תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער יאוש ושישנוי רשות · שער א
שער א אנא מלך שומע תפלה שמע נא קול שועי ורגשי בהמילה. לפניך אתיצב בחילה אל שוכן מעונה חנני מאתך דעה השכל ובינה בסוגי' דיאוש ושנוי קונ' והיא בכמה מקומות בש"ס וביחוד במס' ב"ק. ונתחיל להעתיק בריש פ' הגוזל עצים מס' ב"ק צ"ג ע"ב:
א במתני' הגוזל עצים ועשאן כלים וכו' משלם כשעת הגזילה והטעם דקנה הכלי בשנוי מעשה והא דחייב כשעת הגזילה היינו משום שמשעה שגזל נתחייב בהשבה ולכך משלם דמים מה שהי' שוה בשעת הגזילה והנה הך דעשאן כלים פליגי אביי ורב אשי בגמ' אביי ס"ל דהיינו בעצים משופי' ועשאן כלים דהו"ל שנוי החומר ואפ"ה קנה מדרבנן ורב אשי ס"ל דמתני' מיירי בשנוי שאינו חוזר כגון כלים ועשאן בנכאנו דהו"ל שנוי שאינו חוזר. והנה אפי' בשנוי שאינו חוזר צריך להיות נשתנה שמו נמי. וכן כתבו התוס' ס"ה ע"ב וכן פסק הח"א בחו"מ סי' ש"ס ותוס' לעיל ד"ה הם ולא שנויהם כתבו דלרבנן אפי' שנוי החוזר קונה מדאורייתא ועיין בס' קצה"ח סי' ש"ס ס"ק ב' אמנם בשנוי מעשה שאינו חוזר לכ"ע דקונה מה"ת ואפי' בלא יאוש וכן פסק בש"ע חו"מ סי' ש"ס. אמנם שנוי החוזר אינו קונה רק עם יאוש הביא בש"ע סי' שס"א בשם יש אומרים דיאוש עם שנוי גרוע והיינו שנוי החוזר מהני:
ב והנה בצמר וצבעו הביא בש"ע סי' ש"ס דהוי שנוי. אמנם היינו דווקא בצבע שאינו יכול להעבירו כגון קלא אילן וכן כתב שם בסמ"ע ס"ק צ"ז להדי' ומסוגי' דהכא נמי משמע דצבע הוי שנוי גרוע דהרי ר"ש בן יהוד' דס"ל דשנוי מהני כגון בטוואו וארגו ואפ"ה ס"ל בצבעו מצטרף דלא הוי שנוי כ"כ עיין בתוס' ד"ה ר' שמעון בן יהודא ולקמן נבאר בס"ד. אמנם בשנוי דחוזר כגון סתם צבע וודאי הוי שנוי גרוע והנה יל"ד על המחבר דבחו"מ כתב להדי' דשנוי החוזר אינו קונה בסי' ש"ס סעיף ה' וביו"ד סי' של"ג כתב גבי ראשית הגז דצבעו פוטר גבי לא תספיק לתנו לו עד שצבעו ואמאי סתם ולא פירש דדוקא בצבע שאינו חוזר אבל בצבע שחוזר חייב בראשי' הגז כיון דשנוי שחוזר אינו קונ' ע"ש בש"ע יו"ד סי' של"ג סעיף ג' ונראה דהנה לכאורה יש לעיין מ"ט דקיי"ל דשנוי גרוע לחוד' אינו קונה ויאוש לחודא נמי אינו קונה ויאוש עם שנוי גרוע קונ' בסי' שס"א סעיף ב' ונרא' דהענין הי' כך דהנה בכל דבר שיהי' נקנה צריך להיות ב' ענינים האחר שיהי' נסתלק מהדבר ההיא רשות בעלי' הראשוני' והשני שהקונ' יעשה איז' פעולה לקנות הדבר ההוא. והנה שנוי דקונ' יש לומר בו ב' טעמים האחד דבמה שמשנה החפץ בזה הפעולה עושה קנין שיהי' שייך לו. השני דכיון שהחפץ נשתנה הוי כחפץ אחר לגמרי ומה"ט אמרי' אפי' לגבי אתנן דלא אמאיס לגבוה כיון שהוי כמו חפץ אחר לגמרי עיין בתוס' לעיל ס"ה ע"ב ד"ה הא מני ב"ש והחילוק הי' כך דוודאי אי אמרינן דשנוי הי' מצד קנין דעל ידי שמשנה זה החפץ קנתו א"כ הי' מהני אפי' שנוי גרוע או שנוי החוזר דמ"מ עושה מעשה בזה החפץ. אמנם היינו דווקא אי אמרינן כ"מ דא"ר ל"ת אע"מ שפיר מהני שנוי מצד קנין וא"כ מהני אפי' שנוי החוזר דמ"מ כיון שהי' עושה שנוי קנה החפץ אמנם אי אמרי' כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ א"כ לא מהני מכח קנין דהא לא מהני כיון שמה שהי' עושה באיסור הי' עושה דהא עליו להחזיר הגזיל' כמה שתי'. רק שנוי גמור ושאינו חוזר דאז הוי כחפץ אחר לגמרי כמ"ש התוס' שפיר מהני דבזה ל"ש לומר דלא מהני השנוי משום אעל"מ דהא כיון שחזינן שע"י השנוי כבר נעשה כחפץ אחר ל"ש אעל"מ. וכן כתב גם הקצה"ח סי' ש"ס ס"ק ב' דלמ"ד אע"מ מהני אפי' שנוי החוזר ולמ"ד אעל"מ לא מהני רק שנוי שאינו חוזר ע"ש. ולפימ"ש א"ש מאוד דבשנוי שאינו חוזר נוכל לומר שהוי כחפץ אחר ונעקר שם הראשון לגמרי ל"ש אעל"מ משא"כ בשנוי החוזר לא נוכל לומר דהוי כחפץ אחר לגמרי כיון שיוכל לחזור למעיקר' ולכך לא מהני רק בתורת קנין וקנין לא מהני אי אמרי אעל"מ ודו"ק ועפי"ז יובן לנו בס"ד פלוגת' דת"ק ור"ש ב"מ גבי צבעו וטוואו וארגו לת"ק לא מצטרף ולר"ש צבעו מצטרף והקשו בתוס' ד"ה ר"ש ב"י האיך אמר אביי דלרשב"י שנוי אינו קונ' הא בטוואו וארגו מוד' ולא פליג רק בצבעו דלא חשיב שנוי ותירצו דבשיטת אחת הן אע"ג דלא הוי דבר אחר ממש. ודבריה' צריכין ביאור דהא לר"ש באמת שנוי קונ' רק דצבעו לא חשיב שנוי. אמנם לפימ"ש א"ש דהנה באמת צריכי' להבין באיז' סברא פליגי ת"ק ור"ש דלת"ק צביע' חשיב שנוי ולר"ש לא חשיב שנוי. ולדברינו א"ש דוודאי אי אמרינן דהא דשנוי קונה הי' מתורת קנין וא"כ שפיר אמרינן דצביע' נמי חשיב שנוי דמכיון שעושה מעשה בגוף החפץ שפיר חשיב לקנות. וזהו סברת ת"ק דבצביע' נמי קונה אמנם ר"ש ב"י ס"ל דשנוי מתור' קנין לא מהני רק היכא שנשתנה לגמרי אז מהני כיון דהוי כמו גוף אחר ממש וא"כ בשלמא טוואו וארגו שפיר קנה משא"כ צבעו דלא הוי כנשתנה לגמרי לא הוי כחפץ אחר לא מהני וא"כ ממילא מוכח דלר"ש לא חשיב שנוי בתור' קנין ולכך צבעו מצטרף כיון דלא הוי כחפץ אחר ממש וא"כ כתבו התוס' שפיר דרשב"י בשיט' אחת דאע"ג דלרשב"י שנוי גמור קונה היא רק דהוי כמו דבר אחר אבל היכא שצריך השנוי לפעול בתורת קנין כהחפץ לא מהני ודו"ק היטב. וא"כ א"ש דוודאי שנוי גמור אפי' בלא יאוש דלא הוי אכתי סילוק רשות בעלי' הראשוני' כיון דלא נתיאשו מ"מ קנה כיון שהוי כמו דבר אחר לגמרי ומעולם לא הי' שם בעלי' על זה החפץ ולכך קונה משא"כ שנוי גרוע כיון דלא הוי כחפץ אחר לגמרי לא מהני בתור' קנין שיקנה ע"י פעולת השנוי. דמה מהני קנין הקונ' היכ' דלא נסתלק ממנו רשות בעלים הראשוני' ואיך יחול הקנין בו ויאוש לחוד' נמי לא מהני דאע"ג דנסתלקו רשות הבעלי' מ"מ לא נעשה קנין מצד הקונ' דבשע' שלקח הגזילה באיסור' אתא לידי' וא"כ ממילא זכינו והבין דעת קדושי' דהיכ' דאיכא יאוש עם שנוי אפי' גרוע נמי קונ' דהא דשנוי גרוע לחוד' אינו קונ' הי' רק משום דאע"ג דשנוי הוי קנין מצד הקונ' לא מהני כיון שלא הי' סילוק רשות הבעלים דלא דמי לשנוי גמור דלא בעינן סילוק רשות הבעלים כיון דהוי כמו דבר אחר לגמרי וא"כ היכא דהוי יאוש דאז כבר נסתלק רשות הבעלים שפיר מהני אפי' שנוי גרוע דאפי' בשנוי גרוע יש כאן קנין מצד הקונה רק קודם יאוש לא מצא הקנין מקום לחול משא"כ לאחר יאוש ועיין בתוס' מס' ב"ק ס"ו ע"א ד"ה כיון דבאיסור' משמע נמי דביאוש דהוי סילוק רשות עכ"פ:
וא"כ א"ש דעת המחבר ביו"ד דוודאי כל היכ' שיש לו לקנות איזה חפץ שהי' מעיקר' של הבעלים אחרים שפיר שנוי גרוע לא מהני דאע"ג דשנוי עכ"פ הוי כמו קנין מ"מ לא מוצא הקנין מקום לחול כיון דאכתי רשות בעלים הראשונים עליו ולכך לא מהני רק שנוי גמור דהוי כדבר אחר לגמרי. אמנם גבי ראשית הגז דמעולם לא הי' עליו שם בעלים אחרים כמ"ש רש"י ד"ה פטור ת"ל ודמי' נמי לא משלם דלאו גזל גמור הי' דלא מטא לידי' דכהן וא"כ שפיר פסק דאפי' שנוי גרוע כגון שנוי החוזר נמי קנה דניהו דשנוי החוזר לא מהני שיעשה זה החפץ כדבר אחר לגמרי שיופקע עי"כ שם בעלי' הראשוני' מ"מ קנין הוי רק כ"ז שיש שם בעלים הראשונים אין מוצא הקנין מקום לחול. והלכך בראשי' הגז דלא הי' מעולם ברשות בעלים אחרים וסגי' בי' קנין לחודא שפי' מהני אפי' שנוי החוזר ולכך סתם המחבר ביו"ד דאפי' בצביע' בעלמ' נמי פטור מראשי' הגז דשנוי גרוע אע"ג דאין מפקיע שם בעלים הראשוני' מ"מ מתור' קנין מהני ודו"ק היטב: בו יבואר הדין בגזל צמר ועשאו חוטי' אי הוי שנוי:
ג הר"מ פ"א מהלכות ציצית הלכה י"א כתב דגזל צמר ועשה חוטי' פסולים לציצית והכ"מ הביא שם בשם הנמ"י דבחוטי' הוי יאוש ושנוי הגוף כלומר שנוי מעשה וכשר רק בגזל ציצית שלא נשתנה פסול והר"מ שכתב דמצמר הגזול פסול נראה דמיירי לפני יאוש אי נמי לאחר יאוש ולא הוי שנוי משום דהוי שנוי החוזר לברייתו ע"ש. והנה הט"ז באו"ח סי' י"א ס"ק ה' תמה על אלו התירוצים. האחד דמוקי בלפני יאוש א"כ לא צריך קרא כלל כדאמרינן אי לפני יאוש פשיטא ועל תירוץ השני דהוי שנוי החוזר לברייתו הקשה כיון דלא משכח' שיעשה חוטים רק ע"י ליבון והא ליבון הוי שנוי שאינו חוזר לברייתו כמ"ש הר"מ גופא להדיא פ"ב מהלכות גזיל' הלכה י"ב ולכך תירוץ הט"ז דטעמא דהר"מ היא משום דהוי מהב"ע. ולפי"ז צריך לומר דהר"מ לא ס"ל כסברת התוס' ב"ק ס"ח ע"א ד"ה מנין ליאוש דכל היכ' דקני לי' מעיקר' לא הוי מהב"ע ולהר"מ בכל גוונא הוי מהב"ע. אמנם המג"א שם ס"ק י' כתב בדברי הרמ"א דאפי' קודם יאוש כשר משום דהו"ל שנוי מעשה ושנוי גמור קונה אפי' בלא יאוש. אמנם הנמ"י ס"ל דהוי שנוי גרוע ולכך לא מהני רק לאחר יאוש. דיאוש עם שנוי גרוע כמי קונ' כמ"ש המחבר בש"ע חו"מ סי' שס"א ואע"ג דליבון הוי שנוי גמור כבר כתב שם בס' מחה"ש דהיינו דווק' ליבון ע"י גפרית אבל סתם ליבון הוי שנוי גרוע:
וא"כ לפי דעת המג"א יש ג' מחלוק' בדבר הר"מ ס"ל דאפי' יאוש ושנוי נמי לא מהני לענין ציצית אי משום טעמ' שכ' הט"ז דהו"ל מהב"ע או כמו שנפרש לקמן בס"ד והרמ"א ס"ל דאפי' קודם יאוש נמי מהני בגזל צמר ועשה חוטי' דהו"ל שנוי מעשה גמור והנמ"י הכריע דקודם יאוש לא מהני ולאחר יאוש מהני משמע דס"ל דהוי שנוי גרוע ולכך לא מהני רק עם יאוש ובפרמ"ג במשבצות שם ס"ק ה' כתב לתרץ דברי הר"מ דמשו"ה פסול ולא הוי שנוי משום דאימת נעשה שנוי כלומר שנוי השם ממש דבאמת בכל שנוי מעשה להיות שנשתנה שמו כמ"ש הרמ"א חו"מ סי' ש"ס סעיף ו' וא"כ לא הוי שנוי השם רק בשעת טויה ואז לא הוי עדיין שלו ולא מקרי טויה לשמה ולבך פסול כלומר דכמו שאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו ה"כ אין יכול להתפיס עליו שיהי' נקרא לשמה ע"ש ועיין בס' שבילי דוד שם ובסי' תרמ"ט באו"ח. והנה אם אמנם שלפי"ז היה מדוייק סידור הלשון של הר"מ שבאות הלכ' כשהבי' דטוית החוטי' בעינן לשמה הביא הך דצמר גזול פסול ומשמע משום דלא הוי לשמה:
ד אמנם אי הו"א דליבון גופא הוי שנוי וליבון בוודאי א"צ לשמה וא"כ הדק"ל דקני לי' ע"י שנוי והנה הר"מ פ"ב מהלכות גזילה כתב להדיא דליבון הוי שנוי וכאן קודם הטויה מססמ' לבנו כמ"ש הט"ז וא"כ הדק"ל מ"ט לא קנה בשנוי ואולי י"ל דבאמת ליבון לא הוי רק שנוי גרוע ושם בהלכות גזילה דכתב דליבון הוי שנוי היינו ניפוץ וליבון דווקא שכן כתב שם להדי' ונפצו ולבנו. וא"כ ל"ק לדעת הר"מ דלא מיבעי' אי נימא דלה"ת ס"ל דשנוי גרוע אפי' אם יאוש בעי לא קנה בוודאי א"ש ודלא כדעת הש"ע סי' שנ"ג ס"ב וסי' שס"א ס"ב רק אפי' אי נימא דהר"מ נמי מודה דשנוי אפי' גרוע עם יאוש מהני. הנה לפימ"ש לעיל דהא דמהני הי' משום דע"י יאוש הוי סילוק רשות הבעלים וע"י השנוי אע"ג דהוי גרוע הוי קנין בגוף החפץ ולכך מהני וא"כ לא מהני רק היכא דאיכא תחלה יאוש שכבר נסתלקו רשות הבעלים מהני השנוי שאח"כ לקנות החפץ משא"כ בשנוי קודם יאוש לא מהני דעדיין לא נסתלקו רשות הבעלים ולא מהני הקנין (ובפרט אי נימא דהר"מ ס"ל כרבא ריש מס' תמורה דאעל"מ) ואע"ג דבשנוי רשות ס"ל להר"מ פ"ב מהלכות גזילה הלכה ג' דאפי' שנוי רשות ואח"כ יאוש נמי מהני יש לחלק דדווקא שנוי רשות מהני קודם יאוש ולא שנוי השם דבשנוי רשות אפ"ל דלא שייך אעל"מ היכא שלקח מגנב שאינו מפורסם משא"כ בשנוי השם לא מהני פעולתו בזה החפץ שיוכל לקנותו קודם שנסתלקו הבעלים וא"כ הכא בגזל צמר כיון דלא ידעינן אי נתיאשו הבעלים קודם שעשה השנוי לא מהני לענין ציצית ואפי' אי מספקא לן נמי פסול. דכיון שהבגד יש לו ד' כנפות נתחייב בציצית ואינו יוצא בחוטים הפסולים מספיק'. וא"כ יש לנו ג' טעמים על הר"מ מ"ט בגזל צמר פסול לציצית האחד דהטויה לא הוי לשמה בצמ' שאינו שלו כמ"ש הפרמ"ג. השני דהו"ל מהב"ע כמ"ש הט"ז רק לפי"ז צ"ל דהר"מ ס"ל דמהב"ע פסול אפי' היכא דקנה לי' מקודם. השלישי דטויה הוי שנוי החוזר וליבון נמי הוי שנוי גרוע וגם כמ"ש בס' מחה"ש שם דליבון לא הוי שנוי רק ע"י גפרית. ושנוי גרוע לא מהני רק עם יאוש ובעינן יאוש דווקא והכא כיון דלא ידעינן אי נתיאשו קודם לא מהני השנוי לקנותו דדלמא בשעת השנוי עדיין לא נתיאשו. ובפרט דאנן לא קיי"ל כר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים והר"מ נקט גזל דז"ל ואין עושים אותם מצמר הגזול וא"כ לא מהני אפי' חזינן שעכשיו נתיאשו מ"מ דלמא בשעת שעשה השנוי לא נתיאשו עוד ולכך פסול וא"כ לפי"ז בגנב צמר ועשה חוטים להר"מ נמי הי' כשר דהא סתם גניבה קיי"ל דהוי יאוש בעלים וכן פסק הר"מ פכ"ד מהלכות כלים הלכה ז' דסתם גניבה הוי יאוש בעלים וסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים וא"כ בגנב צמר דהוי מסתמ' יאוש ואח"כ שנוי אפי' שנוי גרוע מהני ושפיר קנה וכשרי' לציצית ויש קצת ראי' לדברינו בכוונת הר"מ מדנקט מצמר הגזול דלתירוץ הט"ז אין חילוק בין גזול לגנב אי הטעם משום מהב"ע:
ה והך דינ' דשינוי גרוע עם יאוש מהני הביא המחבר בש"ע ב"פ פ"א בהל' גניבה סי' שנ"ג סעיף ב' ואח"כ בהלכות גזילה סי' שס"א סעיף ב' והנה מלשון המחבר בסי' שנ"ג שכתב וז"ל ואם יש עם יאוש שנוי השם שחוזר לברייתו י"א שקנה ע"כ משמע דווקא יאוש ואח"כ שנוי שהרי כתב אם יש עם היאוש שנוי והראי' שהרי בסעיף ב' שם כתב אם יש עם היאוש שנוי רשות בין שנתיאשו ואח"כ מכר בין שנתיאשו אחר שמכר משמע הא מעיקר' בסעיף ב' שכתב בסתמ' אם יש עם יאוש שנוי השם דווקא מעיקר' יאוש ואח"כ שנוי מהני. אבל שנוי ואח"כ יאוש לא מהני וכמ"ש לעיל. אמנם בסי' שס"א שנה המחבר לשונו וכתב יאוש עם שנוי השם גרוע שחוזר י"א לקונה מדכתב יאוש עם שנוי השם משמע שהשנוי הי' מעיקרא ומהני אפי' קודם יאוש דהכי משמע להדי' דבסי' שנ"ג נקט עם יאוש שנוי השם משמע דהיאוש צריך להיות מקודם ובסי' שס"א נקט יאוש עם שנוי השם משמע דאפי' השנוי קודם יאוש נמי מהני וצריך ליתן טעם לסתירת דברי המחבר ואולי יש לחלק דבסי' שנ"ג דשם מיירי בהלכות גניבה ולא בעי' דווקא שנתיאשו הבעלים בפירו' דסתם גניבה יאוש בעלים קיי"ל וכל דלא הוי יאוש בפירוש לא מהני רק קודם השנוי ומ"ש המחבר שם נתיאשו הבעלי' היינו מסתמ' דמסתמ' אע"ג דלא ידעינן אמרי' דנתיאשו וא"כ לא משכח' גבי גניבה שיהי' השנוי קודם היאוש דהא מסתמ' חזינן לי' כאילו נתיאשו. אם לא שבפי' אומרי' שלא נתיאשו משא"כ בהלכות גזילות דסתם גזילה לא הוי יאוש ושם מיירי שנתיאשו להדי' נקט המחבר יאוש עם שנוי השם דאפי' שנוי קודם יאוש נמי מהני משא"כ בגניבה בכל גוונ' הוי היאוש קודם השנוי דהא מסתמ' אמרי' דנתיאשו וא"כ לפי"ז היו נסתרה דברינו ע"ש לעיל דהא דיאוש עם שנוי גרוע מהני ה"ד ביאוש תחלה דהרי מדברי המחבר משמע דאפי' שנוי קודם יאוש נמי מהני מ"מ בשיטת הר"מ שפי' מצינו לומר דס"ל דבשנוי גרוע בעי' שיהי' היאוש קודם וגם מדברי המחבר אין הכרע כ"כ דס"ל דשנוי קודם נמי מהני ויבואר עוד בס"ד: בו נבאר הטעם דשנוי קונה (ו) הנה י"ל ב' טעמים בהא דשנוי קונה טעם אחד דכל שנשתנה הוי כאילו הי' חמץ אחר כמ"ש התוס' ב"ק ס"ה ע"ב ד"ה הא מני טעם ב' י"ל דבשנוי כיון שעושה מעשה בגוף החפץ בזה קנוי לו והיא גזה"כ כמו בשארי קניני' שנגמר הקנין או ע"י מתן מעות או ע"י משיכ' החפץ ה"נ במה שמשנה החפץ ה"כ במה שמשכה החפץ בזה עצמו נקנה לו. והנה לעיל כתבנו באות ב' דאי אמרינן דהוי כחפץ אחר ע"י שכוי ל"ש לומר אעל"מ ושוב ראיתי בספר מעשה חשב על מס' ב"ק ס"ה ע"ב ד"ה הן ולא שונייהם ג"כ הך סברא. והנה בשנוי ממילא ג"כ ל"ש לומר אעל"מ כיון דנעשה ממילא. והנה בריש פ' הגוזל פליגי אביי ורבא אביי ס"ל טעמ' דב"ש גבי נתן לה חיטים ועשאה קמח דאסור לגבוה היא מטעם דב"ש ס"ל שנוי אינו קונה ורבא ס"ל דב"ש נמי ס"ל שנוי קונה ורק לגבוה אסרו ב"ש משום דמאיס ונ"ל דהנה באמת אי אמרינן דשנוי הוי כחפץ אחר ל"ש לומר מאיס כיון דכבר אינו אותו חפץ וכמ"ש התוס' להדי' ד"ה הא מני וי"ל דהסברא הי' כך דהנה בוודאי אי אמרי' אע"מ שפי' י"ל דשנוי לא הוי כחפץ אחר והא דשנוי קונה היא מטעם דכיון דמשנהו עושה בו קנין: אמנם אי אמרינן אעל"מ ל"ל דשנוי עושה קנין רק צ"ל דכל שנשתנה הוי כחפץ אחר וא"כ לרבא דס"ל אעל"מ ע"כ סובר דב"ה נמי הכי ס"ל דהא מסתמ' קיי"ל כב"ה וא"כ ס"ל דב"ש וב"ה פליגי באמת בהך מילת' דב"ש ס"ל הא דשנוי קונה לאו מטעם דנעשה כחפץ אחר רק דשנוי עושה קנין וכיון דאינו חפץ אחר ממש ממילא לא מהני גבי אתנן דלגבוה היא מאיס אמנם ב"ה דס"ל דאעל"מ וא"כ צ"ל הא דגלתה התורה דשנוי קונה לאו משום דשנוי עושה קנין כיון דאעל"מ וע"נ דע"י שנוי הוי כחפץ אחר. וממילא מהני באתנן נמי דכיון דהוי כחפץ אחר ל"ש מאיס כמ"ש התוס' להדי'. אמנם אביי דס"ל דאי עביד מהני וא"כ א"צ לומר דמשו"ה מהני לב"ה השנוי משום דהוי כחפץ אחר רק דאי אמרינן שנוי קונה היינו דשנוי עושה קנין ואפ"ה ס"ל לב"ה דשרי באתנן וע"כ לא ס"ל טעמא דמאיס וא"כ ממילא ע"כ ב"ש ל"ל שנוי קונה כלל ומשו"ה אסרו גבי אתנן:
ז וראיתי בס' מעשה חשב ס"ח ע"א ד"ה ור' יוחנן שרוצה לומר למאן דס"ל שנוי ממילא נמי מהני א"כ ל"ש לומר בשנוי כלל אעל"מ לפי סברת התוס' מס' תמורה בסוגי' דאעל"מ דגבי צורם אוזן בכור ל"א אעל"מ כיון דאם נעשה ממילא נמי מהני ל"ש אעל"מ וא"כ ה"נ למאן דס"ל שנוי ממילא קני ל"ש כלל אעל"מ. ולע"ד לא דק ואין הנדון דומ' לראי' דבשלמא גבי צירם אוזן בכור הך מעשה גופא שעשה באיסור היה יוכל להעשות ג"כ בהיתר שפיר כתבו התוס' דל"ש אעל"מ כיון דלא בעינן דווקא מעשיו ומאיליה נמי הי' יוכל להעשות משא"כ הכא גבי שנוי כגון קמח ועשא' חיטים או עצים ועשא' כלום כיון דאותו מעשה לא שייך מאליו אע"ג דמשכחת שנוי ממילא מ"מ הך מעשה דווקא ע"י מעשיו בא ומעשיו גרמו לו דמעצמו לא יוכל להעשות כלי שפיר אמרי' אעל"מ כיון דבלא מעשיו לא היה נעשה שנוי: (ח) ובפלוגתא דר' עלאי ור' חנינא דכפי הנרא' מתוס' שם ד"ה ואי אמרת דפליגי דר' עילאי' ס"ל שנוי ממילא כמי מהני ור' חנינ' ס"ל דווקא שנוי בידים נמי יש לומר דפליגי בהא דר' חנינ' ס"ל דהא דאמרינן שנוי קונה היינו שע"י שנוי נעשה קנין א"כ י"ל דכמו דבכל קנינים שמצינו בתורה הי' ע"י מעשה הקונה דווקא כמו מתן מעו' או משיכ' או קנין סידור שהקונה עושה מעשה ה"נ גבי שנוי בעי' שהקונה יעשה מעשה וא"כ ממילא בשנוי שנעשה ממילא לא מהני אמנם ר' עילאי ס"ל דשנוי היא לאו בתורת קנין רק ידעי' שנוי נעשה כחפץ אמר וא"כ אין חילוק בין אי נשתנה מעצמו או ע"י מעשיו דכיון דהא כחפץ אחר ממילא קנוי לי' בלא שום מעשה ודו"ק:
וראיתי בחי' פנ"י שכתב על מ"ש התוס' בד"ה הם למ"ל תרי קראי חד באתנן וחד בגזילה דאע"ג דאתנן מגזילה לא הוי מצי למילף דהו"א דלגבוה מאיס מ"מ גזילה מאתנן הוי מצי למילף ולכך כתבו דאצטריך חד קרא לשנוי החוזר. וכתב הפנ"י דבלא"ה לא הוי ילפינן גזילה מאתנן דהו"א דאע"ג דשנוי מהני מ"מ לא מהני גבי גזילה שיוכל לקנותו בלא דעת אחרת מקנה והכא כיון שאין הנגזל רוצה להקנותו לו לא קני אע"ג דשנוי מהני. ולי נראה דסברת התוס' הי' כך דכיון דס"ל דהא דשרי לגבוה ולא מאיס היא משום שע"י שנוי נעשה כחפץ אחר כמ"ש ד"ה הא מני א"כ מהי תיתי לא יקנה אותו הגזלן דל"ל דלענין קנין בעינן דעת אחרת מקנה דכיון דחזינן לי' כאילו הי' חפץ אחר א"כ אין להנגזל שום שייכות בו. ולכך כתבו התוס' שפי' דאצטריך קרא גבי גזילה אפי' בשנוי החוזר ולעיל כתבנו בשנוי החוזר דל"ל דהוי כחפץ אחר לגמרי כיון שיוכל לחזור למה שהי' מעיקר' וא"כ שפי' ס"ד דלא מהני לי' הקנין דכיון דלא הוי כחפץ אחר כל שחוזר לבריתו ורק מתור' קנין קאתינ' עלה וא"כ ממילא ס"ד דלענין גזילה לא מהני או מטעם אעל"מ או מטעם דכל דבעינן קנין בעי' דעת אחרת מקנה כמ"ש הפנ"י ולכך שפי' אצטריך קרא משא"כ אי לא הוי מוקמי' לה בשנוי החוזר ל"ל דאצטריך קרא לגבי גזילה משים דהו"א דלא מהני או כמ"ש הקצה"ח סי' ש"ס משום אעל"מ או כמ"ש הפנ"י משום דאין דעת אחרת מקנה לו דכיון דהוי כחפץ אחר קנה ול"ש אעל"מ ולא בעינן דעת אחרת מקנה לו כלל וא"ש דברי התוס' דע"כ הוכיחו דבעינן קרא לשנוי החוזר ודו"ק: (ט) וראיתי שהגאון בס' טוב גיטין מס' גיטין ל"ח ע"א שיצא שם לדון בדבר חדש ח"ל דהשנוי מצד עצמו אינו קנין להגזלן כי אם בשעת הגזילה אז קנאה ואמנם השנוי היא עיקרה לפטור השבה דכתיב גבי גזילה בעלמא והשיב וכיון דנשתנה לא חייבה רחמנא בהשבה וממילא נתעורר קנין הגזילה למפרע וכו' ע"ש עכ"ל והנה למדנו בזה דבר חדש דמעשה הגזילה הי' נמי קנין רק שהשנוי בא לפטור אותו מתורת השבה:
והנה מה שדחקו להגאון ז"ל לפרש דהגזילה הי' מעשה קנין משום דהי' קשה לו מאי מקש' הגמ' מס' תמורה משנוי אמאי ל"א אעל"מ הא שנוי ממילא נמי מהני וכל כה"ג ל"ש אעל"מ ולכך כתב דעיקר הקנין נעשה בשעת הגזילה וממילא פריך שפיר האיך יקנה לו שעת הגזילה כיון דאעל"מ. אמנם משום הך קושי' א"צ ליכנס לדוחק הזה דכבר כתבתי לעיל באות ז' דכאן ל"ש סברת התוס' דממילא נמי מהני כיון דעכ"פ אותו מעשה דהיינו עצים ועשאן כלים לא שייך ממילא ושם במס' תמור' ו' ע"א פריך ממתני' דהגוזל עצים אמאי קני לי' בשנוי וכיון דמעצמו לא הי' נעשה כלי בשום אופן שפיר שייך לומר אעל"מ ולא דמי לצורם אוזן בכור דמעצמו כמי הי' יוכל להעשות. אמנם באמת הגזילה לא הוי מעשה קנין וראה זה מצאתי למרן החת"ס בשו"ת לחו"מ סי' צ"א שלא כדברי בעל טוב גיטין ואעתיק לשונו דהש"ס פשיט' לי' דכל גניבה פרוטה מישראל כו' ואין זה תלוי כלל בקנין משיכ' כי מי שמע או ראה שיקנה אדם בלא רצון המקנה אם לא במציאה והפקר אבל היכא דאיכא בעלי' ואינו רוצ' להקנות מה יועיל משיכ' או שום קנין ואך הגניבה רחמנא אוקמי' ברשותו של גנב לבישות' הואיל וחסרי' ממון דחברי' אבל לא לטיבותי' שיהי' הגוף קנוי לו ליכ' למ"ד עכ"ל הרי להדי' דמעשה גניבה או גזילה עי"ז ל"ש שום קנין ונ"ל אפי' למ"ד אי עביד מהני נמי לא הוי קנין ע"י גזילה או גניבה דהאיך שייך בזה לומר אע"ע שיקנה מה שאינו שלו. והנה לפימ"ש החת"ס דלא מצינו קנין בלא רצון המקנה א"כ ע"כ הא דשנוי קונה היא רק משום דהוי כחפץ אחר וכל דהוי כחפץ אחר לא בעינן רצון המקנה כלל ולפי"ז שנוי החוזר וודאי אינו קונה מה"ת דפשיט' דבשנוי החוזר לא הוי כחפץ אחר וא"כ לרבה דכתבו התוס' אליבי' ס"ה ע"ב ד"ה הם דס"ל שנוי החוזר נמי קונה מה"ת אלמא דס"ל דמצינו קנין אפי' בלא רצון הבעלי' אפש"ל דשפיר ס"ל דמעשה גזילה נמי אקרי קנין דמשעת גזילה קנוי לי' כסברת הט"ז והשנוי לא בעינן רק לפטור אותו מתור' השבה ולכך שנוי החוזר נמי מהכי ולקמן בס"ד נבאר עוד במה תלי' סברות הטוב גיטין והחת"ס אי שעת גזיל' הוי קנין אי לא ודו"ק:
י בגמ' ס"ו ע"א גם לב"ה קשה והקשה הפנ"י אמאי ל"א דאצטריך גם לשנוי החוזר דב"ה מודי דלא מהני לגבי אתנן ועיין בס' מנחת חינוך סי' תקע"א שכתב ג"כ להדי' דב"ה מודי בשנוי החוזר דלא מהני וכתב דהנה התוס' מס' ב"מ כ"ז ע"א ד"ה חמור דבור הקשו אמאי לא קאמר גם לב"ה קשה ותירץ היא ז"ל דלרבא באמת י"ל דבשנוי החוזר אינו קונה לב"ה ושפיר אצטריך גם והנה לפימ"ש לעיל באות ו' דרבא ס"ל אליב' דב"ה דשנוי לא הוי מתור' קנין כיון דאעל"מ וא"כ התם במס' ב"מ דקאי אליב' דרבא ושנוי החוזר אינו קונה וא"כ אצטריך גם לשנוי החוזר ולכך לא קאמר הגמ' שם במס' ב"ע גם לב"ה קשה. ועיין בס' קצה"ח סי' ש"ס ס"ק ב' שכתב להדי' דמאן דס"ל אע"מ א"כ לא אצטריך קרא לשנוי שאינו חוזר דהא קשה קושי' התוס' ד"ה הן אמאי לא ילפינן גזילה מאתנן ול"ל דגבי גזילה הוי ס"ד דשנוי לא מהני כיון דאעל"מ דהא עכשיו קיימינן איס"ל אע"מ. א"כ מאן דס"ל אע"מ ע"כ צ"ל כתירץ התוס' דשנוי החוזר נמי קונה. אמנם אי ס"ל אעל"מ ל"ק קושי' התוס' אמאי לא ילפינן גזילה מאתנן דהא גבי גזילה ס"ד דאעל"מ כקושי' הגמ' במס' תמורה ו' ע"א וא"כ באמת אפש"ל דלעולם שנוי החוזר אינו קונה והא דאצטריך קרא גבי גזילה היינו דאי לאו קרא הו"א דאעל"מ ועיין בס' מעשה חשב שכתב ג"כ כה"ג וא"כ לרבא וודאי ע"כ שנוי החוזר אינו קונה ואצטריך גם לב"ה לומר דשנוי החוזר באמת לא מהני וכ"ז הא במס' ב"מ דאליבא דרבא קיימינן אבל הכא אזיל הסוגי' בסתמ' ואפשר דס"ל דשנוי החוזר נמי קונה ובפרט לפימ"ש דמאן דס"ל לחלק בין שנוי ממילא לשנוי בידים הא משום דשנוי עושה קנין וצריך לעשות מעשה בגוף החפץ ולא משום דבעינן שיהי' חפץ אחר וכיון דמשום מעשיו קאתינן עלה לקנות שפיר י"ל דשנוי החוזר נמי קונה ולכך פריך גם לב"ה קשה ואחרי שהעליתי כ"ז מסברא דנפשאי ראיתי בחי' פנ"י שכתב כל מ"ש בשמו:
יא ראיתי בס' מנחת חינוך סי' תקע"א שכתב להקשו' ע"ד הר"מ כיון דפסק פ"א מהלכות גניבה דשנוי ממילא נמי מהני גבי טלה ונעשה איל א"כ למה נקט בפ"ה מהלכ' איסורי מזבח הלכה י"ד דשנוי ע"י מעשה מהני באתנן כגון חיטים ועשאן קמח הא שנוי ממילא נמי מהני והניח בצ"ע והנה אע"ג דלכאור' יש ליישב בפשיטות דאין דרכו של הרמב"ם להבי' מה שלא נמצא בגמ' בפירוש וכיון דבברייתא איתא חיטי' ועשאן קמח לכך נקט איהו ג"כ כה"ג אע"ג דשנוי ממילא נמי מהני אמנם י"ל ע"ד הפלפול קצת דהנה לכאור' יש להקשות ע"פ מ"ש היש"ש פ' מרוב' סי' ה' והאריך שם דהא דטלה ונעשה איל לאו משום שנשתנה שמו קנוי לו רק משום שהגדילה דלפעמים יוכל להיות שמטלה נעשה איל אע"ג שלא הגדיל כגון שגנב פלגס וביום אחד שיהי' אצל הגנב ויבא לכלל ל"א יום אחר השנה דנעשה איל ובאמת כה"ג לא מהני רק מה שהגדיל אצלו וא"כ קשה אמאי ל"א דכל מה שגדל אח"כ כיון שאינו גדל בפעם אחת נתבטל בגוף הבהמה ועיין במג"א סי' שי"ח ס"ק ח' דמשמע דאפי' לענין בהמה נמי מהני ביטול כה"ג וע"ש בפרמ"ג שם וא"כ הכא אמאי ל"א ג"כ דכל מה שגזל ברשותו של הגזלן נתבטל בעיקר הבהמה וקמא קמא בטל וכאן ל"ש לומר כיון דהוי מעורב בתחלת ברייתו לא בטל עיין בפרמ"ג שם ועיין בס' מנחת חינוך סי' תקע"א. אמנם י"ל כיון דהתור' הקנה להגזלן כל מה שיגדל ברשותו ל"ש ביטול דלענין שיהי' ממון שלו נתבטל בממון של חבירו ל"ש ביטול כדאמרינן מס' ביצה ל"ח ע"ב. וא"כ היינו דווקא לענין גניבה שפי' מהני בטלה ונעשה איל דל"ש ביטול בממונו של חבירו. אמנם לענין איסור אתנן דשם אין אנו דנין מתורת עמון רק לענין איסור שפיר אמרי' דלמא הוי שנוי בטלה ונעשה איל דכל מה שנתגדל אח"כ נתבטל בעיקר הבהמה שאסור' ואסור לקרבן. ולכך לא הוי שנוי רק בחיטי' ועשאן קמח דלא שייך ביטול. ובזה אתי נמי שפי' לר' עילאי דשנוי ממילא מהני אמאי לא נקט הבריית' רבות' טפי אפי' בטלה ונעשה איל ולפימ"ש א"ש דלר' עילאי נמי לא מהני שנוי ממילא בטלה ונעשה איל רק לענין גניבה דלא שייך ביטול ודו"ק היטב: