפש א"כ מני' תיתי לומר דנדחה במקום עשה דיבום עי"ש שכתב דהיא קושית עצומה ולא מצי' מקום ישוב זולת אי אמרינן בסוגי' דמס' יבמות ס"ל דאיסור ערוה אינו עומד במקום פקוח נפש. ולי נראה דלא קשה עפ"י מ"ש הר"נ במסכת פסחים בסוגי' דאפשר ולא קמכוין וז"ל ואלו הקושיות שהקשו על הר"ד הלוי ז"ל דמשמע מפני דבג' עבירות הללו אפי' להנאת עצמ' יהרג ואל יעבור אפשר לדחותה משום דכי אמרינן הנאת עצמי שאני הנ"מ כגון אסתר שהיתה מתרצה בגלוי עריות ולא מחמת גלוי עריות אבל אלו שהביאו אינו כן וכו' אבל אסתר לא היתה מתרצה בגילוי עריות מחמת ענין גילוי עריות אלא להנצל ממיתה וכו' עכ"ל עי"ש מוכח להדיא דאפי' במעשה דג"ע כל שאין כוונתו לאיסור ערוה לא הוי בכלל גילוי עריות וא"כ ה"נ באיסור אחות אשה במקום יבום כיון שאין כוונתו רק לקיים מצות יבום כדאמרינן במס' יבמות בראשונה שהיו מתכונים למצוה מצות יבום קודמת וא"כ ממילא בכה"ג לא הוי כלל ככלל גילוי עריות היכא שיש כאן מצית יבום. ואע"ג דהר"נ לא קאמר שם רק לענין היכא דאיהו לא עבדא מעשה כגון אסתר דהיתה קרקע עולם. היינו דוקא לענין להתיר לכתחלה כמו גבי אסתר בעינן דוקא הטעם שיהי' קרקע עולם מ"מ נשמע מדבריו דכל שאין כוונתו לגילוי ערוה לא הוי בכלל ג"ע וא"כ שפיר אצטריך קרא דעליה דעשה דיבום לא שייך במקום איסור ערוה דאי לאו קרא שפיר הו"א דעשה דיבום דחי לאיסור ערוה ולכא למפרך הא איסור ערוה אינו נדחה אסי' במקום סקנ"ס דכיון דהו"א דיש כאן מצות יבום לא מקרי איסור ערוה כלל כיון שכוונתו לקיים המצות וא"כ שפיר הו"א דל"ת דאחות אשה נדחה נגד העשה דיבום כמו בכה"ת דעשה דוחה ל"ת דהא כיון שיש כאן מצות יבום לא הוי איסור ערוה כלל כיון שכוונתו לקיים המצוה וממילא שפיר אצטריך קרא דבמקום ערוה אין כאן מצות יבום וזה נ"ל ברור ודו"ק היטב: (ז) השאגת ארי' בסי' צ' נסתפק בכללא דר"ל דס"ל שאפשרי לקיים העשה בלא דחית הל"ת דל"א עדל"ת רק היכא שא"א לקיים את שתיהן אם היינו דוקא שא"א בשום אופן לקיים העשה בלא דחית הל"ת אבל היכא שיש במציאות האפשרי לקיים אפי' בלא דחית הל"ת כגון מי שאין לו רק מצה של איסור אי אמרינן נמי אע"ג דלדידי' אי אפשר לקיים בהיתר מ"מ כיון שיש במציאות לקיים באופן אחר למי שיש לו ל"א עדל"ת. והנה הביא ראיה ממה דאמרינן דהכא דאיכא אחר אין לו לאבי הבן למול במקום בהרת כיון דאב ודאי מכוין לקוץ בהרת דבנו ואחר לא יעשה איסור כיון שלא יתכוין לקוץ בהרת ואע"ג דהוי פסיק רישא מ"מ הוי פ"ר דלא נ"ל עיין במס' שבת ק"ג ע"א בתוס' ד"ה דעביד בארעא דחברי' ועי' במס' יומא ל"ד ע"ב סוגיא דצירוף בתוס' שם ומ"מ היכא דליכא אחר מותר לאבי הבן בעצמו למול מוכח דאע"ג שיש במציאות שיקוים העשה בלא דחי' הל"ת ע"י אחר מ"מ היכא דאי אפשר דליכא אחר אמרינן עדל"ת ועיין בתה"ד סי' רס"ה ולקמן נאריך בזה עוד בס"ד. אמנם הגאון הנ"ל הקשה שם לפי"ד מאי אמרינן מס' מנחות ה' ע"ב למ"ל מן הבקר להוציא את הטריפה שאסורה לקרבן ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה שריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה ושקיל וטרי שם מכלאים בציצית ואמאי לא אמרינן בפשיטות דאי לאו קרא הו"א כמו בכה"ת היכא שאינו יכולים לקיים המצוה רק ע"י האיסור עדל"ת הה"ד הכא היכא שצריך להקריב קרבנות הקבוע להם זמן ואין לו רק טריפה יבא עשה דקרבנות וידחה הל"ת דאיסור טריפה עי"ש או"ו מוכח דכיון שיש במציאות האפשרי לקיים העשה להקריב מכשירות אע"ג דלדידי' ל"ל ל"א עדל"ת. ונ"ל דכאן ל"ש כלל לומר דמכח עד"לת יהי' מותר להקריב טריפה לגבוה. דעד כאן ל"א עדל"ת רק היכא שהמצוה יהי' נעשה באיסור כמו בהיתר כגון מצה של חדש דבגוף המצה ליכא שום ריעותא וחסרון רק מה שהיה אסור מכח איסורא דרביע עלי' והלכך כיון דעדל"ת ממילא מותר לאכול המצה או כגון שופר אי הוי דחי עשה ול"ת דיו"ט עיין מס' ר"ה ל"ב ע"ב דגוף המצוה נתקיים באיסורא כמו בהתירה שפיר אמרינן עדל"ת משא"כ לענין טריפה לקרבן דמכיון דילפינן מכח ק"ו מבע"מ דטריפה גרע מבעל מום א"כ אפי' אם יקח ממנו לקרבן הרי איכא ריעותא בגוף המצוה שאינה נתקיימה כהלכתה כשמקיים מן האיסור אף זולת האיסור דהיו טריפה מצד עצמה אינו ראוי' כ"כ כמו קרבן כשר כיון דהיה גרע מבע"מ פשיטא דבכה"ג ל"א עדל"ת כיון דסוף סוף לא תתקיים המצוה כהלכתה ואינו דומה לכלאים בציצית או מצה מן החדש דשם נתקיימה המצוה כהלכתה זולת האיסור דרביע עלי' ודוק כי היא סברא נכונה ועיין פרמ"ג לאו"ח סי' מ"ב באשל אברהם ס"ק א' שכתב ג"כ כה"ג דכל היכא שעושה המצוה בפסול לא שייך דחיה:
ח והנה הר"מ בפ"א מהלכות מילה כשהביא הדין דמילה אפילו שלב"ז דוחה הצרעת מכח עדל"ת לא הביא כלל דהיכא דאיכא אחר שימול אחר וכן בס"י מהלכות טומאת צרעת לא הביא כלל דימול אחר היכא דאיכא אחר. ובהל' טומאת צרעת הקשה המל"מ מאי קאמר הר"מ דמותר לקוץ הבהרת בערלתו משום עדל"ת הא כאן במס' שבת מוכח דבהרת הוי עשה ולית ורק מיתירא דבשר אמרינן דאפי' במקום בהרת יקיץ ועיין בס' לחם יהודא על להר"מ ס"א הלכות מילה הגם שי"ל דהר"מ ס"ל דקרא דלעשות אצטריך שאבל עושה אתה בסיב שע"ג רגלו כקושיא התוס' קל"ב ע"ב בד"ה האי עשה. רק דא"כ יקשה אמאי לא הביא הר"מ דמותר לעשות בסיב שע"ג רגלו אפי' בגוונא דיהיה פסיק רישא וכבר הרגיש שם המל"מ בזה. ועיין בס' ברוך טעם בכלל הזה דף מ"ח ע"א (בדפי הספר) ונ"ל דלהר"מ הי' קשה לי' אמאי לא ילפינן ממילה בצרעת דעשה דוחה ל"ת ועשה כקושית התוס' בד"ה האי עשה ולכך ס"ל דע"כ לא הוי רק ל"ת וקרא דלעשות אצטריך אפי' בגוונא דהוי פסיק רישי' רק היינו דוקא במקום מצוה מותר אפי' היכא דהוי פסיק רישי' ולכך מותר האב למול בעצמו ג"כ כיון שאינו אומר להדיא שמכוין לקוץ בהרת בנו כמ"ש התה"ד סי' רס"ה דמאי דאמרינן בגמרא באומר לקוץ בהרת בנו היינו שהאב מסתמא מכוין לזה ושמעינן לי' מיתירא דלעשות דבמקום מצוה אע"ג דנעשה איסור ג"כ היינו מה דניחא לי' בקציצת הבהרת מ"מ שרי אבל לגבי אחר הוי פ"ר דלא ניחא לי' ולא אצטריך קרא להתיר. וממילא א"ש מה שלא כתב הר"מ דאחר ימול היכא דאיכא אחר דס"ל כיון דהתורה רבתה מלעשות דמותר אפילו בגוונא דהוי פסיק רישא ממילא מוכח דאבי הבן נמי רשאי למול דלאחר פשיטא דשרי דהוי פ"ר דלא נ"ל דמסתמא לא ניחא לי' בקציצי הבהרת של חברו שיתעביד איסור על ידו. אבל גבי עושה אתה בסיב שע"ג רגלו דלא הוי במקום מצוה ס"ל להר"מ דבאמת אסור היכא דהוי פ"ר ורק במקום מצות מילה שרי אפי' היכא דהוי פסיק רישא ולקמן נכתוב בזה אי הך כללא דר"ל דס"ל דבעי' יכול לקיים את שניהן היכא דאפשר אי הי' מה"ת או רק מדרבנן. והנה ממ"ש דמשו"ה ס"ל להר"מ דצרעת לא הוי רק ל"ת לחוד' מכח קושית התוס' דא"כ אמאי לא ילפינן בכהת"כ דעשה דוחה ל"ת ועשה ולא ניחא לי' בתירוץ התוס' והראשונים דכאן הוי מצוה חמורה שנכרתו עלי' י"ג בריתות נראה דס"ל להר"מ דאפי' עשה חמורה נמי לא דחי עשה ול"ת ולכך ס"ל להר"מ דצרעת ע"כ לא הוי רק ל"ת לחודא. והנה בס"ד דסוגי' דס"ל דצרעת הוי עשה ול"ת ס"ל דעשה חמורה דוחה אפי' לעשה ול"ת וכה"ג אמרינן מס' יבמות דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר שישנו בשאלה וקילא נדחי אפי' לעשה ול"ת וה"נ עשה ול"ת דצרעת אע"ג דלא שייך שישנו בשאלה מ"מ לגבי עשה דמילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות הוי קילא ונדחה אע"ג דהוי עשה ול"ת. אמנם הר"מ דלא ס"ל דעשה ול"ת דקילא יהיה נדחה מפני עשה החמורה שהרי פ"ב מהלכות נזירות הלכה ט"ו כתב דמשו"ה דוחה עשה דמצורע לעשה ול"ת דנזיר משום שהעשה נתבטל מאליו אע"ג דהראב"ד שם השיג עליו מ"מ לדידי' לא ס"ל ועיין בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים מ"מ חזינן דשיטת הר"מ דעשה ול"ת אינה נדחית בשום אופן דאי הוי גבי נזיר עשה ול"ת אע"ג דקילא שישנו בשאלה לא הי' נדחי' מפני עשה דמצורע וא"כ אי הו"א דצרעת עשה ול"ת לא הי' נדחית נגד המילה וע"כ ס"ל דצרעת לא הוי רק ל"ת לחודא. ולקמן נבאר בס"ד במה חלי הך סברא אי נימא דהיכא דהוי קילא נדחה אע"ג דהוי עול"ת או דנימא דכל היכא דהוי עול"ת לא נדחה בשום אופן אפילו לגבי עשה החמורה וזהו ג"כ שיטת הר"מ פ"ז מהל' נזיר ויבואר בס"ד ודו"ק. עיין בס' דבר אמת בקונטרס הלאוין פ"ח פ"א מ"ז בדברי הרמב"ם אלו מפ"ז מהלכות נזיר ועיין בס' החינוך סי' תקפ"ד שכתב ג"כ דצרעת הוי ל"ת ולא כתב הוה עול"ת וע"כ דס"ל ג"כ דאי הוי עול"ת לא היתה נדחית אפי' נגד פשה החמירה דמילה וכן ממ"ש בסי' ל' דמי שנדר שלא לאכול מצה ואכל לוקה משום דנדר הו' עול"ת ואין עשה דוחה לל"ת ועשה משמע דאע"ג דישנה בשאלה וקילא אינו נדחית מפני עשה ועיין בס' מנחת חינוך סי' תקפ"ד ועיין בשאג"א סי' ס"א ודלא כסוגיא דיבמות ה' ע"א דמה שישנו בשאלה דקילא נדחית אפי' היכא דהוי עול"ת ועיין בס' פרשת דרכים דרך מצותיך ח"ג פ' יתרו וברור שזהו ג"כ שיטת הר"מ דאי הוי צרעת עול"ת לא הי' נדחית משום מילה אע"ג דהיא עשה חמורה כמ"ש ויבואר בח"ב בס"ד:
ט חלק שני בו נבאר בהא דעדל"ת אי הוי מטעם דעשה עדיפת מל"ת או דהיא גזה"ז אע"ג דל"ת חמירא הנה במס' יבמות ז' פ"א אמרינן בגמרא בפשיטות דכל עדל"ת ל"ת חמיר מן העשה וא"כ צ"ל דהא דעשה דחי ל"ת היא גזה"כ מכלאים בציצית וצ"ל דבמקום עשה לא נאמרה הל"ת וראיתי בס' יד מלאכי סי' תקט"ו שהביא בשם הרמב"ן פ' יתרו דמעלת העשה עדיפא מל"ת ולכך אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ועיין בס' הכריתות בשאר ג' ונ"ל להוכיח דרבא נמי ס"ל דעשה עדיפא מל"ת דהנה במס' יבמות ז' אמרינן אטו כל עדל"ת לאו ל"ת חמור מינה מהילא חומרא רבא מ"ל חומרא זוטא ולכך הו"א דדוחה אפילו ל"ת שיש בה כרת אמנם שם דף ח' איתא רבא אמר ערות לא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת משמע דס"ל דכל עדל"ת היא רק משום עדיפות העשה וממילא בל"ת שיש בה כרת דלא עדיפא העשה אינו דוחה ובזה א"ש נמי מה דבמס' שבת קל"ב ע"ב ס"ל לרבא הא דעבודה אינו דוחה צרעת הי' משום דגברא לא חזי ולא נקיט כטעמא דרב אשי משום דלא הוי בעידנא משמע דלרבא ס"ל דלא בעי' בעידנא וכן כתוב בס' ברוך טעם דלרבא לא בעיא בעידנא והי' משום דודאי אי אמרינן דל"ת חמור מעשה וא"כ הא דעדל"ת הי' מגזה"כ דכלאים בציצית וממילא בעינן דוקא בעידנא כמו כלאים בציצית או מילה בצרעת כמ"ש רב אשי להדיא שם במס' שבת משא"כ אי אמרינן דמעלת העשה עדיפא מצד עצמותה לדחות הל"ת א"כ לא הוי גזה"כ רק מסברא משום דהי' עדיפא וממילא לא מוכח דבעינן בעידנא דוקא. וכן ממה דס"ל לרבא במס' זבחים צ"ז ע"ב דאין עדל"ת במקדש הי' נמי מה"ט דכל עדל"ת הי' רק משום דמעלת העשה עדיפא וא"כ ל"ת שבמקדש דחמירא אינו נדחי' מפני העשה משא"כ אי אמרינן דכל ל"ת חמור מעשה ואפ"ה עדל"ת א"כ אין סברא וטעם לומר דבמקדש לא דחי עשה לל"ת ועיין שו"ת מהריק"ו סי' קל"ט עוד מצינו שנחלקו רבא ורב אשי אי יו"ט הוי עול"ת או רק ל"ת לחודא דרב אשי נקיט בכמה מקומות יו"ט הוי עול"ת ורבא נקיט טעמא אחרינא עיין מס' שבת קל"ג ע"א ודף נ"ד ע"ב משמע דלרבא לא הוי רק ל"ת לחודא ועיין מס' ביצה ח' ע"ב בתוס' ד"ה סוף סוף דלרבא לא הוי יו"ט רק ל"ת. לחודא וא"כ צ"ל לרבא הא דבעלמא עדל"ת ולא ילפינן מיו"ט דאינו דוחה העשה לל"ת דיו"ט משום דלאוי דיו"ט חמירי ועיין בס' ברוך טעם שכתב משום דהמבזה את המועדות כאלו עובד ע"א ועיין פסחים מ"ד ע"ב בתוס' ד"ה כתישא והיינו לרבא דס"ל דכל עדל"ת הי' רק משום דעשה עדיפא מל"ת והלכך לאוי דיו"ט דחמיר אינו נדחה אע"ג דלא הוי רק ל"ת גרידא מה שא"כ רב אשי לשיטתו דס"ל מס' שבת קל"ב ע"ב דבעי' בעידנא צ"ל דס"ל דכל ל"ת חמור מעשה דאי הוי קיל לא הוי בעינן בעידנא ועיין מס' פסחים נ"ט עיין בתוס' ד"ה אתי עשה דכל היכא דהקל נדחה מפני חמור לא בעינן בעידנא וכיון דס"ל דל"ת חמור לכך הוצרך לתרץ דהא דיו"ט אינו נדחה נגד מ"ע דמילה שלב"ז או שר"ק הי' משום דהוי עול"ת דאי לא היה רק ל"ת לחודא היה נדחה נגד העשה אע"ג דלאוי דיו"ט חמור כמו בכ"מ דעדל"ת אע"ג דהל"ת חמירא ודו"ק. ומכל הני ראיות משמע להדיא דרבא ס"ל דהא דעדל"ת היא רק משום דעשה עדיפא מל"ת כמ"ש בס"ד ועיין יבמות ה' ע"ב בתוס' ד"ה כולה משעטנז ועיין בס' ברוך טעם פרק שני בכלל הזה ודוק היטב. ומתוך מ"ש יתבאר לך דהסוגי' במס' יבמות בס"ד דשקיל וטרי למ"ל קרא דעליה דאיך עשה דיבום דוחה לל"ת דערוה שיש בה כרת ס"ל ע"כ דהא דעדל"ת בכה"ת הי' משום דעשה עדיפא מל"ת דעלמא וא"כ מל"ת דכרת דאינו עדיפא לא צריך קרא וכן ס"ל ג"כ לרבא במסקנא שם ח' ע"א:
י ומעתה נפתח לנו שערי בינה בס"ד להבין מה שנלאו בה גדולים חקרי לב במס' קידושין ל"ח ע"א בתוס' ד"ה אקריב עומר שהביאו בשם ירושלמי דמש"ה לא דחי עשה דמצה לל"ת דחדש משום דמצה הוי עשה לפני הדבור ותמהו כולם פה אחד הא אדרבה במס' יבמות ה' ע"ב איתא בגמר' להדיא דמה שישנו לפני הדבור עדיף ודחי טפי עי' שם בחי' פנ"י ובשו"ת שאג"א סי' צ' ובשו"ת מים רבים לחלק סי' מ"ג מ"ד האריך בזה ועיין בער"ש סי' פ"ב דמס' חלה אמנם לפמ"ש א"ש בס"ד דהנה או אמרי' דהא דעדל"ת הי' משום דעשה עדיפא שפיר י"ל דדוקא עשה מה שנצטוו עוד לפני הדבור הי' עדיפא בודאי וא"כ ליכא למילף מפסח מילה תמיד דדוקא כי הני שנצטוו לפני הדבור יש להם מעלה יתרה לדחות הל"ת משא"כ במה שלא נצטוו רק לאחר הדבור מנ"ל דהעשה עדיפא דלמא ל"א דעשה עדיפא מל"ת רק היכא שהעשה הי' מוקדם בזמן כמו שמצינו ו"כ במס' חולין דגה"נ חמור שנאסר לבני יעקב גם כן ע"ש ק"א ע"ב. אמנם ה"ד לפי ס"ד דגמרא דהא דעדל"ת הוא משום מעלת העשה דעדיפא ואם כן שפיר י"ל דרק עשה כי האי עדיפא מה שישנו לפני הדבור, אמנם אי אמרי' דכל עדל"ת היא אע"ג דל"ת חמור מיניה אם כן לא שייך כלל קושית הגמ' שכן ישנה לפני הדבור דהא מ"מ כל ל"ת חמור מעשה וא"כ אין להשגיח במעלת העשה כלל וצ"ל ע"כ הא דעדל"ת היא משום דבמקום עשה לא נאמרה ל"ת וס"ל להירושלמי דמה דאמרינן במקום עשה לא נאמרה ל"ת היא דמכוי' שצותה התורה לעשות המצוה מסתמא נצטוינו לעשות בכל ענין אפילו שלא יזדמן רק מן האיסור וא"כ שמיר י"ל דודאי אם בשע' שנצטוו לעשות המצות כבר היה האיסור בעולם ואפ"ה לא גלתה התורה שום תנאי בדבר שפיר אמרי' דבאה הצווי בכל ענין אפי' לדחו' הל"ת והי' מכח גזה"כ דבמקום עשה לא נאמרה ל"ת משא"כ בעשה שלפני והדבור כמו מצה ליכא למימר דבאה הציווי לאכול מצה אפי' מן האיסור דהא בשעה שנצטוו אז לאכול מצה לא הי' עדיין שם איסור חדש בעולם ואח כן שפיר קאמר הירושלמי דלדידן דעיקר עדל"ת הי' משום דהי' גזה"כ כיון שבאה הציוי דמ"ט מסתמא אמרי' בכל ענין צותה התורה א"כ היכא שנצטוו על העשה קודם מ"ת שלא הי' אז האיסור חדש בעולם דליכא למימר הכי אינו דוחה דהא ל"ל שבאה הצווי בכל ענין אפי' מן האיסור דהא בשעת ציוי המצוה לא הוה האיסור עדיין בעולם והלכך כיון שנצטוו אחר כך על איסור חדש יוכל לחול אפי' נגד עשה דמצה דקדים כיון דבאמת ל"ת חמור מעשה רק היכא שבשע' שנצטוו על המצוה הי' ג"כ הל"ת בעולם שפיר נוכל לומר דבכל מנין נצטוו אפי' מן האיסו' שדהי' גזה"כ אע"ג דל"ת חמירי. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סי' שע"ג שכתב ג"כ קצת על זה הדרך ואם כן א"ש דעת הירושלמי דלדידי' דס"ל דל"ת חמירי מעשה אם כן אין להשגיח במעלות העשה מה שהי' לפני הדבור דאפ"ה ל"ת חמירא מינה וא"כ אדרבא גרע. מה שהיה לפני הדבור כיון דלא נוכל לומר דנצטוו בכ"ע משא"כ הגמ' דמס' יבמות קאי בס"ד דעשה עדיפא ואם כן שפיר יש לה מעלה וחשיבות להעשה מצד מה שהי' לפני הדבור ודוק היטב. שוב ראיתי שהפ"י בחי' למס' קידושין הרגיש ג"כ בזו הסברא דכיון שלא הי' אז האיסור חדש עדיין בעולם לא דחי מצד איסור חדש. אמנם לא נחית לחלק בין סוגי' דידן ושיטת הירושלמי ותלי"ת שעלתה בידינו לחלק היטב:
יא והנה מ"ש לעיל באו' ח' דמ"ש התוס' מס' שבת קל"ב ע"ב ד"ה האי עשה דעשה דחמיר' כמו מילה דוחה צרעת אף על גב דהוי עול"ת ולכאורה היא גם כן בסוגין הזה כמו דאמרי' מס' יבמות דף ה' פ"א דעשה דמצורע דומה לעשה ול"ת דנזיר שכן ישנה בשאלה ואם כן הכא נמי עשה ול"ת דצרעת נדחי' מפני עשה דמילי דכמו דהתם כיון דהעשה דמצורע יש לה מעלה עד עול"ת דנזיר משום דמצורע אינה בשאלה לכך דוחה העו"לת דנזיר שישנו בשאלה ה"נ כמו כן עשה דמילה כיון שיש לה מעלה וחשיבות נגד העי"לת דצרעת לכך דחי אע"ג דהוי עול"ת. נ"ל דזהו דוקא אי אמרינן בכל עדל"ת דאזלינן בתר מה שהיה חמור ועדיף טפי ולכך עדל"ת בכ"מ דעשה יש לה מעלה וחשיבות על הל"ת ואם כן שפיר נוכל לומר דאף על גב דאין עדלת"וע דפשיטא דעשה אחת אין לה מעלה וחשיבות נגד עול"ת מ"מ היינו דוקא היכא שהם במדריגה אחת דהיינו ששניהם יש להם הצד החמור מה שיש להעשה הרוצה לדחות משא"כ היכא דהעשה ול"ת שנ' בשאלה כיון דהל"ת אפילו לולא שהיה לה צד הקל נמי קילה במדריגתה ממדריגת העשה דעשה עדיפא מכל ל"ת ה"נ כיון שמצורף לזה יש לה עדיין צד קל שישנ' בשאלה אם כן הל"ת עכשיו פחותה בשתי מדריגות מן העשה ואם כן בכה"ג אע"ג שמצורף לה העשה נמי כיון דהעשה פחותה גם כן במדריגה אחת מהעשה שבאה לדחותה והל"ת פחותה בשתי מדריגות שפיר נוכל לומר דבכה"ג עשה לחודה הגבוה בשתי מדריגות דוחים הע"ולת (דאפשר באמת דמן העשה שכנגדה נמי היה גבוה בשתי מדריגות דאי אמר' דעשה עדיפא מל"ת ע"כ דאמרי' דכל מה שצריך לעשות בקום ועשה דהיינו קיום עשה היא במדריגה יותר גבוה אצל הקב"ה ית"ש מל"ת שאינה רק בשוא"ת ואם כן אפילו היכא שיש עשה ול"ת כיון ששניהם פחותים בשתי מדריגות דהיינו מצד שקיומם היא בשוא"ת וגם ישנ' בשאלה שפיר נדחי' אע"ג דהי' עול"ת דהא פחותים הם בשתי מדריגות) משא"כ אי אמרי' דכל עדל"ת היא רק משום דבמקום עשה לא נאמרה ל"ת אבל באמת ל"ת חמיר מעשה ואם כן כל היכא דאיכא עול"ת דלא נאמרה האי כללא שיהיו נדחי' נגד העשה א"כ מאי בכך שישנ' בשאלה הא כיון דל"ת דעלמא גבוה במדריגתה מעשה ואם כן הכא אע"ג שישנ' בשאלה די לנו שעי"ז תהיה בערך אחת עם העשה וכיון שמצורף לזה איכא ג"כ עשה אחרת עם הל"ת אע"ג דהי' גם כן ישנה בשאלה מ"מ איך תוכל להדחות נגד העשה שכנגדה כיון אפי' בלא העשה שממה כבר הגיע למדריגה וצד השוה עם העשה דא"כ כיון דאיכא מדיין עוד עשה אחרת גם כן עמה איך תוכל להדחו' נגד העשה שכנגדה כיון דבמקום עול"ת לא נאמר האי כללא דבמקום עשה לא נאמרה ל"ת ודוק היטב כי הי' עמוק בס"ד ויבואר עוד לקמן בסוגיא:
יב וא"כ א"ש מ"ש הר"מ פ"י מהלכות נזיר דמש"ה דחי עשה גילוח דמצורע לנזיר דהעשה דנזיר נתבטלה מאליה מכיון שנטמא ולא נשאר רק ל"ת לחוד. דהנה הר"מ נמי ס"ל דכל עד"לת באמת ל"ת חמיר מינה דלענין יו"ט נמי ס"ל פ"א מהלכות שופר דיו"ט הו"ל עו"לת משמע הא אי הוי ל"ת לחוד היה נדחה נגד מ"ע דשופר אע"ג דחמיר כמ"ש דכל ל"ת חמורה מעשה ואפ"ה נדחה דעד"לת הי' גזה"כ. ואם כן לא נוכל לומר דהיכא דהוי עול"ת שישנה בשאלה נדחי' מפני עשה דבשלמא בס"ד דגמרא דאכתי קיימינן אי ס"ל דעדל"ת היא משום מעלת העשה ואם כן היכא שישנה בשאלה דקיל בב' מדריגות שפיר מצי עשה דמצוה דגבוה שתי ממלות היינו מצד ערכה וגם שאינה בשאלה לדחות עול"ת שאינה בשאלה כמ"ש לעיל באר היטב. אמנם הר"מ דס"ל כמסקנא דכל עדל"ת ל"ת חמיר ורק משום גזה"כ ניתנה לדחות ואם כן אפילו שישנה בשאלה מ"מ עדיין הי' במדריגה אחת הל"ת עם העשה דהא ל"ת בעלמא חמור מעשה ואם כן סגי' לן בצד הקל שבה שישנה בשאלה לגרע אותה שתהיה במדריגה אחת עם העשה ואם כן אכתי לא ניתנה לדחות נגד העשה כיון שיש עשה אחרת עמה ולכך הוכרח הר"מ לומר הטעם משום דהעשה נתבטלה מאליה ה"נ לא נשאר רק ל"ת לחודא וממילא נדחית נגד העשה כמו בכל עדל"ת. ולא קשה נמי על ס' החינוך במ"ש שאין מ"ע דוחה לעול"ת דנדר אע"ג דבגמרא אמרי' דהיכא שישנה בשאלה נדחה אפילו היכא דהוי עול"ת דהגמרא לא קאמר כך רק אי אמרי' דעשה מצד עצמותה יש לה מעלה וחשיבות נגד הלא תעשה כמ"ש. ומעתה היא הדין והיא הטעם ס"ל שהר"מ ושס' החינוך דאי הי' בצרעת עול"ת לא הי' נדחית נגד המילה דאף ע"ג דעשה דמילה חמירא מ"מ אינו עדיפא מל"ת גרידא דצרעת דהא ל"ת דעלמא חמירא מעשה וא"כ הכא אע"ג דמילה חמירא סגיא לן שתהיה במעלה הצד השוה עם הל"ת וא"כ איך תוכל לדחות הל"ת דצרעת כיון דיש עוד עשה אחרת עמה וע"כ דצרעת לא הוי רק ל"ת לחודא דאי הו"א דהוי עול"ת ואפ"ה אמרה התורה שמילה דוחה אותה הוי צריכי' למילף בכהת"כ דעשה דוחה אפילו לתו"ע כקושית התוס' שם ול"ל דשאני גבי מילה שהיא חמורה לכך דוחה אפילו לעול"ת דזהו אינו דמעלת החמורה לא יוכל להועיל שתהא דוחה לעשה ול"ת כיון דל"ת בעלמא נמי חמירא מעשה דעלמא א"כ אפילו בעשה חמורה סגיא לן כמ"ש שתהי' במדריגה אחת עם הל"ת וא"כ אין יוכל לדחות אם יש עוד עשה אחת עם הל"ת וע"כ דהו"א דהיא גזה"כ שעשה דוחה לעול"ת וא"כ ישאר קושית התוס' לילף בעלמא נמי דעשה דוחה לעול"ת כמ"ש לעיל באו' ח' ולכך ס"ל להר"מ דע"כ מוקמינן קרא כמסקנא דגמרא דלעשות אבל אתה עושה ולהתיר בגוונא אפילו היכא דהוי פ"ר כמה שהארכנו לעיל באו"ח. אמנם בגמ' דאמרינן האי עשה ול"ת היא הנה התם שקיל וטרי רבא דהתוס' בד"ה רבא אמר כתבו להדיא דרבא דס"ל מילה בזמנה לא צריכא קרא ק"ו משבת ס"ל כלישנא אחרינא היינו מה דקאמרינן צרעת עול"ת וכן כתבו הראשונים והנה לרבא הוכחנו לעיל באו' ט' בס"ד דאיהו ס"ל דעשה עדיפא מל"ת וא"כ שפיר איכא למימר דצרעת הוי עול"ת ולא קשה אמאי דוחה מילה לצרעת כיון דאפי' עשה דעלמא נמי עדיפא מל"ת א"כ היכא שהיא חמורה עדיין נוסף לה למעלתה מצד שהי' בקום ועשה עוד חומרא ומעל' מה שנכרתו עלי' י"ג בריתות וא"כ גבוה בשמי מעלו' ושפיר דחי אפי' לעול"ת כמ"ש לעיל באו' י"א. אמנם לדידן דס"ל דל"ת חמירא מעשה מוכח ע"כ דצרעת לא הוי עול"ת דאלא"ה לא היתה נדחית מפני מילה כמ"ש דמעלת העשה דמילה שהי' חמורה לא יוכל לפעול שיהיה בכחה לדחות הל"ת היכא שיש עמה עוד עשה רק אליבא דרבא שפיר אפש"ל אע"ג דהוי עול"ת מ"מ נדחה מד העשה ומה דאמרינן בגמרא אימר דאמרינן וכו' האי עשה ולית הי' אליבא דרבא וא"כ שפיר עשו הר"מ והחינוך שלא הביאו גבי צרעת דהוי עול"ת ואדרבא הר"מ דייק בלישנא בפ"י מהל' ט"צ שעשה דוחה לל"ת בכ"מ להורות לנו שלא תטעה דהכא הוי עול"ת ואפ"ה מילה דוחה אותה משום דהוי מ"ע חמורה כמ"ש התוס' ולשלול זה כתב שעשה דוחה לל"ת בכ"מ כלומר הא אי הוי כאן עול"ת לא היתה נדחי' נגד העשה דמילה אע"ג דחמירה כמ"ש משום דכל ל"ת חמיר מעשה ומיישב הכל בס"ד שלא יקשה על הר"מ מסוגיא דגמרא לא כאן בהלכה ט"ז ולא בפ"ר דמס' נזיר מה שהשיג עליו הראב"ד שם מסוגיא דיבמות. ודע שבס' תוס' יוהכ"פ במס' יומא פ"ג בסוגיא דמי שאחזו בולמס רוצה לומר בדברי הר"מ דס"ל דעשה חמיר מל"ת. ולכאורה הי' שלא כדברינו דכאן הוכחנו דס"ל להר"מ דל"ת חמיר מעשה. הנה בלא"ה יש לחלק דהכא קיימינן מעשה דהיא בקום ועשה י"ל דס"ל להר"מ דל"ת חמיר דהא בביטול הל"ת מוכרח לעשות מעשה בידים משא"כ אי יבטל העשה יהיה בשוא"ת ולכך ל"ת חמור מינה משא"כ בס' תוס' יוהכ"פ מיירי באיסור עשה התם באמת י"ל דאיסור עשה חמיר ובס' יד מלאכי השיג על ס' תוס' יוהכ"פ עי"ש סי' תקט"ו ולא נחית לחלק בין עשה לאיסור עשה אמנם גם בס' תוס' יוהכ"פ לא החליט כן בדעת הר"מ ועכ"פ מכל מ"ש מוכח דשיטת הר"מ דל"ת חמיר מעשה אמנם מה שהרעיש כ"כ בס' יד מלאכי סי' הנ"ל על הני דס"ל דעשה עדיפא מל"ת מגמרא מפורש' דמס' יבמות שהבאתי דל"ת חמיר מעשה לא ידעתי למה חרד עליהם את כל החרדה הזאת הלא הראיני לדעת דרבא שם דף ח' דס"ל דערוה ל"צ קרא באמת ס"ל כבס"ד דגמר' דעשה עדיפא מל"ת ודוק היטב בכל מ"ש כי הי' נכון מאוד בשיטת הגמרא והר"מ בס"ד. עוד נ"ל להביא ראי' למ"ש לעיל דרבא ס"ל ע"כ דלאוי דיו"ט חמירי. דהנה התוס' יבמות ה' ל"ב ד"ה כולא כתבו וז"ל ואר"י דסתם אצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפי' אוכל נפש שרי. והנה א"כ יש לנו ב' דרכים האחד לומר דלאוי דיו"ט קיל שהותרה אצל אוכל נפש. ודרך השני דחמי' כמ"ש בס' ברוך טעם משום המבזה את המועדות והנה לרבא דס"ל מס' זבחים ל"ב ע"ב דבמה דאידחי אמרינן הואיל ואדחי אדחי אמנם מה דאשתרוי אמרינן להא אשתרוי ולהא לא אשתרוי. והנה אוכל נפש במ"ט הותרה לגמרי ול"א אליבי' דמשו"ה קיל מלאכת יו"ט משום דהותרה אצל אוכל נפש דלרבא ס"ל להא אשתרוי ולהא לא אשתרוי א"כ אדרבא וס"ל ע"כ דלאוי דיו"ט חמירי ולכך אע"ג דיו"ט לא הוי רק ל"ת לחודא אינו נדחית משום דהא דעדל"ת הי' רק משום מעלת העשה דעדיפא והיכא דהראוי חמיר אין מעל' וחשיבי' להעשה לדחות הכל כמ"ש לעיל ודו"ק היטב:
יג ראיתי בשו"ת להגאון ר' יודא אסאד ז"ל בחיו"ד סי' רמ"ו שהקשה לו אחד אמאי אמרינן לר"א מצה וכל מכשירה דוחה השבת הא מצה הוי עשה לפני הדבור ולא דחי הל"ת לדעת הירושלמי שהובא בתוס' קידושין ל"ח ע"א דמצה אינו דוחה לאיסור חדש עי"ש ולפי מה שהארכנו לעיל באות ו' דלענין שבת כיון שעי"כ המצוה לא מצי להדחית לגמרי לא דמי לשאר עדל"ת וכה"ג כתב ג"כ בס' ברוך טעם בסוף הכלל דעדל"ת פרק ד' דמ"ש הריב"א דאע"ג דאין עדלת"וע מ"מ הל"ת נדחית דהיינו דוקא גבי שילוח הקן דעשה דטהרת מצורע עכ"פ לא נפקע לגמרי עי"ש א"כ ממילא א"ש דבשלמא גבי איסור חדש מכיון דאמרינן דעשה דמצה לא דחי לי' ממילא נפקע לגמרי החיוב מצה מזה הכזית חדש שפיר נוכל לומר כיון שהיה לפני הדבור לח דחי לי' וליכא כאן תורת מצה כלל על זה הכזית מן החדש משא"כ לענין שבת ל"ש לומר דהחיוב מצות מצה נפקע ע"י איסור שבת כמ"ש לעיל אין כאן מקום לומר דמ"ע דמצה לא דחי שבת כיון שהמצות מצה לא נפקע בשום ענין כמ"ש לעיל בס"ד ולפמ"ש לעיל באות י' דסבר' הירושלמי דעשה לפני הדבור לא דחי הי' רק אי ס"ל דל"ת חמיר מעשה משא"כ אי עשה עדיפא מל"ת אז אדרבא מה שהיה לפני הדבור אלים טפי א"ש דר"א מסתמא ס"ל דעשה עדיפא מל"ת והראי' דס"ל מכשיר' דוחה אע"ג דל"ה בעידנא ומסתמא ס"ל דעשה עדיפא כמ"ש לעיל ולכך לא בעינן בעידנא. ועוד דאפי' במכשירי שהיא אפשר לעשות מעיו"ט וצריך לכתחלה לעשות מעיו"ט אפי' לר"א שהרי אומר אם לא הביא כלי משמע דלכתחלה מיהת לר"א נמי צריך להביאו מע"ש ואפ"ה אם לא הביא דחי משמע דס"ל דעשה עדיפא מל"ת כמה שנכתוב עוד בס"ד וא"כ מה שהיה לפני הדבור נמי דחי דאלים טפי כמ"ש לעיל ודו"ק:
יד ראיתי בס' חתם סופר שהביא קושיא בשם הגאון ר' יודא אסאד ז"ל אמאי אצטריך לר"ש לילף בשבת ק"ו ע"א דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך קרא להתיר מילה בשבת ואמאי לא יליף בפשיטות מדאסרו התור' מילה שלב"ז בשבת ויו"ט מכלל דמקלקל בחבורה חייב דאי פטור אמאי אסור למול מילה שלא בזמנה ונ"ל דהנה שם במס' שבת פליג ר"י וס"ל דמילה לא חשיב מקלקל משום דמתקן גברא ולכאורה אי נימא דלר"ש לא חשיב לי' כה"ג תיקון יקשה קושי' עצומה דהנה ראיתי בס' מנחת חינוך סי' רצ"ח שהביא להקשות אמאי אמרינן במתניתין דיש חורש תלם אחד חייב משום שמנה לאוין ואחד מהם משום מלאכת יו"ט והא החם מיירי בכלאי הכרם ונאסר בהנאה וא"כ הו"ל מקלקל הזריעה וכן במבשל גה"נ בחלב ביו"ט לוק' ואמאי כיון דנאסר בהנאה משום בב"ח הו"ל מקלקל ותירץ דקלקול לא חשיב רק כשעושה דרך קלקול והשחתה משא"כ כה"ג לא חשיב קלקול והביא ראי' משוחט בשבת דנמי הוי מקלקל רק כיון שצריך לי' חשיב תיקון וא"כ אי לר"ש כה"ג במילה דנמי צריך לאותו מלאכת וע"י הקלקול זה נעשה התיקון אמאי לא חשיב לי' כמתקן והוצרכנו לומר דלר"ש שוחט בשבת החיוב משום דמקלקל בחבור' חייב ואמאי באמת לא חשיב לי' תיקון כה"ג והנה רש"י והראשונים שם פירשו דמה שהיה מתקן אצל אחרים לא חשיב תיקון דהוי לי' משאצ"ל ולר"ש ס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור עיין ברמב"ן ורשב"א שם והנה י"ל דבר חדש דע"כ לא חשיב לי' לר"ש תיקון גבי מילה כיון שאינו דבר ברור שהי' בר קיימי' דדלמא הי' נפל אע"ג דמה"ת אזלינן בתר רובא וחייב במילה מ"מ התיקון לא הוי דבר ברור ולכך לא חשיב לי' תיקון וא"כ א"ש דממילה שלא בזמנה לא מצי יליף דהו"א דהא דאסרה התורה מילה שלא בזמנה בשבת היינו דוקא כשהיה מבן שלשים יום ולמעלה דאז ברור הי' שאינו נפל והוי ודאי מתקןובכה"ג ר"ש נמי מודה דחשיב לי' תיקון. ואחרי העיון קצת נ"ל בדרך פשוט יותר דהנה רש"י שם ד"ה מתניתין כתב ולר"י כה"ג מלאכה הי' משום תיקון אחרים ובד"ה ובריתא כתב רש"י וז"ל ומה שהי' מתקן אצל אחרים לר"ש לא חשיב דהא משאצ"ל ה' עכ"ל. וא"כ פשיטא דלר"ש רק משו"ה לא חשיב תיקון כיון שהמוהל סו' העושה מלאכה והתיקון נעשה בהנימול לא חשיב תיקון כה"ג דהו"ל משאצ"ל ועי"ש בחידושי הרמב"ן שהאריך בזה וא"כ פשיטא אם אדם מל את עצמו דאז התיקון נעשה בגופו ממש חשיב ליה נה לר"ש תיקון שהרי רש"י כתב דמה שהי' מתקן אצל אחריו לא חשיב לר"ש תיקון משא"כ במל את עצמו שהי' מתקן עצמו בודאי לא חשיב מקלקל אפילו לר"ש ואם כן אתי שפיר דממילה שלא ממנה לא הוי מצי למילף דהו"א הא דאסרה התורה מילה שלא בזמנה בשבת היינו דוקא אם הי' מל את עצמו דחשיב לי' מתקן אבל על ידי אחרים באמת מותר ולכן לא יליף רק ממילה בזמנה דהתם לא אפשר שימול בעצמו והו"ל משאצ"ל ולא חשיב התיקון ואפילו הכי אצטריך קרא להתיר ש"מ דמקלקל בחבורה חייב וע"ש היטב בחי' הרמב"ן ודוק:
טו מצינו בכמה מקומות בש"ס דה"א עדל"ת היינו היכא דאי אפשר לקיים את שניהם אבל הכא דאפשר לקיים את שניהם ל"א עדל"ת עיין מס' שבת קל"ז ע"א. ובמס' שבת כ"ד ע"ב פריך הגמרא מנה"מ דאין שורפין קדשים ביו"ט ופרש"י וכן הראשונים דאי לאו קרא הו"א דאתי עשה דשריפת קדשים ודחי ללא תעשה דיו"ט והקשו הראשונים האיך שייך לומר בכהאי גוונא עשה דוחה לא תעשה הא הוי אפשר לקיים שניהם דהא יכול לשרוף למחר. ותירצו הראשונים ובראשם הרמב"ן במס' שבת והובא גם כן במטע"ק למס' ביצה ח' ע"א דלא מקרי יכול לקיים את שניהם רק היכא שיכול לקיים המצוה מיד בלא שיהוי אבל הכא גבי שריפת קדשים דאם לא ידחה יו"ט יצטרך להמתין עד למחר לא מקרי יכול לקיים שניהם. והנה בגמרא מסקינן רבא אמר אמר קרא וגו' לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי' מק"ו ופרש"י ד"ה לבדו וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשות למחר אינה דוחה יו"ט והה"ד לשריפת קדשים טמאים עכ"ל ואם כן מוכח דבאמת מה"ט לא דחי כיון שיכול לקיים למחר, וצריך להבין אמאי מעיקרא ס"ד בגמרא דאע"ג דיכיל לקיים למחר מצות שר"ק מ"מ ידחה הל"ת דיו"ט ולבתר הכי מסקינן דכיון דאפשר לעשות למחר לא דחי. ונראה דהנה במס' יומא ו' ע"ב גבי פלוגת' אי טומאה הותרה בצבור או הודחה איתא היכא דאיכא בהאי בית אב טהורים וטמאים כ"ע לא פליגי טהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתנוי מבית אב אחרינא מ"ד הותרה בצבור א"צ לאהדורי מבית אב אחרינא ומ"ד הודחה צריך לאהדורי מבית אב אחרינא ונ"ל דה"ה הכא לענין היכ' שיכול לקיים המצוה באותו שעה ממש אפילו אי נימא דבכ"מ שאמרה התורה עדל"ת היינו דלא נאמרה הל"ת כלל והותרה לגמרי במקום מצוה מ"מ בכהאי גוונא הכא שיכול לקיים המצוה עכשיו בלא דחי' הל"ת הוי כמו היכא דאיכא בהאי בית אב טהורים וטמאים דכ"ע טהורים עבדי ה"נ צריך לקיים העשה באופן דלא תדחה הל"ת. אמנם היכא שלא יוכל נקיים העשה עד למחר אם לא דידחה הל"ת זה הוי ממש כמו התם במס' יומא לאהדורי ולאתויי מבית אב אחרינא ואם כן הא נמי תליא בהא דאי אמרי' דבכל עדל"ת הותרה הל"ת לגמרי נגד העשה אם כן לא מקרי יכול לקיים את שניהם מה שיוכל לקיים העשה למחר כסברת הרמב"ן והראשונים, אמנם אי אמרי' דהא דעדל"ת הי' דוחה ולא שהותרה הלא תעשה לגמרי אם כן אפי' אם אי אפשר לו לקיים העשה עד למחר נמי לא תדחה הל"ת כיון דעכ"פ לא נתבטלה המצוה לגמרי. וכגוונא שמחלק המהרש"א מס' שבת קל"ג דמילה שלא בזמנה דוחה צרעת משום דאין זמן קבוע מתי ירפא מצרעתו ולכך דוחה מה שאין כן יו"ט אינו דוחה כיון דיהיה אפשר לו למול למחר עי"ש. והנה י"ל דאי אמרי' דהא דעשה דוחה ל"ת הי' משום דעשה עדיפא שפיר י"ל דהל"ת רק נדחה אצל העשה ולא הותרה מה שאין כן אי אמרי' דל"ת חמורה מעשה אם כן ליכא למימר דהל"ת נדחית אצל עשה דהא ל"ת חמיר' וע"כ צ"ל דבמקום עשה לא נאמרה ל"ת וממילא הותרה לגמרי דהא לא נאמרה כלל לגבי עשה. והנה כבר כתבנו לעיל באות ט' דסתמא דגמרא וכן רב אשי סבירא ליה דל"ת חמירה ואם כן שפיר הקשו מנ"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט נימא עדל"ת ולא קשה דאפשר לקיים העשה למחר דהא כיון דל"ת ע"כ הותרה לגבי עשה אם כן לא בעינן להמתין עד למחר ולא מקרי יכול לקיים את שניהם אמנם רבא כבר כתבנו לעיל דאיהו ס"ל דעשה עדיפא מל"ת ואם כן שפיר י"ל דס"ל הא דעשה דוחה ל"ת הי' משום דהל"ת נדחית אצל העשה דעדיפא מינה ואם כן ממילא היכא שיכול לקיים העשה למחר אינה דוחה הל"ת כמה דאמרי' במס' יומא שם דלמ"ד הודחה בצבור צריך לאהדורי ולאתנוי מבית אב אחרינא ה"נ צריך לאהדורי שלא לדחות הל"ת ולקיים העשה למחר ולכך משני רבא לשיטתו שפי' דהכא ילפינן ממילה שלא בזמנה דכל שיכול לקיים העשה אע"ג דלא יוכל לקיים עד למחר לא אמרינן עדל"ת ודוק:
טז בירושלמי ריש פרק במה מדליקין משמע דס"ל דאפילו להצית המדורה מעיו"ט נמי אסור לשרוף קדשים ביו"ט ועיין בגליון שם שכתב דודאי אי שריפת קדשים היה אסור משום לא תעשה כל מלאכה אם כן היכא דמצית האור מעיו"ט והמלאכה נעשית אחר כך מאליה בשבת או ביו"ט אינו אסור דהא תנן מאחיזין אח האור במדורת בית המוקד ועיין בנמ"י פ"ב דמסכת ב"ק גבי אשו משום חיצו לענין דמותר להדליק בערב שבת אעפ"י שדולק בשבת דהמלאכה נגמרת מיד בשעת הדלקה. אמנם שריפת קדשים לאו משום מלאכה אסרתה התורה רק דגזה"כ היא וממילא אפילו כי הצית את האוד מע"ש ומעיו"ט ואחר כך דולק מאיליו בשבת וביו"ט נמי אסור ועיין שו"ת הרשב"א סי' ע"א ועיין שם בספר מראה הפנים לירושלמי להגאון בעל פני משה שהאריך בזה ונראה דהירושלמי הוכיח דשריפת קדשים לאו משום מלאכה אסרה התירה רק דהיא גזה"כ דז"ל הירושלמי שם א"ר יוסי בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליה ברם הכא התורה אמרה דאין שורפין הקדשים ביו"ט ואצ"ל בשבת. ונראה דהירושלמי ס"ל דצורך מצוה נמי חשיב צורך קצת כשיטת התוס' פסחים ה' ע"ב ד"ה לא אמרינן מתוך ואם כן ל"ש כלל לענין שריפת קדשים ביום טוב שיהיה אסור משום מלאכה דהא היה צריך להיות מותר משום מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש כמה שהקשו התוס' באמת בסוגי' דשמן של שריפה לענין שמן של תרומה והירושלמי סבירא לי' דכל שר"ק הוי לצורך כיון דהיא מצוה. שוב ראיתי שהה"מ פ"א מהלכות יום טוב הלכה ד' הביא הירושלמי לא תבערו אש וגו' בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה ביו"ט ואם כן לפי דברי הירושלמי בלא"ה ליכא למימר דמשום סרך מלאכה אסרה התורה שריפת קדשים ביום טוב ואם כן דהיא גזה"כ ולכך סבירא ליה אפילו הצית האור מבעוד יום נמי אסור. וע"כ דלאו משום מלאכה אסור רק דהיא גזה"כ דאין לשרוף קדשים ביום טוב ולכך אפילו כי מצית האור מערב יום טוב נמי אסור, וראיתי בס' שעה"מ פ"א מהלכות יו"ט שהביא בשם ספר מקראי קודש דמשום הכי לא אמרינן גבי שריפת קדשים מתוך משום דמנח בשרא אגומרי חייב משום מכבה ובכבוי לא אמרינן מתוך. אמנם הירושלמי ל"ל הך סברא כמ"ש שם השעה"מ דהוי מכבה כלאחר יד וע"כ דלאו משום איסור מלאכה אסרה התורה לשרוף קדשים ביום טוב ויבואר עוד בס"ד. ויש ליישב בזה לשון המכילתא פרשת בא סוף פ' ר' ישמעאל אומר ז"ל (כלומר א"צ קרא שלא לשרוף הנותר ביום טוב) הרי היא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם ושריפה מעין מלאכה היא אלא מה ת"ל עד בוקר אם חל אור ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא עד אור י"ז ור' יונתן פליג שם ואמר אפכא מסתברא דודאי בשבת אסור טפי לשרוף מביו"ט דמה יו"ט שכל אוכל נפש דוחה יו"ט אין שריפ' נוחר דוחה יום טוב מקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה שבת א"ד שלא תהי' שריפת נותר דוחה אותו עי"ש והנה סברת ר' יונתן א"ש. אמנם ר' ישמעאל דס"ל דביום טוב פשיטא שאינו נשרף ולא אצטריך קרא רק לשבת אינו מובן דהא שבת ודאי חמור מיום טוב אמנם לפמ"ש אתי שפיר דהנה בספר ברוך טעם כתב ע"ש פר' א' דאי יש בשריפת קדשים משום מכבה הוי שלא בעידני' דבשעת כבוי לא נתקיים המצוה ואם כן פשיטא דלא מצי דחי עשה דשריפת קדשים הלאו דלא תעשה כל מלאכה. אמנם למאן דסבירא ליה מלאכה שא"צ לגופ' פטור לא שייך לחייב משום מכבה גבי בשרא אגומר' דהוי משאצ"ל עי"ש. והנה באמת בספר מגן אבות דמדקדק שם בריש הספר דבמתני' מס' שבת נקט המ' מלאכות על ידי הפועל הזורע והחורש וכו' והר"מ נקט הפעולה החרישה והזריעה משום דמתני' ככ"ע אפי' לר"ש ולדידיה בעי' דוקא מלאכה הצריכה לגופה אם כן צריך כוונת הפועל דוקא אמנם הר"מ דפסק במשאצ"ל כר"י דחייב ולכך נקט הפעולה דהמלאכה לבד גורמת החיוב עי"ש ואם כן י"ל דבר חדש דבשבת כתיב לא תעשה מלאכה ודאי י"ל משאצל"ג פטור אמנם כיום טוב כתיב כל מלאכה לא יעשה וקאי על המלאכה ואם כן חייב לכולי עלמא משאצל"ג ואע"ג דבמס' מגילה ז' ע"ב איתא במתני' דאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד מכל מקום בלא"ה מצינו חילוקים הרבה בין יום טוב לשבת ואם כן ה"נ י"ל לענין משאצ"ל ואם כן שפיר יש לחלק דודאי ביום טוב אין שורפין קדשים דל"ל עד"לת דהא לא הוה בעידנא דמחייב משום כבוי. אמנם בשבת שפיר הו"א דשורפין קדשים משום עדל"ת דשפיר הוי בעידנא משום כבוי לא מחייב כיון דהוי משאצ"ל וז"ש ר' ישמעאל אומר א"כ הרי הי' אומר כל מלאכה לא יעשה כלומר ואם כן משאצל"ג נמי חייב ופש עה דאין שורפין דל"ש עדל"ת כיון דלא הוי בעידנא רק לשבת שפיר אצטריך קרא דבשבת שפיר הוי בעידנא דאינו מחייב משום כבוי כיון דהוי משאצ"ל ועפי"ז יש לפרש עוד כוונת הירושלמי הנ"ל במ"ש א"ר יוסי בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה הא נעשי' מאליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין הקדשים ביום טוב ואצ"ל בשבת דהנה י"ל דר' יונתן דפליג על ר' ישמעאל ואמר דא"צ קרא שלא לשרוף בשבת משום ק"ו מיו"ט דאסור אוכל נפש בשבת ס"ל נמי כר' ישמעאל דליו"ט א"צ קרא דאין שורפין קדשים דהא ל"ל עד"לת כיון דאיכא משום כבוי ולא הוי בעידנא ורק בשבת אף על גב דשפיר הוי בעידנא כיון דכבוי ל"ש בשבת גבי בשר' אגומר' משום דהוי משאצ"ל דמותר בשבת מכל מקום מכיון דאסור ביום טוב ילפינן בק"ו שבת מיום טוב לאסור שריפת קדשים שלא תהיה שבת חמור מיום טוב. וע"כ דר' יונתן נמי מודה דלא צריך קרא שאין שורפין קדשים ביום טוב דהרי באמת מוקי קרא דעד בוקר ליתן תחום לבקרו של ביקר וזה כוונת הירושלמי א"ר יוסי בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה. נעשית היא מאליה כלומר דדוקא הצריכה גופ' חייב אבל שא"צ לגופ' דאז לא נקראת המלאכה על שם הפועל אינו חייב ואם כן הו"א דבשבת באמת מותר לשרוף קדשים מטעם עדל"ת. אמנם סבירא להו כר' יונתן דמכוין דאסור ביום טוב ול"ל עד"לת כיון דלא הוי בעידנא מטעם כבוי ואם כן ממילא אסור בשבת מכח ק"ו וז"ש ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביום טוב כלומר דביום טוב ל"ש עדל"ת כיון דלא הוי בעידנא דמחייב משום כבוי. ואם כן כל שכן דאסור בשבת דשבת חמור מיום טוב, והנה לפי"ז סבירא לי' לכולי עלמא דביום טוב לא שייך בשריפת קדשים עשה דוחה לא תעשה כיון דלא הוי בעידנא משום איסור כבוי ורק בשבת סבירא ליה לר' ישמעאל כיון דל"ש איסור כיבוי הו"א דשריפת קדשים דוחה ל"ת דהא שפיר הוי בעידנא ואצטריך קרא לשבת ור' יונתן סובר וכן הירושלמי כפי מה שפרשנו בשיטתו דלכל מילי ילפינן שבת בק"ו מיו"ט דאוכל נפש הותר ביום טוב ולא בשבת. ונ"ל דר' ישמעאל סובר דמאוכל נפש אין לעשות ק"ו כלל דאוכל נפש אינו בתור' שידחה איסור יום טוב רק דלגמרי בירר ואם כן לא הוי שבת ק"ו מיום טוב דאוכל נפש אינו בכח שידחה רק דלזה לא נאמר איסור יום טוב וכמו דלא מצי למעבד ק"ו ממה ששבת נאסר כל יום השביעי ויום טוב אינו אסור רק בזמני' הקצובים הכא נמי לא נוכל למעבד ק"ו ממה שהותר אוכל נפש דלענין זה לא נאמרה מלאכת יום טוב כלל. אמנם ר' יונתן סבירא ליה דגם אוכל נפש ביום טוב היא מתורת דחיה עיין ברא"ש מסכת יומא פ' יוהכ"פ בסוגי דמאכילין אותו הקל עה שהביא בשם הר"מ שם ועי' שו"ת בשמים ראש סי' כ"ב וסי' ל"ט ובהג"ה כסא דהרסנ' שם ועיין שבת כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה ולא מילה שלא בזמנה מ"ש בתוס' יומא שם וכיון דאוכל נפש ביום טוב הוי מצד דחיה וכן משמע מלשון ר' יונתן במכילתא שכתב ומה אם במקום שכל אוכל נפש דוחה יום טוב. ואם כן שפיר ילפינן שבת דאין שריפת קדשים דוחה שבת אף מל גב דבשבת הו"א למימר דעדל"ת כיון דהוי בעידנא דל"ש משום כבוי מכל מקום ילפינן לאסור בשבת ק"ו מיו"ט ונבאר עוד בס"ד ודוק היטב:
שער ב
נבאר בס"ד סוגי' דמס' ביצה וכלל אחד בהא דאמרינן אין עשה דוחה ל"ת ועשה:
א במס' ביצה ח' ע"ב איתא בגמרא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכ' אלא ספק מאי טעמא דעביד כתישה ודאי נמי נגזור משום כתישה ודאי כי עביד כתישה אתי' עשה ודחי לא תעשה אימר דאמרי' אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת כו' דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה הכא בעידנא דקא מיעקר לאו לא מקיים עשה הא לא קשה דבהדי דכתיש קמכסי סוף סוף יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא אמר רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק. והנה נודע שיטת הריב"א דאף על גב דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ולא נשאר רק העשה עיין בתוס' חולין קמ"א ע"א ד"ה לא צריכא והובא גם כן בשו"ת מהריק"ו שורש קל"ט ואם כן קשה מאי פריך יום טוב עול"ת כיון דהל"ת נדחה ולא נשאר והנה זה אין ודאי שיעשה כתישה רק גזיר' והנה הא דאין עשה דוחה עשה היא רק משום מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ואם כן היכא שיש כאן ודאי עשה והעשה שכנגדו היא ספק ל"ש מאי אולמ' וקשה טובא דהכא איכא ודאי מצות כסוי וספק דלמא יעבוד כתישה ויעבור על עשה דשביתת יום טוב דהא הל"ת נדחה ואם כן ממילא מותר לכסות משא"כ בספק אי חייב בכסוי דאז המצוה היא גם כן בספק וספק דלמא יעבוד כתישה שפיר גזרי' דאסור לכסות דמאי אולמ' האי ספק עשה מהאי ספק עשה והיא קושיא עצומה לכאורה והנה זה רבות בשנים אשר אמרתי דהך סברת הריב"א דאף על גב דאין דוחה ל"ת ועשה מכל מקים הל"ת נדחית לאו כולי עלמא הכי סבירא להו דהרי התוס' מס' קידושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה הביאו בשם הר"י מא"י דבעשה ולא תעשה העשה מאלים הלאו ושוב האיר ד' עיני ומצאתי בספר דברי אמת בקונטרס הלאוי' דף פ"ז ע"א שכתב כן להדי' דהתוס' שם חולקים על סברת הריב"א והביא גם כן שהרמב"ם חולק על סברת ריב"א ועיין במל"מ פרק א' מהלכות שופר שהאריך קצת ונ"ל דהך סברא תלי' דאי אמרינן הא דעשה דותה נא תעשה תי' משום דהעשה עדיפא אם כן פשיטא דיש לקיים סברת הריב"א דאף על גב דאין עדלת"וע מכל מקום הל"ת נדחי' דהא מהל"ת על כל פנים עדיפא העשה אמנם אי אמרי' דבכל עדל"ת הל"ת חמירא רק במקום עשה לא נאמרה ל"ת אם כן הכא שיש גם כן עשה עם הל"ת דבכהאי גוונא לא ניתנה הל"ת לדחות ממילא גם הל"ת לא נדחית כיון דהל"ת חמיר' ואיך יהיה נדחית מפני העשה כיון דלא ניתנה לדחות היכא שיש עמה גם כן עשה ודוק כי הוא סברא נכונה ואם כן ס"ל לסוגי' דמסכת ביצה גם כן דהל"ת חמירה מעשה ואם כן גם הל"ת לא נדחית ופריך שפיר דבודאי נמי ל"ש עשה דוחה ל"ת כיון דיום טוב הוי עשה ול"ת. ובזה יובן המשך הלשון בסוגי' דמעיקרא פריך דלא הוי בעידנא ואחר כך פריך סוף סוף יום טוב עול"ת. דהנה לעיל כבר הבאתי כמ"פ דאי אמרינן עשה עדיפא לא בעינא בעידנא כמ"ש לעיל בשם ספר ברוך טעם והנה מעיקרא פריך והא לא הוי בעידנא והנה אי הוי משני לי' דבאמת לא בעינא בעידנא וא"נ ס"ל דעש' עדיפ' ממילא לא הוי קשה נמי דיו"ט הוי עו"לת דהוי מצי למימר כיון דעשה עדיפא אם כן הלא תעשה נדחית ולא נשאר רק עשה ולא גזרי' משום ספק עשה דיום טוב לדחות ודאי מ"ע דכסוי. אמנם לבתר דמשני לי' בהדי דכתיש קא מכסה ואם כן ס"ל נמי דבעינא בעידנא פריך שפיר סוף סוף יו"ט עול"ת דכיון דמודית דבעינא בעידנא אם כן סבירא ליה דל"ת חמירה מעשה ואם כן קשה יום טוב עול"ת ול"ל דהל"ת נדחית ולא נשאר רק העשה כסברת הריב"א דהא לפי מאי דאמרי' דהל"ת חמירא אם כן היכא דאיכא עול"ת גם הלא תעשה לא נדחית כמ"ש ופריך שפיר ודו"ק. אמנם לפי זה יתעורר קושי' חדשה דאם כן מאי פריך כלל המקשה ונימא לי' דעשה דוחה לא תעשה משי' דעשה עדיפא ואם כן ממילא לא יקשה כלל דבעינ' בעידנ' וגם ל"א דיו"ט עשה ולא תעשה דהא הלא תעשה על כל פנים נדחית ולמה לי' לרבא לתרץ תירוץ אחר דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ובפרט לפימ"ש לעיל להוכיח דרבא סבירא לי' דעשה עדיפא אם כן לא פריך הגמרא מידי ולרבא לשיטתו מצינ' לחלק בפשיטות דבודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה ובספק עשה לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה. ונראה דהתוס' והראשונים הקשו עוד דהכא משמע דרבא נמי סבירא לי' דיום טוב עשה ולא תעשה מדהוצרך לתרץ תירוץ אחר ובמס' שבת כ"ד ע"ב משמע דרבא ל"ל הא דרב אמי דיום טוב עשה ולא תעשה עיין בתוס' ד"ה סוף סוף ועיין בחידושי הרשב"א שהביא גם כן קושית התוספת הנ"ל ונראה דהנה הרשב"א ד"ה אלא אמר רבא והובא גם כן בשטמ"ק למס' ביצה ח' ע"ב הקשה מאי אמרי' כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת הא קיימא לן כל מקום שאתה יכול לקיים את שניהם לא אמרי' עשה דוחה לא תעשה והכא הרי יכול להמתין ויכסה עד הערב ותירץ כיון דחי אפשר לקיים המצוה עכשיו לא מקרי בכהאי גוונא אפשר לקיים את שניהם והי' ממש סברת הרמב"ן במס' שבת שהבאתי לעיל באות ט"ו גבי שריפת קדשי' דמה שיוכל לשרוף למחר לא מקרי יכול לקיים שניהם ואע"ג דלכאורה יש לתרץ תירוץ אחר דחיישי' שמא יבלע הדם בקרקע ולא יוכל לכסות בלילה כבר כתב הפנ"י דזהו לא הוי רק חששא דרבנן ומשום הא לא יכול לדחות הל"ת וע"כ צריכי' לתירוץ הראשונים דמשום שאינו יכול לקיים עכשיו המצו' לא מקרי יכול לקיים שניהם ועי' בחי' הפנ"י למס' ביצה והנה לעיל כתבתי דסבר' זו לא אמרי' רק אי אמרי' דל"ת אמיר' וצריך לומר דבמקום עשה לא נאמרה הל"ת כלל והותרה הל"ת לגמרי וממילא א"צ לאהדורי לקיים הל"ת היכא שידחה הל"ת עד לאחר יו"ט משא"כ אי אמרי' דעשה עדיפא וא"כ עשה דוחה ל"ת וכל שהי' בתורת דחיה שפי' אמרי' היכא שיוכל לקיים העשה אח"כ כמו הכא בכסוי שיוכל להמתין עד הלילה ל"א עשה דוחה ל"ת כיון שיכול לקיים שניהם כקושי' הראשונים וכמסקנ' רבא מס' שבת כ"ד ע"ב דמצות מילי שלא בזמנ' אינו דוחה שבת משום שיכול למול לאחר שבת וא"כ עולה סוגי' הגמרא שפיר דממנ"פ אי ס"ל דעשה עדיפא וא"כ הא דעשה דוחה ל"ת הי' רק בתור' דחיה ש"ש כאן גבי כסוי עדל"ת דהא יכול להמתין עד הלילה ואי ס"ל דל"ת עדיפא א"כ קשה הו"ל יו"ט עשה ול"ת ול"ל דהל"ת עכ"פ דחי' ולא נשאר רק ספק עשה דיו"ט דכיון דל"ת עדיפא גם הל"ת לא נדחי' היכא דאיכא עול"ת כמ"ש לעיל ופריך הגמרא שפיר וא"כ ל"ק נמי קושית התוס' והראשונים כיון דרבא לא ס"ל דיו"ט הוי עול"ת למ' הוצרך לתרץ תירוץ אחר דלפימ"ש א"ש דלרבא דס"ל עשה עדיפא וס"ל נמי במס' שבת דמצוה שיכול לקיים למחר ל"א עדל"ת והיינו כמ"ש כיון דעשה עדיפא א"כ הא דעשה דוחה ל"ת הי' בתורת דחיה ולא דהל"ת הותרה וממילא צריך לאהדורי לקיים הל"ת היכא שיוכל לקיים העשה אפי' למחר שלא תתבטל העשה לגמרי וא"כ אליבא דרבא לא שייך כלל כאן גבי כסוי עדל"ת כיון שיוכל להמתין עד הלילה ולכסות. ולכך הוצרך לתרץ דבאמת לא גזרינן דלמא עביד כתישא רק דאפר כירה דעתו על הוודאי ואין דעתו על הספק אבל לא משום קושי' הגמרא דיו"ט עול"ת דרבא לא ס"ל באמת יו"ט עול"ת רק לרבא בלא"ה לא הוי אמרי' עדל"ת גבי כסוי כיון שיכול להמתין עד הלילה כקושי' הראשונים ולכך הוצרך לתרץ דבאמת ל"א כאן עדל"ת וע"כ הא דמותר לכסות בוודאי הי' דלא גזרינן דלמא עביד כתישא דבאמת הי' חשש רחיק כמ"ש רש"י בד"ה וודאי דרוב פעמים א"צ לכתוש ובספק אינו רשאי לכסות משום מוקצה דאפר כירה אין דעתו על הספק ואתי שפיר כל הסוגיא בס"ד ודוק ועי' פלתי סי' כ"ח ס"ק א' שהביא ג"כ הך דאיך יוכל לדחות מ"ע דכסוי העשה ול"ת דיו"ט כיון דיוכל להמתין עד הלילה ותירץ דמשו"ה לא מקרי אפשר לקיים שניהם כיון שאין יכול לכסות מיד דחביב' מצוה בשעתא ותימא שלא הביא שהי' סברת הראשונים הרמב"ן והרשב"א במס' שבת ומס' ביצה ודוק. ובהך דשריפת קדשים הקשו הראשונים אמאי לא אמרינן מתוך ותהי' מותר' ההבערה ובפרט גבי שמן של תרומה דמותר להנות ממנה ודאי דשייך לומר מתוך ועי' בחידושי הרשב"א למס' ביצה כ"ז ע"ב והנה מסקנת הראשונים דכיון דהי' מ"ע לא אמרינן מתוך דהמצוה אחשבי' למלאכה עי' ברש"י ביצה כ"ז ועי' בנו"ב מהד"ק לאו"ח סי' ט"ו ונראה להסביר הדבר דביו"ט לא היתר רק מה שהי' לצורך אוכל נפש אמנם מלאכה כזו שעיקר חשיבות המלאכה הי' ע"י המצוה לא מצינו שהותר כלל וא"כ ל"ש לומר מתוך. וראיתי בס' בינה לעתים להגאון ר' יונתן ז"ל על הל' יו"ט פ"ג הלכה ח' שהקשה דא"כ איך הוכיח רבא פסחים ה' ע"ב דר"ע ל"ל מתוך דלמא שאני התם דהי' מצוה ל"א מתוך וקושי' זו הקשה ג"כ בשפ"ה הלכה יו"ט פרק א' ועי' בס' בל"ע שתירץ דר"ע לית לי' ע"נ הך סברא אחשבי' מדקאמ' מצינו להבערה שהיא אב מלאכה משמע הא אי לא הוי אב מלאכה לא הי' אמרינן אחשבי'. והנה האחרונים באמת הקשו מר"ע על סברא רש"י גם בזה עי' בחי' הפנ"י למס' ביצה כ"ז ע"ב ובנו"ב סי' הנ"ל וסי' ט"ז ואי"ה במקום אחר נבאר עוד מזה בס"ד וכאן לא באתי רק לברר הסברות העולים לענין עשה דוחה ל"ת ודוק היטב:
שער ג
נבאר קצת כללים בענין מ"ע שהז"ג במס' קדושין כ"ט ע"א ול"ד ע"א: (א) בדף ל"ד ע"א בתוס' ד"ה מעקה כתבו בכל מקום דאיכא עשה ול"ת אע"ג דהעשה לא שייכא כגון בנשים הכא דהר העשה מ"ע שהז"ג ל"ד אפי' הל"ת לחוד דהלאו אלים וכבר כתבנו לעיל דסברת התוס' אלו חולקים על סברת הריב"א במה דס"ל דאע"פ שאין עשה דל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחית ואין לוקה דהכא חזינן דהלאו אלים. והנה עיקר הקושי' שהכרחו להתוס' לזה הסברא הי' משום דאלא"ה הי' קשה הא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דהו"ל עול"ת וכי אשה תוכל להדליק בש"ש דגבי דידה ליכא עשה דיו"ט דהו"ל מ"ע שהז"ג וע"כ כיון שיש עשה עם הלאו גם הלאו אלים ולא דחי אפילו ללאו לחודי'. והנה מה שהקשו משמך שריפה ראיתי בשעה"מ ס"י הלכות פסולי המוקדשין שתמה כיון דשריפות קדשים הי' רק ביום ולא בלילה א"כ הו"ל מ"ע שהז"ג ול"ש מ"ע דשריפות קדשים גבי אשה כלל וכן הקשה הפנ"י אמר המלבה"ד לא אמנע מלהציע לפניך פרפראות אחת מעט הכמות ורוב האיכות מחידושי אא"ז הגאון בעל שובע שמחות זצללה"ה על מס' קידושין שמתרץ קושי' הפנ"י בטוב טעם ותורף דבריו דהא דאין שורפין קדשים בלילה נפקא לן בפסחים דף ג' ע"ב מביום ולא בלילה והוי לאו הבא מכלל ע' ע' וכיון דנשים פטורות ממ"ע שהזג"מ א"כ פטורות ממ"ע זו דביום ויכולה לשרוף קדשים אף בלילה וממילא מחויבים במצוה זו אף בלילה ושוב ל"ה מ"ע שהז"ג כיון דמחייבים לשרוף אף בלילה ודוק וע"ש עוד שהאריך בטוב]:
ולפענד"נ לומר דכל שהעשה הי' לתיקון איזה לאו ל"ש כלל לומר מ"ע שהז"ג דנשים יהי' פטורות וא"כ ה"ה במ"ע דתשביתו שעמד בזה הגאון בשאג"א סי' פ"ב אי נשים מצוות במ"ע דתשביתו נמי י"ל כיון שיש בו תיקון הלאו לא שייך הך כללא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות כמו שאבאר בס"ד דהנה בדף כ"ט ע"א בתוס' ד"ה אותו ולא אותה הקשה ל"ל קרא דאין הנשים מצוות למול בניהם תיפק לי' דהו"ל מעשה"זג ואע"ג דמיום השמיני אין לו הפסק מ"מ כיון דאין מיל' אלא ביום הו"ל מ"ע שהז"ג ותירצו דאתי' כמ"ד מילה שלא בזמנו נוהג בין ביום ובין בלילה. והנה הקושי' מפורסמת עיין בשעה"מ הל' פסולי המוקדשין כיון דמילה שלא בזמנו אינו דוחה שבת א"כ הו"ל מ"ע שהז"ג וקושי' זו הובא ג"כ במהרי"ט למס' קידושין אמנם כולם עונים פה אחד דבמה דלא דחי שבת לא מקרי מ"ע שהז"ג דהא המצוה שייכא בשבת ג"כ רק דמחמת איסור שבת לא יוכל לקיים אותה משא"כ בתפילין הו"ל שפיר מעשהז"מג דהא אינו נוהג כלל בשבת ועיין בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ו בתוס' ביאר בסברא זו והי' סברה אמיתיות לכל מבין ומעתה נ"ל להוסיף עוד שריפות קדשים אע"ג דאינו נוהג רק ביום מ"מ ל"ה מ"ע שהז"ג דבשלמא ציצית ותפילין עיקר חלות המצוה גורם הזמן מה שאין כן בשריפות קדשים עיקר חלות המצוה לא ע"י הזמן בא לו רק ע"י שעבר על לאו דלא תותירו א"כ אין זה הזמן גרמא והגע עצמך למאן דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין יהא לוקה על לאו דל"ת רק משום דהו"ל ניתק לעשה אין לוקה והנה לפי"ז גבי נותר היכא דזרקו לים דבטל העשה בוודאי הי' לוקה ואטו מי נימא דאם בטל העשה בלילה כגון שזרקו לים בלילה דאינו חייב מלקות למאן דס"ל לאו שאב"מ לוקין זה בוודאי לא ניתן להאמר וע"כ דמ"ע דשריפות קדשים חלה עליו בכל פעם מיד שעבר על הלאו דל"ת רק שהתורה קבעה שזה התיקון לא יהי' רק ביום מ"מ לא הזמן גרם לזו המצוה רק הלאו דל"ת ואין זה בגדר מ"ע שהז"ג ויש לכווין סברתינו בלשון רש"י במתני' ד"ה שהז"ג וז"ל שהזמן גורם לה שתביא ע"כ ולכאורה מאי בעי רש"י בזה במש"כ שהזמן גורם שתביא או"ו הי' הדבר אשר דברנו דבשלמא לולב ושופר ציצית ותפילין עיקר התחלת חלות המצוה הי' ע"י הזמן דזמן ההוא גרם להם משא"כ שריפות קדשים אע"ג שאינו נשרף בלילה מ"מ עיקר חלות המצוה לא הזמן גרם להם רק במה שעבר על לאו דלא תותירו אין זה בגדר מ"ע שהז"ג כלל ודוק:
ב אמנם במ"ע דתשביתו י"ל דשפיר הוי בגדר הזמן גרמא דהא הזמן של ע"פ גורם לו להמ"ע וא"כ לא דמי לשריפות קדשים דשם אין שום זמן גורם לעיקר חלות המצוה והנה בשאג"א סי' פ"ב חקר אי נשים אינם מצוות במ"ע דתשביתו א"כ לא הוי ב"י נל"ע דהא הלאו כולל יותר מהעשה דעשה אינו נוהג בנשים ויודיע מש"כ הר"מ פ"א מה' תמורה דכיון דעשה והי' היא ותמורתו אינו נוהג בצבר ושותפים לכך לוקין על לאו דתמורה ולא הוי נל"ע ועיין פמ"ג או"ח בפתיחה כוללת לה' פסח ח"א באות ד' שכ' דל"ד דכאן הנשים יכולין לקיים עכ"פ המ"ע דתשביתו אע"פ שאינם מצוות משא"כ צבר ושותפין אין תמורה נוהג כלל ועיין בס' מקור חיים לה' פסח סי' תל"א שכתב ג"כ כה"ג ובזה מייתי שם גם כן משריפות קדשים דאע"ג שאין הנשים מצוות מ"מ ניתק הלאו במה ששורפין ועיין בתומים סי' צ"ז ס"ק זיין ובמק"א הארכנו בזה בס"ד הגם שיש לשדות נרגי' במש"כ המק"ח להשוות ע' דשריפות קדשים לעשה דתשביתו דחילוק רב בניהם דבשלמא בעשה דתשביתו דהעשה הי' תיקון הלאו ממש כשמשבית החמץ הרי אין כאן בל יראה שפיר י"ל דאפי' אי הו"א דנשים אינם מצוות בעשה דתשביתו מ"מ מעיקר הלאו דב"י משא"כ עשה דשריפות קדשים אטו ע"י העשה מיעקר ממש הלאו דב"ת הרי הי' עבר עכ"פ במה שהותיר הקדשים שהתורה גלתה שבמה ששורפה אח"כ אינו עובר על הלאו וא"כ שפיר י"ל דהיינו דווקא למי ששייך באותו המצוה ניתקן הלאו משא"כ אי נשים אינם שייכים במ"ע דשריפות קדשים לא ניתקן הלאו דבל תותירו דאטו עבירות הלאו דב"ת הי' שלא יראו הקדשים שהותיר דנימא דבשריפתה ניתקן הלאו ע"כ הלוא הלאו הי' שאין להותיר ולאכול כל הקדשים רק דהתורה גלתה דב"ע מיתקן הלאו וא"כ שפיר י"ל דמי שאינו מצוה במ"ע זו לא ניתקן הלאו ודוק היטב. מ"מ האמת הברור מה שכתבתי דכיון דעיקר המ"ע דשריפות קדשים עיקר חלותה אין הזמן גרם לא הוי מ"ע שהז"ג. אמנם בעשה דתשביתו שפיר י"ל כמש"כ הפ"מ ומק"ח דכיון דמ"מ מיתקן הלאו דב"י ממילא הוי נל"ע אפי' אי הו"א דתשביתו הו"ל מ"ע שהז"ג ונבאר עוד בס"ד. ועיין בס' גינת וורדים כלל כ"ג ד"ה התנאי השני שכ' שם וז"ל מ"מ אין נראה שיהי' להם תקנה באם הותירו שיקיימו אח"כ העשה כיון דאין מצווה על מ"ע דבאש תשרף ל"ה לגבי' עכ"ל ע"ש והיינו כמש"כ דע' דבאש תשרופו אינו תיקן הלאו ממש והיינו שלא כדברי הגאון מק"ח דמדמה עשה דש"ק לעשה דתשביתו ה"ו הנכון כמש"כ דשריפות קדשים ל"ה בגדר מ"ע שהז"ג כיון שהעיקר חלות המצוה לא הזמן גרם לה ודוק:
ג אמנם נ"ל דבעשה דתשביתו אע"ג שהזמן גרם מ"מ ל"ד לשאר מ"ע שהז"ג ע"פ מה שראיתי בהירושלמי מס' פסחים פ"ח ה"א גבי הא דאמרינן דנשים מחוייבת במ"ע דמצה מהקושי' דסמוכין ל"ת עליו חמץ כל שישנו בבל תאכל כו' ישנו בקום אכול מצה וז"ל והא תנני' כל מ"ע שהזמן גרמ' נשים פטורות א"ר מנא חומר הי' מ"ע שהי' בא מכח ל"ת עכ"ל פי' הואיל וסמכה התורה הל"ת דל"ת חמץ לכך גם העשה של המצה נוהג בנשים ג"כ וא"כ י"ל כש"כ ע' שיש עמה ל"ת והעשה יש לה שייכות עם הל"ת דודאי נוהג בנשים ג"כ דמה מצות אכילת מצה שאין לה שייכות כלל עם הל"ת דחמץ. רק שהתורה הסמיכה לה ואפ"ה אמרינן שהעשה ג"כ נוהג בנשים מכש"כ בכל עשה שיש לה שייכות עם הלאו כמו עשה דתשביתו שייך עם הלאו דב"י בודאי נוהג בנשים ג"כ וע' עוד שם בהירושלמי מס' קדושין פ"א ה"ז י"ז ע"ב ועוד י"ל דזה הכלל דמ"ע שהז"ג הי' דווקא במצוה שהי' עכ"פ קצת חיובית דמצות ציצית אע"פ שאינו חייב ללבוש בגד ד' כנפות מ"מ איכא מצוה לחזור שיהי' לו בגד בת ד' כנפות ולקיים המצוה מה שאין כן העשה דתשביתו דאין כאן שום מצוה שיחזור אחר זה שיהיה לו חמץ כדי לקיים המצוה ואם כן אין זה כלל בגדר מנות עשה רק שהתורה נתנה עצה באיזה אופן שלא יבוא לידי איסור ב"י או להנצל מב"י בזה ל"ש הכלל דמצוה עשה שהזמן גרמא ובמצוה כזו שהיא רק בתורת עצה ולא בתורת חיוב אין לחלק כלל בין אנשים לנשים. והנה ראיתי בספרי האחרונים שהאריכו בהך דשריפות קדשים אי שייך בנשים עיין בספר אור חדש והאריך גם כן והנלע"ד כתבתי: