תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער התערובות · שער ז
בעזרת האל מושיע וגואל אתחיל לכתוב ח"ת בפרק השוכר את הפועל מס' ע"א ס"ב:
א בגמ' שקיל וטרי אמאי אסור השכר דלא דמי השכר להנאת דמים מן החפץ ממש דכאן לא הוי רק גרמת איסור שהאיסור גורם לו הנאה אמנם אינו נהנה מגוף האיסור ממש ומסקי' דבאמת הי' רק קנס' בעלמא ועי' בריטב"א שכתב דכיון דגם רוצה בקיומו אסור מדרבנן עכ"פ א"כ גבי שכר מחזי כרוצה בקיומו ומדברי התוס' ד"ה מ"ט נראה דדווקא גבי יי"נ שאסור משום ע"א שתופס' דמיה בזה קנסו בשכר נמי דהוי קצת כע"א דמי' אבל בשאר איסורי הנאה שאין תופסין דמיהם מסתבר דלא קנסו. ובש"ע או"ח סי' ת"נ איתא להדיא דשכר חמץ אסור ועי' בפר"ח שם וחמץ נמי קיי"ל דאינו תופס דמיו עי' בש"ע או"ח סי' תמ"ג ועי' סי' ת"נ סעיף א' וא"כ משמע דלא כדברי התוס' דאפי' במה שאינו תופס דמיו נמי אסרו השכר:
ב ובשאר איסורי הכאה לענין הדמי' אם עבר ומכרן שיטת רש"י בחולין ד' ע"ב ד"ה מפני שהן מחליפין וכן לעיל במס' ע"א נ"ד ע"ב ד"ה למעוטי דלמוכר עצמו אסורי' הדמים רק לאחרים שרי הדמים ולכך גבי קידושי אשה מקודשת דאי הוי אסור לדידה א"כ איך תוכל להתקדש באותה הדמים כיון דלא שוה לה מידי וע"כ דלאחרים שרי אפי' מדרבנן אמנם להמוכר עצמו או להמחליף אסור מדרבנן והא דגבי קידושי אשה ל"א שצריך לקדשה מחדש כדי שלא יהנה מן האיסור דעת רש"י לחלק בין קידושי אשה לשאר הנאות דקידושי אשה לא הוי הנאה הניכר' כ"כ וזהו כוונת התוס' שם בד"ה מכרן שכתבו שאין האשה דומה כ"כ לחליפי הדמי' כלומר דדווקא במה שהי' נקנה בדמי שוי' ממש בזה כראה שהי' חליפי איסור הנאה משא"כ קנין כסף דאשה אינ' בדמי שוי' עי' היטב במל"מ פ"ה מה' אישות הלכה א' ובס' אבני מלואים לאה"ע סי' כ"ח ס"ק נ"ו אמנם לשאר דברים אסורים למחליף עצמו מדרבנן ודעת הריטב"א במס' ע"א וכן במס' קידושין דהא דקתני במתני' מכרן וקדש בדמיה' מקודשת אע"ג דמכרן הי' דווקא בדיעבד דלכתחלה מסתמא אסור למכור מה"ת (כדמוכח מדאצטריך קרא גבי נבילה להתיר מכיר' מכלל דכל איסורי הנאה אסור מה"ת למכור עי' חתס"ו ליו"ד סי' ק"ל ועי' עוד באחס"ו לאה"ע ח"ב סי' קנ"ד ועי' במל"מ פ"ה מהלכות יסודי התורה) מ"מ אם מכרן הדמי' מותרי' אפי' להמוכר עצמו לכל הנאות שבעולם וכן דעת הר"מ פ"ח מהמ"א הלכה ט"ז דהדמי' מותרי' אפי' להמוכר עצמו זולת בע"א שתופס' דמיה דאם מכר ע"א אסורי' הדמי' לכ"ע כע"א עצמ' עי' בש"ע יו"ד סי' קמ"ד מ"מ מה"ת לכ"ע מותרי' הדמי' אפי' למוכר עצמו בשאר איסורי הנאה שאינם תופסי' דמיה אפי' לשיטת רש"י שכ"כ להדי' לעיל קנ"ד ע"ב וז"ל אבל לאתהנויי מיניה מדרבנן אסור עכ"ל:
ג אמנם באמת יש לעיין קצת כיון דעשה איסור דאורייתא במכירתו א"כ אמאי לא נימא דהדמי' אסורי' לו מה"ת מלא תאכל כל תועבה דאמרי' כל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל וכ"מ שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע וכיון שהדמי' באו לו ע"י תועבה דהיינו האיסור שעשה בהמכירה אמאי אינם אסורי' מה"ת. אמנם אחרי העיון ל"ק דהא במס' ע"א קנ"ד ע"ב ילפי' להדיא דשאר איסורי הנאה הדמי' מותרי' או מדכתיב גבי ע"א הוא למעוטי ערל' וכה"כ או משום דהוי ע"א ושביעית ב' כתובים הבכ"א [ועי' בנו"ב מד"ק לאה"ע סי' ע"ח שהביא פלוגת' רש"י והתוס' אי אמרי' דכל ב' כתובים אין מלמדין וא"כ מוכח ממילא ההיפוך. או דאמרי' רק אין מלמדין ולא מוכח מינה ההיפוך נמי עי"ש שהי' פלוגתת רש"י והתוס' במס' קידושין בסוגיא דמ"ע שהז"ג] ועי' בס' הכריתות להר"ש מקינין חלק ה' אות א' שכתב וז"ל שני כתובים הבכ"א אין מלמדין ומוקמי' להו אדיניהו ולא ילפי' משני כתובים אבל אינו ר"ל דילפי' להיפוך וכו' עכ"ל וא"כ הכא אי נימא דממעטי' שאר איסורי הנאה שאין תופסין דמיהם משום דהו"ל ע"א ושביעית ב' כתובים הבכ"א הי' דווקא אי נימא דמסברא החיצונה א"ל לא הוי אמרי' כלל בשום איסורי תנאה שיתפוס דמיו רק דלא נימא דילפי' מע"א שתופס דמיו בזה סגי' לן שפיר אי אמרי' דהוי ב' כתובים הבכ"א וא"כ ממילא לא ילפי' מינייהו ואוקמי' אדיני' שאין תופס דמיו. אמנם אי הו"א דמסברא החיצונה נמי אמרי דבשאר איסורי הנאה הדמי' אסורי' וא"כ לא סגי' לן במה דאמרי' דע"א ושביעית הוי ב' כתובים הבאים כא' דהא מ"מ מנ"ל דאין תופס דמיו דאע"ג דמע"א לא מוכח משום דהו"ל ב' כתובים הבכ"א מ"מ מסברא נמי צ"ל דתופס דמיו וע"כ צריך לומר דמיעט' קרא להדי' מדכתיב הוא למעט שאר איסורי הנאה דהדמי' מותרי' ודו"ק:
ד והנה שם במס' ע"א אמרינן דפליגי אי חליפי חליפי' אסורין מד' שרי משום דכתיב הו' ולא חליפי חליפי' ומאן דאסור אמ"ל ההוא הוא אצטריך למעוטי ערלה וכה"כ דאינו תופס דמיו ומאן דשרי אמ"ל שאר איסורי' דאינו תופס דמיו ילפי' מע"א ושביעי' דהו"ל ב' כתובי' הבכ"א ואידך כלומר מאן דאסר ס"ל ב' כתובים הבאכ"א מלמדים מוכח מכאן להדי' דמאן דאסר חליפי חליפי' ס"ל ב' כתובי' הבכ"א מלמדי'. והנה הרמב"ם פ"ח מהלכות עכו"ם פסק כמאן דקיי"ל חליפי חליפי' אסורין והניח הכ"מ בצ"ע דהא כאן מוכח דרק למ"ד ב' כתובים וכו' מלמדים דאז אצטריך קרא למעוטי שאר איסורי הנאה ולא מייתר לן הוא למעוטי חליפי חליפי' גבי ע"א אמנם כיון דקיי"ל ב' כתובים וכו' אין מלמדי' א"כ אייתר לן הוא למעט חליפי חליפי' א"כ אמאי פסק הר"מ גבי ע"א חליפי חליפי' אסורין ועיין בש"ע יו"ד סוף סי' קמ"ה שהביא שני דעות לענין חליפי חליפי' ע"ש: (ה) ונ"ל דהנה התוס' שם ד"ה משום דהוי ע"א הקשו דהא אינו שוי' ע"א ושביעית דע"א חליפי חלופי' אסורין עד סוף כל העולם ובשביעית דווקא אחרים נתפס והשאר מותרים וא"כ לא הוי ב' כתובים כיון דאצטריך בכל חד מיניהו בע"א ושביעית כיון שאין דינם שוה. והנה קושי' התוס' הי' רק אי אמרינן דחליפי חליפי' אסורי' ותירץ קושיית' הי' כך דאיך תאמר כיון דע"א ושביעית הו"ל ב' כתובי' הבאי' כא' א"כ אייתר לן הו' למעט חליפי חליפי' ואדרבא אי נימא דחליפי חליפי' אסורין ממילא לא יהיו ב' כתובי' הבאי' כא' וא"כ אצטריך הוא למשרי שאר איסורי הנאה דאין תופסי' דמיו וממילא חלופי חליפי' אסורין. וצ"ל דבאמת דהך מילתא אי אמרינן דאצטריך הוא למעוטי שאר אסורי הנאה היינו אי אמרינן דמסברא בעלמא הו"א דשאר אסה"נ תופסי' דמיהם א"כ בוודאי אצטריך הוא למעוטי אסה"נ ול"א דמשני כתובי' הבכ"א ממעטינן דהא אדרבא אי אמרינן חליפי חליפי' אסורין לא יהיו ב' כתובי' הבכ"א כקושי' תוס' (ובפרט לפימ"ש לעיל דמשני כתובי' לא מוכח להיפוך) אמנם אי אמרינן דמסברא בעלמא נמי שאר אסה"נ דמיהם מותרין רק משו"ה אצטריך קרא למשרי דלא נילוף מע"א וא"כ ממילא כי הוי ב' כתובי' תו לא אצטריך קרא ואייתר לן הוא למעוטי חליפי חליפי' בע"א ול"ק קושי' התוס' דאיך הוי ב' כתובי' כיון דבע"א חליפי חליפי' אסורי' דאדרבא אנן אמרינן חליפי חליפי' בע"א שרי כי היכא דלהוי ב' כתובים לאוקמיה שאר אסה"נ על סברת החיצונ' דאין תופסין דמיהם וא"כ צ"ל דהר"מ ס"ל דבכל אסה"נ מסברא אי לית לן קרא בפירוש למעיטינהו הו"א דהדמי' אסורי' וא"כ ממילא ליכא למעיטינהו משני כתובי' כקושי' התוס' דאדרבא אמרינן חליפי חליפי' אסורי' וממילא לא הוי ב' כתובי' כי היכא דלוקמי שאר אסה"נ אסברא חיצונ' דהדמי' אסורי' וא"כ ליכא למעט שאר אסה"נ משני כתובי' רק מדכתיב הוא וממילא ליכא קרא למעט חליפי חליפי' בע"א ולכך פסק שפיר דבע"א אפי' חליפי חליפי' נמי אסור. אמנם הסוגי' כאן אזיל אי אמרינן דמסברא בעלמא נמי בשאר אסה"נ דמי' מותרין וא"כ שפיר אימעוטי להו מכח שני כתובים וכו' אין מלמדין וא"כ ממילא אייתר לן הי' למשרי חליפי חליפי' בע"א. ומעתה נבאר בס"ד אי אמרינן דמסברא צריך לומר בלא"ה בכל אסה"נ דהדמי' מותרין או דנימא דאדרבא דמסברא הו"ל לאסור הדמי' בכל אסה"נ וי"ל בזה על שני אופנים בס"ד:
ו דהנה לעיל אות ג' הקשינו אמאי לא יהיו באמת הדמי' אסורי' כיון שעשה איסור במה שמכר דמה"ת אסור למכור וא"כ יאסרו לו הדמי' מכח ל"ת כל תועבה היינו אי אמרינן דל"ת איסור הנאה נמי משמע. אמנם פשיטא אי לא קיי"ל כר"א ריש פ"ב דמס' פסחים ולא תאכל לא משמע רק איסור אכילה א"כ אין מקום לקושייתינו שיאסרו הדמים מה"ת מכח ל"ת כל תועבה דלא תאכל לא משמע רק אכילה ולא הנאה וא"כ ל"ש לאסור הדמי' מה"ת וא"כ א"ש דהסוגי' במס' ע"א אזיל אליבא דר' יוחנן שם ואיהו ס"ל מסתמא כחזקי' רבי' דל"ת לא משמע הנאה וא"כ גם מסברא לא היו הדמים אסורין בשאר אסה"נ רק דהו"א לילף מע"א דהדמי' אסורי' ולכך מסקי' שפיר דכיון דהו"ל ע"א ושביעית ב' כתובי' וא"מ וא"כ ממילא אוקמי' אסברא דשאר אסה"נ דמים מותרי' וא"כ אייתר לן הוא למשרי גבי ע"א חליפי חליפי' אמנם הר"מ דפסק פ"ח מהמ"א כר"א דל"ת גם איסור הנאה משמע וא"כ קמה קושייתינו דיהיו הדמים אסורי' כיון שעשה איסור במכירתו מל"ת כל תועבה וה"נ הדמי' הללו ע"י תועבה באים לו וליכא למעוטינהו משני כתובי' דאדרבא נימא חליפי חליפי' אסורי' ולא הוי שני כתובי' כקושית התוס' שם או לשיטת הר"ש מקינין דמשני כתובי' לא מוכח ההיפוך וא"כ ע"כ צ"ל דמהוא ממעטי' שאר אסה"נ שאין הדמים אסורין וא"כ פסק שפיר דגבי ע"א חליפי חליפי' אסורין דהוא אצטריך למעוטי שאר אסה"נ אפי' אי אמרינן ב' כתובי' וכו' א"מ כיון דמסברא הו"א דבכל אסה"נ הדמים אסורין:
ז ועוד י"ל דהנה הר"נ כתב כאן וכן בריש מס' חולין בשם הרמב"ן דמדינ' כל אסה"נ דמיו מותרין דכיון שהם אסורין בהנאה אינו שלו ואין לו רשות להחליש בהן וא"כ לא חל על הדמי' שם איסור הנאה כלל והי' ג"כ בירושלמי סוף פ"ב דמס' קידושין דמשו"ה מכרן וקדש בדמיהם מקודשת לפי שאין דמיהם עי' במל"מ פ"ה מהלכו' אישות הלכה ז' שהאריך בדברי הירושלמי אלו רק בע"א חידוש הי' שחדשה תורה שהדמים ג"כ יהיו נתפסי' באיסור וא"כ מתורץ ג"כ קושייתינו שהקשינו באות ג' אמאי לא יהיו הדמים אסורין משום שבאים אצלו ע"י תועבה כיון שעשה איסור מה שמכר ועפ"י סברא הנ"ל ניחא דכיון שאין שלו אמרינן דהדמים אצלו מתנה או גזל והא דאמרינן קדש בדמיהם מקודשת אע"ג דקיי"ל קדשה בגזל דאחרים אינו מקודשת כבר כתב הרמב"ן בחי' למס' קידושין סוף פ"ב וז"ל וי"ל בנותן דמים כיון דלאפקינהו יהב' ניהלי' הלוא' הן בידו ומקדש בהם עכ"ל מ"מ אין חל על הדמים תורת חליפי אסה"נ כיון שאינו שלו ולא הוי דמי אסה"נ כלל. אמנם כן ה"ד או אמרינן דאסה"נ אינו שלו מקרי כמ"ש הריטב"א אחי' למס' קידושין בסוגי' דהמקדש בערלה בשם מורו כר"י. וא"כ י"ל דהכי ס"ל לסוגי' דמס' ע"א דמסברא בעלמא נמי אין הדמים אסורין כיון דאינו שלו לא מקרי דמי אסה"נ רק דהו"א דלילף מע"א שהדמים אסורין ולכך שפיר אמרינן כיון דע"א ושביעית הוי ב' כתובים וא"מ א"כ ממילא נשאר הדין אסברא חיצונית דאין הדמים נתפסי' וא"כ שפיר אייתר לן הו' למעט חליפי חליפי' גבי ע"א אמנם הר"מ דס"ל דאיסור הנאה נמי שלו מקרי כמ"ש המג"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' ע"ש וכן ראיתי בחי' חתס"ו לפרקי' דהר"מ ס"ל דאסה"נ נמי שלו מקרי עי' בשו"ת מהר"ם שי"ף לאו"ח סי' ר"י שהאריך בזה וא"כ ל"א כסברת הר"נ וא"כ ממילא מסברא גם בשאר אסה"נ הדמים אסורין וא"כ לא נוכל למעט מב' כתובים הבכ"א דאדרבא אוקמי' אסברא דהדמים אסורין ושפיר אצטריך הוא למעט שאר איסורי הנאה וממילא ל"ל קרא גבי ע"א למעוטי חליפי חליפי' ופסק שפיר דבע"א חליפי חליפי נמי אסורי' אפי' אי ס"ל ב' כתובי' הבכ"א א"מ ודו"ק היטב ועי' באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק נ"ו שכתב ג"כ בדעת הר"מ דס"ל דאסה"נ שלו מקרי וא"כ א"ש דלשיטת הר"מ מצד הסברא הי' לאסור הדמים גם בשאר אסה"נ כמ"ש ודו"ק:
ח בתוס' ד"ה בדמיה' מקודשת משמע הא בגוף הערל' אסור לקדש וטעמא משום דלי' בי' שו"פ וקשה בגופו נמי איכא שו"פ בשלכד"ה או באפר' וכו' כבר הקשו על דברי התוס' האלו למה צורך להוכיח מדיוקא דסיפ' והא להדי' איתא במתני' המקדש בערלה אינו מקודשת עי' בחי' חתס"ו ובמל"מ פ"ה מה' אישות ונראה דכוונת התוס' הי' להוכיח מדיוקא דע"כ הטעם ברישא משום דלי' בי' שו"פ דבפשיטות לא הוי מצי לאקשויי אמאי אמרינן המקדש בערל' א"מ דהו"מ למימר דאע"ג דאפרה שו"פ מ"מ כיון שאינו שלו לכך לא יוכל לקדש בו כמה שתירץ שם הריטב"א באמת רק דא"כ קשה אמאי קדש בדמיהם מקודשת דהא מכיון שאינו שלו הו"ל גזל כמ"ש הירושלמי ואנו קיי"ל דקדשה בגזל אינה מקודשת וא"כ מדקתני' קדש בדמיהם מקודשת ע"כ דמשו"ה בגוף הערלה לא מצי לקדש משום דלי' בי' שו"פ ולכך הקשו שפיר והא אית בי' שו"פ בשלכד"ה או באפרן וא"כ מ"ש התוס' משמע קאי על מה שרצו להוכיח דהטעם דא"מ בערלה הי' משום דלית בי' שו"פ דזה רק מדיוקא דסיפא מוכח דקידש' הו"א אע"ג דאית בי' שו"פ אינה מקודשת משום שאינו שלו מקרי משא"כ מסיפא שפיר הוכיחו דאי לא הוי שלו א"כ אמאי בדמיהם מקודשת כיון דהוי גזל ולית להו סברת הרמב"ן שהבאתי לעיל באות הקודם ותירצו דכיון שכ"ז שהי' בעי' אסור למוכרו כמו כן אסור לקדש בו אשה דזה עצמו הנאה מקרי מה שמקדש בו. אמנם אכתי קשה דניהו דאסור דאסור לקדש בו מ"מ אמאי לא תהי' מקודשת ול"ל משום דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ דהא התוס' לא הביאו מזה כלום עיין באבני מלואי' סי' כ"ח ס"ק נ"ו שהאריך בדבר תוס' אלו ואולי י"ל דכוונת התוס' דכיון דעכ"פ עכשיו כמו שהי' לדידי' אינו שוה מידי דהא אפי' לקדש בו אסור דאם יהיה רשאי לקדש ממילא הוי הנאה וע"כ צ"ל דאסור לו עכ"פ לקדש בו וכיון שאסור לקדש בו ג"כ ממילא אינו שוה לדידי' מידי ולכך אפי' אם קדשה בו נמי אינו מקודשת דאע"ג דשוה לדידה מ"מ לדידיה אינו שוה וז"ש התוס' דילפי' קיחה קיחה משדה עפרון דלכאורה מנ"ל להתוס' לומר דבעי' שיהי' שוה לדידי' ואמאי ל"א דמכיון ששוה לדידה תתקדש בו ובמל"מ ריש פ"ה מהלכות אישות באמת נסתפק בזה ורוצה לומר דמכיון ששוה לדידה אע"פ שאינו שוה לדידי' הוי קידושין ולכך כתבו דילפי' קיחה קיחה משדה עפרון כלומר ושם הי' כסף שהי' שוה גם למוכר משא"כ הכא גבי ערלה שאינו שוה לדידי' דהא אסור לקדש בו א"כ אף אם שוה לדידיה ועבר וקדשה לא הוי קידושין דלענין קידושין בעי' דווקא כסף שיהי' שוה גם אצל הנותן ועי' בשעה"מ פ"ה מה"א הלכה ב' שכתב דאפי' לדעת רש"י דס"ל דהדמים אסורי' למחליף ואפ"ה כיון דלאשה שרי הדמי' שפיר מקודשת היינו דווקא בדמי אסה"נ שאינו אסורין למחליף רק מדרבנן לכך שפיר אמרינן דאם עבר וקדשה מקודשת כיון דלדידה שרי הדמים משא"כ גבי גוף אסה"נ שאסורין מה"ת שפיר אמרינן כיון שאינו רשאי לקדש בו דהוי הנאה חשיב' א"כ אפי' עבר וקדשה נמי אמרינן דהוי כאילו לא נתן מידי דבעי' שיהי' הכסף שוה להניתן נמי כמו גבי שדה עפרון ע"ש דהכי משמע מדבריו וא"כ מוכח דגם השעה"מ ס"ל בדברי התוס' כמ"ש וזה נ"ל:
ט ראיתי במחנה אפרים להלכה מ"א פ"ח שתמה על הר"מ שפסק דכל אסה"נ דמיו מותרין ובפי"ב מהל' בכורים פסק דהמוכר פטר חמור דמיו אסורין וראיתי בשעה"מ פ"ה מהל' אישות הלכה ב' שכ' לתרץ דברי הר"מ דמשו"ה אין הדמים אסורין דכיון שאסור בהנאה ממילא לא מקרי דמי אסורי הנאה דאינו שלו וא"כ בפט"ח דכיון שיש לו פדיון שפיר שלו מקרי מקרי ויוכל למכר' ולכך אסור בהנאה אמנם לפימ"ש באות י' דהר"מ ס"ל דכל אסה"נ מקרי שלו וצ"ל ע"כ דמשו"ה כל אסה"נ דמיו מותרי' מקרא דהוא דממעטי' במס' ע"א נ"ד ע"ב א"כ לא יתכן הך תירוצים והדק"ל אמאי פט"ח דמיו אסורין ועי' בכ"מ פי"ב מהל' בכורים הלכה ד' שכתב דמסוגי' דמס' בכורים י"א משמע להדי' דלר"י פ"ח אסור בהנאה בין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו ובאמת קשה קושי' הראב"ד שם גם על הגמ' וכתב הו' פט"ח מהדברים שתופסים דמיהם ובאמת לא משמע להדי' במס' בכורים דהדמים אסורין ועי' ברמב"ן בהל' בכורות שפסק ג"כ כר"י דפ"ח אסור בהנאה אמנם לענין הדמים בעבר ומכרה לא כתב מידי וע"ש ברי' אלגאזי שהביא דברי תוס' רי"ד בפרק האיש מקדש דמקדש בפ"ח אינו מקודשת ע"מ לא משמע להדי' בגמ' דפ"ח הדמים אסורין ודברי הכ"מ שגבו ממני וצ"ע:
בתוס' ד"ה נמצא נסתפקו אי מותר לכתחלה לקדש אשה בפירות שביעית דרמו לאכלה ולא לסחור' עי' במל"מ פ"ה מה"א הלכה ג' שהביא בשם הירושלמי לאסור לכתחלה לקדש וכן משמע דעת הר"מ דלכתחלה אסור ע"ש. ע"ב בגמ' בההוא מעשה דאגר ארבא לסתם יי"נ וא"ל ר' חסדא זיל קלונהי וכו' מכאן תמה השעה"מ פ"ה מה"א על דברי האורחות חיים שהביא הב"י ביו"ד סי' קל"ג דמי ששכר עצמו ליי"נ כיון דמסקינן בגמ' דאינו אלא משום קנסא מוטב שיתננו לעניים מלהניחו ביד עכו"ם והא כאן משמע דלאחרים נמי אסור דהרי אמרינן אתו בהו לידי תקלה וכן בתוס' ד"ה והתנה כתבו להדי' דאסור אפי' לאחרים והניח בצ"ע ולכאור' יש ליישב דברי האו"ח דמיירי בזמן שאם ירגישו העכו"ם שהשכר שנוטל משליכו לאיבוד יהי' חשש סכנה שיעלילו על ישראל וא"כ אם לא יקח השכר לא יהי' לו תקנה רק להניחו ביד לעכו"ם דאם יקח ממנו וישליכו לאיבוד יוכל לבא לידי עלילה ולכך התיר לחלקו לעניים כדי שלא יצטרך להניחו ביד עכו"ם והכי דייקא לישנא שכתב טוב שיקח השכר ויתננו לעניים משיניחנו לגוים משמע דאם לא יתננו לעניים לא יהי' לו תקנה אחרת רק להניחו ביד גוי ואפשר להסביר יותר דבנותן מתנת חנם לגוי עובר משום לא תחנם והלכך מוטב שיתנו לעניים כיון דליכא רק משום קנסא ודו"ק כנ"ל ליישב דברי האו"ח שלא יהי' נראה כחולק על גמ' מפורשת ובהגהות יד שאול ביו"ד סי' קל"ג כתב לחלק דהתם בחיטין אותו הדבר עצמו שלקח בשכרו אסור להנות משא"כ האו"ח לא כתב רק בשכר המעות מותרים לאחרים ולכאורה דבריו תמוהי' דאטו יהי' חמור הזבל מה שיהי' ע"י האפר מהנא' המעות בעצמו ובזבל נמי לא יהנה מהזבל בעצמו רק מהנא' המגיע לו ע"י לכך נ"ל העיקר כמ"ש ודו"ק:
י ס"ג ע"א בגמ' הא דאמרינן בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה אסור כגון דקאי בחצרה עי' מס' תמור' כ"ט ע"ב בתוס' ד"ה כגון שהקשו וז"ל משמע דלא מצינו אתנן אלא בכה"ג דקאי בחצרה וא"כ קשי' הא דאמרינן מס' ב"ק ע' ע"ב גבי אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו דקאי עלי' במית' דאי תבע לי' לדינ' לא אמרינן זיל שלים לה דקלב"מ וכיון דלא מצינו אלא היכא דקאי בחצרה היכי שייך למימר זיל הב לה הא תפסה בו עכ"ל ולפימ"ש הריטב"א כאן בחידושיו וז"ל ועוד י"ל דבחצרה לאו ממש אלא שהשכיר לה מקומו והוי כחצרה וכגון שהי' משתמר לדעתה עכ"ל א"כ א"ש דשפיר שייך לומר דאמרינן לי' זיל הב לה דהא אכתי לא תפסה אותו שוב ראיתי בחידושי האחס"ו לפרקי' ד"ה דקאי בחצרה שכ' ג"כ ליישב כך ע"ש ואגב אורח' אעתיק בכאן מה שראיתי להגאון בס' ים התלמוד למס' ב"ק ע' ע"ב הא כיון דרבא אינו מחלק כלל באתנן בין חייבי כריתות לחייבי מב"ד א"כ קשה הא כתב הר"מ ז"ל פ"א מהלכות אישות הלכה ד' דכל הבועל אשה לשם זנות לוקה משום לא יהי' קדש א"כ למ"ל לי' לרבא לומר כאן אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו תיפוק לי' דכל אתנן האמור בתורה אף בחייבי מלקות הא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם ואפ"ה אתננה אסור אע"ג דאי תבעה לי' לדינא ל"א זיל שלים אלמא כיון דמקני לה בהכי הוי מכורה מכירה והי' קושי' גדולה והניח בצ"ע. ונלע"ד ליישב דרבא לא מצי להוכיח רק מחייבי מיתות ב"ד כגון אמו ולא מאתנן סתם שהי' בחייבי לאוי'. דהנה לכאור' יש להסתפק בכל חייבי מיתות לענין תשלומין היכי שנתחייב מיתה מקודם ואח"כ תשלומין אם פטור או לא. שוב ראיתי בשעה"מ פ"ג מהלכות גניבה שהביא שם להוכיח דהיכא דשייך חייב מיתה גם אח"כ ל"א דאין חיוב מיתה ותשלומין באי' כאחד וחייב בתשלומין כיון דיש עכ"פ גם אח"כ חיוב מיתה. ועי' בשיטה מקובצת למס' כתובות ל"ו ע"ב במתני' דאמרינן הבא על בתו פטור מקנס משום שמתחייב בנפשו והקשה הא המיתה נתחייב משעת העראה וקנס אינו נתחייב עד גמר ביאה ותירץ שם וז"ל אע"ג דמשעת העראה אחייב מיתה בתר הכי נמי עביד כל שעתא ושעת' חיוב מיתה עד גמר ביאה עכ"ל אלמא כיון דהחיוב מיתה נמשך גם אח"כ שפיר פטור מתשלומין אע"ג שכבר נתחייב מיתה גם קודם חיוב התשלומין ועיין היטב בשעה"מ פ"ג מהלכות גניבה ויש להסביר הדבר כיון דקיי"ל חייבי מיתות שוגגי' ג"כ פטורי' מתשלומין א"כ על החיוב מיתה שמחייב בתר הכי אע"ג דעל אותו מעשה אין ממיתין דאותו דהרי כבר נתחייב מיתה מקודם ותרי קטלא לא קטלא לי' מ"מ לא גרע הך חיוב מיתה מחייבי מיתות שוגגי' דפטור מתשלומין כיון שיש כאן עכ"פ חיוב מיתה אע"ג שאין ממיתין אותו ודו"ק. אמנם גבי מלקות כה"ג פשיטא דהיכא שכבר חל חיוב מלקות מקודם אע"ג דגם בתר הכי איכא האיסור ג"כ מ"מ חייב בתשלומין כיון שכבר חל המלקות קודם חיוב התשלומין ועל מה שנמשך עוד האיסור בשעת חיוב התשלומין ג"כ אין לוקין אותו ממילא חייב בתשלומין ועי' היטב בר"מ פ"ג מהלכות גניבה הלכה א'. וא"כ א"ש דהנה גבי אתנן מסתמא מה שניתן לה האתנן הי' על הגמר ביאה כדאמרי' במס' קידושין י' ע"א כל הבועל דעתו על גמר ביאה ובעבור זה הי' משעבד עצמו לתת לה שכרה והחיוב מלקות או מיתה איכא משעת העראה עי' בר"מ פ"א מהל' איסורי ביאה וא"כ ל"ש לומר קלב"מ. אמנם זה אינו כמ"ש דהא גם בשעת גמר ביא' איכא ג"כ חיוב מיתה ושפיר פטור מתשלומין כמ"ש השטמ"ק למס' כתובות אמנם כן היינו דווקא גבי אתנן אמו או שאר חייבי מב"ד שייך שפיר לומר דאי תבעה לי' בדינא ל"א זיל שלים לה דהא בגמר ביאה שבאותו שעה נתחייב לה בתשלומין איכא חיוב מיתה ג"כ משא"כ מכל אתנן שאסרה תורה אע"ג דבכל זונה איכא חיוב מלקות לשיטת הר"מ מ"מ ליכא למימר דאי תבעה לי' בדינא ל"א זיל הב לה דהא החיוב מלקות נתחייב משעת העראה והתשלומין מגיעות לה על גמר הביא' וכל היכא שנתחייב מלקות מקודם ל"ש לומר קלב"מ וליכא למימר דהא מ"מ נמשך החיוב מלקות גם בשעת גמר ביאה דז"א דהא גבי מלקות אינו מפטר מתשלומין רק היכא שלוקין אותו ממש דחייבי מלקיות שוגגי' חייבין בתשלומין ואע"ג דלכאורה משמע במס' כתובות ל"ה דרבא ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגי' נמי פטור מתשלומין מ"מ רוצה רבא ליישב קושית הגמ' במס' ב"ק לכ"ע אפי' למאן דס"ל חייבי מלקיות שוגגי' חייבין לכך נקט מאתנן דחייבי מב"ד כגון אמו ודו"ק:
(עי' מס' כתובות ל"ה ע"א) וכיון דאין לוקין אותו בפ"ע על ההעראה ועל גמר הביא' ממילא חייב בתשלומין על גמר הביא' וא"כ שפיר נתחייב לה האתנן מדינא וא"כ לא מצי רבא להוכיח מכל אתנן שאסרה התורה רק מאתנן דחייבי מב"ד דשם בוודאי פטור מתשלומין גם על הגמר ביא' כיון דנמשך החיוב מיתה גם בשעת גמר ביא' ופטור מתשלומין וא"כ שפיר לא מצי רבא להוכיח רק מאתנן דחייבי מב"ד כגון אמו דשם שפיר ליכא חיוב תשלומין משא"כ מאתנן דחייבי מלקות איכא חיוב תשלומין על גמר הביא' כיון דנתחייב מלקות משע' העראה והוי חיוב מלקות קודם חיוב התשלומין ודו"ק היטב. ועי' בתומי' סי' כ"ח סוף ס"ק ז' מ"ש בהך דאתנן אסרה תורה: (יא) בגמ' בטלה זה נמי מחסר' משיכ' וראיתי בתומי' סי' כ"ח ס"ק ד' שהקש' הא כיון דהביא' הי' במקום כסף א"כ אם אינו נותן לה הטלה עובר עכ"פ במי שפרע. ואם רוצה לצאת ידי שמים חייב ליתן לה הטלה ובמס' ב"ק ע' ע"ב אמרי' דאפי' היכ' דלא מצי לתבוע לי' בדינ' נמי הוי אתנן וא"כ מאי קפריך והא מחסר' משיכה כיון דעכ"פ לצי"ש חייב ליתן לה הטלה כדי שלא יעבור במש"פ א"כ ממיל' הוי אתנן ונ"ל דהנה הריטב"א הביא בשם הרשב"א דמי שהבטיח לתת איזה חפץ בשכר הפעולה הרשות בידו לחזור בו שיתן דמי החפץ כיון דמחסר משיכה עדיין והובא גם ברמ"א בחו"מ סי' של"ב ע"ש. והנה לכאורה ממ"ש הרשב"א שהרשות בידו לחזור בו משמע דאפי' במש"פ אינו עובר כל שלא קנה עדיין. וראיתי להקצה"ח סי' של"ב ס"ק ד' שנראה כמסתפק בזה. ונראה להסביר דהנה באמת בכ"מ אמרי' מה לי הן מה לי דמיהן רק במי שקנה איזה חפץ מחבירו בכסף ל"ל שהמוכר יהי' מותר לחזור בו מהמקח ולהחזיר המעות להלוקח דא"כ יצא דבורו שהותנו ביניהם על המקח לשוא ולכך עובר במש"פ כו' הו' יפרע ממי שאינו עומד בדבורו משא"כ גבי פועל דאע"ג שחוזר בו ויתן לו דמי החפץ מ"מ אינו חוזר מדבורו הראשון לגמרי דהרי מחוייב לשלם לו דמי שוי' כמ"ש הרא"ש כאן דשכר פעולה א"צ קנין וע' במל"מ פ"ד מהלכ' איסורי מזבח הלכ' י"ג א"כ לא נתבטל לגמרי דבורו הראשון ולכך גם במש"פ אינו עובר וא"כ ממילא ל"ק קושי' התומי' דבשלמ' במס' ב"ק גבי אתנן אמו דאם ירצה לחזור שלא ליתן לה כלום ודאי לא יצא ידי שמים כיון שלשוא לגמרי הי' הבטחתו שפי' אמרי' דהוי אתנן משא"כ הכא אם ירצה לחזור וליתן לה דמי החפץ לפיכך מש"פ אין כאן כיון שמקיים עכ"פ דבורו הראשון לענין שצריך ליתן לה דמי שוי' כל החפץ וכמה שהוכחנו מדברי הרשב"א שכתב שהרשות בידו דמשמע דאפי' מש"פ אין כאן וא"כ פריך הגמ' שפיר כיון דמחסר' משיכ' ולא קנתה הטלה לא הוי אתנן דאפי' לצי"ש א"צ ליתן לה הטלה ואין כאן מש"פ אם נותן לה דמי שווי הטלה ודוק:
יג בתוס' ס"ג ע"א ד"ה כגון דקאי בחצרה הקשו לישני תרווייהו בטלה זה והא דקאי בחצרה הוי אתנן והא דלא קאי בחצרה דאז לא הוי אתנן ותירצו דניח' לי' לאוקמי' בטלה סתם אפי' דקאי בחצרה לא הוי אתנן אעפ"י שאינו יכול לדחות לטלה מן השוק ואפי' למאן דאית לי' בריר' דלא הוי אתנן אלא המבורר בשעת ביאה והנה הר"מ פ"ד מהלכות איסורי מזבח שכתב ח"ל אבל אם אמר לה הבעלי לי בטלה סתם ובא עליה ולאחר זמן שלח לה טלה הר"ז מותר משום אתנן משמע דלא ס"ל כהתוס' דאפי' קאי בחצרה לא הוי אתנן בטלה סתם. כיון שאינו מבורר בשעת ביאה דהרי איתו כתב בטלה סתם ולאח"ז שלח לה טלה הר"ז מותר משמע דדוק' כיון דלאח"ז שלח לה משא"כ היכא דקאי בחצירה הוי אתנן אפי' בטלה סתם דאפשר דס"ל להר"מ כיון שקנתה אותו מיד אע"ג דאמר לה טלה סתם מ"מ כיון שנתן לה אח"כ הוברר הדבר למפרע לחול עליו שם אתנן ואע"ג דהתוס' כתבו דאפי' למאן דס"ל ברירה לא הוי אלא המבורר בשעת ביאה מ"מ הר"מ לא ס"ל הכי ואדרבה אפי' למאן דלית ליה ברירה מ"מ הרי הי' עומד להתברר ובכה"ג ס"ל להר"מ דלכ"ע אית להו ברירת היכ' שעומד להתברר כמ"ש התוס' מש' גיטין ריש פרק כל הגט ובאמת דברי התוס' צריכים ביאור במ"ש דאפי' למאן דאית לי' ברירה לא הוי אתנן אלא המבורר בשעת ביאה וכבר עמד בהגהות מפרשי הים למס' ב"ק ע' ג"ב ועי' בס' מנחת חינוך במצוה תקע"א שכ' ג"כ דהר"מ לא ס"ל בזה כשיטת התוס' ע"ש אמנם יש לעיין הנה לכאורה בזונה ישראלית היכא דקאי בחצירה הדין שוה בזונה נכרית אע"ג דלא קאי בחצירה דקנין המעות דהיינו הביאה שהיה במקום כסף כמ"ש הראשונים הוי בנכרי' במקום קנין החצר בישראלים דהרי הגמר' מדמ' להו להדדי דהא משני בתירוץ הראשון בזונה נכרית דלא קני' במשיכה ואב"א בזונה ישראלי' וכגון דקאי בחצירה וא"כ אי ס"ל דהיכ' דקאי בחצירה אפי' בטלה סתם הוי אתנן כמה דס"ל להר"מ א"כ בזונה נכרי' כיון דקני' בכסף ואינו מחסר' משיכ' נמי הול"ל דאפי' בטלה סתם נמי הוי אתנן וא"כ קשה אמאי פסק הר"מ דבזונה נכרי' דוקא בטלה זה הוי אתנן ולא בטלה סתם שהרי כתב וז"ל בד"א בעכו"ם שאמר לה הבעלי לי בטלה זה שא"צ משיכ' משמע הא בטלה סתם אפי' בזונ' נכרי' לא הוי אתנן אע"ג דקני' בכסף לחוד' ובזונה ישראלית היכא דקאי בחצירה כיון דלא מחסר' משיכה הני אתנן אפי' בטלה סתם ומ"ש זונה נכרי' אפי' היכ' דלא קאי בחצירה מ"מ לא מחסר' משיכת דלא מהני בטלה סתם ובזונה ישראלי' היכ' דקאי בחצירה הוי אתנן אפי' בטלה סתם לדעת הר"מ אמנם אחרי העיון קצת לק"מ דבשלמא היכא דקאי בחצירה כיון דעכ"פ קנתה אחד מאותם הטלאים אע"ג שאינו ידוע' איזה מ"מ כשנתן לה אח"כ חל עליו שם האתנן למפרע משא"כ בזונה נכרי' אע"ג דקני' בכסף ולא בעינן משיכה מ"מ ה"ד בטלה זה דשפי' קנתה ליה בביא' בלא משיכ' משא"כ בטלה סתם אין על מה לחול קנין וא"כ מה יושיענו זה דלא קני' במשיכ' דע"כ ל"א דקנין כסף מהני בנכרי דוק' היכ' שיש על מה לחול הקנין משא"כ בגולה סתם דליכ' כאן שום דבד על מה לחול הקנין בשעת ביאה א"כ אפי' קאי בחצירה נמי כיון דנכרי אינו קונה מתורת חצר ולא הי' על מה הקנין לחול לא הוי אתנן ולכך בנכרי' לא מהני בטלה סתם בשום אופן אפי' היכ' דקאי בחצירה ולהך לא נקיט הר"מ הדין דקאי בחצירה רק בישראלי' משא"כ בנכרי' אפי' קאי בחצירה לא מהני בטלה סתם דאין על מה לחול הקנין כיון דיכול לדחותה אפי' לטלה מן השוק ואפשר להסביר הדבר יותר דע"כ לא אמרי' דבנכרי א"צ משיכ' רק היכ' שיש כאן מה למשוך כגון בטלה זה משא"כ בטלה סתם דאפי' אי רוצה למשוך לא יוכל למשוך דהרי אינו יודע איזה מהם למשוך בכה"ג לא חל הקנין אפילו לגבי נכרי וכבר הבאתי בחידושי לסוגי' דמשיכה דעת הש"מ מס' ב"מ פ' הזהב דהיכ' דאין לו מה למשוך גרע ודלא כדעת הג"ה אשר"י שם דהיכ' דאין לו מה למשוך לכ"ע קונה בלא משיכה דזה אינו דאדרבה כיון דליכ' מידי למשוך אין על מה לחול הקנין וזה שמדייק הר"מ בלשונו הזהב בד"א בעכו"ם וכו' שאינה צריכה משיכה וכבר עמד שם הכ"מ דלשונו אינו מכוונים עם לשון הגמרא דבגמר' אמרי' דלא קני' במשיכה ולפמ"ש א"ש דאגב אורח' השמיענו דדוק' בטלה זה שא"צ משיכה דמ"מ אי הוי בעי למשוך הוי מצי למשוך שפי' חל הקנין דמשא"כ בטלה סתם דל"ש כלל משיכ' כיון דליכ' מה למשוך אז אפי' בנכרית נמי לא קני' ולא הוי אתנן (והא דלא משני הגמר' בישראלית וכגון דמשכ' דקני' לי' דא"כ לא הוי קאמר בא עליה ואח"כ נתן לא כדפריך באמת בתר הכי אי דקאי בחצירה בא עליה ואח"כ נתן לא הא קני' וכאן גבי משיכה היכא דמשכה לא שייך תירוציא דגמר') וא"כ נתברר לנו דבנכרית לא הוי' אתנן רק בטלה זה דקני' בלא משיכה ובישראלית לא הוי אתנן רק היכ' דקאי בחצירה ואז לשיט' הר"מ מהני אפי' בטלה סתם ולשיטת התוס' דוק' בטלה זה אפי' היכ' דקאי בחצירה ובטלה סתם לא הוי אתנן בשום אופן אמנם בטלה סתם אפי' בזונה נכרי' דלא בעי' משיכ' לא מהני אפי' לדעת הר"מ:
יג ולפמ"ש יש ליישב קושית מהרש"א שהקשה למ"ל לתרץ כאן בטלה זה כאן בטלה סתם לשני אידי ואידי בטלה זה והא בזונה גוי' הוי אתנן ובזונ' ישראלית לא הוי אתנן ולפמ"ש א"ש דאי הוי נקיט בטלה זה הו"א דלעולם בנכרי' אפי' טלה סתם נמי מהני כיון דקני' בכסף ואח"כ כשנותן לה הטלה הוברר הדבר שקנתה למפרע וחל האתנן למפרע והא דנקיט בטלה זה היינו לרבות' דבישראלי' אפי' בטלה זה לא הוי אתנן אע"ג דמה"ת קני' ליה דמה"ת מעות קונית כמ"ש התוס' בד"ה והא מחסר' מ"מ כיון דמדרבנן לא קני' ליה הוי אתנן משא"כ בנכרי' כיון דנשתעבד לה מיד ליתן לה טלה אפי' בסתם נמי הוי אתנן למפרע ולכך משני כאן דאמר בטלה זה כאן בטלה סתם לאשמועינן דבטלה סתם אפי' בנכרי' דמשיעבוד לה ליתן טלה כיון דקני' בכסף לחוד' ל"א דמכיון שנתן לה דחל עליו שם אתנן למפרע דכיון שלא היה שום דבר מה למשוך אפי' בנכרי לא קני דהיכ' דליכ' מה למשוך גרע ולכך נקיט כאן בטלה סתם דבטלה סתם אפי' בנכרי' לא הוי אתנן משא"כ אי הוי נקיט לחלק בין גוי' לישראלי' הו"א דבנכרי' אפי' בטלה סתם הוי אתנן ומיושב קו' מהרש"א ודו"ק היטב ול"ל דליכא למטעי כלל לומר דטלה סתם הוי אתנן אפי' בנכרי דאין קנין בכסף כיון דליכ' כאן שום דבר מה לקנות דז"א דהרי באמת לענין מש"פ קי"ל בש"ע חו"מ סי' ר"ט דכל שמצוי לקנות בשוק מקבל עליו מש"פ אם מכר לחבירו וע"ש בש"ך ס"ק י"ג וא"כ ה"ב בנכרי' היכא דאמר לה אפי' טלה סתם כיון דעכ"פ קנתה אותו שמחוייב ליתן לה טלה אפי' אם אין לו ברשותו כלל וא"כ מצינו לומר כשנותן לה אח"כ חל עליו איסור אתנן למפרע דהרי בישראלית נמי היכ' דקנתה ליה דקאי בחצירה אמרינן דחל איסור אתנן למפרע כמ"ש בדעת הר"מ דלא ס"ל כשיטת התוס' ד"ה כגון וא"כ ממיל' בנכרית נמי כיון דקנתה שמחוייב ליתן לה טלה בל היכ' שנותן לה אח"כ חל עליו איסור אתנן למפרע רק לפמ"ש דהיכ' דליכ' מה למשוך אז אפי' בנכרי נמי לא קנה בכסף לחוד' וזה הוי חידוש דין ולכך שפיר נקיט הגמ' הא בטלה זה הא בטלה סתם לאשמעי' דבטלה סתם אפי' בנכרית לא הוי אתנן משא"כ אי הוי נקט כאן בנכרית כאן בישראלית הו"א דבנכרית אפי' בסתם כיון דקני' ליה אין חילוק בין טלה זה לטלה סתם והוי אתנן ודוק:
יד ס"ז ע"ב בגמ' דבי ר' ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית אתו וא"ל לר' יוחנן א"ל יאות הן עבדין והני דאתי לר"י הוי ס"ל דעכ"פ נתפס עליהו קדושת שביעית אפי' בשמינית ור' יוחנן א"ל כיון דפרי שביעית לא ראו פירי שמינית ל"ש לאתפוסי עליהו קדושת שביעית ובתוס' בד"ה יאות כתבו דה"ה בשביעית עצמ' הי' יכולי' לפרוע להם כלומר מעות דבפרי לא ירויחו כלום דסוף סוף יהיו מפירות שביעית והנה מ"ט לא פרעו להם באמת אפי' בשביעית עצמ' במעות עי' בחת"ס דכתב שהמעשה כך הי' וכן כתב בחק יעקב עה"פ סי' ת"נ עי"ש. והנה צריך להבין מה הי' ס"ד לאסור ולומר דהפירות יתפסו בקדושת שביעית כיון שאינו בעולם כלל. וצ"ל דהם היו ס"ד כיון דקיי"ל שיעבודא דאורייתא ובפרט ר"י הכי ס"ל שלהי מס' ב"ב וא"כ מיד כשקבלו פירות שביעית נקנה להעניים שיעבוד בנכסי ר' ינאי וחל על אותו השיעבוד שהי' חלק מנכסיו קדושת שביעית וממילא כשיפרעו להם מפירות שמיני הוי הנך פירי שמינית חלופי אותו השיעבוד שהי' כבר חל עליו קדושת שביעית ובשביעית קיי"ל דאחרון אחרון נתפס וא"כ חל על פירי שמינית קדושת שביעית ע"י השיעבוד שהי' בעולם בעת שהיו פירי שביעית עדיין בעולם. אמנם ר"י לא חש להכי כדמסקינן ס"ג ע"ב דכל היכי דלא מיחד שיעבודיה לא מחסר ואפי' היכי דמיחד שיעבודיה כתב הרשב"א בתוה"א בית חמישי שער ב' דלא מחסר כל היכי שלא קנה ממש עי' בטור יו"ד סי' קל"ב ובר"מ פי"ג מהמ"א הלכה כ"ז. ולכאורה ממקומו הי' מוכרע דלא מעלה ולא מוריד מה שמיחד שיעבודו דהנה התוס' כאן ד"ה יאות כתבו דאע"ג דלכאורה הי' אסור מטעם ריבית בסאה בסאה רק דאות' דבי ר' ינאי הי' להם תבואה בביתם וסאה בסאה מותר ביש לו והנה הטעם דסאה בסאה מותר ביש לו הי' משום דחזינן שאותו הסאה בבית הלוה כבר נחלטה הי' להמלוה וא"כ קשה הכא בדבי ר' ינאי נמי מיוחד השיעבוד על אותו סאה שהי' להם לדבי ר' ינאי (עי' בש"ע יו"ד סי' קס"ב סעיף ב' בש"כ שם) וא"כ הרי חל קדושת שביעית על אותם הפירות דהכא מיוחד שיעבודו מקרי וע"כ דכל שלא קנה ממש מיד תמורת אותו הדבר שנותן לו לא מקרי חליפיו לא לענין שביעית ולא לענין יי"נ. ובהכי יש ליישב מ"ש התוס' הך דבי ר' ינאי שהי' מותר מטעם סאה בסאה אחר שכתבו שיטת רבינו אלחנן ושיטת הר"י דהיכי שמכר ישראל לעכו"ם ע"א או יי"נ בהקפה דהדמי' מותרי' מהך דבי ר' ינאי והנה הי' להם להביא קודם על הך דבי ר' ינאי ואח"כ להביא שיטת רבינו אלחנן והר"י מה דמוכח מהך עובד' דבי ר' ינאי. והי' דקדוק עצום לכל מי שבקי בדרכי התוס':
טו ונ"ל דהנה לכאורה יש להבין שיטת הרבינו אלחנן דמתיר לתת המעות לאחר שכבר מכרם לנכרי אחר אע"ג שהעכו"ם והיי"נ עדיין בעולם והא הכא אין אנו מתירין רק לאחר שהפירות שביעית אינם בעולם כלל וצ"ל דהחילוק הי' פשוט דבשלמא פירות שביעית בכ"מ שהן נתפסים בקדושת שביעית דהרי שביעית תופס' דמיו כ"מ שהי' וא"כ אם הפירות יהיו בעולם יהיו תופסי' חליפיה' עי' ס' מקור חיים להלכות פסח סי' ת"נ ס"ק א' מ"ש שם על דברי המג"א שם ס"ק א' ודו"ק. משא"כ דמי ע"א דאין כאן איסור רק דמי ע"א של ישראל דהא ע"א של עכו"ם אינ' תופס' דמיה עי' בש"ע יו"ד סי' קמ"ד ולכך כל שיצאה מרשות הישראל קודם שנתן העכו"ם המעות תו הוי כאילו אינו בעולם כלל דכל שהי' ברשות עכו"ם תו אין תופס' דמיה ובאמת צריך להבין מ"ט מתיר הרבינו אלחנן דווקא לאחר שמכר הנכרי הלוקח לאחר דהא מכיון שיצא הע"א או היי"נ מרשות הישראל הוי כאילו אינו בעולם כלל דהא לאחר מיכן תו אינו תופס דמיו ונ"ל דטעמא של הרבינו אלחנן הי' דהנה פשיטא דאין מותר רק היכא שמוכר להנכרי בהקפ' עכ"פ על זמן מועט משא"כ היכי שהנכרי נותן דמי' מיד אעפ"י שמשך תחלה ואח"כ נותן המעות מ"מ הרי דרך מקח וממכר בכך כיון שאינו נותן לו כלל בהקפ' ופשיטא דכה"ג הוי דמי ע"א וכן כתב החת"ס להדי' בחידושיו [ובזה יש ליישב מה שהביא הר"נ להקשות על שיטת ר"י דאי נימא דכל שמשך העכו"ם קודם לא הוי תו דמי ע"א א"כ אמאי שכר יי"נ אסור והא כל דעי שכר פעולה הוי באשראי דקיי"ל ישנה לשכירות מתחלה וע"ס והו"ל מלוה עי"ש רק לפי מ"ש ניחא דהא כיון שמשלם לו מיד אח"כ הוי כדרך מקח וממכר דעכשיו חזינן לשכר פעולה כאילו הי' דמי יי"נ ממש ואפשר לכוין זה בלשון הר"נ מ"ש שם וז"ל מ"מ לא משמע להו לאנשי הכי עכ"ל והיינו דזה הוי עכ"פ כדמי יי"נ ממש והר"י אינו מתיר רק היכי שנותן לו בהקפ' עכ"פ לזמן מועט משא"כ דרך כל הסוחרים ודו"ק] וא"כ מה"ט אינו מתיר הר' אלחנן דווקא היכא שמכר' לעכו"ם אחר ואח"כ נותן הדמים לישראל דתו ליכא למיחש דלמא יתן לו העכו"ם מיד לאחר שימשוך כדרך כל הקונים והוי דמי ע"א דהא אינו נותן לו רק לאחר שכבר יצא מרשותו של העכו"ם הראשון ג"כ משא"כ היכא שעכו"ם נותן לו המעות קודם שמכרה לאחר חשש הר"א דלמא יתירו ג"כ אפי' אם יתן לו מיד והר"י לא חשש לזה כנ"ל להסביר שיטת הרבינו אלחנן והר"י מ"מ הכל מודי' דכל היכא שיצא מרשות הישראל קוד' נתינת המעות תו לא מקרי דמי יי"נ והיינו כמ"ש דבע"א כל היכא שיצא מרשות הישראל הוי כאילו אינו בעולם כלל דכל שאינו ברשות הישראל תו אינו תופס דמיו ודו"ק. וכ"ז למדנו מהך דבי ר' ינאי דכל שהפירות אינ' בעולם אין על מה לחול קדושת שביעית וה"נ כיון שהע"א יצא מרשות הישראל קודם שהגיעו המעות לידו הוי כאילו אינ' בעולם ואין כאן על מה לתפוס איסור ע"א. אע"ג דפשיטא שהדמי' אסורי' לו עכ"פ שהרי המוכר עצמו וודאי עביד איסור במה שמכר' מ"מ דמי ע"א שיהיו אסורים גם לאחרים לא מקרי ודו"ק:
טז ומעתה נבא בס"ד לביאור דברי התוס' הנה לכאורה קשה אמאי ל"א באמת דהשיעבוד שיש לו לישראל על העכו"ם יתפס בדמי ע"א ואע"ג דהכא גבי פרי שביעית נמי לא מתפסו השיעבוד בקדושת שביעית אע"ג דהכא אזלי' לר"י דאיהו ס"ל שיעבוד' דאורייתא מ"מ הא יש לחלק דע"כ ס"ל לר"י שיעבוד' דאורייתא רק משום דעבד לוה לאיש מלוה וא"כ הכא גבי דבי ר' ינאי שיזפי מעניים הני פרי לטובת' משום גמ"ח לעניים כדי שיהיו להם אח"כ פירות בשמינית ל"ש מבד לוה לאיש מלוה עי' בחת"ס שכתב להדי' דרק משום גמ"ח לעניים עשו כן שלקחו מהם הני פירי וא"כ אפשר דבכה"ג ול"א שיעבודא דאורייתא משא"כ גבי עכו"ם לכ"ע אמרי' שיעבודא דאוריי' אפי' למאן דס"ל של"ד עי' שו"ת מהרי"א להגאון ר' יודא אסאד ז"ל בח"ב סי' קפ"ז. ובפרט היכא שגובה מעות לכ"ע אמרי' למפרע היה גובה דדוקא היכא דגבי קרקע פליגי אביי ורבא מס' פסחים ל"א אי מכאן ולהבא גובה או למפרע כיון דמצי לסלוקי בזוזי משא"כ היכא שגובה מעות לכ"ע למפרע גובה עיין בשו"ת מהר"י קולן שורש פ"ט שכ' כן להדי' וא"כ הכא כיון שגובה מעות הול"ל דהמעות נתפס בדמי ע"א וצ"ל ע"כ דכיון שאינו נותן לו ממש מעות בעי' חליפי ע"א אינו נתפס באיסור ע"א דהא אפי' אי מיחד שיעבודא לא מתסר אע"ג דהגמרא קאמר כל היכא דלא מיחד שיעבודא לא מתסר מ"מ הא כתב הרשב"א דאפי' ביחד לו נמי לא מתסר רק בהקדים לו דינר. וא"כ היה גבי ע"א אפי' אי נימא דגבי עכו"ם לכ"ע היכא דגובה מעות למפרע הי' גובה מ"מ אינו נתפס באיסור שביעית וע"ז כתבו התוס' כדמות ראי' לשיטת הר"י דהרי גבי ר' ינאי נמי הוי נראה כמיחד שיעבודי' דהרי אינו מותר רק ביש לו וא"כ הוי כנחלט' אותו הסאה להמלוה כמ"ש ביו"ד סי' קס"ב וא"כ לא גרע ממיחד שיעבודי' אלמא דכל שאינו חליפי שביעית ממש אינו נתפס בקדושת שביעית ה"כ גבי דמי ע"א אע"ג שהעכו"ם חיי' לו ויש לו לישראל שיעבוד על העכו"ם מ"מ כיון שאינו נותן לו מיד לא הוי דמי ע"א ממש אע"ג דמיחד שיעבודי' ואינו נתפס באיסור ע"א ודו"ק:
יז כתב הרשב"א בתוהבה"א בית ה' שער ב' דהא דאסור באומר לפועלים צאו ואכלו בדינר זה כשהקרי' לו הדינר דווקא היכא שאמר להעכו"ם תחנוני המוכר יי"נ דינר זה יהא בידך עד שאקח היין ונמצא דהדינר עדיין של ישראל בשעה שלוקחים הפועלי' היי"נ משא"כ היכא שרשות בעד העכו"ם להוציא הדינר א"כ בשעה שהפועלים נוטלין היין מן העכו"ם תו לית' הדינר של ישראל ול"ק היין ומביא ראי' מאתנן דאמרינן היכי דנתן לה ואח"כ בא עלי' כיון דאמר לה קנה מעכשיו קנה לה מעיקר' ולא חל איסור אתנן וה"נ כיון שכבר קנה העכו"ם הדינר קודם שנתן היין לפעליו ל"ה קונה יי"נ והטור הביא הך דהרשב"א ביו"ד סי' קל"ב וכתב וא"נ והנה צריך ליישב לדעת הטור ראי' הרשב"א מהך דנתן לה ואח"כ בא עלי' דלא חל איסור אתנן וראיתי להפר"ח באו"ח סי' ת"נ ס"ק ו' שכ' דל"ד דגבי אתנן בשעת נתינות האתנן אין הביאה בעולם משא"כ הכא גבי יין בשעה שנתן הדינר היין כבר הי' בעולם נקנה להישראל מיד ולי נראה לחלק בפשיטות דבשלומא גבי אתנן אנו דנין על הטלה אם הי' בתורת אתנן בזה שפיר אמרינן כיון שקנתה הטלה קודם הביאה איך יחול אח"כ איסור אתנן למפרע על מה שהי' שלה קודם הביאה משא"כ הכא אין אנו דנין על הדינר שיאסור תמור' היין שנותן אח"כ לפועלים רק אם היין נקנה לישראל או לא בזה שפיר אמרינן דאע"פ שרשות בידו להוציא הדינר מ"מ הרי בשעת שנותן היין להפועלים אין לו שום תביעה על הישראל וממיל' קנה הישראל היין במה שהנכרי נשתעבד לו בנתינות הדינר דע"כ ל"א דאע"ג דמיחד שיעבודי' לא מתסר כמש"ל אם מכר לנכרי בהקפה דאע"ג דהנכרי משיעבוד לו ל"מ דמי ע"ז שיחול איסור ע"ז על השיעבוד ה"ד התם דאין השיעבוד תמורת ע"ז ממש דהא אכתי אינו מבורר ממה יגבה עבור הע"ז שמכר לו לכך ל"ה דמי ע"ז משא"כ הכא דאותו השיעבוד שהעכו"ם נשתעבד לתת לו יין עבור הדינר ונותן לו יין ותו אין להישראל עליו שום תביעה על הדינר שנתן לו בזה שפיר קנה הישראל היין וא"כ הוי כנותן למועליו יי"נ שלו ולכך ס"ל להטור דכל שהקדים לו הדינר אע"ג שהעכו"ם כבר הוציא הדינר מ"מ מקרי יי"נ של ישראל כיון שהקדים לו הדינר והוי הנותן לפועליו יי"נ ואסור כנ"ל ועיין בט"ז ביו"ד סי' קל"ב ס"ק ח' ובש"ך שם ס"ק ל"א ועי' בחת"ס שכ' בפשיטות כיון שהישראל קונה מעכו"ם בכסף הו"ל יין של הישראל ודו"ק: (יח) ס"ו ע"ב בסוגי' דריח' מילתא ובמס' פסחים ע"ו ע"ב דעת רש"י שם וכן דעת רוב הפוסקים דאע"ג דקיי"ל ריחא לאו מילת' מ"מ לכתחלה אסור עכ"פ והנה במס' פסחים בתוס' שם ד"ה מאי לאו תערובות טעמי' הקשו לפי' הקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשה מאי פריך מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד דאכא לכתחלה קתני אבל בדיעבד שרי ע"ש. וראיתי בפלתי סי' ק"ח ס"ק א' שהביא בשם תוה"א להרשב"א לחלק בין חולין לקדשי' כלומר דאי בחולין בדיעבד ש' הו"ל למשרי בקדשי' אפי' לכתחלה וכתב שהי' דוחק והנ לפ' מה שהביא הי' דברי הרשב"א בתוה"א באמת אין פירוש לדבריו. אמנם עיינתי בגוף דברי הרשב"א בתוה"א בית ד' שער א' וז"ל שם והא דאקשי' עלי' מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד הכי אקשי' אם אית' דלגבי ריח' דאסור' בדיעבד שרי דינ' הי' דלגבי שני פסחים דתרוייהו דהתורה וליכא למיקם אטעמ' שיהי' מותר אפי' לכתחלה עכ"ל ע"ש וכן הביא הפר"ח ביו"ד סי' ק"ח ס"ק ב' בשמו ע"ש הנה לא כתב כלל לחלק בין חולין לקדשים רק בין איסורא להתירא דגבי שני פסחים כל אחד היתר בפ"ע רק לבני חבור' שלא נמנו עליו הוי איסור' אבל גוף הפסח הי' התירא וא"כ אפי' לכתחלה הוי שרי או אמרינן ריחא לאו מילתא ויש להסביר דבריו דהנה לפי מ"ש הרי"ף בפ' ג"ה דמשו"ה ס"ל לרב בשר שחוט' שצלאו עם בשר נבילה אסור משום דאע"ג דריח' לא הוי יותר ממשהו מ"מ הא ס"ל לרב דמב"מ לא בטל וא"כ ממילא כיון דמשהו עכ"פ הוי פשיט' שאסור לכתחלה לכ"ע בין ללוי בין לרב אפי' בא"מ דהא אין מבטלין איסור לכתחלה. והנה ע"כ ל"א דאסור לבטל איסור לכתחלה דווקא בדבר שכבר נאסר משא"כ היכא שהדבר ההוא אינו אסור בעצמותו ואין עליו שם איסור כלל כמו גבי שני פסחים דעכשיו אין עליו שם איסור כלל רק אם יהי' נאכל שלא למנויו פשיטא דל"ש כאן לומר אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דאין כאן עכשיו שם איסור עדיין וראי' ברורה לדברינו ממ"ש הט"ז באו"ח סי' תרכ"ו ס"ק ב' בענין לבטל סכך פסול בסכך כשר שכתב וז"ל לא מיבעי' אם עושה סוכה קודם המועד פשיט' דל"ש אז איסור דעדיין לא חל שם חיוב סוכה אלא אפי' תוך המועד אין כאן שם איסור דהא אין איסור מצד עצמו של הסוכה לישב בה עכ"ל וה"נ דכוותי' דכיון דבגוף הפסח אין כאן איסור רק אם יהי' נאכל שלא למנויו ל"ש לומר א"מ איסור לכתחלה דעכשיו אין כאן שם איסור על הפסח ועי' עוד בט"ז או"ח סי' תמ"ז ס"ק ה' וא"כ שפיר כתב הרשב"א דכיון דהוי התירא אפי' לכתחלה הוי לן למשרי דל"ש א"מ איסור לכתחלה כמ"ש וע"כ הוכיח שפיר הגמ' דריח' הוי ממש ולכך אסור אפי' גבי פסח דיהי' כאילו אוכל ממש מן הפסח שלא נמנה עליו ותמה אני על הפלתי שלא הביא דברי הרשב"א כמ"ש ושנה את לשונו:
עוד נ"ל גם לפימ"ש הפלתי בדברי הרשב"א לחלק בין חולין לקדשי' דג"כ א"ש ואין כאן שום דוחק כלל דהנה הט"ז שם סי' תרכ"ו הביא בשם המרדכי ואגוד' דמשו"ה מותר לבטל הסכך הפסול דהא דא"מ איסור לכתחלה הי' מדרבנן וה"מ במקום שנהנה אבל מצוות לל"נ ע"ש וא"כ ה"נ גבי אכיל' פסחים דהוא מ"ע ל"ש לומר א"מ איסור לכתחלה דהא מצוות לל"נ ואע"ג דאיכא גם הנאת הגוף מ"ש הרשב"א לשיטתו א"ש דאיהו לא ס"ל בשיטת הר"נ מס' נדרים ט"ו דהיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי' מצוה ל"א מלל"נ דאיהו ס"ל בכל גוונא אפי' בהנאת הגוף אמרי' מלל"נ וא"כ ל"ש אין מבטלין איסור לכתחלה ושפיר כתב הרשב"א דבקדושין אפי' לכתחלה הוי לן למשרי דהא דריח' אסור אפי' ללוי נמי לכתחלה הי' רק משום דמשהו עכ"פ הוי וא"מ איסור לכתחלה וא"כ בקדשים כיון דמלל"נ ל"ש א"מ איסור לכתחלה כמ"ש וא"כ הוכיח הגמ' שפיר דצ"ל ע"כ דריחא הוי ממש וא"כ אין כאן דוחק בדברי הרשב"א אפי' כפי מה שהביא הפלתי דבריו. ומ"ש דהרשב"א ס"ל בכל גוונא מלל"נ אפי' היכא דאיכא הנאת הגוף נמי עיין בשעה"מ פ"ח מהלכות לולב שכ' ג"כ כן בדברי הרשב"א ועלה בידינו בס"ד להבין דברי הרשב"א בין לפימ"ש להדי' לחלק בין איסור' להתירא בין לפי מה שהבין הפלתי (או שהי' לו גירס') בדברי הרשב"א לחלק בין חולין לקדשים ודו"ק היטב. ועיקר סברת הרי"ף מ"ש דריחא משהו הוי עכ"פ יבואר לפנינו בס"ד שוב ראיתי להגאון פרמ"ג בספרו גינת וורדי' כלל ע' שכתב כה"ג בשם אביו ז"ל ע"ש:
יט בענין ריחא מילתא מצינו כאן במס' ע"א ובמס' פסחים ד' מיני ריח' א' בת תיהא שהריח נכנס בעין או ששואב לתוך נחיריו כמ"ש התוס' במס' ע"א י"ב ע"ב ד"ה אלא בוורד שהריח נכנס לתוך החוט' ע"ש או כמ"ש הר"נ ששואב הריח לתוך הפה מ"מ בין כך וב"כ נכנס הריח בגופו בלי שום תערובות דבר אחר ב' ריח המעורב תוך דבר אחר כמו ריח כמון שהסיק בו התנור שנכנס הריח לתוך הפת וריח כי האי שנכנס לתוך דבר אחר ואח"כ אכלו אפשר דקיל מריח' דבת תיהא שעומד בפ"ע ונכנס לתוך גופו בלי שום תערובות וכן כתבו התוס' ד"ה רבא אמר וז"ל ואביי כעין דהכא דאמר ריחא מילתא הי' אמר אנא דאמרי אפי' כלוי דאמר במס' פסחים ריחא לאו מילת' הי' דשאני הכא שהי' נהנה ומריח מן האיסור היין עצמו הלכך הרי הי' לגמרי כאילו הי' שותה אבל התם כלומר גבי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה אינו אלא ריח האיסור בכנס בתוך ההיתר והי' אוכל את ההיתר ובהא אפי' אביי מודה דריחא לאו מילת' הי' ועי' ומהרש"א שהקשה דא"כ מאי פריך לי' רבא לאביי מכמין הא היכא גבי כמון הריח של הכמון מעורב תוך הפת וכן גבי הרוד' פת חמה ונתנו עפ"י חביות נמי הריח של יין של תרומה מעורב עם הפת. אמנם בתוס' מס' ב"ק קט"ז ע"א ד"ה הכרעה בסוף דבריהם שם מבואר להדי' הסברא להיפוך דהריח שנכנס לתוך המאכל יש לאסור טפי דהוי כאילו אוכל מן האיסור משא"כ כשהריח הי' בפ"ע דאינו אוכל כלום ע"ש וא"כ לפי הך הסברא טפי יש לאסור בריח של כמון תוך הפת ממה שנאסור ריח דבת תיהא. ג' מצינו ריחא דבשר נבלה עם השחוטה שם יש ריח פיטום ג"כ ואפשר דריח כהאי גרע לכ"ע אע"ג שמעורב. ד' ריחא דפת שנתנו עפ"י חביות של יין וריחא כי האי אפשר דהוי כרית דפיטום כן כתב המהרש"א כיון דמייתי הך דפת חמה במס' פסחים ע"כ דדמי' לריח דפיטום והנה התוס' סוף ד"ה רבא אמר כתבו להדי' דאפי' ריח דלאו פיטום מ"מ משהו הוי ולכך בחמץ בפסח דאסור במשהו אפילו ריח כי האי יש לאסור. ונמצ' ד' מדריגות בריח א' היכ' שהריח היה בפ"ע כגון ריח דבת תיהא וזה היה לאסור לכ"ע רק משו"ה רבא שרי מפני שמזיקו ב' היכ' שהריח נכנס לתוך ההיתר כגון בשר נבלה שצלאו עם בשר שחיטה מ"מ היה ריח של פיטום:
ג' היכ' שהריח מעורב ואינו מפטם כגון תנור שהסיקו בכמות של תרומה די בפת שנתנו עפ"י חביות של יין תרומה והנה הר"מ פט"ו מהלכות תרומות פסק סתמ' להתיר משמע אפילו בפת חמה וחביות פתוחה ואינו אוסר רק בפת שעורים דהתם שואב מלחלוחית יין ממש. אמנם הש"ע ביו"ד סי' ק"ח סעיף ד' פסק לאסור בפת חמה וחביות פתיחה אפי' בדיעבד אע"ג דפסק ריחה לאו מילתא משמע דס"ל דפת חמה וחביות פתיחה נכנס מן היין ממש תוך הפת ע"ש בש"ך ס"ק כ"א וכ"ב ובתוס' ד"ה רבא אמר שכתבו וז"ל ריח החזק שבכולן פת חמה וחביות פתוחה דאסור לכ"ע עכ"ל:
כ הרי"ף בפרק ג"ה כתב דהא דס"ל לרב במס' פסחים ריחא מילתא גבי בשר שחיטה שצלאו עם בשר נבלה הי' משום דס"ל לרב מב"מ במשהו וריחא אע"ג דלא הוי כגופו של איסור מ"מ לא גרע ממשהו ולכך לדידן דס"ל מב"מ נמי בטל ואדרבא מב"מ קיל מבשא"מ דבא"מ בנו"ט ובמב"מ חד בתרי בטל א"כ ממילא ריחא לאו מילתא. הנה דעת רש"י ע"כ אינו כן דהא רש"י ס"ל נמי דבמב"מ ל"ב במס' חולין ק"ט ע"א ד"ה ותו לא מידי ואפ"ה פסק כלוי מס' פסחים ע"ו ע"ב וע"כ דס"ל דריחא אפי' משהו לא הוי והטעם דריח אין בו שום איסור כלל עי' בס' מחה"ש סי' המית ס"ק ד'. וכה"ג כתב דריחא לאו מילתא מדילפי טעם כעיקר ממשרת משמע דוק' טעם ממש אסור ולא הריח' ע' בס' בה"ג בהלכ' דם וכתב הגאון ר' מאיר א"ש ז"ל בס' אמרי בינה בסוגי' דריח' מלת' דא"כ למאן דיליף טעכ"ע מגעולי מדין שפי' נוכל לומר דריח נמי אסור מה"ת דהא אפשר דהתורה הוצרכה הגעלה משום הריח במי ועפ"ז אמרנו דמש"ה היה ס"ל לרב מרי במסכת ע"א ובמסכת פסחים דר"מ ור"י פליגי בריח' מילת' דר"מ ס"ל ריח' מילת' דהנה במסכת פסחים בעינן למימר דלא ילפינן טעכ"ע מגמ' משום דחידוש היא דהוי לפגם עיין בסוגי' דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ ר"מ דס"ל מס' ע"א ס"ז ע"ב נוטל"פ אסור דאדרב' משם ילפי' לכ"ע דנו"ט לפגם אסור וא"כ שפיר ילפינן טעכ"ע מגמ' וא"כ ממיל' נוכל שפיר לומר דריח' נמי אסור מה"ס כיון דלא ילפינן ממשרת:
כא ובעיקר הדין אם הריח יש בו איסור מצד עצמו רק דמשו"ה אינו אוסר משום דלא הוי רק משהו ובטל או דאמרינן דהריח אין בו איסור כלל דהא אפי' טעמ' נמי לא היה אסור אי לאו דגילה לו קרא או ממשרת או מבב"ח למדסי מדברי הר"מ שאין כל הריחות שוים. הנה במס' תרומות פט"ו הלכה י"ד כתב וז"ל תנור בכמון של תרומה ואפה בו הפת מותרת שאין כאן טעם כמון אלא ריח כמון והריח אינו אסור עכ"ל מדכתב והריח אינו אסור ולא כתב שהריח אינו אוסר משמע ע"כ דס"ל דאפילו הריח בעצמו נמי אין שם איסור כלל וכן פי"ג מהמ"א הל' י"ד כתב וז"ל ומותר לישראל להריח בחביות של יי"נ ואין בזה שם איסור שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש עכ"ל מזה משמע נמי לפדי' דאפי' משהו לא הוי שהרי כתב מותר לכתחלה ועוד דגבי יין אפי' בשותה כ"ש נמי לוקה כמ"ש הר"מ להדי' פי"א מהמ"א הלכה א'. ודלא כמ"ש הלח"מ פי"ג דהר"מ פסק ריחא מילת' כרב והכא שרי משום שרית היין מזיק לו דהרי הר"מ לא הזכיר כלל מזה שמזיקו ומ"ש שם הלח"מ דהר"מ פסק בפט"ו מהמ"א כרב דריחא מילת' ז"ל הר"מ פט"ו שם הלכה ל"ג אין צולין בשר שחיטה עם נבלה בתנור אחד וכו' ואם צולין תר"ז מותר וא"כ אדרבה פסק להדיא כלוי דלוי נמי לא שרי רק בדיעבד כמ"ש הרא"ש להדי' פ' ג"ה דלוי נמי לא שרי רק בדיעבד ואם כוונת הלח"מ דבלכתחלה פסק עכ"פ ברב א"צ כלל לומר דפסק כרב מאחר דנוכל לומר דפסק כלוי ולוי נמי לא שרי רק בדיעבד ונוכל להשוות דעת הר"מ לדעת רוב הגאונים רש"י והרי"ף דפסקו כלוי ולוי נמי לא שרי רק לכתחלה אמנם מדכתב שם הר"מ וז"ל שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור עכ"ל תנה מדלא כתב שהריח אין בו איסור כמ"ש בהלכות תרועות רק שהריח אינו אוסר משמע דהריח מצד עצמותו היה אסור כמו שהטעם אסור רק לאסור אחרות יש חילוק בין ריח לטעמ' דטעמ' יש לו כח אף לאסור משא"כ הריח אין לו כח לאסור אבל מ"מ מצד עצמו יש בו איסור וכדי שלא יהיה נראה דברי הר"מ כסותרים דבהלכות תרומות ופי"ג מהמ"א נראה מלשונו דהריח אין בו שום איסור כלל מצד עצמו בזה שפיר יש לחלק כמ"ש הלח"מ פי"ג דריחא של נבילה דהיא ריח פיטום שהיא ריח חזק אסור היא מצד עצמו רק שאין לו כח לאסור משא"כ ריחא דבת תיהא או של כמון דלא הוי פיטום אין בו שום איסור כלל אפי' מצד עצמו ולכך כתב בהלכות תרומות והריח אינו אסור דאין בו שום איסור כלל:
כג דעת הרי"ף פרק ג"ה דכל ריח הוי משהו שהרי כתב דטעמא דרב דס"ל ריחא מילת' היא משום דס"ל מב"מ במשהו וא"כ לפי דבריו במבשא"מ דבעינן ניכר הטעם לכ"ע ל"א ריחא מילת' והנה הקושי' מפורסמת מה שהקשה בס' המאור פ' כיצד צולין דא"כ מאי מייתי לימ' כתנאי מהך דהרודה הפת ונתנה עפ"י חביות של תרומה התם הוי במבשא"מ ועל זו הקושי' כתב במלחמות אשר תמיד עומד לימין הרי"ף וכאן כתב שבזו לא מצא טענה לפוטרו וכמו כן קשה מהא דאמר במס' פסחים עבד לוי עובד' בגדי וד"א והתם הוי מבשא"מ ועוד קשה מאי פריך לרב למה נקיט ואפי' גדי וטלה והא מצינו למימר דמשו"ה נקיט אפי' גדי וטלה דאשמעינן לא מיבעי' גדי וגדי דהוי מב"מ דאמרי' בי' ריחא מילת' אלא אפי' גדי וטלה דהוי מבשא"מ מ"מ אסור דריח' הוי טעם גמור וקושי' זו השלישית הובא גם בס' מחה"ש סי' תמ"ז ס"ק ד' ועיין פלתי סימן ק"ח ס"ק ב' דהסוגי' כאן אזיל לאביי דס"ל במס' ע"א סי' ע"א דלענין מב"מ אזלינן בתר טעמ' וא"כ גדי וטלה נמי הוי מב"מ ולקמן נבאר בס"ד דרב גופו כמי ע"כ ס"ל דלענין מב"מ אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא. אמנם הך קושי' דמאי פריך מהרוד' פת ונתנו עפ"י חביות של יין דהוי מבשא"מ היא ודאי קושי' אלימת' ובהגהות מהר"ם בחידושי אנשי שם פרק ג"ת כתב על הך קושי' וז"ל ושמא אין סבר' לחלק לענין ריחא בין מב"מ לשא"מ דכל ריח' במינו חשיב דליכא למיקם אטעמ' ורב אלפס ז"ל לא אמר דחד' באידך ליכ' אלא עד"ז דכל ריחא מב"מ הוי וכל דבר שאפי' אחד באלף לא בטל כריחא בעלמ' היא לא על הדרך שהבינו הר"ן ז"ל עכ"ל ע"ש ורוצה לומר דלענין היכ' שמתערב הריח כמו ריח יין בפת הוי כמו מב"מ ולפום ריהטא קשה להבין דלמשל אם נתערב גופו של יין תוך הפת בודאי היא בטל בס' כדין מבשא"מ והואיל ונתערב הריח נימא דהוי כמב"מ ודבריו סתומים אמנם בשעה"מ פי"א מהמ"א תירץ באופן אחר ותוכן דבריו היה דע"כ יש מקום לחלק בריח' בין מב"מ לשא"מ היינו כל שכה"ג בא"מ ניכר תריח וא"כ ממיל' גם במב"מ אינו בטל דכל שניכר האיסור אפי' באלף ל"ב כמו תבלין דלטעמ' עבידי וא"כ קאמר שפיר הרי"ף דודאי קאמר כל שניכר הריח לא בטל וא"כ במב"מ דלעולם לא ניכר הריח ע"כ מטעם דבמב"מ במשהו אתאיב' עלה וא"כ פריך שפיר דבשלמא אי אמרינן ריחא מילת' והוי שם איסור עליו עכ"פ א"כ שפיר במ"ב אסור ובמין בשא"מ ג"כ אסור כל היכ' שהריח ניכר משא"כ אי ריחא לאו מילת' ואין כאן שם איסור כלל אין חילוק אפי' בניכר הריח כיון דאין כאן שם איסור כלל ע"ש וצריך להוסיף על דבריו דהגמ' ידע דע"כ פלוגתייהו דר"א ור"י גבי הרודה פת מיירי שניכר ונרגש בו הריח דאל"ה היה ס"ל דאין שום סבר' לאסור כיון שלא ברגש הריח כלל ולא עדיף מדבר שאוסר בטעמ' וכל שאין הטעם ניכר אינו אסור וא"כ לא עדיף בריחא כמי דכל שאינו ניכר הריח כלל ודאי ליכ' מין דאסור וע"כ מיירי שניכר הריח ולכך ר"מ אוסר ור"י ס"ל דבריחא אין כאן איסור כלל ולא איכפת לן במאי שנרגש הריח אמנם במב"מ שפי' אוסר רב אפי' היכ' שאינו נרגש דבמב"מ לעולם ל"ב דבמשהו. אמנם מה שהקשה עוד שם בשעה"מ מאי קאמר דרב מי לימ' תנאי הי' הא רב מצי שפיר סבר כר"י נמי דמתיר והוא לא מתיר רק במבשא"מ ורב אוסר במב"מ לא ידעתי מקום לקושייתו לפמ"ש דמיירי כאן שהאיסור נרגש כריח וא"כ שפיר קאמר לרב מי נימא תנאי הוא דע"כ כר"י לא אתי' דהא ר"י מתיר וע"כ דבריח אין כאן שם איסור כלל וא"כ אפי' במב"מ נמי לא היה אסור וזה אין להקשות דלמא מיירי הכא שאין הריח ניכר ולכך מתיר ר' יהוד' זה הי' דוחק לתרץ דהוי ס"ל לגמר' דהיכ' דאין הריח ניכר אפי' לר"מ דס"ל ריחא מילת' מ"מ לא היה אוסר כמ"ש דריחא לא גרע מטעמ' וכמו בטעמ' אינו אוסר היכ' שאין נרגש ה"ה ומכ"ש בריחא דקליש מינ' וע"כ מיירי שניכר הריח וא"כ ע"כ לרב לא ס"ל כר"י דכיון דניכר הריח אין חילוק בין מב"מ לשא"מ ודו"ק:
כג אמנם ע"כ נוכל לומר דבמב"מ אע"ג שאין ריח האיסור ניכר בפ"ע מ"מ אסור כיון דבמינו במשהו. ה"ד אי אמרינן הא דמב"מ לא בטל הי' מצד שהטעם נרגש לעולם כמ"ש התוס' ס"ו ע"א ד"ה מכלל וז"ל ועוד דמשהו מב"מ אפי' באלף לא בטל הטעם כיון שהטעם שוה ע"ש. אבל אי הו"א דהא דמב"מ ל"ב הי' רק מצד גזה"כ דולקח דם הפר וכו' א"כ הי' אפש"ל דבריח' ל"ש כלל לומר מב"מ ל"ב. ובנו"ב מד"ח ליו"ד סי' ל"ה חקר בזה בשם הגאון בעל אור חדש אי כשנתערב בטעמא בעלמ' נמי אמרינן מב"מ ל"ב וע"ש שהעלה דאי טעכ"ע דאורייתא א"כ אפי' במב"מ נמי אפי' כשנתערב בטעמ' בעלמא נמי אמרינן מב"מ ל"ב ועי' בס' ברוך טעם בשער התערובות דין ב'. ולכאורה י"ל דפלוגת' דאביי ורבא במס' ע"א אי לענין מב"מ אזלי' בתר שוי שמות או בתר טעמא גבי חמרא חדת' בענבי י"ל דתלי' בהא דאביי ס"ל דהטעם דמב"מ ל"ב הי' משום שאין הטעם יוכל להתבטל כיון שנרגש בכל פעם וא"כ הכל תלי' בטעמא אמנם רבא ס"ל דמב"מ ילפי' מולקח דם הפר ודם השעיר והתם הוי שוה בשמא. וראיתי בחי' חתס"ו פ' השוכר את הפועל שכתב שם בפלוגת' דאביי ורבא וז"ל הא דאביי סברא נוטה דדם הפר ודם השעי' שוים בטעמא ומהיכ' תיתי לתלות ההשויה בשמא ע"ש אמנם לפימ"ש א"ש דרבא ס"ל דמב"מ לא בטל דדוקא כשנתערב עיקר ועצם הדבר ולא כשהטעמים נתערבו וא"כ לא תלי' כלל בתר טעמא דהטעם אינו מעלה ואינו מוריד כלל והכל תלוי בשווי עצמיות הדברים והיינו בתר שמא ודו"ק:
כד והנה בס' אמרי בינה להגאון ר' מאיר א"ש ז"ל ראיתי שמדקדק בלשון הרי"ף במ"ש דמילתא דרב דאמר ריחא מילת' שייך באידך מילתא דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ וכו' כמאן אמר' לשמעתי' כר"י דאמר מב"מ לא בטל. ולמה לו כל האריכות זה הא להדי' מבואר בכמה מקומות ומהן במס' ע"א ע"ג ע"ב דרב ס"ל מב"מ במשהו (והנה שם כתב הריטב"א דרק מדרבנן ס"ל לרב ושמואל מב"מ ל"ב וא"כ גם הא דאמר רב ריחא מילתא הי' נמי רק מדרבנן עי' בפלתי סי' ק"ח ס"ק ו') ולפימ"ש א"ש דהנה אי הו"א דלרב לא ס"ל מב"מ ל"ב רק היכא שגוף האיסור נתערב א"כ ל"ש כלל לומר דריחא מילתא הי' דהאשם לא נתערבו הגופי', אמנם מדאמר רב לקמן כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' והקשו שם התוס' ד"ה בשקדם וסלק מאי ארי' כי נתן טעם אפי' כי לא נתן טעם נמי ותירצו שם ב' תירוצים ואחד מהם הי' דאינו נעשה כגוף הנבלה רק היכא שקבלה טעם ויהי' איך שיהי' מ"מ חזינן דבמ"ב נמי תלי' בטעמא וא"כ ס"ל לרב ע"כ דאפי' בתערובות טעמים נמי אמרינן מב"מ ל"ב דהא מחלק התם בין שהחתיכה קבלו טעם או לא אלמא דלענין מב"מ נמי תלי' בטעמא וא"כ שפיר ס"ל דלאו דווקא כשנתערבו הגופי' אמרינן מב"מ ל"ב וא"כ שפיר נוהג לומר דה"ה בריחא כשנתערב אמרינן מב"מ ל"ב ולכך הביא הך מימרא דרב דקאמר כיון שנתן טעם אלמא דס"ל דבמ"ב נמי תלי' בטעמא ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' ג' ובהגה' כסא דהרסנא שם לענין איך שייך לומר חענ"נ במב"מ ודו"ק היטב:
ומעתה הנחני ד' בדרך אמת לבא למקום ישוב מ"ש לעיל אות כ"ב בישוב קושי' שו"ת מהרי"ל שהובא במחה"ש סי' תמ"ז מאי פריך לרב מאי אפי' גדי וטלה הא שפיר קאמר לא מיבעי' גדי וגדי דהוי מב"מ אלא אפי' גדי וטלה דהוי מבשא"מ נמי ריחא מילתא הי' וכתב הפלתי דהגמ' מקשה אפי' לאביי דאזלינן בתר טעמא וא"כ גדי וטלה נמי הוי מב"מ ע"ש ס"ק ב' ולכאורה קשה מנ"ל להמקשה דרב ס"ל כאביי דלמא ס"ל דאזלינן בתר שמא כרבא וקאמר שפיר ואפי' גדי וטלה דהוי מבשא"מ ולהנ"ל ניחא דהנה מדס"ל לרב דריחא אוסר במב"מ ע"כ ס"ל דהא דמב"מ ל"ב הי' אפי' כשהגופים לא נתערבו רק אפי' בטעמא וה"ה בריחא כיון דהריח הי' אסור עכ"פ וא"כ ע"כ אין הטעם במב"מ משום גזה"כ דולקח דם הפר רק כמ"ש הטעם דכיון שהטעמים שוה אינו יכול להיות בטל וא"כ ע"כ במב"מ נמי אזלינן בתר טעמא וא"כ גדי וטלה נמי הוי מב"מ ומאי אפי' וע"כ דהברייתא לא ס"ל כלל תערובות טעמים רק תערובות גופי' ולכך שפיר קאמר ואפי' גדי וטלה ופריך שפיר והנה הוכחנו בס"ד דרב ס"ל לענין מב"מ דאזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא כרבא ועי' בס' ברוך טעם בשער התערובות דין ב' פרק ח'. וכל השקלא וטריא דילן הי' אי אמרינן דהריח אסור עכ"פ ורק אי יוכל להתבטל במב"מ או בשא"מ היכא שניכר הריח והיינו על דרך הרי"ף ז"ל וכבר הבאתי לעיל באות כ"א שיטת הרמב"ם בכמה מקומות דס"ל דריח אין בו איסור כלל ויבואר עוד בס"ד:
כה בגמ' אמר רבא מנא אמינ' לה דריחא ולא כלום הי' דתני' תנור שהסיקו בכמון של תרומה הפת מותר' שאין טעם כמון אלא ריח כמון ונציעה בכאן איזה קושיות ודקדוקים בס"ד א' הקשה המהרש"א לפימ"ש התוס' בד"ה אביי דלרבא לא חשיב לי' כשותה מפני שמזיקו וא"כ משמע כל היכא דלאו מזיקו אסור גם לרבא א"כ בכמון שאינו מזיקו תקשה לי' לרבא לנפשי' הא גם לרבא אסור וגם בפת חמה ג"כ לא מזיקו וקושי' זו הקשה ג"כ במהר"ם ע"ש ב' עוד הקשה המהרש"א לפימ"ש התוס' ד"ה רבא אמר דאביי מצי סבר כלוי במס' פסחים דמתיר בשר נבלה שצלאו עם בשר שחיטה והכא בבת תיהא אסור שנהנה מן הריח בפ"ע משא"כ בבשר נבלה נתערב הריח ונכנס תוך ההיתר א"כ מאי מקשה מכמון של תרומה או מפת חמה הא התם ג"כ נתערב הריח תוך הפת. ג' יל"ד על הלשון אמר רבא מנא אמינא לה דריחא ולאו כלום הי' ולמה לא אמר סתם מנא אמינא לה עי' בס' שערי דעה סי' ק"ח ס"ק ד' שמדקדק כן. ד' מעיקרא אמר ריחא לאו מילתא ואח"כ אמר ריחא ולאו כלום הי' ונראה ליישב הנה רבא סובר בוודאי דריחא אפי' כשהי' בפ"ע אין בו שום ממשות של איסור דהריח לא נכנס כלל בכלל האיסור כמ"ש בה"ג מדאמרי' משרת ליתן טעכ"ע הא הריח אין בו איסור כלל ואפשר דאפי' אביי דס"ל ריחא מילתא הי' לא הוי יותר מחצי שיעור ומדוייק הלשון מילתא כלומר דאינו כמו איסור ממש רק מ"מ שם איסור יש עליו כמו ח"ש ולכך קאמר מילתא עי' שו"ת ריב"ש סי' רפ"ח דמדמה ג"כ בת תיה' לכ"ש. והנה רבא אמר לאו מילתא ומ"מ הי' אפשר לטעות בדבריו דמה דקאמר לאו מילתא הי' רק שאינו כמו איסור גמור לאסור אחרים כמ"ש הר"מ שאין הריח איסור אלא טעמו מ"מ צד איסור יש בו ע"כ חזר ופירש דבריו להדי' דריחא לאו כלום הי' דזה הלשון מורה להדין שאין הריח בכלל האיסור כלל. אמנם ה"ד בדבר שאנו צריכין לדון על ממשות האיסור ואמרינן דריחא אין בו שום ממש מ"מ הנאה עכ"פ מקרי' ומי יכול להכחיש דריח אין בו שום הנאה וא"כ ביי"נ דאסור בהנאה הי' צריך להיות עכ"פ אסור דמה בכך דריחא לאו מילתא הי' ולא נחשב כממשו של איסור מ"מ צד הנאה יש בו ויי"נ אסור בהנאה לכך כתבו התוס' הטעם גבי בת תיה' שנכנס לגוף ומזיקו וי"ל דתוס' ס"ל ג"כ דשרי בהנאה משום שאין מתכוין להנות דהי' כוונתו לבדוק היין רק מ"מ יקשה עדיין הא הוי פסיק רישא ולא ניחא להו מ"ש הר"נ בפרק ג"ה דפ"ר שרי גבי הנאה ולכך כתבו שמזיקו וא"כ הוי פ"ר דלא ניחא לי' וס"ל כסברת בעל הערוך מס' יומא ל"ד ע"ב בסוגי' דדשא"מ דפ"ר דלא נ"ל שרי ע"ש בתוס'. אמנם היכא שיש כאן ממשו של איסור היינו אי חשבינן לריח כממשו של איסור לא מהני הטעם שמזיקו כמ"ש מהר"ם דבכל ענין אסור לשתות דבר האסור. וא"כ פליגי אביי ורבא דלאביי דחשיב לי' כשותה דריחא הי' כממשות האיסור א"כ אסור אע"פ שמזיקו אמנם לרבא דריח אין בו שום ממש מן האיסור רק דביי"נ הי' ראוי להיות אסור בהנאה עכ"פ יש שפיר סגיא בטעמא דמזיקו ולא חשיב לי' הנאה וא"כ ל"ק נמי קושי' מהר"ם מנ"ל לרבא דלאביי חשוב כשותה ופריך לי' מכמון של תרומה דלמא טעמו משום דנהנה ולא קשה מכמון של תרומה דהתם מותר בהנאה דהוי פשיטא לי' דמשום איסור הנאה ליכא למיסר גבי בת תיהא כיון שמזיקו דבזה וודאי לא נחלקו אביי ורבא לומר דלאביי אינה מזיקו דוודאי כ"ע מודי דמזיקו וע"כ אביי אינו אסור רק משום דחשיב לי' כשותה ממש וריח הוי כממשו של איסור וא"כ ממילא ל"ק קושי' מהרש"א דתקשי לרבא לנפשי' בכמון דאינו מזיקו דז"א דבשלמא דגבי יי"נ דראוי לאסור אע"ג שהריח אין בו שום חלק ממשו רק הנאה בעלמא שפיר הו"א דלולא דהא מזיקו הי' רבא נמי מודה דאסור מכח איסור הנאה משא"כ גבי תרומה דאין כאן איסור הנאה ממילא לרבא א"ש דכיון שאין באן שום ממש האיסור לכך מותר משא"כ לאביי הי' לנו לאסור כיון שיש שם ריח האיסור ולאביי חשיב לי' כממשות האיסור ומדקתני במתני' שאין כאן טעם אלא ריח משמע שהריח ניכר בפת וכן בהרוד' פת משמע נמי אפי' כה"ג שהריח ניכר כמ"ש לעיל אות כ"ב בשם השעה"מ וא"כ הי' ראוי להיות אסור לאביי:
כו ומיישב נמי קושי' השני' של מהרש"א דמאי פרי' מכמון הא הריח נתערב לסברת התוס' דהא הכא כיון שהריח נרגש עדיין ומריח ריח של כמון מה בכך כשנתערב מ"מ כיון שניכר אינו בטל כמ"ש השעה"מ ובשלמא גבי בשר נבלה שצלאו עם בשר שחיטה כתבו התוס' שפיר דכיון שנתערב אע"ג דריח יש בו איסור כמו הממש מ"מ לא גרע מאיסור ממש שנתערב דבטל והתם אין נרגש הריח של נבלה בשחיטה משא"כ הכא מדייק רבא שפיר אי ס"ד דהריח יש עליו שם איסור א"כ מ"ט מותר גבי כמון של תרומה דאע"ג דנתערב מ"מ הרי נרגש הריח ול"ש ביטול וא"כ קאמר שפיר רבא מנא אמינ' לה דריח' ולא כלום הי' דבשלמא לדידי שהריח אין עליו שם איסור א"כ שפיר הפת מותרת דאע"פ שהריח נרגש אין בכך כלום כיון דהוי היתר לגמרי ואין בו שום חלק מן האיסור משא"כ לאביי דאסר בבת תיהא וע"כ דהריח חשיב כממש דלכך אסור אע"פ שמזיקו וא"כ הי' לאסור גבי כמון וגבי הרודה פת כיון שהריח נרגש הו"ל כאיסור שנתערב וניכר בטעמ' ל"ש בי' ביטול וא"ש נמי מה שמדייק ולא כלום הי' כלומר דאפי' מצד עצמו אין בו שום איסור ולא רק כשנתערב דהא גבי כמון לא מהני לן מה שנתערב כיון שנרגש הריח כדקתני שאין כו' אלא ריח כמון ומשמע דבכל גוונא מותר אע"פ שמרגישי' הריח וא"כ ע"כ מוכח דריק' ולאו כלום הי' וא"ש הכל בס"ד ודו"ק היטב:
שער ח בעזרת ד' הפועל ישועות אתחיל לכתוב ח"ת בסוגיא דשליחות קידושין מ"א מ"א:
א בגמ' שליחות מנ"ל דתני' ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהי' עושה שליח ושלח שלחה מלמד שהשליח עושה שליח אשכחן בגירושין בקידושין מנ"ל וכ"ת דיליף מגירושין מה לגירושין שכן ישנו בע"כ ופרש"י הלכך אתניהו נמי ע"י שליח והקשה בס' המקנה אמאי לא יליף שליחות בקידושין מגירושין דידה דליתא בע"כ ותירץ דמה שהי' מתגרשת בע"כ הי' בכלל הפרכא שכן ישנו בע"כ וכיון דלא בעי' דעת' דין הי' שתעשה שליח. אמנם לפימ"ש מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה נפקא לי' מדריב"ק דמה שמקריבין אותו בע"כ הי' לגריעותא שלא יכול לעשות שליח א"כ אכתי קשה דנילף שליחות מגירושין דידה דאע"ג דלא בעי' דעת' ואפ"ה מצי משוי שליח ולומר דאיכא למימר הכי כלומר כסברת התוס' דכל דלא בעי' דעתה מצי טפי משוי שליח או כסברת מהרש"א דאדרבא דכל היכא דלא בעי' דעת המשלח הי' לגריעותא דלא מצי משוי שליח הי' דוחק עי"ש במקנה. ונראה דיש להסביר הענין שפיר בלא דוחק ויש לקיים אלו שני הסברות סברת התוס' דכל דלא בעי' דעתו מצי טפי משוי שליח וסברת המהרש"א ג"כ דאדרבא דכל היכא דלא בעי' דעת המשלח לא הוי בידו לעשות שליח. דהנה ראיתי בס' שנות חיים סי' קצ"ח דיש שני דרכים בענין ששא"כ הדרך שהמשלח בשעת עשי' השליח מוסר כחו ודעתו להשליח הדרך השני שהשליח מוסר דעתו למשלח והנה אי אמרי' כדרך הראשון דכל כח השליחות הי' מה שהמשלח מוסר דעתו להשליח א"כ שפיר מצינו למימר כסברת מהרש"א דע"כ מהני ענין השליחות רק היכא שהדבר תלוי בדעת המשלח א"כ יש לו כח וזכות למסור דעתו לשליח משא"כ היכא שאין הדבר תלוי בדעת המשלח א"כ ממילא אין לו כח וזכות למסור דעתו לשליח אמנם אי אמרי' דענין השליחות הי' מה שהשליח מוסר דעתו להמשלח י"ל דהענין הי' כך דבאמת כל ענין השליחות הי' מצד הסברא לומר דלא מהני דבשעת עשיית השליח יש מדיין ביד שניהם לבטל השליחות. וכה"ג ראיתי בנו"ב מד"ק לאה"ע סי' ע"ה שהקשה האיך אמרי' לקמן לב"ש דיש שליח לדב"ע הא הוי התראת ספק דשמ' לא ישמע לו השליח עי"ש. וא"כ עכ"פ לא יגמר ענין השליחות רק בשעת עשיית השליח הפעולה יש לו להענין מל מה לחול כיון שעושה מעשה. אמנם ניהו דהענין אז קיים מצד השליח כיון שעושה מעשה מ"מ מצד המשלח אין להענין על מה לחול כיון דהמשלח אינו עושה מאומה ומה שמסר לו כחו מתחלה הי' אינו ענין חזק כיון דאיתא בחזרה בכ"פ. וא"כ שפיר הי' אפש"ל דבדבר דלא בעי' דעת המשלח כלל שפיר מתחי' ענין השליחות שיהי' קיים וחזק בשעת עשיי' השליח לפעולה ול"ל דאכתי אין הענין חזק מצד המשלח דהא באמת לא בעי' כלל דעת המשלח לפעולה ההוא. וא"כ דל דעתו וכחו מהכא ונשאר עכ"פ המעשה קיים מצד עשיי' השליח להפעולה משא"כ בדבר דבעי' דעת המשלח נמי באמת לא מהני כלל שליחות כיון דמצד המשלח אין כאן שום ענין חזק שיחול השליחות וא"כ א"ש סברת התוס' לקמן דדווקא היכא דלא בעי' דעת המשלח אז מהני השליחות כמ"ש. וא"כ א"ש מה דקאמר הגמ' דליכא למילף קידושין מגירושין משום דמשליחות דידי' ליכא למילף דדלמא הוי ענין השליחות מה שהמשלח מוסר כחו ודעתו לשליח וא"כ רק בגירושין יוכל למסור כחו משום דהכל תלוי רק בו ויש לו כח גמור וזכות בענין ההוא שימסרנו לשליח משא"כ בקידושין דאין כל הענין תלוי רק בו דבעי' דעת האשה נמי א"כ אין לו כח כ"כ וזכות שיוכל למסור לשליח ומשליחות דידה נמי ליכא למילף דדלמא ענין השליחות הי' שהשליח מוסר כחו למשלח א"כ אין נגמר הענין רק בשעת שהשליח עושה שליחותו ולא מהני רק אם לא בעי' בשעת ההוא דעת המשלח משא"כ אם גם בשעת ההוא בעי' דעת המשלח אין הענין חזק כ"כ שיוכל השליחות לחול וא"כ לא מצינו למילף בקידושין דבעי' דעת המשלח לא משליחות דידיה ולא משליחות דידה ודו"ק ולקמן נבאר עוד הענין בס"ד:
ב ובתוס' בד"ה מה לגירושין שכן ישנו חול הקשו אמאי לא פריך שכן ישנו בע"כ ותירצו משום דהומ"ל קידושין יוכיחו. וכן אח"כ בסמוך בתוס' בד"ה שכן ישנו במחשבה כתבו דקידושין הוי מצינו למילף מגירושין ותרומה דכי פרכה מה לגירושין שכן ישנו בע"כ תרומה תוכיח וע"ז הקשה הפנ"י דהא תרומה נמי לכאורה אית' בע"כ שהרי יכול לתרום באין מוחה ומעכב על ידו. ונ"ל לפרש דסך פרכא שכן ישנו בע"כ הכוונה הי' כך דבאמת לא נתנה התורה רשות לעשות שליח רק בדבר שחזינן שניתן לו כח כ"כ ששניהם הם בעלי דברים האיש והאשה שע"י מעשה שניהם נתקיים ונגמר הדבר דהיינו ע"י נתינת הבעל וע"י קבלת האשה ובדבר זה חזינן שהעדיפ' תורה כחו של הבעל מכח האשה שפי' אמרינן דמשו"ה מצי לעשות שליח ג"כ שהרי חזינן יפוי כח גבי' משא"כ גבי תרומה מה שיכול לתרום שלו באין מוחה ומעכב זה לא נחשב ליפוי כח כלל דמאן יעכב על ידו כיון שאין כאן שום בעל דבר אחר עומד לנגדו ורק גבי גירושין חשוב יפוי כח מה שיכול לגרשה בע"כ דשם אע"פ שהי' המעכב' מ"מ יכול לגרשה שפיר מקרי יפוי כח ומשו"ה מצי ג"כ לעשות ע"י שליח ואין ללמוד משם ודו"ק. ועיקר פירכת הגמ' מה לגירושין שכן ישנו בע"כ לכאורה יש להקשות על מה שהעלה בנו"ב מד"ק לאה"ע סי' ב' דע"י שליח אין יכול לגרש בע"כ דלאו כל כמיני' לשוי' שליח לחוב לאחרים ע"ש ובנו"ב מד"ת לאה"ע סי' ק"י מ"ש בזה א"כ אמאי לא נילוף קידושין משליח דגירושין שעושה שליח דמרבינן מושלח ושלחה ואע"פ שאינו יכול לגרש בע"כ אפ"ה מצי משוי שליח שני א"כ ה"ה בקידושין אע"ג שא"י לקדש בע"כ מצי משוי שליח ויהי' לכאורה מכאן השגה גדולה על הנו"ב. אמנם לפי מאי דמסקי' במס' גיטין כ"ט ע"ב דכלהו שלוחי' שלוחי דבעל נינהו דהא אם מת הבעל מידי מששא אית בי' ואם השליח הראשון מת לא נתבטלה שליחות השני א"כ כיון דגם השליח השני מכח דבעל קאתי שפיר לא מצינו למילף מגרושין שכן ישנו בע"כ ואע"ג דשליח ראשון מצי משוי שליח שני אע"ג שאין יכול לגרש בע"כ מ"מ השליח השני נמי מכח דבעל קאתי ודו"ק:
ג ברש"י בד"ה מנלן דשליח תורם ובסמוך בה"א דפריך הגמ' מהא דתניא גבי חבור' שאבד פסחה וכו' מנ"ל פרש"י דשליחו של אדם כמותו לשחיטת קדשים ולכאורה יל"ד מ"ט שנה רש"י הלשון דגבי תרומה לא קאמר מנ"ל דששא"כ רק מנ"ל דשליח תורם וגבי קדשים קאמר דקושית הגמ' הי' מנ"ל דששא"כ. ונ"ל עפ"י מ"ש בשו"ת הריב"ש סי' רכ"ח וז"ל ועוד י"ל בדרך אחרת דכי ילפי' ששא"כ מדכתיב בפסח ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כמותו ממש ילפי' שהרי קרא השליח בשם כל הקהל וא"כ השליח כבעלים לגמרי ובגירושין דלא קרא השליח בשם הבעל אלא שרבה הכתוב מושלח שהבעל יכול לגרש ע"י שליח אצטריך רבוי' אחרינא לומר ששליח עושה שליח עכ"ל והנה למדנו מדבריו אלו דתרי גווני שליחות יש האחד דיכולין אנו לומר דשליח אינו כמותו ממש רק דהתורה גלה לנו שאותו המעשה כמו דמהני ע"י עצמו מהני ע"י שליח נמי. דרך השני דהשליח הו' כבעלים ממש וא"כ ניחא דגבי תרומה אין אנו מוכרחין כלל לומר דשליח הו' כבעלים ממש רק דיכול לתרו' ע"י שליח נמי לכך פרש"י שפיר מנ"ל דשליח תורם דליכא לפרש מנ"ל דששא"כ דדלמא באמת אינו כבעלים ממש רק דאמרינן כמו שיכול לתרום בעצמו מהני ע"י שליח נמי. אמנם גבי פסח דאמרינן דאם של השליח נשחט ראשון הם אוכלי' עמו ושלהן פסול ובשלמא אי אמרינן דהשליח הו' כבעלים ממש א"כ הוי מה ששחט השליח ראשון כאילו הבעלים שחטו ומה ששחטו הם אח"כ ממילא פסול דכיון שכבר נשחט הפסח אינם יכולים לימשך ממנו משא"כ אי ל"א רק דמצי לשחוט ע"י שליח נמי א"כ ניהו דמה ששחט השליח עבורם כשר מ"מ אם גם הם שחטו כיון דמה ששחט השליח לא הוי כבעלים ממש א"כ אמאי יהי' שלהם פסול וע"כ דשליח כבעלים ממש ולכך שפיר פרש"י מנ"ל דשליחו של אדם כמותו כלומר כבעלים ממש לשחיטת קדשים ודו"ק: (ד) בגמ' לא נכתוב רחמנא בגירושין ותיתי מהנך כלומר מתרומה וקדשי' מה להנך שכן ישנו במחשבה וכתב בס' עצמות יוסף וז"ל קשה לישתוק קרא דונחשב לכם דכתיב גבי תרומה לאשמעינן שישנו במחשבה וגם קרא דכל נדיב לב דכתיב גבי קרבנות דשמעי' מינה דקדשים איתנהו במחשבה דמדאצטריך קרא בגירושין ולא נפקא לן מתרוייהו שמעי' דקדשים ותרומה איתנהו במחשבה ולהכי אצטריך קרא בגירושין דלא מצי למילף מתרוייהו עכ"ל ונ"ל דאע"ג דאמרינן דתרומה לא ילפינן מגירושין שכן ישנו חול מ"מ איכא סברא נמי אפכא לומר דאדרבא דדווקא בדבר מצוה הי' דמהני שליח אבל בדבר הרשות לא וא"כ לא הוי ידעי' דתרומה וקדשים איתנהו במחשבה אי לאו קרא משום דאלא"ה אמאי לא ילפינן גירושין מתרומה וקדשים דהו"א דרק משו"ה לא ילפינן גרושין מתו"ק משום דתרומה וקדשי' הוי מצוה לכך יכול לעשות שליח משא"כ בגירושין דלא הוי רק רשות א"י לעשות שליח דכל גירושין הוי רשות דאפי' אם זנתה תחתיו כמי אין מצוה לגרשה רק שלא תהא יושב' תחתיו כמ"ש התוס' מס' זבחים ע"ב ד"ה סתם אשה עיי"ש. ואע"ג דגמ' משמע איפכא דטפי מסתבר שיכול לעשות שליח ברשות מבדבר מצוה דהרי הגמ' פריך מה לגירושין שכן ישנה חול מ"מ יש כמי סברא ג"כ איפכא דטפי יכול לעשות שליח בדבר מצוה מבדבר הרשות וא"כ ממילא לא הוי מצינו למילף גירושין מתרומה וקדשים עפ"י מ"ש בס' ברכי יוסף לאו"ח סי' תל"ד עמ"ש מהר"ם בשו"ת לח"א סי' קכ"ז דלא מצי להקדיש ע"י שליח וכן מ"ש הר"נ בשם אחרי' דביטול חמץ לא מהני' ע"י שליח וה"ה הפקר ונדר דה"ט דכל מידי דיכול אדם לעשותו בלי שום טירחא לא מהני שליחות דלמאי אצטריך לי' שליח והא יכול לעשות מעצמו ומשו"ה נדר והפקר והקדש וביטול חמץ דיכול לעשות בעצמו בכל מקום ובכל לשון בלי שום טרחא לא מהני שליחות ול"א בכה"ג ששא"כ עכ"ל ע"ש. הנשמע מדבריו אלו דהא דנתנה התורה כח ורשות לעשות שליח הי' רק משום דהתורה חס עליו דלפעמים יהי' לו מניעה לעשות בעצמו לכך הרשהו התורה לעשות ע"י שליח. ואע"ג דלא קיי"ל כהך סברא מ"מ בדרך הו"א אפשר עכ"פ לומר כן. וא"כ ממילא הי' נמי ס"ד לומר דבשלמא היכא דאיכא עליו מצוה לעשות רש לו מניעה ואם לא יוכל לעשותו ע"י שליח יתבטל ממצוה לכך נתנה לו התורה כח ורשות שיוכל לעשות ע"י שליח כמו לפעמים בתרומה דאם לא יכול לתרו' בעצמו יתבטל ממצוה או היכא שאינו יוכל לשחוט בעצמו קרבנו יתבטל ממצוה עשיי' קרבן פסח בזה שפיר יכול לעשות ע"י שליח משא"כ בגירושין דהי' דבר הרשות וא"כ אין קפידא כ"כ באם יהי' לו מניעה ולא יוכל לגרש לא נתנה לו התורה כח שיוכל לעשות ע"י שליח. כך הי' אפש"ל בס"ד ולכך לא מצינו למילף גירושין מתרומה וקדשים ולא משום דתרומה וקדשים ישנ' במחשבה ולכך שפיר אצטריך קרא דתרומה וקדשים ישנ' במחשבה רק דלפי האמת דכבר גלה לנו התורה דתו"ק ישנ' במחשבה פריך הגמ' הך פרכא מה להנך שכן ישנ' במחשבה אבל אי לאו קרא הו"א דלכך לא ילפי' גירושין מתרומה וקדשים משום דדווקא בדבר מצוה יכול לעשות שליח כמ"ש ולא משום דתרומה וקדשים איתניהו במחשבה ושפיר אצטריך קרא ומתורץ קושי' עצמות יוסף ודו"ק: