אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער יאוש ושישנוי רשות › שער ה

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער יאוש ושישנוי רשות · שער ה

שער ד

בו נבאר בס"ד סוגי' דחטאת גזילה מס' גיטין נ"ה ע"א ומקודם נבאר שיטת ר"ת ור"י במס' גיטין שם:

א במס' גיטין אמר עולא ד"ת בין נודעה ובין לא נודע' אינו מכפרת ו"ט יאוש כדי לא קני ומ"ט אמרו לא נודע' מכפרת שלא יהי' כהנים עצבים ובדף נ"ה ע"ב שם מתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר וכו' אינו משלם תשלומי ד' וה' ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת ואי ס"ד יאוש לא קנה כרת מאי עבידתי' והקשה הר"ת מ"ט לא מקשה מגופא דברייתא דקתני והקדיש ואי יאוש ל"ק האיך חל ההקדש ועוד שאר קושי' עי' שם בתוס' מ"ט וברמב"ן ורשב"א וריטב"א שם ומתוך כך העלה ר"ת דבאמת ס"ל לעולא בכ"מ יאוש קנה רק לקרבן פסול משום מהב"ע אמנם דעת ר"י שם דאע"ג דיאוש ל"ק מ"מ ההקדש חל דבהקדש הוי יאוש ושנוי השם רק כיון דיאוש לא קנה א"כ לא חל הקנין רק ע"י ההקדש הו"ל מהב"ע ור' יהודא דס"ל יאוש קנה א"כ חל הקנין קודם ההקדש לא הוי מהב"ע וכן כתבו במס' ב"ק ס"ז ד"ה אמר עולא דכל היכא דקנה מקודם תו לא הוי מהב"ע ועי' שם ס"ו ע"ב בתוס' ד"ה ש"מ דיאוש ל"ק ושם הוכיחו דאי ס"ד דאפי' אי קנה לי' מקודם נמי הוי מהב"ע א"ב מאי פריך אביי לרבה מקרבנו ולא המול דאלמא דיאוש ל"ק דלמא לעולם יאוש קנה והא דפסול משום מהב"ע. והנה לתרץ קושי' התוס' נבאר לקמן בס"ד:

ב והנה המעיין בדברי התוס' והראשונים יראה דר"ת ור"י פליגי בתרתי לדעת ר"ת אי ס"ל יאוש ל"ק לא חל ההקדש אע"ג דבהקדש איכא שנוי השם או שנוי רשות בקרבנות שאין חייב באחריות' ולדעת ר"ת אע"ג דקנה לי' מקודם נמי הוי מהב"ע ולדעת ר"י אע"ג דיאוש ל"ק מ"מ יוכל להקדיש אחר יאוש משום שנוי השם וכן ס"ל לר"י דאי קנה מקודם עשיית המצוה תו לא חשיב מהב"ע. ונראה להסביר פלוגתת' מקודם מ"ט ס"ל לר"ת כיון דיאוש ל"ק לא חל ההקדש אע"ג דהוי שנוי השם דהענין היא כך דהנה הא פשיטא דקודם יאוש לא חל ההקדש ולא מקרי שנוי השם כמ"ש התוס' ס"ז ע"א ד"ה הא לאו דאם ליכא יאוש אין כאן שנוי השם ועי' היטב במלחמות פרק הגוזל ומאכיל בסוגי' דנטלו מוכסין וצ"ל דלאחר יאוש ה"ט דחל שנוי השם ולכך יוכל להקדישו דלאחר יאוש אע"ג דאינו קונה מ"מ לא הוי רשות הבעלים ראשונים על החפץ דיאוש אע"ג דל"ק מ"מ סילוק רשות בעלים הוי ולכך יוכל להתפס עליו ההקדש ע"י שנוי השם אמנם ר"ת ס"ל דאי אמרי' יאוש ל"ק אכתי לא נפיק מרשות בעלים כלל כדמשמע מלשון הגמ' ס"ז ע"ב ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש וא"כ כמו דלפני יאוש לא מהני ההקדש דלא מקרי שנוי השם כלל ה"נ לאחר יאוש אי ס"ל דל"ק לא מקרי שנוי השם וכבר הארכנו לעיל בפרקים הקודמי' בס"ד אי יאוש מקרי סילוק רשות עכ"פ או דלגמרי היא ברשות בעלים כמו לפני יאוש ויצא לנו דלר"ת אפי' לאחר יאוש נמי הוי ברשות בעלים ולכך אין חל ההקדש אע"ג דהוי שה"ש דכיון דהי' ברשות בעלי' לא נתפס השה"ש כלל והוי לגמרי כמו לפני יאוש דכ"ע מודי דלא מהני ההקדש ה"נ לאחר יאוש לר"ת ועי' בחי' מהר"ם למס' סוכה שעמד ג"כ בזה מ"ט ס"ל לר"ת דלא חל ההקדש כיון דאיכא שה"ש ולפימ"ש נתגלה לנו סברתו דכיון דלאחר יאוש נמי הי' ברשות בעלים לא מקרי שה"ש כמו לפני יאוש ודו"ק:

ג והנה קשה לי טובא לשיטת ר"ת דאי ס"ל יאוש ל"ק גם ההקדש אינו חל אע"ג דהוי שה"ש א"כ במס' ב"ק ס"ח ע"ב דפריך ר' יוחנן על ר"ל דס"ל דלאחר יאוש כי טבח ומכר אינו חייב בתשלומי ד' וה' משום דשלו הוא טובח ופריך מברייתא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם תשלומי ד' וה' ואימת אי לימא לפני יאוש מי קדוש וע"כ לאחר יאוש וטעמא דהקדש דכי קטבח דהקדש קטבח וכו' ואס"ד יאוש קונה אמאי משלם ע"ש בסוגי' והנה א"כ קשה טפי על ר' יוחנן מ"ט לא הקשה לנפשי' איך חל ההקדש דהא ר' יוחנן ס"ל להדי' יאוש אינו קונה ולר"י ליכא לתרוצי כמו לעולא ועיין מס' ב"ק קט"ו ע"א שם ג"כ ס"ל לר' יוחנן יאוש אינו קונה וא"כ לדעת ר"ת דס"ל יאוש אינו קונה גם ההקדש לא חל א"כ קנה לי' מהך ברייתא גופי' דמקשה על ר"ל מאי אירי' הקדיש אפי' לא הקדיש כמי תקשי לנפשי' איך חל ההקדש והיא קושי' גדולה ונראה דהנה לכאור' י"ל מטעם אחר דההקדש חל דמכיון שהבעלי' יודעי' שהגנב הקדיש הבהמה נימא דמסתמ' ניח' להו לבעלים להקנות הבהמה לגנב כמה שהקשו האחרונים ג"כ בסוגי' דאוונכרי מטעם דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' וכאן באמת לא יהי' שום פסידא להבעלים במה שיקנו אותו לגנב דהא אפי' אם הגנב יקנה הבהמה הדמים יהי' חייב לשלם וגוף הבהמה ב"כ וב"כ יפסידו הבעלים דהא אי נימא דההקדש לא חל יהי' חולין שנשחטו בעזרה ואסור בהכא ובפרט לר' יוחנן ס"ל דאסור מה"ת חולין שנב"ע עיין מס' ב"ק ע"ב ע"א תוס' ד"ה לימא וא"כ כיון דליכא שום פסידא לבעלים במה שיקנו הבהמה לגנב אמאי לא נימא דמסתמ' מקני לו הבהמה דמכיון שהקדיש מסתמ' ישחוט בעזר' ואם לא קנה יהי' חולין שנב"ע ולא יוכלו הבעלים להנות מגוף הבהמה ומקני לו הבהמה כדי שלא יהי' חולין בעזרה ויקיים המצוה והוא ישלם לבעלי'. אמנם אחר העיון ליתא דהא הבעלים מסתמא אינם רוצים להקנות לו כדי שיצטרך לשלם תשלומי ד' וה' דאם יקנו לו הבהמה לא יתחייב בתשלומי ד' וה' לכך אמרי' דמסתמ' אינם מקנים לו כדי שיתחייב בתשלומי ד' וה' ואם יקנו לא יתחייב (ובמקום פסיד' ל"א ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוניה) אמנם לפי מאי דמסקינן במס' ב"ק ע"ב ע"א דמאן דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לא משכחת תשלומי ד' וה' בשחט חולין בעזרה רק היכא ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים דאלא"ה ששחט בה פורת' אחסר' לי' משום חשנב"ע ואידך כי קטבח לאו דמרי' קטבח ע"ש וא"כ הדק"ל אמאי לא נימא דהבעלי' מקנים לו הבהמה כדי שיחול ההקדש ויקיים המצוה דהא אפי' אם לא יקנו לו יאסור עליו משום חשנב"ע דהגנב מכיון שהקדיש הבהמה מסתמא ישחטנה בפנים ואם לא יקנו לו יהי' חשנב"ע ול"ל דאינם מקני' לו כדי שיתחייב בד' וה' דהא ב"כ וב"כ לא יתחייב משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמנם היינו דווקא לר' יוחנן דס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף שפיר אמרינן דההקדש חל אע"ג דיאוש אינו קונה מ"מ הבעלי' מקני' לו דליכ' פסידא לבעלי' במה שההקדש חל דמכיון ששחט הבהמה אם לא יחול ההקדש יהי' חשנב"ע וא"כ מתורץ קושייתינו על ר"ת דהנה במס' גיטין אזיל הגמ' אליבא דרבא דאיהו פריך שם לעולא דסבר יאוש ל"ק והקשה ר"ת שפיר ו"ט לא פריך איך חל ההקדש כלל דלרבא ל"ל דהקדש חל דניחא להו לבעלים שיחול ההקדש דאם לא יהי' הקדש יהי' חשנב"ע דהא רבא ס"ל אינו לשחיט' אלא בסוף וא"כ אפי' אם יהי' חולין שנב"ע יהי' חייב בד' וה' וא"כ מסתמ' לא ניחא להו לבעלים להקנות לו דהא אם אמרי' דיקנה לו יפטור מד' וה' ולכך אמרינן דאינו מקנה לו וממילא חייב בד' וה' ולכך הקשה ר"ת שפיר איך חל ההקדש. אמנם כן ה"ד לרבא דס"ל במס' זבחים ל' ע"א אינו לשחיטה אלא בסוף וא"כ אמרינן דאע"ג שהקדיש לא ניחא להו לבעלים כהקדישו ואינם מקנה לו שיחול ההקדש כדי שיתחיי' בד' וה' אמנם לר' יוחנן דס"ל ישנה לשחיטה מוע"ס וא"כ בלא"ה יפטור ד' וה' ממילא אמרינן דהקדש חל שפיר דמכיון שהגנב הקדיש יודעי' הבעלי' דמסתמ' ישחטנה בעזר' ואם לא יחול ההקדש יהי' חשנב"ע וב"כ וב"כ לא יהנו מגוף הבהמה וגם לא יתחייב בד' וה' כמסקנת הסוגיא שם אם לא ששחט בחוץ וגמר בפני' וזה לא שכיח וא"כ אמרינן דהבעלים מקני' לו הבהמה כדי שיחול ההקדש ולכך נקנו הקדש אבל לר"ל דיאוש קונה מאי ארי' הקדיש אפי' לא הקדיש נמי. אמנם לר"י שפיר חל ההקדש אע"ג דיאוש אינו קונה דמסתמ' ניחא להו לבעלי' כמ"ש ודו"ק ויבואר עוד בס"ד ובעיקר הסברא דההקדש חל מכח דניחא להו לבעלים כיון דב"כ וב"כ לא יוכלו להכות מגוף הבהמה משום חשנב"ע אע"ג דלכאורה אפש"ל דכיון דלא הוי ברשות הבעלים להקדיש ה"כ לא מהני היכא שהגזלן הקדישו אע"ג דלהבעלים ניחא הנה בב"ש באה"ע סי' כ"ח סעיף ה' כתב להדי' דהא דאמר ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינו יכולים להקדישו היינו כל אחד לבדו אבל ברצוי שניהם כלומר הגזלן והנגזל חל ההקדש וא"כ א"ש סברתינו הנ"ל דאע"ג דיאוש אינו קונה מ"מ אמרינן דההקדש חל מטעם דנימא להו לבעלים ועיין היטב בס' אבני מלואים לש"ה סי' כ"ח ס"ק י"ג שהאריך בזה אי מהני מה דניחא לנגזל אע"ג שאינו ברשותו. מ"מ שיטת ר"ת מתישבא שפיר דאיהו שפיר מצי סבר כמ"ש דלר"י כיון דס"ל ישנה לשחיטה מוע"ס וא"כ אם נימא דהבעלים אינם מקנים לו נמי פטור מד' וה' לכך אמרינן דהבעלים מקנים לו כמ"ש ודו"ק היטב:

נבאר בס"ד שקלא וטרי' דגמ' בסוגי' דגיטין נ"ה (ד) במתני' שם איתא דעשו תקנה בחטאת הגזולה שלא נודע' לרבים שיהי' מכפר מפני תיקון המזבח ופליגי עולא ור"י דעולא ס"ל דהתקנה היה שיהי' מכפר בלא נודע' דמה"ד אפי' בלא נודע נמי אינו מכפר משום שיאוש ל"ק ור"י ס"ל דאדרבא התקנה היתה שבנודע' לא יהי' מכפר והנה הר"מ פ"ה מהלכות איסורי מזבח הביא נמי טעמא דנודע אינו מכפר שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והקשה שם הכ"מ דמשמע דס"ל כר"י דיאוש קני והא הר"מ ס"ל דיאוש לא קני ותירץ הכ"מ שם דכיון דמסקינן דאוקמי רבנן ברשותי' לכך קני והקשה הלח"מ פי"ח מהלכות מעשה הקרבנות אמאי לא תירץ בפשיטות דאע"ג דיאוש ל"ק מ"מ חל ההקדש משום יאוש ושה"ש וז"ל הר"מ פ"ה מהלכ' איסורי מזבח הלכה ז' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול וכו' ואם נתיאשו הבעלי' הקרבן כשר ואפי' היה חטאת שהכהנים אוכלי' את בשרה ומפני תקנת המזבח אמרי שהחטאת הגזילה אם נודע' לרבים אינו מכפרת אע"פ שנתיאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ובראב"ד שם משיג עמ"ש הר"מ ואפילו חטאת וכתב הראב"ד אין זה אפילו ובאמת קשה דהא בין אי הטעם שלא יהיו כהני' עצבים א"כ דווקא חטאת ולהטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות נמי חטאת טפי כשר מעולה דבחטאת ליכ' אכילת מזבח כ"כ ובפי"ח ממעה"ק הלכה י"ד כתב הר"מ וז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידו ברשותו כדי לחייבו כרת משעה שהקדיש' והיא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינו קדוש' עכ"ל והקשה הלח"מ שם דהא כיון דמשמע מדברי הר"מ באיסורי מזבח דפסק כר"י דלענין הקדש קני מדינ' א"כ לא צריך לטעמ' דאוקמי' רבנן ברשותי' והנה קשה על הרמב"ם בתרתי חדא מ"ט פסק כר"י כיון דס"ל יאוש לא קנה שנית כיון דנקט כר"י א"כ לא צריך כלל לטעמ' דאוקמ' רבנן ברשותי':

ה וליישב כ"ז נראה לי דהנה לכאור' יש לעיין דהא בין לר"ת ובין לר"י יש כאן משום מהב"ע אליבא דעולא א"כ מאי מהני לן בזה תקנת' דרבנן הא מ"מ כיון דלא קנה רק אחר יאוש ולולא שהקדיש לא היו החכמים עושי' תקנה א"כ הו"ל מהב"ע ועיין בחי' פנ"י למס' ב"ק ס"ז ע"א בתוס' ד"ה אמר עולא שהרגיש קצת בזה ב' יל"ד בפרש"י דבכולא שמעת' בתקנת' דמתני' אליבא דעולא לא הזכיר רש"י כלל משום הפקר ב"ד רק לאחר שהקשה רבא כרת מאי עבידתי' ותירץ אוקמי' רבנן ברשותי' פרש"י משום הפקר ב"ד והא לכאור' גם בעיקר התקנה במתני' דחטאת גזילה מכפרת נמי ע"כ משום הפקר ב"ד. ג' בדברי רבא דפריך לעולא ואי ס"ד יאוש ל"ק כרת מאי עבידת' ותירץ משום דאוקמי' רבנן ברשותי' וכי לא ידע מתקנת' דמתני' כיון דתקנו שחטאת הגזילה יהי' מכפר ממילא הוי ראוי לבא לפנים ומחייב עלי' בחוץ וע"כ דס"ל כיון דרק מדרבנן תקנו אינו בדין שיחייב עלי' כרת א"כ אמאי ניחא לי' לבתר הכי במאי דמשני אוקמי' רבנן ברשותי' הא מ"מ כיון דלא הוי אלא מדרבנן אמאי יחייב כרת מדאו' וכבר כתבו בזה האחרונים שיש ראי' מסוגי' דהכא דדרבנן מהני לדאורי' נמי עיין בספר מלא הרועי' ובסו"ה טור האבן סי' י"ח ד' ברש"י ד"ה אוקמי' רחמנא ברשותו וז"ל ברשו' גנב אם הקדיש' שיחול עליו הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכא דאוקמי' ברשותי' לענין כפרה וקנס היא דקנסות והפקר ב"ד הפקר וקדשה עכ"ל משמע מזה שהתקנה ראשונה היתה שיהי' ברשותו רק לענין כפרה רק אח"כ ראו חכמים לעשות תקנה שגם לענין שחוטי חוץ יהי' ברשותו מכח הפקר ב"ד משמע דלענין התקנה שיהי' שלו לכפרה אין צריכין כלל לטעמ' דהפקר ב"ד וזהו תימא. ה' אמר רבא הא וודאי קמיבעי' לי כי אוקמי' רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה והא במתני' נמי כי עשאו התקנה שיהי' מכפר ע"כ צ"ל דאוקמי' ברשותי' א"כ במתני' נמי איכא למיבעי' אי אוקמי' משעת גניבה או משעת הקדישה ועוד מאי קאמר הא וודאי:

ו וליישב כל אלו הדקדוקי' נ"ל דהענין הוא רק עפ"י מ"ש לעיל באות ל"ד דכל היכא שהגנב הקדיש הבהמה אזי אמרינן דהבעלי' מקנים לו הבהמה דב"כ וב"כ לא יחזור גוף הבהמה לבעלים מכיון שהקדישה מסתמא ישחטנה בפנים והדמי' מחוייב לשלם אפי' אם מקנה צו הבהמה וא"כ איכא פסיד' לבעלים ולכך חל ההקדש (ואע"ג שכתבנו לעיל בשיטת ר"ת דלמאן דס"ל אינה לשחיט' אלא בסיף א"כ לא ירצו הבעלים להקנותה לו שיתחייב בד' וה' מ"מ י"ל דהא כיון שיש ביד הגנב לפטור עצמו מוד' וה' בלא"ה ע"י הודאה א"כ לא קפדי הבעלים להקנות לו ועיין לענין מוד' בקנס ואח"כ באו עדי' מס' ב"ק ע"ה ע"א) ולפי"ז אפש"ל דמעיקר' במתני' א"צ לכלל לתקנת' דרבנן משום הפקר ב"ד רק דאמרינן דאנן סהדי דניחא לי' שהגנב או הגזלן יקנה הבהמה כיון דאם לא יקנה לו יהי' חשנב"ע לכך אמרינן דניחא לי' להקנות לו גוף הבהמה וממילא לא קשה דהא מ"מ הו"ל מהב"ע כיון דרק ע"י שהקדיש הו"ל ברשותי' דז"א דהא כיון דאמרינן דמכח רצון הבעלים הוי ברשותי' ממילא ליכא משום מהב"ע והא למה זה דומה למי שגזל בהמה מחבירו ואח"כ מכרו לו הבעלי' או נתנו לו במתנה דפשיטא דלא הוי מהב"ע וא"ש נמי מה שר"ש לא הזכיר כלל מעיקר' במתני' ובעולא משום הפקר ב"ד דבאמת א"צ כלל לתקנת הפקר ב"ד רק דחכמים ירדו לסוף דעת הנגזל דבכה"ג הקדיש הגזלן ושחט דניחא לי' לבעלים שיהי' ההקדש חל וא"ש נמי דהשתא פריך רבא שפיר מהך דבחוץ ענוש כרת דבאמת הוי ידע דאי הוי שלו מדרבנן מהני נמי לענין דאורייתא שיחייב כרת בחוץ רק הכא אמרינן כיון דלעולא הי' של הגזלן לא מתורת יאוש שיהי' קונה ע"י יאוש רק דאמרינן דמסתמא ניחא לי' לבעלי' שיקנה הגזלן וא"כ היינו דווקא היכא דשחט בפנים דאז ניחא לי' לבעלי' ולגזלן שיקנו דלבעלי' ניחא שלא יהי' חולין בעזרה וב"כ וב"כ לא שוה מידי ולגזלן וודאי ניחא שיהי' לו כפרה ג"כ אמנם היכא דשחט בחוץ דאז הבעלים אינם רוצים לתקנות לו דהא עדיפ' טפי שלא יהי' הקדש שלא יאסור משום שחיט' חוץ וגם הגזלן מסתמ' אינו רוצה לקנות כדי שלא יתחייב כרת והוי כמה דאמרינן מס' ב"ק ס"ו זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות ופריך רבא שפיר אי ס"ר יאוש לא קני כרת עבידתי' דאע"ג דחכמים עשו תקנה מפני תיקון המזבח שיהי' של הגזלן מ"מ היינו דווקא היכא שנשחט בפנים כמ"ש דאז ניחא לי' לגזלן ולבעלים משא"כ היכא ששחט בחוץ וע"ז משני אוקמי' רבנן מעיקר' נמי לאסא הושענ' קרי לי' עכ"ל הגמ'. רש"י בד"ה וקרקע אינו נגזלת כלומר אינה קנוי' לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעלים הי' וכו' אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו הלכך לגזזות הן מן המחובר ויתנהו לכם שיהיו הן הגזלני' ואתם לוקחים אותה מהם והבעלים נתיאשו כבר מכל הפירות והוי יאוש אצלם ואח"כ היא משתנה מרשותן לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני ואי נמי קני מהב"ע היא אם אתם תחתכוה מן המחובר תהי' אתם גוזלי' והקשה המהרש"א לדעת רש"י דאפי' אי יאוש קונה הו"ל מהב"ע א"כ מאי פריך ולקבי' בשנוי מעש' או שנוי השם הא מ"מ יהי' מהב"ע ותירץ דבשלמא בקנין יאוש כיון שבזה שחותך מן המחובר הוא גוזל הו"ל מהב"ע משא"כ בשנוי מעשה או שנוי השם כיון שכבר גזלו ביאוש קודם הקנין דשנוי מעשה או שה"ש לא הוי מהב"ע ומ"מ תוס' לא ס"ל כלל לפרש"י דכל שקנה מקודם המצוה לא הוי מהב"ע עי' במהרש"א ולכאורה י"ל דרש"י נמי מודה לסברת התוס' דכל שקנה מקודם ביאוש תו לא מפסל משום מהב"ע אמנם היינו בדיעבד אבל הכא לכתחלה קפדינן אפי' בכה"ג שקנה מקודם. ועיין בלבוש סי' תקפ"ו שהביא נמי גבי שופר דלכתחלה פסול גזול משום מהב"ע מוכח דאפי' היכא דאינו פסול מדינ' מ"מ לכתחלה פסול. ובעיקר דברי רש"י מה שדחקו לפרש דר"ה ס"ל יאוש קני וצ"ל הטעם משום מהב"ע נ"ל דרב ס"ל להדי' מס' ב"ק ס"ז ע"ב דיאוש קונה ור"ה תלמודי' דרב ולכך לא ניחא לי' לפרש אליבא דר"ה דיאוש אינו קונה לכך הוצרך לפרש משום מהב"ע ולכתחלה קפדינן אפי' בכה"ג שכבר קנה קודם המצוה. ולפי מ"ש לעיל באות מ"א דלר"ת דס"ל דהוי מהב"ע אפי' שקנה מקודם הי' רק משום דאי ס"ל שיעבוד' דאורייתא וחייב עדיין לפרוע הדמי' אפי' לאחר קנין לכך חשי' מהב"ע וא"כ הכא דלא שייך שיעבוד' דאורייתא דהא ליכא חיוב תשלומין כיון דאינו יודע ממי נגזל הקרקע ובפרט דלא הוי רק ספק גזל כמ"ש להדי' הרשב"א בשו"ת סי' תתקס"ח והריב"ש סי' רע"ג וא"כ בוודאי הול"ל דכל שקנה כבר לא הוי מהב"ע וע"כ צ"ל כמ"ש דרש"י נמי לא קאמר רק דמ"מ לכתחלה יש להקפיד אפי' בכה"ג. והא דפריך ולקני' בשנוי מעשה ולא אמרי' דמ"מ לכתחלה יש לעשות באופן שלא תהי' שום עבירה עם המצוה יבואר בדברינו בס"ד:

ב הפנ"י הקשה קושי' עצומה מאי פריך ולגזזו אינהו הא סוף סוף עדיף שלא יחתוך הישראל שלא יהי' הוא הגזלן ותירץ דבאמת איסור גזילה אין כאן דרק מיעוט' דמיעוט' הוא לחוש שאותו הקרקע היא גזילה בידו רק לחומרא בעלמא שלא יבא אדם ויערער ויהי' למפרע מהב"ע וא"כ פריך שפיר ולקני' בשנוי מעשה דאז בוודאי קונה ותו ליכא משום מהב"ע וא"כ לפי"ז יפה כתב רש"י דאפי' למ"ד יאוש כדי קונה אפ"ה מידי חשש מהב"ע לא נפיק דשמא יבא ויערער ולומר שלא נתיאש עי"ש. והנה באמת דבריו מוכרחי' דמצד איסור גזל ע"כ ליכא דא"כ הי' לר"ה לומר גם ללוקחי' אחרים שלוקחי' איזה דבר מחובר מן הנכרי שלא יחתכו הם בעצמם א"ו דמשום איסור גזל אין לחוש כיון דלא הוי רק ספיקא, ובפרט לפימ"ש התומים בקיצור תקפו כהן דספק גזל לא אסרה תורה וע"כ דרק לענין מצוה החמירו. ועיין בס' כפ"ת שכתב ג"כ דאע"ג דדעת הרמ"א בחו"מ סי' שנ"ח דבספק גניבה מהני אפי' שנוי החוזר לקנות מ"מ הכא לענין מצוה החמירו. אמנם דבריו של הפנ"י מרפסן אגרא כיון דחיישי' שיבאו הבעלי' ויאמרו שלא נתיאשו א"כ מאי מהני לן כלל התקנ' דיגזזו אינהו ויהי' יאוש בעלי' בידיהו ושנוי רשות בידן ודלמא יבאו הבעלים ויאמרו שלא נתיאשו וא"כ לא יהי' רק שנוי רשות בלא יאוש ולא מהני כלום. וא"כ לא הועיל לנו ר"ת כלום בתקנתו דמדינא לא היה צריך לחוש כלל. ומחששא בעלמא בלא"ה לא יצאנו כיון דאיכא חששא לומר שהבעלים לא נתיאשו ושנוי רשות בלא יאוש מהני:

ג ונראה לפרש כל הסוגי' לפרש"י שכתב משום מהב"ע והיינו עפ"י דרכו של הפנ"י דאיכא חששא לכתחלה דהענין היא כך דהנה התוס' האריכו דבנשתקעו שם הבעלים מהני יאוש אפי' בקרקע והכפ"ת הביא ראי' מסוגי' דידן דאפי' בנשתקעו לא מהני יאוש דאלא"ה לא היה לר"ה לחוש לאוונכרי דמסתמ' נשתקעו שם הבעלים ומ"ש הפנ"י דחיישינן שמא לא נשתקעו שם הבעלים רק מפני אימתו של העכו"ם אין לו תובעין היא דחוק ומסתבר כמ"ש הכפ"ת דר"ה ע"כ ס"ל דאפי' בנשתקעו לא מהני יאוש בקרקע. הגם דהר"מ פ"ה מהלכות כלאים הלכה י"א והמחבר ביו"ד סי' רצ"ה פסקו להדי' דבנשתקעו יש יאוש בקרקע נמי מ"מ ר"ה וודאי ס"ל דבכל ענין אין יאוש לקרקע אפי' בנשתקעו שם בעלים כמ"ש הכפ"ת וכן משמע מלשון רש"י כאן שכתב אינה קנוי' לגזלן בשום יאוש כלומר אפי' בנשתקעו שם בעלים לא מהני ועיין מס' ב"ב מ"ד ע"א בתוס' ד"ה ודווקא ועיין בריב"ש סי' ר"צ. וראיתי בס' כפ"ת שכתב וז"ל ולכן נ"ל אם יבא מעשה לידינו בגזלן שגזל קרקע מישראל ונשתקעו שם בעלים ומכר הגזלן הקרקע לאחר אין יכול בעל הקרקע להוציאו מיד הלוקח די"ל דיאוש מהני בנשתקעו שם הבעלים וספיקא דדינא הוי וי"ל היכא דקיימא ארעא תיקום או אפשר דהלוקח הוא המוציא דמסתמ' מוקמי' ארעא בחזקת מרא קמא עכ"ל. הנה מדברי קדשו יש להוכיח דאי ס"ל דחזקה דהשתא כלומר היכא דקיימא ארעא ברשות מי שהוא עכשיו בידו הוי נמי חזקה א"כ לא מוקמי' הקרקע בחזקת בעלים הראשונים ומהני יאוש בנשתקעו שם בעלים אמנם אי אמרי' דחזקה קמייתא עדיפ' לא מהני יאוש. ונ"ל דהענין היא כך דוודאי רוב פעמים מיאשו הבעלים אפי' בקרקע היכא דנשתקע שם הבעלי' דהא יהי' קשה להוציא רק מ"מ כיון שטוען ברי לי שלא נתיאשתי אמרי' סמוך מיעוט' לחזקה ואיתרע לה רובא וממילא הוי ספק השקול וא"כ ממילא יש לדון איזה חזקה עדיפ' אם חזקה מי שהוא מוחזק עכשיו בקרקע או חזקה מי שהיה שלו מכבר דהיינו חזקת מר"ק ועיין מס' ב"ב ל"ב ע"ב תוס' ד"ה והלכת' שהביאו נמי הך חזקה במי שהקרקע עכשיו אצלו ע"ש. ונראה דזהו תלי' בהך סברא דאי אמרי' דענין חזקה ורוב היא מצד הסבר' א"כ בוודאי חזקת מרא קמא עדיף טפי ממי שהוא מוחזק עכשיו דהא לאותו שהיה מוחזק כבר ידעינן בבירור שפ"א היה שלו בוודאי ואין להוציא ממנו רק היכא שידעינן שבוודאי נתיאש אמנם אי אמרי' דענין חזקה ורובא היא רק מכח גזה"כ א"כ אין לעשות מעשה להוציא ממי שהי' מוחזק עכשיו כיון דכל ענין חזקה היא רק שלא יבא הדבר לתכלית ההפלגה כמ"ש הר"מ בפי' המשנה פ"ט מס' נזיר והארכתי בזה בקונטרס החזקות שלו בס"ד א"כ למה לנו להכניס עצמנו להוציא ממי שהיא מוחזק עכשיו. והנה ידוע מ"ש הפלתי סי' ס"ג ובס' שערי תורה דמאן דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ס"ל דרוב היא מתורת וודאי וא"כ י"ל דה"נ חזקה היא בתורת וודאי והנה ר"ה הי' תלמודי' דרב ורב ס"ל הולכין בממון אחה"ר וא"כ ר"ה נמי מסתמ' הכי ס"ל ובפרט לפימ"ש הפנ"י במס' כתובות י"ב דמאן דס"ל בו"ש ברי עדיף ס"ל הולכין בממון אחר הרוב וא"כ ר"ת דס"ל להדי' בו"ש ברי עדיף ס"ל הולכין בממון אחה"ר וס"ל דרוב היא בתורת וודאי וה"ה חזקה נמי לכך שפיר ס"ל דיאוש לא מהני אפי' בנשתקעו דאם הבעלים יטענו שלא נתיאשו מוקמי' בחזקת מר"ק ולא ביד מי שהיה מוחזק עכשיו כיון דחזקה היא בתורת וודאי. ובהכי א"ש הא דהשמיטו הפוסקים דינא דאוונכרי ועיין בש"ע או"ח סי' תרס"ד שם הביא בשם יש מי שאומר וע"ש בט"ז ס"ק ו' ולהנ"ל א"ש כיון דאנן קיי"ל אין הולכין בממון אחה"ר א"כ רובא נמי היא רק בתורת ספק ומכ"ש חזקה דלא הוי אפי' כי רובא וודאי היא רק בתורת ספק וא"כ מהני יאוש אפי' בקרקע וכל דלא דמינן כלל אם היא גזולה מסתמא נשתקעו שם בעלים ממנה כמ"ש להדי' הכפ"ת וא"כ אפי' אם יערערו הבעלים יהי' הקרקע במי שהוא מוחזק עכשיו וא"כ לא הוי כלל ברשות הבעלים ראשונים וא"כ ל"ש דינא דאוונכרי לדידן:

ד ובזה מתורץ מה שתמהו המפורשים על פרש"י דגזלי ארעת' מישראל נינהו והא גזל העכו"ם ג"כ אסור מה"ת ובפרט ר"ה הכי ס"ל מס' ב"ק דגזל עכו"ם אסור עיין בחי' פנ"י. והנה במג"א סי' תרל"ז ס"ק ג' כתב דבגזל עכו"ם אע"ג דאסור מ"מ ל"ש מהב"ע ובחי' חהס"ו לפרק לולב הגזול מסביר דבעכו"ם אינו בתורת השבה אע"ג דגזילו אסור א"כ לא הוי מהב"ע רק בישראל דבשעת קיום המצות עושה איסור כיון שצריך להשיב ע"ש. אמנם לפימ"ש נכון הדבר בס"ד דהנה השטמ"ק סוף פ' מס' כתובות הביא בשם הרבה ראשונים דבעכו"ם ל"ש חזקת ממון ע"ש וא"כ פשיטא דבעכו"ם כל היכא שנשתקעו שם בעלים הראשונים ממנו לא מוקמינן בחזקת מרא קמא. ונ"ל אפי' או גזל עכו"ם אסור מה"ת י"ל דהיא רק משום חילול השם ועיין בס' מחה"ש סי' תרל"ז ס"ק ג' וא"כ בכה"ג בנשתקעו שם בעלים ממנו ל"ש תו חילול השם ואין מחזירין לו ולא גרע מהפקעת הלואתו דמותר וה"נ מה דלא נוקמא בחזקה מרא קמא בזה לא יהי' חילול השם ואפשר נמי דמדינא לא מוקמינן בחזקת מרא קמא אצל הנכרי דדיני חזקות לא שייכי לגבי' נכרי וא"כ הכא בדינא דר"ה כיון דכבר נשתקעו שם בעלים א"כ ליכא איסור' לגבי נכרי רק אצל ישראל כיון דסוף סוף מוקמי' בחזקת מרא קמא אם יאמר שלא נתיאש לכך חיישינן ולכך יפה פרש"י מישראל דבנכרי ליכא חששא כיון דנשתקעו שם בעליו וחזקת מרא קמא לא שייך לגבי נכרי ודו"ק היטב: (ה) ומעתה נחזור לענין הראשון הנה בתך אסא אי יטענו הבעלים שלא נתיאשו מן הקרקע א"כ ההדס נמי הי' ברשות הבעלים הראשונים מכח חזקת מרא קמא. אמנם כן היינו דווקא בעוד שההדס הי' אצל מי שחתך אותו מן הקרקע שייך חזקת מרא קמא לגבי' הדס נמי משא"כ אם ההדס הי' כבר ברשות אחר א"כ אע"ג דלענין גוף הקרקע מהני חזקת מרא קמא אם יטענו שלא נתיאשו מ"מ לענין ההדס כיון שהי' כבר ברשות אחר לא מהני חזקת מרא קמא של הבעלים ודומה לזה מצינו במג"א סי' תס"ז דאין מחזיקין ממקום למקום וא"כ ה"נ לא מהני חזקת בעלים לאפוקי ההדס מרשות מי שהיא עכשיו בידו כיון שהוא לא חתכו מן המחובר וחזקת בעלים הי' רק על הקרקע ועל מה שגדל בו בעוד שהי' ברשות הראשון וז"ש רש"י וז"ל ואח"כ הי' משתנה מרשותן לרשותכם עכ"ל כלומר שעכשיו שהי' ברשות אחר לא מהני חזקת בעלים הראשונים והוי כמו ממקום למקום דאין מחזיקין וא"כ ל"ק מה שהקשינו על הפנ"י דסוף סוף אם הבעלים יטענו שלא נתיאשו לא יהי' רק שנוי רשות לחודא ולא קנה דזהו אינו דכיון שהי' כבר ברשות אחר לא יהיו נאמנים לענין ההדס לומר שלא נתיאשו דכל שיצא מרשות הראשון לא מהני תו חזקת מרא קמא דידהו דעיקר מה שיהיו נאמנים לומר לא נתיאשו הי' רק משום חזקת מרא קמא ומאחר שהי' כבר ברשות אחר לא מהני חזקת מרא קמא על ההדס ודו"ק היטב. וממילא פריך שפיר הגמ' ולקני' בשנוי מעשה דבס"ד דלא ידעינן דהוי שנוי שחוזר וא"כ הוי כחפץ אחר כמ"ש התוס' מס' ב"ק ס"ה ע"ב וא"כ ממילא תו ליכ' חזקת מרא קמא ושפיר נפיק בי' ומשני דהוי שנוי החוזר וממילא לא קשה קושי' התוס' ד"ה שנוי דהא מדרבנן עכ"פ קני דשנוי אע"ג שקונה מ"מ לא הוי כחפץ אחר כיון שחוזר לבריתו וא"כ באמה או שיהי' מהב"ע לפירוש שני של רש"י או דמוקמי' בחזקת בעלי' הראשוני' ויהיו נאמני' לומר שלא נתיאשו. וא"ש נמי לשיטות הפוסקים שהביא המחבר בחו"מ סי' שס"א דשנוי החוזר עם יאוש קונה א"כ מאי משני דהוי שנוי החוזר הא מ"מ עם יאוש מהני ולפימ"ש א"ש דהכא משני הגמ' דחיישינן שיאמרו שלא נתיאשו ויהיו נאמני' מכח חזקת מרא קמא רק אי הוי שנוי גמור ליכא חזקת מר"ק דהוי כחפץ אחר אמנם כיון דהוי שנוי שחוזר לא הוי כחפץ אחר וא"כ איכא חזקת מרא קמא ויהיו נאמנים לומר שלא נתיאשו וא"כ לא יהי' רק שנוי החוזר בלא יאוש ולא מהני ולכך ציוה להם ר"ת שהעכו"ם יגזזו ואח"כ יצא ההדס לרשות אחר וא"כ אפי' אם יטענו הבעלים שלא נתיאשו לא יהיו נאמני' לגבי' ההדס כיון שהי' כבר ברשות אחר כבר לא מהני חזקת מר"ק לדבר שהי' ברשות אחרים וא"כ שפיר נפיק בהו מדינא בלא שום חשש וכן מאי דפריך ולקני' בשה"ש נמי כוונת קושי' הגמ' הי' כך דכיון דכבר איכא שה"ש ל"ש חזקת בעלים הראשוני' כיון דנשתנה לשם אחר ומשני מעיקר' נמי לאסא הושענ' קרי לה וא"כ חל חזקת בעלים הראשונים גם לגבי ההדס בעוד שהי' אצל מי שחתך ההדס מן הקרקע ולכך בעינן שנוי רשות ודו"ק היטב:

ו ומ"ש רש"י והבעלים נתיאשו כבר מכל הפירות נ"ל דכוונתו לתרץ קושי' התוס' בד"ה כי גזזו דהוי יאוש שלא מדעת דהבעלים לא ידעו אימת נגזז. ולכך כתב רש"י דהבעלים נתיאשו מכבר כלומר בשעה שנגזלה הקרקע מאתם נתיאשו עכ"פ מן הפירות רק דהיאוש לא מהני ומכיון שנחתך מן הקרקע ממילא מהני יאוש למפרע ולא הוי יאוש שלא מדעת ודו"ק מ"מ לענין החששא שמא יטענו שלא נתיאשו כמ"ש הפנ"י בעינן נמי שנוי רשות כמ"ש ודו"ק היטב כי מתורץ על זה הדרך כמה קושיות א' מ"ט השמיטו הפוסקי' דינא דאוונכרי ב' מ"ט נקט רש"י מישראל. ג' מאי פריך ולקני' בשנוי מעשה כיון דהוי מהב"ע ד' מאי משני שנוי החוזר לשיטת הפוסקים דשנוי החוזר עם יאוש קני ולדרכנו מתורץ הכל בס"ד דוק ותשכח כי מיושב עוד כמה דקדוקי' בס"ד:

נבאר בס"ד סוגי' הגמ' לשיטת התוס':

ז הנה לפירש התוס' אזיל כל שקלא וטרי' דסוגי' אי אמרינן דקני או לא ור"ה סובר דיאוש כדי לא קני ולכך בעינן שנוי רשות. ופריך הגמ' ולקני' בשנוי מעשה ומשני שנוי החוזר והנה התוס' הקשו הא מדרבנן עכ"פ קני שנוי חוזר נמי ותירצו כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק הכא ומיהו מההוא סבתא משמע גבי סוכה דנפיק אע"ג דלא קנה אלא מטעם מריש וכתבו דהתם משום תקנת השבה והכא באגודת לולב בעלמא לא שייך תקנת השבה ועיין בכפ"ת שהקשה אמאי לא אמרינן כמו לקמן דמצוה משוי' לי' קבע. ונראה דבשלמא גבי סוכה דאמרינן שהבעלים צריך ליטול דמים א"כ הוי כמקנתו לו מרצון הבעלים ממילא לא הוי מהב"ע וכן כתב הפנ"י למס' ב"ק ס"ז ע"א בתוס' ד"ה אמר עולא ע"ש אמנם הכא אם רק ע"י חשיבות המצוה יהי' חל קנין השנוי כיון דכאן אינו נותן דמים ול"ש לומר שהבעלים מקני' לו החמץ רק המצוה יהי' גורם לו שיקנה א"כ הוי מהב"ע לכ"ע דכל שהמצוה מסייע לקנין פשיטת דהוי מהב"ע ולכך כתבו התוס' שפיר דלא מהני. אמנם בעיקר דברי התוס' במ"ש דקנין דרבנן לא מהני לדאורי' ואח"כ הקשו מההוא סבת' דמשמע דמהני אע"ג דלא קנה רק מדרבנן ועיין בחי' חהס"ו שעמד ג"כ על דבריהם. ולע"ד נראה ליישב דאפי' אי נימא דכיון דלא קנה רק מדרבנן לא מהני מה"ת מ"מ אע"ג דשלו לא הוי מדאורייתא מ"מ פשיט' דמכלל גזילה נפיק מה"ת ובכלל גזלה תו לא הוי עכ"פ דכיון דחכמים הקנו לו החפץ אע"פ שאינו מהני להיות כשלו מ"מ גזל וודאי לא הוי בידו דגזל לא מקרי רק אם עושה איסור שאינו מחזיר והכא אינו עושה איסור כיון שקנה מדרבנן וא"כ א"ש דבשלמא לענין סוכה דלא בעינן שיהי' שלו דווקא דהא בסוכה שאולה יוצאי' נמי רק שלא יהי' גזילה וכיון דקנה מדרבנן עכ"פ תו לא הוי גזל משא"כ הכא גבי הדס דבעינן לכם דווקא וכיון דמה"ת לא קני אע"ג דגזל לא הוי מ"מ לכם נמי לא מקרי ודוק כי היא סברא נכונה בס"ד. וכה"ג ראיתי אח"כ בס' שנות חיים סי' צ"ט שכתב דקנין החוזר אע"פ דלא קנה מ"מ לא גרע משאול דלפי שעה עכ"פ נפיק מרשות בעלים ובעיקר סברת התוס' אי קנין דרבנן מהני מה"ת כבר האריכו בזה האחרוני' ועיין בשעה"מ פ"ח מהלכות לולב ובס' מחנה אפרים בקנין משיכ' ובס' אבני מלואים לא"ע סי' כ"ח ובב"ש שם ס"ק כ"ו מחלק בין אי מקדש במעמ"ש דהוי קידושין דאורייתא לשיטת הב"י שחולק על רבינו ירוחם ובין אי מקדש בדבר שלא קנה רק ביאוש מדרבנן דלא הוי קידושין דאורייתא דכל היכא שלא קנה רק ביאוש אפי' אי קונה מדרבנן מ"מ מה"ת צריך להחזיר החפץ לכך לא הוי קידושין דאורייתא ועיין מ"ש לעיל באות י"ז בס"ד ודו"ק. אמנם הכא לא שייך סברת הב"ש שם דהכא באמת ג"כ א"צ מה"ת להחזיר החפץ כיון דלא ידע למי יחזור א"כ הי' לנו לומר שמהני מה"ת ובלא זה קשה ג"כ כיון דספק גזל וודאי אינו אסור רק מדרבנן א"כ הכא כיון דמדרבנן שנוי החוזר נמי קונה אמאי לא יהני דלא שייך לומר דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא דהא מה"ה אין כאן גזל רק מדרבנן אי לא דנימא דהתוס' ס"ל דהכא הוי כאילו ידעינן מסתמא שהי' גזילה כיון דאמרינן סתם כותי' גזלי ארעת' נינהו ולא כהרשב"א וריב"ש שהבאתי לעיל באות מ"ב דלא הוי רק ספק גזל ויבואר עוד בס"ד:

ז ולכאורה י"ל בכוונת התוס' דמשו"ה לא מהני לענין דאורייתא אע"ג דלא הוי רק ספק גזל מ"מ לא מקרי לכם מה"ת וכן כתב בספר ים התלמוד למס' ב"ק ס"ו דאע"ג דספק גזל מותר לכם לא מקרי ועיין במג"א סי' תרל"ז ס"ק ג'. אמנם אחר העיון זה אינו דוודאי היכא שיש לפנינו צד ספק להסתפק י"ל דאע"ג דמותר מ"מ לא הוי לכם דבעינן שיהי' בוודאי שלו משא"כ הכא באוונכרי שאין לפנינו צד ספק וליכא רק חששא דרבנן כמ"ש הפנ"י פשיטא דמה"ת אפי' לכם נמי הוי רק מדרבנן וא"כ אמאי לא מהני קנין דרבנן. והנלע"ד בזה דתוס' נמי ס"ל דהחשש היא שמא יביאו הבעלים ויאמרו שלא נתיאשו וא"כ יהי' חששא מה"ת כמ"ש הפנ"י:

ח ובמאי דהגמ' מתרץ דהוי שנוי החוזר ראיתי שהקשה הפנ"י לרבה שכתבו התוס' מס' ב"ק ס"ו דס"ל שנוי החוזר קונה מה"ת א"כ לא אתא הך סוגי' כוותי' ועיין בס' כפ"ת. אמנם לאחר העיון בלא"ה לא אתי' הך שמעת' כרבה דהא איהו ס"ל יאוש קונה ול"ל משום מהב"ע דהא לשיטת התוס' כל היכא דקני ליכא משום מהב"ע וא"כ בלא"ה לשיטת התוס' ס"ל דרבה לא ס"ל הך דינא דאוונכרי:

ט בתוס' ד"ה ולקני' בשנוי השם. הקשו כיון דאמרי' שנוי מעשה שחוזר לא הוי שנוי א"כ ה"ה בשה"ש ומאי פריך הגמ' ותירצו בתירוץ השני וז"ל ועוד י"ל בשנוי השם דליכא שנוי מעשה בהדי' כמו מריש לא קני בחוזר לברייתו דכמו שהי' בנאו בבירה לא חשיב שנוי מעשה אבל הכא דאגדו הרי חשיב שנוי מעשה בהדי שנוי השם וקני אע"ג דהדר למילתא ע"ש והקשה בס' כפ"ת דהא מריש לכאורה חשיב שנוי מעשה טפי מלולב שקל להתיר אגדו ובאמת תמוהי' מאוד דברי התוס' אלו שהרי בד"ה שנוי כתבו להדי' דלולב קל להתיר אגדו וא"כ האיך כתבו כאן מיד בסמוך דלולב חשיב שנוי מעשה טפי ממריש שבנאו בביר' ונ"ל דהנה התוס' כתבו דשנוי השם החוזר עדיף משנוי מעשה החוזר דשה"ש החוזר עם יאוש קונה מה"ת ושנוי מעשה החוזר אפי' עם יאוש אינו קונה מה"ת:

ובאמת יש להבין כיון דשנוי מעשה החוזר בלא יאוש קונה מדרבנן עכ"פ ושנוי השם בלא יאוש לא מהני כלום רק היכא דאיכא תקנת השבים כמ"ש בסוף דבריהם וא"כ אמאי אמרי' דעם יאוש עדיף שה"ש החוזר משנוי מעשה החוזר דבשה"ש קונה מה"ת ובשנו' מעשה אינו קונה מה"ת ונראה דהענין היא כך דוודאי שנוי מעשה החוזר בלא יאוש עדיף משה"ש בלא יאוש דכל שלא נתיאשו לא חל כלל השנוי השם כמ"ש המלחמות פ' הגוזל ומאכיל. מ"מ קנין דאורייתא לא הוי אפי' בשנוי החוזר דכבר כתבנו לעיל דבשנוי החוזר שייך לומר אעל"מ דבשלמא בשנוי שאינו חוזר ל"ש לומר אי עביד לא מהני כיון דהוי כחפץ אחר משא"כ בשנוי החוזר דלא הוי כחפץ אחר כיון שיוכל לחזור לכמה שהיה אמרי' שפיר אי על"מ. והנה שה"ש עם יאוש וודאי מהני דשנוי הוי קנין ובשנוי השם ל"ש לומר אעל"מ דהא השנוי השם בא ממילא. וכן ראיתי להדי' בשו"ת שואל ומשיב מהדור' תליתאי ח"ב סי' ק"י שכתב להדי' דבשנוי שם ל"א אעל"מ ויש לו קצת ראי' מדברי המג"א סי' תרמ"ט ס"ק ב' ולא כמ"ש בס' חק יעקב סי' תנ"ד דאין חילוק בין שנוי שם לשנוי מעשה וא"כ ממילא א"ש הכל דעם יאוש קונה שה"ש אע"ג שחוזר מה"ת דכל שיש כאן שנוי הוי קנין וכיון דאיכא יאוש הרי חל השנוי משא"כ בשנוי מעשה לא מהני מה"ת אפי' עם יאוש דאמרי' אי עביד לא מהני משא"כ בלא יאוש לא חשיב שה"ש כלל ולכך אינו קונה אפי' מדרבנן היכא דהוי שה"ש החוזר דלא חשיב נשתנה שמו כלל בלא יאוש וא"ש כל מ"ש התוס':

י והנה לעיל באות מ"ח כתבנו ליישב מה שהקשה בס' כפ"ת אמאי אמרי' דהכא הוי שנוי החוזר וכתבו התוס' דקל להתיר אגדו ולא אמרי' דחשיבות המצוה משוי לי' קבע ויהי' שנוי חשיב וכתבנו דכיון דלא יהי' שנוי רק ע"י חשיבות המצוה ויהי' המצוה מסייע לקנין ממילא חשיב מהב"ע ולא מהני לכ"ע בכה"ג היכא דע"י המצוה נעשה קנין. והנה יש לומר כמו דבשנוי השם ל"א אעל"מ ה"נ ל"ש לומר גבי שה"ש דהוי מהב"ע כיון דאתי' ממילא (ובפרט לפי מה שראיתי בס' שנות חיים שכתב דהטעם דמהב"ע פסול היא משום דאי עביד לא מהני וא"כ בשה"ש דל"א אי עביד לא מהני דהשם בא מאליו ה"נ ל"ש ומפסל משום מהב"ע) וא"כ א"ש דברי התוס' דהכא שכתבו כיון שאגדו חשיב טפי שנוי מעשה עם שנוי השם והיינו דחשיבו' המצוה משוי' לי' לשנוי חשיב כמה שהקשה הכפ"ת בדבור הקודם וא"כ לא דמי למריש שבנאו בביר' דהתם ליכא מצוה ולא מחשיב לי' קבע וכאן ל"ש מ"ש לעיל דכיון דע"י המצוה לעשה הקנין הוי לי' מהב"ע דכיון דאיכא שה"ש נמי וזה גורם הקנין דע"י דאיכא שנוי מעשה עם שה"ש נגמר הקנין ולא הוי בכה"ג מהב"ע וא"כ כתבו התוס' שפיר דהכא כיון שאגדו חשיב שנוי מעשה עם שה"ש דהיינו דחשיבו' המצוה משוי' לי' לשנוי חשיב ולא אמרי' דא"כ הו"ל מהב"ע דכיון דאיכא שה"ש נמי ובשס"ט לא הוי מהב"ע כיון דהוי ממילא כמ"ש וא"כ הכי אזלא קושי' הגמ' ולקנות בשנוי מעשה ומתרץ הוי שנוי שחוזר וליכא למימר מ"מ המצוה מחשבי' לי' שנוי חשיב דא"כ יהי' המצוה מסייע לקנין והוי מהב"ע כמ"ש לעיל ופריך אח"כ ולקני' בשה"ש כלומר עם שנוי מעשה ויהי' שנוי חשיב ע"י המצוה ול"ל דהוי מהב"ע דהא כיון דבלא שה"ש לא קני לי' רק עם שה"ש שמסייע ובשה"ש לא אמרי' מהב"ע ולכך מתרץ דכיון לא חשיב שנוי השם דמעיקר' נמי לאסא הושענא קרי לה וא"כ לא נשאר רק שנוי מעשה החוזר לחודא ובשנוי מעשה ליכא למימר דהמצוה משוי' לי' לשנוי חשיב כמ"ש דא"כ יהי' מהב"ע וא"ש כל שקלא וטרי' ולא קשה קושיות הכפ"ת מה שהי' נראה לכאורה כקצת סתירה בדבריהם ובעיקר המשך וקישור לשון בדברי תוס' אלו עי' בחי' פנ"י שהאריך בזה ואין להאריך יותר ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה