אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער יאוש ושישנוי רשות › שער ז

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער יאוש ושישנוי רשות · שער ז

שער ה

נבאר בס"ד סוגי' דסוכה גזולה סוכה ל"א ע"א (א) בגמ' ת"ר סוכה גזולה ר"א פוסל וחכמים מכשירי' אר"נ מחלוקת בשתוקף חבירו והוציאו מסוכתו ורבנן לטעמיהו דאמרו קרקע אינו נגזלת והו"ל סוכה שאולה והקשה בס' כפ"ת קושי' גדולה כיון דקיי"ל שואל שלא מדעת הו"ל גזלן א"כ כיון דבלא קרא דהאזרח הו"א לפסול סוכה שאולה רק מקרא דהאזרח שמעינן לרבא סוכה שאולה לעיל במס' סוכה כ"ז ע"ב א"כ מסתין להכשיר בשואל מדעת אבל לא בשואל שלא מדעת ועיין בחי' חתס"ו שכתב ג"כ שהיא צריך עיון גדול. ולע"ד נראה ליישב דהנה לכאורה יש לחקור מ"ט סוכה שאולה כשורה וגזולה פסולה הגם דיש לומר דבגזולה פסולה מטעם מצו' הב"ע ועיין בס' מנחת חינוך סי' שכ"ה שרוצה לומר דבמצות סוכה שאינה מצוה חיובית חוץ מלילה הראשונה ל"א מהב"ע ומיישב בזה קושי' התוס' מס' סוכה ט' ע"א ד"ה ההוא שהקשו למ"ל קרא למעט סוכה גזולה תיפוק לי' משום מהב"ע וכתב דסוכה לא הוי מצוה חיובית דאי בעי לא אכל רק פרי ואינו חייב בסוכה ובחכ"ת כי רב הוא לא כיון יפה דבשלמא ציצית וודאי בידי' לפטור נפשי' לגמרי משא"כ סוכה ניהו דלענין אכילה מצי לאכול סעודת ארעי אמנם משינה בסוכה אינו יכול לפטור עצמו דשינ' אפי' ארעי חייב בסוכה כמבואר בש"ע סי' תרל"ט ועיין נ"ש דהא דאפילו ארעי מותר שאיכא חוץ לסוכה ה"ד באקראי בעלמ' משא"כ שלא יצטרך כל ז' להיות בסוכה זה וודאי אי אפשר דבמה מקיים פשטי' דקרא שבעת ימים תשבו ועיין היטב בש"ע או"ח סי' תרל"ט. מ"מ הגם שהוכיח דבסוכה נמי שייך מהב"ע דלא הוי כמו מצות ציצית שאינה חיובית. מ"מ אי אפש"ל דמשו"ה פסול גזול ושאול כשר דבגזול הוי מהב"ע משא"כ בשאול דא"כ ריש פרקי' דמביא ראי' לפסול מהב"ע מקראי דכבאים והבאתם גזול ואמאי לא הביא ראי' מסוכה דלא בעינן לכם דהא שאול כשר ואפ"ה פסול גזול אלמא דמהב"ע פסול אשר ע"כ נ"ל דאפי' בלא מהב"ע יש סברא להכשיר טפי בשאול מבגזול דהנה באמת מסברא ידעינן דבכל חפץ של מצוה בעינן שיהי' נקרא שם בעלי' עליו משא"כ בדבר שאינו ברשות בעלים כלל אין זה מדרך חשיבות המצוה שיקויי' בו המצוה. והנה א"כ בשלמא שאול שפיר יוצא בו דהא הכלי הי' ברשות בעלים וא"כ הבעלים משאילי' לו כחם ודכות' שיש להם באותו החפץ ולכך כשר למצוה נמי משא"כ בגזול שכמו שהחפץ אינו ברשות הגזלן ה"נ אינו ברשות הבעלים כדקיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינו יכולים להקדישו ולכך אין שם בעלי' נקרא על החפץ כלל לא מצד הגזלן ולא מצד הנגזל וכל דבר שאין שום שם בעלים עליו לא ניחא להתורה שישתמש למצוה וזהו החילוק בין שאול לגזול:

ב והנה מסברא נראה לי אף דבגזלן אין הנגזל יכול להקדישו מ"מ בשואל שלא מדעת אע"ג דהוא נמי גזלן מקרי מ"מ הבעלים יכולי' להקדיש החפץ דאכתי ברשות הבעלים הי' לגמרי דהא אין בדעתו לגזול החפץ לעולם ח"ש רש"י ד"ה ואי אינו נגזלת וכל הימי' ברשות בעליה הי' כלומר דכיון דאין דעתו לגזול הו"ל ברשות בעלי' ומצי הבעלי' להקנות לו וכן משמע בס' שטמ"ק למס' ב"ב פ"ז ע"ב עי"ש וא"כ בשואל שלא מדעת הרי החפץ הי' עומד עכ"פ ברשות הבעלים ולכך אמרי' שפיר אע"ג דבגזלן דעלמא אינו יוצא היינו משום כיון דהחפץ אינו ברשות שום אדם בעולם לכך לא מהני למצוה משא"כ בשואל של"מ אמרי' כיון דהחפץ הי' ברשות בעלי' עדיין מסתמא הבעלים מקני' לו שיוכל להשתמש בו ויצא ידי חובת מצוה. ואע"ג דבשואל של"מ כה"ג לא שייך לומר ניחא לי' לאיניש דלעבד מצוה בממוני' כיון שתקף בו והוציאו והוא עומד לנגדו בחזקה ובזרוע רמה ל"ש הך סבר' דניחא לי' לאינש מ"מ מטעם אחר י"ל דבשואל שלא מדעת ניחא להו לבעלי' שישתמש בהחפץ דהנה אע"ג דגזלן חיי' באונסי' משעת גזילה היינו משום דרוצה לגזול לגמרי לכך נתחייב מיד וכן שואל משעת משיכה הי' משום דהבעלי' נתנו לו אדעת' שישתמש לכך בהך הנאה שמותר להשתמש בו חייב באחריותו משא"כ בשואל שלא מדעת כ"ז שלא נשתמש אינו חייב באחריותו וכן משמע במס' ב"מ מ"א ע"ב בתוס' ד"ה חדא עיי"ש ואע"ג דקיי"ל דשליחות יד א"צ חסרון מ"מ בעי' שישתמש בי דווקא וכן איתא בס' מחנה אפרים להל' גזילה סי' י"ח עי"ש ועיין בס' דברי חיים להגאון ר' אלעזר איוערבאך בדיני שומרי' סי' ח' עיי"ש היטב וא"כ כיון שלא נתחייב באחריות בלי שישתמש בו א"כ מסתמא ניחא להו לבעלי' שישתמש כדי שיתחייב באחריותו ולכך בשואל של"מ אעפ"י דנקרא גזלן היינו בשעת לקיחת החפץ הוי כגוזל אבל השימוש אמרי' דניחא להו לבעלים במה שהי' משתמש כדי שיחייב באחריותו. ואחד מהתלמידים עוררנו דהכא יצטרך לשלם לבעלי' כיון שתקף אותו והוציאו מסוכתו חייב לשלם י' זהובים משום ביטול מצוה כמבואר בש"ע חו"מ סי' שפ"ב אמנם היינו דווקא אם זה שחוטף המצוה עשה מצוה אבל במה שמבטל חבירו מן המצוה והוא נמי לא עשה מצוה אינו חייב לשלם ועי"ש היטב בחו"מ וא"כ ממילא הכא ניחא להו לבעלים שהגזלן יצא ידי חובת מצוה כדי שיצטרך לשלם לו משא"כ אם לא יצא ידי חובת מצוה לא יהי' עליו חיוב תשלומין. ולפי"ז מדוייק נמי מה שנקט שתקף את חבירו ולא נקט בפשיטות שהכנס אצל חבירו בסוכתו וישב אצלו שלא ברצון חבירו וכבר התעורר בזה בס' כפ"ת הגם בפשיטות י"ל דרבותא אשמעי' דאפי' בכה"ג דלא שייך לומר ניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' כיון שהוציאו נמי יצא ומכ"ש היכא שישב אצל חבירו דחבירו לא נתבטל על ידו מן המצוה כ"ש שיצא. אמנם לפימ"ש א"ש דדווקא בהקף חבירו כיון שהבעלים נתבטלו על ידו מן המצוה וא"כ אם הגזלן יצא ידי חובת המצוה יצטרך לשלם לו אמרי' דלבעלי' ניחא להו שיקיים המצוה משא"כ בישב אצל חבירו בסוכתו דלא נתבטלו הבעלים מן המצוה ול"ש חיוב תשלומין וגם ל"ש לומר דניחא להו שישתמש בו כדי שיהי' חייב באחריותו דכיון שהבעלים בעצמה שם יודעי' לשמור את שלהם וא"כ באמת אינו יוצא ועי' בט"ז באו"ח סוף סי' תרל"ז:

מ"מ זכינו לדעת כי חילוק יש בין גזלן לשואל של"מ אע"ג שגם הוא נקרא גזלן כמבואר בש"ס ובש"ע חו"מ סי' רצ"ב וסי' שנ"ט ובר"מ פ"ג מהל' גזילה הלכה ט"ו מ"מ לא הוי גזלן רק על שעת הגזילה משא"כ במה שמשתמש אח"כ ניחא להו לבעלים כדי שיתחייב באחריותו ולכך יוצא ידי חובת המצוה בשואל שלא מדעת ומתורץ קושיות כפ"ת ודו"ק היטב:

ג ברש"י אבל גזל עצים כתב רש"י והא דממעטינן סוכה גזילה מקרא היינו בגוזל סוכה העשוי' בראש העגלה ובראש הספינה והקשו בתוס' כיון דהא דגזל עצים דאין לו אלא דמי עצים היא רק מתקנתא דרבנן א"כ מוקמי' קרא בגזל עצים וסכך ובאמת היא תמוה נפלאה על רש"י דרש"י בעצמו פירש וז"ל ועוד משום תקנת השבים וכו' ע"כ נ"ל דרש"י פירש בב' גוונא הא דגזל עצים דאין לו אלא דמי עצים או מה"ת דקנינהו בשנוי מעשה או מדרבנן משום תקה"ש והנה בתוס' הקשו דהוי שנוי החוזר. אמנם לרבה דס"ל שנוי החוזר נמי קונה מה"ת כמ"ש התוס' מס' ב"ק אליבי' עי"ש ס"ה ע"ב א"כ בגזל עצים נמי קונה מה"ת וא"כ אליבא דרבה האיך משכחת לה סוכה גזולה לפסול מה"ת לכך נקט בגוזל סוכה העשוי' בעגלה ודו"ק והא דלא נקט כמ"ש התוס' והובא בהג"א פ"ב דמס' סוכה בראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון וכו' ועי' ברמ"א בש"ע או"ח סי' תרל"ז ובמג"א שם ס"ק ז' מזה אין לתפוס כ"כ על רש"י דנקט בגוונא אחרינ' רק דלא תקשה הא בגזל עצים נמי משכחת לה כיון דלא קנה אלא מדרבנן משום תקנה השבים לכך כתבנו דלרב' קני מה"ת בגוזל עצים. משא"כ שינקוט רש"י בגוונא שכתבו התוס' בראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון זה אינו קושי' כ"כ דרש"י נקט דמשכחת נמי בהאי גוונא ודו"ק:

ד בעובדא דסבת' דאמר לה ר"נ אין לה אלא דמי עצים בלבד זה רבות בשנים אשר כתבתי דכוונת ר"נ לאפוקי מסברת בעל העיטור שהביא הטור סי' תרל"ז דאם אינו רוצה לשלם הרמים דלא קנה העצים וא"כ ה"נ היה בההוא גוונא שמעיקרא היה רוצה בדמים וראה שאינ' נותנים לה ולכך אמרו בסוכה גדולה הוי יתבי כסברת בעה"ע שאם אינם נותני' הדמים לא קני העצים על זה אמר ר"נ אין לה אלא דמי עצים בלבד כלומר דהדמים אין לו שייכו' עם קנין העצים והדמים היא רק בתורת חוב בעלמא וז"ש אין לה וכו' בלבד כלומר דלא הוי רק כחוב בעלמא. אמנם כעת נ"ל דוודאי ע"כ לא קאמר בעה"ע שאם אינו נותן הדמים דהוי גזילה היינו דוקא אם בשעת גזילה צווח מיד משא"כ אם מעיקרא שתק ולא אמר כלום ואח"כ כשרואה שאינם נותני' לו הדמי' מבקש גוף החפץ בכה"ג גם בעל העטור מודה כיון דשתק מעיקרא הוי כנתרצה למכור לו וא"כ ממילא אפי' אם אינו נותן הדמים לא הוי גזילה. והנה רש"י פירש צווחה להחזיר לה עצים עצמו. והנה רש"י פי' משו"ה דצוחה להחזיר לה העצים עצמם דאל"כ לא היו מסירי' אזניהם מצעקתה ולמה לא אשגח בה ר"נ וע"כ דצעקתה שלא כדין הי' שהי' בקשה העצים עצמם. אמנם מעיקרא בשעת הלקיחה שתקה וא"כ נתרצו מיד ליקח הדמים והיכא שמעיקרא נתרצה על הדמים בוודאי גם לסבר' בעה"ע נמי מודה דהקנין אינו תלוי בנתינת הדמים וז"ש ר"נ פעית' הי' דא כלומר רק עכשיו הי' צווחת ומעיקרא היתה נתרצית ובכה"ג אין לה אלא דמי עצים בלבד כלומר שאין הקנין תלוי בנתינת הדמים כיון דרק עכשיו היא צווח' ולא מעיקרא ובחי' חת"ס כתב ג"כ דההוא סבת' שתקה מעיקרא אמנם לא נחית בזה לדייק כסברת בעל העיטור או לאפוקי מיני' אמנם הא וודאי נראה מסברא דכל ששתק מעיקרא גם לסברת בעה"ע אין הקנין תלוי בנתינת הדמים ודו"ק היטב:

ה עוד יש לפרש דהנה לכאורה במאי דאמרינן אין לו אלא דמי עצים והוא אפי' שלא בנה בטיט דהמצוה משוי לי' קבע כמ"ש רש"י ד"ה מפני וכן פסק הר"מ פ"א מהל' גזילה ובש"ע חו"מ סי' ש"ס צריך לפרש דמעיקרא היתה התקנה גבי מריש לטובת הגזלן שלא יצטרך להפסיד כל דמי הבנין משום מריש של חבירו ולכך תקנו שיטול הדמים והנה כמו דחשו חכמים לתקנ' הגזלן שלא יפסיד ממונו ה"נ חשו לתקנת הגזלן שלא יתבטל ממצוה ולכך גבי סוכה עשו תקנה אפי' שלא בנאה בבנין שנמי יטול הדמים אמנם יש לעיין היכא שהנגזל נמי צריך אותן העצים עצמן לסוכתו ואם לא יחזורו לו העצים עצמן יהי' מוכרח להתבטל ממצוה א"כ לא דמי למריש דהתם גבי מריש אין הפסד כ"כ להנגזל במה שיטול הדמים אמנם הכא כמו שהגזלן צריך לקיים מצוה ה"נ הנגזל וא"כ איך היו יכולי' החכמים לעשות תקנה דהמצוה משוי' לי' קבע והא הנגזל נמי צריך להך תקנת' שלא יתבטל מן המצוה ולא דמי למריש. והנה ההיא סבת' באמת הכי ס"ל דכל שהנגזל נמי צריך לאותו דבר למצוה לא שייך לעשות תקנה והא דלא אשגחו בה היינו משום דהא היתה אשה ופטור' ממ"ע שהז"ג ולא שייך לגבה קיום המצו' אמנם באמת קיי"ל דנשי' מברכים על מ"ע שהז"ג עיין בתוס' מס' ר"ה ל"ג ע"א ד"ה הא ר' יודא וע"כ דיש לאשה נמי מצוה כשמקיימ' המצוה אע"ג שהיא מ"ע שהז"ג והיינו משום דעשיי' לפנים משורת הדין נמי הי' בכלל מצוה כדדרשי' בכמה מקומות בש"ס. ועי' מס' ב"מ פ"ג והנה ממידתו של אברהם אבינו ע"ה נלמד שצריך לעשות לפנים משוה"ד והנה בהך מעשה דאאע"ה שלקח עמו העבדי' להלחם עם המלכי' ולא רצה ליטול השלל כדאיתא בקרא פ' לך וודאי הי' עשי' לפנים משוה"ד וכן כתב בחי' חת"ס דמשו"ה אמרה איתת' דהו"ל לאביה תלת מאה ותמנו סרי עבדי כו' דהיינו ששם עשה לפנים משוה"ד וגם אני נפרש עפ"י דרכנו שהי' אמרה כיון שצריך לעשות לפנים משוה"ד א"כ גם אנו מחוייב' במצות סוכה אעפ"י שהיא מ"ע שהז"ג וא"כ הי' צריך להחזיר לי העצים עצמם. אמנם כיון שלא צווחה מיד בתחלת חג הסוכות דהך מעשה הי' בתוך ימי הסוכות דהא אמרה כלהו רבנן בסוכה גדולה הוי יתבי ש"מ דבתוך ימי החג הי' וא"כ אין לה קפיד' כ"כ במצוה ולכך אמר ר"כ פעית' הי' דא כלומר באמת אינו חפצה כ"כ במצוה דהרי רק עכשיו הי' צועקת ולא מעיקר' וא"כ אין לה אלא דמי עצים. אמנם באמת זה היה רק לתשוב' בעלמא לההיא סבת' אבל לפי האמת אם גם הנגזל צריך לקיים המצוה נמי אמרי' שיטול דמיו מדסת' הגמ' וכן הפוסקים:

ו וטעמא דמילת' נ"ל כיון דבאמת כל גזילה נקנית הי' להגזלן בשעת גזילה כמ"ש התוס' ריש פ' הגוזל ומאכיל דמשעת גזילה אינו כ"כ ברשות בעלים רק דמכח המ"ע דוהשיב את הגזילה צריך לקיים המ"ע ולהחזיר גוף החפץ והנה הכא מכיון שעשו חכמי' תקנה היכ' שיתבטל ממצוה שהנגזל צריך ליטול דמי החפץ אע"ג דלפעמים הנגזל צריך ג"כ גוף החפץ לצורך מצוה כמו הגזלן מ"מ כיון דבלא"ה אינו כ"כ ברשות הנגזל לגמרי לכך יש לו כח להגזלן לעכב לעצמו החפץ כדי שיוכל לקיים המצוה דמה לי אם מקיים מ"ע דסוכה או מ"ע דוהשיב את הגזילה ובפרט דמ"ע דוהשיב יוכל לקיים לאחר זמן נמי. לכך לא פלוג חכמי' בתקנתם ולא הכריחו להגזלן שיצטרך ליתן גוף החפץ לנגזל בכל גוונא אפי' היכא שהנגזל צריך ג"כ לגוף החפץ מ"ע נ"ב דאע"ג דקיי"ל דאם הנגזל תובע גוף הקור' בתוך ימי החג דצריך ליטול דמים משום דמצו' משוי' לי' קבע מ"מ אם הנגזל רוצה להמתין עד לאחר החג אע"ג שבא בתוך ימי החג מחויי' הי' לאחר החג להחזיר לו גוף העצים עצמן וזה נמי בכלל ע"ש בגמ' אבל לבתר שבע' הדר' בעיני' כלומר אע"ג דהנגזל בא תוך ימי החג מ"מ כיון שאני דוחק עליו שיסתור סוכתו א"כ ל"ש תקנתי' דמריש דמצוה משוי' לי' קבע דהא אינו מוכרח להתבטל ממצו' בכה"ג צריך להחזיר העצים עצמן וזה נ"ל ברור:

והנה בהך דמצו' משוי' לי' קבע לא שייך להקשות כיון דרק ע"י המצוה נגמר הקנין א"כ הו"ל מהב"ע דכבר כתבנו לעיל באות מ"ח בשם הפנ"י למס' ב"ק דכל היכ' שעשו התקנה ליטול הדמי' לא שייך לקרותו מהב"ע דהוי כמו שהבעלי' מקני' לו כרצונו. אמנם מדברי בעל המאור שהביא ראיה דמהב"ע אין פסול מדמכשרינן בגזל עצים ולא מפסלינן מטעם מהב"ע משמע דלא ס"ל הך סברת ואפי' בכה"ג נמי חשי' לי' מהב"ע ואפשר דאי לא ס"ל כסברת בעה"ע שאם אינו נותן הדמי' לא מקרי' גזילה שהבאתי לעיל באות נ"ו א"ש ראי' בעל המאור דליכא למימר דהוי כמו שהבעלי' מקני' לו דהיינו דווקא היכא שנותן לו דמי' משא"כ אם אפי' אינו נותן לו הדמי' נמי יצא לא שייך לומר דהבעלי' מקני' לו ושפיר הוכיח בעה"ע דלא חיישינן לטעם דמהב"ע ועי' במלחמו' שם וע' בב"י סי' תרל"ד שהוכיח דרש"י חולק על דברי בעל העיטור ולפימ"ש גם הבעל המאור לא ס"ל כדעת בעל העיטור ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה