תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער התערובות · שער ה
ד' הטוב ינחני לארץ ברוכה. ויחניני דעת ומזימה בסוגי' דמשיכה ב"מ מ"ז ע"ב ומס' בכורות י"ג ע"א ומס' ע"א ע"א ע"א וד' שוכן מעונה ינחני במעגלי צדק בסוגי' דמשיכה קונה:
א פ"א יתבאר בס"ד בדבר שלא קנה רק מדרבנן אי חשיב כשלו גמור לענין דאורייתא נמי כגון לקידושין או לענין מצוה דבעי' שיהא שלו. ונחזי אנן מדברי הראשונים. הנה רש"י במס' ב"מ מ"ח ע"א ד"ה קאי באבל שכ' וכ"מ בין ר"י ובין ר"ל אי אמרינן ד"ת מעות קונות או משיכ' כנ"ל נ"מ אם קדש בו אשה דלר"י הוי קידושין דמדאורייתא קניא ודידי' הי' ולר"ל לא הוי קידושין עכ"ל רש"י. והנה כפי הנראה מדברי רש"י דהנ"מ אם המוכר קדש באותו מעות דלר"י כיון דמה"ת מעות קונים לכך מקודשת ולר"ל לא קנה המוכר המעות כלל ולא יכול לקדש בו אשה דאינו ברשותו המעות וכן הבין הפנ"י בכוונת רש"י. ועיין בס' מחנה אפרים להלכות מכירה בקנין מעות סי' י"א שכתב פירוש אחר בדברי רש"י דהנ"מ אם הלוקח קדש אשה באותו החמץ קודם שמשך דלר"י מה"ת קני' החפץ אע"ג שחכמים הפקיעו קנין המעות מ"מ מה"ת הי' של הלוקח ויכול לקדש בו דלגבי איסור' לא הפקיעו חכמים קנייתו ולר"ל לא הוי קידושין כיון שלא משך ועיין בספר הנ"ל בקנין משיכה סי' ב'. והנה לכל אלו שני הפירושים מדלא נקיט רש"י הנ"מ אפכא היכא שמשך ולא נתן מעות דלר"י לא הוי קידושין מה"ת כיון דלא קני לי' רק מדרבנן ולר"ל אם קדש הלוקח אשה באותו חפץ מקודשת מה"ת כיון דמשיכ' קונה מה"ת וע"כ דס"ל לרש"י כיון דקני לי' מדרבנן עכ"פ מהני נמי לענין קידושין דאורייתא כיון שהחפץ הי' שלו ועי' בש"ע אה"ע סי' כ"ח לענין מקדש אשה במעות שיש לו ביד הלוה במעמ"ש:
ב אמנם מדברי התוס' במס' ב"ק ע"ט ע"א ד"ה תקנו משיכ' שכתבו דרב אמי דס"ל במס' ב"מ צ"ט ע"א דהשואל קורדם של הקדש מחבירו דהמשאיל מעל מיד לפי טוה"נ שבו והשואל מותר לבקע בו לכתחלה דס"ל ע"כ דהשואל קונה במשיכה מה"ת דאי רק מדרבנן ומעל משום דמדרבנן אין יכול לחזור א"כ הוי חומר' דאתי לידי קולא דחבירו מותר לבקע בו לכתחל' ע"ש נראה מדבריהם דס"ל דל"א כיון שכבר קנה אותו השואל לענין שהמשאיל מעל כיון שמדרבנן נפיק לרשות השואל וממילא מותר השואל לבקע בו דזהו ל"א א"כ מוכח דהתוס' ס"ל דאע"ג דרבנן הסכימו לאיזה קנין מ"מ לענין איסור' דאורייתא לא מהני. הגם שאין דעת הר"מ כן דהר"מ ע"כ ס"ל דכיון דמדרבנן עכ"פ קני לי' השואל אע"ג דמדאורייתא הי' יכול המשאיל לחזור בו מ"מ מותר לבקע בו לכתחלה שהרי בפ"ב מהל' שכירות כתב כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכ' בשומרים הרי דעה שהשומר קנה החפץ במשיכה הי' רק מדרבנן ואעפ"כ פסק בפ"ו מהל' מעיל' דהמשאיל קורד' של הקדש לחבירו מותר לבקע בו לכתחלה אלמא דס"ל דכיון דמדרבנן עכ"פ קנה לי' השואל ממילא מותר לבקע בו דדרבנן מהני לענין איסור דאורייתא נמי ובס' מח"א להלכות משיכה סי' ב' עמד בזה, מ"מ מדברי התוס' שכתבנו משמע להדי' דס"ל דקנין דרבנן לא מהני לענין איסור' ועיין בתומים סי' ע"ב ס"ק נ"ד וכן מדברי התוס' מס' בכורות י"ג ע"א ד"ה קנה שכתבו וז"ל ואע"ג דשמעי' קנה אצטריך לאשמעינן חייבים בבכור' דלא תימה דקנה מספק או מדרבנן קמל"ן דקנה קנין גמור עכ"ל וכלומר מדקתני חייבת בבכור' משמע דהוי קנין מה"ת ואי הוי ס"ל דקנין דרבנן מהני לדאורייתא נמי לא הוי מוכח מידי מהא דקתני חייב' בבכור' דקני לי' מה"ת א"ו דס"ל דאי לא הוי קנה רק מדרבנן לא מהני אפי' לחומרא שיהי' בכור או עכ"פ בכור וודאי עכ"פ לא הוי הרי דמשני דברי התו' אלו שכתבנו מוכח דס"ל דקנין דרבנן לא מהני לענין איסור דאורייתא ואפשר דאפי' לחומרא נמי לא מהני כיון שנראה מדבריהם דאי לא הוי קני לי' רק מדרבנן לא הי' נחשב כשלו אפי' לענין שיהי' בכור הגם דזהו אינו מוכרח דהא אפשר דרק בכור וודאי לא הוי מ"מ הא וודאי מוכח דס"ל דקנין דרבנן לא הוי כקנין דאורייתא: (ג) וראיתי להרי"ט אלגאזי בחידושיו להל' בכורות פ"ב שהביא מדברי התוס' מס' פסחים ל"ח ע"א ד"ה אבל חלתו שכתבו וז"ל זו הסוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר מושבות עכ"ל כלומר כיון דמה"ת יש לו פדיון נאכל בכל מושבות קרינן לי' הרי דדרבנן לא מהני לדאורייתא. אמנם ממ"ש אח"כ א"כ כיון דמדרבנן אין להם פדיה לא חשיב נאכל בכל מושבות אלמא דס"ל דדרבנן מהני לדאורייתא כמי וכתב דשני אלו התירוצים פליגי בהך סברא ובתירוץ הראשון ס"ל דדרבנן לא מהני לענין דאוריי'. והקשה שם על הך סברא מהא דאיבעי' להו שם ל"ט ע"ב מהו שיצא אדם ידי חובתו במע"ש בירשלי' במצה דאוריי' הי' דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק אמר רבא מסתברא מצה ומרור כלומר ולא נפיק במע"ש אלמא אע"ג דעיקר מעשר במרור לא הוי רק מדרבנן דהא מעשר ירק לא הוי רק מדרבנן ואפ"ה לא מהני לענין מצוה נמי עיי"ש אמנם לע"ד נראה דלא קשה דוודאי לענין מצה שהי' מצוה דאורייתא נוכל שפיר לומר כיון דמה"ת נאכל בכל מושבות ורק מדרבנן אין לה פדיון לא מהני הך איסורא דרבנן לענין שלא יצא מה"ת עי"ז אבל במרור דכל המצוה במרור הי' נמי רק מדרבנן דהא הגמ' קאי התם במרור בזמה"ז א"כ אע"ג שאינ' רק מדרבנן המעשר א"א כיון דקתני כעין דאורייתא ממילא לא נפיק בי' דכאן אין צריכין לומר שיהי' הדרבנן מהני לענין דאורייתא רק לענין דרבנן וא"כ כיון דמצו' מרור הי' רק מדרבנן וגם המעשר מדרבנן מהני הא דהוי מעשר מדרבנן לאפקועי המצוה שהי' ג"כ מדרבנן והנה לתירוץ השני שכתבו דכיון דמדרבנן אין לו פדיון לא חשיב נאכל בכל מושבות וא"כ כיון דאיסור דרבנן מהני לדאוריי' נוכל לומר דב"ש קנין דרבנן דוודאי מהני לענין דאורייתא. דבדבר שקנה מדרבנן כיון דאפש"ל דהפקר ב"ד הפקר א"כ הוי כדאוריי' ממש. רק שלא יהי' מתנגדי' לדברינו אלו מדברי התוס' שכתבנו באות ב' נראה ליישב דלא קשה דהנה הא דאמרי' דקנין דרבנן מהני לדאוריי' נמי הי' אפש"ל דהי' מטעם הפקר ב"ד הפקר והתורה נתנה להם רשות ככל מה שיראו לתקן לענין ממון להוציא מזה ולהכניס לזה שיהי' כעין תורה ממש:
ד אמנם גבי המשאיל קורדם של הקדש דאמרינן דחבירו מותר לבקע בו לכתחלה הוכיחו שפיר התוס' דע"כ צ"ל דהשואל קני לי' מה"ת דאל"ה לא הי' רשאי לבקע בו. דהנה התו' במס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר ב"ד כתבו דגבי תורם מן הטמא על הטהור ל"ש לומר הפקר ב"ד כיון דבתר הכי נמי שלו הי' ועליו לתקנו ע"ש הרי דס"ל דהפקר ל"ש רק בדבר שנוכל לומר שהחכמים הוציאו הדבר לגמרי מרשותו משא"כ בדבר שאח"כ ע"כ לפי דבריהם נמי יהי' ברשותו ולא נפיק לגמרי מרשותו לא שייך לומר הפקר ב"ד ועיין בס' אבני מלואים לאה"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ג מ"ש בזה ליישב סתירת הרמב"ן שהוכיח דמכירת שטרות דאורייתא מדקתני התקדשי לי בשט"ח הר"ז מקודשת אע"ג דהרמב"ן גופא ס"ל דמקדש במעמ"ש הוי קידושין דאוריי' ומעמ"ש פשיטא לכ"ע דלא הוי רק קנין דרבנן וכתב לחלק דבשלמא גבי מעמ"ש מקודשת שפיר מה"ת כיון דחכמים תקנו דקני לי' במעמ"ש א"כ מה"ת נחשב ממון שלה דהפקר ב"ד הפקר אמנם כן ה"ד במעמ"ש שאינו יכול למחול אח"כ שפיר נוכל לומר דחכמים הפקיעו לגמרי מרשותו ע"י הפקר ב"ד והוי כעין של תורה ממש משא"כ במכירת שטרות אי לא הוי רק מדרבנן ל"ש לומר דהי' מקודשת מה"ת ע"י הפקר ב"ד כיון דחכמים לא הפקיעו לגמרי מרשותו שהרי הי' עדיין ברשותו למחול דהא קיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ל"ש לומר הפקר ב"ד ע"ש וא"כ נוכל לומר נמי דכאן גבי משאיל ע"כ הוכיחו התוס' מהא דמותר לבקע בו לכתחלה דהשואל קני לי' במשיכ' מה"ת דכאן ליכא למימר דאע"ג דלא קני לי' רק מדרבנן נמי מותר לבקע בו דהא כל הא דמהני קנין דרבנן כעין של תורה הי' רק מטעם הפקר ב"ד וזה ל"ש רק בדבר שחכמים הפקיעו לגמרי מרשותו כמו גבי קנין משיכה דחכמים הפקיעו החפץ מרשות המוכר לגמרי שייך לומר דהלוקח קנה לי' כאילו הי' שלו מדאוריי' ע"י הפקר ב"ד שיש להם כח לזה מה"ת משא"כ גבי שואל דחכמים ע"כ לא הפקיעו לגמרי החפץ מרשות המשאיל דהרי לבתר הכי ע"כ הדר לי' וכל מקום שהי' הרי הי' ברשות המשאיל ול"ש לומר הפקר ב"ד ולכך צ"ל ע"כ דהשואל קני לי' במשיכה מה"ת דאל"ה לא הי' רשאי לבקע בו לכתחלה כיון דל"ש הכא הפקר ב"ד כמ"ש ודו"ק. ומאחר שהוכחנו דהתו' נמי ס"ל דקנין שהי' שלו ממש אפי' רק מדרבנן מהני לדאוריי' נמי מעתה חל עלינו חובת ביאור לבאר דברי התוס' ריש פ"ב דמס' בכורות דשם משמע להדי' דאי לא הוי רק קנין דרבנן לא הי' מהני לדאוריית'. והנה לאשר כפי הנראה מסברא דבקנין וודאי אמרינן דדרבנן מהני לדאורייתא (ובקנין מצד מנהג עיין במג"א סימן תמ"ח):
ה ע"כ נראה לי דבר חדש בכוונת התוס' דהנה הרי"ט אלגאזי הקשה עמ"ש דלא תימ' קנה מספק והאיך הי' ס"ד לומר כן דהא אי לא הוי רק קנה מספק ממילא הוי אוקמי' בחזקת מארי' ולא קנה כלל ככל דבר שאנו מסופקים בו דאוקמי' בחזקת מרי' ומהגם הכא שעדיין אין הבהמ' ברשות ישראל דהא הכא מיירי שלא נתן רק מעות וההוא אמר עפ"י סברת הראשונים סוף פ"ק דמס' כתובות דעכו"ם לית לי' חזקת ממון ולע"ד נראה דכו ונת התוס' הי' כך דהנה בגמ' אית' אמר ר"ל ישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו ופרש"י בעדרו ולכאורה אין מובן מ"ש רש"י בעדרו עי' בחהס"ו לחי' במס' ע"א שעמד ג"כ ע"ד רש"י האלו ונראה בכוונת רש"י דהנה לכאורה יש להסתפק מי שלקח מן העכו"ם בהמה אחת מעדרו איזה שירצה ואח"כ לקח הישראל פרה שילדה בכור מי אמרינן דהוברר הדבר למפרע שקנה אותה הפרה וא"כ משעת מתן מעות קנוי' לו למפרע וממילא הוי הוולד בכור או דאמרינן כיון שהוא לקחה לאחר שנולד הוולד ברשות הגוי ובאותה שעה לא היתה מבורר' לו א"כ בשעה שנולד ברשות הגוי היתה וממילא לא הוי בכור. והנה הא וודאי תלי' בהך סברא דאי אמרי' יש ברירה א"כ כיון דמעות קונות ועכשיו ברר לו אותו הפרה א"כ הוברר הדבר למפרע שבשעת לידת הוולד הי' הפרה ברשות ישראל שהרי מעות קונות לו והוי הוולד בכור משא"כ אי אמרינן אין ברירה א"כ לא הוי למפרע שלו ואינו בכור. והנה במס' גיטין סוף פרק השולח איתא שם בגמ' דאי לאו דאמר ר"י קנין פירות כקה"ג דמי לא מצא ידיו ורגליו כיון דס"ל לר"י האחים שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה א"כ לא משכחת דמייתי בכורות ממילא לר"ל דס"ל קנין פירות לאו כקה"ג דמי קשה האיך משכחת לה דמייתי בכורות וצ"ל דס"ל דאחים שחלקו יורשים הם וע"כ דס"ל לר"ל יש ברירה. וא"כ י"ל דר"ל אגב אורחא אתי לאשמעינן עוד דבר אחד דאם נתן מעות לעכו"ם בבהמתו כלומר על איזה בהמה שירצה לברור אח"כ ובין מתן מעות לברירת הפרה ילדה דקדוש למפרע. וז"ש רש"י בעדרו כלומר על בהמה אחת שיברור לעצמו מעדר העכו"ם ומדייק רש"י כך מדלא קאמר ישראל שנתן לעכו"ם מעות על בהמתו וקאמר בהמתו משמע שהקנין הי' שיברור לעצמו בהמה אחת מעדרו ומובן שפיר דברי רש"י מ"ש בעדרו וזהו ג"כ כוונת התוס' דלא תימה קנה מספק כלומר דהא דס"ל לר"ל ברירה הי' רק מספק וא"כ ל"ק קושית הרי"ט אלגאזי דהא מספיקא אוקמי' בחזקת מרי' דע"כ ל"ש לומר אוקמי' בחזקת מרי' רק היכא שיש לנו ספק בעיקר הקנין אם הי' של ישראל או של העכו"ם משא"כ הכא דהספק הי' רק אם הי' ברשות ישראל למפרע משעת מתן מעות או רק משעת ברירת הפרה בזה ל"ש אוקמי' בחזקת מרי' דהא עכשיו אין אנו דנין כלל ע"ז ולכך אצטריך לאשמעינן דס"ל יש ברירה בוודאי והוי שלו למפרע וחייבת בבכור' ומתורץ קושית הרי"ט אלגאזי ודו"ק וא"כ ממילא א"ש נמי מ"ש התוס' דלא תימא דקנה מדרבנן דכאן לא נחתי כלל לזה אי קנין דרבנן מהני לדאוריי' ולא מיירי כלל מזה רק כאן אזלי דאי הו"א דרק מדרבנן יש ברירה א"כ לא הוי בכור מה"ת ואע"ג דקנין דרבנן מהני לדאוריי' הי' רק מטעם הפקר ב"ד וזה ל"ש רק היכא שבאנו לדון אי הי' שלו או של העכו"ם שפיר שייך לומר כיון דקני לי' מדרבנן מכח הפקר ב"ד ממילא הוי כשלו לענין דאוריי' נמי משא"כ עכשיו אין דנין רק אי הוי שלו למפרע דיש ברירה או שאינו שלו רק מעכשיו דאין ברירה וא"כ הוולד נולד ברשות העכו"ם והנה אי לא הו"א מה"ת יש ברירה רק מדרבנן א"כ לא הוי בכור גמור דכאן ל"ש הפקר ב"ד דהפקר ב"ד ל"ש רק כשאנו דנין של מי הי' מעכשיו משא"כ כשאנו דנין על למפרע מה הפקר ב"ד שייך כאן ולכך כתבו שפיר דאצטריך לאשמעינן וחייבים בבכור' דקני לי' למפרע מה"ת ממש כיון דיש ברירה. אמנם באמת היכא שבאין לדין מעכשיו אם הי' שלו אע"ג דלא קנה רק מדרבנן שפיר נוכל לומר דסוס' נמי מודי דהוי כשלו מדאוריי' דכל שהי' שלו אפי' רק מדרבנן אמרינן הפקר ב"ד והוי כדאוריי' ודו"ק:
פרק ב' בו יבואר בס"ד שיטת הרמב"ם ושאר פוסקים אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא:
ו ראיתי בש"מ מס' ב"מ י' ע"ב שהקשה בענין הא דד' אמות קונות ח"ל אבל מ"מ קשי' דבתוך ד"א מגורשת מתקנ"ח ומדאורייתא לא הוי גט עד דמטי לרשותה והיכי שרי רבנן אשת איש לעלמא וי"ל כיון דתקינו רבנן ד"א שלה הם מדאוריי' דהפקר ב"ד הפקר והוי כמו ירושה עכ"ל בשם תלמודי הר"פ. מוכח להדי' דלכך מהני קנין דרבנן לדאורייתא נמי משום דהפקר ב"ד (ומ"ש והוי כמו ירושה עי' מ"ש בזה הה"ג מוה' זיסמו נ"י בספר המקנה שלו דף ט' ע"א ויבואר בס"ד לקמן) והנה מסתמא אין לחלק בין קנין ד"א לקנין משיכה ואדרבא קנין משיכה י"ל דעדיף מקנין ד' אמות ועי' בס' אבני מלואים סי' ל' ס"ק ה' וא"כ כמו דקנין ד' אמות מהני לענין דאורייתא כמו כן קנין משיכה נמי ועי' בשעה"מ פ"ח מהל' לולב שהאריך בענין דרבנן אי מהני לדאורייתא ועי' בשו"ת טור האבן סי' י"ח והדברים עתיקי':
ז ומעתה נבאר שיטת הרמב"ם הנה בפ"ט להלכות תרומות הלכה י' כתב יראה לי שאם כהן מכר פרה לישראל ולא משך אסור להאכילה תרומה הואיל וד"ת מעות קונות. ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמי' לא תאכל עד שימשוך. הנה מריש דבריו שכ' הואיל וד"ת מ"ק לא תאכל בתרומה הי' נראה דס"ל דדרבנן לא מהני לדאוריי' ולכך ל"א כיון דחכמים הפקיעו קנין מעות ממילא הוי פרה ברשות כהן ותאכל בתרומה ומ"ש בסיפא דאם מכר ישראל לכהן דלא תאכל עד שימשוך היינו דלחומר' אזלינן בתר דבריהם נמי ואמרינן דכיון דמדרבנן לא קני לי' עדיין להכהן לא תאכל. שוב ראיתי בס' אב"מ סי' כ"ח ס"ק ל"ג שהביא מהך ראי' דהר"מ ס"ל דקנין דרבנן לא מהני לדאוריי' מדלא אמרינן כיון דחכמים עקרו קנין מעות ממילא הוי פרתו של כהן וכן כתב בס' מח"א להל' מכירה בקנין מעות סי' י"א ע"ש: אמנם לע"ד יש להביא ראיה מג' מקומות ברמב"ם דס"ל דדרבנן שפיר מהני לדאורייתא. האחד ממ"ש בפ"ז מהלכ' איסורי מזבח הלכה י"ג כמסקנת הגמ' במס' ע"א ס"ג ע"א לחלק בין זונה נכרית לזונה ישראלי' דדווקא בזונה נכרי' הוי אתנן היכא שאמר לה הבעלי לי בטלה זה שא"צ משיכה אבל בזונה ישראלי' שצריכה משיכה לא הוי אתנן והא התם נמי הביאה הוי כמו מעות ומה"ת קני' לי' להך אתנן ואפ"ה אמרינן כיון דחכמים הפקיעו קנין מעות לא הוי אתנן וע"ש בכ"מ ובמל"מ ובתוס' שם בע"א ד"ה והא מחסר' משיכה הרי דדרבנן מהני לדאוריי' נמי. מקום השני הי' ממ"ש בפ"ו מהל' מעילה השואל קורד' של הקדש לחבירו מותר לבקע בו לכתחלה והא מה דאין המשאיל יכול לחזור בו פי' רק מדרבנן כמ"ש בפ"ב מהל' שכירות כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ואפ"ה מהני לענין דאורייתא נמי שמותר לבקע בו לכתחלה ולעיל פ"א הבאתי דברי התוס' מס' ב"ק ע"ט ע"א ד"ה כדרך שתקנו ע"ש. מקום השלישי הי' ממ"ש בפ"ו מהל' מעיל' הלכה י"א קנה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל רק במשיכה והנה כבר הקשה שם הכ"מ והלח"מ בפ"ג מהל' מכירה כיון דהר"מ פסק כר"י ד"ת מעות קונות למה לא בעל בנתינת הדמי' לחודה וצ"ל ע"כ דהר"מ ס"ל כמה שהקשו הראשונים באמת במס' ב"מ מ"ח ע"א דכיון דהחכמים הפקיעו קנין מעות ולכך אע"פ שמה"ת הי' מהני הקנין בדמים לחוד' מ"מ לא מעל כיון שחכמי' הפקיעו הקנין וא"כ מכל הני ג' מקומות מוכח להדי' דדעת הר"מ דדרבנן מהני לדאוריי' נמי:
ח אמנם צריך ליישב דעת הרמב"ם דהרי מדרבא אמר מתני' מסייע לר"ל דמשיכה מפורש' מה"ת נתנה לבלן מעל הא לספר לא מעל עד דמשך ול"א דכיון דחכמים הפקיעו קנין מעות לכך לא מעל כמה שהביא שם במס' ב"מ בש"מ בשם הרשב"א להקשות כן באמת וא"כ צ"ל ע"כ דס"ל לגמ' דלענין מעיל' דאורייתא לא תקינו ע"ש וא"כ אמאי ס"ל לרמב"ם היפוך ממשמעות הגמ' דקנין דרבנן מהני אפי' להפקיע מידי מעילה וזו הי' קושי' הלח"מ בפ"ג מהל' מכירה וקושי' הכ"מ פ"ו מהלכות מעילה:
ט אשר ע"כ נ"ל דבר חדש דהך מילתא אי דרבנן מהני לענין דאורייתא נמי אפי' לקולא כמו הכא גבי מעילה דמה"ת הי' לו למעול כיון דמעות קונה רק כיון דמדרבנן לא קנה ולכך לא מעל דתלי' אי אמרינן דכל התקנות שעשאו חז"ל דיש להם כח מה"ת ממש או דהי' רק אסמכתא בעלמא דהנה אי אמרינן דהתורה נתנה רשות לחכמים בכל תקנותיהם והי' מה"ת ממש שפיר אמרינן דבכל קנין אע"ג דמה"ת הי' מהני מ"מ כיון שחכמים הפקיעו ממילא מהני אפי' לאפקועי מידי מעיל' אבל אי אמרינן דכל תקנותיהם הי' רק מדרבנן א"כ די לנו לומר דתקנת' מהני בכל קניינים משא"כ היכא דמסתעף מזה להקל בדאורייתא כמו הכא להפקיע מידי מעיל' באמת אין להם כח:
והנה ידוע דזהו מחלוקת הראשונים הר"מ בפ"א מהלכות ממרים הלכה ב' כתב דכל גזירה ותקנ"ח הי' מה"ת דע"ז נאמר הלאו דלא סתור והוי עשה ול"ת והשיג עליו הרמב"ן בשורש האחד לס' המצוות והאחד מהשגותיו הי' דא"כ אמאי אמרי' בכ"ע ספיקא דאורייתא לחומרא וסד"ר לקולא כיון דתקנ"ח הי' נמי מה"ת ולא רק אסמכתא בעלמא (הגם דלפי דעתי יש לומר בזה כיון דבלאו לא תסיר אמרה התורה אשר יגידו לך ימין ושמאל א"כ ה"ד במה שהי' וודאי אבל בדבר שהי' ספק א"כ לא חלו דבריהם כלל כיון שלא נוכל לידע ימין ושמאל בבירור ולכך כשנולד איזה ספק בדבריהם כיון דל"ש וודאי ידיע' לימין או לשמאל א"כ ליכא לאו דלא תסור) והנה הרשב"ץ בס' זהר הרקיע כתב דאם יש ספק הם מוחלין בו לדון להקל ועיין במגלת אסתר בשורש הא' ובס' שושנת העמקים כלל ז' ובס' מנחת חינוך מצוה תצ"ו ובספר לחם יהודא על הר"ע פ"א מהלכות ממרים וכולם הסכימו לזה התירוץ אמנם לכאורה יש לשדות בה נרגא דהא אי אמרי' דכל תקנ"ח הי' כעין תורה ממש וספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא וא"כ כשהחכמים תקנו איזה דבר הוי כעין דאוריי' ממש והתורה נמי החמיר' בספיק' נמי כמו בכל דבר תורה מנא לן לומר שהחכמים לא תקנו בכה"ג היכא שיהי' ספק אמנם להר"מ לשיטתו שפיר יש לקיים הך תירוץ כיון דס"ל דאפי' בדאורייתא בספיקא יש להקל רק דרבנן החמירו א"כ ממילא שפיר אמרינן דהיכא שנולד איזה ספק במה שחדשו מדבריהם בזה העמידו על ד"ת להקל בספיקא אמנם אי אמרינן ספיקא דאורייתא מה"ת לחומר' לא יתכן לומר דבספיקא לא התקינו כיון דספיקא מה"ת לחומרא א"כ אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן כהשת הרמב"ן. והנה לפי"ז א"ש דמאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא שפיר יש לומר דכל דרבנן הוי כעין דאורייתא ממש משא"כ אי אמרינן ספיקא מה"ת לחומרא א"כ ל"ל דכל דרבנן הוי כעין דאורייתא ממש מכח השגת הרמב"ן דא"כ אמאי אמרינן בכ"מ ספיקא דרבנן לקולא ודו"ק:
י והנה לפימ"ש דאי אמרינן דכל תקנת וגזירת חז"ל הי' מה"ת ממש שפיר מהני קנין דרבנן אפי' להפקיע מידי מעילה דאורייתא א"ש לתרץ קושי' הכ"מ והלח"מ דהנה בס' ש"ש שמעת' א' פ"ד כתב להוכיח מסוגי' דמס' חולין גבי ספק סכנת' לחומר' ט' ע"ב דרבא ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ע"ש וא"כ לרבא ע"כ לא ס"ל דכל דרבנן הוי כעין דאורייתא ממש כמ"ש דא"כ יקשה עליו קושית הרמב"ן אמאי אמרינן סד"ר לקולא וע"כ דדרבנן לא הוי כעין תורה ממש וא"כ לא מהני קנין דרבנן לאפקועי עידי מעיל' דאוריי' ולכך שפיר הוכיח דמשיכ' מה"ת דאל"ה אמאי לא מעל בנתינת מעות לחוד דל"ל כיון דחכמים הפקיעו קנין מעות דזהו לא מהני להקל בדאוריי' (וכן מ"ש משום שאמרה התורה ימין ושמאל דווקא בוודאי דברה התורה ולא בספיקא הי' כמי רק למאן דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא עי' בס' חוו"ד ביו"ד סי' ק"י בקונטרס הספיקות) אמנם להר"מ דס"ל שפיר דכל מה שתיקנו רבנן הי' כעין תורה ממש שפיר ס"ל דאע"ג ד"ת מ"ק מ"מ כיון שחכמים הפקיעו הקנין לא מעל גבי ישראל עד דמשך דתקנת חז"ל מהני אפי' בדאוריי' אפי' לקולא ודו"ק היטב:
יא והנה מעתה צריכין לבאר דברי הר"מ פ"ט מה' תרומות מ"ט פסק בכהן שמכר פרה לישראל ולא משך הלוקח דאסור להאכילה כרשיני תרומה כיון דד"ת מעות קונות והא מכיון שהפקיעו חכמים קנין מעות וכבר כתבנו דרבנן מהני לדאורייתא כמי א"כ הרי הי' ברשות הכהן עדיין כיון שלא משך הלוקח. ונראה דהנה אע"ג שחכמים הפקיעו קנין מעות מ"מ כל כמה דלא חזר המוכר הרי נגמר הקנין רק דחכמים תקנו שאם יארע איזה אונס שיהי' באחריות המוכר אע"ג דלא חזר לדעת רוב שיטות הפוסקים שחולקי' על הרז"ה דס"ל שאם נאנס המקח שהי' ברשות הלוקח ויבואר לקמן בס"ד מ"מ כ"ז שהמקח קיים ולא חזר המוכר הרי הי' כאילו כבר נגמר הקנין ועי' בהר"מ מיגש למס' שבועות מ"ח ע"א בח"ה ועוד דכד מעינ' בה במילתא שכ' וז"ל אבל הכא דקא טעין לי' בע"ה דינר דמי פירות אילו בעי החנוני למיהדר בי' לאו כל כמיני' אלא עד דמהדר לי' דינר ומתבל עלי' מש"פ עי"ש והובא ג"כ בהגהת קצוה"ח לש"ע חו"מ סי' קצ"ח הרי שמעי' מינ' דכל כמה דאינו חוזר הרי נגמר הקנין לשעה עכ"פ עד שיחזור המעות ויקבל מש"פ והנה א"כ בכהן שמכר פרה לישראל דכ"ז שלא חזר בו הרי נגמר הקנין ומסתמא אמרי' דלא יחזור דלא למיקם במש"פ ולכך אין להאכילה תרומה. אמנם ע"כ ל"א דכ"ז שאינו חוזר נגמר הקנין ה"ד במקום שאם ירצה לחזור יצטרך לקבל מש"פ משא"כ במקום שאם ירצה לחזור לא יצטרך אפי' לקבל מש"פ אין כאן שום התחלה להקנין. וא"כ א"ש דבשלמא גבי לקח חמץ במעות של הקדש ולא משך דבשעה שאנו דנין אם מעל מסתמא כבר נודע שהמעות הי' הקדש וא"כ אם ירצה לחזור פשיטא דלא יצטרך לקבל מש"פ. דהרי לא גרע מהיכא דאית לי' פסידא ללוקח דא"צ לקבל מש"פ כמ"ש התוס' במס' ב"מ מ"ז ע"ב ד"ה אא"ב ועי' במל"מ פ"ז מהלכות מכירה שהביא בשם שו"ת מהר"ם אלשיך שגם דעת הרמב"ם כן וא"כ הכא אם ירצה לחזור שלא ימעול פשיטא שא"צ לקבל מש"פ. ולכך אמרי' שפיר כיון שחכמים הפקיעו קנין מעות ממילא לא מעל דהא בשעה שאנו דנין על המעילה אז כבר יהי' נודע לו שהי' של הקדש ולא יצטרך לקבל מש"פ אין כאן שום התחלה להקנין משא"כ בכהן שמכר פרה לישראל דאע"ג דחכמים הפקיעו תנין מעות מ"מ כ"כ דלא חזר הרי נגמר הקנין עד שעת חזרה כיון שאם ירצה לחזור יצטרך לקבל מש"פ וכל כמה דלא קבל מש"פ והמקח קיים הרי נגמר הקנין ולכך אין להאכילה כרשיני תרומה. וגבי אתנן דלא חל עליו שם אתנן עד דמשך נמי א"ש דשם ל"ש לומר דלא ירצה לקבל מש"פ דכיון דכל הענין הי' תועבת ד' גם שניהם אין להב"ד להכניס עצמם בדבר הזה למיקם האי גברא במש"פ ולכך אמרי' שפיר כיון שחכמים הפקיעו הקנין דלא חל שם אתנן ודו"ק היטב. והנה ביארנו בס"ד והוכחנו דדעת הר"מ דדרבנן מהני לדאורייתא לענין קנייני'. ובשאר ענייני' אי מהני דרבנן לדאוריי' כבר האריכו בזה האחרונים ועיין בשעה"מ פ"ח מהלכות לולב. ולקמן נבאר עוד בס"ד מ"ט ס"ל להר"מ בכהן שמכר פרה לישראל ולא משך דאין להאכילה תרומה אע"ג שחכמים הפקיעו קנין מעות דלא כמ"ש לעיל בשם ספר אב"מ באות ז' דדעת הר"מ דדרבנן לא מהני לדאוריי' ויבואר לקמן בדברינו בפרק ג' בס"ד. ועי' בענינים אלו היטב בשו"ת טור האבן סי' י"ח וכאן אין להאריך יותר ועי' בקצה"ח סי' קצ"ד לענין קנין אודית' אי מהני נמי לענין איסורי' כגון גבי חמץ ועיין בשו"ת מוצל מאש סי' י' אי מהני אודית' לענין מצות דבעי' לכם כגון לולב עי"ש:
פרק ג' בו יבואר בס"ד קנין מעות וקנין משיכה:
יב במס' ב"מ מ"ז ע"ב אמר ר"י ד"ת מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה ור"ל אמר משיכה מפורשת מה"ת ופריך הגמ' מ"ט דר"ל א"ק וכי תמכרו ממכר לעמיתך וכו' דבר הנקנה מיד ליד. והנה רש"י בכמה מקומות פירש דעפ"י הטעם דמעות קונות משום דכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו וילפי' הדיוט מהקדש אמנם התוס' מס' בכורות י"ג ע"ב ד"ה ד"ת כפי הנראה מדבריהם לא נוכל ללמוד הדיוט מהקדש דבהקדש ל"ש משיכה דכל היכא דאית' בי גזא דרחמנא אית' ולכך פירשו שם דסתם קנין דקרא במעות ועיין שם י"ג ע"א ד"ה מיד עמיתך כתבו דשני קנינים אלו היינו מעות ומשיכה הוי' מצויי' ושייכי זה במוכר וזה בלוקח משמע דקנין מעות הי' מסברא. וברי"ף כתב דקנין מעות הי' מק"ו אם גופו קונה בכסף ממונו לכ"ש וכתב שם הנמ"י במסכת ב"מ דאיכא למפרך גוי יוכיח דגופו קונה בכסף וממונו במשיכה ולכך כתב דהי' מסברא בעלמא דבדין הי' שיהי' קונות כיון שרוב הקניני' נעשו בכסף עי"ש. והנה ראיתי בס' המקנה למס' קידושין כ"ב ע"ב ד"ה אמר שמואל דר"י ור"ל תרוייהו ס"ל דמשיכה הוי קנין רק ר"י ס"ל דהקנין נגמר במה שהמוכר מושך אצלו המעות ולר"ל תלי' במשיכת החפץ מרשות המוכר וכן כתב שם בדף כ"ח בסוגי' דכל הנעשה דמי' באחר ע"ש. ונראה להסביר הענין מ"ש הראשונים דקנין מעות הי' מסברא דס"ל לר"י כיון דעיקר הקנין הי' שיצא החפץ מרשות המוכר לרשות הלוקח ועיקר דעתו של מוכר הי' על המעות דבזה מסלק רשותו מן החפץ וס"ל דמעות דווקא גורם הקנין דבזה נסתלק רשותו מן החפץ משא"כ במשיכה כיון דעיקר דעת המוכר על המעות לא יוכל המשיכה לפעול הקנין ובזה יש להסביר שיטות הראשונים והתוס' במסכת ע"א פ"א ד"ה פרדשני דבמציא' או מתנה לכ"ע משיכה מה"ת דכיון דליכא מעות ממילא הבעלים מסלקין רשות' מן החפץ ויוכל שפיר הקנין להתפעל ע"י המשיכה וכן משמע בירושלמי פ"ח דמס' שבועות הלכה א' דלמאן דס"ל ע"ק העיקר תלוי בהקנאת המוכר ומאן דס"ל משיכה קונה העיקר תלוי בדעת הלוקח שם גבי חישב לאוכלים ולעצים רק דשם אי' הגירסא דר"י ס"ל מעות אינו קונות אמנם במראה הפנים שם בד"ה על דעתי' כתב שהי' ט"ס וצ"ל איפכא כגירס' דילן דר"י ס"ל מ"ק ויגיד עליו רעו דבירושלמי מס' ב"מ אי' ג"כ כגירס' דילן בש"ס דר"י ס"ל מ"ק. והנה מדפריך הגמ' מ"ט דר"ל ולא קאמר מ"ט דר"י משמע ג"כ דקנין מעות הי' מצד הסברא ולכך פריך מ"ט דר"ל דאיזה סברא יהי' שע"י משיכת החפץ יגמר הקנין דהא פשיטא דמשיכה שלא ברשות בעלים לא מהני ועיקר משיכה הי' רק מדעת הבעלים וא"כ איזה סברא יש לנו שהקנין יהי' נגמר ע"י המשיכה ולכך קאמר ר"ל משיכה מפורשת מה"ת כלומר דבאמת אין טעם בדבר רק דהתורה גילה לנו שמשיכה יפעול הקנין והא דלא ס"ל דמעות ג"כ קונה היינו כדדרשינן בבכורות דרק קנין אחד אמרי' עי"ש בתוס' ובריטב"א מקשה אמאי לא ס"ל לר"י משיכה ג"כ מקרא כיון דס"ל דמשיכה הי' עכ"פ קנין אמאי לא ניחא לי' לומר דתרוייהו קני כך הקשה בשם הר' משה כהן ותירץ וז"ל ואפשר דלא ס"ל משיכה קונה מה"ת עכ"ל ותירוצו אין מובן. וי"ל דבאמת אין שום סברא לר"י שמשיכה יהי' איזה קנין דהא באמת הכל תלוי בדעת המוכר ודעתו של המוכר במקח הי' רק על המעות רק לבתר שתיקנו חכמים משיכה א"כ ממילא מסלק רשותו מן החפץ כיון שיודע שעי"ז יהי' נגמר הקנין וממילא מהני מה"ת אבל לולא שתיקנו חכמים משיכה מאיזה טעם אין שום סברא לומר שמשיכה יוכל לפעול איזה קנין. ועפי"ז א"ש דאפי' לשיטת הסוברים דדרבנן לא מהני לדאורייתא מ"מ לא מצינו שאם לקח איזה חפץ במשיכה דלא יוכל לקדש בו מה"ת ולפי מ"ש א"ש דעיקר הריעותא בקנין משיכה הי' משום דכ"ז שלא נתן מעות אין הבעלים מסלקין רשות' מן החפץ דעיקר דעת המוכר על המעות והיינו דווקא אי לא הי' תיקנו חכמים משיכה נוכל לומר דמסברא לא הוי קנין משא"כ לבתר שכבר תיקנו משיכה והמוכר מניח למשוך החפץ מרשותו ממילא מסלק עצמו בכך מן החפץ ושפיר מהני מה"ת לכ"ע. המורם מדברינו אלה דקנין המעות פועל לסלק רשות הבעלים ולר"י בזה נגמר כבר הקנין מה"ת דכיון דרשות הבעלים מסולקי' ממילא נקנה המקח ללוקח וקנין משיכה הי' שמכניס החפץ לרשות הבעלים ולר"ל מהני מה"ת דהיינו מקרא מפורש אפי' בלא שום סברא ורשות הבעלים מסולק ממילא. אמנם קנין מעות הי' וודאי דהי' מהני מסברא רק כיון שהתורה גילה לנו קנין משיכה ממילא לא מהני קנין מעות דרק קנין אחד אמרי' מהני שני קניני' דהיינו מעות ומשיכה ועי' היטב במס' בכורות בתוס' ד"ה מה עמיתך ובתוס' ד"ה ד"ת ודו"ק היטב:
יג ונציע איזה קושיות בס"ד. א' כבר הערנו לעיל פ"ב דכיון דלהר"מ ס"ל דמה שחכמים הפקיעו הקנין מהני אפי' לד"ת מדפסק בפ"ו מהלכות מעילה דקנה חפץ במעות של הקדש מישראל לא מעל עד דמשך א"כ אמאי פסק בפ"ט מהלכות תרומות דכהן שמכר פרה לישראל כיון דד"ת ע"ק לא תאכל בתרומה והא חכמים הפקיעו הקנין. ב' הנה דעת בעהמא"ו בסוגי' דאע"ג שתקנו חכמים משיכה מ"מ אין הלוקח יכול לחזור רק אם החפץ קיים משא"כ אם נשרף החפץ תו אין יכול לחזור דיכול לומר לו תן לי מקחי ואחזור לך מעותיך דכיון דמעות קונות ד"ת אין יכול לחזור בו רק כ"ז שהמקח קיים והקשה עליו הרמב"ן במלחמות ממס' חולין פ"ג ע"א דאמרי' שם לפיכך אם מת מת למוכר אלמא אע"ג דנאנס מ"מ הי' ברשות המוכר דרק בד' פרקים שמשחיטין הטבח בע"כ דאוקמי' אדין תורה אז הי' ברשות הלוקח עי"ט ובעה"מ עצמו הרגיש בזה וכתב דשם הוי כמו שהמקח קיים דחיות' בעלמא הי' דנפק מיני' עיי"ש. ג' הנה בהגהת רמ"א בש"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף ה' הביא בשם הב"י דאם התנו שיקנה במעות קנה והשיג עליו הש"כ ומביא כמה ראיות דלא מהני בזה תנאי ותפס עליו הקצה"ח שם ס"ק ג' וכן ברי"ט אלגאזי מהא דאמרי' במס' בכורות בברייתא דהלוקח גרוטאות ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה ליה"מ ואס"ד מעות קונות משיכה למ"ל ומשני כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל אלמא דמהני תנאי מה שקבלו עליהם והנה אם אמנם דמהא דלא נגמר הקנין עד שימשוך אין קושי' על הש"כ דשאני התם כיון שאמר להדיא שאינו רוצה לקנות וודאי מהני לכ"ע והש"כ לא קאמר רק במקום דהקנין לא מהני דאף אם הותנו לקנות נמי לא מהני מ"מ קשה מהא דמסקי' א"ה מעות למ"ל ומשני אע"ג שנתן מעות אי משך אין ואי לא לא אלמא אע"ג דדין הנכרי שאינו קונה במשיכה מ"מ כיון שהותנו לקנות מהני אפי' במשיכה לחודא וא"כ ה"נ אע"ג שאין הדין לקנות במעות מ"מ כי הותנו מהני וזה תפיסה גדולה על הש"כ. ד' במס' בכורות ריש פ"ב אי' שם בגמ' ואימא לעכו"ם עד דאיכא תרתי ומשני ק"ו גופו באחת ממונו לכ"ש ואומר או כהא או כהא דומי' דעמיתך מה עמיתך בחדא אף עכו"ם בחדא ומדקדק שם בס' קרבן אשם אמאי לא משני הגמ' מיד על הא דפריך ואימא לעכו"ם עד דאיכא תרתי הו"מ לשנויי דומי' דעמיתך:
יד וליישב כל אלו ד' קושיות על ארבע' לו אשיבנה דהנה בגמ' אית' ומפני מה אמרו משיכה קונ' ולכאורה יל"ד אמאי לא קאמר ומ"מ אמרו מעות אינה קונות ובירושלמי איתא באמת כך ומפני מה אמרו מעות אינה קינות עי' בירושלמי פ"ד דמס' ב"מ ונראה דהנה יש להסתפק בהא דאמרו חכמים דאע"ג דד"ת מעות קונות והחפץ ברשות הלוקח וחכמים הפקיעו הקנין שלא יהי' ברשות הלוקח כדי שלא יאמר נשרפו חיטך. אם הי' תקנ"ח רק להוציא החפץ מרשות הלוקח ולא שיעמידו חכמים החפץ ברשות המוכר כמעיקרא דכיון דמצד המוכר כבר נעשה הקנין דבלקיחת המעות נסתלק רשותו מן החפץ וא"כ לא באו חכמים רק להפקיע מרשות הלוקח כדי שלא יהי' ברשותו לאונסי' לשיטת רוב הפוסקים שנחלקו על בעהמא"ו ולשיטת בעהמא"ו ורש"י דס"ל ג"כ כשיטת בעהמא"ו דלאונסי' מ"מ קאי ברשות הלוקח אפי' לאחר התקנה כמה שפירש בהגהת אשרי בכוונת רש"י מ"מ הוציאו חכמים מרשותו שהמוכר יהי' יכול לחזור לענין יוקר' כדי שלא יטרח ויציל אבל בזה להכניס החפץ ברשות המוכר כמעיקרא בזה לא הכניסו עצמם חז"ל או דאמרי' דחכמים עקרו לגמרי הקנין שהי' מה"ת ברשות הלוקח והפקיעו החפץ מרשות הלוקח והכניסו לרשות המוכר. והנה אפש"ל דזהו תלי' אי אמרי' דהפקר ב"ד הי' שיש להם כח לחכמים אפי' להכניס הדבר ברשותו של מי שאינו שלו או דרק שיש להם כח להפקיע הדבר מרשות מי שהי' שלו ולעשותו כהפקר ואע"ג דהכא בוודאי מכיון שלא זכה הלוקח לא נוכל לומר שהי' הפקר שהרי ממילא הי' ברשות המוכר ע"מ אמרי' דהיינו דכיון שאין הלוקח זוכה בו ממילא המוכר יזכה בו אבל החכמים לא הכניסו עצמם רק להפקיע מרשות הלוקח ועי' באב"מ סי' נ"ה ס"ק ל"ג שכ' נמי כה"ג דמה שהחכמים הפקיעו איזה קנין מ"מ לא נחשב הדבר שיהי' לגמרי כשלו של מי שאינו שלו ובחי' הרשב"א למס' גיטין ל"ו ע"ב משמע דאי ילפי' דהפקר ב"ד הפקר כר' יצחק מקרא דכל אשר לא יבא בעצת זקני' יחרם כל רכושו אינו מוכח רק דיש להם כח להפקיע. אבל אי דרשי' כר"א שם מהך דמה ענין ראשי המטות אצל האבות וכו' מה אבות מכחילות ביניהם כל מה שירצו מוכח ממילא דיש להם כח אפי' להכניס לרשות של מי שאינו שלו עי"ש וכן משמע בס' דברי אמה בענין הפקר שם דף קט"ז ע"א עיי"ש והנה הרמב"ם בפכ"ד מהלכות סנהדרין מביא ג"כ קרא דר' יצחק מאשר לא יבא בעצת הזקנים וכו' מוכח דס"ל ג"כ דהא דאמרי' הפקר ב"ד הי' רק להפקיע מרשות ולא להכניס לרשות:
טו ולפי"ז יש ליישב חילוף הגירסאות דידן ובירושלמי דגמ' דילן ס"ל דעיקר תקנ"ח לא הי' רק להפקיע החפץ מרשות הלוקח שלא יהי' באחריותו אמנם במה שהי' מצד המוכר דהיינו בקבלת המעות שלו בזה לא הכניסו עצמם כלל ולכך לא קאמר מפני מה אמרו מעות אינה קונות דאז הוי משמע דחכמים הכניסו עצמ' גם בזה מה שהי' מצד המוכר דהיינו קבלת המעות שלא יהי' נסתלק רשותו מן החפץ כלל וכאילו לא מכר מעולם לכך קאמר ומפני מה אמרו משיכה קונה כלומר שחכמים לא הכניסו עצמ' רק שלא יהי' ברשות הלוקח עד שימשוך. אמנם בירושלמי ס"ל דחכמים הפקיעו החפץ מרשות הלוקח והכניסו לרשות המוכר וא"כ הי' תקנת' גם נגד המוכר שלא יתחיל הקנין כלל ולכך אית' שם ומפני מה אמרו אינ' קונות ודו"ק ועי' לעיל בתוס' ע"ד ע"א ד"ה מאי ארי' דלר"י אפי' לבתר התקנה מותר המוכר להשתמש במעות ובש"מ מביא בזה פלוגתת ראשונים דיש סוברים דאפי' אם לא קנה המעות מ"מ מותר להשתמש בהם. ויש שסוברים דכיון דהוא נתן לו המעות בתורת מקח ולא קנה אין לו רשות להשתמש בו:
טז ולפי"ז א"ש דעת הרמב"ם דוודאי לענין מעילה אמרי' שפיר דלא מעל עד שימשוך החפץ דכיון דחכמים הפקיעו החפץ שלא יקנה הלוקח א"כ ממילא לא יצא המעות לחולין דשם אנו דנין על הלוקח אם מעל וחכמים הפקיעו אצלו הקנין. משא"כ גבי כהן שמכר פרה לישראל דאע"ג דעפ"י תקנ"ח לא חל המקח מ"מ חכמים לא הכניסו עצמם רק להפקיע מהלוקח אבל במה שנסתלק רשות המוכר ע"י קבלת המעות בזה לא הכניסו עצמ' וא"כ כיון דמה"ת באמת כבר יצאה הפרה מרשות הכהן בוודאי אי הו"א דחכמים הכניסו הפרה לרשותו א"כ הי' מותר להאכילה תרומה אמנם כיון דאמרי' דחכמים לא הכניסו עצמם בזה כלל וא"כ מה"ת מסולק הי' מן הפרה בקבלת המעות רק כיון שחכמים הפקיעו הפרה מרשות הלוקח ממילא זכה בה המוכר אבל לא שהחכמים יכניסו עצמ' לזה א"כ תו ל"ל דע"י מה שהי' זוכה מדרבנן יהי' מועיל אף לדאוריי' שיהי' פרה שלו להאכילה תרומה דהא החכמים לא הכניסו עצמ' בזה שיהי' הפרה של המוכר כמעיקרא רק שלא יהי' ברשות הלוקח והמוכר רק ממילא זכה בה ולא עפ"י תקנ"ח ולכך ס"ל שפיר דכיון דמה"ת מעות קונות וכבר הי' מסולק מן הפרה שוב אסור להאכילה תרומה דמה שהי' גם עכשיו ברשות הכהן המוכר זה אינו עפ"י תקנ"ח רק דממילא זכה בה כיון שהפקיעו מן הלוקח ולכך לא מהני שיהי' ברשותו גם לענין איסור להאכילה תרומה ג"כ משא"כ אי הו"א דחכמים הכניסו החפץ לרשות המוכר שיהי' כמעיקרא בוודאי הי' מהני גם לענין שיהי' נקראת ברשותו לענין תרומה ודו"ק היטב וא"כ מתורץ קושיא הראשונה:
לז ועתה הבא נבוא לתרץ מה שהקשו הראשונים על הרז"ה מסוגי' דחולין דאמרי' אם מה מת למוכר אלמא דאף אם נאנס המקח נמי ברשות המוכר קאי. דהנה סברת הבעהמא"ו נמי יש להסביר עפימ"ש דשיטתו הי' רק דוודאי אי הו"א דחכמים הפקיעו החפץ מה שהי' ראוי להיות מה"ת של הלוקח והכניסה לרשות המוכר א"כ ממילא נעקר הקנין לגמרי ותו אינו ברשות הלוקח לשום דבר ואם נאנס הי' באחריות המוכר משא"כ כיון דאמרי' דחכמים לא הכניסוהו לרשות המוכר א"כ ממילא אפי' לאחר שעקרו הקנין מ"מ לא נעקר לגמרי שהרי מה שנעשה ע"י הקנין חלק אחד דהיינו מה שהמוכר מסלק עצמו מן החפץ נשאר כבראשונה ולא הפקיעו רק מה שהי' החפץ ברשות הלוקח לולא תקנת' זה הפקיעו. וממילא כיון דלא נעקר לגמרי מעשה קניינם והמוכר מסולק עדיין מן החפץ כמו קודם התקנה שפיר יכול לומר מוכר ללוקח כשיבא לחזור מן המקח לאחר שכבר נשרף כיון דהקנין נשאר עכ"פ קצת א"כ כ"ז שלא תעמיד לי מקחי כדי שיהי' ברשותי לא אחזיר לך המעות דכ"ז שאין הלוקח חוזר נשאר עכ"פ קיים מה שהמוכר הוא מסולק מן החפץ בקבלת המעות והנה זה ג"כ הוכיח הבעהמא"ו מלשון הגמ' דקאמר ומ"מ אמרו משיכה קונה ולא קאמר מעות אינ' קונות דהיינו דעכ"פ זה החלק מן הקנין מה שנעשה ע"י המעות דהיינו סילוק רשות המוכר מן החפץ נשאר קיים עד שיחזור הלוקח להדי' עפ"י תקנ"ח ואז ישוב המקח לרשות המוכר וממילא אם אינו חוזר עד שהמקח כבר אינו בעולם לא מהני חזרתו עד שיהי' מכניס המקח לרשות המוכר כמו שהי':
יח ומעתה לא קשה מסוגי' דחולין דע"כ ל"א דלאחר שהמקח אינו בעולם לא יכול לחזור רק אי אמרינן דכיון דמה שהמוכר נסתלק מן החפץ נשאר אפי' לאחר התקנה ולכך אם אין מעמיד לו מקחו אין יוכל לחזור והיינו דווקא כשהמוכר קבל כבר המעות לגמרי דאז כבר נסתלק החפץ מרשותו אפי' לאחר התקנה אמנם שם במס' חולין דמיירי ברישא שהלוקח לא נתן רק דינר ואפשר דבסיפא מיירי ג"כ בהכא וא"כ במה שהמוכר קבל המעות לא נסתלק החפץ לגמרי מרשותו וממילא כי תקון חכמים שהלוקח יוכל לחזור קודם המשכה נעקר מעשה הקנין לגמרי שהרי לרשות הלוקח לא בא ורשות המוכר ג"כ לא נסתלק ממנו כיון שלא מכר השור לגמרי דבוודאי מי שמכר איזה חפץ אע"ג שלא קבל רק מקצת המעות שפיר נוכל לומר דמ"מ נסתלק רשות המוכר דמכיון שנתרצה במקצת מעות והשאר זקף במלוה ממילא אין על החפץ שם בעלים הראשונים משא"כ היכא שלא מכר רק מקצת החפץ א"כ במה שהחכמים הפקיעו הקנין נתבטל מעשה הקנין לגמרי דסילוק רשות המוכר ליכא כיון שלא מכר רק מקצת מן החפץ וברשות הלוקח ג"כ אינו ע"י תקנ"ח וכיון דהקנין נעקר לגמרי שפיר אמרינן דאם מת מת למוכר משא"כ היכא שגם ע"י תקנ"ח נשאר קיים הקנין לענין שיהי' רשות המוכר מסולק ממנו שפיר ס"ל לבעהמ"א דלאחר שאין המקח בעולם תו לא יוכל הלוקח לחזור ודו"ק: (יט) ובחידושי לב ארי' למס' חולין שם פ"ג ע"א כתב דבכה"ג באמת לא היינו צריכין לחוש לשמא יאמר המוכר נשרפו חיטך כיון שלא מכר כל החפץ וכתב שם דרק שלא יהי' מילתא דרבנן כחוכ' דבנתן כל המעות לא קנה ובמקצת מעות קנה לכך תקנו משיכה אפי' בכה"ג דלא שייך נשרפו חיטך אע"ג דבכמה מקומות ל"א בזה לא פלוג ועי' בנתיבות המשפט סוף סי' ר"ד מ"ס בזה ועפי"ז יש לי השג' על מה שהביא בהגהת רמ"א חו"מ סי' קצ"ט סעיף ג' בשם מהרי"ל דכל כה"ג שהי' לדבר מצוה כמו בד' פרקים אלו שהעמידו על ד"ת ומשחיטים הטבח בע"כ ה"נ מי שקונה יין לקידוש לא תקנו משיכה ונשאר קיים הד"ת שיקנה במעות. ותם אני ולא אדע כיון דכל עיקר תקנת המשיכ' הי' רק לטובת הלוקח שלא יבא לידי פסידא א"כ למה יגרע בלקח לדבר מצוה וכי יגרע כחו של עושי מצוה שלא יחושו חכמים לתקנת' ומהך דחולין אין ראי' דבשלמא התם ל"ש באמת חשש' דנשרפו חיטך כמ"ש בס' לב ארי' דכיון דלא מכר כל החפץ ממילא מציל את שלו ורק משום לא פלוג היתה התקנה נשארת שם ג"כ לכך אמרינן כיון דהי' במקום מצוה שלא יתבטל הלוקח ממצות שמחת יו"ט העמידו על ד"ת כיון דפסיד' לא יהי' ללוקח כמ"ש הלב אריה משא"כ במקום שאם יהי' נשאר על הד"ת יוכל להיות פסיד' ללוקח בזה וודאי למה יגרע כח הלוקח במקום מצוה מבמקח וממכר דעלמא שחשו לתקנת הלוקח שלא יקנה רק במשיכ' שלא יהי' באחריותו ודו"ק: (כ) ואחרי אשר מאת ד' היתה זאת לנו לברר דבכל קנין יש שני פעולות דהיינו סילוק המוכר מן החפץ וקנין הלוקח בהחפץ וסילוק המוכר נעשה ע"י קבלת המעות וקנין הלוקח בחפץ נעשה ע"י המשיכה כדמשמע ג"כ בדברי התוס' בכורות י"ג ע"א ד"ה מיד עמיתך נבא לתרץ קושי' הקצה"ח על הש"כ סי' קצ"ח ס"ק י' שכתב דאפי' בהותנו דמעות יקנה ג"כ לא קנה מהך ברייתא דהלוקח גרוטאות דמבואר שה דאע"ג דקנין עכו"ם הי' במעות מ"מ כשקבל עליו לדון בדיני ישראל קונה במשיכ' לחוד' ג"כ ולפימ"ש נכון הדבר לחלק דבשלמא בעכו"ם דאע"ג דגלתה לנו התורה שיהי' קנינו במעות והנה אם הוא קבל עליו בפירוש שיקנה במשיכה א"כ איזה צד מן הקנין נחסר לנו מה שהי' מן הדין באופן אחר דהיינו מעות דהי' גורם סילוק רשות הבעלים מן החפץ בזה שפיר שייך לומר דכיון שהותנה בפירש שיקנה במשיכ' א"כ ע"י תנאי מסלק עצמו מן החפץ וא"כ ממילא נגמר הקנין מכל צד דהיינו קנין בחפץ נגמר ע"י המשיכ' וסילוק רשות המוכר אע"ג דלולא התנא הו"א דלא נסתלק רק בקבל' מעות מ"מ כיון שהותנה בפי' שיקנה במשיכ' מועיל התנאי לסלק רשותו דתנאי מה שמתנה להדי' שמסלק עצמו לא גרע ממה שנסתלק רשותו ע"י מעות משא"כ גבי ישראל מכיון שתיקנו חכמים משיכת דהי' הקנין בחפץ וא"כ אם הותנו שיקנה במעות איזה צד מן הקנין נחסר הי' צד מה שצריך לקנות ולעשות משיכה בהחפץ בזה שפיר אמרינן כסברת הש"כ שהביא ראי' ג"כ מכמה מקומות דהתנאי לא יכול לפעול קנין והנה א"כ אע"ג דלולא תקנ"ח הי' סגי' לן בהא לחוד' במה שהמוכר מסלק עצמו מן החפץ ובזה כבר הי' נקנה להלוקח מ"מ עכשיו שתקנו חכמים משיכה א"כ הוי הקנין העיקר מה שהי' מצד החפץ א"כ אע"ג שהותנו שיקנה במעות מ"מ הרי חסר לנו עכ"פ קנין חפץ מה שצריך להיות עפ"י תקנ"ח וא"כ אע"ג דע"י תנאי מהני סילוק רשות מן החפץ דתנאי שהותנו בפירוש הי' עצמו הוי סילוק רשות מ"מ אין התנאי יכול לפעול קנין בהחפץ ולכך שפיר פסק הש"כ דאע"ג דהותנו שיקנו במעות לא מהני כיון שחכמים תיקנו משיכה דהי' קנין החפץ דווקא וזה אין התנאי יכול לפעול ודו"ק היטב: (כא) ועפ"י דרכנו מתורץ ג"כ קושי' מה שהצגנו לעיל סעיף י"ג באות ד' דהנה מה דהי' ס"ד להגמ' להקשות ואימ' לעכו"ם ער דאיכא תרתי היינו ג"כ דהו"א דבישראל הי' דמהני משיכה דהמוכר סומך על הלוקח הישראל שכיון שמשך שבוודאי יתן לו מעות וא"כ ע"י המשיכה נסתלק ג"כ רשות הבעלים מן החמץ משא"כ בעכו"ם דלא מהימן לי' לא יוכל לקנות ע"י משיכה דכ"ז שאין העכו"ם נותן לו המעות לא סמכה דעתו של המוכר ואין רשותו מסולק מן החפץ וכן במעות לחודא לא קנה העכו"ם דישראל ג"כ לא מהימן לי' לעכו"ם וכ"ז שלא מסך החפץ מרשות המוכר לא סמכה דעתו לקנות דמתירא כל שעה אולי יעכב בידו ולא ירצה ליתן לו ולכך הו"א דבעי' תרתי מעות ומשיכ' דהינו שיהי' הקנין נגמר מצד הלוקח ומצד המוכר וא"כ לא הי' יכול תגונ' לתרץ דומי' דעמיתך שיהי' סגי' לי' בחדא דהרי כיון דעמיתך אתא למעט עכו"ם עכ"פ שלא יהי' לגמרי כישראל א"כ מסתבר טפי לדרוש שהסבר' נותנ' דבעכו"ם בעי' דווקא תרוייהו כמ"ש שהי' מצד הסברא שיהי' נגמר הקנין מצד המוכר ומצד הלוקח. דבאמת היא דדרשי' בפשיטות שיהי' קנין העכו"ם היפוך מישראל זה אין לו סברא ועי' בנו"ב מד"ק ליו"ד סי' פ"א מ"ש בזה ולכך לא יכול לתרץ דומי' דעמיתך דתרי הסברא הי' לגרע כח קנין עכו"ם משל ישראל ולכך מתרץ ק"ו גופו באחד ממונו בשתי' ואתי הק"ו ומפיק לי' מסברא אמנם לבתר הכי דפריך ואימ' או בהא או בהא דלזה שוב אין לנו סברא לומר שיהי' קנין עכו"ם עדיף משל ישראל לקנות בשתיהם רק מגזה"כ דעמיתך דמוכח דדינו של עכו"ם אינו כשל ישראל הוי דרשי' דעכו"ם או בהא או בהא ע"ז משני שפיר דומי' דעמיתך כלומר דאע"ג דעמיתך אתי למעט דיני עכו"ם מדיני ישראל מ"מ בעי' דווקא דומי' דעמיתך שלא יהי' עכ"פ יפה כחו דישראל רק בחדא ועכו"ם באחד משתיהם וא"ש בל השקל' וטרי' דשמעתי' ודו"ק ובזה נשלם זה הפרק בס"ד: פרק ד' נסדר קצת שיטות הפוסקים בענין משיכ' ובענין מי שפרע: (נג) שיטת בעהמא"ו דהלוקח אין יכול לחזור רק היכא שהמקח קיים משא"כ היכא שכבר נשרף אין יכול לחזור ובהגה' אשר"י כתב שכן נראה שי' רש"י ד"ה כך תקנו חכמים והיינו מדכתב שאם יראה הלוקח דליק' באה יאמר חוזרני בו משמע הא לאחר שנשרף אין יכול לחזור ועי' בפנ"י אמנם שיטות רוב הפוסקים דאפי' לאחר שנשרף יכול לחזור ואדרבא קילא טפי דכ"ז שהמקח קיים אם הלוקח חוזר צריך לקבל מש"פ וכשנשרף תו א"צ לקבל מש"פ וכן דעת הש"ע בחו"מ סי' כ"ד סעיף ב' דאם נאנס המקח אין חייב לקבל מש"פ. אמנם בהגה' אשר"י הביא שיטת הראב"ן דאפי' כשנאנס נמי צריך לקבל מש"פ וצריך להבין לשיטתו דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כיון דעיקר התקנה הי' בשביל טובת הלקוחות כדי שלא יפסידו בחנם. וא"כ לא הועילו כלל למי שהי' יריש דלא ירצה לקבל מש"פ רק מי שאינו הגון וכאן ל"ש תירוצא דהתוס' ד"ה אא"ב דוודאי לא תקנו רק בשביל שאינו מהוגנים שיניחו לשרוף פירות חביריהם דהא מ"מ היכא שהמוכר יהי' אינו הגין והלוקח יהי' ימ"ש צדיק מה פעל בתקנ"ח כיון דמסתמא לא ירצה לחבל מש"פ וכבר הרגיש בזה בס' שט"מ ג"כ ע"ש:
ג ונ"ל ליישב שיטת הראב"ן דהנה ע"כ הא דחשו חכמים לטובת הלוקח אע"ג דלולא תקנ"ח הי' מדינ' עליו להציל את שלו ולא יהי' באחריות המוכר וע"כ כמ"ש הסמ"ע סי' קצ"ח ס"ק ט' דלאו כ"ע דיני' גמירי וסברו שעל המוכר להצילן כיון שהי' עדיין בידו ע"ש והנה לפי"ז היכא שהלוקח יודע שכבר נקנה לו ממש ובאחריותו הם לא הי' החכמים מתקנ' משיכה דכיון שיודע שעליו להציל לאיזה צורך יכניסו עצמ' החכמים לעשות המוכר לשומר שלו רק מ"מ השוו חכמים מדותיהם ולא חילקו בין אם יודע הלוקח או אינו יודע וא"כ נראה לומר דהא דס"ל לראב"ן דאפי' כשנאנס צריך לקבל מש"פ היינו דבאמת יש לחוש אולי ידע הלוקח שעליו להציל את שלו ולא הי' לו לסמוך על המוכר בהצלת' דבכה"ג הי' מה"ד עליו להציל משא"כ היכא שאינו יודע באמת וטעה בדין שהי' סבור שעל המוכר להציל אין עליו חיוב מש"פ דלזה הי' עיקר תקנ"ח שיוכל לחזור היכא שסבור שעל המוכר להציל וא"כ עיקר קבל' מש"פ היכא שהמקח נאנס הי' כך דאם האמת כדברי הלוקח שהי' סבור שעל המוכר להציל אין עליו שום עונש אפי' בידי שמים רק אנו חוששין אולי ידע שאין חיוב מדינ' על המוכר להציל' וא"כ הי' לו להציל את שלו וע"ז מקבל מש"פ דאם ידע שהי' ברשותו ולא הציל יהי' עכשו על ידי שמים ואם באמת לא ידע לא יהי' עליו עונש וממילא הועילו חכמים בתקנת' שפי' דאם באמת לא ידע וטעה בדין וסבור שעל המוכר להציל א"כ אע"פ שמקבל עליו מי שפרע לא יענש בדבר דלזה הי' התקנה שלא יצטרך להציל רק אילי הי' מן האנשים דדינ' בעירה וא"כ אין על המוכר להפסיד דהיה לו להציל את שלו וא"כ היכא שהאמת כדברי הלוקח לא יהי' עליו עונש אע"ג שמקבל עליו מש"פ כנ"ל ליישב שיטת הראב"ן בס"ד ודו"ק: (כד) והיכא דליכא מעות כגון מתנה או מציא' במה נקנה לר"י מה"ת ראיתי בש"מ שכתב וז"ל קשה לי מתנת מטלטלין דליכא מעות במה יקנה תירצו בתוס' דמודה ר"י במתנה כיון דליכא מעות דקונה במשיכה והרמב"ן אומר דאף מתנה אינו נקני' אלא בחליפין או בחצירו או באגב עכ"ל וכן דעת התוס' מס' ע"א ע"א ד"ה פרדשני דמתנה או מציא' לכ"ע נקנה במשיכה מה"ת כיון דליכא מעות וכבר כתבנו לעיל פ"ג לתת טעם לסברת' דר"י רק משו"ה ס"ל ד"ת מ"ק דכיון דעיקר דעת המוכר על המעות לא נסתלק רשותו מן החפץ כ"ז שלא קבל מעות ולא מהני קנין הלוקח בהחפץ כ"ז שלא נסתלקו רשות הבעלים וא"כ ממילא היכא דליכא מעות דרשות הבעלים מסולק ממילא לכ"ע מהני קנין משיכה שהי' הקנין מצד הלוקח ולעיל ביארנו יותר בס"ד: (כה) והנה ראיתי בהג"ה אשר"י פרק הזהב שהבי' דכל היכא דל"ש משיכה לכ"ע מעות קונו' ולכך גבי נכרי דדינו במשיכה מה"ת אם מכר לו עובר פרתו מהני הקנין להפקיע מקדושת בכורה כיון דל"ש בי' משיכה לכ"ע קנה במעות ועי' בשיטה מקובצת לענין מכר דבר שאינו ברשותו אי נתפס בי' הקנין. והנה ממ"ש שם וז"ל ואם דעתו שלפי שהי' נמצא בשוק הי' דבר שבא לעולם תיפוק לי' שהרי לא משך השתא דבר שיש לו ברשותו אמרי' דלא קנה עד שימשוך מוכר דבר שאינו ברשותו מיבעי' עכ"ל והאריך שם בשיטת הפוסקים אי שייך מש"פ אפי' היכא שלא קנה כלל ד"ת ועי' בש"ע סי' ר"ט והנה לפי דברי הגהת אשר"י דהיכא דל"ש בי' משיכה לכ"ע מהני קנין מעות א"כ קשה מאי קאמר השתא דבר שיש לו ברשותו אמרי' דלא קנה עד שימשוך מופר דשא"ב מיבעי' והא הי' הנותנת דכיון דאינו ברשותו דל"ש בי' משיכה ממילא נתפס הקנין וא"צ למשוך והקנין חל משום שמצוי למכור בשוק כדאי' בש"ע סי' ר"ט ואף שיש לחלק בין הך דהגהות אשרי דשם בשום אופן ל"ש משיכה בהך עובר שהי' במעי בהמה משא"כ הכא הרי הי' כבר בעולם אלא שא"ב מ"מ מפשטא דלישנא נראה דלא ס"ל הך דהגהת אסר"יש (כו) והנה יש לחלק דאפי' אי אמרי' דהיכא דל"ש קנין מעות מהני משיכה לכ"ע כמ"ש הש"מ בשם הראשונים מ"מ אין להוכיח מינה נמי אפכא דהיכא דל"ש משיכה לכ"ע מהני במעות דיש לחלק באופן שכתבנו לעיל פ"ג אות כ' דבשלמא היכא שעשה משיכה ולא חסר רק קנין מעות שהי' הגורם סילוק רשות הבעלים שפיר שייך לומר דהיכא שנסתלק רשות הבעלי' ממילא בגוונא דל"ש מעות מהני הקנין משיכה כיון שהי' קנין החפץ משא"כ היכא דקפדי' שיהי' משיכה כגון בעכו"ם או למאן דס"ל משיכה מה"ת דבעי' שיהי' קנין חפץ דווקא ולא מהני סילוק רשות גרידא שהי' קנין מעות מאי אמרת דהיכא דל"ש משיכה לכ"ע יקנה במעות מה יושיענו זה כיון שנחסר לנו עכ"פ הקנין מה שצריך להיות בחפץ וכי משום שא"א לעשות בו משיכה יהי' עדיף כחו בזה הרי עכ"פ הקנין שצריך לעשות לא נעשה ולא דמי להיכא דל"ש בו מעות דשם מה שחסר לנו מצד המעות דהיינו סילוק רשות הבעלים נעשה אף בלי מעות דהבעלים נסתלקו ממילא היכא דל"ש מעות ולכך שפיר ס"ל לש"מ דאע"ג דהיכא דל"ש מעות אמרי' לכ"ע מה"ת משיכה קונה מ"מ ל"א אפכא נמי דהיכא דל"ש בי' משיכה לכ"ע יקנה במעות דמה מועיל לנו זה מה דלא אפשר במשיכה סוף סוף הרי הקנין מה שצריך לעשות לא נעשה ודו"ק היטב: (כז) וז"ל הקצה"ח סי' קצ"ח ס"ק א' כתבו תוס' פרק השוכר ד' ע"א דהיכא דליכא כסף וודאי לכ"ע משיכה קונה דאל"כ מציא' ומתנה במה יקנה מה"ת ובש"מ פ' הזהב כתב בשם הרמב"ן דגם מתנה אינו נקנה אלא או בחליפין או בחצירו או באגב ע"ש ותמיהני דכיון דחצירו אינו אלא מטעם יד או מתורת שליחות וכיון דידו ממש אינו קונה לו למ"ד מעות קונות מאי עדיפ' דחצר וכן למ"ד משום שליחות נמי מודה היכא דל"ש בי' ידו דלא מפני חצר וצ"ע עכ"ל ואעתיק בכאן מ"ש בזה החחס"ו ליו"ד ס' שי' וסי' שי"ד הצריך לענין זה ומתוכו יתורצו כמה קושיות בס"ד:
כח וז"ל בסי' ש"י דוודאי לפי המובן אי לא חדשה התורה שום קנין לא לבנ"י ולא לב"נ ע"כ הי' בנוהג שבעולם אדם קונה מחבירו במעות שהוא פורע לו עד גמירה מה שהותנו ביניהם ואח"כ הי' לוקח מקחו לביתו ורשותו ובזה הי' נגמר הקנין בלי ספק ופקפוק וכן כתב להדי' ברש"י ריש פ"ב דבכורות ד"ה כלל כלל לא. וכן במתנה ומציא' אי לקח הדבר הנקנה לביתו ממש פשיטא שהי' שלו ומאן מרעי לי' מני' אמנם ניתנה התורה ונתחדשו קנינים מחודשי' לחדא בכסף בלי שיקח הדבר הנקנה לו כלל ולאידך במשיכה וזהו אינו לקיח' לביתו ורשותו אלא אפי' רק בסמטא או ברה"ר כשמשכו או הגביהו קנה עכ"ל המתבאר מדבריו דיש ב' ענינים גבי קנין האחד דמה שבא לרשותו ממש הוי שלו אפי' בלי תורת קנין השני מה שהי' שלו מצד קנין וז"ל בסי' שי"ד שם ומה שנתקשו האחרונים ובראשם הגאון בעל עה"ג מ"ט לא תקנו במתנה בבכור וכבר הארכתי במה שהוקשה איך שייך חצר בגוי הא אין לו שליחות וביותר צ"ע גדול על הרמב"ן בש"מ לב"מ דכ' אם גוי אינו קונה במשיכה במה יקנה הפקר ומתנה(באמת לא נמצא שם להדי' דברי הרמב"ן על גוי רק דע"כ ממילא צ"ל כן גבי גוי נמי אי לא מהני בי' רק מעות במה יקנה הפקר ומתנה) וכ' שקונה בחצירו והי' תמי' כיון שאינו קונה ביד עצמו במשיכה האיך יקנה חצירו:
עוד נתקשו כל ראשונים כיון דהיכא דל"ש כסף וודאי קונה במשיכה מאי מייתי הש"ס בע"א ע"א ע"ב מגזל עכו"ם והא היכא דליכא כסף לכ"ע קונה במשיכה ועי' רש"י וכמה ראשונים פירשו הא דאמימר שם מיירי במתנה וכבר הקשה עליו תוס'. והי' נראה לי לפשוט דתרי קנינים בין כסף ובין משיכה הם קניני' מחודשי' כי משיכה הי' שמושך ד' אמות או מגביה ג"ט או עפיר' גבי בהמה וכיו"ב ושוב מניח המטלטלין במקומה וכבר הם שלו ממש וזה חידוש מה"ת אבל לולא התורה לא הי' נגמר במשיכה כל דהוא אלא אחר שנגמר הקנין והלוקח סלק המוכר במעותיו וחזר ולקחו לביתו ממש כאדם העושה בשלו ובקנינו אז נגמר ובקונה הפקר או מתנה דליכא כסף אינו שלו אלא יוליך הדבר לביתו וחצירו כשלו ממש אבל קודם לזה כל הקודם בו זכה ובמקח יכולים לחזור והתורה חדשה הלכה לקנות בכסף לחוד או במשיכת ד"א והגבהה לחוד והשתא מ"ש הרמב"ן מציאה ומתנה נקנה בחצירו אין חצירו דרך קנין אלא רוצה שהבעלים מכניסי' הדבר הנקנה לחצירו ולביתו לא מטעם שליחות ולא מטעם יד וכן מה שהוכיח אמימר דסדרי פרדשני ולא הדרי היינו אע"פ שאין מכניסי' לביתם ממש אלא בהגבהה בעלמא קני המקבל וכן הא דמקשה מב"נ נהרג על פחות משו"פ היינו נמי ע"ד הנ"ל מדאגבה' כגנב ישראל וכו' ולפי"ז לא הו"מ לתקן בבכור ליתנו במתנה משום דלמ"ד גו' בכסף אין מתנה נקנה במשיכה כ"ד אלא שיתנה לגוי ממש לחצירו כשלו אבל למשכו לפי שעה לא מהני עכ"ל העתקתו כ"ז לפי שהי' עיקר גדול בעניני קניני' ומתורץ בזה קושי' הקצה"ח דמבואר דל"א מצר מטעם שליחות רק אי נימא דחצירו יהי' קונה לו משא"כ בדבר שהי' מכניס בעצמו לחצירו זה מהני אפי' בלי טעם שליחות רק שהי' הקנין אשר נוהגים בו עוד קודם שנכתבו דיני קניני' ואין זה ענין כלל לתורת שליחות ודו"ק. פרק חמישי בדברי הגמ' (נט) בגמ' בשלמא לר"ל היינו דאיכא בין ר"ש לרבנן אלא לר"י במאי פליגי כלומר באיזה טעם וסברא איכא ביניהו דר' חסדא דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרי' כך תקנו משיכה בלקוחות ר"ש לית לי' דר' חסדא וכו' והקשה בש"מ פשיטא דבהא פליגי ומאי חידש בזה הגמ' הא מעיקרא נמי ידעי' דר"ש ע"כ ל"ל דר"ח כיון דס"ל דרק המוכר יכול לחזור ולא הלוקח ע"ש מ"ש בזה ונלע"ד ליישב דהנה לכאורה קשה כיון דר"ח אליבא דרבנן קאי דס"ל דהלוקח יכול לחזור כמו המוכר א"כ מאי קאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרי' כך תקנו משיכה בלקוחות ולמה תולה המוכר בלוקח. שוב ראיתי שגם בס' תו"ח הרגיש בזה והנ"ל דאפי' לדעת החולקים על בעה"מ וס"ל דאפי' לאחר שנאנס המקח נמי יכול הלוקח לחזור בו מ"מ אפש"ל כיון דחכמים לא רצו לעקור לגמרי קנין מעות וא"כ ממילא לא יוכל הלוקח לחזור אם נאנס המקח כסברת בעה"מ א"כ אפי' לענין זולא נמי לא יוכל לחזור הלוקח כלל דאם יוכל לחזור לא יטרח המוכר להציל בשביל יוקר' דהא ירא אולי יוזל המקח וא"כ יחדא הלוקח ולמה זה יטריח דאם ישרף ממילא לא יפסיד המוכר דאז לא יוכל הלוקח לחזור וא"כ כי אמרי' דאם נאנס המקח דאין הלוקח יכול לחזור הוצרכו לתקן החזרה רק במוכר ולא בלוקח דאם הלוקח יוכל לחזור בשביל זולא לא יציל המוכר בשביל יוקרא וא"כ תקנה הראשונה לא היתה רק שהמוכר יוכל לחזור ולא הלוקח ויהי' זה תקנתה ללוקח רק לאח"כ חשו אולי בשביל יוקרא לחודא לא יטרח המוכר וממילא הוצרכו לתקן שאם ישרף יהי' באחריות המוכר כדי שיציל המוכר וממילא תו אין פסיד' ללוקח אף שהלוקח נמי יוכל לחזור בזולא מ"מ יטריח המוכר להציל שלא יפסיד לגמרי וזה הי' תקנה השני' אבל בתקנה הראשונה לא הי' אפשר לתקן שהלוקח יוכל לחזור דא"כ לא יטרח המוכר להציל בשביל יוקרא דהא ירא אולי יוזל ויחזיר הלוקח ואם ישרף ממילא לא יוכל לחזור וא"כ אפש"ל דר"ש ס"ל כשיטות בעה"מ דמשנשרף אין הלוקח יכול לחזור וא"כ ליכא לתקן שום חזרה בלוקח דא"כ לא יטרח המוכר להציל ח"ש ר"ש ל"ל דרב חסדא כלומר דליכא לתקן חזרה בלוקח דא"כ לא יציל המוכר בשביל יוקרא אמנם רבנן ס"ל דרב חסדא דחכמים ראו לתקן חזרה בלוקח ג"כ אפי' לאחר שנשרף וז"ש כדרך שתקנו משיכה במוכרים כלומר דהא המוכר כשחוזר הי' מסתמ' רק כשהמקח קיים תקנו משיכה בלקוחות שיוכל לחזור אע"ג שאין המקח קיים ונמצא דנעקר הקנין לגמרי מ"מ יכול לחזור ולכך תלי חזרת הלוקח במוכר דבמוכר קל לנו טפי לתקן חזרה דבמה שהמוכר חוזר לא נעקר עדיין לגמרי הקנין דהרי עד שעת חזרה אמרינן דהמקח קיים משא"כ אי אמרינן דהלוקח חוזר ומוכרחים לומר אפי' לאחר שנשרף דאל"כ לא הועילו בתקנתם כלל א"כ נעקר לגמרי הקנין דתו ל"ל דעד שעת חזרה המקח קיים דהא כשחוזר תו אין המקח בעין וקמל"ן דאפ"ה תקנו משיכה בלקוחות ג"כ אע"פ שע"י חזרת הלוקח נעקר הקנין לגמרי אמנם ר"ש ס"ל דאין לנו לעקור קנין מעות לגמרי וממילא לא יוכל הלוקח לחזור כשנשרף ולכך אין לתקן שום חזרה בלוקח אפי' מחמת זולא דא"כ לא יטרח המוכר להציל ומובן היטב פלוגתא דר"ש ורבנן במאי פליגי ובחי' פנ"י כתב ג"כ בשיטת רש"י דאליב' דר"ש ס"ל דלאחר שנאנס המקח אין הלוקח יכול לחזור ולפימ"ש נתבאר היטב שיטת הגמ' בס"ד ודו"ק: (ל) עוד שם בגמ' קרא ומתני' מסייע לר"ל הנה רוב הפוסקים פסקו כר"י דבישראל מעות קונות מה"ת ולעיל פ"ב אות י' כבר כתבנו ליישב דלא תקשה אליבא דידן ממתני' אע"ג דמסייע לר"ל וכאן נבאר בס"ד דלא תקשי קרא ג"כ הנה עיקר ראיתי לר"ל הי' מדמהדר קרא עושק ולא תשומ' יד משמע דמעות אינו קוני' והא דמהדר עושק ע"כ צריך לפרש בקרא כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו והנה לכאורה קשה דכמו דאיכא סייעת' לר"ל מדלא אהדר תשומ' יד דמעות אינו קונות אדרבא נימא אפכא מדמהדר עושק דמעות קונו' ומנ"ל לאוקמי בשנטלו וחזר והפקי' אצלו אמנם י"ל הכי דעושק הוצרך קרא להדר כדי שיהי' ניתק לעשה דאל"ה הוי לקי על לאו דלא תעשוק וא"כ אין רא' כלל ממאי דמהדר קרא עושק דהא אצטריך שיהי' ניתק לעשה ועי' במס' ב"מ ס"א בתוס' ד"ה לעבור עליו דמשמע שם דעל עושק לפי אע"פ שהי' נל"ע אמנם דעת הרמב"ם אינו כן דעל עושק אינו לוקה. אמנם באמת בלא"ה לא צריך לאהדורי עושק דהא הוי לאו שאין בו מעשה דעיקר האיסור הי' מה שאין רוצה להחזיר לו וא"כ אפי' בשנטלו וחזר והפקיד אצלו נמי הוי לאו שאב"מ עי' בהגהת נו"ב מד"ת ליו"ד סי' ע"ז שכ' כן. אמנם לר"ל דס"ל מס' שבועות ג' ע"ב לאו שאב"מ לוקין עליו א"ש דהא דאהדר קרא עושק היינו שיהי' נל"ע וממילא מדלא מהדר תשומת יד מוכח דמעות אינו קונות אמנם לר"י וכן לדידן דס"ל לאו שאב"מ אין לוקין ליכא סייעתא דהא דלא מהדר תשומ' יד היינו משום דמעושק אהדרי' קרא דמדמהדר לעושק כבר שמעי' אפכא דמעות קונות ול"ל דעושק אהדר כדי שיהי' נל"ע דהא בלא"ה לא הוי לקי כיון שאין בו מעשה א"כ ליכא סיעתא כ"כ דאמרינן כקושית ר"פ באמת דמעושק פי' דאהדרי' קרא ולא מוקמי' בשנטלו ממנו וחזר והפקיד אצלו רק לר"ל הוי סייעתא שפיר כיון דאצטריך עושק בפ"ע שיהי' נל"ע דאל"ה הי' לוקים אע"ג שאב"מ שפיר אמרינן דלא אהדר תשומת יד לאורויי לן דמעות אינו קונות אמנם לר"י אדרבא קשה למה אהדר עושק כלל אי מעות אינו קונה שנצטרך לדחוק דמיירי בשנטלו וחזר והפקיד אצלו והתוס' בד"ה תשומ' יד הרגישו בזה וכתבו דה"נ לא הי' צריך הקרא להחזיר עושק ובשביל שום דרשה אהדרי' וסתמו דבריהם ולפימ"ש יובן היטב דלר"ל ע"כ צריך קרא לאהדר עושק כדי שיהי' נל"ע אמנם לר"י אין ראי' דאדרבא מדאהדר' קרא עושק נוכל להוכיח אפכ' דמעות קוני' ודו"ק. סיימני בעזרת ית"ש סוגי' דמשיכה בשלשים סעיפים סימנ' מילת' הי' בגימטרי' בכ"ח. ד' הוא הנותן לבו כח לעשות חיל בתורה הקדושה הי' יעזרנו ויאמצנו על דבר כבוד שמו רם ונשא יתברך ויתעלה היום יום ב' לסדר תולדות כ"ו חשון תרמ"ד לפ"ק: