אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער יאוש ושישנוי רשות › שער ב

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער יאוש ושישנוי רשות · שער ב

שער א

בו נבאר בס"ד טעם ספיק' של רבה אי יאוש קונה מה"ת או רק מדרבנן: (א) בגמ' אמר רבא שנוי קונ' כתיבה ותני' כתיב' והשיב את הגזילה וכו' אם כעין שגזל יחזיר ותנינ' הגוזל עצים ועשאן כלי' וכו' אי נמי לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור. מיהו יאוש אמר רבנן דנקני ולא ידעי' אי מה"ת מידי דהוי אמוצא אביד' או דלמא וכו' הכא באיסור' אתא לידי'. הנה מה שהביא רבא כתיב' ותנינ' ולא סגי' לי' מקרא לחוד' ולמה צריך להביא ראי' ממתני' אמנם יש לומר דקרא איפכא נמי משמע כמה שדריש ר"ח ס"ד ע"א והשיב את הגזילה מ"מ וכן ר' יוחנן ריש פ' הגוזל ולכך הביא ממתני'. אמנם ממתני' לכאורה אינו מוכח דשנוי קונ' מה"ת דהא אפשר לאוקמי' מדרבנן ומפני תקנת השבים לכך הביא מהך דראשי' הגז דלא הספיק לתני עד שצבעו פטור ושם לא שייך תקנ' השבים דאטו נעביד תקנת' להפקיעו ממצות התורה דבשלמא לענין שנוי בזיל' איכא תקנת' שיצטרך להשיב עכ"פ הדמים אמנם גבי ראשית הגז דפטור לגמרי כמ"ש רש"י ריש פ' הגוזל ולא שייך תקנ' השבים וע"כ דשנוי קונ' מה"ת ולכך הביא כל הני ראיות. אמנם מה שנסתפק רבה והצדדי הספק בהך דיאוש קונ' יש לומר דהנה לכאורה יל"ד לאיזה צורך הקדים רבה הך דשנוי קונ' מה"ת לספיק' דיאוש אי קונ' מה"ת והא בלא זה ג"כ הי' יכול לשאול אי יאוש קונ' מה"ת או לא. ונראה דהנה הך קנין דיאוש הי' רק שקנה החפץ אבל הדמי' צריך ע"כ לשלם. והנה לכאורה איך מצינו קנין כזה מה"ת והלא בכל קניני דאורייתא הי' והי' שלו לגמרי משא"כ גבי יאוש דאע"ג שהחפץ הי' שלו מ"מ הדמים צריך לשלם עבורו ואיך מצינו קנין כזה שהקנין יהי' נתפס בעיקר החפץ והדמי' לא קנה. אמנם הרי מצינו כה"ג גם גבי שנוי דהחפץ קנה והדמי' צריך לשלם. ולכך הוצרך רבה והקדי' שנוי קונ' כתיב' וכו' דבלא זה הו"א איך ס"ד כלל דיאוש יהי' קנין ואין שייך שיהי' משכח' קנין היכא שצריך להחזיר הדמי' (ואין זה דומה למי שקנה חפץ מחבירו ונשאר לו חייב הדמי' דקנה החפץ אע"ג שצריך לשלם לו דמים דאין לדמות קנין מה שקונה אדם מחבירו ברצון הבעלי' לקנין שקונה בלי דעת אחרת מקנה) ולא מצינו קנין כזה מה"ת ואיך שייך שם קנין כיון שחזינן שחייב להחזיר הדמים אמנם כיון שמצינו שנוי קונ' והתם נמי צריך לשלם הדמי' אלמא דמצינו קנין כה"ג נמי שהחפץ קנוי לו והדמי' חייב לשלם וא"כ שפיר י"ל גבי יאוש נמי קנה והנה לכאורה יל"ד הא בשנוי נמי באיסור' אתא לידי' ואפ"ה קנה א"כ ביאוש נמי ואמאי נימא כיון דבאיסור' אתא לידי' לא קני' ביאוש. אמנם זה אינו דהא בשנוי כיון דחזינן מאחר שנשתנה דהוי כחפץ אחר כמ"ש התוס' ד"ה הא מני ב"ש א"כ אותו החפץ לא הוי באיסור' אתא לידי' כיון דהוי כגוף אחר והא שמשלם הדמי' הי' רק מה שנתחייב להנגזל משעת שגזלה ואין כאן שום שייכות להדמי' עם החפץ. וא"כ אין ראי' משנוי דמהני קניו שחפץ בלא דמים דהתם החפץ הי' גוף אחר וקנה לי' לגמרי והדמי' נתחייב משעת הגזילה כמו שכתב בשיטה מקובצת משא"כ יאוש דלא הוי חפץ אחר באמת אינו קונה. אמנם ע"כ יש לחלק בין יאוש לשנוי דבשנוי הוי כחפץ אחר ולא מקרי באיסור' אתא לידי' היינו דווקא בשנוי שאינו חוזר אבל בשנוי החוזר דלא הוי כחפץ אחר ואפ"ה קנה אע"ג דבאיסור' אתא לידי' א"כ שפיר יש ללמוד יאוש משנוי דקנה ומה דאתא לידי' באיסור' אינו מעכב הקנין. והנה כבר כתבנו לעיל באות י' בשם הקצה"ח דמאן דס"ל אי עביד מהני שנוי החוזר נמי קונה ומאן דס"ל אעל"מ שנוי החוזר אינו קונה והנה יש לומר דהא דרוצה לומר כיון דבאיסור' אתא לידי מעכב הקנין אע"ג דיאוש הוי קנין באבידה מ"מ גבי גזילה לא קנה היינו נמי דווקא למאן דס"ל איל"מ משא"כ אי אמרי' אע"מ אינו מעכב הקנין אע"ג דבאיסור' אתא לידי' כיון דמצינו עכ"פ שיאוש הוי קנין ולקמן נרחיב בזה עוד בס"ד. וא"כ הך מילתא באמת היא ספיק' של רבה דאי אמרי' שנוי החוזר נמי קונה מה"ת ממילא מצינו קנין אע"ג דבאיסור' אתא לידי' וגם אי אמרי' שנוי החוזר נמי קונה ע"כ משום דס"ל אי עביד מהני כמ"ש הקצה"ח א"כ ממילא יאוש נמי קונה ולא איכפת לן במה דבאיסור' אתא לידי' כיון דאמרי' אי עביד מהני אמנם אי אמרי' דרק שנוי שאינו חוזר קונה א"כ אמרי' באמת אעל"מ וא"כ יאוש אינו קונה דבאיסור' אתא לידי' ולא דמי לשנוי דשנוי כיון דהוי כחפץ אחר בשנוי שאינו חוזר לא מקרי באיסור' אתא לידי' וא"כ ממילא יאוש אינו קונה וזה הי' ספיק' של רבה איזה שנוי קונה אי דווקא שנוי שאינו חוזר וא"ש נמי מה שהקדים רבה שנוי קונה וכו' ודו"ק היטב:

והנה ע"ש דאי אמרי' אי עביד מהני לא איכפת לן במה דבאיסור' אתא לידי' ואינו מעכב הקנין נ"ל דיש לדחות דהנה באביד' לפני יאוש נמי מקרי באיסור' אתא לידי' שלא יקנה והתם וודאי ל"ש אי עביד לא מהני דאדרב' מחוייב הי' להגביה ולנוטלה ואם אינו נוטלה עובר משום לא תוכל להתעלם. אע"כ הא דבאיסור' אתא לידי' פירושו היא דכל זמן שרשות הבעלי' עליו מעכב רשות הבעלים שלא יחול קנינו בשעת הגבה' וא"כ לא מהני הגבה' מידי ולכך באבידה נמי בשנטלה קודם יאוש שהי' רשות הבעלים עדיין עלי' לא קני' בהגבהתו וא"כ גבי יאוש כו' אפי' אי אמרי' אע"ע מ"ע כיון שקודם יאוש אין רשות הבעלים מסולק ממנו לא קני' לי' הגבהתו. אמנם לפי מ"ש לעיל באות ט' בשם ס' טוב גיטין דהקנין חל בשעת גניבה וגזילה והשנוי דבתר הכי היא רק שנפטר מהשב' וא"כ שפיר י"ל דהקנין חל אפי' באיסור' אתא לידי' דרשות הבעלים אין מעכב מלחול הקנין:

ב וראיתי בקצה"ח סי' שס"א שכתב דלמ"ד משיכ' מפורשת מה"ת שפיר קנה אפי' כי באיסור' אתא לידי' אמנם לר' יוחנן דס"ל דמה"ת לא מצינו קנין רק במעות לא הוי קנין באיסור' אתא לידי' ויש להסביר הדבר יותר דהנה הך סבר' הט"ג אי גזלן קונה מכח הגזילה נמי י"ל דתלי' בהא דאי אמרי' דעיקר הקנין היא מתן מעות והיינו משום דע"י נתינת המעות הבעלים מסלקי' רשות' מן החפץ א"כ ל"ש קנין בשעת גזילה. אמנם אי אמרי' משיכ' מה"ת והיינו דהקנין היא נגמר בהגבה' החפץ א"כ שפיר אמרי' דגזיל' נמי קונה ובשעת הגזילה הוי חלות הקנין ושנוי או יאוש דלאחר מכן הי' רק לפוטרו מהשבה. ועי' היטב ברש"י מס' ע"א ע"ב ע"א ד"ה אמאי נהרג משמע דס"ל דגזלן קונה הגזילה ובתוס' שם ע"א ע"א ד"ה ואי ס"ד נחלקו עליו. ועי' בשו"ת מחנה חיים סי' נ"ט. והנה לכאורה י"ל דרבת גופא הי' מסופק בהא דאמרי' שנוי קונה אם הקנין חל משעת הגזילה וגניבה וא"כ יאוש נמי קונה דכמו דשנוי פוטר מהשב' ה"נ היאוש ביום שהיאוש גורם סילוק רשות בעלים עכ"פ. א"כ נפטר מהשבה והקנין נעשה בשעת גניבה. אמנם אי אמרי' דהא דשנוי קונה היא רק בשעת השנוי חל הקנין א"כ שפיר י"ל דיאוש אינו קונה דבשלמא שנוי שעושה קנין בגוף החפץ מהני אבל יאוש שאינו עושה קנין בגוף החפץ לא מהני וההגבה' שבשעת גניבה לא קנ' לי' ובתוס' דיה כיון דבאיסור' אתא לידי' הוכיחו דיאוש אינו מטעם הפקר דאי הוי מטעם הפקר הי' מהני אפי' כי באיסור' אתא לידי' לקנות מן ההפקר וע"כ דע"י יאוש לא הוי רק שאינו ברשות הבעלים ולכך אמרי' גבי נתיאשתי מפלוני עבדי דא"כ גט שחרור כיון שאינו ברשות רבו. ולכאורה יש לעיין לשיטת רש"י במס' גיטין ל"ח ע"א ד"ה בחזק' דמשמע דס"ל לרש"י דיאוש היא מטעם הפקר א"כ אמאי לא מהני אפי' כי אתא לידי' באיסור' ובפרט אי אמרי' דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה אותו וודאי הי' צריך לקנות אפי' כי אתא לידי' באיסור'. אמנם ראיתי לקצוה"ח סי' שס"ב ס"ק א' שכתב דאפי' לדעת רש"י דיאוש הוי מטעם הפקר אינו כמו הפקר מדעת רק סילוק רשות ונקנה כמו הפקר. וא"כ שפיר י"ל לכ"ע דאי הקנין חל בשעת הגבה' הגניבה א"כ אין יאוש קונה דהא יאוש לא הוי קנין רק סילוק רשות וכיון שבשעת הגניבה הי' עדיין רשות הבעלים עלי' לא קנה לי' ואי אמרי' דשעת הגניבה עושה קנין א"כ כמו דמהני שנוי לפטור מהשבה עפ"י סבר' הט"ג ונתעורר הקנין משעת הגניבה א"כ ה"נ גבי יאוש כיון דשעת הגניבה קני לי' ולא בעי' רק שיהי' אח"כ איזה דבר שיפטרנו מהשבה וממילא יתעורר הקנין למפרע ה"נ יאוש מועיל שהי' עכ"פ סילוק רשות הבעלים וממילא נפטר מהשבה ונתעורר הקניי' משעת ההגבהת הגניבה. וא"כ בין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוס' נשאר קיי' דאי הו"א דשעת גניבה עושה קנין שפיר יאוש קונה מה"ת כמו שנוי דכיון דקני לי' מיד בשעת הגניבה רק שמחויי' לקיים והשיב וכיון בנתיאשו הבעלים וסלקו רשותם נפטר מהשבה ונתעורר קנין בשעת הגבהה למפרע ודו"ק היטב:

פרק ה נעתיק בכאן איזה קושיות בהך דקרבנו ולא הגזול (ג) בגמ' איתיבי' אביי קרבנו ולא הגזול אילימא לפני יאוש למ"ל קרא אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קני ויש כאן כמה קושיות. א' הקשה בס' שטמ"ק ממנ"פ ואי נמי אמרי' דיאוש לא קני א"כ הו"ל לאחר יאוש כלפני יאוש וג"כ קשה למ"ל קרא. ב' הקשה בשם הרשב"א מאי קאמר אביי איתיבי' והא רבה אין מחליט הדין דיאוש קונה רק ספוקי מספקא לי' והול"ל ת"ש ולא איתיבי'. ג' הקשה הפנ"י דלמא לעולם לפני יאוש ואפ"ה אצטריך קרא כגון שגנב טלה ונעשה איל דקני' לי' בשנוי ואתי לאשמעי' דנפסל לקרבן. ד' בס' ים התלמוד הקשה דלמא לעולם לפני יאוש וטביח' הוי שנוי מעשה ושנוי לכ"ע קנה ואתי קרא לאשמעי' דפסול משום מהב"ע כיון דלא קנה לי' רק ע"י הקדישו. ה' עוד הקשה שם דלמא אצטריך קרא ולא הגזול לספק גזל דאע"ג דספק גזל מותר מה"ת מ"מ לקרבן בעינן קרבנו וודאי. אבל לאחר יאוש באמת מותר דקני' לי' ביאוש. ו' קשה לי דלמא לעולם יאוש קני' וקרא ולא הגזול אתי לאשמעי' בסתמא היכא דלא ידעינן דאיאש דהו"א יהי' ההקדש חל מספיק'. ובפרט אי אמרי' ספיק' דאוריי' מה"ת לחומרא לכך אשמעי' דאינו קדוש משום דמוקמי' לה בחזקת חולין להך בהמה או משום כיון דלא ידעינן אי נתיאשו הבעלים מוקמי' להבהמה ברשות בעלים הראשונים אבל היכא דאיאוש בוודאי אמרי' דיאוש קני' ומותר לקרבן נמי: (ד) וליישב כל אלו הקושיות נ"ל דהנה כבר כתבנו לעיל דיאוש אע"ג שאינו קונה מ"מ סילוק רשות בעלים מקרי עי' לעיל אות ב' ועוד כתבנו לעיל באות י' דאי אמרי' שנוי ממילא נמי מהני ע"כ דשנוי הוי כחפץ אחר לגמרי. ועוד כתבנו לעיל באות י"ג דאי ס"ל דיאוש קונה ולכאורה איך נוכל לדמות יאוש לשנוי הא בשנוי עושה מעשה קנין בגוף החפץ מה שמשכהו משא"כ ביאוש וצ"ל דהוא ס"ל דהקנין נעשה בשעת גניבה כסברת הט"ג שהבאתי לעיל באות ט' ועפ"י ההקדמות האלו מתורצי' כל הקושיות בס"ד א' מה שהקשה השטמ"ק דממנ"פ אפי' אי יאוש לא קני א"כ למ"ל קרא דזהו לא קשי' דהא אפי' אי יאוש אינו קונה מ"מ ידעינן מסבר' דעכ"פ אין שם בעלים עליו מקרי והו"א שפי' אי לאו קרא דההקדש חל דזכי לי' מן ההפקר. והנה מה שהקשה בס' ים התלמוד דלמא לעולם לפני יאוש וטביח' הו"ל שנוי מעשה י"ל דא"כ אין ההקדש יוכל לחול רק מכיון שנשחט ופשיט' דאז אין ההקדש חל דהא בעינן שיהי' קדוש בשעת שחיטה ועי' במס' חולין כ"ט ע"ב בסוגי' דאינו לשחיטה אלא בסוף ול"ל דמכיון ששחט חצי קנה הו"ל נמי שנוי וחל ההקדש ואע"ג דבחצי קנה יוכל להיות הדר בריא מ"מ הא לבר' ס"ל דשנוי החוזר קונה גם זה אינו עפ"י מ"ש התוס' חולין כ"ח ע"ב ד"ה אהא דמכיון שהופרד העור אין לך מום גדול מזה וא"כ ה"נ לא יוכל ההקדש לחול מכיון שנשחט בחצי קנה דאין לך מום גדול מזה. אמנם אי הו"א דכל שנעשה שנוי קנוי למפרע משעת גניבה שפיר היא חל הקדש למפרע ועי' בס' דברי חיים להגאון ר' יצחק איוערבאק דיני גניבה וגזילה סי' י"ח ודו"ק. וא"כ אזיל קושי' הגמ' שפיר דע"כ מדאמרי' קרבנו ולא הגזול ואמאי והא קני' לי' בשנוי מעשה דלכ"ע קונה וע"כ דלא קני לי' למפרע ולכך לא מהני שנוי מעשה כיון דההקדש לא מצי לחול למפרע רק אחר השחיטה וממילא הי' בשעת השחיטה חולין וא"כ קשה לרבה דאיהו רוצה לומר דמשעת גניבה קנוי לי' ולכך קאמר איתיבי' דעכ"פ זה נפשוט להדי' דמשעת גניבה לא קנה למפרע דא"כ לא משכחת לה קרבן גזול שיפסל דקני' לי' בשנוי מעשה וקושי' הפנ"י דלמא מיירי בגנב טלה ונעשה איל נמי לא קשה דכה"ג בשנוי ממילא הו"ל כחפץ אחר ולא נוכל למעט מקרבנו ולא הגזול דזהו לא הוי בכלל גזול וקושי' ים התלמוד נמי ל"ק כמ"ש דכיון דאינו קונה משעת הגניבה א"כ לא מהני השנוי. והנה עוד יש להקדים הקדמה אחת דאי אמרי' כסברת הט"ג דכל גנב קנה בשעת הגניבה א"כ כל היכא שיש איזה ספק כגון שהי' ספק גזל או ספק יאוש לא שייך לאוקמי' בחזקת בעלי' הראשונים דהא מיד נפק מרשותי' ואע"ג שישנה עוד בתור' השבה מ"מ נפק מרשותו אמנם אי אמרי' דכל שלא נעשה השנוי או היאוש לא חל הקנין למפרע א"כ כשאנו מסופקי' אוקמי' בחזק' רשות בעלים הראשונים (ואע"ג דקיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלי' נמי אינם יכולי' להקדיש מ"מ כיון שאכתי אינו של אחר שפיר אוקמי' ברשות בעלים הראשונים) והנה מה שהקשה בס' ים התלמוד דלמא לעולם לפני יאוש וקרא מיירי בספק גזל ג"כ לא קשה דהא מכיון שהתירה התורה ספק גזל א"כ ממילא הבעלים מתיאשי' המינו דהא יודעי' שלא יחזיר להם דעיקר מה דלא מייאשי' הי' רק משום דסבר נקיטנ' לי' בדינ' והכא כיון דספק גזל מותר לא שייך נקיטנ' לי' בדינ' ועוד י"ל דבכה"ג בממונו אפשר דלענין קרבן נמי כשר כיון שמותר לו עכ"פ ואין זה דומה לשארי הספיקות שמותרי' לענין איסור ולמצוה פסול כסברת החו"ד בסי' ק"י ביו"ד דהכא כיון שהתורה עשאו כממונ' שלו כשר לקרבן נמי. ומעתה לא קשה ג"כ מה שהקשיתי דלמא מיירי בספק אי נתיאשו דזה אינו דפשיטא דלא מהני ההקדש דאיכא תרתי חזק' לקולא חזק' רשות בעלים הראשונים לפימ"ש דאי לא קני למפרע משעת גניבה ממילא הוי בחזק' רשות בעלים הראשונים וחזק' חולין דבהמה ולא אצטריך קרא למעוטי ומיושבי' כל ששה הקושיות בס"ד ודו"ק הטב: (ה) בהך דעורו' של בע"ה פליגי רש"י ותוס' רש"י ס"ל דהיא גזירת הכתוב דאינו מטמא מדרס רק משכב שלו וכן דעת הר"מ פכ"ד מהלכות כלים הלכה ז' עיין במל"מ שם שהאריך אמנם דעת התוס' ד"ה דגזל דמיירי בגזל עורו של בע"ה שאינו מחוסר רק יחוד ואין חסר רק מחשב' ולכך בעינן שלו דווקא ושל אחרים אינו מטמא רק לאחר שנתיאשו. והנה הלח"מ פ"ב מהלכות גזילה הקשה על הר"מ דשם פסק דיאוש אינו קונה ובפכ"ד מהלכות כלים פסק דלאחר יאוש מטמא מדרס משמע דס"ל דיאוש קנה והיש"ש פ' מרוב' דין ז' באמת רוצה להוכיח מדברי הר"מ דכלים דס"ל יאוש קונה מדרבנן עכ"פ וכשיטת הרא"ש אמנם מדברי הש"ע חו"מ סי' שנ"ג דפסק דאפי' מדרבנן נמי יאוש אינו קונה מסתמא ס"ל דגם הר"מ ס"ל דאינו קונה אפי' מדרבנן דידוע דדרכו של המחבר לפסוק כהרמב"ם. ועיין בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף י"א ובלח"מ תירץ שם וז"ל י"ל דשאני התם דהוי גזה"כ דמה שאין מטמא משכב של חבירו היא דבר שאין לו טעם ולכך אין ללמוד המינו כוונתו דאע"ג דגבי טומא' משכב אמרינן דיאוש קני מ"מ בעלמ' לא מהני. ויש להסביר הדבר יותר עפ"י מ"ש דאפי' אי יאוש אין קונה מ"מ מועיל להיות מקרי סילוק רשות הבעלים וא"כ ניחא דגבי טומאה לא הקפיד' התורה שיהי' שלו דווקא רק שלא יהי' של אחרים וא"כ כל שיש כאן יאוש אע"פ שלא קנה מ"מ תו לא מקרי של אחרים ושפיר מטמא מדרס. ויש לומר עוד דרך אחרת דבאמת כיון שיש בידו לקנותו לגמרי שיעשה איזה שנוי אפי' שנוי גרוע ושנוי גרוע מהני עם יאוש לכ"ע עי' בתוס' ד"ה כגון שקצען ובתוס' ס"ז ע"א ד"ה הא לאו וא"כ מהני לענין שיהי' חל עליו שם טומאה מטעם הואיל שיש בידו לשנותו דאע"ג דלענין שנוי גמור אפש"ל דלא אמרינן הואיל ולכך בלא יאוש אינו מטמא דכל שמחוסר שנוי גמור הו"ל מחוסר מעשה משא"כ בשנוי כל דהוא דנמי מהני עם יאוש שפי' מהני לענין טומא' מטעם הואיל ואי בעי לשנותו וקנה לי' והוי דידי' ואין להקשות דא"כ מה"ט יהי' קנוי לי' ביאוש לחודא מטעם הואיל אי בעי עושה בה שנוי פורת' זה אינו דלענין שנעשה ממון שאינו שלו כשלו לא אמרינן הואיל כמ"ש התוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל משא"כ לענין טומא' דהיא רק גזה"כ דאינו שלו אינו מטמא שפיר אמרינן דהואיל ואי בעי לשנות בי' פורת' קנה לי' ממילא מהני לענין טומא' מטעם הואיל אמנם קודם יאוש דלא קנה רק ע"י שנוי גמור לא אמרינן הואיל דהוי מחוסר מעשה גדול ודו"ק:

ו שיטת הר"מ והמחבר דיאוש אינו קונה אפי' מדרבנן והא דפסק המחבר לענין קידושין דמקודש' היינו משום דגבי קידושין הו"ל יאוש ושנוי רשות ע"ש סי' כ"ח בחלקת מחוקק ס"ק ב' שהביא כן בשם הה"מ אמנם שיטת הרא"ש דבכל מקום קונה יאוש מדרבנן וראיתי ביש"ש שתמה אמאי כתב הרא"ש דאינו מקודשת רק מספק ואמאי לא נימא דכיון דרבנן אמרו שיקנה הפקר ב"ד הפקר והוי ממוני' מה"ת ויהי' מקודשת מה"ת וקידושי השני בטלי' לגמרי. ולע"ד נרא' דכאן גבי תקנת יאוש ל"ש לומר מכח הפקר ב"ד שיהי' נחשב כממון שלו מה"ת אפי' לדעת המחבר סי' כ"ח סעיף י"ג דבמעמד שלשתן מקודשת מדאורייתא עי' שם בב"ש ס"ק ל"ה היינו דווקא היכא שהחכמים תקנו עיקר הקנין וניחא להו לעשות זה הקנין מאיז' טעם כמו משיכ' או שארי קניני' או מעמד שלשתן שראו חכמים שהי' תקנת השוק בכך כמבואר בש"ע חו"מ סי' קכ"ו ועיין בסמ"ע שם ס"ק ג' שפי' אמרינן שרצו שיהי' ממון שלו מדאורייתא דאלא"ה נפיק מיני' חורבא לכמה דברים אי לא נחשוב שיהי' ממון שלו מה"ת משא"כ הכא בגניב' לענין יאוש אטו ניחא להו לחכמים שיהי' אדם גונב וגוזל משל אחרי' וחכמים יקנו אותו לו רק היכא שגנב ונתיאשו הבעלים דאז הי' כבר סילוק רשות אמרו חכמים שמפני תקנת השבי' לא יצטרך להשיב גוף החפץ אמנם עיקר הקנין ועיקר ביאת החפץ לרשות המחזיק בה לא מכח תקנת חכמים וברצונם נעשה רק ע"י מעשה עול שלו הכניס את של חבירו לתוך רשותו רק לאחר שהכניס לרשותו אמרו חכמים שיקנה משום תקנת השבי' בזה וודאי לא הוי כשלו לגמרי מה"ת ואינו דומה לשארי קניני' שהי' רק מדרבנן ואפ"ה עשאהו כשלו לגמרי דהתם עיקר מה שהכניס החפץ לרשותו ועיקר התחלת הקנין היא עפ"י צווי החכמי' ותקנת' משא"כ הכא גבי גניבה ודו"ק היטב כי היא סבר' נכונה בס"ד אח"כ מצאתי בחתס"ו ליו"ד סי' שי"ד שכ' ג"כ לחלק בין קנין יאוש לשארי קניני' שהם מדרבנן כה"ז קצת ע"ש בד"ה נחזור להנ"ל ובעיקר קנין יאוש לענין קידושין נבאר עוד בס"ד ועיין בספר אבני מלואים באה"ע סי' כ"ח ס"ק ד':

ז שנוי מעשה גמור קונה לכ"ע מה"ת ושנוי השם או שנוי גרוע קונה עם יאוש דווקא ואעתיק לשון חי' מהר"ם מלובלין בתוס' ס"ז ע"א ד"ה הא לאו וז"ל ונ"ל לפרש דג' מינים שנוי השם הן האחד שנוי השם חשיב כמו טלה ונעשה איל פשיטא דקנין גרידא השני שנוי השם קטן לגמרי כמו מעיקר' משכ' והשת' אברדין צריך להיות עם יאוש דווקא השלישי שנוי השם גדול ממנו כמו מעיקר' כשורא והשת' מטללת' דהיא עדיף הואיל ונקבע כבר בבנין עכ"ל ע"ש שמפרש בזה דברי התוס' שם ד"ה הא לאו. אמנם לענין שנוי השם דמעיקר' חולין והשתא הקדש בעינן יאוש דאי לא"ה לא חל הקדש כלל וז"ל התוס' ד"ה הא לאו וכן בהקדש בעי עמו יאוש שאם אין יאוש אין שם הקדש חל עליו ואין כאן שנוי השם עכ"ל וכה"ג כתב ג"כ הרמב"ן במלחמות פ' הגוזל ומאכיל בסוגי' דנטלו מוכסי' חמורו קי"ד ע"א ע"ש והענין היא כך דוודאי שנוי מעשה א"צ לזה שום יאוש דהא ממילא נשתנה וכן טלה ונעשה איל ל"ל דלא חל השנוי דהא חזינן שהרי היא נשתנה משא"כ בשנוי השם אי לא הוי יאוש או למ"ד שאין יאוש קונה ממילא לא חל השנוי שם ויבואר עוד בס"ד. והנה לענין קרבן יש עוד טעם אחר לפסול אי אין הקנין חל רק ע"י ההקדש הו"ל מהב"ע כמ"ש התוס' בד"ה ש"מ יאוש לא קנה. אמנם אי חל הקנין בלא הקדש לא הוי מהב"ע וזה מבואר ג"כ בתוס' ס"ז ע"א ד"ה אמר עולא ובסוגי' דאוונכרי במס' סוכה נבאר עוד בס"ד. ויש להסתפק בכל מקום דאמרי' שנוי קונה אי בעינ' שהוא עצמו דווקא יעשה השנוי או דמהני ע"י שליח נמי וודאי בשנוי גמור דאמרי' שנעשה כחפץ אחר י"ל דאין חילוק דכיון דהוי כחפץ אחר ממילא קנוי לי' אמנם בשנוי שאינו גמור רק דהשנוי עושה קנין י"ל דע"י שליח לא מהני דכיון דבכל קנין בעינן דעתו לקנות והכא מה שמשנה ע"י שליח כיון שעושה איסור בהשנוי שבזה מפקיע החפץ מרשות בעלי' א"כ י"ל דלא מהני ע"י שליח דאין שליח לדבר עביר'. והנה י"ל דלסברת הטוב גיטין שהבאתי לעיל דעיקר הקנין נעשה בשעת גניבה א"כ מהני ע"י שליח דהא השנוי אינו עושה קנין רק שבא לפוטרו מתורת השבה והקנין נעשה בשעת הגניבה אמנם אי אמרי' דרק בשעת השנוי בא הקנין א"כ לא מהני הכא שהשנוי הי' ע"י שליח דאין שלד"ע ובפרט לפי מה שהאריך הנו"ב מד"ק לא"ע סי' ע"ז וע"ח דאי אין שלד"ע השליחות בטל א"כ ה"נ לא מהני הקנין שבא ע"י השנוי היכא שמשנהו ע"י שליח דאין שלד"ע ולא מהני הקנין והעולה ממ"ש הי' דאי אמרי' דבשעת גניבה חל הקנין שפיר י"ל יאוש קונה דמיד בשעת גניבה קנוי לי' וכמו דשנוי מהני לפוטרו מהשבה ה"נ יאוש כיון שיש כאן סילוק רשות בעלים מהני לפוטרו מהשב' אמנם אי אמרי' דשעת גניבה אינו קונה לא מהני יאוש דבשלמא שנוי מהני שעושה איזה מעשה בגוף החפץ משא"כ יאוש וכבר הבאתי לעיל באות י"ג ע"ש הקצה"ח דאי ס"ל מה"ת מעות קונה ולא משיכ' א"כ יאוש נמי אינו קונה וכבר הסברנו דלפי"ז לא מהני שעת גניבה לקנות ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה