תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער התערובות · שער ו
ועתה אשאלה מאת ד' הנותן ישועות לחנני דעה ובינה בענין קנין ד' אמות ובכן ממני לא יבצר ג"כ לבאר סוגי' דחצר מס' ב"מ י' י"א ומס' גיטין ריש פרק הזורק (א) ב"מ י' ע"א אמר ר"ל ד"א של אדם קונות לו בכ"מ מ"ט תקינו רבנן דלא ליתי לאנצויי אמר אביי מותיב ר' חיי' בר יוסף פאה אמר רבא מותיב ר' יעקב בר אידי נזיקין ומקשה הגמ' ממתני' דמס' פאה נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום פירש עליתו עליה מעבירין אותו הימינו ואי אמרת ד"א של אדם קונות לו בכ"מ ניקנו לי' ארבע אמות דילי' הבמ"ע דלא אמר אקני ואי תיקון רבנן כי לא אמר מאי הוי כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני בד"א לא ניחא לי' דלקני רב פפא אמר כי תקינו לי' ארבע אמות בעלמא בשדה דבע"ה לא תקינו לי' רבנן ואח"כ פריך הגמ' ממתני' דראה את העליא' ונפל לו עליה ומשני ג"כ כיון דכפל גלי' דעתו דבנפילה ניחא לי' דלקני בד"א לא נ"ל דנקני ורב ששת משני כי תקינו רבנן ד"א בסמט' או בצדי ר"ה אבל ברה"ר לא תקנו ד"א והכי קיי"ל כשנוי' דרב פפא ורב ששת דד"א אינו קונות רק בסמט' ובצדי רה"ר אבל ברה"ר או בשדה חבירו אינה קונות עי' בש"ע חו"מ סי' רס"ח סעיף ב' ובר"מ פי"ז מהל' גזילה ואבידה. והנה בהגהת רמ"א בחו"מ שם סעיף א' כתב וז"ל עמ"ש המחבר אבל אם ראה את המציאה אפי' כפל עלי' ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה. הגה ודווקא ברה"ר אבל במקום שד"א קונות קנה ולא גרע משום דנפל עלי' (טור וב"י בשם הרי"ף והרא"ש וכן נ"ל דעת הר"מ) ודלא כיש חולקין עי"ש בש"כ סק"א שהביא בשם הה"מ בדעת הר"מ דהיכא דנפל לא מהני אפי' במקום דד"א קונות אמנם הכ"מ שם הוכיח דע"כ הר"מ ג"כ לא ס"ל דהנפילה יגרע לקנין ד"א מדנקיט אפי' נפל עלי' מוכח דהנפילה אינו מגרע להקנין ד"א במקום דמהני עי"ש בכ"מ הלכה א' והנה לכאורה צריך לבאר שימת שמוסקים מה ראו לחלוק על אוקימתא קמייתא דגמ' דאמרי' בבל היכא דנפל לא מהני שנין ד' אמות. ואם לא הי' ניחא להו הך סברא דגלי דעתי' דבד"א לא ניחא לי' דנקני דמשו"ה משני ר"פ ור"ש שנוי' אחרונה מ"ט הי' ניחא לי' לסתמא דגמ' לומר כך:
ב ונ"ל דהנה לכאורה יש להקשות מ"ט נימא דכיון דנפל גלי אדעתי' דלא נ"ל בד' אמות ואמאי לא נימא דלמא הא דנפל עלי' היינו משום שהי' רוצה שיגיע לידו כדי שלא יוכל אחר לריב עמו לומר שהי' ג"כ בתוך הד"א ולכך הלך חום מהר ונפל עלי' אבל לא משום דלא הי' ניחא לי' בקנין ד' אמות וצ"ל דכיון דמ"מ ספיקא הי' מה הי' כוונתו בהנפילה אם רק שיבוא החפץ לרשותו ממש וידו או לקנין וממילא לא מפקי' מיד המוחזק בה וז"ש במתני' זה שהחזיק בה זכה בה כלומר דהא דלא מפקי' מיד השני אע"ג דלא הוי רק ספיקא אם הראשון לא כוון לקנות בד"א היינו משום שהשני הי' מוחזק עכ"פ בהחפץ לא מפקי' מיני' מספיקא כך הי' ס"ל לסתמא דגמ'. והנה יש לחקור בכל קנין ד"א שתקנו חכמים א' היתה התקנה שהחכמים הקנו לו החפץ לאותו שעומד בתוך ד"א של החפץ או דהתקנה לא היתה על גוף החפץ רק שחכמים הקנו לו המקום סביביו שיהי' כשלו וכחצירו וממילא קנה החפץ בתורת חצר והנ"מ יתבאר לקמן בס"ד. שוב ראיתי באבני מלואים לאה"ע סי' ל' ס"ק ז' וס"ק ה' שעמד ג"כ בזה וכפי הנראה הי' מחלוקת הרמב"ן והר"נ עי"ש. והנה ממ"ש רש"י בד"ה קונות לו אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו ולכאורה מה בעי רש"י בזה דהא פשיטא מסתמא כיון דד"א קונות לו דאין אחר רשאי לתופסן א"ו כוונת רש"י להשמיענו דתקכ"ח לא היתה להקנות לו החפץ רק המקום סביביו הקנו לו וממילא קנה הי' החפץ מאחר שמונח בחצירו אשר החכמים הקנו לו וא"כ לפי"ז באמת כ"ז שלא זכה בו אכתי אינו שלו ממש רק הוא קודם לזכות בו מאחר כיון שמונח בחצירו ואין אחר רשאי לתופסו דבזה כבר יצאנו מחשש דלא ליתי לאנציי ודו"ק. והנה לכאורה הי' נ"מ בב' פירושים אלו כגון הכא שנפל שכתבנו אי הי' כוונתו לקנין וא"כ לא קני לי' או דלמא הי' כוונתו רק להביא החפץ לרשותו וידו ממש וכתבנו דכיון דאיכא ספיקא לא מפקיר מיד השני שהי' עכשיו מוחזק בה. דלכאורה יש להקשות על הך תירוצא דהא מיד שהי' החפץ בתוך ד"א שלו טרם שנפל יגלה דעתו דבד"א לא נ"ל דלקנות הי' החפץ שלו וא"כ עכשיו שאנו מסופקים אי הי' כוונתו בנפילה שלא יהיה ע"י הד"א אמאי לא נימא דמוקמי' החפץ בחזקת מרא קמא שהרי הי' שלו מתחלה טרם שנפל עלי' והי' בתוך ד"א שלו אמנם אי אמרי' דחכמים לא הקנו לו החפץ כלל רק המקום שיהי' כחצירו שלא יהי' רשאי אחר לתופסו א"כ כאן שאנו מסופקים ל"ש לאוקמי החפץ בחזקת מ"ק שהי' שלו מתחלה כיון דחכמים לא הקני לו החפץ רק הרשות וא"כ ממילא היכא שנולד ספק בדבר הקנין ל"ש לאוקמי' בחזקת מ"ק ומוקמי' החפץ ביד מי שהי' עכשיו ועי' בס' מחנה אפרים בקנין חצר סי' ט"ז שהביא בשם הירושלמי דמה שהי' בתוך ד"א שלו לא מצי להקנות לחבירו רק היכא שהי' כבר ברשותו ממש ויהי' זה עולה שפיר אי אמרי' דחכמים לא הקנו לו עדיין החפץ שיהי' כשלו רק המקום הקנו לו שלא יהי' אחר רשאי לתופסו אבל שלו ממש לא הוי עד שיגיע לידו ממש ואפשר שרש"י הוכיח זה מדקאמר בגמ' הטעם דלא ליתי לאנצויי וא"כ כיון שלא הי' כוונת חז"ל רק להשקיט ריב ומדון ממילא אע"ג שלא הקנו לו גוף החפץ רק המקום כדי שלא יהי' רשאי אחר ליטלו כבר יצאנו מחשש דאנצויי ודו"ק היטב:
ג והנה בירושלמי דמס' ב"מ ומס' גיטין פרק הזורק ב' אי' שם דר"ל מביא ראי' מקרא דד"א קונות מדקאמר דהע"ה ואני בעניי הכינותי לבית ד' אלף ככר זהב והנה איך קרא עצמו עני אם הי' לו כ"כ זהב וכסף א"ו דלא ברשותו ממש הי' רק בד"א שלו והקדיש אותם טרם שהגיע לרשותו ממש וממילא מוכח דד"א קונות דאל"ה אין בידו להקדיש עי"ש במפו' והנה אי הוי ס"ל לר"ל דד"א קונות לו החפץ ממש שיהי' כשלו הדר' קושיתו לדוכת' איך הי' קורא עצמו עני וע"כ צ"ל דס"ל לר"ל דבאמת אין הד"א קונות לו החפץ שיהי' נחשב כשלו רק הרשות נקנה לו וממילא שפיר קרא עצמו עני ואפ"ה מצי להקדישו כיון שלאחר עכ"פ אין לו זכות בו יש כח בידו להקדישו ועי' בר"נ מס' נדרים ל"ד ע"ב ד"ה אמר רבא הי' לפני ככר של הפקר והובא ג"כ במח"א סי' הנ"ל ויבואר עוד בס"ד. וא"כ א"ש שיטת הפוסקים דהגמ' קאי אליבא דר"ל דאיהו ס"ל דלא החפץ הקנו לו חכמים רק הרשות כמ"ש א"כ שפיר אמרי' כיון דנפל וכו' בד"א לא נ"ל דלקני ול"ל דהא ספיקא עכ"פ הוי כמ"ש דדלמא הי' כוונתו רק להביאו לרשותו ולא שלא יקנה לו הד"א דמספיקא מ"מ לא מפקי' מזה השני שהי' מוחזק בה. משא"כ הפוסקים דלא ס"ל כהך אוקימת' וכן ר"פ ור"ש דמשני שנוי' אחרינ' ס"ל דכל קנין ד"א הי' שחכמים הקנו לו החפץ ממש שיהי' כשלו א"כ תו ל"ל דכיון דנפל וכו' בד"א לא נ"ל דלקני דהא עכ"פ ספיקא הוי כמ"ש ול"ל דמספיקא נשאר החפץ ביד מי שהי' מוחזק בה עכשיו דהא כיון דעכ"פ טרם שנפל לו עליו כבר הי' קנוי לו החפץ מתקנ"ח א"כ היכא שנפל אח"כ ונולד לנו ספק אי כוונתו שלא לקנות בד"א רק בנפילה או דכוונתו רק להביאו לרשותו ושהקנין דד"א ישאר על תקנ"ח א"כ מסתמא הדין נותן דמוקמי' החפץ בחזקת מר"ק דכיון שטרם שנפל לו עלי' כבר הי' החפץ קנוי לו ולכך שפיר ס"ל להני פוסקים דהנפילה אין מגרע כלל הקנין והיכא שנפל לו עלי' במקום דד"א קונות לא גרע משום דנפל עלי' כנ"ל ליישב שיטת הפוסקים במה דלא ס"ל כאוקימתא דסתמא דגמ' ודו"ק. והנה אי ד"א קני' שלא מדעתו נמי כמו חצירו נמי יש לומר דתלי' בהך דאי אמרי' דחכמים הקנו לו המקום א"כ הוי כמו חצירו וחצירו של אדם קונות לו שלא מדעתו דלענין המקום גופא ל"ש שהי' שלא מדעתו משא"כ אי אמרי' דתקכ"ח הי' על החפץ שפיר יש לומר דהיכא שלא ידע שחפץ מוטל בתוך ד"א לא תקינו לי' רבנן כלל ועי' בט"ז חו"מ סי' רס"ח ס"ג וע' בס' מח"א בסי' הנ"ל שהביא בזה שיטת הפוסקים החולקים ויתבאר בס"ד:
פרק ב' נבאר בס"ד קנין ד' אמות לענין גיטין (ד) במס' גיטין ע"ח ע"א אי' במתני' היתה עומדת ברה"ר וזרקו קרוב לה מגורש' קרוב לו אינו מגורשת מחצה למחצה מגורשת ואינו מגורשת וכן לענין קידושין וכן לענין החוב מצאנו במשנה זו מבואר ג' דברים שקנינ' שוה גיטין וקידושין וחוב לענין שיזכה בהם המלוה שלא יהי' באחריו' הלוה רק המרדכי מפרש דלענין החוב מיירי שעדיין לא הגיע זמן הפרעון והלוה רוצה לחזור בו ומצי לחזור כ"ז שלא הגיע המעות ליד המלוה ועי' בש"ע חו"מ סי' ק"כ ולקמן יתבאר בס"ד וכל אלו הג' דברים תלי' קניינם בקרוב לה וקרוב לו. והנה מהו נקרא קרוב לה רב אמר ד"א שלה זה קרוב לה ד"א שלו זהו קרוב לו ה"ד מע"מ ומסקי' רבא ור' יוסף דאמרי תרויהו כגון שהיו שני כתי עדי' א' אומר' קרוב לה וא' אומרת קרוב לו ור"י אמר כל שהי' יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשמור זהו קרוב לה הוא יכול לשמור והי' אינו יכולה זהו קרוב לו מע"מ שניהם יכולים לשמור או שניהם איני יכולים לשמור אמ"ל שמואל לר"י שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובד' עד דמטי גיטך לידה. והנה אי אמרי' דשמואל פליג גם במקום דד"א קונות דמ"מ החמירו דלא מהני רק כדי שתשוח ותטלנו ופליג על רב דס"ל דד"א מהני לענין גיטין ומכ"ש על ר' יוחנן דיכולה לשמור נמי מהני או דנימא דשמואל מודה במקום דד"א קוני' דמהני לענין גט נמי ושמואל לא פליג רק על ר"י וס"ל דיכול' לשמור לא מהני עי' בש"ע אה"ע סי' קל"ט סעיף י"ד ובב"ש שם ס"ק כ"ג ויש מן הראשונים שפירשו והובא ג"כ בתוס' ר"ה ואת לא תעביד עובדה דאפי' בחצרה מחמיר שלא תנשא לכתחלה והי' מדברי הירושלמי ועי' בר"נ:
ה והנה הרי"ף בהלכו' לא הביא לא אוקימת' דרב ור"י רק הא דאמ"ל שמואל לר"י כדי שתשוח ותטלנו ותמ' הרא"ש דהא לכאורה שמואל לא פליג על רב ור"י ואף אי נימא דפליג מ"מ הא קי"ל הלכת' כרב באסורי וגם הלכה כר"י ואפי' אם מחמרי' כשמואל דלכתחלה בעי' כדי שתשוח ותטלנו מ"מ הו"ל להביא הא דרב ור"י עכ"פ שאם נשאת לא תצא ועי' בש"ג שהביא ג"כ תמיהת הרא"ש. ונראה ליישב דהנה הא דמהני ד"א בגט אע"ג דלא הוי רק תקנת' דרבנן ומכ"ש ברה"ר דד"א אינו קוני' כלל ואמאי מהני בגט אפי' ברה"ר תירץ הר"נ כיון דהפקר ב"ד הפקר ועשאו רבנן כחציר' וממילא מגורשת אפי' מה"ת דהוי כחציר' ממש (ואפש"ל דמשו"ה מהני אפי' ברה"ר אע"ג דבעלמא ד"א אינו קונות ברה"ר ה"ט כיון דעיקר תקנת ד"א הי' משום דלא ליתי לאנצויי וברה"ר לא הועילו בזה כיון דדחקו רבים ובאו לידי מריבה שהאחד יאמר אני הייתי קודם בד"א אלו וא"כ בגט דל"ש דאתי לאנצויי דהא אין לשום אדם שייכות בזה הגט רק הבעל והאשה ממילא מהני אפי' ברה"ר) והרמב"ן תירץ דרבנן תקנו בגט משום עגונה ומ"מ מהני לאפקועי איסור אשת איש משום דכל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקעונהו רבנן לקידושין מיני' ועי' היטב באבני מלואים לאה"ע סי' ל' ס"ק ה' ושם האריך בזה דלא נוכל לומר דהפקר ב"ד הפקר דמשו"ה יהי' מהני הגט אפי' מה"ת רק אי אמרינן דהד"א ממש נקנו לו שיהי' כחצירה ממש משא"כ אי אמרי' דחכמים לא הקנו רק החפץ ולא המקום ממש א"כ לא מהני בגט לומר שיהי' מה"ת מגורשת ע"י הפקר ב"ד דהא בגט לא מהני כן במה שהגט נקנה לה דהא בעי' שיהי' בידה או ברשות' ועי' ברש"י מס' עירובין צ"ב ע"ב ד"ה אינה מתגרשת שכ' להדי' דאשה לא בעי למקנה גיט' (והגע עצמך דאטו אם הגט שלה מתחלה והבעל ציוה לסופר לכתוב מ"מ אינ' מגורשת עד שיבא הגט לידה או לרשות' מיד הבעל וא"כ מוכח דזהו לא מהני מידי במה שחכמים הקנו לה הגט) ולכך א"א לומר דהגט מהני רק משום תקנת עגונו' אפקעינהו רבנן לקידושין ע"ש. והנה מכ"ש ביכולה לשמור דזהו לא מצינו בשום מקום שיהי' איזה קנין כמ"ש הריטב"א וודאי ע"כ ל"ל דמהני רק משום אפקעינהו ובד"א ברה"ר נמי אי ס"ל דד"א אינו קוני' ברה"ר נמי ל"ל משום הפקר ב"ד מהני רק משום אפקעינהו ול"ש לומר דבגט מהני משום הפקר ב"ד רק במקום דד"א קוני בעלמא נמי כגון בסמט' או בצדי רה"ר ובתנאי אי אמרינן דחכמים תקנו שיקנה גוף הד"א והמקום שהחפץ מונח בו לשעה דהא גבי גט לא מהני הקנין מה שתקנת הגט כ"ז מתבאר מדברי הא"מ בסי' הנ"ל:
ו ובזה נ"ל לתרץ מה שהקשה בס' טוב גיטין על מה דפריך הגמ' מחצה ע"מ היכא משכחת לה וכ"ת דאתו תרויהו בהדי הדדי והא א"א לצמצם והקשה בס' הנ"ל עפ"י מ"ש רמ"א בחו"מ סי' רס"ח דאם באו שניהם כאחד לתוך ד"א קנו שניהם וא"כ מוכח דאע"ג דע"כ האחד קדי' לחבריה כיון דא"א לצמצם מ"מ כיון דאנן לא ידעי' מי הקודם אמרי' ששניהם זכו בשוה וא"כ ה"נ כיון דלא ידעי' מי הקודם א"כ זכו ממילא שניהם כאחד בהד' אמות וא"כ מאי פריך הגמ' והא א"א לצמצם דהא מ"מ שניהם זכו כאחד ע"י פסק הב"ד דהא הב"ד לא יוכל לזכות לאחד יותר מלחבירו ע"ש שהאריך וע"ש בקצה"ח ס"ק א' ובהנ"ל נ"ל לתרץ דהנה לכאורה קשה אי אמרי' דכל מה דמהני ד"א לענין גיטין הי' רק משום תקנת עגונות וא"כ בשלמא היכא שנוכל לומר שמגורשת בוודאי שפיר ראו חז"ל לתקן דתהי' מגורשת משא"כ אי אפי' עפ"י תקנחז"ל נמי לא תהי' בוודאי מגורשת רק מספיקא א"כ קשה כיון דסוף סוף לא הועילו לה חכמים כלום בתקנת' דפשיט' דאפי' אם נשאת תצא כיון דהוי רק ספק מגורשת וא"כ אמאי לא נימא דבכה"ג ישאר הדין על דברי תורה ולא תהי' מגורשת כלל דבשלמא כל היכא דהגירושין מהני מטעם הפקר ב"ד וא"כ הרי הי' מדינ' לענין גיטין וקידושין נמי כמ"ש הר"נ וכן השיטה מקובצת למס' ב"מ י' ע"א והריטב"א ע"ש א"כ ממילא היכא דאיכא ספיקא הוי מדינא מגורשת ואינו מגורשת משא"כ אי הטעם רק משום תקנת עגונות ואפקעינהו רבנן לקידושין א"כ כל היכא דאפי' עפ"י תקנ"ח נמי לא תהי' מגורשת רק מספיקא א"כ קשה אמאי לא אוקמי' אדין תורה ולא תהי' מגורשת כלל והי' קושי' עצומה לכאורה וצריך לומר ע"כ כיון דחכמים כבר תקנו דבד' אמות תהי' מגורשת בוודאי א"כ ע"כ הוצרכו לתקן היכא דאיכא ספיקא שתהי' מגורשת מספק עכ"פ דחכמים השוו תקנת' דכל היכא דאיכא וודאי מגורשת בוודאי ממילא היכא דאיכא ספיקא מגורשת מספיקא אע"ג דבזה שהי' מגורשת מספק לא הועילו כלום לבנות ישראל מ"מ לא יכלו חכמי' לתקן בוודאי ולא בספק ודו"ק. אמנם כן ה"ד אי הו"א דאפשר לצמצם ושפיר הוי מגורשת מספיקא משא"כ כיון דבאמת אי אפשר לצמצם וא"כ אע"ג דשניהם זכו בחד' אמות היינו דווקא ע"כ כיון ששניהם מוחזקים אין להוציא מספיקא מאחד ולכך עפ"י תקנת הב"ד דכי בשוה כמ"ש שם בקצה"ח וא"כ הא דזכו שניהם בד' אמות הי' לאו מדינ' רק דמספיקא אין לזכות האחד יותר מחבירו וא"כ הכא גבי גט כיון דבאמת ליכא כאן זכות בד' אמות רק עפ"י תקנ"ח משום עגונה כמ"ש הראשונים א"כ הדק"ל דהיכא דלא תהי' מגורשת רק מספק לא הי' להם לחכמים לתקן כלל וכאן ל"ש לומר דחכמים הוצרכו להשוות מדותיהם כמו דבוודאי מגורשת מוודאי ה"נ מספק תהי' מגורשת מספק דזהו אינו כיון דא"א לצמצם א"כ לא משכחת לה שתהי' ספיקא ממש רק דאנו מסופקים האיך הי' א"כ בכה"ג לא הי' להם לחכמים לתקן כלום ול"ש לומר דחכמים השוו מדותיהם רק אי הוי משכחת לה מחצה על מחצה ממש משא"כ היכא דלא משכחת לה מע"מ רק דמספיקא זכו בה שניהם א"כ כאן דל"ש לומר שאין להוציא מהאחד מספיקא כמו גבי מציאה א"כ ממילא הוי צריכין לומר דכאן לא תקנו חכמים כלל כיון דמשום עגונה ל"ש דסוף סוף אינו מגורשת בוודאי ומתורץ קושי' הנ"ל ודוק היטב:
ז ומעתה הבא נבוא ליישב דעת הרי"ף דלא הביא הך דרב ור"י דאפשיל דהרי"ף ג"כ לא ס"ל דלהוי מגורשת ע"י הד' אמות מדינא משום הפקר ב"ד כמ"ש לעיל דבגט לא מהני מה שהחפץ נקנה לה והמקום ד"א עצמם לא הקנו כמ"ש לעיל בשם האבני מלואים וע"כ דרק משום תגונ' וצ"ל דאפקעונהי רבנן לקידושין כמ"ש הרמב"ן וס"ל ג"ה דמסתמא שמואל לא פליג ארב ור"י מדלא קאמר שמואל אמר והגמ' הביא בסתם אמ"ל שמואל לר"י משמע דשמואל לא פליג באמת רק דבדורו' האחרונים החמירו כדי שתשוח ותטלנו ולר"י אמ"ל להחמי' יותר ואת לא תעביד עובד' עד דמטי גיט' לידה וא"כ בוודאי אי הו"א דמה שאמרו רב ור"י בד"א וביכולה לשמור דמגורשת הי' מדינא א"כ ממילא אף כשהחמירו חכמים בכשיעור שתשוח ותטלנו מ"מ הי' נשאר הדין דמעיקרא לומר שאם נשאת לא תצא עכ"פ משא"כ לפי מאי שהוכחנו דלרב ור"י כמי רק משום עגונה הוי גט ומשום דאפקעונהי רבנן לקידושין מיניה א"כ ממילא כל שהחמירו חכמים לומר בכדי שתשוח ותטלנו ע"כ דלא רצו חכמי' להפקיע הקידושין היכא שנעשה גט כה"ג וממילא נשאר על דין תורה דאינ' מגורשת כלל ולכך לא הביא הרי"ף דינא דרב ור"י כלל כיון דאין נ"מ מידי לדינא לדיד' דמכיון שרצו חכמים לתקן שלא תהי' מגורשת עד כדי שתשוח ותטלנו ממילא ל"ש לומר בד' אמות או ביכול' לשמור דאפקעונהי לקידושין מיני' כמ"ש וא"כ כל שאינו כדי שתשוח ותטלנו אין כאן אפי' ספק גירושין. ואם אמנם כי יש לכוין דברינו אלה בדברי הר"נ כתבנו להרחיב הדבר בביאור רחב בס"ד ועי' בספר אבן פנה לאה"ע סי' קל"ט ס"ק ו' ושם רוצה ליישב על זה הדרך ג"כ דברי הר"מ פ"ה מהל' גירושין ולקמן אעתיק ג"כ דברי הר"מ בס"ד ודו"ק:
ח עוד נ"ל ליישב קושי' הט"ג שהבאתי באות ו' מאי פריך מע"מ היכא משכחת לה כיון דמ"מ הדין הי' שזכו שניהם כיון דלא ידעי' הי מנייהו קדים עפ"י מה שראיתי להגאון בס' בית מאיר לאה"ע סי' קל"ט סעיף י"ג דהא דפסק הרמ"א בחו"מ שם דאם באו שניהם כאחד זכו שניהם בשוה דמיירי דווקא היכא דלא תפס שום אחד מהם משא"כ היכא דתפס א' מהם אין מוציאי' ממנו וא"כ ה"נ הוי כאילו תפס הבעל דהא אשה בחזקת אשת איש קימא וא"כ פריך שפיר היכא משכחת לה מע"מ דהא כיון דא"א לצמצם הוי כאילו הבעל הי' תפס מכח חזקת א"א שלה וממילא הוי כאילו בא הי' תחלה ולכך הוצרך לשנות בשני כתי עדים דתו ל"ש לאוקמי' אחזקת אשת איש ודו"ק: (ט) ועל הדרך שכתבנו באות ו' נראה ג"כ ליישב מה דקשה לכאורה בקושי' הגמ' שהקשה והא אי אפשר לצמצם ומאי קשה דהא נוכל לומר דהכי קאמר מתני' מחצה ע"מ כלומר שנראה לנו עפ"י אומדנא שהי' מע"מ. אמנם עפ"י הנ"ל ניחא דהנה בס' טוב גיטין הקשה לשיטת הר"ש בתוס' מס' עירובין ו' ע"א ד"ה וספק דבריהם דאע"ג דא"א לצמצם מ"מ ספיקא מיהו הוי דלמא צמצם. וא"כ ע"כ צריך למנקט במתני' האיך הוי ידעי' אילו צמצם בוודאי דאי לא הוי נקיט במתני' מע"מ א"כ היכא שיהי' כראה לנו שהי' מע"מ א"כ נימא דהוי ס"ס דלמא צמצם וא"כ הוי מגורשת ואע"ג דשמא לא צמצם מ"מ מנ"ל שהי' קרוב לו דלמא קרוב לה ואיכא תרי צדדים שתהי' מגורשת או דנוכל לומר אפכא דאיכא ספק שלא תהי' מגורשת דלמא צמצם וא"ת לא צמצם מנ"ל שהי' קרוב לה דלמא קרוב לו ואיכא נמי הרי צדדים שלא תהי' מגורשת דלמא צמצם ודלמא קרוב לו ולכך הוצרך לאשמעינן האיך הדין במע"מ דהוי ספק מגורשת ואם כן אף על גב דא"א לצמצם מ"מ יש לנו לכל צד שני צדדים ולכך הוי ס' מגורשת ע"ש שהניח בצ"ע לדעת הר"ש. אמנם לפימ"ש ניחא דבאמת אי הטעם רק משום אפקעונהי וא"כ קשי' לכאורה כל מקום דלא תהי' רק ספק מגורשת למה הי' להם לחכמים להפקיע הקידושין וצ"ל כמ"ש דחכמים השוו מדותיהם והיינו דווקא אי יצוייר שהי' בוודאי מע"מ משא"כ אי הוי רק ספק מע"מ א"כ אין להם לחכמים להכניס עצמם כלל בזה להפקיע הקידושין ודו"ק. וא"כ לא קשה קושייתינו דלמא מיירי מתני' מע"מ שנראה לנו עפ"י אומדנתינו שהי' מע"מ דכיון דלא הוי מע"מ ממש אין להם לחכמים להפקיע הקידושין כלל כיון דסוף סוף לא תהיה מגורשת א"כ אין לה שום תועל' בהפקע' מקידושין רק אי הוי מע"מ ממש אז ע"כ הי' צריכין החכמים לומר שהי' ספק מגורשת כדי שישוו מדותיהם דאם קרוב לה וודאי מגורשת ממיל' צ"ל במע"מ ספק מגורשת אמנם מה שהקשו התוס' ולישני כגון דלא ידעי' הי מיניהו קדים קושיית' הי' לומר דהעדים אינם מכחישי' עצמם כלל והמה מסופקי' אם קרו' לה או קרו' לו וא"כ ל"ש לומר דבכה"ג לא הי' להם לחכמים להפקיע הקידושין דהא מסופקי' דלמא קרוב לה הוי וממילא הוצרכו להפקיע הקידושין וסברתינו מ"ש דמספיקא אין להם להפקיע הקידושין ל"ש רק אי הי' הספק להעדים ג"כ שנראה להם שהי' מע"מ בזה שפי' אמרי' כסברתנו הנ"ל דכיון דמע"מ ממש לא משכחת לה א"כ לא הי' להם לחכמים להפקיע קידושין כיון דלא הועילו כלל לצורך תקנת עגונה משא"כ היכא שהעדים מסופקים דלמא קרוב לה בכה"ג וודאי ספיקא הוי והקשו התוס' שפיר דבכה"ג וודאי צ"ל ספק מגורשת ודו"ק:
י והנה ממה שהקשו התוס' דלישני דלא ידעי' הי מיניהו קדים וע"פ מ"ש בכוונתם דהיינו שהעדים מסופקי' אי קרוב לה או לא. נראה דלא ס"ל מ"ש בס' ב"ש סי' ל' ס"ק ט' דהיכא דהעדים עצמם מסופקי' אי קרוב לו או לה לא הוי אתי' ספק קידושין דהוי כמקדש בלא עדים דאי הוי ס"ל להתו' כסברת הנ"ל א"כ לא הוי מקשי מידי דהא אם שניהם מסופקי' הוי כליכ' עדים כלל. שוב ראיתי באבני מלואים לאה"ע סי' ל' ס"ק ט' שמייש' בזה באמת קושית התוס' דהכא ושם העלה דבגירושי' דלכ"ע שליחות לקבלה בעי' עדים א"כ כיון דלא ידעי אי הי' מקום שלה הוי כליכא עדים על השליחות ע"ש אמנם בס' בית מאיר לאה"ע סי' קל"ט כתב דהתוס' ל"ל הך סברת ב"ש הנ"ל. והנה במה שתירצו התוס' וז"ל וי"ל דלישנ' דמע"מ לא משמע הכי ולכך מוקי לה בשתי כתי עדים כבר עמדו בזה המהרש"א ומהר"ש דהא בשתי כתי עדים נמי ליש לישנ' דעע"ע ועי' במהר"ש שתירץ דבשני כתי עדים שמכחישי' זא"ז הספק נמשך מכח דהוי במאומד מחצה על מחצה ולכך אלו אומרי' קרו' לה ואלו קרוב לו. ומה דלא משני הגמ' בכת א' וא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה היינו משום דכיון דלא יהי' אלא ע"א שאומר קרוב לה ותשני אינו מסופק כלל א"כ אפי' ספק גירושין לא הוי כיון דליכא רק ע"א משא"כ כששניהם מסופקי' הוי ספק גירושי' לשיטת התוס'. אמנם הי"ד אי בעי' עדי מסיר' משא"כ אי סגי' בעדי חתימ' קשה לכאורה הוי מצי לאוקמי' בכת אחד נמי וא' אומר קרו' לה וא' אומר קרוב לו ואע"ג דבכה"ג תשאר קושי' התוס' דהו"ל לאוקמי' אחזקת אשת איש מ"מ לפמ"ש בכתובות דכיון דנודע לנו שזרק איתרע החזקה א"כ הדק"ל אמאי לא אוקמי' בכת א' וא' אומר קרוב לה וכו'. והנה י"ל דמשו"ה מוקי לה רבא ור"י בשתי כתי עדים דווקא כי היכא דלא תקשי להו מה שהקשו התוס' אח"כ ונימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא בחזקת אשה איש כיון דאינהו לשיטתיהו ס"ל מס' יבמות ל' ע"א דתו"ת הוי ספיקא דאורייתא וא"כ לא מוקמי' אחזקה וקושי' התוס' באמת לא הי' לרבא ור"י רק לדידן דהא אוקמי הכי אליבא דרב ולרב לא מצינו שיהי' ס"ל תו"ת ספיקא דאורייתא ובהכי מדויק נמי מה דלא קבעו התוס' קושי' השני' דנוקמא אחזקת אשת איש על דברי רבא ור"י ולמה הוקדמו להקשות כאן ולפימ"ש ניחא דעיקר קושי' התוס' הי' רק על שקלי וטרי' דגמ' אליבא דרב משא"כ לרבא ור"י גופה לא קשה דהא אינהו ס"ל תו"ת ספיקא דאוריי'. והנה יל"ד מעיקרא במה שהקשו התוס' ולישני כגון דלא ידעי' הי מיניהו קדי' ואמאי לא תירצו דא"כ הול"ל דקיימא בחזקת אשת איש. ואע"ג דס"ל במס' כתובות כ"ג ע"א ד"ה תרוייהו דכל שזרק לה הקידושין איתר' החזקה וה"נ כיון שזרק לה הגט איתרע חזקת אשת איש דאי הוי נחתו הכא להך סברא א"כ לא קשה גם קושי' השני' גבי תו"ת דאוקמי' בחזקת א"א דהא כיון שזרק לה הגט איתרע החזקה וע"כ דלא נחתו הכא להך סברא וע"ש בגליון הש"ס וא"כ קשה מאי מקשה ולישני דלא ידעינן הי מיניהו קדים דא"כ הו"ל לאוקמי' בחזקת אשת איש ולכאורה יש ליישב כיון דאפי' אי הוי בד' אמותיה הא דמגורש' הי' משום דאפקעינהו רבנן לקידושין וא"כ ממיל' אי אנו מסופקי' ל"ש לאוקמי' בחזקת אשת איש דהא אי הי' קרו' לה לא היתה מעולם בחזקת אשת איש דהא אפקעינ' לקידושין מעיקרא ולכך הקשה התוס' שפיר אמנם היכא שיש שני כתי עדים שפיר הקשה התוס' דנוקמא בחזקת אשת איש כיון דכת אחת אומרת שהי' קרוב לה א"כ מעול' לא הפקיעו הקידושין לדברי אות' עדים והו"ל לאוקמי' בחזקת אשת איש משא"כ במאי דהקשו מעיקרא כגון דלא ידעי' ליכא לאוקמי' בחזקת אשת איש דהא לצד הספק שהי' קרוב לה א"כ הפקיעו חכמים הקידושין ולא הי' לה מעולם חזקת אשת איש ודו"ק היטב וא"ש כ"ז לשיטת הראשונים שס"ל דהא דמגורש' בד"א הי' נמי משום אפקעינהו:
יא בתוס' בד"ה מע"מ וז"ל הכא ל"ש לומר הממע"ה כלומר דאוקמי' ממונא בחזקת מרי' וא"כ יפטור הלוה דאין כאן ספק עכ"ל התוס' כלומר דמדינא הכי הי' כל שהחוב הי' מחצה למחצה דהי' ברשות ובאחריות שניהם והקשה המהרש"א דרבא ור"י דמוקי מתני' בשני כתי עדים א"כ קשה קושי' התוס' דנוקמי' בחזקת מרא קמא דבתו"ת אוקמי' אחזקה ותירץ דרבא ור"י לא מוקי מתני' באבד החוב רק בשזרקו לו תוך זמן הפרעון והלוה רוצה לחזור כמ"ש המרדכי דכאן ליכא חזקת ממון כיון דאין אנו מפסידי' שום אחד מהם. ונ"ל ליישב קושית המהרש"א דלא קשי' בפשיטות דהנה לרבא ור"י גופיהו וודאי ל"ק מידי דכבר כתבנו דאינהו ס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא במס' יבמות ל' ע"א וא"כ כיון דהי' כך מה"ת דלא מוקמי' אחזקה בתו"ת ה"כ בחזקת ממון לא אוקמי' אחזקה אמנם תשאר הקושי' לרב דהא אינהו אליב' דרב קאמרי נ"ל דהנה הרשב"א ושאר הראשונים כתבו דהכא ל"א אוקי ממונא אחזקתי' דאדרבא מוקמי' אותו בחזקה הראשונה שעדיין לא פרעו כלומר בחזקה חיוב דמעיקרא. והנה הא דלא ס"ל להתוס' כהך תירוצא דמוקמי' בחזקת חיוב נראה משום דחזקת חיוב כבר איתרע מכיון שזרק לו החוב והתחיל איזה מעשה פרעון ואזלו לשיטתיהו במס' כתובות בד"ה תרוויהו בפנוי' בדף כ"ג דכל שזרק לה הקידושין איתרע חזקה דמעיקרא אמנם כן היינו דווקא אי אמרי' חזקה דאיתרע ל"ש חזקה משא"כ אי הוי ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה שפיר הו"מ לומר דנגד חזקת ממון איכא חזקת חיוב ולכך חלומו והנה כבר כתבנו בכמה מקומות בקונטרס החזקות אשר לנו סברא אחת בשם הגאון בעל דברי אמת דמאן דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה ושם הרחבנו הביאור בס"ד והנה בס' ש"ש שמעתא א' פ"ג כפי הנראה שם במס' יבמות פ' ע"א גבי אכל חלב ונמצא סריס דרב אמר נעשה סריס למפרע ולוקה משמע דס"ל לרב ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא וא"כ ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה. וא"כ לא קשה קושית התוס' דנימא הממע"ה אי מוקמי' מתני' בשתי כתי עדים דכיון דנגד חזקת ממון איכא חזקת חיוב אע"ג דאיתרע ע"י זריקת החוב מ"מ מהני לאוקמי נגד החזקת ממון ולכך אמרי' שפיר יחלוקו ודו"ק:
יב הרמב"ם סוף פ"ז מהלכות אישות הביא הדין דקרוב לה וקרוב לו לענין קידושין ושם מבאר דקרוב לה הי' בשהי' יכולה לשמור ולא הי' שניהם יכולי' לשמור וכו' זהו מע"מ ודין דד"א לא ביאר כלל לענין קידושין והנה בלח"מ שם כתב דלכך לא ביאר דין ד"א משום דמיירי ברה"ר ולא קני ד' אמות ובחלקת מחוקק סי' ל' ס"ק ד' הביא בשם הב"ח דלדעת הר"מ ד"א קני אפי' ברה"ר וכן כתב הב"ש סי' קל"ט ס"ק כ"ב דלהר"מ ד"א קונה אפי' ברה"ר א"כ קשה מ"ט לא הביא לענין קידושין הדין דד"א. ובפ"ה מהלכות גירושין כתב דביכולה לשמור הוי ספק מגורשת וכן כתב שם דממחצה למחצה עד שיהי' קרו' לה הר"ז ספק מגורשת ועי' שם בב"ש סי' קל"ט ס"ק כ"ב שכתב שם וז"ל כ"ז הי' לשיטת הרמב"ם דס"ל אע"ג דקרוב לה והי' יכולה לשמור הוי ספק מגורשת אבל רוב פוסקים חולקין ע"ז וס"ל כשקרוב לה הי' מגורשת מדאורייתא ושמואל רק חומרא דרבנן קאמר דהגט פסול ואם נשא' לא תצא עכ"ל. והנה לשיטת הר"מ יש ג' חילוקים בגירושין ביכולה לשמור ולא הוא הוי רק ספק מגורשת ובד"א שלה הוי מגורשת גמורה מה"ת רק מדרבנן פסול עד שיגיע הגט לידה והי' כשמואל דמחמיר ובידה ממש הי' מגורשת אפי' מדרבנן ואיהו מחלק בין יכולה לשמור ובין ד"א דד"א עדיף כיון דאשכחינן בשאר מקום נמי ובכל קניינים משא"כ הך דיכולה לשמור לא מצינו בשום מקום רק לענין גיטין (ועי' בפנ"י בחידושיו לתוס' ד"ה ר"י אומר דרוצה לומר דיכולה לשמור לענין גט הי' מה"ת מרבוי' דונתן מ"מ ואין דעת הר"מ כן) ותא דלענין קידושין מהני בהי' יכולה לשמור היינו משום כיון דמעיקרא תקנו שיתגרשה ביכולה לשמור וממילא תקנו לענין קידושין נמי משום לת' דגירושין ויצאה והיתה וא"כ אע"ג דלענין גיטין החמירו אח"כ משום חומרא דאשת איש מ"מ לענין קידושין נשארת התקנה במקומה. משא"כ בד"א כיון דקנין זהו מצינו בכל קנייני' א"כ אע"ג שהחמירו לענין גיטין מ"מ לא עקרו לגמרי הקנין ד"א ואמרי' עכ"פ אם נשאת לא תצא כל זהו המתבאר משיטת הראשונים והפוסקים בדברי הרמב"ן אמנם הא דהבי' הר"מ הדין דד"א לענין גיטין ולא לענין קידושין בזה לא מצאתי פשר דבר ובחלקת מחוקק סי' ל' ס"ק ד' הרגיש בזה. והנ"ל שסמך עצמו על הא דמביא דמהני לענין קידושין ביכולה לשמור ממילא מכ"ש דמהני ד"א דד"א עדיף מיכולה לשמור כמ"ש רק לענין גיטין כיון דס"ל דיש חילוק בין יכולה לשמור ובין ד"א דביכולה לשמור לא הוי רק ספק מגורשת לשיטת הר"מ ובד"א מגורשת גמורה מה"ת רק מדרבנן פסול עד שיגיע לידה שם הוצרך להביא דין דד"א ובקידושין נשמע שפיר דמהני ד"א מכ"ש דיכולה לשמו' ועי' בכ"מ והה"מ ובלח"מ פ"ה מהל' גירושין שהאריכו בדברי הר"מ ועי' בב"ש סי' קל"ט ס"ק כ"ג ודו"ק היטב: (יג) עוד י"ל בישוב הקושי' שהקשיתי באות י' למה נקטי רבא ור"י בשני כתי עדים הא מצי למנקט בכת א' נמי וע"א אומר קרוב לה וא' אומר קרוב לו. ונראה דהנה לכאורה יל"ד במתני' אמאי נקיט מע"מ מגורשת ואינ' מגורשת ולא קתני ספק מגורשת אמנם יש לומר דהנה במס' כתובות איתא דכל תרי ותרי אם נשאת לא תצא עי"ש כ"ב ע"ב והיינו כשניסת לא' מעדיה והנה הא וודאי פשיטא דה"נ אם נשאת לא' מעדיה שאומרת קרוב לה והי' נמי אומרת ברי דאם נשאת לא תצא וא"כ א"ש הלשון מגורשת ואינ' מגורשת כלומר דלענין אם נשאת לאחד מעדים שאומרים קרוב לה הוי מגורשת דהא לא מפקי' מיני' ואם נשאת לאחר מקרא אינ' מגורשת משא"כ אי הוי קתני במתני' ספק מגורשת הוי משמע דלכל העולם הי' בספק ואם נשאת תצא כמו שהדין בכל ספק גירושין ולכך קתני מגורשת ואינ' מגורשת כדי שנוכל להוכיח דמיירי בכה"ג כגון בשתי כתי עדים והנה בתו' שם ד"ה כשניסת לא' מעדים מבואר דבע"א אפי' אם נשאת לאותו העד שמתורת אם נשאת תצא דהא חיישי' שמ' עיניו נתן בה כמבואר סוף פ"ב ממס' יבמות עי"ש וא"כ א"ש דלא מוקמי רבא ור"י בכת אחד דאי לא הוי רק כת אחד א"כ אפי' נשאת לאותו העד שאומר קרוב לה נמי תצא וא"כ אמאי קתני מגורשת ואינ' מגורשת ולא קתני ספק וע"כ דמתני' מיירי בשתי כתי עדים ודו"ק: (יד) בתוס' רע"א במס' גיטין אות פ"ו הקשה מאי פריך הגמ' והא א"א לצמצם דלמא מיירי בקדם איש אחר לד"א ובאותו שעה לא זכו לא האיש ולא האשה בד"א דהא האחר קדים וזכה בד"א ואח"כ הלך האחר משם ונמצא דזכו תרוייהו בהדי הדדי בד"א ותירץ כיון דהאחר אין לו שייכות לזכות הגט מש"ה לענין זכות הגט גם בעודו שם האחר זכה בד"א מי שיבא לשם תחלה או האיש או האשה ופריך שפיר עכ"ל בשנוי לשון קצת. אמנם לא יתכן רק אי אמרי' דקנין ד"א הי' החפץ ושפיר אמרי' דכיון דאותו אחר אין דעתו כלל לזכות בהגט א"כ לא יכול לעכב כלל על האיש והאשה קנין הגט. אמנם לפימ"ש לעיל באות ה' בשם ספר אב"מ דבגט לא מהני כלל מה שהחכמים יקנו הגט לאשה וא"כ ע"כ דבד"א לא אתינן עלי' רק מתורת קנוית המקום וא"כ לענין שיהי' המקום קנוי לו אף לאותו אחר יש לו שייכות לזכות בהמקום שאם יהי' מונח שם איזה דבר הפקר לזכות בו א"כ אינו עולה תירוצו יפה דבכה"ג שקדם אחר תחלה כיון שכבר קנה המקום ממש א"כ כ"ז שהי' עומד שם לא זכו לא האיש ולא האשה והדק"ל ונ"ל דבריו של הגאון הנ"ל אי ס"ל באמת דד"א א"ק ברה"ר כקושי' התוס' בד"ה ור"י רק די"ל דלענין גט קונה אפי' ברה"ר דהא דד"א א"ק ברה"ר י"ל הטעם כמש"כ לעיל כיון דכל הקנאת ד"א הי' משום דלא ליתי לאנצויי וברה"ר דדחקו רבים יזדמן הרבה פעמים דאתי לאנצויי ממילא בגט דל"ש בי' אתי לאנצויי מהני שפיר אפי' ברה"ר וא"ל דאדרבא נימא אפכא כיון דבגט ל"ש כלל אתי לאנצויי ל"מ כלל ד"א דז"א דהא חזינן דכיון דתקנו רבנן ד"א תקנו אפי' היכא דל"ש אתי לאנצויי כגון מתנה עיין בירושלמי וברמב"ם פ"ד מה' זכי' ומתנה ועכצ"ל דכיון דהצרכו לתקן ד"א לענין מציאה ממילא תקנו גם לענין מתנה אפי' היכי דל"ש אתי לאנצויי ובפרט די"ל דהפלוגתא בירושלמי פרק הזורק ה"ג אי במציאה נמי מהני ד"א תלי' בהך סברא דאי אמרינן דקנין ד"א פירושו הי' שחכמים הקנו החפץ א"כ שפיר אמרינן דבשלמא דבר הפקר הקנו לו דלא ליתי לאנצויי משא"כ במתנה דל"ש אנצויי לא תקנו משא"כ א"א קנין ד"א פירושו שחכמים הקנו לו המקום ד"א סביבותיו וא"כ כיון שקנה עכ"פ המקום ההוא לענין דבר הפקר ממילא מהני לו נמי לענין מתנה רק דברה"ר דלא הקנו לו כלל ד"א כיון דלא הועילו להדבר דלא ליתי לאנצויי ממילא ל"ש לענין מתנה נמי למאן דס"ל ד"א ברה"ר ל"מ אמנם לענין גט כיון דאמרינן דמ"מ מהני ברה"ר משום עגונה אותו אחר שקדם לד"א לא קנה כלל אפי' המקום דבד"א ל"מ רק לענין גט וממילא לא לאוקמי' כגון שקדם אחר כיון דמיירי ברה"ר לא יוכל האחר לעכב הזכי' דד"א לענין גט על ידיהו וא"כ מוכח מכאן דמתני' מיירי דייקא ברה"ר דאי בסמט' הדק"ל דלמא מיירי שקדם אחר וא"כ ל"פ הגמ' מידי והא א"א לצמצם ודו"ק כי היא סברא נכונה להסביר הפלוגתא אי מהני ד"א לענין מתנה נמי וא"כ לפי"ז יהי' מוכח משיטת הפוסקים דד"א מהני לענין מתנה נמי עיין בש"ע חו"מ סי' רמ"ג סי' כ"ב דס"ל דד"א הקני גוף הד"א ולכך וכיון שנעשו אות' ד"א כחצר שלו מהני לו לקנות המתנה נמי ודו"ק ועיין משכ"ל אות ג' מ"מ י"ל דהפוסקים ס"ל דהיקנו לו החפץ ממש ע"י המקום שהקנו לו וא"כ הוי החפץ מיד ברשותו ולכך לא ס"ל אוקימת' דגמ' כיון דנפל גלי דעתי' שם מס' ב"מ י' ע"א ור"ל בירושלמי ע"כ ס"ל דלא הקנו החפץ ממש כלל רק המקום גרידא וע"י המקום יוכל לזכות בהחפץ כמשכ"ל מדהביא ראי' מקרא דדוד ואני בעניי הכינותי וע"כ דלא זכה עדיין בהחפץ ממש ולכך אמרינן שפיר כיון דכפל גלי' דעתי' וכו' ועי' היטב לעיל בדברינו: