אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער יאוש ושישנוי רשות › שער ד

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער יאוש ושישנוי רשות · שער ד

שער יאוש ושישנוי רשות

יבואר הי' דקיי"ל סתם גניבה הוי יאוש בעלים וסתם גזילה לא הוי יאוש כרבנן ולא כר"ש דס"ל איפכא דסתם גזילה הוי יאוש וסתם גניבה לא הוי יאוש:

א המחבר בש"ע חו"מ סי' שס"ח פסק דסתם גזילה לא הוי יאוש אמנם היינו דווקא בעכו"ם אבל בישראל אפי' סתם גזילה הוי יאוש וכן דעת הרמ"א שם וממילא בסתם גניבה אפי' בעכו"ם הוי יאוש וכן פסק שם הטור בשם הרא"ש ולא כהיש"ש פ' הגוזל בתרא דפסק דהא דסתם גניב' הוי יאוש היא דווקא בישראל אבל לא בעכו"ם וממילא סתם גזילה לא הוי יאוש אפי' בישראל. והנה בש"כ שם ס"ק ב' הוקשה לדעת המחבר דהא דסתם גזילה לא הוי יאוש היא רק בעכו"ם אבל בישראל אפי' סתם גזילה הוי יאוש מהא דמס' קידושין נ"ב ע"ב דאית' שם ההוא אתתא דהוי קעשי' כרע' במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזי מחברי' אמ"ל מוקדשת לי אתא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים אלמא דאפי' בישראל לא הוי יאוש בעלים וקושי' זו הקשה גם הב"ח בסי' שס"ח והב"ח תירץ דמדאורייתא לא מחלקינן בין גזלן גוי לישראל רק מדרבנן והתם לענין קידושין דאורייתא אתמר והש"כ דחה דבריו דמדקאמר לית דחש להא דר"ש משמע דאפי' מדרבנן אינו מקודשת ועיין באה"ע סי' כ"ח שכתב דלענין גזילה אם נודע שקנה ביאוש הר"ז מקודשת משמע הא סתמ' לא הוי יאוש בגזילה ולא מחלק בין ישראל לגוי וכך הקשה הב"ש שם והתם וודאי בישראל מיירי המחבר דבגוי ל"ש קידושין ואפ"ה אמרי' דסתם לא הוי יאוש והנה מהך דמס' קידושין היא וודאי קושי' עצומ' לשיטת הפוסקים דבישראל אפי' בגזלן סתמ' הוי יאוש:

ולענ"ד נראה דלא קשה דהנה החילוק בין ישראל לגוי היא מבואר במס' ב"ק קי"ד ע"א דבגוי דדיינו בגיותא לא מיאש אבל ישראל דאמרי מימר כלומר הביא ראי' לדבריך מיאש וא"כ יש לחלק דע"כ ס"ל להמחבר דבישראל אפי' בגזילה הוי יאוש היינו דווקא היכא דליכא עדים שחטף מידו אבל היכא דאיכא עדים שחטף וסתם חוטף הו"ל גזלן כדאית' להדיא מס' ב"ב ל"ד ע"א דאינו נאמן לומר דידי חטפי אפי' בשבועה וא"כ היכא שיש לו עדים אפי' בישראל לא מיאש דלא שייך כיון דאמרי מימר כיון דבאמת יש לו עדים והנה שם במס' קידושין יל"ד לאיזה צורך הביא הגמ' כל המעשה דהוי משיא כרע' במשיכלא דמיא ואתא ההוא גברא וכו' הול"ל בקיצור דההוא גברא חטף זוזי ורצה לקדש אות' א"ו משו"ה נקט הגמ' כל הענין להשמיענו דהמעשה היה שבפני האשה כאשר בא לשם חטף זוזי מחברי' וא"כ מסתמ' היו שם עדים ג"כ דאלא"ה הו"ל מקדש בלא עדים ופשיט' דאינה מקודשת וכיון דכפי הנראה מהסיפור המעשה בגמ' דההוא גבר' חטף זוזי בפני הרואים והיו לו עדים א"כ ל"ש אמרי מימר ואפי' בישראל נמי לא הוי יאוש לרבנן דפליגי אר"ש וא"כ שפי' אמרינן שם סתם גזילה לא הוי יאוש אפי' בישראל כיון דאיכא עדים ודו"ק. וא"כ לפי מה שהוכחנו דע"כ היכא דאיכא עדים על הגזילה גם המחבר מודה דאפי' בישראל הוי יאוש ל"ק נמי קושי' הב"ש בסי' כ"ח בסתיר' המחבר דלמה נקיט באה"ע ונודע שקנה ביאוש כיון דבישראל מסתמ' נמי הוי יאוש דלפימ"ש א"ש כיון דעכ"פ המחבר נמי מודה דמשכחת דבישראל נמי לא הוי יאוש כגון היכא דיש עדים להנגזל ולכך נקט ונודע שקנה הדבר ביאוש דה"ה אפי' בסתמ' נמי היכא דליכא עדים על הגזילה הוי כמו שנודע שנתיאש רק דנקט ונודע לאפוקי היכא דאיכא עדים על הגזילה דבישראל נמי סתמא לא הוי יאוש כיון דלא שייך אמרי מימר כיון שיש לו עדים ובס' אבן פנה לאה"ע סי' כ"ח ראיתי שכתב שמ"ש המחבר ונודע שקנה ביאוש היינו לאפוקי היכא שהבעלי' לא ידעו מהגזילה דלא הוי יאוש אע"ג דסתם גזילה בישראל הוי יאוש מ"מ כיון שלא ידעו מהגזילה הו"ל יאוש שלא מדעת דלא מהני ע"ש וגם זה נכון ועיין שם בס' בית מאיר שהביא ג"כ הקושי' מהך דמס' קידושין דאמרינן דלית דחש להא דר"ש ומהתימ' לי על כל המחברים שלא הרגישו בזה דבקידושין כיון דמסתמ' מיירי בעדים ומלשון הגמ' נראה שבמעמד האשה חטף ומסתמ' גם העדים היו שם וא"כ ל"ש אמרי מימר שפי' אמרי' דאפי' בישראל נמי לא הוי יאוש אבל היכא דליכא עדים על הגזילה שפי' ס"ל להמחבר בחו"מ דאפי' בגזילה נמי הוי יאוש בישראל דכמו גבי גניבה אמרינן דהוי יאוש מסתמ' והיינו משום דאצל הבעלי' הוי כס"ס ספק אי משכחי לגנב וספק אם יוכלו להוציא ממנו ה"נ גבי גזילה ספק אם ירצה לירד לדין כיון דהוא גבר אלם וספק אם הב"ד יחייבו אותו כיון דליכא עדים משא"כ היכא דאיכא עדים פשיט' דאפי' בישראל נמי לא הוי יאוש ודו"ק היטב ועיין היטב בשו"ת הב"ח סי' צ"ו ויבואר עוד בס"ד וכן בטומאה גבי עורות של בע"ה שכתב הש"כ דמסתמא פליגי בישראל נמי אפש"ל לשיטת הב"י דמיירי היכא דאיכא עדים שגזל דאז אפי' בישראל לא מיאש:

עוד רגע אדבר בענין יאוש ושנוי רשות (ב) במס' ב"ק קי"ד ע"א גבי נטלו מוכסים חמורו הרי אלו שלו אית' אח"כ תרי לישני בגמ' לל"ק מחזיר לבעלים הראשונים מה"ד דיאוש לא קני והוי באיסור' אתא לידי' וללישנא בתרא אם בא להחמיר ע"ע מחזיר לבעלים הראשונים וברש"י שם ד"ה יאוש כדי כתב רש"י וז"ל שנתיאשו הבעלים וכו' לא קנה המוכס בלא נתינ' דמים וכבר עמד בזה הפנ"י דהא פשיט' דלכ"ע לענין יאוש אפי' קנה צריך להחזיר הדמים ועיין בחי' פנ"י שכתב שם דנ"מ אי אמרי' אי לא מחזיר הדמי' דמ"מ קנה החפץ דהדמי' לא הוי רק כחוב בעלמא וראיתי בפרמ"ג לאו"ח שי' תרל"ד ס"ק ה' באשל אברהם שם דאפי' לשיטת בעה"ע דכל שאינו נותן הדמי' אף החפץ לא קנה ה"ז בקנין דרבנן משא"כ היכא שקנה מה"ת כגון בשנוי מעשה לא תלוי כלל קנין החפץ בנתינת הדמים ע"ש. ולפיע"ד נראה דאפי' אי אמרי' דבשנוי מעשה אע"ג שצריך להחזיר הדמי' מ"מ קנה החפץ אפי' בלא נתינ' היינו דווקא בשנוי מעשה שכתבנו לעיל בפרקים הקודמי' דקנין שנוי מעשה היא משום דהוי כחפץ אחר ולכך שפיר חל הקנין אע"ג שאינו נותן דמים דהדמי' הוי עליו כחוב בעלמא משא"כ ביאוש דהחפץ עדיין בעין כמה שהי' שפיר י"ל דכל שאינו נותן דמים או הגזלן או הלוקח לשי' הר"מ והמחבר סי' שנ"ג אין הקנין חל כלל כמה שנבאר בס"ד דהנה י"ל דלכ"ע ס"ל דיאוש אע"ג דלא קנה מ"מ סילוק רשות בעלי' מקרי והא דל"ק ביאוש היא משום שחייב עכ"פ ליתן הדמים והנה דעת הרבה פוסקי' דאפי' מי שמכר סחור' כל שהסחור' עדיין בעין ביד הלוקח הוי לענין גובינא כאילו הם ברשות המוכר לענין קדימ' בע"ח עיין באה"ע בב"ש סי' צ' ס"ק ל"ח ועיין בשו"ת צ"צ סי' קי"ז ובשו"ת חתס"ו לחו"מ סי' י"ד ואפי' לדעת החולקי' מ"מ היינו דווקא בלוקח כיון שזקף עליו במלוה הוי החפץ כשלו משא"כ בגזלן עיין היטב בשו"ת צ"צ שם וא"כ הכא אע"ג דיאוש הוי סילוק רשות הבעלים מ"מ כיון דדמי' חייב לו עכ"פ א"כ ממילא כ"ז שלא סלק הנגזל בדמי' הוי החפץ ברשות הנגזל אמנם י"ל דהיינו דווקא אי ס"ל שיעבוד' דאורייתא שפיר אמרינן דכיון דהגזלן חייב לו דמים וכ"ז שאין מחזיר הדמים חל שיעבוד' על גוף החפץ משא"כ למאן דס"ל של"ד א"כ מה שהי' חייב דמי' היא רק מתורת קיום מ"ע והשיב את הגזילה אבל על גוף החפץ ליכא כאן שיעבוד ומה מאוד יומתק לנו בזה להבין פלוגת' דרב ור' יוחנן לעיל פ' מרובה דרב דס"ל סוף מס' ב"ב של"ד שפיר ס"ל יאוש קנה דאע"ג דהגזלן חייב לו דמי' מ"מ אין לו שיעבוד על גוף החפץ ושפיר ס"ל יאוש קנה משא"כ ר' יוחנן לשיטתו דס"ל שיעבוד' דאורייתא א"כ מכיון שחייב דמי' עכ"פ להנגזל חל שיעבודו על גוף החפץ כ"ז שהיא קיים וא"כ גם גוף החפץ לא קנה זולת אם ניתן לו מעות דאז כיון שהנגזל לוקח מעות מן הגזלן בוודאי מקנה לו החפץ ג"כ וא"כ הר"מ דאיהו נמי פסק כר"י בהלכות מלוה ולוה פי"א דס"ל ש"ד שפיר ס"ל יאוש אינו קונה ודו"ק:

ג ומעתה נתגלה לנו טעם הר"מ דס"ל דהלוקח צריך להחזיר הדמי' אע"ג דיאוש וש"ר קונה והיא דכיון דהגזלן נתחייב לשלם דמי' עכ"פ וכ"ז שאינו נותן דמי' הקנין מתלא תלוי כמ"ש לעיל סוף פרק ו' בשם השעה"מ וא"כ לא חל הקנין כלל ולא מקרי שנוי רשות זולת אם הלוקח נותן הדמי' מה שהגזלן נתחייב דאז נתעורר קנינו של הגזלן למפרע שפיר מהני השנוי רשות משא"כ כשאינו נותן הדמי' אזי שיעבוד' של הנגזל על החפץ מה שהגזלן נתחייב לו בדמי' קיים עוד השיעבוד על החפץ ואין נתפס בו הקנין של הלוקח. וממילא א"ש נמי מה דס"ל דאפי' ש"ר ואח"כ יאוש כמי מהני כיון דעיקר הקנין הי' ע"י הנתינת דמי' של הלוקח וא"כ כיון שבשעת נתינ' דמי' כבר נתיאשו הבעלי' אע"ג דבשעה שהגיע החפץ ליד הלוקח לא הי' יאוש עדיין מ"מ כיון שעיקר דמהני הקנין היא רק בנתינת דמים של הלוקח לסלק שיעבוד הנגזל מן החפץ א"כ אין בכך כלום במה שלא הי' יאוש עדיין כשבא החפץ ליד הלוקח כיון דעיקר הקנין נגמר בנתינת דמים וא"כ זכינו להבין דברי הר"מ וטעמו ונמוקו דהלוקח צריך להחזיר הדמים והיינו משום דכ"ז שאין נותן הדמים עדיין חל שיעבוד הנגזל על החפץ כיון שהגזלן חייב לו דמים ושיעבוד' דאורייתא וא"כ מהני ש"ר ואח"כ יאוש נמי כיון דעיקר הקנין הי' בשעה שהלוקח נותן דמים ודו"ק היטב:

וראיתי בחתס"ו לחו"מ סי' נ"ו שכתב דשנוי רשות מהני כמו דחזינן דמהני שנוי מעשה מ"מ היינו דוקא י"ל היכא שנותן הדמים דאז נסתלק שיעבוד הנגזל מן החפץ משא"כ כשאינו נותן דמים כיון דבשעה שבא החפץ לרשות הלוקח הי' עליו שיעבוד הנגזל לא קנה דהוי באיסור' אתא לידי': (ד) והנה בהך דינא דנטלו מוכסין חמורו כתב הר"מ פ"ה מהל' גזילה ואבידה והמחבר סי' שס"ט סעיף ה' וז"ל נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי אלו שלו מפני שזו כמכיר' היא וחזקת' שנתיאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בוודאי שזו גזיל' ואם הי' ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים והנה כאן סתם ולא כתב שהלוקח צריך ליתן דמי' עכ"פ והיא תמוה דהא אע"ג דהוי כמכיר' מ"מ לא עדיף מיאוש וש"ר בעלמא דס"ל דצריך ליתן דמי' עכ"פ ועי' בסמ"ע סי' שס"ח ס"ק ג' מ"ש בדברי הר"מ אלו. אמנם לפי מ"ש א"ש דכיון דכל מה שהלוקח צריך ליתן הדמי' להנגזל היא רק משום דאם אינו נותן הדמי' הוי באיסור' אתא לידי' כיון דשיעבוד הנגזל היא על החפץ וא"כ היינו דווקא היכא שיודע וודאי שזו גזילה הי' משא"כ הכא דלא הוי רק ספק גזל וספק גזל לא אסרה התורה א"כ בשעה שהגיע ליד הלוקח הוי בהיתר וממילא חל הש"ר וא"צ ליתן אפי' הדמי' ועי' היטב בכ"מ פ"ה מהל' גזילה הלכה י' וא"כ כה"ג בספק גזילה אפי' בלא נתינת דמי' קנה הלוקח כיון דאתא לידי' בהתיר':

אמנם היינו דווקא למי שאינו רוצה להחמיר ע"ע ואינו מקפיד על ספק גזילה משא"כ במי שמחמיר ע"ע וזה שאמר בברייתא ואם אמר אי אפשר בממון שאינו שלי כלומר ורוצה להחזיר הדמי' עכ"פ. אזי אמרי' שלא קנה כלל וצריך להחזיר גוף החפץ ג"כ דכה"ג הוי כמו שבא לידו בטעות כיון דאין רוצה שיהי' אפי' ספק גזל תחת ידו וז"ש הר"מ והמחבר ואם הוא ותיק ומחמיר ע"ע מחזיר' לבעלים הראשונים כלומר אפי' גוף החפץ נמי מחזיר דבשלמא ביאוש וש"ר דעלמא היכא שהי' ידע שהחפץ היא גזול כיון דהגזלן קונה החפץ ביאוש רק דהקנין מתלא תלוי עד שעת מתן דמי' וא"כ מעיקרא כי אתא לידי' לא הוי קנין בטעות רק אדעת' דהכא אתא לידי' שבשעה שיתן דמי' לנגזל ויסלק שיעבודו מן החפץ יתעורר הקנין של הגזלן למפרע ושפיר א"צ להחזיר גוף החפץ היכא שנותן הדמים לנגזל ודו"ק. משא"כ היכא שלא ידע שהיא גזילה ואין דעתו להחזיק בספק גזל לא חל הש"ר כלל והוי ש"ר בטעות וחייב להחזיר גוף החפץ ולכך כתב הר"מ שאם הי' מחמיר על עצמו חייב להחזיר' היינו גוף החפץ דהוי ש"ר בטעות וא"כ לפימ"ש היא כך דכל יאוש מקרי סילוק רשות לכ"ע רק כיון שהגזלן חייב לשלם הדמים עכ"פ א"כ יש להנגזל שיעבוד על גוף החפץ מכח הדמי' שיש לו על הגזלן והוי החפץ גופי' ג"כ ברשות הנגזל כיון דס"ל שיעבוד דאוריי' ולכך היכא שאין הלוקח נותן דמי' להנגזל לא מהני הש"ר. אמנם היכא שנותן הדמי' נתעורר הקנין למפרע כיון שמסלק שיעבוד הנגזל מן החפץ בנתינת הדמים. וא"כ העיקר מה שהלוקח נותן הדמים לנגזל היא רק כדי שיהי' קנוי ללוקח דאם אינו נותן דמים אזי אינו נקנה לו כיון שהי' משעבוד לנגזל. אמנם כן ה"ד אי ס"ל שיעבוד' דאורייתא שפיר אמרי' דכל שאינו נותן דמי' לנגזל גם גוף החפץ אינו נקנה ללוקח דשיעבוד דנגזל רמי' על החפץ והקנין מתלא תלוי אי יתבו דמי' לנגזל או לא אמנם אי ס"ל של"ד א"כ כיון דיאוש הוי סילוק רשות בעלים ממילא יכול הגזלן למכור החפץ לאחרים ואע"ג שצריך עדיין ליתן הדמים מ"מ אין הקנין תלוי בנתינת דמים כלל דאע"ג שאינו נותן הדמים מ"מ קנה החפץ ומה מאוד עולה יפה לשיטת הרא"ש שהביא הרמ"א בשמו סי' שנ"ג דס"ל דאין הלוקח צריך ליתן דמים לנגזל והיינו משום דבחו"מ סי' ל"ט ס"ק ב' כתב הש"כ בדעת הרא"ש דס"ל של"ד וא"כ אין הקנין תלוי כלל בנתינת דמי החפץ ולכך אין הלוקח צריך ליתן אפי' הדמים. דבשלמא לשיטת הר"מ דס"ל ש"ד והקנין תלוי בנתינת דמי חפץ א"כ גם הלוקח חייב ליתן דמים אם הגזלן לא שלם משא"כ להרא"ש דס"ל של"ד אין הקנין תלוי בנתינת דמים כלל ולכך אין הלוקח עם הנגזל כלום וא"צ אפי' ליתן הדמים. אמנם בספק גזילה אי הוי ש"ר קנין מצד עצמו כמ"ש החת"ס סי' כ"ו דהוי כשנוי מעשה בכה"ג א"צ ליתן אפי' דמים דכיון דבהתיר' אתא לידי' קנה שפיר וא"צ אפי' ליתן הדמים ועי' בכ"מ פ"ה מהלכות גזילה הלכה י' ודו"ק. אמנם עד כאן אפשר לומר דש"ר הוי קנין היינו דווקא היכא שבהתירא אתא לידי' משא"כ היכא שבאיסור' אתא לידי' כגון ששיעבוד הנגזל הי' עדיין על החפץ מכח דמים שהגזלן חייב לו אזי אין ש"ר קונה עד שיסלק להנגזל הדמים ולכך בעינן נתינת דמים עכ"פ. וע"כ אמרי' דהנגזל לא נסתלק שיעבודו מן החפץ עד שיקבל הדמים היא רק למאן דס"ל ש"ד משא"כ אי ס"ל של"ד אין הקנין תלוי בנתינת דמים כלל וא"כ אע"ג שהגזלן צריך ליתן דמים לנגזל מכח מה שנתחייב לו משעת הגזילה מ"מ להלוקח אין עם הנגזל כלום וקנה אפי' בלי נתינת דמים לנגזל וא"ש דעת הרא"ש דס"ל של"ד וס"ל נמי דאין על הלוקח ליתן דמים לנגזל. והר"מ דס"ל שיעבוד' דאוריי' א"כ הקנין של החפץ תלוי בנתינת דמים לנגזל ולכך אם הגזלן לא נתן דמים לנגזל מחוייב הלוקח ליתן דאם אינו נותן דמים לא חל הקנין כיון דשיעבודא דנגזל רמי' על החפץ ומתפרש שפיר שיטות הפוסקים כל חד לפום שיטתו ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה