אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער יאוש ושישנוי רשות › שער ח

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער יאוש ושישנוי רשות · שער ח

שער ז

ח"ת בסוגיא דקדשה בגזל מס' קידושין נ"ב ע"א (א) אמר הכותב יען אשר עלתה בידינו בס"ד להאריך קצת בסוגי' דיאוש אמרתי להסמיך בכאן סוגי' דקדשה בגזל השייך לדיני יאוש והחילוקי' אם מקדש בגזל לפני יאוש או לאחר יאוש כמה שיבואר לפנינו בס"ד בגמ' אמר רב ש"מ ממתני' ארבע ונקיט רב בידי' תלת ש"מ המקדש בפירות שביעי' מקודשת וש"ע קדשה בגזל אינו מקודשת וש"מ אשה נעשי' שליח לחברת' ואפי' במקום שנעשי' לה צרה וברש"י ד"ה המקדש בפירו' שביעי' כתב ולא תימא דלאו ממונ' דזוכ' קמ"ל דהוי ממונ' וכבר עמדו בזה המפו' מהי תיתי דלא יהי' ממונו הרי זכה בו. ועיין בס' עצמות יוסף שכתב דהו"א דכיון דהפירו' הי' משל האשה לא סמכה דעת' להתקדש והנה לכאור' הי' אפש"ל דכיון דמסתמ' המעשה הי' בזמה"ז דשביעי' אינו נוהג רק מדרבנן ומה"ת הוי גזל א"כ לא הוי מעונו לקדש בו ולכך אשמעי' דאפי' בזמה"ז כיון דעכ"פ זכה בו אין חילוק אי יש לו זכי' בו מה"ת או רק מדרבנן מ"מ היא מקודשת אח"כ ראיתי בחי' פנ"י שהרגיש ג"כ בזה וכתב עוד שם דמ"מ ליכא למימר הכא דהא אפי' אי לא זכה בו רק מדרבנן אין שום סברא לומר שלא תהי' מקודשת דליכא למימר דהוי גזל דהא אפי' בגזל מקודשת לאחר יאוש ובשביעי' לא גרע מגזל לאחר יאוש דכיון דמדרבנן זכה בהנך פירות הרי מסתמ' נתיאשה האשה מהן ע"ש ועיין בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף י"ג לענין מעמ"ש דקני מדרבנן שהבי' פלוגת' אי הוי קידושי' מה"ת וע"ש בב"ש ס"ק ל"ה ובס' אבני מלואי' האריך בזה ועי' בס' מחנה אפרים בדיני עשיכ' סי' ב' אמנם בעיקר דברי הפנ"י שכתב דכאן לא גרע עכ"פ מגזל לאחר יאוש ופשיט' דמקודשת נ"ל דמ"מ הוי רבות' דהא דמקודשת בגזל לאחר יאוש היא משום דהוי יאוש ושנוי רשות כמ"ש הה"מ פ"ה מהל' אישות הלכה ד' ובריטב"א ובגזל דידה דליכ' שנוי רשות באמת הבי' הטור בשם הרמ"ה דאפי' יאוש לא מהני בגזל דידה עי' בס' עצמות יוסף וא"כ בהני פירות שביעי' אי הו"א כיון דלא קני רק מדרבנן הו"ל מה"ת כגזל לא הי' מהני הקידושין דאע"ג דהוי כלאחר יאוש מ"מ כיון דהכא היו הפירו' שלהם ליכ' שנוי רשות וא"כ שפי' אשמעי' דאפי' הכא מקודשת. אמנם אחר העיון קצת לית' לדברינו דהא כאן אזלינן בתר רב ואיהו ס"ל מס' ב"ק דיאוש לחודא קונה וא"כ לא בעי' שנוי רשות והרמ"ה לא קאמר דבגזל דידה לא מהני יאוש משום דליכ' שנוי רשות רק לדידן דס"ל יאוש לחוד' אינו קונה אבל לרב פשיט' דמקודשת ביאוש לחודא ועדיף יאוש לחודא למאן דס"ל דקונה מיאוש ושנוי רשות אליבא דידן דביאוש וש"ר הרי כבר הקשו הראשונים איך מהני הקידושי' כיון דהגזלן מ"מ לא קנה א"כ במה תתקדש רק דהה"מ כתב דהקידושין והקנין חל כאחד ועי' בס' אב"מ סי' כ"ח ס"ק ד' והרא"ש ע"כ צ"ל דלא ס"ל הך סברת דהרי הרא"ש כתב במס' ב"ק פ' מרובה בסוגיא דיאוש דלענין קידושי' מקודשת מדרבנן וצריכ' גט לחומר' דאפשר דיאוש קונה מדרבנן ותמהו עליו המפורשי' והא אפי' אי יאוש אינו קונה מ"מ לענין קידושין מהני מה"ת דהוי שנוי רשות ביד האשה ע"ש בס' יש"ש שהאריך וע"כ צ"ל דהרא"ש ס"ל כיון דהוא עכ"פ לא קנה החפץ רק בשעה שהגיע' ליד האשה נעשה שנוי רשות לא מהני הקידושין ועי' בט"ז בא"ע סי' כ"ח ס"ק ב' ובס' אבני מלואים שם בס"ק הנ"ל משא"כ למאן דס"ל יאוש קונה פשיטא דמקודש' מה"ת ולקמן נבאר עוד בס"ד:

ב עוד טעם אחר כתב רש"י דהו"א דאינו מקודשת בפירו' שביעי' משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לדבר אחר. והנה בירושלמי סוף מס' שביעית אית' באמת להדי' דלכתחלה אסור לקדש בפירו' שביעית ועי' במל"מ פ"ה מהלכות אישות הלכה ג' שתמה על דברי התוס' מס' ע"א ס"ב ע"א ד"ה נמצא שרוצה לומר דמותר לכתחלה משום מצוות פרי' ורביה ותרי בירושלמי מבואר דלכתחלה אסור ועיין בירושלמי ריש מס' מעשר שני במראה הפנים שם בד"ה מפני שרוצה להוכיח מירושלמי דמס' קידושין דמותר אפי' לכתחלה והנה מלישנ' דרב דאמר המקדש בפירות שביעית מקודשת דמשמע להדי' דרק בדיעבד יש לפרש דבאמת משום מצו' פ"ו מותר אפי' לכתחלה כמ"ש התוס' שם במס' ע"א רק במתני' דקידש הרבה נשי' בב"א בזה ליכ' מצוה פיו דמצוה יוכל לקיים באשה אחת וא"צ הרבה נשים ולכך אסור לכתחלה רק בדיעבד מהני הקידושין ולכאור' באמת יש לדקדק בדברי רש"י למה לא מפרש מיד הך טעמ' דהו"א דאסור משום דלאכלה אמר רחמנא שהיא פשוט יותר ונראה כיון דבאמת בדיעבד אסור לקדש רק דאשמעי' דהקידושין מהני א"כ אי אמרי' בכה"ת כ"מ דא"ר ל"ת אע"מ לא אצטריך הכא לאשמעינן דהקידושין מהני ולכך נקט רא"י ב' פרוסי' פירוש אראשון דאי אמרי' אי עביד מהני א"כ פשיט' דאקידושין נתפסי' ולכך נקט דהו"א דלאו ממונו דזוכ' נינהו וכמו שנפרש עוד בס"ד והפירוש השני נקט אי אמרי' אי עביד לא מהני הוי ס"ד דה"נ לא מהני הקידושין ולכך אשמעינן דהכא מהני ובאמת יש לעיין אי אמרינן גם בדרבנן אעל"מ א"כ אפי' אי אמרי' דהך דאסור לקדש בפירות שביעית היא רק מדרבנן מ"מ אמאי מהני ועיין בס' שושנת העמקים כלל י"ט שמצדד בזה אי באיסור דרבנן נמי אמרי' אעל"מ ועיין בס' מלא הרועי' בכלל אי עביד ל"מ באות ט"ז ולכאור' יש להבי' ראי' מדמהני הקידושין דבדרבנן ל"א אעל"מ וצ"ע:

ג והנה האחרוני' הקשו כאן אמאי מהני הקידושין כיון דכאן מיירי ע"י שליח ואין שליח לדבר עביר'. והנה בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קט"ז נסתפק בזה אי אפי' באיסור דרבנן נמי אמרינן אשלד"ע ועיין במל"מ פ"ב מהלכות רוצח ובשו"ת נו"ב מד"ק לא"ע סי' ע"ז כתב דכאן לא היתה השליח של המקדש שהי' עושה איסור רק הנשים עשו אותה שליח לקבל הקידושין והם אינה עושין איסור וכן כתב בשו"ת זכרון יוסף לא"ע סי' ט"ו ע"ש. והנה לכאור' כמו דאמרי' אשלד"ע אפי' באיסור דרבנן ה"נ נוכל לומר דאי עביד לא מהני ג"כ אמרינן אפי' באיסור דרבנן נמי ובפרט דגבי אשלד"ע נמי רוצים לומר דהשליחות יהי' בטל ולא מהני ועי' בחידושי המקנה בסוגי' וא"כ אי נימא בדרבנן נמי אעל"מ הדר' קושי' האחרוני' לדוכת' אמאי מהני הקידושין וכאן אזדא לי' תירוצ' דכאן לא היתה שליח האיש רק שליח של הנשי' דבדידהו ליכא איסורא דמ"מ יבטלו הקידושין משום דכיון דאיהו עשה איסור במה שמקדש בו ואי עביד לא מהני וצ"ע בזה:

ד וראיתי בחי' אמ"ו הגאון ר' יודא אסאד ז"ל בכתב יד שתמה האיך הוכיח רב דקדש' בגזל אינו מקודשת דלמא לעולם קדשה בגזל מקודשת רק הכא כיון דהקידושין היו ע"י שליח ואשלד"ע לא מהני קידושין ע"י גזל לכך נקט ושביעית היתה ולענ"ד נראה דע"כ ל"א אשלד"ע רק היכא שהעביר נגמר' מיד משא"כ היכא שאין האיסור נגמר בשעה שהשליח עושה המעשה ל"ש לומר אשלד"ע. והנה גזל הו"ל ניתוק לעשה ולא נגמר האיסור מיד דהא ישנו בהשב' א"כ אי הו"א קדשה בגזל מקודשת מהני ע"י שליח נמי ובזה יש לומר פרפרת אחת בסוגי' דאמר ר' יוחנן מי אמר רב כוותי ותמה המקנה ומה חידוש הי' זה שהי' מתמה ר"י מי אמר כוותי ולהנ"ל א"ש דהלה מבואר במס' מכות דמאן דס"ל בטלו ולא בטלו לא נגמר האיסור מיד ומאן דס"ל קימו נגמר האיסור מיד כך היא לפרש"י שם. והנה ר' יוחנן ס"ל שם בטלו ולא בטלו א"כ שפיר יש להוכיח דקדשה בגזל אינו מקודשת דל"ל לעולם קדשה בגזל מקודשת רק הכא לא היה מהני בגזל משום דאשלד"ע דבגזל ל"ש לומר אשלד"ע כיון שעדיין לא נגמר האיסור דהו"ל נל"ע. אמנם אי הוי ס"ל קימו ולא קימו א"כ גם בגזל נגמר האיסור מיד ושייך לומר אשלד"ע וא"כ ממילא אינו מוכח קדשה בגזל אינו מקודשת דהא כאן אפשר רק משו"ה לא מהני משום דאשלד"ע כקושי' מורי הגאון ז"ל. והנה זה לא' מצינו בשום מקום שיסבור רק ג"כ בטלו ולא בטלו וסוגי' דשמעת' אזלא טפי שם במס' מכות אי ס"ל קימו ולא קימו ע"ש בסוגי' ולכך תנה אי אמר רק כוותי כלומר דאכתי לא שמעינן לי' בשום מקום שיסבור בטלו ולא בטלו שנוכל להוכיח דקדש' בגזל אינו מקודשת ודו"ק היטב, ואע"ג דלכאורה יש לדחות מ"ש דהיכא דהלאו הוי נל"ע ל"א אשלד"ע כיון שעדיין לא בגמר האיסור מגמ' מפורשת דמס' ב"מ ח' ע"א דאית' שם להדי' תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור הרי דאפי' בגניבה נמי אמרי' אשלד"ע יש לחלק דוודאי מעיקרא בשעת עבירה הלאו עושה איסור השליח ג"כ דהא בוודאי אסור לגנוב אפי' ע"מ להחזיר ושפיר אמרי' אשלד"ע אע"ג דניתק לעשה משא"כ הכא בגוונא דמעשה דחמש נשי' שכבר עבר על לאו דגניבה אילו הי' בשאר שני שבוע רק שהאשה המקבלת הקידושין הי' מסייע לעכב קיום העשה דהשבה כיון שמ"מ אית לי' תקנת' בתשלומין ולעולם לא נתבטל קיום העשה למאן דס"ל בטלו ולא בטלו כמבואר במס' מכות בסוגיא שם לא שייך אשלד"ע דכאן ל"ש דברי הרב כו' דברי מי שומעין דהא במה שהשליח הולך לקדש אשה בהך גזילה עדיין לא נתבטלה העשה דהשבת הגזילה למאן דס"ל בטלו ולא בטלו ודו"ק היטב:

ה ועי' באות ב' הקשיתי אמאי המקדש בפירות שביעית מקודשת ול"א כיון דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה א"כ כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ שוב ראיתי שגם בס' אור חדש הרגיש בזה. אמנם הכא בסוגיא א"ש דכאן אזלינן אליבא דרב והנה במס' תמורה בסוגי' דאעל"מ מסקינן שם דרבא דס"ל אעל"מ ס"ל אתה בפ"ע ומזה בפ"ע כלומר דאין מערבין לקרנות וא"כ מאן דס"ל מערבי' לקרנות ס"ל אי עביד מהני עי"ש היטב בסוגי' והנה מאן דס"ל מב"מ לא בטל ע"כ דס"ל מערבי' לקרנות דהא ילפינן מולקח דם הפר ודם השעיר דלא בטל והנה רב דס"ל במס' ע"א ובמס' חולין ג"כ מב"מ לא בטל ע"כ דס"ל מערבי' לקרנות וא"כ לא ס"ל כרבא דאעל"מ וע"כ דס"ל אע"מ ושפיר ס"ל דמקדש בפירות שביעית מקודשת אמנם באמת יש לעיין אכתי לדידן אי הלכתא כרבא דאעל"מ א"כ אמאי פסקו הש"ע והר"מ פ"ה מה"א דמקדש בפירות שביעית מקודשת ולכאו' יש לומר דהנה בכל קנין בכסף או בשוה כסף איכא תרי גוונא או כסף דמי שוי' או בתורת קנין עי' בסמ"ע חו"מ סי' ק"צ ובט"ז שם והנה הא פשיט' דקנין כסף באשה אינ' בתורה דמי שוי' רק בתורת קנין ואע"ג דבס' אבני מלואים סי' כ"ו ס"ק ב' רוצה לומר דכסף באשה הי' כמי דמי שוי' ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ב סי' ל"ד מ"מ מסתבר טפי דברי הט"ז שם שכ' דקנין כסף באשה היא רק בתורת קנין ולא בדמי שוי' וא"כ אפש"ל דעד כאן אסרה התורה פירות שביעית לסחור' היא רק לקנות איזה דבר בשווי הפירות דזהו הוי סחורה משא"כ בתורת קנין דאינו בא לידי שומא כלל רק שיהי' שו"פ להאשה שתרצה להקנות נפשה לבעל זהו לא הוי בכלל סחורה ולפי"ז א"ש גם גירסת הירושלמי במס' קידושין שכתב מקדשין בפירות עביר' דזהו לא הוי בכלל ולא לסחור' ולכך מותר אפי' לכתחלה ויהי' איך שיהי' מ"מ בדיעבד בודאי תפסי' הקידושין אפי' אי אמרי' אעל"מ דזהו לא הוי בכלל ולא לסחורה כיון דאינו בתורת שוי' ממש לא מקרי סחור' ודו"ק היטב:

בו יבואר בס"ד דין קדשה בגזל (ו) קיי"ל בש"ע אה"ע סי' כ"ח דהמקדש בגזל לפני יאוש אינו מקודשת כלל אפי' ספק קידושין לא הוי וכן פסק הר"מ פ"ה מהל' אישות הלכה ד' עי"ש והנה בגמ' איתא כי סליק ר"י אמר' לשמעת' קמי' דר' יוחנן אמר מי אמר רב הכי ופריך הגמ' והוא לא אמר והאמר ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינו יכולי' להקדישו וכו' ומשני הכי קאמר מי אמר רב כוותי'. והנה הריטב"א כתב דס"ד דלענין קידושין ניחוש עכ"פ לחומרא להצריכ' גט מספק דלמא היה יאוש בעלי' וכן כתבו התוס' ד"ה והוא לא אמר דהו"א לענין קידושין להצריכ' עכ"פ גט מספק והנה באמת יש לעיין אמאי לא חיישי' דלמא הי' יאוש בעלי' ותהי' צריכה גט מספק עכ"פ. ולכאורה יש לומר דהנה המחבר בסי' כ"ח באה"ע והר"מ פ"ה מה"א נקטו המקדש בגזל ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש מקודשת וכתב בחלקת מחוקק שם דמשו"ה בעינן שיהי' נודע שקנה ביאוש אע"ג דבגניבה אמרי' סתם גניבה יאוש בעלי' והמחבר כלל בחדא מחתא גניבה וגזילה וכ' הח"מ שם דמשו"ה בעינן שנודע דאלא"ה הו"ל כיאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש ותפסו עליו האחרונים דמה ענין הך דהכא ליאוש של"מ דהתם מיירי שהנגזל אינו יודע שנגזל ממנו משא"כ הכא שהנגזל יודע רק שהגזלן לא ידע אם נתיאש ואין זה ענין ליאוש של"מ וכתב בנו"ב מד"ת לא"ע סי' ע"ז דאם לא נודע שנתיאש בשעת הקידושין אע"ג שלאח"כ נודע שבשעת קידושין כבר הי' יאוש לא מהני כיון דעדי' עכ"פ אינו יודעי' בשעת קידושין אי כבר הי' יאוש הו"ל כמקדש בלא עדי' עי"ש ועי' עוד שם בסי' נ"ד בנו"ב שכתב כה"ג. ולפי הך סברא א"ש מ"ט דלא חיישי' לדלמא נתיאשו ויהי' עכ"פ ספק קידושין דזה הוי כמקדש בלא עדים ועי' בב"ש סי' ל' ס"ק ט'. אמנם אחר העיון יש לומר דלא דמי למקדש בלא עדים כלל דהא בענין עיקר הקידושין אין כאן ספק והספק הי' מעלמא אם נתיאשו א"כ אינו דומה למקדש בלא עדים. דבשלמא היכא שמסופקי' אי קרוב לה כתב הב"ש בסי' ל' בשם הג"א דהוי כמקדש בלא עדים משום דהספק הי' על נתינת הקידושין אי באו כלל לרשות' או לא משא"כ הכא לענין סתם גניבה כיון דאמרי' מסתמא הוי יאוש בעלים א"כ מה מקדש בלא עדים איכא הכא וכן אי אמרי' דיש לחוש לספק דלמא נתיאשו הבעלים זה הוי ג"כ ספק מעלמא והי' לחוש לקידושין מספיקא שוב ראיתי בס' דברי חיים ח"ב לא"מ סי' ס"ז שכ' ג"כ הכי. והנה בעיקר דברי המחבר והר"מ שכ' שבעינן שנודע שקנה ביאוש וכ' הח"מ משום יאוש שלא מדעת ראיתי בס' אבן פנה שכתב דכוונת המחבר הי' באמת הכי דבעינן שהבעלי' יהי' יודעי' מהגניבה וזהו שכ' שבעי' שנודע שיהי' ידוע שהבעלי' יודעי' שנגנב מהם דאלא"ה אע"ג דסתם גניבה הוי יאוש בעלים מ"מ אפשר שאינ' יודעי' כלל מהגניבה והוי יאוש של"מ ומתורץ קושי' הלח"מ על הר"מ למה בעינן בגניבה שנודע שקנה ודו"ק. שוב ראיתי בס' בית מאיר בסי' כ"ח שכתב ג"כ דאפי' לא נודע מן היאוש עד לאחר הקידושין נמי הוי מקודשת כיון שהיאוש הי' עכ"פ קודם הקידושין אין נ"מ בידיעתו וא"כ הדק"ל מ"ט לא נחוש באמת אפי' בסתם גזילה נמי לחוש לקידושין מספיקא עכ"פ דלמא הי' יאוש קודם כיון דעכשיו לא אזלינן בסברת הנו"ב דהוי מקדש בלא עדים כל שאינו ברור בשעת הקידושין שכבר נתיאש:

ז ונ"ל דכל שאנו מסופקי' אם נתיאשו הבעלים או לא מוקמינן החפץ בחזקת מרא קמא ואמרי' שלא נתיאשו ואכתי ברשות מרי' קאי. וראיתי בנו"ב מד"ת לא"ע סי' ע"ב שג"כ נשתמש בסברא זו דמוקמי' החפץ ברשות בעלים הראשונים דהיינו חזקת מרא קמא וגם חזקת פנוי' של האשה (ולקמן נבאר אי יש לאוקמי' בחזקת פנוי') אמנם לפימ"ש התוס' ריש פ' הגוזל ומאכיל במס' ב"ק דאפי' לעני יאוש לא הוי ברשות מארי' לגמרי א"כ אתרעי חזקת בעלים הראשונים. אך לפימ"ש התוס' שם דמשו"ה לא הוי בחזקת בעלים הראשונים לגמרי משום שאינו ברשותו להקדישו כדר' יוחנן דאר"י גזל ולא נתיאשו שניהם אינ' יכולי' להקדישו וא"כ אליבא דרב דס"ל יאוש קונה וא"כ ס"ל כתנא דצנועי' מס' ב"ק ס"ח דהנגזל מצי להקדישו א"כ שפיר הו"ל ברשות בעלים הראשונים לגמרי ושפיר מוקמינן החפץ בחזקת מרא קמא וא"ש דלא חיישינן מדינ' לשמא נתיאשו להיות ספק קידושין דאיכא חזקת מר"ק. אמנם לר"י קשה דהא ליכא חזקת מרא קמא דאפי' לפני יאוש נמי לא הוי לגמרי ברשות מארי' לפימ"ש התוס' שם וצ"ל דר' יוחנן ס"ל דאע"ג דרשות בעלים הראשונים אתרעי במקצת ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה. והנה כבר כתבנו בכמה מקומות בשם ספר דברי אמת דמאן דס"ל ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא ילפינן מספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור ולא אמרי' דהתם שאני משום חזקת טהרה דחזקת טהרה איתרע וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה אמנם מאן דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ס"ל דלא ילפינן מס"ט ברה"ר דטהור דהתם משום חזקת טהרה ואע"ג דאיתרע החזקה ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה והנה הפר"ח בכללי ס"ס שלו כתב דמאן דס"ל גבי אשם תלוי בעינן חתיכה מב' חתיכות דווקא ס"ל סדא"ו מה"ת לקולא ולכך אינו חייב רק בחתיכה משני חתיכות דאיקבע איסור' ומאן דס"ל ספיקא דאו' מה"ת לחומרא ס"ל דאפי' בחתיכה א' נמי חייב אשם תלוי עי"ש וא"כ א"ש דר"י מצי סבר ספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא ובפרט רב אסא דאיהו תלמודו דר"י ס"ל ריש פ' ספק אכל במס' כריתות חתיכה א' שנינו ומסתמא ר"י רבי' נמי הכי ס"ל וא"כ ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה וממילא שפיר ס"ל קדשה בגזל אפי' ספק קידושין לא הוי דלא חיישי' מספיק' דלמא נתיאשו הבעלים כבר דמוקמי חפץ בחזקת רשות בעלים הראשונים ואע"ג דחזקת בעלים ראשונים איתרע דלא הוי לגמרי ברשות מארי' כמ"ש התוס' מ"מ הא ס"ל לר"י חזקה דאיתרע שמה חזקה:

ח ובזה א"ש מה שתמהו האחרונים בהא דאמר ר"י מי אמר רב כוותי דמה קשה לי' לר"י אם ס"ל לרב כוותי' ולפי הנ"ל א"ש דר' יוחנן לא אסיק אדעתי' דרב ס"ל כתנא דצנועי' דהנגזל מצי להקדישו וא"כ לא הוי ברשות בעלים לגמרי אפי' קודם יאוש ושפיר הי' קשה לי' לר' יוחנן מ"ט ס"ל לרב קדש בגזל אינו מקודשת דאפי' ס"ק לא הוי ואמאי לא חיישי' מספיקא לשמא נתיאשו הבעלים ול"ל דמוקמי' החפץ ברשות בעלים ראשונים דהא איתרע לי' חזקת רשות בעלים הראשונים ול"ל דרב ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה דהא רב ס"ל להדי' במס' כריתות שם דחתיכה מב' חתיכות שנינו וא"כ ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקול' וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה כמ"ש בס' דברי אמת. ולכך שפיר מתמי ר"י מי אמר רב כוותי כלומר לרב דס"ל סדא"ו מה"ת וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה א"כ הו"ל לחוש מספיקא לשמא נתיאשו הבעלים ויהי' ס"ק עכ"פ ול"ל דמוקמי' בחזקת רשות בעלים הראשונים דהא אתרעי לי' רשות בעלים הראשונים כיון דאפי' לפני יאוש נמי לא הוי לגמרי ברשות מארי' כמ"ש התוס' ב"ק וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה אליבא דרב ולכך שפיר מתמה ר"י מי אמר רב כוותי ודו"ק:

ט אמנם יש לומר דאפי' אי לא ס"ל דמוקמי' החפץ ברשות מארי' קמא משום דחזקת הבעלים איתרעי כמ"ש מ"מ לא חיישי' אפי' לס"ק דלמא נתיאשו הבעלים משום דמוקמי' לה בחזקת פנוי' והנה על הך דחזקת פנוי' יש לפקפק לפימ"ש הראשונים ריש מס' נדה והיא ג"כ בריטב"א מס' עירובין ל"ה דבכל חזקה אזלינן בתר המסבב ולא בתר המסובב והיינו דבעינן שיהי' לחזקה שייכות עם הספק והארכנו בזה בקונטרס החזקות שלי בס"ד וא"כ כיון דחזקת פנוי' אין לה שייכו' עם הספק וכי הסבר' נוטה לומר דכיון דהי' בחזקת פנוי' מסתמא לא נתיאשו הבעלים דבשלמא חזקת מארי' קמא שפיר יש לו שייכות עם החזקה לומר דהיכא דמסופקי' אם נתיאשו מוקמי' בחזקת מר"ק משא"כ לחזקת פנוי' וא"כ לא מהני חזקת פנוי'. אמנם לפימ"ש שם דע"כ ס"ל דבעי' שיהי' לחזקה שייכות עם הספק היא רק אי ס"ל דהא דאזלי' בתר חזקה היא מסברא א"כ אם אין לחזקה שייכות עם הספק לא מסתבר לאוקמי' אחזקה משא"כ אי ס"ל דכל חזקה הי' רק מגזה"כ ומהללמ"מ א"כ אזלי' אפי' בתר חזקה המסובב. והנה י"ל דהא דס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה היא רק אם חזקה אינו מסברא ואינו בתורת וודאי ולכך כל היכא דאיכא ריעותא נסתלק החזקה משא"כ אם חזקה הי' מסברא והוי בתורת וודאי לא נסתלק החזקה ע"י ריעותא דאין ספק מוציא מידי וודאי והארכתי בזה בכמה מקומות בס"ד:

וא"כ א"ש הכא דממנ"פ אין כאן לחוש לקידושי ספק דלמא נתיאשו הבעלים דאי אמרי' דחזקה הי' מתורת וודאי א"כ שפיר מהני חזקת רשות בעלים הראשונים ואע"ג דאיתרעי לה כיון דאפי' לפני יאוש לא הוי ברשות מארי' לגמרי כמ"ש התוס' מ"מ כיון דחזקה הוי כוודאי לא נסתלק' החזקה ע"י ריעותא בעלמא ואי ס"ל דחזקה אינ' מתורת וודאי וא"כ לא מהני חזקת רשות בעלים הראשונים כיון דאיתרעי לה א"כ ממילא מהני חזקת פנוי' דאי חזקה לא הוי בתורת וודאי ולא הוי מסבר' רק מכח גזה"כ שפיר מהני חזקת פנוי' אע"ג שאין לחזקה שייכות עם הספק דמ"מ אזלינן בתר חזקת פנוי' כיון דהא דאזלינן בתר חזקה לא הוי מסברא רק מגזה"כ וא"כ א"ש שיטת הפוסקים דבגזל לפני יאוש אפי' ספק לא הוי ולא חיישי' מספיק' דלמא נתיאשו הבעלים כמ"ש הריטב"א ובתוס' דממ"נ איכא חזקה שלא לחוש לקידושין או משום דמוקמי' החפץ ברשות בעלים הראשונים אע"ג דאיתרע אי חזקה הי' בתורת וודאי ואי חזקה אינה בתורת וודאי רק מכח גזה"כ וא"כ לא מהני רשות בעלים הראשונים כיון דאיתרע א"כ ממילא מהני חזקת פנוי' דאי חזק' אינו בתורת וודאי לא בעי' שיהי' לחזקה שייכות עם הספק ולכך איכא ממנ"פ חזקה וליכא כאן אפי' ספק קידושין ודו"ק היטב:

בו נבאר בס"ד קצת חידושין בסוגי' דגמ' (י) בגמ' כי סליק ר' זירא אמר' לשמעת' קמי' דר"י אמר מי אמר רב הכי והוא לא אמר הכי והאמר ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו וכו' הכי קאמר מי אמר רב כוותי' מיתיבי קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת התם בגזל דידה וראיתי בס' אור חדש שהקשה מאי פריך על רב מברייתא דקדשה בגזל הא כיון דמוכח ממתני' דקדש' בגזל אינה מקודשת א"כ בלא מימרא דרב נמי קשה מברייתא אמתני' ונ"ל ליישב דהנה י"ל ב' טעמים בהא דקדשה בגזל אינה מקודשת טעם אחד כיון דהוא עושה איסור בשעה שמקדש דהא צריך להחזיר הגזילה א"כ הו"ל בכלל כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ טעם ב' משום דאין יכול לקדש רק בממונו דבעי' שיהי' של הנותן דווקא ולכאורה יש לומר דהנ"מ היא כך דאי הטעם משום דאעל"מ א"כ י"ל דזהו לא שייך רק אם מקדש בחפץ גזול דצריך לקיים מ"ע דתשב' דווקא באותו חפץ לכך לא תפסי קידושין משום אעל"מ דבשעת קידושין עושה איסור שהי' צריך להחזיר החפץ לבעלים משא"כ אם גזל מעות לא הוי בכלל אעל"מ דהא אעפ"י שמקדש בזהו המעות הרי יוכל להחזיר מעות אחר ומה לי מעות זה או מעות אחר א"כ שפיר מקודשת משא"כ אי אמרי' דבעי' ממונו א"כ אפי' בגזל מעות נמי אינ' מקודשת והנה רב אמר ש"מ קידש' בגזל אינה מקודשת ומשמע מדנקיט סתמא אפי' במעות גזול נמי איכ' מקודשת ובזה מדוייק מה דנקיט רב להוכיח מעיקרא ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת ואח"כ קדשה בגזל אינ' מקודשת ולכאורה לפימ"ש הריטב"א דממה דנקיט ושל שביעית היתה אין להוכיח דקדשה בגזל אינ' מקודשת דהא מצינו למימר דמשו"ה נקיט ושביעית דמקדשה בפ"ש מקודשת מה דיוק דקדשה בגזל א"מ הי' מדנקיט ושלהן היתה וא"כ הו"ל למנקט מעיקר' בקדשה בגזל א"מ ואח"כ מקדש בפ"ש מקודשת וכן מדקדק אמ"ו הגאון ר' יהודא אסאד ז"ל בחידושי כתב יד שלו אמנם לפימ"ש א"ש דהנה רב ס"ל קדשה בגזל א"מ אפי' במעות גזל ולכאור' אין לו ראי' ממתני' דאיכא למימר דווקא בחפץ גזיל דומי' דמתני' א"מ משא"כ במעות מקודשת דל"ש אעל"מ דע"י קידושין אינו נגמר האיסור כמ"ש דמה לי מעות זה או מעות אחר ולכך נקט המקדש בפ"ש מקודשת וע"כ דל"א אעל"מ ולכך מקודשת אע"ג דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחור' וא"כ הא דקדשה בגזל א"מ אין הטעם משום אעל"מ רק משום דבעינן שיהי' ממונו וא"כ שפיר ש"מ קדשה בגזל א"מ אפי' במעות גזל דאין חילוק וא"כ א"ש דבלא רב לא הוי קשה ממתני' אברייתא דהוי מצינו למימר דהא דקדשה בגזל א"מ הי' רק משום אעל"מ והא דמקודשת בפ"ש היינו דאינו אסור רק מדרבנן ובדרבנן ל"א אעל"מ וכיון דהטעם משום אעל"מ שפי' ל"ק מברייתא דברייתא דקדשה בגזל דמקודשת מיירי במעות דומי' דחטף סלע מידה ולא אמרי' אעל"מ דע"י קידושין לא נגמר האיסור דהא מצי להחזיר מעו' אחר להנגזל משא"כ במתני' דמיירי בחפץ גזול דלא שייך שיחזיר חפץ אחר כיוצא בזה דאדם רוצה בקב שלו שפיר אינה מקודשת אילו הי' בשאר שני שבוע אמנם לרב דאינו מחלק וס"ל סתמ' קדשה בגזל א"מ אפי' במעות גזול שפיר קש' מברייתא דקתני מקודשת ודו"ק. והנה בירושלמי פ"ב מס' קידושין סוף הלכה ח' גבי מכרן וקידש בדמיהם מקודשת אמר ר' חנינא זאת אומר' שמקדשין בגזיל' כן הי' הגירס' בפני משה שם ועי' מל"מ פ"ה מה"א הלכה ז' נמי י"ל דמה"ט מקודש' כיון ששם המעות שלקח עבור אסה"נ הי' גזול אצלו ובמעות אינו עושה איסור בשעת קידושין ממש דיכול להחזיר מעות אחר שפיר מהני הקידושין ודו"ק:

יא בירושלמי בסוגי' דידן נקט ש"מ מקדשין בגזיל' ומקדשין בפירות עבירה וכתב שם הפני עשה מקדשין בגזיל' כלומר בגזל שלה והנה צריך להבין איך מוכח ממשנה דמקדשין בגזיל' ונ"ל דהנה הריטב"א כתב דממה דנקט של שביעית אינו מוכח דקדשה בגזל א"מ דמשום שביעית נקט לאשמעי' דמקדש בפ"ש מקודשת רק ממה דנקט ושלהן מוכח דבשאר שני שבוע א"מ אפי' בגזל דידה ולכאורה קשה דלמא אדרבא משו"ה נקט ושלהן היתה דכאן מיירי שהוא קדש אותם בכלכלה כמי ולא דק בפירות שבתוך הכלכלה והנה הכלכלה הי' גזל ממש דכלכלה לא הוי הפקר וכן משמע מדנקט היתה דקאי על הכלכלה דבפירו' הו"ל למנקט היו וא"כ אשמעינן כיון שהי' שלהן דבגזל דיד' קידשה. אמנם יש לתרץ קושי' הריטב"א באופן אחר דל"ל דמשו"ה נקט שביעית לאשמעינן דמקדש בפ"ש מקודשת דזהו פשיטא דמהי תיתי לא יהי' מקודשת כמו דבשאר דברים מהני הקנין בפ"ש אע"ג דאסור לכתחלה עי' במשנה דמס' שבועות פ"ח משנה ח' מכ"ש קידושי אשה דהוי מצוה ודאי מהני בדיעבד עכ"פ ועי' בתוס' מס' ע"א ס"ב ע"א ד"ה נמצא וע"כ דנקט שביעי' דבשאר שני שבוע אינה מקודשת אפי' בגזל דידה וא"ש סדר הלשון דרק המקדש בפ"ש מקודשת כלומר רק בדיעבד וא"כ ל"ל דמתני' נקט שביעית דינ' דפ"ש דפשיטא דבדיעבד מהני וע"כ דנקט שביעית דבשאר שני שבוע א"מ וממילא ש"מ קדשה בגזל א"מ. אמנם הירושלמי לשיטתו דס"ל דאפי' לכתחלה מקדשין בפ"ש א"כ שפיר קשה קושי' הריטב"א דממה דנקט ושל שביעית אצטריך לאשמעי' דאפי' לכתחלה מקדשין בפ"ש וזה שפיר הוי רבותא דאע"ג דשאר דברים אסור לקנות בפ"ש בקידושין מותר אפי' לכתחלה וא"כ שפיר מוכח מדנקט ושלהן היתה כלומר דהכלכלה נמי שלהם היה וא"כ אע"ג דהפירות הוי הפקר בשביעית מ"מ הכלכלה הי' גזולה ושפיר מוכח דמקדשין בגזל כלומר בגזל דידה כמ"ש הפני משה דהא ה"נ הכלכלה הי' גזולה משלהן ודו"ק. ועיין בהגהת טעם המלך פ"ה מה"א הלכה י' ע"ש בדברי הירושלמי אלו ושם רוצה לומר איפכא דדווקא משום שהי' שלהן לכך לא הי' מקודשת רק בשביעית דבשאר שני שבוע הו"ל גזל דידה וא"מ דמצי למימר דידי שקלי משא"כ בגזל דאחרי' מקודשת אפי' בשאר שני שבוע ואין דבריו מוכרחי' דמ"מ אין ראי' ממתני' דהא מצינו למימר איפכא דאפי' בגזל דידה אינ' מקודשת וכ"ש בשל אחרים אמנם לפימ"ש א"ש דדברי הירושלמי מוכרחים דבגזל דידה מקודשת משום הכלכלה דהיתה גזולה. ויש לעיין בזה אי הוי כמו מלוה ופרוטה דה"נ היכא שמקדש בכלכלה דהי' גזולה ובפירות שאינ' גזולים אי אמרי' דדעתם נמי אכלכלה וממילא מוכח דקדשה בגזל דידה מקודשת וא"ש דברי הירושלמי ודו"ק היטב. ועיין בירושלמי דמס' קידושין כ"א ע"ב וכתב שם וז"ל אדם נותן שו"פ על דינר שמא נותן שו"פ על שו"פ ועי' פני משה שם שפירש דס"ל דל"א מלוה ופרוטה דעתה אפרוט' וא"כ ה"נ היכא שמקדשה בדברי הגזול ובאינו גזול ל"א דדעתה רק על מה שאינו גזול וא"כ ה"נ בכלכלה הגזולה דעתה נמי אכלכלה ושפיר מוכח דמקדשין בגזל דידה ועיין בירושלמי שם דף כ"ב ע"א שכתב אית תנא תנא מקדשין בגזילה ואית תנא תנא אין מקדשין בגזיל' מאן דתנא מקדשין בגזילה כשאין יכול להוציאה בדיינין כלומר אם הנגזל לא יוכל להוציא בדיינין מקדש הגזלן בו ואח"כ איתא שם דלאחר יאוש מקדשין משמע דלפי לישנא כשאין יכול להוציא בדיינין אפי' לפני יאוש מהני הקידושין וצ"ל דס"ל דאע"ג דהוי לפני יאוש ולא הוי ממונו מ"מ כיון שישאר החפץ ביד האשה דהא אינו יכול להוציאו בדיינין מהני הקידושין דלא בעינן ממונו של נותן רק בתר דידה אזלינן ועי' בס' אב"מ לא"ע סי' כ"ח ס"ק ד' ויבואר לקמן בס"ד: בו נבאר דברי המחבר בש"ע א"ע סי' כ"ח סעיף א' וסעיף ב' ודברי הב"ש שם ס"ק ג' וקצת שאר דברי הפוסקים בס"ד:

יג כתב המחבר שם והיא מלשון הר"ג המקדש את האשה בגזל ובגניבה אם נתיאשו הבעלי' ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש הר"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ומ"ש ונודע אע"ג דסתם גניבה יאוש בעלי' כבר כתבנו לעיל בפ"ב באות ו' בס"ד ולעיל באות א' כבר הבאתי דברי הה"מ והריטב"א דאע"ג דיאוש לאור' אינו קונה מ"מ הכא הוי יאוש ושנוי רשות מכיון שהגיע לידה ומזה הוכיח באבני מלואים ס"ק ד' דלא אזלינן בתר הנותן רק בתר דידה וכיון דלדידה הוי ממון שקנתה בשנוי רשות הוי מקודשת ושם הביא דברי המל"מ שהקשה הא גבי אסורי הנאה כתב הריטב"א דאע"ג היכא שהאשה חולי שיש בו סכנה מותר' להנות מ"מ אינה מקודשת ואפי' היא חולת שראוי להנות בהם אינה מקודשת דלאו ממונ' יהיב לה שמעינן מינ' דאזלינן בתר דידי' כלומר שיהי' ממון של הנותן ולכאור' י"ל דגבי אסה"נ שאני דכיון דהי' אסור בהנאה אם תהי' מקודשת ממילא הי' נהנה ע"י אסה"נ ולכך אמרינן דאינו מקודשת ויש להעמיס זה בכוונת דברי המל"מ שם. אמנם באבני מלואים שם כתב דהכא גבי יאוש וש"ר חל הקנין למפרע להגזלן והוי כאתי מחמתי' והנה לדעת הרא"ש פרק מרוב' דס"ל דמדרבנן מקודשת לאחר יאוש והקשה ביש"ש שם דהא הוי יאוש וש"ר וצ"ל דהרא"ש לא ס"ל כל הני סברות שהבאתי וס"ל דכיון דמה"ת לא קנה הגזלן ביאוש לחודא אע"ג דכשהגיע ליד האשה הוי ש"ר כיון שהגזלן לא קנה לי' לא הוי מקודשת מה"ת. אמנם בס' המקנה בקו"א לא"ע סי' כ"ח כתב שמ"ש המחבר ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש היינו שבעת שעשה עוד איזה דבר המועיל עם יאוש דהיינו שנוי כל דהוא דמהני עם יאוש אבל לכ"ע בעינן שיהי' קנוי לגזלן קודם שהגיע ליד האשה וא"כ הרא"ש והר"ע לא פליגי כלל ותמה לי על הגאון בס' המקנה שלא הביא דברי המג"ש שכתב כן להדי' דמיירי שעשה עוד איזה קנין המועיל עם יאוש ודחה הך מילת' מגמ' דקאמר רבא גבי ההוא דחטף סלע מחברי' ואמר רבא לית דחש להא דר"ש דסתם גזילה יאוש בעלי' משמע הא אי הי' נודע בבירור שמיאש הוי מקודשת והתם לא הי' שום קנין אתר ורבא מסתמ' נמי ס"ל יאוש אינו קונה עי' במס' ב"ק ריש פ' הגוזל ומאכיל:

יג הב"ש שם ס"ק ג' הקשה לשיטת הר"מ והמחבר בחו"מ סי' שנ"ו דאפי' בשנוי רשות צריך הלוקח לשלם דמי החפץ להנגזל ורק בגנב שאינו מפורסם א"צ מפני תקנ' השוק א"כ במאי תתקדש ואפי' אי נימא דמיירי בגנב שאינו מפורסם מ"מ לא הוי קידושין דאורייתא כיון דרק מפני תקה"ש א"צ להחזיר הדמים ובפרט לשיטת הרמ"א דס"ל דבמעמ"ש כיון דלא הוי רק מדרבנן לא הוי קידושי דאורייתא עי' סעיף י"ג א"כ אמאי מקודשת כאן מה"ת ועוד קשה ממנ"פ אם גלה לה דגנב ליכא תקה"ש וצריכה להחזיר הדמי' ואם לא גלה לה דגנב יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניב' כדאית' מס' קידושין נ"ג ע"ב גבי הקדש דמצי למימר לא ניחא לה דנתחיל הקדש על ידה ואין לומר דאיירי בקבל עליו אחריות לסלק הנגזל דהא בכה"ג לא הוי ש"ר כמ"ש בחו"מ ריש שס"א ע"ל דאיירי דאמ"ל שהי' גנוב מ"מ א"צ להחזיר החפץ א"כ מקדש אות' בהנאת שמוש הכלי דגוף הכלי שלה הי' כנ"ל ליישב דברי הפוסקי' אבל עדיין אינו מיושב בש"ס דאית' עובדא שקדש במעות גזל ומשמע שם אם סתם גזיל' יאוש הוי קידושין וקשה כהנ"ל דהא בוודאי במעות גזל צריך להחזיר עכ"ל הב"ש:

והנה במ"ש כיון דצריכ' לשלם הדמים במאי תתקדש כתב בס' בני אהובה פ"ה מהלכות אישות דמ"מ מקודשת והביא ראי' דאטו מי נימא שיש לו בע"ח הרבה ששעבד להם מטלטלין אגב קרקע שלא יוכל לקדש אשה כיון דהבע"ח יוכלו לטרוף ממנה ועכצ"ל כיון דהיא קנתה החפץ ואין לבע"ח רק שיעבוד הוי מקודש' וה"נ כיון דהי' קנתה גוף החפץ ומה שחייב' לשלם דמי' הי' רק כחוב בעלמ' שפיר מקודשת ועי' בס' שעה"מ פ"ג מהלכות גניבה שהביא נמי קנין החפץ אינו תלוי בנתינ' דמי' כלל ולא הוי רק כתוב בעלמא ונ"ל עוד דהנה לפימ"ש לעיל בסוגי' דיאוש וש"ר באות כ"ט מ"ש הצ"צ בסי' קי"ז דמי שמכר איז' חפץ לחבירו והחפץ הי' בעין יש להמוכר דין קדוש' וטרף החפץ ואטו נימא דמי שלקח טבעת קידושין בהקפ' שלא יוכל לקדש בו דהא אם לא יסלק המוכר יוכל לערוף הטבעת מן האשה ומימינו לא ראינו ולא שמענו שיחקרו ע"ז אם כבר שלם הטבעת או לא וע"כ כיון דקנה ומה שהי' חייב הי' רק שיעבוד בעלמא הוי כשלו ממש ושפיר מהני הקידושין וא"כ ה"נ דכוותי' כיון דמה שש"ר מהני הי' משום דבהתירא אתי' לידי' והי' קנתה גוף החפץ אין נתינת הדמי' מעכב הקנין ומ"ש הב"ש היכא דאינם יודעים שהי' גנוב מצי למימר אין רצונה להתקדש בגניבה באבני מלואי' ס"ק ב' לחלק דדוקא בהקדש דאיסור מעילה במית' אמרינן דלא ניח' לה דלתעביד איסור חמור כזה על ידה משא"כ בגניבה לא אמרינן דלא ניחה לה ע"ש ולי כראה לחלק בפשיטות דבשלמא גבי הקדש דאם לא תהי' מקודשת ליכא שום איסור דהא יהי' עדיין ברשות הקדש שפי' אמרי' דלא ניחא לה דטפי עדיף לה שלא תהי' מקודשת כדי שלא יהי' נעשה איסור משא"כ הכא בגניבה דעיקר האיסור כבר עשה בשעה שגנב ומשעת הגניבה כבר התחיל האיסור ועכשיו אע"פ שהחפץ ישאר בידה יש לו קצה תקנה לאיסור גניבה ע"י תשלומין דהא משו"ה הוי איסור גזל נל"ע כדאית' במס' מכות ט"ז בכה"ג היכא שאין כל האיסור נעשה על ידה לא אמרי' דמסתמ' לא ניחא לה. גם מ"ש הב"ש דאם קבל עליו אחריות לא מקרי שנוי רשות הנה הך סברא הי' מדברי התוס' מס' ב"ב מ"ד ע"א והש"כ בחו"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ט הביא הרבה פוסקים שחולקים ע"ז ע"ש ועוד דהתוס' לא כתבו רק כיון שהלוקח לא יהי' לו הפסד בקבלת אחריות לכך צריך להחזיר להנגזל. והנה הכא אם הבעל קבל עליו אחריות לא יצטרך לשלם לה יותר רק שו"פ כמ"ש הרא"ש סוף פ"ק דמס' ב"מ גבי המוכר שט"א לחבירו וחזר ומחלו אע"ג דצריך לשלם מדינ' דגרמי א"צ לשלם רק מה שהלוקח נתן עבורו ולא כל דמי שווי השטר וגבי קידושי אשה לא הוי אלא שו"פ ועיין באב"מ ס"ק ב' וא"כ ממילא יהי' לה הפסד אם תצטרך להחזיר החפץ והבעל לא יתחייב לה רק פרוט' בכה"ג נמי מודו התוס' דהוי ש"ר אפי' בקבלת אחריות וזה פשוט לע"ד ודו"ק. ועי' בתומי' סי' ל"ז ס"ק י"ט שהאריך שם ומסיק דהרשב"ם לא קאמר הך דינא דבקבל עליו אחריות לא מקרי שנוי רשות רק לס"ד שם אבל לפי המסקנא אין חילוק ואפי' בקבל עליו אחריות כיון בהתיר' אתי לידי הלוקח שפיר הוי שנוי רשות:

אמנם מ"ש הב"ש בס"ק ד' דאפי' להפוסקי' דש"ר קודם יאוש נמי מהני דהכא לענין קידושין לא מהני כיון דבשעת קידושין נתן לה דבר שאינו שלו וא"כ אם הי' יאוש אחר הקידושין לא מהני זהו וודאי מילת' דמסתבר דכיון דאין לקידושין במה לחול קודם יאוש לא מקרי ש"ר כלל מ"מ בהא נחתין ובהא סלקי' דכל שהי' לאחר יאוש הוי מקודשת מה"ת אע"ג שצריכ' לשלם דמי' לנגזל זולת דעת הרא"ש דס"ל כיון דיאוש אינו קונה רק מדרבנן לא מהני הקידושין ולא חשיב לי' שנוי רשות כמ"ש ועי' בספר מגיני שלמה שהאריך בדברי הרא"ש האלו ועי' בס' יש"ש במס' ב"ק פ' מרוב' ודו"ק א (יד) בא"ע סי' כ"ח סעיף א' שם מציא הרמ' המקדש בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן והנה מדברי המחבר משמע דהוי קידושין מה"ת ואילו הי' דעת הרמ"א לחלוק על המחבר היה אמר יש חולקים או יש אומרים דאינו מקודשת רק מדרבנן והחלקת מחוקק והב"ש שם ס"ק ו' כתבו דכוונת הרמ"א הי' בגזל דידה ומקודשת מדרבנן ביאוש לחוד אפי' בלא שדך דבשדך וודאי הוי קידושין מה"ת כדאית' בסוגיא אמנם תמוה לי קצת דבריהם דאילו היה כוונת הרמ"א מגזל דידה הי' לו לקבוע הך דינא על דברי המחבר בסעיף ב' דשם הביא מדין גזל דידה ועלה בדעתי לקיים דברי החכמים שהבאתי לעיל באות י"ב דברי המג"ש והמקנה דהמחבר שכתב דהוי קידושין דאורייתא היינו שהי' עם יאוש עוד איזה קנין אבל ביאוש לחודא לא הוי קידושין דאורייתא דהשנוי רשות שנעשה ביד האשה לא מהני לגזלן לקנות כמ"ש לעיל בדברי הרא"ש ולא כדעת הה"מ והריטב"א דכיון שהיא קינה אף הוא קונה אותה וא"כ שפיר כתב הרמ"א בשם רבינו ירוחם דהוא תלמידו של הרא"ש כסברת רבו הרא"ש דביאוש לבד אינו מקודשת רק מדרבנן ומה שהקשה בס' מג"ש מדקאמר רבא לית דחש לדר"ש והתם לא היה קנין אחר וא"כ משמע דאי היה יאוש הוי מקודשת בזה שפי' י"ל דרבא קאמר לית. דחש ואפי' קידושין דרבנן לא הוי משא"כ אי הוי קיי"ל כר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים היינו צריכין לחוש לקידושין עכ"פ מדרבנן ולא כמ"ש הב"ח בשו"ת סי' צ"ו דאפי' בעובדא דרבא הוי מקודשת מדרבנן דבישראל אמרי' מדרבנן סתם גזיל' יאוש בעלים לכ"ע ועי' בחו"מ סי' שס"ח דבלא"ה נדחו דבריו שם ואמרי' דבעובדא דרבא אפי' קידושין דרבנן ליכא וא"כ ממילא אי הוי יאוש בעלים היתה מקודשת מדרבנן ובזה א"ש לשון המחבר והר"מ ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש דבאמת בעינן שיהי' הקנין נגמר ביד הגנב ורק בכה"ג חלי' הקידושין מה"ת משא"כ ביאוש לחוד' כיון דאינו קונה מה"ת אינה מקודשת רק מדרבנן וא"כ לדעת הרמ"א ס"ל דאין כאן שום פלוגת' בין הר"מ והרא"ש דלהר"מ כמי ביאוש לא הוי קידושין רק מדרבנן כמו לדעת הרא"ש ויבואר עוד בס"ד:

טו והנה לסברת הר"נ והריטב"א והה"מ שכתבו דכיון שהי' ש"ר ביד האשה אע"ג שהוא לא קנה מקודשת כיון שהי' קנתה א"כ ס"ל דלא בעינן קנין אחר עם היאוש ויאוש לחודא מהני כיון שיש שנוי רשות ונ"ל דמה שכתב ונודע שקנה ביאוש אע"ג דסתם גניבה הוי יאוש בעלים וכבר כתבנו לעיל בזה באות ו' וכעת נ"ל דלענין קידושין אינו מקודשת רק היכא שידעי' בוודאי שנתיאשו ולא סמכינן אהא דסתם גניבה יאוש בעלים דאפש"ל דאע"ג דסתם גניבה הוי יאוש בעלים מ"מ לא הוי טפי מרובא דאמרינן דמסתמ' עפ"י הרוב מיאשי' הבעלים והנה לענין קידושין י"ל דנגד הך רוב איכא תרי חזקות חזקת החפץ שהי' ברשות בעלים הראשונים וחזקת פנוי' דנימא דלא נתיאשו ואינה מקודשת וא"כ א"ש דבוודאי לענין קנין אמרינן סתם גניבה הוי יאוש מכח רוב וכאן ל"ש לומר אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דאין הבעלי' מוחזקים בחפץ זהו משא"כ גבי קידושין דאיכא תרי חזקות לא מהני הרוב דסתם גניבה יאוש בעלים ולכך בעינן שיהי' נודע בוודאי שנתיאשו ודו"ק:

נבאר בס"ד שקלא וטרי' דגמ' (מח) הפנ"י הקשה מנ"ל לרב דקדשה בגזל דאחרים אינו מקודשת כיון דהתוס' כתבו ד"ה והוא לא אמר דבלא שדיך גרע גזל דיד' מגזל דאחרי' כיון דמצי למימר אין שקלי ודידי שקלי ומחצר מיירי בגזל דידה וא"כ בגזל דאחרים דלמא באמת מקודשת (כלומר ספק דפשיט' דוודאי קידושין לא הוי בגזל האחרי' כיון דרב מיירי לפני יאוש) בס' אור חדש הקשה מנ"ל לרב דקדשה בגזל אינו מקודשת אפי' מספק דלמא מספק באמת מקודשת ומתני' קתני ושביעית היתה ולכך הנכריות מקודשת בוודאי אבל בשאר שני שבוע הי' ספק קידושין עכ"פ. בס' המקנה הקשה מנ"ל לרב להוכיח דאשה נעשית שליח לחברתה ואפי' במקום שנעשית לה צרה דלמא כאן מיירי שאחת מן האחיות היתה שליח ואינה נעשית לה צרה כיון דאינה מקודשת משא"כ במקום שנעשי' לה צרה אינה נעשי' שליח. עוד יל"ד אי נימא באמת דממתני' מוכיח דבגזל לא הוי אפי' ספק קידושין א"כ מאי פריך אח"כ מברייתא דקדשה בגזל לרב הא בלא רב נמי קשה ממתני' אברייתא ובס' שעה"מ הקשה מאי קאמר והוא לא אמר והאמר ר"י גזל ולא נתיאשו וכו' תיפוק לי' דע"כ מוכרח ר' יוחנן נמי לומר הכי כיון דממתני' שמעינן לי' ועוד יל"ד מאי קאמר ר"י מי אמר רב כוותי ומהו התמי' וכבר כתבנו לעיל מזה:

יז וליישב כל אלו הקושיות בס"ד נ"ל כך דהנה רב דייק הכי דלכאור' במתני' כיון דשלהן הי' וכאן הנשי' עשו אותה שליח להתקדש לזה והוי כשדיך וא"כ אפי' בשאר שני שבוע כה"ג נמי היו מקודשו' וכן כתבו האחרוני' דכאן הוי כשדיך וע"כ דנקט שביעית לאשמעינן דכה"ג בשאר שני שבוע לא היו מקודשות בגזל דאחרי' דל"א דדווקא בגזל דידה אינו מקודשות דהא בגוונא דמתני' דשדיך אפי' גזל דידה הוי קידושין אמנם ע"כ יש לומר דמתני' הוי כשדיך היינו דווקא אי אמרי' שהנשי' עשו אותה שליח משא"כ אי אמרי' שהבעל עשה אותה שליח לא הוי שדיך. והנה הא דנקיט במתני' וקבלה אחת ע"י כולן היינו לאשמעינן דמהני ע"י שליח ולכאורה פשיט' דמהי תיתי לא תהי' שליח וצ"ל כמ"ש הרא"ש דהיא שתקה ולא אמר' אקבל בשביל כלכם והו"א דלא ניחא לה להכניס ארבע צרות לבית'. אמנם אי הו"א דהבעל עשה אותה שליח שתקבל קידושין בשביל כולם לא הוי רבות' מה דאמרי' דניחא לה שתהי' שליח בשביל האחרות ג"כ דל"ש לומר שלא ניחא לה להכניס צרות לביתה דמאי הו"ל למיעבד דאיהי רוצית להנשא ומכיון שרואה שדעת הבעל לקדש כולם וברצונו תלי' מילת' לישא כמה נשים א"כ אין שום רבות' וע"כ צ"ל דהיא היתה שליח של הנשי' וממילא הוי כשדיך ולא אצטריך למנקט משום גזל דידה ושל שביעי' הי' דע"כ דדווקא דמתני' אתי לגזל דאחרי' וז"ש רב ש"מ ממתני' קדשת בגזל א"מ בגזל דאחרים ואפי' בגזל דיד' ולא תקשה מנ"ל דלמא דווקא בגזל דידה אינו מקודשת אבל בגזל דאחרי' מקודשת לכך קאמר וש"מ אשה נעשי' שליח לחברתה וקשה למה אשמעינן המתני' דנעשית שליח וע"כ דאשמעינן דאפי' במקום שנעשי' צרה וא"כ מיירי ע"כ שהיתה שליח של הנשי' וא"כ הוי כשדיך ולא אצטריך כלל למנקט ושל שביעית היה וע"כ לאשמעינן אתי לענין גזל דאחרי' דלא מהני ומתורץ קושי' הפנ"י וממילא לא קשה כמי קושי' המקנה דלמא אחת מהאחיות היתה השליח וא"כ אינו מוכח דאפי' במקום שנעשי' לה צרה דזהו אינו דלרב הא וודאי פשיט' לי' דאי לאו שנעשי' לה צרה לא הי' נקיט כלל וקבלה אחת מהן דפשיט' דיכולה להעשות שליח וע"כ דאפי' במקום שנעשין לה צרה אשמעינן וא"כ ממילא היתה שליח של הנשי' והוי כשדך והא מהני אפי' בגזל דידה וע"כ אשמעינן מתני' דבגזל דאחרי' אינו מקודשת דבגזל דאחרי' אין נ"מ בין שדיך ללא שדיך משא"כ בכה"ג דמתני' דשדיך מקודשת בגזל דידה וע"כ שמעינן גזל דאחרי' ודו"ק. ומ"מ גזל דידה כמי שמעינן דהא מתני' בגזל דידה נמי ופשיט: (יח) ומעתה נבא ליישב ג"כ מנ"ל לרב דאפי' ס"ק לא הוי בגזל דלמא משו"ה נקט ושל שביעי' דלכך הנכריות מקודשות בוודאי. אמנם לפימ"ש א"ש דמתני' ע"כ אילו הי' בשאר שני שבוע אפי' אי הי' הדין בעלמא דמקדש בגזל הוי קידושי ספק מ"מ במתני' דהי' ע"י שליח לא משכחת קידושי ספק כלל עפ"י מ"ש המל"מ פ"ז מהלכות אישות הלכה כ' להסתפק בעשה שליח לקדש וקדש בגוונא דהוי ספ"ק דאפי' ספק קידושין נמי לא הי' דדעתו הי' רק על וודאי קידושין ולא על ספק קידושין ומצי אמ"ל לתקוני שדרתיך ולא לעותי ע"ש ולכאור' י"ל דספיקו של המל"מ תלי' בהא מ"ש הריב"ש סי' רכ"ח דבענין שליחות יש שני פנים או דאמרינן דכמו שאיהו יכול לעשות ה"נ עושה ע"י שליח או דאמרינן דשליח הו"ל כבעלים ממש והארכנו בזה בס"ד בחידושינו לסוגי' דשליחות והנה אי אמרי' דשליח לא הוי כבעלי' ממש א"כ שפי' מצינו למימר דאע"ג דהלך לעשות שליחותו מ"מ כיון דלא נשלם רצונו לגמרי כמו הכא שאי' דעתו על קידושי וודאי ולא על ספק נפסק כח השליחות ונתבטל השליחות משא"כ אי אמרי' דהשליח הו"ל כבעלים ממש א"כ כל שנעשה ענין השליחות הו"ל כמו שהבעלים עשו בעצמ' ואין שנוי בענין יכול להפסיק כח השליחות ודו"ק היטב כי היא סברא נמוק' בס"ד ובזה י"ל דתליא בפלוגת' דשליח נעשה עד דמאן דס"ל אין שליח נעשה עד ס"ל דשליח הוי כבעלים ממש וז"ש כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו כלומר כבעלים ממש הו"ל כגופי' עי' מס' קידושין מ"ג ע"א סוגי' דשנ"ע אמנם רב ס"ל דשנ"ע ס"ל דהתור' לא אמרה רק דמצי משוי שליח אבל מ"מ לא הוי כבעלים ממש ולכך ק"ל שנ"ע וא"כ לרב בוודאי אמרינן כהצד הספק של המל"מ דכל שנעשה איזה שנוי בענין נפסק כח השליחות ולא הוי אפי' ספק קידושין וא"כ במתני' בוודאי ל"ל דבשאר שני שבוע הי' ספק קידושין עכ"פ דכאן הוי ע"י שליח וא"כ לא משכחת ספק קידושין כלל ולכך ס"ל לרב דאפי' ס"ק לא הוי בגזל דבאמת מסתבר' לי' דלא לחוש שמא נתיאשו כמ"ש לעיל באות ז' מטעם חזקת מר"ק של החפץ וקבע לי' אמתני' דמתני' בלא"ה בשאר שני שבוע לא הי' אפי' ס"ק דהא הי' ע"י שליח וממילא לא מיירי רק מוודאי קידושין ואמרי' דה"ה בשאר שני שבוע לא הי' אפי' ספק קידושין מטעם גזל כמי אמנם באמת עיקר מילת' דרב אינו מוכרח כ"כ ממתני' רק כיון דמסתבר לי' דלא להוי אפי' ס"ק כמ"ש ובמתני' ע"כ אפי' ספק קידושין לא הוי וא"כ ליכא למימר הא בשאר שני שבוע הי' קידושי ספק עכ"פ כיון דהיה ע"י שליח ואמרינן כמי דבכל הני גווני דמתני' לא הי' אפי' קידושי ספק. וא"כ א"ש מה שהקשה אח"כ לרב דווקא מברייתא דקדשה בגזל ולא הקשה מברייתא אמתני' דלולא דברי רב באמת היינו אומרים דבשאר שני שבוע הי' ס"ק עכ"פ והוי מצינו לפרושי ברייתא דמקודשת כמי בקידושי ספק ולכך לא הקשה רק לרב ולקמן נבאר עוד בס"ד איך יש לתרץ סתירת מתני' על הברייתא. וממילא אתי נמי שפיר מה דקאמר והוא לא אמר והאמר ר"י ולא קאמר ממתני' דבמתני' הוי מצי ר"י לפרש דבשאר שני שבוע הוי ס"ק עכ"פ ולכך הקשה מדאמר גזל ולא נתיאשו כו' דמשמע דאין ההקדש חל כלל אפי' מספק ולא חיישינן לשמא נתיאשו כמ"ש התוס' והראשונים ודו"ק:

יט ועד"ז יש לפרש נמי מה דקאמר ר"י מי אמר רב כוותי. דהנה כבר כתבנו דכל השקלא וטרי' תי' רק לענין אי הוי ס"ק עכ"פ בגזל דוודאי קידושין פשיטא דלא הוי לפני יאוש והנה כבר כתבנו דהא דלא חיישי' לשמא נתיאשו הי' משום דמוקמינן החפץ בחזקת מר"ק והנה לעיל בסוגי' דיאוש הבאתי דמאן דס"ל דיאוש קונה הי' משום דמשעת הגניבה התחיל הקנין רק שהי' צריך לקיים מ"ע דהשבה ובשעת יאוש נפטר ממ"ע דהשבה ונתעורר הקנין למפרע עי' בס' טוב גיטין במס' גיטין ל"ח ע"א שכ' ג"כ כה"ג לענין שנוי. וא"כ א"ש דר' יוחנן לשיטתו דס"ל במס' ב"ק ס"ח ע"ב דיאוש אינו קונה א"כ אין שעת הגניבה עושה שום פעולה שיתחיל הקנין ושפיר איכא חזקת מר"ק ולכך לא חיישינן כלל לשמא נתיאשו אפי' מספיקא משא"כ לרב דס"ל יאוש קונה א"כ אמרי' דהתחל' הקנין הי' משעת הגניבה רק דיאוש פוטר אותו ממ"ע דהשבה א"כ לא הוי לאוקמי' בחזקת מר"ק כיון שכבר התחיל איזה מעשה קנין משעת גניבה ולכך אמר מי אמר רב כוותי כלומר דאליבא דרב דלא ס"ל כוותי ביאוש וס"ל יאוש קונה הו"ל לחוש מספיקא עכ"פ לשמא נתיאשו הבעלים כיון דמשעת הגניבה התחיל הקנין להפקיע מרשות הבעלים ודו"ק. אמנם באמת לעיל באות ט' כבר כתבנו דאפי' אי לא אלימא חזקת מ"ק כ"כ ע"ע לא חיישינן לשמא נתיאשו משום דמוקמי' בחזקת פנוי' ואפי' ס"ק לא הוי:

כ ועד"ז יש ליישב נמי מ"ט לא הקשה ממתני' אברייתא דהנה לכאורה יש להקשות מאי פריך מברייתא דלמא ברייתא מיירי לאחר יאוש ולכך מקודשת. אמנם י"ל דלאחר יאוש לא הוי אשמעינן ברייתא מידי דכיון דקני לי' מהי תיתי נימא דאינו מקודשת וע"כ דאשמעי' אפי' לפני יאוש נמי אמנם אי ס"ל דיאוש אינו קונה שפיר י"ל דמיירי לאחר יאוש ואשמעינן דאע"ג דיאוש אינו קונה מ"מ הוי מקודשת דהוי שנוי רשות כסברת הה"מ והר"נ וריטב"א וא"כ א"ש דבלא רב לא הוי קשה מידי דמתני' מיירי בלפני יאוש ואמרי' אינ' מקודשת וברייתא לאחר יאוש אמרי' מקודשת אמנם היינו דווקא למאן דס"ל יאוש אינו קונה שפיר אצטריך לאשמעי' דמקודשת לאחר יאוש משא"כ לרב דס"ל יאוש קונה ליכא לאוקמי ברייתא לאחר יאוש דא"כ פשיטא דמקודשת וע"כ אפי' לפני יאוש וא"כ קשה ממתני' אברייתא אליבא דרב דווקא ומיושבי' כל הקושיות בס"ד:

כא עוד יש לומר מה דמתמה ר"י ומי אמר רב כוותי באופן אחר דהנה לעיל באות י"א הבאתי דברי הירושלמי דמקדשין בגזילה כשאין יכול הנגזל להוציא ממנו אפי' לפני יאוש (עי' שם כ"ב ע"א עפ"י גירסת הפני משה שם) וי"ל דזהו תלי' בהא דאי אמרי' דבעינן ממון של הנותן דווקא א"כ לא מהני מה שאין הנגזל יכול להוציא ממנו כיון דמ"מ לא הוי שלו אמנם אי לא בעינן שיהי' ממון של הנותן דווקא רק שיהי' שוה לאשה א"כ כל שאין הנגזל יכול להוציא ממנו וממילא ישאר ביד האשה שפי' הוי מקודשת ועי' במל"מ פ"ה מה"א ועיין בס' אב"מ סי' כ"ח ס"ק ד' והנה י"ל דזהו תלי' בהא דהנה תרי ילפותות איכא לקידושי כסף א' קיחה קיחה משדי עפרון ב' במס' קידושין ג' ע"ב יליף ר"י אמר רב מויצא' חנם אין כסף אבל יש כסף לאדון אחר וא"כ י"ל דמאן דיליף משדי עפרון בעינן דווקא כי התם שיהי' ממון של הנותן דווקא כמו אבל אברהם אבינו ע"ה שהממון הי' שלו ממש משא"כ אי ילפינן מויצא' חנם א"כ י"ל כל שישאר הממון ביד האשה אע"ג שמדינ' לא הוי ממון של הנותן מ"מ מקודשת דהא מטי' לה הנאה שו"פ עכ"פ:

והנה רב אמר ש"מ אין מקדשין בגזילה ומשמע בכל גזילה אפי' היכא שאין יכול להוציא ממנו בדינין כיון דהוי לפני יאוש ולא קנאו אינ' מקודשת ולכך שפיר תנה ר"י בשלמא אנא מצי סבר שפיר דכל גזילה אינו מקודשת אפי' בשאין יכול להוציא בדינין דס"ל דבעינן שיהי' ממון של הנותן דווקא ולא סגי' במה שתשאר כסף הקידושין ביד האשה משא"כ לרב לשיטתו דיליף מויצאה חנם א"כ אין מוכרח דבעינן שיהי' ממון של הנותן דווקא דהא שפיר הוי יש כסף לאדון אחר אפי' שלא יהי' של הנותן ממש רק שאין יוכל להוציא ממנו שישאר הכסף הקידושין בידה ולכך תמה שפיר מי אמר רב כוותי כלומר למה אמר סתם אין מקדשין בגזילה דמשמע אפי' כשאין יכול להוציא ממנו כיון שאינו שלו נמי אינ' מקודשת ומ"ט כיון דאיהו לא יליף מקיחה קיחה א"כ למה בעינן ממונו דווקא ודו"ק היטב כי היא נכון מאוד בס"ד:

כב בגמ' מיתיבי קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת התם בגזל דידה והא מדקתני סיפא או שחטף סלע מידה מכלל דרישא בגזל דעלמא עסקינן פרושי קמפרש קדשה בגזל ובגניבה וכו' כיצד כגון שחטף סלע משלה והא מתני' בגזל דידה וקאמר רב דאינ' מקודשת ל"ק הא דשדיך הא דלא שדיך. רש"י ד"ה בגזל דידה כיון דקבלתם אחילתי' ולקמן פריך הא רב נמי בגזל דידה קאמר. ויל"ד כמה דקדוקים האחד מיד דמשני התם בגזל דידה הו"ל לאקשויי הך קושי' דרב נמי בגזל דידה קאמר דהא לכאורה קושי' אלימת' ממאי דמקשי והא מדקתני סיפא כו'. ב' למה נקיט רש"י ד"ה גזל דידה כיון דקבלתי' אחלי' הא כבר כתב לעיל ד"ה ואפי' בגזל דידה דבגזל דידה איכא סבר' לומר דאחילת'. ג' למה נקיט רש"י ולקמן פריך והא רב נמי בגזל דידה קאמר ומה השמיענו רש"י בזה ונראה דהנה לכאור' יל"ד למה נקיט בברייתא גזל וגניבה דמה בגזל דמסתמ' לא הוי יאוש בעלים לרבנן דר"ש דקיי"ל כוותייהו מקודשת מכ"ש בגניבה דסתמ' הוי יאוש אמנם י"ל דבאמת משו"ה נקט גזל וגניבה דגזל דומי' דגניבה דהוי יאוש וברייתא מיירי לאחר יאוש אמנם א"כ לק"מ מבריית' כיון דמיירי לאחר יאוש וכבר כתבנו לעיל מזה באות כ' וצ"ל כמ"ש לעיל דהי' דוחק לי' לאוקמי' ב' אחר יאוש דא"כ פשיטא אמנם כי מוקמי' ברייתא בגזל דידה שפי' י"ל דמיירי לאחר יאוש ואשמעינן דהו"א דמצי למימר אין שקלי כיון דאפי' אי יאוש קונה מ"מ חייב לה מעות ותהי' יכולה לומר שקלי החפץ בהחוב שאתה חייב לי ואשמעינן דמקודשת ולעולם בלאחר יאוש וא"כ לא הוי מצי להקשות מיד והא רב נמי בגזל דידה קאמר דרב מיירי לפני יאוש דווקא אינו מקודשת וברייתא מיירי לאחר יאוש ובגזל דידה איכא רבותא אפי' לאחר יאוש דלא מצי למימר אין שקלי ודידי שקלי כיון שהי' חייב לה מעות ולכך פריך רק והא מדקתני סיפא וכו' מכלל דריש' בגזל דעלמא עסקי' כלומר וא"כ ל"ל לאחר יאוש בגזל דעלמא אין שום רבות' לאחר יאוש ובפרט לרב דס"ל יאוש קונה כמ"ש לעיל וא"כ ע"כ בלפני יאוש וקשי' לרב ומשני פרושי קמפרש כגון שחטף סלע משלה והנה בחטף סלע משלה וודאי קשה דאפי' לאחר יאוש נמי הרי זכתה במעות וא"כ פריך שפי' לרב דמעיקר' הו"מ למימר דברייתא מיירי לאחר יאוש אמנם בחטף סלע משלה לכאור' אין היאוש מעלה ומוריד דהא חייב לה מעות ומכיון שניתן לה הסלע הרי זכתה בו בחוב' וא"כ קשה לרב דע"כ דאי אמרי' דאפי' בסלע נמי מקודשת ל"ל משום יאוש וע"כ דאמרינן כיון דקבלת' אחלתי' וא"כ שפיר קשה כיון דסיפא מפרש לריש' וא"כ ע"כ אין הטעם משום יאוש וממיל' קשי' לרב וא"כ א"ש דבלא הך סיפא הו"מ לאוקמי' בגזל דידה ולאחר יאוש דבגזל דידה הוי רבות' אפי' לאחר יאוש דלא מצי למימר דידי שקלי והך דאי שחטף סלע מידה הוי מפרשינן שאמרה אין דבכה"ג וודאי אחלתי' אבל כי אמרינן דסיפא מפרש לרישא ובסיפא בחטף סלע מידה וודאי אין שום נ"מ בין לאחר יאוש ללפני יאוש וא"כ אפי' כי מוקמי' בגזל דידה הרישא נמי קשה דחזינן דאפי' לפני יאוש מקודשת עכ"פ ובגזל דידה ורב בגזל דידה נמי קאמר וז"ש רש"י בגזל דידה מדקבלתי' אחלתי' ולקמן פריך והא רב נמי בגזל דידה קאמר כלומר דוודאי אי הוי מצינו לפרושי בגזל דידה ולאחר יאוש לא הוי לרב דרב מיירי לפני יאוש אמנם כיון דמוכח דבגזל דידה הטעם משום דאחלתי' דבחטף סלע אין יאוש מועיל כלום כיון דחייב לה מעות עכ"פ ועיין בחידושי המקנה מס' קידושין י"ג ע"א ד"ה ואמר ר"ל ולכך פריך לקמן והא רב נמי בגזל דידה קאמר ודו"ק היטב ומיושבי' כל הדקדוקים בס"ד:

כג בההיא עובד' דקדיש בפרומי' דשנרא דאמרי' דרק מחמת כסופ' הי' דקאמר ולא מהני כלך אצל יפות בתוס' ד"ה אם נמצאו יפות כתבו דהכא מיירי בשוי' שליח כמו גבי תרומ' ולכאורה כיון דאיכא גלוי דעת עכ"פ הול"ל דספק קידושין מיהו הוי ומדברי הש"ע סי' כ"ח סעיף י"ז משמע דאפי' ספק קידושין לא הוי אמנם בדין המובא בש"ע משמע דמיירי שהי' לגמרי שלא מדעת הבעלים דלא שוי' שליח ובחלקת מחוקק שם סעיף קטן ל' הביא בשם הב"ח דהיכא דאיכא קצת גלוי דעת דניחא לי' הוי ס"ק עכ"פ ונראה לדעת הב"ח שהובא בחו"מ סי' שס"ח בש"כ שם דבישראל הוי יאוש בעלים מדרבנן עכ"פ ועיין מ"ש לעיל בסוגיא דיאוש באות כ"ח דהיכ' שחטף בפני עדים לא הוי יאוש אפי' בישראל ואח"כ ראיתי בנו"ב מד"ת לא"ע סי' ע"ז שכ' ג"כ הכי. אמנם לדעת הב"ח עכ"פ קידושי דרבנן הוי בעובדא דלעיל וא"כ ה"נ בהך עובדא דפרומי' אפשר דיש לחוש לקידושין עכ"פ דלמא ניחא לי' למפרע ועי' בס' אבן פנה ס"ק ח' דלא מהני מה דניחא לי' למפרע דהוי יאוש שלא מדעת ועיין בס' אבני מלואים ס"ק מ"ז. אמנם לפי האמת בהך עובד' דמשי' כרע' במשיכלא דמי' דאפי' ס"ק לא הוי ועיין מ"ש לעיל באות י"ד וא"כ ה"נ בהני עובד' דבתר הכי אפי' ס"ק לא הוי: (כד) יש להקשות איך מוכח ממתני' דמקדש בפירות שביעית מקודשת דלמא לעולם אינו מקודשת משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לדבר אחר והכא במתני' ה"ט דנכריות מקודשו' דהא איתא להדי' במתני' מס' שביעית פ"ח משנה ד' דשכר לקיטת פירות שביעית מותר דלא הוי בכלל דמי שביעית והכא במתני' אית' ולקט אחד כלכלה של תאני' וא"כ מגיע לו שכר לקיטה דאפי' שלא שכרו אותו מגיע לו שכר דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דלא הפסיד שכרו עי' בש"ע חו"מ סי' שע"ה ולכך מקודשת ול"ל דשכר לא הי' מגיע שו"פ לכל אחת דמנ"ל לרב הכי במתני' דלמא מיירי שהי' שו"פ ובפרט אי הו"א אומן קונה בשבח כלי א"כ קנה כהני פירות כפי השכר המגיע לו וזה לא הוי דמי שביעית ועיין בסעיף ט"ו בש"ע סי' כ"ח ולמלוה ג"כ לא דמי הך שכר דהא כאן ישנו בעין שנותן להם הפירו' והיא קושי' עצומה לכאורה. אמנם י"ל כיון דמיתורא דשלהם היתה מוכח דקדשה בגזל אינו מקודשת כמ"ש הריטב"א וא"כ אי הי' מיירי בשכר לקיטה אפי' בשאר שני שבוע היו מקודשו' וע"כ מדמתני' נקט מקדש בגזל א"מ משמע דלא קדשה בשכר לקיטה וממילא מוכח דמקדש בפ"ש מקודשת ובזה יש לפרש הלשון ש"מ המקדש בפ"ש מקודשת וש"מ קדשה בגזל א"מ ממאי מדקתני שלהן היתה ושל שביעית וכו' וקאי באמת מ"ש וממאי גם על הדין דמקדש בפירות שביעית וקשה כמ"ש דלמא קדש אותם בשכר הלקיטה ולכך קאמר וממאי מדקתני של שביעית דאשמעינן דמקדש בגזל א"מ ואי הוי מיירי מתני' בשכר לקיטה א"כ גם בשאר שני שבוע מקודשת וע"כ דמקדש בפ"ש מקודשת וממילא שפיר מוכח קדשה בגזל א"מ דכיון דמקדש בפירות עצמם הו"ל בשאר שני שבוע גזל ומקדש בגזל אינ' מקודשת ודו"ק:

אמנם לאחר העיון קצת אכתי יש להקשות דלמא לעולם מיירי מתני' לקדש אותם בשכר לקיטה והא דנקט שביעית דמשמע בשאר שני שבוע לא ואי בשכר לקיטה אפי' בשאר שני שבוע נמי זה אינו דלמא משו"ה נקט שביעית לאשמעינן הך דינא דשכר לקיטה לא הוי דמי שביעית ואע"ג דזה כבר אשמעינן להדיא במתני' דמס' שבועות פ"ח מ"ד הא כתבו התוס' במס' ברכות ב' ע"א ד"ה הא קמל"ן דכל שאין התנא צריך להאריך נקט לאשמעינן איזה דין אע"ג שכבר מפורש במקום אחר במתני' וא"נ הדרא קושייתנו לדוכת'. ונראה ליישב דעד כאן לא אמרינן דהתנא אשמעינן אפי' דבר שמפורש במקום אחר רק היכא דכל ידי היתור לשון נשמע בבירור הך דינה כמו התם במס' ברכות דנקט משעה שהכהנים נכנסי' לאכול בתרומתן לאשמעינן דהעריב שמשו אוכל בתרומה ושם ליכא למטעי דלמא מיירי לאחר שהביא כפרתו בשחרית דהא בק"ש דערבית עסקינן משא"כ הכא דמהך דנקט שביעי' נוכל לפרש בשני פנים או דבשאר שני שבוע אינה מקודשת משום דמקדש בגזל א"מ או דאשמעינן דשכר לקיטה לא הוי דמי שביעית ומגזל לא מיירי כלל ולכך שפיר אמרינן דמסתמ' משו"ה נקט התנא שביעית דמקדש בגזל א"מ דל"ל דאשמעינן דשכר לקיטה לא הוי דמי שביעית כיון דסוף סוף לא יהי' מוכח להדי' דנוכל נמי לפרש דמתני' נקט שביעית לאפוקי גזל וא"כ כל שאינו מוכח להדי' ממתני' אמרי' דמסתמא בא התנא להשמיענו דקדשה בגזל א"א שאינו מפורש עוד במקום אחר ממה דאשמעינן דשכר לקיטה לא הוי דמי שביעית דזהו מפורש כבר במקום אחר וא"כ כיון דהתנא ממעט שאר שני שבוע ע"כ ל"ל דמקדש בשכר לקיטה דא"כ בשאר שני שבוע נמי וע"כ דמיירי שקדש אות' להדי' בפירות גופיהו וממילא מוכח המקדש בפירות שביעי' מקודשת כמ"ש לעיל ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה