תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער התערובות
שער א
אתחיל לכתוב בסוגי' דחמץ בזמנו:
א בגמ' אמר רב חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור ומסקינן במשהו במינו אסור דס"ל כל איסורין שבתורה במינו במשהו ובחמץ גזרי' מינו אטו שאינו מינו ושלא בזמנו במינו אסור במשהו ככל איסורין שבתורה ושלא במינו בס' דשלא בזמנו ואינו מינו אטו מינו כולו האי לא גזר הכי מסיק הגמ' אליב' דרב ושמואל אמר חמץ בזמנו במינו במשהו ושלא במינו מותר היינו ע"כ בששים ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר דס"ל כר"ש דחמץ שעבר עה"פ מותר. ור"י ס"ל חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו בנו"ט ככל איסורין שבתורה ולאח"ז בין במינו ובין שלא במינו מותר כר"ש וכתב רש"י שם דאפי' בנו"ט מותר לר"ש כל שנתערב וכן דעת הר"נ דאפי' למסקנא דר"ש קנסא קניס מ"מ כיון דאמרי' דע"י תערובות לא קניס לאו דווקא בשנתערב בששים דכל שנתערב ברוב אין כאן איסור זולת שיטת הטור או"ח סי' תמ"ז דאפי' לאחר הפסח נמי אינו בטל רק בששים ונמשך אחריו המחבר בש"ע שם וע"ש במג"א סי' תמ"ז ס"ק ע"ד: (ב) ובגמ' שם אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כר"ש. והנה רש"י כתב דמשו"ה ס"ל לרבא חמץ במשהו משום דס"ל כל איסורי שבתורה במשהו כרב אמנם רוב הפוסקים ס"ל דרבא ס"ל כל איסורין שבתורה בששים ורק משום חומר' דחמץ גזרו לאסור במשהו והא דנקיט כרב ולא מטעמי' ושיטת הרמב"ן במלחמות דטעמ' דרבא משום דחמץ הוי דבר שיל"מ הואיל ושרי לאחה"פ ולכך אינו בטל ואע"ג דדשיל"מ הי' רק במינו מ"מ בחמץ גזרו שלא במינו אטו מינו ור"י דס"ל במינו נמי בנו"ט ס"ל דרבנן פליגי על ר"ש במס' נדרים נ"ח ע"א וס"ל דדשיל"מ נמי בטל ע"ש. הנה יש לנו ב' טעמים בהא דחמץ במשהו. א' משום חומר' דחמץ. ב' משום דבר שיל"מ ולהך טעמא דדבר שיל"מ נמי צ"ל משום חומרא דחמץ גזרו א"מ אטו מינו:
ג אמנם ברמב"ם פט"ו מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ב כתב טעם הא דחמב"פ הי' במשהו אפי' שלא במינו אחר שכתב שם דחמב"פ אינו בטל משום שהי' דשיל"מ כתב שם בהל' י"ב וז"ל יראה לי שאפי' דשיל"מ אם נתערב בשא"מ מותר וכו' ואל תתמה על חמץ בפסח (כלומר דמשום דשיל"מ אינו בטל אפי' בשא"מ) שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו עכ"ל הנה הוא נמי כתב דמשום חומרא דחמץ החמירו שלא במינו ג"כ רק הי' אסמיך לי' אקרא משום שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו והדבר צריך ביאור וכי משום דכתיב כל נגזור א"מ אטו מינו ובפרט דהא פשיטא דבמינו דאינו בטל הי' נמי רק מדרבנן דהא דדשיל"מ אינו בטל הי' רק מדרבנן וא"כ אמאי יחמירו עוד לגזור א"מ אטו מינו הגם שי"ל דבזה יהי' מדוייק מ"ט נקיט רבא במשהו כרב כיון דלא ס"ל כטעמ' דרב ס"ל כל איסורין שבתורה במשהו ורבא ס"ל משום דשיל"מ. אמנם להנ"ל הי' ניחא דהנה רב נמי ס"ל לגזור אינו מינו אטו מינו והנה אע"ג דרב ס"ל מב"מ לא בטל מ"מ י"ל דלרב נמי חמץ במשהו לא הוי רק מדרבנן כמ"ש הריטב"א במס' ע"א ע"ג ע"ב מדלא קאמר רב ושמואל הלכה כר' יהוד' ש"מ דאינהו אפי' לרבנן ס"ל מב"מ לא בטל דרבנן לא ס"ל דבטל רק מדא וריי' אבל מדרבנן מודי דבמינו במשהו ע"ש וא"כ לרב נמי הא דחמץ במינו במשהו הי' רק מדרבנן ואפ"ה גזר שא"מ אטו מינו וה"נ ס"ל לרבא אע"ג דהטעם הי' רק משום דשיל"מ וא"כ עיקר איסורו דחמץ במשהו הי' רק מדרבנן מ"מ גזרי' שא"מ אטו מינו והיינו דנקיט במשהו כרב אמנם אכתי טעמא בעי מ"ט גזרי' אינו מינו אטו מינו כיון דחומר' דמינו במשהו הי' רק מדרבנן בין לרבא ובין לרב כפי מ"ש בשם הריטב"א:
ד ונ"ל דהנה לכאורה יל"ד באיזה סברא פליגו רב ושמואל דרב גזר בזמנו בא"מ אטו מינו ושמואל לא גזר א"מ אטו מינו כיון דשמואל נמי ס"ל כל איסורי' שבתורה במינו במשהו מ"ט לא גזר א"מ אטו מינו כמו אליבא דרב. ונראה ליישב דהנה בחידושי הרי"ם הקשה לכאורה איך יצוייר מינו חמץ עם מצה הא כיון דזה חמץ וזה מצה ממילא הוי אינו מינו ועיין בחי' ראש יוסף למס' פסחים שעמד ג"כ בזה ושם כתב דאין טעם חמץ מופלג כ"כ ממצה כמו כבד ובשר ע"ש והנה לפי"ז י"ל דוודאי כל שנשתנו לגמרי בטעמא הוי א"מ אי אזלינן בתר טעמא לענין מב"מ אמנם חמץ ממצה אין זה שנוי הטעם כ"כ דהא עיקר איסורו דחימוץ כגון המחמץ בשאור של תרומה אינו רק מדרבנן עיין פר"ח ליו"ד סי' צ"ח ס"ק ז' ד"ה וקודם עמדי ולכך לענין דינה הוי שפיר מב"מ אמנם לכאורה יל"ד כיון דרב ס"ל דטעם קלוש נמי אסור דהא ס"ל מס' חולין קי"א ע"ב דנ"ט בר נ"ט אסור וכל נטבנ"ט הוי טעם קלוש כמ"ש הר"נ שם וא"כ למה לא יהי' חמץ עם מצה א"מ דחימוץ לא גרע מטעם קלוש עכ"פ וצ"ל דהא דס"ל לרב נטבנ"ט אסור לא הוי רק מדרבנן ומה"ת לא חשיב טעם וא"כ הוי שפיר חמץ עם מצה מה"ת מב"מ וא"כ לפי"ז א"ש דלכך ס"ל לרב דגזרי' א"מ אטו מינו דנחמץ אתו למטעי דלא שייך כלל מינו כיון דבאמת יש קצת חילוק טעם אפי' במינו ואע"ג דהחילוק שביניהם הי' רק טעם קלוש מ"מ כיון דחזינן דטעם קלוש נמי חשיב א"כ ממילא אתי למטעי דחמץ לא שייך כלל מינו וא"כ אי נימא דא"מ בטל בס' יאמרו במינו כמי ולכך השוו חכמי' דחמץ בכל גוונא במשהו וא"כ תו לא אתי למטעי (וכה"ג כתוב נמי בחידושי הרי"ם ע"ש) אמנם כן ה"ז לרב דס"ל דנטבנ"ט אסור א"כ חזינן דטעם קלוש נמי נחשב לאיזה דבר וא"כ שפיר שייך לומר דבחמץ יטעו שיסברו שהכל חשיב אינו מינו משא"כ לשמואל דס"ל נטבנ"ט מותר א"כ לא חשיב לי' טעם קלוש כלל וא"כ תו ליכא למיחש שיטעו לחשוב דחמץ עם מצה לא חשיב מינו כלל משום שיש קצת חילוק טעם ביניהם דהא טעם קלוש לא חשיב לי' בעלמא נמי כלל ואפי' מדרבנן וא"כ תו ליכא למטעי שיחשבו דחמץ עם מצה הוי כא"מ וא"כ שפיר ס"ל דבמינו במשהו כשאר איסורי' וא"מ אטו מינו לא גזר דמהי תיתי יטעו בין א"מ למינו ודו"ק:
ה אמנם לכאורה יש לומר גבי חמץ כיון דחזינן דרבתה התורה תערובות חמץ אפי' בלא טעם גמור כגון כותח הבבלי שכתבו הפוסקים דלא חשיב רק קיוה' בעלמא ואפ"ה חייב מלקות אע"ג שאין בו כרת ע"י בר"מ פ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ו' ובפ"ד הלכה ח' א"כ אע"ג דלענין מינו שפיר י"ל דחשיב מב"מ דמכח מה שהחמיר' התורה בחמץ טפי משאר איסורין לאסור אפי' בטעם שאינו גמור מכח זה אין להקל ולומר דלא חשיב מינו מ"מ בעיני העולם יהי' קל לטעות בין עינו לא"מ וא"כ י"ל דמשו"ה באמת גזרי' א"מ אטו מינו. דבחמץ יהי' הטעות מצוי ויחשבו על מינו שהי' כמו א"מ דבחמץ אפי' טעם שאינו גמור נמי חשיב טעם וא"כ שפיר יטעו דחמץ עם מצה חשיב א"מ וא"כ א"ש דקאמר רבא הלכת' חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו כרב ושלא תקשה מנא תיתי לגזור א"מ אטו מינו כיון דהא דבמינו משהו היא נמי רק מדרבנן משום דשיל"מ ולכך נקיט כרב כלומר כמו דרב גזר א"מ אטו מינו משום דס"ל דבעלמא טעם קלוש אסור וא"כ אתי למטעי גבי חמץ דמינו הוי אינו מינו כיון שחלוקים קצת בטעמא דזהו חמץ וזהו מצה ה"נ לדידן אע"ג דס"ל דטעם קלוש לא חשיב כלל מ"מ כיון דחזינן דבחמץ הקפיד' התורה אפי' על טעם שאינו גמור וא"כ אי לא יגזרו על שא"מ ויאמרו שא"מ בטל בס' לא קיימא כלל הגזירה על מינו נמי דבמינו נמי יטעו שהי' כמו שא"מ כיון שחלוקים קצת בטעמא ולכך גזרו על א"מ שיהי' במשהו כמו מינו והנה הך סברא רק מרב שמעי' לי' כמ"ש הואיל והוא סובר בעלמא טעם קלוש אסור ולדידן משו"ה מחמרי' בחמץ כיון דבחמץ אסר' התורה אפי' טעם שאינו גמור ואיכא למגזר שיאמרו על מינו שהוי כמו א"מ ולכך נקיט שפיר במשהו כרב ודו"ק היטב:
ומעתה נתבארו דברי הר"מ בס"ד דהנה הא דמרבי' אפי' תערובות שאינו טעם גמור מכל מחמצת מרבינן לי' בברייתא במס' פסחים מ"ג ע"א וא"כ שפיר כתב הר"מ ואל תתעה על חמץ שאפי' בשא"מ נמי אסור במשהו משום דשיל"מ שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו וא"כ אפי' טעם שאינו גמור נמי חשיב ולכך אם יאמרו דשא"מ בטל יטעו דבמינו נמי בטל דמינו יחשבו כשא"מ הואיל וחלוקי' קצת בטעמא שזהו חמץ וזהו מצה ובחמץ חשיב אפי' טעם שאינו גמור מכל מחמצת ולכך הוצרכו לגזור על שא"מ נמי דבמשהו וא"ש דברי הרמב"ם:
ו עוד י"ל הא דגזרו גבי חמץ א"מ אטו מינו דהנה אנן קיי"ל מב"מ מה"ת חד בתרי בטל ומ"מ מדרבנן צריך ששי' כמו בא"מ ולכאורה קשה כמו דלדידן מחמרי' מדרבנן מינו אטו א"מ אמאי לא אמרי' הכא לרב ושמואל בכל איסורין דבמינן במשהו ושלא במינו בנו"ט ואמאי לא גזרו א"מ אטו מינו וקושי' זו ראיתי בספר אחד. אמנם לדידי נראה דלק"מ דהנה בשא"מ כל שאינו נרגש הטעם הוי כנאבד לגמרי מחמת עוצם מיעוטו וא"כ ל"ש למגזר א"מ אטו מינו דבא"מ כל שאין נו"ט הוי האיסור כמאן דלית' לגמרי משא"כ במינו פחות מששים דלא נוכל לומר שהאיסור נאבד דבמינו ל"ש נאבד האיסור כיון שהי' בעי' בכל מקום שהי' א"כ אע"ג דמה"ת חד בתרי בטל מ"מ שפיר גזרו חכמים דבעי' ששים כמו בא"מ. אמנם ע"כ שייך לומר דבא"מ כל שיש ששים חשיב לגמרי כאילו נאבד מן העולם כמ"ש הר"מ פט"ו ממ"א ה"ד בשאר איסורי' משא"כ גבי חמץ דלפעמי' ע"י חימוצו ניכר פעולתו ואינו נאבד לגמרי אפי' ביותר מאלף א"כ שפיר כמו דגזרי' לדידן במינו אטו א"מ ה"נ גזרי' בחמץ א"מ אטו מינו דבא"מ נמי ל"ש לומר דהוי כאילו נאבד לגמרי דהא גבי החמץ לפעמים ניכר פעולתו אפי' ביותר הרבה ודו"ק: (ז) הנה אי חמב"פ מקרי דשיל"מ ברמ"א ביו"ד סי' ק"ב הביא שיטה המרדכי דכיון שחוזר לאיסורו לא מקרי דשיל"מ. וזה רבות בשנים אשר אמרתי דהך סברא תלי' בהני ב' טעמי בדשיל"מ דהנה טעמא דרש"י ריש מס' ביצה הי' משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וטעמא דהר"נ מס' נדרים נ"ב ע"א התי' משום דכיון דהי' דשיל"מ לרבנן נמי חשיב לי' כמב"מ אע"ג שעכשיו הי' אסור מ"מ סופו להיות נותר (והנה להך טעמא לכאורה י"ל דשיל"מ מה"ת לא בטל עי' בס' שושנת העמקים כלל י"ד ובפרמ"ג יו"ד סי' ק"ב במשבצות שם ס"ק א') והנה לפי"ז י"ל דוודאי אי אמרי' הא דדשיל"מ ל"ב הי' רק משום דהוי כמב"מ א"כ כל שחוזר לאיסורו כמו חמץ בפסח א"כ הוי חלוקי' הרבה לענין איסור והיתר ותו לא חשיב מב"מ ושפיר בטל אמנם אי אמרי' הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכל בהיתר א"כ חמב"פ אע"ג דחוזר לאיסורו מ"מ מקרי דשיל"מ דהא מצי לאכלו אחה"פ בהיתר ומה בכך שיחזור לאיסורו לשנה הבאה מ"מ הוא יוכל לאכלו בהיתר ודו"ק. ושוב ראיתי שכתבו סברא זו האחרונים מיין בצל"ח מס' ביצה דף מ"ב בשם בנו הגאון ז"ל ובהגהות טעם המלך פ"א מהל' חו"מ. והנה לפי"ז י"ל דר"י נמי ס"ל דדשיל"מ לא בטל רק ר"י ס"ל הטעם הי' משום מב"מ וא"כ חמב"פ כיון דחוזר לאיסורו לא מקרי דשיל"מ כמ"ש בשיטת המרדכי אמנם רבא ס"ל הטעם דדשיל"מ הי' משום עד שתאכלנו באיסור וכו' וא"כ חמב"פ נמי הו"ל דשיל"מ ולקמן נבאר עוד בס"ד איזה חילוקי' בין טעמא דרש"י לטעמא דהר"נ ודו"ק. ועיין בספר מנחת כהן שער התערובות חלק שני פ"ב מה שהאריך שם בענין דשיל"מ ושם כתב דהעיקר כדעת הפוסקים דחמב"פ לא מקרי דשיל"מ והא דבמשהו הי' רק משום חומרא דחמץ כמ"ש התוס' ד"ה אמר רבא ולא כדעת הר"מ והרמב"ן דחמץ הוי דשיל"מ:
ח אמנם לכאורה י"ל דאפי' אי אמרי' הטעם דדשיל"מ הי' משום מב"מ מ"מ הוי חמב"פ דשיל"מ ואע"ג דחוזר לאיסורו לשנה הבאה דהנה הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב פסק דכל שלא הי' ניכר קודם שנתערב שפיר בטל אע"ג דהוי דשיל"מ ועי' באו"ח סי' ש"כ סעיף ב' ובמג"א שם ס"ק ה' והנה לשנה הבאה כשיבא פסח וכבר הי' בתערובות א"כ הוי כלא הוכר קודם שנתערב דהרי בשעת חלות האיסור אינו ניכר וא"כ ממילא לא יחזור לאיסורו. והנה בחידושי ר' עקיבא איגר כתב דה"ד אי אמרי' יש ברירה ולכך יהי' מותר כשיסור ממנו כמו שהי' האיסור עי' בתוס' מס' תמורה ל' ע"א דיה ואידך שכתבו להדי' בשם הרמ"ר דכל שלא ניכר מקודם אמרי' יש ברירה ומשליך האיסור והשאר מותר. וא"כ א"ש דלרב דס"ל במס' ביצה ל"ז ע"ב דבדרבנן עכ"פ יש ברירה ממילא הו"ל חמץ דשיל"מ דל"ל כסברת המרדכי דהוי חוזר לאיסורו. דהא לשנה הבאה לא יחזיר לאיסורו דיהי' מותר בהשלכ' האיסור אמנם ר' יוחנן דס"ל שם אין ברירה שפיר ס"ל דחמב"פ לא הוי דשיל"מ דהא יחזיר לאיסורו וא"כ א"ש מה דנקיט רבא במשהו כרב כלומר כרב דס"ל יש ברירה וא"כ לא יחזיר לאיסורו דהא יהי' לו תקנה בהשלכ' האיסור וממילא הו"ל דשיל"מ ודו"ק:
ט וי"ל עוד דע"כ חמב"פ לא הוי דשיל"מ רק אי אמרי' דהטעם משום מב"מ משא"כ אי אמרי' דהטעם הי' משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לא הוי חמב"פ דשיל"מ כלל כמה שנבאר בס"ד דהנה הלח"מ כתב פ"א מהל' חו"מ הלכה ה' דמשו"ה לא ס"ל לר"י כאן דחמב"פ הוי דשיל"מ דס"ל דלא מקרי דשיל"מ רק היכא שהדבר יהי' לו היתר כמה שהי' בעינו משא"כ חמב"פ דאין לו היתר אלא אחר שנתערב לא מקרי דשיל"מ ע"ש והנה לכאורה קשה מ"ט דרבא דס"ל דאעפ"כ מקרי דשיל"מ. ונראה דע"כ ל"ש תירוצא דהלח"מ דלא מקרי דשיל"מ הואיל ואין לו היתר רק בתערובות ה"ד אי אמרי' דהטעם דשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' א"כ שפיר אמרי' כיון דבין כך אין לו היתר רק עי"ת לא הוי דשיל"מ משא"כ אי הטעם משום מב"מ ובפרט אי אמרי' דמשו"ה ל"ב מה"ת א"כ חמב"פ שפיר הוי דשיל"מ דהא עכשיו הי' אסור ולאחה"פ יהי' מותר וא"כ שפיר הוי מב"מ לענין איסור והיתר דהא הך איסור' יהי' נותר אחה"פ ודו"ק. והנה בחידושי הרי"ם הקשה לכאורה איך אפש"ל דחמב"פ הוי דשיל"מ משום שיהי' מותר לאחה"פ הא באמת הי' אסור להשהותו דעבר על ב"י ורק הואיל ונתבטל מותר לשהותו עי' במג"א סי' תמ"ב ס"ק א' וא"כ ב"כ וב"כ צריכין לביטול. אמנם הך קושי' לא קשה רק אי אמרי' הטעם בדשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' שפיר קשה מאי נ"מ לאסור באכילה ויצטרך עי"כ לשהותו לאחה"פ וא"כ נמי אינו מותר לשהותו רק מכח שנתבטל ואמאי לא נימא דמותר לאכילה ולא יצטרך לשהותו אמנם אי אמרי' הטעם דשיל"מ הי' משום דיהי' לו היתר מקרי מב"מ לא קשה קושי' הנ"ל דמ"מ צריכין לביטול לענין שיהי' מותר לשהותו דהא מ"מ לא יוכל להתבטל לענין אכילה דהוי מב"מ וא"כ ממילא בטל לענין בל יראה דהא אי יהי' אסור לשהותו יהי' מותר באכילה דלא יהי' דשיל"מ וכל שמותר באכילה ל"ש ב"י כמ"ש המג"א שם וא"כ שפיר מותר לשהותו ובאכילה אסור דהא לא יוכל להתבטל דהוי מב"מ משא"כ אי אמרי' הטעם דשיל"מ משום שעד שתאכלנו באיסור כו' יקשה כנ"ל דהא סוף סוף צריכין לביטול משום איסור ב"י היוצא לנו מכל זה היפוך מ"ש לעיל בשם האחרונים דחמב"פ לא הוי דשיל"מ רק להטעם משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' וכאן הראיתי לדעת דאפ"ב מסתבר' דע"כ לא מקרי חמב"פ דשיל"מ רק אי הטעם משום מב"מ וא"כ ל"ק הא סוף סוף יצטרך להביטול לענין שלא לעבור על ב"י דמ"מ לענין אכילה לא יוכל להתבטל דהוי מב"מ ולענין ב"י ע"כ בטל כמ"ש וגם לא קשה הא לא יהי' לו היתר רק ע"י תערובות דמ"מ כל שסופו להיות ניתר הו"ל עכשיו דשיל"מ ובפרט דהחמץ מצד עצמותו הוי דשיל"מ כיון דמה"ת נעשה היתר אפי' בעינו בלא תערובות ורק משום קנסא אסור א"כ לדינ' הו"ל מב"מ בעצם שוי לענין איסור והיתר ושפיר אמרי' דהו"ל דשיל"מ משום מב"מ ורק בחמץ גזרו א"מ אטו מינו כמ"ש לעיל ודו"ק:
י ומעתה י"ל דר"י ורבא כל חד לשיטתו אזל' דהנה הפנ"י למס' ביצה ל"ח ע"ב הקשה מ"ט אמרי' באמת חומרא דדשיל"מ הי' רק במינו עי' מס' נדרים נ"ח ע"א הא לדידן באמת תערובות א"מ חמור ממינו דמינו חד בתרי בטל ומבשא"מ צריך מה"ת סי' למ"ד טעכ"ע דאוריי' וא"כ אמאי החמירו בדשיל"מ טפי לענין מינו מא"מ ותירץ דבא"מ כל שלא נרגש הטעם הוי האיסור לגמרי כמאן דליתא ואין לו מציאות כלל והלכך ל"ש להחמיר בדשיל"מ כיון דהוי כמו שאינו בעולם. אמנם הך תירוצא לא יתכן רק אי ס"ל דמב"מ וא"מ מקרי אי שוה בטעמא או לא והיינו כאביי דס"ל מס' ע"א סוף ע"א דאזלי' בהר טעמא משא"כ לרבא דס"ל דאזלי' בתר שמא א"כ ל"ש תירוצו של הפנ"י לומר דבא"מ כיון שאין הטעם נרגש הוי כמו שאינו בעולם דהי' אינו שוה בשמ' אע"ג דשוה בטעמא נמי מקרי א"מ ובכה"ג ל"ש לומר שנתבטל ממציאותו ע"י שאינו נרגש הטעם דהא טעמו שוה ולא נתבטל. וא"כ ע"כ צ"ל למאן דס"ל דאזלי' בתר שמא דמשו"ה החמירו בדשיל"מ רק במינו ולא בא"מ דהטעם הי' משום מב"מ וא"כ ל"ש כלל דשיל"מ בא"מ ולא קשה קושי' הפנ"י. וא"כ א"ש דר"י נוכל לומר דלא ס"ל כרבא בהא דאזלי' בתר שמא וא"כ הטעם בדשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' וא"כ שפיר ס"ל דחמב"פ לא מקרי דשיל"מ או כמ"ש הלח"מ דסוף סוף לא יהי' מותר רק עי"ת או כמ"ש בחי' הרי"ם דהא מ"מ צריכין לביטול משום איסור ב"י משא"כ לרבא לשיטתו דס"ל דאזלי' בתר שמא וא"כ ל"ל הטעם בדשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' דיקשה קושי' הפנ"י הנ"ל וע"כ הטעם משום מב"מ וא"כ חמב"פ אע"ג דאינו מותר רק עי"ת וצריכי' לביטול משום ב"י מ"מ לא יוכל להתבטל מצד עצמותו דהא הוי מב"מ ורק בחמץ החמירו עוד דאפי' בא"מ נמי אינו בטל אטו מינו כרב ודו"ק:
יא ועפ"י מ"ש להוכיח היפוך מדעת האחרונים הנ"ל שהבאתי באות ז' שכתבו דחמב"פ לא מקרי דשיל"מ רק להטעם שעד שתאכלנו באיסור וכו' והרחבנו הביאור בס"ד דאדרבא דרק להטעם משום מב"מ הוי חמב"פ דשיל"מ יהי' מדוייק הלשון דקאמר רבא הלכה וכו' במשהו כרב דהנה לכאורה יש לעיין על הטעם שכתבו בדשיל"מ משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' והי' איזה איסור יש כאן כיון שכבר נתבטל והתורה התירה אותו ולא נתחכמו חז"ל על דעת התורה שלא להתיר אותו ע"י ביטול. אמנם א"ש לפי מאי דמשמע מדברי רש"י חולין צ"ח ע"ב ד"ה דמדאוריי' דכל ענין ביטול איסור בהיתר ילפי' מאחרי רבים להטות רק כשנו"ט בעי' דלבטל גם הטעם וכל שניכר אינו בטל כך כתבו רוב הראשונים מ"מ עיקר ענין ביטול הי' רק משום גזה"כ דאחרי רבים מתורת רוב וכבר נודע מ"ש הש"מ במס' ב"מ בסוגי' דת"כ דכל ענין רוב הי' רק מתורת ספק שהתירה התורה הך ספיקא ועשאו כוודאי והלכך שפיר יכולין להחמיר בדשיל"מ דלא ניזול בתר רובא (ודומה למה דאמרי' כל היכא דאיכא לברורי לא מהני רוב) וממילא לא מהני הביטול. אמנם ה"ד אי אמרי' דרובא סי' רק בתורת ספק משא"כ אי אמרי' דהרוב הי' בתורת וודאי א"כ ל"ש סברתינו ול"ל דמשו"ה גזרו בדבר שיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור וכו' דהא ליכא כאן איסור' כלל וע"כ צ"ל משום מב"מ והנה כבר הבאתי כמ"פ מ"ש הפלתי סי' ס"ג דרב ס"ל דרוב הי' בתורת וודאי וא"כ לרב ע"כ ל"ל הטעם משום עד שתאכלנו באיסור וכו' דהא ליכא כאן שום סרך וצד איסור כל שנתבטל וע"כ הטעם דבר שיל"מ משום מב"מ והנה כבר כתבנו דרק אי הטעם דשיל"מ משום מב"מ אז שייך לומר דחמב"פ הוי דשיל"מ דאי משום עד שתאכלנו באיסור ל"ש לומר דחמב"פ הוי דשיל"מ דהא סוף סוף צריכין לביטול מכח איסור דב"י דהי' אסור להשהותו לולא הביטול ולכך קאמר שפיר הלכ' חמץ בזמנו וכו' במשהו כרב כלומר דלרב ע"כ הטעם דשיל"מ הי' משום מב"מ במ"ש וא"כ חמץ בפסח נמי הו"ל דשיל"מ כנ"ל ע"ד הפלפול בס"ד (ומה שהקשו לטעמא דמב"מ דהא חוזר לאיסורו כבר כתבנו לעיל באות ח' בשם הגאון רע"א ז"ל דלא קשה) וא"ש הכל בס"ד ודו"ק:
יב והנה לפימ"ש דרבא ס"ל בטעמ' דדשיל"מ הי' משום מב"מ י"ל עוד דרך אחר בהא דאמר במשהו כרב דהנה לכאורה היה לחקור לפי מ"ש המחבר ביו"ד סי' ק"ב סעיף ד' בשם יש מי שאומר דכל היכא שהמאכל מתקלקל ל"ש דשיל"מ א"כ קשה על רבא דקאמר סתמא חמץ במשהו ולא חילק בין שהמאכל מתקלקל או לא. אמנם כן י"ל דע"כ ל"א דל"ש דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל רק אי אמרי' דהטעם בדשיל"מ הי' משום שער שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ומשו"ה ביון שמאכל יתקלקל דלא יוכל לאכלו אח"כ ל"ש דשיל"מ אמנם אי הטעם משום מב"מ א"כ מה בכך שהמאכל יתקלקל מ"מ אינו בטל דהא עכשיו הי' בכלל מב"מ על שם שסופו להיות נותר והוי לענין איסור והיתר ג"כ מב"מ. והנה פשיטא דלרב דהטעם משים דכל איסורין שבתורה במינו במשהו אין שום סברא לחלק בין שיתקלקל המאכל או לא וא"כ ה"ה לרבא אע"ג דלא ס"ל בכל איסורין שבתורה במינו במשהו. ורק משום דחמץ הוי דשיל"מ מ"מ כיון דהטעם בדשיל"מ הי' נמי משום מינו אין נ"מ במה שהמאכל יתקלקל כמ"ש וא"כ כיון דלרבא אע"ג דלא ס"ל כרב דבל איסורי' שבתורה במינו במשהו מ"מ גבי חמץ הטעם משום מב"מ והיינו כמ"ש כיון דהוי דשיל"מ ל"ב והטעם לרב' משום מב"מ כמו לרב רק דלרבא לא מקרי מב"מ בעלמא כיון שזהו אסור וזהו מותר כמ"ש הר"נ בנדרים נ"ב ע"א רק היכא שיל"מ אז הוי מב"מ וממילא אתי שפיר הלשון במשהו כרב כלומר כמו דלרב אסור משום מב"מ ה"נ לרבא אסור משום כיון דהוי דשיל"מ מודה דחשיב מב"מ ורק דגזרו בחמץ א"מ אטו מינו כמו לרב ודו"ק:
יג בגמ' ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כרש"י. דעת רש"י דלאחר הפסח אפי' בנו"ט נמי מותר וכן כתב הר"נ דאפי' ליכא רק רוב היתר נמי מותר ולכאורה משמע הכי דהא לר' יוחנן דאמר נמי דלאחר זמנו מותר חייבו אפי' בנו"ט דפחות מכדי נתינת טעם אפי' בזמנו מותר א"כ ה"נ לרבא דאמר שלב"ז מותר היינו נמי אפי' בנו"ט. אמנם הטור סי' הע"ז וכן המחבר כתבו דלאח"ז נמי בעי ס' והקשה המג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ד א"כ מאי פריך הגמ' ותא ר"ש קנסי' קניס וכי ס"ד שיהי' חמור משאר איסורין דנמי בטל בס' ועוד דהיכא דאיכא ס' אפי' לר"י נמי מותר לאחר זמנו ועי' פנ"י שכתב דס"ד דגמ' היה כיון דמשו' קנסא אסור לאחה"פ א"כ שפיר י"ל דבמשהו נמי קנסו וזה שחידש הגמ' ע"י תערובות לא קנסו דבמשהו לא קנסו אבל בכדי נתינת טעם שייך קנסא. ויש להסביר דבשלמא במשהו ל"ש קנסא דכיון דליכא כדי נתינת טעם הוי לגמרי כמאן דליתא ול"ש בי' קנסא משא"כ היכא דיש בו כדי נתינת טעם הוי החמץ כאילו עדיין בעין דהא לא נתבטל וממילא שייך קנסא. וא"כ י"ל דסברת רש"י והטור תלי' בזה דאי אמרי' דכל שיש ס' הוי כאילו נתבטל לגמרי ולית' כלל בעולם כמה שהבאתי לעיל אות י' בשם הפנ"י במס' ביצה א"כ שפיר יש סבר' לחלק דדווקא כשיש ס' דהוי כאילו נתבטל מציאות האיסור לגמרי לא קנסו משא"כ כשנתערב בפחות מס' דהוי מציאות האיסור קיים עדיין שפיר קנסו וזהו סברת הטור אמנם דעת רש"י תי' דאפי' בביטול ס' נמי ל"א דהאיסור הי' כאילו נאבד ממציאותו וליכא כלל רק דהי' גזה"כ דבס' בטל דילפי' מזרוע בשלה עי' מס' חולין צ"ח ע"א (ויש פנים לזה דהרי דעת רש"י שם דאפי' היכא דליכא טעמא נמי בעי ס' ואי הו"א דכל שאינו נו"ט הוי כליתא לגמרי לא הי' צריך ס' היכא דליכא טעמא) וא"כ כיון דמ"מ הוי האיסור עדיין כישנו בעולם א"כ קשה למה לא קנסו אפי' היכא דאיכא ס' וע"כ דמעיקרא הי' הגזירה רק כשהי' בעינ' ממש ולא כשנתערב א"כ ממילא אין חילוק בין תערובות רוב או בס' אמנם לשיטת הטור צ"ל דס"ל דכל שיש ס' הוי כליתא האיסור בעולם כלל א"כ שפיר י"ל דכל שישנו האיסור עדיין בעולם שפיר שייך קנסא רק היכא שנתבטל בס' דהוי כאילו אין מציאות האיסור בעולם ל"ש קנסא משא"כ בביטול ברוב דישנו להאיסור עדיין בעולם אעפ"י שנתבטל קנסו שפיר. והך סברא א"ש לשיטת הטור דס"ל ביו"ד סי' צ"ה דטעכ"ע דאורי' א"כ כל עיקר ביטול האיסור תלי' שנתינת טעם וכל שנפסק הטעם הוי האיסור כמאן דליתא לגמרי וא"כ שפיר יש חילוק בין שיש ס' דל"ש קנס' ובין היכא דליכא רק רוב דלא נתבטל ממציאותו שפיר קנסו. ואע"ג דלכאורה הך סברא דנתבטל האיסור ל"ש רק במבשא"מ ולא במב"מ מ"מ כיון דלדידן חמיר תערובות א"מ ממינו לא ראו חכמים להחמיר יותר במינו ולקנוס אפי' היכא דאיכא ס' אע"ג דבמינו לעולם לא נתבטל ממציאותו לגמרי ודו"ק היטב. ויש להרחיב הדבר בביאור יותר קצת דוודאי אי אמרי' דטעכ"ע דאוריי' א"כ הכל תלוי בנתינת טעם וכל דליכא כדי נו"ט הוי האיסור כמאן דליתא וכאילו נאבד מן העולם וא"כ שפיר שייך לחלק דבנתבטל ברוב שייך נמי קנסא דהא ישנו להאיסור עדיין בעולם ובס' כיון שאינו בעולם כלל ל"ש קנסא ובמינו נמי אע"ג דל"ש נאבד מ"מ ל"ש להחמיר טפי במינו מבא"מ דהא תערובות א"מ חמור ממינו לדידן דס"ל טעכ"ע דאורי' וזהו א"ש לשיטת הטור דס"ל הכי. אמנם לשיטת רש"י דטעכ"ע לאו דאורי' א"כ ל"א דבס' הוי כנאבד האיסור לגמרי דהא הביטול הי' משום עצמות האיסור ולא משום טעמו ועצמות האיסור ל"ש לומר דהוי כאילו נאבד מן העולם. וא"כ ע"כ ל"ש לומר דכל שישנו האיסור עדיין במציאות דשייך נמי קנסא דא"כ אפי' בתערובות ס' נמי היה ראוי לקנוס דהא יש למציאות האיסור בעולם עכ"פ (כס"ד דגמרא באמת דבמשהו נמי הי' ראוי לקנוס כפי מה שפי' הפנ"י לשיטת הטור) ואין שום סברא לחלק בין תערובות ס' לתערובות רוב וע"כ צ"ל דכל שאין האיסור בעינ' בפ"ע לא קנסו א"ב ממילא אין חילוק בין כשנתערב בס' או בפחות דשכיון דאיכא רוב' היתר לא קנסו:
והדברים נכונים בסבר' לשיטת רש"י ושיטת הטור כל חד לשיטתי' ועי' בטור סי' צ"ח דמשמע דבהא נמי ס"ל כשיטת התוס' חולין צ"ח ע"א ד"ה כל איסורין שבתורה דהיכא דליכא טעמא לא בעי ס' אלמא דס"ל כמ"ש דעיקר מהות הביטול תלי' בטעמא וממילא כל שנפסק הטעם הוי כמו שאינו בעולם כלל וזהו ראי' לסברתינו ודו"ק. ועי' באבן העוזר סי' תמ"ז שרוצה לחלק בין בנו"ט ובין בששים דכוונת הטור כאן הי' כשנתערב בששים אעפ"י דנרגש עוד הטעם והיינו טעם קלוש ביותר מס' מ"מ בטל כיון דאיכא ס' אמנם לפימ"ש א"צ לכל זה רק הדברים מבוארי' כפשוט' דלדעת רש"י ע"כ צ"ל דלא קנסו רק כשישנו ממש בעין ובפ"ע ולא בתערובות כמ"ש דלרש"י לעולם ל"א דהוי כנאבד לגמרי וא"כ אין חילוק בין תערובות ס' לפחות. ולדעת הטור י"ל דכל שישנו למציאות האיסור שייך קנסא רק בס' הוי כלית' בעולם כלל וא"כ שפיר יש לחלק בין תערובות ס' לפחו' מס' ודו"ק היטב ואין להאריך יותר:
שער ב
ח"ת בסוגי' דהיתר מצטרף לאיסור מס' פסחים מ"ד ומס' נזיר ל"ו: (א) בגמ' אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין המל"א חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמר' תורה משרת. הנה מבואר מדעת רש"י שם דהמל"א אמרי' אפי' היכא שאין מעורב ההיתר עם האיסור רק שאכל בבת אחת האיסור עם ההיתר אע"פ שאין בהיתר טעם מן האיסור כלל נמי אמרי' המל"א עי' בס' מנחת כהן למהר"א אפמונטיל בשער התערובות ח"א פ"ו והנה בבעהמא"ו פ"ג מס' פסחים נראה מבואר דהיתר מצטרף לאיסור הי' חומר גדול מטעכ"ע דבטעכ"ע נרגש טעם האיסור בהיתר משא"כ בהמל"א שאין נרגש שום טעם מן האיסור בהיתר וכן כתבו התוס' במס' נזיר ל"ב ע"א ד"ה טעם כעיקר מנ"ל. אמנם הרמב"ן במלחמות שם כתב להדי' דאפש"ל המל"א אע"ג דל"א טעכ"ע (דהיינו דהמל"א יש לנו סברא לאסור טפי מטעכ"ע משום שאוכל חצי זית מן האיסור ממש בעין עי' בס' מ"כ שם) ואפש"ל טעכ"ע אע"ג דל"א המל"א והיינו משום דטעכ"ע נרגש טעם האיסור בכל ההיתר. והנה לדעת הרמב"ן צריך ליישב קושי' התוס' הנ"ל במס' נזיר מאי פריך ר"ע טעכ"ע מנ"ל דלמא ל"ל טעכ"ע. אמנם ברש"י מס' פסחים מ"ד ע"ב ד"ה מפת ומיין שכתב וז"ל ואי נמי לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחייבו משמע דלר"ע אמרי' שניהם דהיינו אפי' בכה"ג שאין האיסור בעין וגם לא נרגש טעם האיסור בכולו דאז צריכין לשניהם דהיינו לומר טעכ"ע וגם המל"א נמי אמרי' לר"מ. והנה הא דצריכין לדרשת דמשרת להיתר מל"א ע"כ לענין מלקות נמי שיהא חייב כאילו אכל שיעור שלם מן האיסור גריד' דלאיסור' בעלמא לא צריכין לדרשה דקרא דבלא"ה קיי"ל ח"ש אסור מה"ת וא"כ לא צריכין לצירוף ההיתר וכן כתב הר"ש מס' טבול יום פ"ב ע"ש:
ב והנה בהמל"א היכא שהם מעורבי' ל"ש דווקא כשהאיסור הי' רוב או שוה בשוה משא"כ היכא שההיתר הי' רוב ל"ש לומר המל"א כשנתערב דהא נתבטל ברוב היתר. וכן אית' להדי' הגירס' במס' נזיר בשלמא לדידי דאמינ' משום המל"א כגון דנפישי חולין אלמא היכא דההיתר הי' רוב ל"א המל"א. אמנם היכא דהאיסור הי' נותן טעם בהיתר משמע שם ברש"י ד"ה בשלמא לדידי דאפי' אם ההיתר הי' רוב נמי שייך לומר המל"א וז"ל רש"י שם והא דפרכי' לעיל ממקפה וממדוכ' אע"ג דנפישי חולין תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הי' דעבודי חשיב להו ולא בטלי והוי כמאן דנפישי עכ"ל רש"י ע"ש הרי להדי' דהיכא שנרגש טעם האיסור אמרי' המל"א אפי' ברוב היתר אמנם ה"ד אי אמרי' טעכ"ע דאוריי'. והא דצריכה להמל"א היינו משום דמכח טעכ"ע לא הוי לקי רק היכא שאכל כזית מן האיסור לחודא כע"ש תוס' במס' נזיר ד"ה וכזית בכא"פ ע"ש וכי אמרי' היתר מצטרף לאיסור לקי בזית גריד' דההיתר משלי' לשיעור האיסור לחייבו. והנה א"כ לשיטת הר"ת שהובא בב"י ביו"ד סי' צ"ח דכל שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ולקי אפי' בכזית אחד עי' בפר"ח לאו"ח סי' תמ"ב א"כ כל היכא דאיכא טעם האיסור בהיתר א"צ כלל להמל"א רק משום טעכ"ע גריד' נמי לקי ועי' בפנ"י מס' פסחים בגמ' דפריך אביי מאי לאו משום דהמל"א והקשה אע"ג דאביי גופה ס"ל פ' כל הבשר דטעמו ולא ממשו דאוריי' מ"מ לא לקי ע"ש ואשתמיטתי' לפי שעה להגאון הנ"ל שהי' קושי' התוס' במס' נזיר ד"ה וכזבכא"פ שהקשו כן בשם רשב"ם ושם תירצו דבטעכ"ע לא לקי רק כשאכל כזית מן הטעם בב"א ע"ש וא"כ שפיר ס"ד דהא דאמרינן גבי מקפ' הואיל וזר לוקה עליו בכזית הי' משום המל"א ודו"ק. אמנם לשיטת ר"ת דס"ל דבטעם לחוד' נמי לוקה אפי' על כזית אחד א"כ לא יתכנו כל הני תירוצים מאי ס"ד דאביי גבי מקפ' משום המל"א הא בטעכ"ע נמי לוקה אפי' בכזית אחד לכך צ"ל לפר"ת דס"ל במס' נזיר בתוס' ד"ה אמר רבב"ח דמיירי שהשום ושמן מפוזרי' על פני המקפה וניכרי' וא"כ אפש"ל דמיירי אע"ג שלא נתן טעם עדיין בהמקפ' וא"כ ליכא לחיוביה מכח טעכ"ע רק משום המל"א וא"ש ודו"ק. וא"כ לשיטת ר"ת ל"ש כלל ענינא דהמל"א היכא שהי' מעורב ונתן טעם בהיתר דבזה לכ"ע חייב משום טעם כעיקר ול"ש להמל"א רק היכא שהאיסור ניכר ולא נתן טעם דאם הי' מעורב ולא נתן טעם פשיט' דבטל ול"ש לומר המל"א תולה היכא שאין כאן רוב מן ההיתר דל"ש ביטול וא"כ לפר"ת א"ש המל"א רק באחד משני דרכי' או היכא שאינו מעורב כלל ואכל מכל אחד חצי זית או אפי' היכא שהי' מעורב שוה בשוה או שהרוב איסור ולא נרגש הטעם כגון מב"מ דל"ש טעכ"ע והמל"א שייך כיון שלא נתבטל שאין כאן רוב מן ההיתר ודו"ק ועי' בפרמ"ג לאו"ח בפתיח' כולל' להלכ' פסח בחלק השני פרק א' אות י"ח:
ג והנה במס' פסחים ובמס' נזיר פריך אביי וכבאכ"פ דאוריי' אמ"ל א"ה מ"ט פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי. והנה לכאורה קשה לאביי נמי דס"ל משום המל"א אמאי פליגי רבנן על ר"א בכותח הבבלי ובתוס' מס' נזיר ד"ה א"ה הרגישו בזה וכתבו וז"ל ולדידי' וודאי ניחא דההוא מקפה משמע לי' משום המל"א והיינו לר"א דדריש כל אבל לרבנן דלא דרשי כל פשיטא דפליגי עלי' ע"ש וא"כ משמע דאפי' לאביי בס"ד דס"ל דאמרי' בכ"מ המל"א ה"ד אליבא דר"א אבל לרבנן דלא דרשי כל אביי נמי מודה דל"ל המל"א והך דמקפ' נמי רק כר"א אתי'. ונ"ל לתרץ התוס' באופן אחר דהנה לכאור' נחזי אנן מ"ט נימא דבאכילת היתר יתחייב מלקות ואע"ג דיליף לי' מקרא מ"מ טעמא בעי. והנה זה רבות בשנים אשר אמרתי דהנה כיון דבח"ש איכא איסור' עכ"פ מה"ת רק דאינו לוקה משום דפחות מכזית לא הוי אכילה וא"כ כל שאכל כזית בין הכל אע"ג שרק בצירוף ההיתר יש כזית מ"מ אכילה מקרי ולקי שפיר ואחר זמן רב ראיתי להגאון בחידושי הרי"ם למס' פסחים בסוגי' שכתב ג"כ הך סברא והנאני. והנה אפש"ל דע"כ ל"ש לומר המל"א רק באיסור חפצא כיון דיש שם איסור עכ"פ על החפץ שפיר שייך לומר המל"א כמ"ש משא"כ אי הו"א דכל איסורין שבתורה הוי איסור גברא ולא איסור חפצא עי' ריטב"א מס' שבועות כ' ע"ב ד"ה מ"ט והנה לגבי האדם האוכל לא הוי אכילה רק בכזית וא"כ ל"ש לומר המל"א כיון דל"ש לדון שם איסור על החפץ רק שהאדם מצווה שלא לאכלה וא"כ כל שאין כאן כזית מן האיסור גריד' לא באה הצווי ול"ש המל"א ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"ג שכתב דנזיר הוי איסור חפצא ושפיר שייך לומר המל"א ע"ש והנה לכאורה י"ל דפלוגת' דר"י ור"ל במס' יומא אי ח"ש אסור מה"ת או מותר תלי' בהא דר"י ס"ל דכל איסורי' שבתורה הוי איסור חפצא ולכך ח"ש נמי אסור דאיסור' רמי' על כל חלק מן החפץ רק דהלל"מ אתי' לפוטרו ממלקות בח"ש ור"ל ס"ל דכל איסורין הוי איסור גברא ולכך ליכא איסור' בח"ש כיון דסתם אכילה בכזית ועי' במל"מ פ"א מהלכות חמץ הלכה ז' ע"ש והא דגבי יוה"כ נמי אמרי' ח"ש אסור מה"ת אע"ג דיוה"כ וודאי הי' איסור גברא יבואר במקום אחר בס"ד ועי' בס' אמרי בינה להגאון ר' מאיר א"ש ז"ל במס' יומא בסוגי' דח"ש ובחידושי אמ"ו בנו הגאון ז"ל שם. והנה לפי"ז י"ל אי נימא דחמץ הוי נמי איסור גברא ולא איסור חפצא ל"ש גבי חמץ המל"א. והי' בזה מקום ליישב מה שהקשה בשו"ת מהרלב"ח סי' י"ז על הר"מ פ"א מהל' חמץ שכתב דהאוכל כ"ש מן החמץ אסור שנאמר ולא יאכל ולמ"ל קרא הא בלא"ה קיי"ל בכ"מ ח"ש אסור מה"ת ולפימ"ש א"ש דה"א דחמץ כיון דהי' איסור גברא ולגבי האוכל אמרי' אין אכילה פחות מכזית ל"א ח"ש אסור מה"ח דלא דמי לחלב ודם דשם הוי איסור חפצא משא"כ חמץ שיש לו היתר לאחר הפסח ל"ש לומר דהוי איסור חפצא וא"כ אינו אסור ח"ש לכך שפיר כתב הר"מ כיון שמ"מ כתבה התורה גבי חמץ לשון לא יאכל דמשמע שתלה האיסור בהדבר הנאכל ושפיר הוי לענין זה כמו איסור חפצא ולכך אסור גבי חמץ נמי ח"ש וע"ש בשו"ת מהרלב"ח שכתב ג"כ כה"ג לענין דרשא דלא יאכל ודו"ק. אמנם ע"כ אפש"ל דחמב"פ לא הוי איסור חפצ' רק איסור גברא ה"ד אי אמרי' דחמץ שעבר עה"פ מותר מה"ת שפיר נוכל לומר דלא הוי איסור חפצא שהרי החמץ עצמו כיתר לאחר מיכן ולכך לא הוי רק איסור גברא דהיינו שהתורה הטילה איסור על האדם שלא לאכול מן החמץ כל ז' ימי הפסח משא"כ אי ס"ל כר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור שפיר נוכל לומר דהוי איסור חפצא דמכיון שהגיע הפסח נשאר באיסורו לעולם וא"כ א"ש דהכי קאמר אביי בשלמ' לדידי דס"ל גבי מקפה אסור משום המל"א א"ש דגבי כותח בהא פליגי ר"א ורבנן דר"א ס"ל כר"י דחמץ שעעה"פ אסור וא"כ הוי איסור חפצא ולכך שייך בי' לומר המל"א ורבנן ס"ל כר"ש דחמץ שעבר עה"פ מותר מה"ת ולא הוי רק איסור גברא כמ"ש ול"ש בי' המל"א ולכך אינו עובר על עירובי משא"כ אי הטעם משום כזית בכא"פ א"כ אין חילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא ואמאי פליגי רבנן ודו"ק:
ד בגמ' פריך לר"ע דס"ל משרת להמל"א אמאי לא ילפי' בכל התורה כולה מנזיר להמל"א ומשני משום דהוי חטאת ונזיר ב' כתובים הבכ"א ואין מלמדי' דבחטאת כמי אמרי' המל"א במס' זבחים צ"ז ע"ב וראיתי בחידושי מהר"ם כרבי בסוף הספר בחי' לסוגי' דמשרת שהקשה קושי' עצומה מאי קאמר דהוי ב' כתובי' דלכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מינה הא שם במס' זבחים פריך וניתי עשה דאכילת קדשים ונדחי ל"ת דקדשי' פסולי' ומשני רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ורב אשי משני יקדש עשה הי' ואין עשה דוחה ל"ת ומשה וא"כ אצטריך קרא בקדשי' דאי מנזיר הו"א דעשה דוחה ל"ת כקושית הגמ' שם ולכך אצטריך יקדש דלהוי עשה ול"ת וא"כ מאי משני רב אשי כאן דהוי ב' כתובים. ונלע"ד דהנה בס' ברוך טעם בשער התערובות פ"ט הקשה מאי פריך וניתי עשה ונדחה ל"ת לפימ"ש התוס' מס' עירובין ק' ע"א ד"ה מתן ד' דכל היכא שהעשה בא ע"י פשיעתו כמו התם שנתערב מתן ד' במתן אחת ל"א עדל"ת וא"כ ה"נ העשה בא ע"י פשיע' שנבלעו קדשי' פסולי' לחוץ קדשי' כשרי' וקושי' זו גם קושי' הנ"ל הובא ג"כ בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים ע"ש. ונראה דע"כ ל"א דעשה ע"י פשיע' אינו דוחה ל"ת ה"ד לסוגי' מס' יבמות דאמרי' דכל עדל"ת ל"ת חמי' מעשה וע"כ דהא דעדל"ת הי' רק מגזה"כ דכלאי' בציצית ולכך בעי' דווקא כי התם שהעשה אינו ע"י פשיעה. אמנם אי אמרי' דהא דעשה דוחה הי' משום עדיפות העשה על הל"ת מה בכך שהעשה בא ע"י פשיעה מ"מ עכשיו שיש לפנינו עשה ול"ת הרי מעלת העשה עדיפא מל"ת וצריך לקיים העשה ולדחות הל"ת וכן כתוב שם בס' ברוך טעם לענין היכא שהל"ת קילא בח"ש דבכל גוונא בדחי' אפי' תעשה ע"י פשיעה ואני אומר דבכל גוונא ל"ת אי אמרי' דעשה עדיפ' מנה אין חילוק בין העשה ע"י פשיעה או לא והנה בריש מס' יבמות ז' ע"א אמרי' דכיון דל"ת חמי' מעשה ואפ"ה דחי עשה לל"ת לכך דחי אפי' ל"ת שיש בה כרת דמ"ל חומר' זוט' ע"ל חומרא רבה וא"כ לרבא שם במס' יבמות ח' ע"א דאמר ערוה גופה ל"צ קרא דאין עשת דוחה ל"ת שיש בה כרת ע"ב ס"ל דהא דעשה דחי לל"ת הי' משום דעשה עדיפא ולכך לל"ת שיש בה כרת דחמורה אין העשה עדיפה מכה ולא דחי וזה ברור להמעין בסוגי' שם להוכיח דרבא ס"ל דעשה עדיפ' מל"ת ודו"ק, והנה במס' זבחים שם שקיל וטרי רבא ורב אשי והנה לרבא לשיטתו דעשה עדיפ' מל"ת א"כ עשה ע"י פשיע' נמי דוחה ל"ת וא"כ פריך הגמ' שפיר וניתי עשה ונדחה ל"ת ורב אשי נמי משני אליבא דרבא ולפום הך סברא דאפי' עשה ע"י פשיעה נמי דוחה ל"ת כיון דעשה עדיפ' אמנם הכא בסוגיא קיימינן אליבא דר"ע ור"ע ס"ל מס' שבת ק"ל ע"א ומס' פסחים סו' ע"א דכל שדוחה את השבת כגון פסח ומיל' אינו דוחה רק היכא שא"א לעשות מע"ש אבל היכא שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה אע"ג שלא עשאה מע"ש והנה פסח ומיל' דדח' שבת הי' נמי בגזר עדל"ת עי' ריש מס' יבמות וע"כ ס"ל דל"ת חמור ולכך אינו נדחי' רק מה שא"א בענין אחר דגילתה התורה להדי' דאי עשה עדיפא הי' לו לדחות אע"ג שהי' אפשר לעשות' מע"ש מ"מ כל שלא עשאה הרי עכשיו עומדי' לפנינו והי' לו לדחות (ובמקום אחר הארכנו בזה בענין דכ"מ שאתה מוצא עול"ת דצריך לקיים את שניהם) מ"מ מוכח דר"ע ס"ל ל"ת חמי' וא"כ הדק"ל מאי פריך הגמ' מס' זבחים וניתי עשה ולדח' ל"ה דהא הוי עשה ע"י פשיעה ואינו דוחה וא"כ ל"צ לתירוצא דרב אשי שם דהוי עול"ת ושפיר משני לר"מ דהוי ב"כ הבכ"א וא"מ דלר"ע לא צריכין יקדש דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דבל"ת גרידא נמי לא דחי מקושי' הנ"ל דעשה שע"י פשיעה אינך דוחה אפי' לל"ת גרידא דר"ע ע"כ ס"ל דל"ת חמי' מעשה כמ"ש וא"כ אייתר לי' יקדש לב"כ הבכ"א וקאי שפיר תירוצו של רב אשי כאן בסוגי' אליבא דר"ע ודו"ק:
ה בגמ' בעי אביי למימר דאמרינן בכל איסורי' שבתורה המל"א מההוא דמקפ' דאמרי' הואיל וזר לוקה עליו בכזית ומשני דאיכא בכא"פהנה ממאי דקאמר דאיכא ולא קאמר דאכל כזית בכא"פ כבר ב' הפנ"י דאתי' שפיר לשיטת ר"ח כהן שהובא ברא"ש פג"ה דכל דאיכא בכא"פ אמרי' ההיתר נהפך לאיסור' ולקי בכזית אמנם לפי"ז יקשה מאי קאמר אח"כ הנח לכותח הבבלי דלית בי' בכא"פ כו' אי משטר קשטר בטלה דעתו והא כל שיש כזית בכא"פ חייב אפי' בכזית וקושי' זו הובא בשעה"מ פ"ח מחו"מ הלכה ו' בשם ספר בני שמואל ושם תירץ דבכותח ליכא טעמא רק קיוהא בעלמא ולכך אינו נהפך ההיתר ובשם פר"ח תירץ שם דאפי' כזית מכל התערובות אין דרכו לאכול בכא"פ אמנם הא דבעי אביי לומר דאמרינן בכל איסורי' המל"א כתבו התוס' ד"ה אלא מאי דאביי נמי לא קאמר רק לר"ע דס"ל גבי נזיר משרת המל"א וילפי' לכל התורה אבל רבנן דס"ל משרת לטעכ"ג אביי נמי מודה דל"א בשום מקום המל"א:
ו והנה לכאורה יש לעיין לפי הך סברא דאביי נמי ל"ל המל"א מכח הך סברא רק דס"ל דאי מעשרת ילפי' המל"א הול"ל בכל הת"כ ואמאי לא נימא אין מזהירי' מה"ד וראיתי בשעה"מ שתירץ דדווקא לענין טעב"ע שייך לומר אין מזהירין מה"ד ולא לקי כיון דסגי' לן הילפות' למילף לאיסור' בעלמא דאי לאו קרא לא הוי ידעי' שיהי' הטעם אסור כלל אמנם לענין המל"א דלא אצטריך הילפות' לאיסור' דבלא"ה אסור ככל ח"ש דאסור מה"ת וא"כ בכה"ג שפיר אמרי' דלוקין אפי' ממה מצינו ועי' בס' גינת וורדים בכללי אין עונשין מה"ד מיש בזה וע"כ צ"ל דסוגי' דמסקינן דמשו"ה לא אמרי' בכהת"כ המל"א משום דהוי נזיר וחטאת ב"כ הבכ"א ול"א דבלא"ה לא לקי דאין עונשין מה"ד ס"ל נמי דכיון דלאיסור' בעלמא לא אצטריך לן דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת שפיר עונשין מה"ד. אמנם לכאורה יש להקשות אמאי לא נימא דלאיסור' נמי אצטריך דמכח ח"ש לא הי' אסור רק כשהי' בעין ולא ע"י תערובות ולכך אצטריך להמל"א לאיסור' בעלמא ח"ש אפי' עי"ת אבל לא למלקות וכן כתב המהרש"א בד"ה לענין חמץ לחלק בח"ש בין שהי' בעין שעי"ה ונראה דע"כ ל"א שיש חילוק בין כשהי' בעין שעי"ת דווקא אי אמרי' דאע"ג דטעכ"ע מ"מ אין ההיתר נהפך להיות איסור משא"כ אי אמרי' דכל שנו"ט היתר נהפך להיות איסור א"כ אין סברא לחלק כלל בין שהי' בעין או עי"ת דמה בכך שנתערב מ"מ הוי עדיין כאילו האיסור בעין וכאן גבי נזיר מיירי משרת בתערובות מבשא"מ וא"כ אין חילוק בין כשהי' בעין או עי"ת. והנה הר"פ שם בתוס' דחה סברת הרבינו יקר דכיון דטעכ"ע דאורי' אינו חילוק בין שהי' בעין או עי"ת וא"כ עכ"פ אפ"ל דאי היתר נהפך לאיסו' הר' יקר נמי מודה דאין חילוק בין בעין לעי"ת רק בטעכ"ע ס"ל להר' יקר דכיון דאינו מהפך ההיתר הרי האיסור לא חשיב בעין ול"א כ"ש למכות ודו"ק:
ז ובהכי יש ליישב מה שמקשי' העולם לשיטת רבינו יקר שהובא בתוס' מס' ע"א ס"ח ע"א דלר"ש נמי אצטריך משרת להמל"א ואע"ג דס"ל כ"ש למכות ל"א כ"ש למכות רק כשהי' בעינ' ולא עי"ת והקושי' מפורסמ' הובא בכמה דוכת' באחרוני' א"כ מאי אמרי' מס' שבועות כ"א ע"ב אי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל למ"ל צירוף גבי נזיר ששרה פתו ביין והא עי"ת ר"ש כמי מודה דבעי' כזית. ולפימ"ש ניחא דע"כ לא כתבו התוס' דלר"ש נמי בעי' כזית היכא שהאיסור מעורב דווקא אי לא ס"ל היתר נהפך לאיסור כשנרגש מטעם האיסור משא"כ אי אמרי' דע"י נתינת טעם היתר נהפך להיות איסור פשיטא שאין לחלק דמה בכך שהאיסור כ"ש נתערב והא הטעם מהפך כל התערובות להיות כיו"ב וא"כ ממילא חייב בכ"ש ממנו דכך לי כשהי' בתערובות כמו כשהי' בעין והנה סוגיא דהכא דעסקי' דלר"ע משו"ה ל"א בכל התורה המל"א משום דהוי נזיר וחטאת ב"כ והדר' קושייתינו לדוכת' מ"ט לא קאמר בפשיטות דלא ילפינן מנזיר משום דאין עונשין מה"ד וע"כ כמ"ש השעה"מ משום דלאיסור' בלא"ה לא אצטריך דח"ש אסור מה"ת ושפיר ילפינן אפי' למלקות וא"כ ע"כ לא ס"ל לסוגי' דיש חילוק בין כשהי' בעין או עי"ת דאי הוי ס"ל לחלק הי' צריך קרא להמל"א אפי' לאיסור' גריד' נמי היכא שהי' עי"ת וע"כ כמ"ש דס"ל אליבא דר"ע היתר נהפך לאיסור ואין חילוק כלל בין כשהי' בעינ' או עי"ת וא"כ קאמר הגמ' במס' שבועות שפיר דאי הוי ס"ל לר"ע כר"ש כ"ש למכות לא הי' צריך צירוף דבכ"ש נמי מחייב. אמנם התוס' במס' ע"א קאי התם אליבא דר"ש דלדידי' אע"ג דטעכ"ע דאוריי' מ"מ אפשר דאין היתר נהפך להיות איסור וא"כ שפיר יש לחלק בין כשהי' בעין או עידי תערובות ודו"ק:
ח בסוגי' פריך אביי משתי קדרות ומשתי קופות ואי ס"ד כבא"פ אמאי אמרי' שאני אומר במס' נזיר גרסי' בשלמא לדידי משום המל"א הבמ"ע דנפישי חולי' ול"א המל"א והא דגבי מקפה אמרי' המל"א אע"ג דנפישי חולי' כבר כ' שם רש"י במס' נזיר דהיכא דלטעמא עבידו ונרגש הטעם שפיר אמרי' המל"א אע"ג דנפישי. אמנם בסוגי' דלא הביא הגמ' כלל מזה צריך להבין מאי ס"ד דאביי דאי הטעם משום המל"א אמאי אמרי' שאני אומר. והנה כבר כתבו האחרונים דבאמת יש כאן חזקת היתר לכל קדירה בפ"ע או לכל קופה. אמנם אי אמרי' דכזית בכא"פ דאורי' ל"ש לאוקמי' אחזקת היתר דהא אינו לא ההיתר באין לאסור רק לאיסור שנשאר במציאותו הראשון ולאיסור ליכא חזקת היתר וא"כ הוי ס"ל לאביי דבשלמא אי ל"א בכא"פ דאורייתא אע"ג דאמרי' המל"א ל"ק אמאי אמרי' שאני אומר דמוקמי ההיתר בחזקתו שלא יצטרף אל האיסור ושישאר מותר כבראשונה אמנם אי כזית בכא"פ ל"ל לאוקמי' אחזקת היתר כך העליתי מדברי גדולי האחרונים עי' בס' ברוך טעם ובחידושי הרי"ם למס' פסחים אמנם מדברי התוס' מס' יבמות פ"ב ע"א ד"ה שתי קופות משמע דל"ש לאוקמי' בחזקת היתר רק בשתי קופות ולא נפל רק סאה אחד דהשתא איכא ספיקא דלמא לא נפל כלל משא"כ היכ' שיש שתי קופות ונפלו שני סאין דע"כ בכל חדא מיניהו נפל אחד מהן לא שייך לאוקמי' בחזקת היתר כ"כ וצ"ל סברת' משום דכיון דע"כ נפל איזה מהם לתוכ' איתרע בנפילתה והוי כמו חזקה דאיתרע והכא משמע ממ"ש שם דליכא למימר כולו האי אוקמי' חולין אחזקתיהו וא"כ אי ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה אפי' בשתי קופות ושתי סאין נמי איכא חזקת היתר וא"כ א"ש דסוגי' דהכא אזיל אי ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה א"כ איכא שפיר חזקת היתר רק אי כזי' בכא"פ ל"ש כלל חזקת היתר כמ"ש ודו"ק: (ט) בגמ' ור"ע טעכ"ע מנ"ל הנה כבר כתבנו לעיל באות א' בשם התוס' מס' נזיר דקושי' הגמ' אזלא דמסתמא כ"כ דלא ידעי' קרא לטעכ"ע לא מסתבר לדרוש היתר מל"א עי' בחי' פנ"י וכל זה עולה לשיטת הבעה"מ בסוגי' דטעכ"ע מסתבר טפי והמל"א הי' חומרא יתירה אמנם לשיטת הרמב"ן במלחמות דנוכל לומר המל"א אפי' אי ל"א טעכ"ע והיינו דבהמל"א יש מן האיסור בעין משא"כ בטעם כעיקר אין מן האיסור בעין וא"כ הדק"ל מאי פריך ור"ע טעכ"ע מנ"ל דלמא באמת לא ס"ל כלל טעכ"ע. ומי' בפנ"י שכתב דמדקאמר ר"מ אפי' נזיר ששרה פתו ביין וכו' משמע דבהא מודה מיהו לת"ק דבשר' ענבים במים נמי חייב אלמא דס"ל טעכ"ע נמי וא"כ פריך שפיר מנ"ל כיון דמוקי קרא להיתר מצטרף לאיסור. והנה רש"י פירש כאן בכל הסוגי' דאי אמרי' טעכ"ע היינו לההיתר גופ' נהפך לאיסור שהרי בכל הסוגי' פירש דאתעביד לי' פת גופ' איסור ולכך כי קאמר לר"ע היתר מל"א פרש"י דאפי' לא נשרית כל הפת ביין נמי חייב משום צירוף כלומר דאותו חלק מן הפת שנשר' אין צריכין כלל להמל"א כיון דיש בו טעם יין אתעביד הי' גופ' איסור. והנה באמת צריך להבין מנ"ל דאי ילפי' מגעולי מדין לא מוכח כלל דגם ההיתר יתעביד איסור דלמא רק משום האיסור שבו ציוה להגעיל ועי' בחידושי הרי"ם ולקמן בדברינו יתבאר בס"ד:
י בגמ' יליף מבב"ח לאו טעמא בעלמא הי' ואסור ה"נ ליש ופרש"י ד"ה בב"ח בשר שנתבשל בחלב והבשר בעינ' אלא שטעם החלב נבלע בו וכבר הקשו הראשונים במס' חולין דהא בבשר יוכל להיות ממשות החלב ואדרב' טפי הו"ל למילף מחלב שאין בו אלא טעם בשר בלבד וכתב בס' מ"ה בשער התערובות פ"א פ"ו דדווקא בדבר שהי' אסיר בפ"ע שייך לחלק בין ממשו לטעמו משא"כ בב"ח ששניהם מין היתר אין שייך לומר שהאיסור הי' מחמת שנבלע בו ממשות החלב ואין האיסור רק מה שקבלו טעם זה מזה וא"כ גם הבשר אע"ג שנבלע בו ממשות החלב אין האיסור רק מחמת הטעם עי"ש. אמנם מ"מ יל"ד מ"ט נקיט רש"י דווקא מבב"ח דילפי' טעכ"ע ממה שנאסר הבשר ונראה דהנה במס' חולין ק"ח ע"ב אמרי' גבי אסרה תורה ולא חלב והנה כבר כתבו האחרונים שם דאי אמרי' היתר נהפך לאיסור א"כ ממילא גם החלב נאסר מחמת שקבל טעם מן הבשר האסור והנה בחי' הרי"ם כתב דאי לא הו"א היתר נהפך לאיסור באמת הוי מצינו לומר דרק הבשר אסור ולא החלב. והנה רש"י כאן אזיל לשיטתו שפירש דאי אמרי' טעכ"ע היינו שהיתר נהפך לאיסור אמנם ה"ד אי כבר ידעי' טעכ"ע משא"כ אי לא הוי ידעינן דאמרי' טעכ"ע הו"א דהחלב לא אסרה תורה וא"כ שפיר כתב רש"י דלר"ע ע"כ מהבשר שנאסר ילפי' טעכ"ע דל"ל מהחלב דהא כ"כ דלא ידעי' דאמרי' טעכ"ע א"כ אפש"ל דחלב באמת לא נאסר כלל ולכך נקיט רש"י דילפי' טעכ"ע ממה שאסרה התורה הבשר ודו"ק:
יא בגמ' ורבנן בב"ח חידוש הי' מאי חידושי' אילימ' דהאי לחוד' שרי וכו' כלאים כמי אלא דאי סרי לי' כול' יומא בחלבא שרי בשיל לי' בישולי' אסור והנה במס' חולין ק"ח ע"א פרש"י בדברי אביי שם דקאמר מבב"ח מ"ט לא ילפי' דחידוש הי' דהיינו דהאי לחוד' שרי ובהדדי אסור והקשו בתוס' שם דהרי הכא מסקינן דמשו"ה לא מקרי חידוש דהא כלאי' כמי ונראה ליישב פרש"י דהנה בנו"ב מד"ת ליו"ד סי' ל"ד מקשה הא החידוש הוי קולא דאי תרי לי' שרי וא"כ שפיר מכל למילף מיני' חומרא לטעכ"ע וצ"ל דהפירוש בגמ' הי' כך דוודאי החידוש הי' חומרא דכל חד לחודא שרי ובהדדי אסור מ"מ לא הוי חידוש כ"כ דתרי כלאי' נמי ע"י חיבורם נאסרו אמנם כן ה"ד אי הי' התורה אסרם בב"ח בכל אופן שיתחברו יחדיו בין ע"י כבוש בין ע"י בישול הו"א שפיר דלא אוי חידוש דהוי דומי' דכלאי' משא"כ כיון שבדרך תערובת' עצמ' חלקה התורה בין נתערבו ע"י כביש' לבישול א"כ תו לא הוי דומי' דכלאי' וא"כ ממילא הוי החידוש מה דכל חד לחוד' שרי ובהדדי והוי שפיר החידוש חומר' וממילא לא נוכל למילף נ' מעכ"ע לחומרא דשאני בב"ח שהחמיר' התורה ותו ל"ל דכלאי' נמי דהרי כלאי' בכל ענין שיתחברו נאסרו ובב"ח אינו כן וא"כ גם לפי המסקנא דהכא מיקר החידוש מה דכל חד לחוד' שרי ובהדדי אסור ולכך שפיר פרש"י מס' חולין שם דהחידוש הי' שכל חד בפ"ע שרי וכו' ועי' בנו"ב שם שכתב ג"כ כה"ג:
יב בתוס' בד"ה ורבנן ובמס' חולין ק"ח ע"א ד"ה מבב"ח הקשו התם משמע דאביי ס"ל דילפינן טעם כעיקר מבב"ח והא הכא במס' פסחים משמע דילפי' או ממשרת או מג"מ. ונראה דהנה שם במס' חולין יש לדקדק בלישנא דאביי דאמר טעמ' ולא ממשו בעלמא דאורי' דאס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרי' דחידוש הי' ואמאי לא קאמר בפשיטות דטעמו ולא ממשו דאוריי' דגמרי' מבב"ח ולמה נקיט בלשון שלילה מבב"ח מ"ט לא גמרי' וכן הקשה בחידושי הרי"ם כאן ובמס' חולין שם עי"ש. ונראה דהנה החידוש בב"ח הי' משום דתרי לי' שרי ובשיל לי' אסור. והנה מאי דאסור ע"י בישול אין דהחידוש כ"כ דבהכי אסרה התורה רק דחידוש הי' מה דמותר ע"י שריה והנה לכאורה אי אמרי' דטעכ"ע לאו דאוריי' אין זה חידוש כלל מה דשרי ע"י שריה ועי' בנו"ב מד"ק ליו"ד סי' כ"ו וצ"ל דענין שחידוש הי' דע"י שריה מותר וע"י בישול נאסר זה הוי חידוש ויש להעמיס זה בדברי רש"י ד"ה חידוש הי' וז"ל כל איסורי תימא הי' עכ"ל כלומר דבשניהם איכא טעמ' ובכבוש לא נאסר רק בבישול זה הוי חידוש ועי' בס' גינת וורדים כלל נ"ב שעמד ג"כ בזה דאי טעכ"ע לאו דאוריי' א"כ לא הוי חידוש מה דשרי אי תרי לי' דהא בכל איסורין כמי הכי הוי אי טעכ"ע ל"ד וכתב ג"כ דעיקר איסור בב"ח אינו אלא תמהון מ"ט הקפיד' התורה דווקא דרך בישול ולא דרך כביש' עי"ש. אמנם ע"כ אפש"ל דמשו"ה הוי בב"ח חידוש מדחזינן דהקפידה התורה כשנתערבו דרך בישול ולא דרך כביש' ה"ד אי כבר שמעינן טעכ"ע מקרא אחרינא א"כ איכא כאן חידוש דהרי בשניהם כלומר בין ע"י כביש' בין ע"י בישול איכא טעמא וכאן הקפיד' התורה לאסור דווקא ע"י בישול ולא ע"י כביש' א"כ הוי חידוש שפיר משא"כ אי אמרי' בכ"מ טעם לא הוי כלום א"כ בב"ח אינו חידוש כלל דהתורה הקפידה בהכי כשנתערבו ע"י בישול ולא ע"י כבישה מאי אמרת הרי ע"י כביש' נמי איכא טעמא ואפ"ה לא אסרה התור' אין זה חידוש דהרי הטעם בשום מקום אינו אסור רק דא"כ הו"ל לומר דכשנתערבו ע"י בישול אפי' בלא נתינת טעם נמי אסור דל"ל רק ע"י נתינת טעם אסר' התורה דהרי הטעם אינו מעלה ואינו מוריד בשום מקום ולמ"ל לומר דבב"ח חדשה התורה דנתינ' טעם יאסור כיון שמצינו כבר דאפי' בטעמ' נמי אינו אוסר כגון ע"י כבישה ודו"ק היטב. וזה שאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא כלומר הא דאמרי' בעלמא טעכ"ע או ממשרת או מג"מ הי' דאוריי' דליכא למימר דהי' רק מדרבנן דא"כ תו לא הוי בב"ח שום חידוש כמ"ש דרק בהכי הקפיד' התורה וא"כ ממילא יהי' הדין בב"ח אפי' כי ליכא נו"ט נמי כל שנתערבו ע"י בישול דאסור וא"כ אם תרצה לומר דטעכ"ע ל"ד אין שום מקום לומר רק או דבב"ח לאו חידוש הי' כמ"ש דבב"ח לא הוי חידוש רק אי אמרי' בעלמא טעכ"ע דאוריי' שפיר הוי חידוש מה שאינו נאסר ע"י כביש' רק ע"י בישול משא"כ אי טעכ"ע ל"ד ממילא אינו חידוש וא"כ שפיר איכא למילף טעכ"ע מבב"ח אם לא דנימא דבב"ח לא הקפיד' התורה כלל על נתינת טעם וא"כ כי ליכא נו"ט נמי ואמאי קתני במתני' יש בה בנו"ט וע"כ מדקתני אם יש בה בנו"ט והקפיד' התורה בב"ח נמי בנתינת טעם וא"כ הוי באמת בב"ח חידוש דע"י כביש' שרי אע"פ שיש בו טעם וא"כ ע"כ מוכח דטעכ"ע דאוריי' דאי לאו דאוריי' ממילא לא הוי בב"ח חידוש והוי מצינו למילף שפיר מבב"ח וא"כ ממנ"פ מוכח דטעכ"ע דאוריי' דאי אמרי' דבב"ח הוי חידוש א"כ ממיל' טעכ"ע דאוריי', ואי טעכ"ע ל"ד א"כ לא הוי בב"ח חידוש ושפיר ילפינן מבב"ח טעכ"ע רק אי הו"א דבב"ח אסור כי ליכא בו"ו כמי אז גם מבב"ח לא מצינו למילף דהא גבי בב"ח נמי אין הקפיד' כלל משום טעם אמנם לפי האמת דבב"ח נמי אפי' ע"י בישול רק בנתינ' טעם אסור אביי נמי מודה דהוי חידוש מה דלא נאסר ע"י כביש' נמי אע"ג דאיכא טעמא וא"כ ממילא מוכח דס"ל טעכ"ע דאוריי' דאלא"ה לא הי' שום חידוש בב"ח נמי כמ"ש. וא"כ לפי האמת אביי נמי מוד' דילפינן טעכ"ע ממשר' או מג"מ רק דקאמר דע"כ הי' דרשה גמור' דאי לא הוי ילפינן ממקום אחר טעכ"ע הדק"ל א"כ לא הוי בב"ח שום חידוש דמה חידוש הי' זה מה שנאסר ע"י בישול ולא ע"י כביש' אע"ג שיש בו טעם כיון דטעם זה אינו מעלה ואינו מוריד כלל א"כ אין זה חידוש דע"י בישול אסרה התורה ולא ע"י כביש' רק דא"כ הי' אסור ע"י בישול אפי' כי ליכא נו"ט דלאו משום נתינת טעם אסרה התורה כיון דל"א טעכ"ע אמנם כיון דחזינן ממתני' דס"ל דבב"ח נמי ע"י נו"ט דווקא אסור וא"כ ממילא שפיר הוי בב"ח חידוש מ"ט אינו אסור ע"י כבישה וע"כ צ"ל דס"ל לתנא דמתני' דבכ"מ אמרי' טעכ"ע דאוריי' ושפיר הוי בב"ח חידוש מ"ט אינו אסור ע"י כבישה משא"כ אי הו"א טעכ"ע ל"ד לא הוי בב"ח חידוש וא"כ מבב"ח הו"ל למילף אם לא שנימא דבב"ח אפי' בלא נתינת טעם אסור וזה לא ס"ל לתנא דמתני' דהרי קתני אם יש בה בנו"ט דווקא וע"כ דבכ"מ אמרי' טעכ"ע דאוריי' וא"כ לאביי נמי אי לא הוי ילפינן טעכ"ע ממשר' או מג"מ באמת הו"א דמבב"ח לא נוכל למילף טעכ"ע דבב"ח אפי' כי ליכא בנו"ט נמי אסור רק כיון דילפינן ממשרת מוכח דבב"ח נמי רק ע"י נתינת טעם אסור ואביי הוכיח שפיר מתנא דמתני' דע"כ ס"ל טעכ"ע דאורי' או ממשרת או מג"ע דאי טעכ"ע ל"ד הול"ל או דבב"ח לאו חידוש הי' או דאסור אפי' בלא נו"ט נמי ומדקתני דווקא כי נו"ט ע"כ דס"ל בב"ח חידוש וא"כ מוכח דבעלמא טעכ"ע דאוריי' דאי בעלמ' טעכ"ע ל"ד לא הוי בב"ח שום חידוש והוי לאסור אפי' כי ליכא נו"ט נמי וא"כ לאביי במי עיקר ילפותי' או ממשר' או מג"מ וא"כ ל"ק קושי' התוס' ומדוייק לישנ' דאביי במס' חולין וא"ש הכל בס"ד ודו"ק היטב כי תי' עמוק בס"ד:
יג ומה שהשיב לו רבא דרך בישול אסרה תורה הכי קאמר לי' דבב"ח באמת אין הענין כלל משום טעם ולא שייך למילף משם טעכ"ע והא דדרך כבישה מותר ודרך בישול דווקא אסור היינו משום דס"ל כרב אשי דבב"ח אסור באכילה מלא תאכל כ"ת וא"כ דרך כביש' דלא נעשה תועבה ממילא מותר (דל"ל דזה גופה יהי' חידוש מה שמותר לכבוש ולבשל אסור דזה וודאי אינו חידוש דהתורה אסרה איסור בישול ולא כבישה וכבר כתבו זה האחרוני') מ"מ אינו ענין כלל למילף נתינ' טעם מבב"ח כיון דענין איסור אכילה בב"ח הי' משום ל"ת כל תועבה והא דאעפ"כ בעי' נו"ט דווקא היינו משום דלא נעשה איסור רק כשנתבשלו ובכה"ג אי אפשר שלא יתן טעם כמ"ש שם רש"י ד"ה א"ל רבא ואין לך כגון זו שלא יתן טעם מ"מ אין ענין טעם בב"ח כלל לשאר איסורי' דהתם עיקר האיסור משום שנעשה תועבה והיינו ע"י בישול דווקא. ועי' בחי' הרי"ם שכ' ג"כ זה הדרך בדברי דבא במס' חולין ע"ש ודו"ק. שוב ראיתי שגם בחי' הפנ"י כתב דעיקר ילפות' לאביי בעי טעכ"ע הי' ממשרת או מג"מ ועלה בידינו בס"ד לבאר ביותר ביאור ודו"ק:
יד בגמ' אלא ילפינן מג"מ והקשה בס' צל"ח דהא מג"מ ליכא אלא משה לשיטת הר"י אורלינש במס' חולין בסוג' דד"ב ובמס' ע"א ס"ח וא"כ אצטריך משרת בנזיר לטעכ"ע ללקות ומנ"ל היתר מצטרף לאיסור ותירץ דא"כ ג"מ למ"ל והא ליכא למימר דאשמעי' סדר הכשר הכלי דהא מסברא נמי נדע דכבכ"פ ע"ש. אמנם לכאורה יש להקשות דהא אפי' דמוכח מג"מ טעכ"ע מ"מ היתר נהפך לאיסור לא אשמעי' דהא אפשר משו"ה צותה התורה להגעיל משום האיסור גופא וכן כתב בהי' הרי"ם דמג"מ לא שמעי' היתר נהפך לאיסור וא"כ אצטריך משר' להיתר נהפל"א בנזיר ואכתי מנ"ל המל"א הגם די"ל דאי אמרי' היתר כל"א ה"ה המל"א דע"כ ל"א דטעכ"ע מסתבר טפי מהעל"א רק לענין שהטעם יהי' אסור בפ"ע משא"כ אי אמרי' דהטעם אוסר כ"כ עד שההיתר נל"א תו אמרי' דה"ה המל"א ושקולים הם ויבאו שניהם. אמנם מכל הסוגי' דשמעתי' נראה דלר"ע שמעי' היתר נהפך לאיסור כמי מג"מ וכן משמע דמעיקרא שקול וטרי לילף מבב"ח ופשיטא דאי ילפינן טעכ"ע מבב"ח דוודאי אמרי' הנל"א דבב"ח כולו חדא איסור' וא"כ משמע דה"ה כי ילפי' מג"מ נמי ע"כ דהבל"א וי"ל דס"ל לר"ע דאי לא הוי אסור בג"מ רק משום הבליע' האסור' א"כ קשה למה צותה התורה להגעיל דהא מסתמ' ברוב בישולי' לא יהי' כזית בכא"פ דהיינו שהבליעה תהי' בשיעור גדול כ"כ עד שתהי' כבכא"פ וכן כתב הפנ"י דסתם בישול הי' רק בנו"ט ולא בכזית בכא"פ דמהכא מוכח דבב"ח אסור אפי' ליכא כזית בכא"פ ע"ש וא"כ למה הוצרכו הגעלה ול"ל דעכ"פ יהי' ח"ש ואסור מה"ת ולכך צריכין הגעלה הא אי ל"א הבל"א יש לחלק דח"ש אינו אסור מה"ת רק כשהי' בעין ולא עי"ת עי' בצל"ח בסוף הסוגי' וע"כ דאמרינן אי יתן טעם יהי' גם ההיתר כל"א וממילא שמעי' מג"מ נמי הנל"א. ובזה מתורץ שפיר קושי' המהרש"א בסוגי' מאי פריך ור"ע הא ג"מ חידוש הי' דנו"ט לפגם שרי' דלמא ס"ל לר"ע כר"מ מס' ע"א ס"ז ע"ב דנוטל"פ אסור דילפי' מג"מ וא"כ לא הוי חידוש ולפימ"ש א"ש דאפי' אי ס"ל נוטל"פ אסור מ"מ לא נוכל לומר הנל"א ע"י קבלה טעם פגום דלענין שיחול שם איסור על ההיתר שהי' מעיקרא מותר זה בוודאי ל"א דהא הוי כמו בסרוח' מעיקרא דר"מ נמי מודה דשם נבלה אינו חל וה"נ אינו חל שם איסור על מה שהי' מוהר מעיקרא אם הי' נוטל"פ ולכך ע"כ צ"ל דר"ע ס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ולא הוי לפגם אמנם לר"מ שפיר ס"ל דנוטל"פ אסור מג"מ ושם לא הוצרכו הגעלה משום ההיתר שלא יתהפך לאיסור דוודאי בטעם לפגם אין ההיתר נהפך להיות איסור רק משום שלא יטעום מן האיסור גופה ולר"מ לא קשה סוף סוף לא יהי' מסתמא מן הבליע' כ"כ בבדי כזית בא"פ וא"כ למ"ל הגעלה דר"מ לשיטתו דחייש למיעוט ולפעמים יוכל להזדמן שיהי' כ"כ מן הבליע' בכזית בכא"פ ושפיר הוצרכה התורה הגעלה אבל לר"ע דמסתמא לא חייש למיעוט ע"כ לא הוצרכה התורה הגעלה בכלי מדין לולא דאמרי' הנל"א ועי' בחתס"ו ליו"ד סי' כ"ח שכ' נמי בהך עניינ' דלר"מ לשיטתו חיישינן למיעוט. וכל זה עולה שפיר אי אמרי' דר"מ מה"ת חייש למיעוט עי' מס' נדה י"ח ע"ב בתוס' ד"ה מיעוטא:
הכלל העולה דכל הסוגי' כאן במס' פסחים קאי אי אמרי' טעכ"ע דהיתר נהפך לאיסור ועד"ז נמי יש ליישב מה שהקשה הפנ"י מנ"ל טעכ"ע מג"ע דלמא הי' צריכין להגעיל משום בב"ח דבב"ח לכ"ע טעכ"ע דאורי' ולהנ"ל ניחא דמשום מיעוטא דבישול בב"ח לא היו צריכין הגעלה דזה לא הוי רק מיעוט' שיזדמן שמיד אחר שבישל בו העכו"ם בשר יבשל הישראל חלב או אפכא וע"כ מוכח דמשום כל האיסורין הוצרכ' הגעלה ועי' בס' תפארת ישראל על הל' נדה בסוף הס' בקונט' הספיקות אות ב' מ"ש בזה ודו"ק: (טו) ובחידושי מהר"ם דברי' למס' חולין בסוגי' דז"ב ראיתי שכתב דלר"י דס"ל מב"מ ל"ב אין להוכיח מג"מ טעכ"ע דדלמא אע"ג דעלמ' אינו אוסר מ"מ משהו מיהו הוי כמ"ש הרשב"א בחי' שם וא"כ דלמא משום מב"מ הי' צריכין להגעיל ולפי מ"ש ניחא דהנה אע"ג דמב"מ ל"ב מ"מ הנל"א ל"א ועי' בשו"ת בשמים ראש בהגהת כס' דהרסנ' שם סי' ג' וא"כ משום מב"מ לא הי' צריך הגעלה דזה לא שכיח שיהי' כ"כ מן הבלוע שיהי' כבא"פ וע"כ משום מבשא"מ והכל"א ושפיר הוצרכו הגעלה בהא דאמרי' חטאת ונזיר הוי ב"כ וכקושי' מהר"ם ברבי הא אצטריך חטאת לעשה דיקדש כבר כתבנו בתחלת הסוגי' באות ז' עי"ש בתוס' בד"ה יליף מג"מ הקשו עכ"פ היכי שמעי' טעכ"ע בנזיר דקיל מכל איסורי' ותירצו דבמדין נמי היו כליה' בלועי' מיין ואסורי' לנזיר וכבר עמד בזה הפנ"י מ"מ מנ"ל דהגעל' משום בליע' יין דלמא משום בליע' איסור וכתב לתרץ שהיו שם כלים שלא השתמשו בהם רק ביין כגון כלי כסף וזהב ואפ"ה הוצרכו הגעלה ובזה מתרץ מה שהקשה דלמא משום בב"ח הוצרכו להגעיל שהרי הי' שם כלי' שאין דרך לבשל בהם ורק בליע' היין היו שם ודו"ק:
שער ג
בסוגי' דזוז"ג פסחים כ"ו ע"ב ומס' ע"א מ"ח ע"ב. תחנתי אפיל לפני האל המאיר לארץ ולדרים לחננו דעת ומזימה בסוגי' דזה וזה גורם: (א) דין זוז"ג מצינו בש"ס לענין כמה דברים ונציעם אחת לאחת. האחד בתנור חדש שהוסק בעצי ערלה הוי זוז"ג אם יצננו ויאפה בעצי היתר דהו"ל עצים דהתיר' ותנור דאסור' ב' גבי תנור חדש שהוסק בעצי אשיר' וחלקנו אותם לשתים משום שיש לחלק בין איסור ערלה לאיסור ע"א ועי' בטור ובב"י ובש"ע יו"ד סי' קמ"ב ובט"ז ובש"כ שם. ג' לזורע ירקות בימות החמה תחת צל של אשירה הו"ל זוז"ג צל של איסור וקרקע של היתר. ד' אפי' בימות הגשמים הו"ל זוז"ג שהנביה כושר' עליהן והו"ל זבל של איסור וקרקע של היתר והי' פלוגתא דר' יוסי ורבנן במס' ע"א. ה' לנטוע אגוז של ערלה הוי זוז"ג אגוז של איסור וקרקע של היתר והי' ג"כ במס' ע"א מ"ט ע"א ושם נחלקו רש"י ותוס' דלדעת רש"י הו"ל זוז"ג אפי' באגוז של איסור וקרקע של היתר ול"א דלא למקרי זוז"ג רק אם הבריך אח"כ אותה הנטיעה באילן של היתר. וצ"ל דרש"י ס"ל דאע"ג דמעיקרא בס"ד קאמרי' שם דר"י ורבנן פליגי בזוז"ג ורבנן ס"ל זוז"ג מותר ואפ"ה אסרו לזרוע ירקות בימות החמה וא"כ קשה קושי' התוס' שם ד"ה ורבנן אמאי אסור ירקות בימות החמה הא הו"ל זוז"ג צל של איסור וקרקע של היתר ותירצו דלא חשיב זוז"ג רק כששני הגורמי' עושי' פעולה אחת כמו זבל וקרקע משא"כ בצל וקרקע לא הוי זוז"ג ואם כן קשה לשיטת רש"י דאגוז וקרקע נמי חשיב זוז"ג אם כן אמאי אסרו רבנן לזרוע ירקות בימות החמה. ונראה דרש"י ס"ל נמי כדעת הר"נ שכתב שם דוודאי בס"ד הכי ס"ל דלא חשיב זוז"ג בכה"ג היכא שאין שני הגורמי' עושי' פעולה אחד משא"כ למסקנא דר"י לדבריהם דרבנן קאמר שפיר אמרי' דמאן דשרי זח"ג אפי' בכה"ג נמי מותר. ולכך שפיר פירש"י בהא דר"י שאם נטע והבריך והרכיב דמותר דבאגוז של איסור וקרקע של היתר נמי חשיב לי' זוז"ג. וכן דעת הר"מ בפ"י מהלכ' מע"ש דבאגוז של איסור וקרקע של היתר נמי חשיב לי' זוז"ג אמנם דעת התוס' שם דבכה"ג לא חשיב זוז"ג ועי' בריטב"א במס' ע"א שכ' דאגוז של איסור וקרקע של היתר דמיא להא דאמרי' בפרק אלו טריפות כ"ח ע"א ושוי' בביצ' תרנגולת שאסור' בדספנא מארעא דהו"ל חד גורם ול"א דהו"ל זוז"ג התרנגולת והקרקע והי' פלאי דבאמת לא דמי כלל דהתם גבי ביצה תרנגולת אין שום כח מן הקרקע נתהוה בביצה והקרקע רק מעשה אצטבא בעלמא הי' דקעביד משא"כ באגוז וקרקע וודאי פשיט' שכח יניקת הקרקע הצמיח כל עץ עושה פרי. וא"כ איך ס"ד כלל לדמות זל"ז. ו' פרה שנתפטמ' בכרשיני של ע"א נמי הו"ל זוז"ג ושם פרש"י דהו"ל זוז"ג פיטום של איסור ואכילה של היתר, מה שאוכל' עד עכשיו ונתגדלה כל ימיה בהיתר ומשמע מדעת רש"י דאם היתה כל ימיה גדילה באיסור הו"ל חד גורם ולכאורה תמוה דלדעת רש"י כמו דאמרי דקרקע של היתר ואגוז של איסור מקרי זוז"ג ה"נ נימא דגוש הפרה של היתר בשע' שנוצר' מן הבטן ואכילת' של איסור המחזקי' אותה דחשיב נמי זוז"ג. ושוב ראיתי בס' פרי תואר ביו"ד סי' ס' ס"ק ד' שהרגיש בזה וכתב לתרץ דרש"י אורח' דמילתא נקיט דמסתמא בשעת לידתה ינקה מן האם ולא היתה כל גדולה באיסור אמנם זהו דוחק דמשום אורח' דמילתא ינקוט רש"י בכה"ג ולא לפרש מילת' מה דנ"מ לדינא אם כל ימיה נתפטמה באיסור ועי' בש"ע יו"ד סי' ס' ובש"כ שם ובפר"ח והר"מ בפ"ג מהל' אסורי מזבח הלכה י"ד כתב וז"ל וכן בהמה שפטמ' בכרשיני של ע"א מותרת למזבח שהרי נשתנו עכ"ל מסתימת לשונו וודאי משמע שאפי' נתפטמ' כל ימיה באיסור נמי מותרת ואפי' לגבוה אמנם צ"ע אמאי נקיט הטעם שנשתנו ולא נקיט הטעם דהו"ל זוז"ג ובפרט שדעתו דאגת של איסור וקרקע של היתר נמי הו"ל זוז"ג כמ"ש לעיל ואם כן ה"נ אפי' נתגדלה כל ימיה באיסור וגוף הבהמה של היתר נמי הו"ל זוז"ג ולמה לו להביא טעם אחר מה דלא משמע כן במס' ע"א מ"ט ע"א דשם מפורש הטעם משום זוז"ג. ויתבאר לקמן בדברינו בס"ד. ז' ביצה של טריפה או וולד של טריפה אי אמרי' טריפה יולדת ובנטרפה ולבסוף עברה חשיב לי' זוז"ג היינו האם שהי' טריפה והאב שהי' כשר והי' במס' חולין כ"ח ע"א ועי' שם בתוס' ד"ה מכאן ואילך האפי' אי ס"ל דאין חוששין לזרע האב לענין כלאים ולענין אותו ואת בנו מ"מ חשיב לי' זוז"ג ושם מבואר דלא חשיב זוז"ג רק כשאחד איסור והאחד היתר משא"כ כששניהם היתר ל"א זוז"ג. ויתבאר להון בס"ד בדברינו בכללי זוז"ג. ח' בתנור ישן שהסיקו בעצי איסור אי חשיב נמי זוז"ג דהיינו תנור דהתירה ועצים דאסור' הי' פלוגתת הפוסקים בדברי הר"נ במס' ע"א שם במתני' דנטל המינה עצים מבואר להדי' דכיון דיש שבח עצים בפת לא חשיב לי' זוז"ג וכן דעת הרבה מפו' אמנם ממה שכתב המהרש"א במס' פסחים דלמסקנת הגמ' דלרבי נמי זוז"ג מותר צ"ל דמאי דתני' אפה בו את הפת ר' אומר הפת אסורה לא קאי בתנור ישן רק שעשה אבוקה בלי חום התנור כלל ולא קאי אלעיל מיני' דמיירי בתנור דאם הי' האבוקה בתנור הו"ל זוז"ג היינו עצי' דאסור' ותנור דהתירה עיי"ש מפורש יוצא מדבריו דאפי' באבוקה כנגדו כל היכא דאיכא זוז"ג שרי. אמנם רוב הפוסקים חולקי' עליו וס"ל בדברי הר"נ שהבאתי לעיל וכן כתב להדי' גם כן הב"י ביו"ד סי' קמ"ב:
וצ"ל לדעת המהרש"א שמחלק בין אבוק' בתנור ישן דהו"ל זוז"ג והיכא שאפה על חום הקרקע בלא תנור דלא הו"ל זוז"ג ול"א התם נמי הו"ל קרקע דהתירה ועצים דאסורה עפ"י מ"ש התוס' מס' פסחים ע"ה ע"א ד"ה וגרפו דהתנור שומר החום שלא יתפזר וא"כ ניחא דבשלמא התנור והעצים הו"ל זוז"ג דהא שני הגורמי' עושי' פעולה אחת דהתנור נמי פועל החמימות כמו העצים. ואע"ג דמבואר שם בשם הירושלמי דחום האש נוצח כח התנור צ"ל דמ"מ חשיב לי' זוז"ג אעפ"י שאין הנוראי' שוי'. משא"כ היכא שאפה על הקרקע בלא חוה התנור ל"ל דהו"ל זוז"ג דהא הקרקע אינו עושה פעולת העצים ולא הו"ל זוז"ג אמנם כן לא ירכן שיטת המהרש"א לדעת רש"י והר"מ שהבאתי לעיל דס"ל דאפי' היכא שאין שני הגורמי' עושי' פעולה אחת נמי חשיב לי' זוז"ג. וצ"ל לדעת המהרש"א באופן אחר דהקרקע לא חשיב לי' משו"ה זוז"ג דהקרקע אינו נותנת שום כח אש בתנור והו"ל ממש במו תרנגולת דספנ' מארעא דלא חשיב' הקרקע זוז"ג וה"נ הקרקע רק מעשה אצטב' בעלמא קעביד וכמ"ש לעיל לחלק בשיטת רשיי בין אגוז של איסור וקרקע של היתר לביצת תרנגול' דספנ' מארעא. ט' בגד שצבעו בקליפי ערלה כתב הר"מ בפט"ז מהלכ' ע"א דידלק והקשה שם הלח"מ הא הסממני' אינם יכולי' לקבל הצביעה שיהי' להם כח לפעול בהבגד לקבל הצבע זולת האור וא"כ הו"ל זוז"ג סממני' של איסור ועצים דהתירה ותירץ שם דכיון שאין שני הגורמי' עושי' פעולה אחת דהיינו הסממני' נותנת גוף הצביעה והאור אינו רק מכין הסממני' לא חשיב זוז"ג אמנם במחכ"ת לא הבנתי דבריו דהא הר"מ לא ס"ל הך סברת התוס' מה שהבי' הי' בשם רבינו שמואל שם דהרי דעת הר"מ בפ"ז מעכו"ם דזורעי' תחתיה ירקות אפי' בימות החמה וכ' שם להדי' דהטעם דשרי מפני דהוי זוז"ג וכן בפרק י' מהלכ' מע"ש גבי אגוז של איסור וקרקע של היתר שוב ראיתי שהשעה"מ בפ"ג מהל' חו"מ תמה ג"כ כדברינו על הלח"מ. ובעיקר קושי' הלח"מ אמאי דאמרי' בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ולא הו"ל זוז"ג ע"י עצים דהתירה ל"ל כיון שהעצים אינם כלל בתוך הצבע רק שהכינו הסממני' לקבל הצבע ועיקר הצביעה הי' מן הסממני' א"כ הוי ממש כמו תרנגול' דספנ' מארע' דלא חשיב לי' זוז"ג כמ"ש לעיל. י' גבי דבר המעמיד דאפי' באלף לא בטל ביו"ד סי' פ"ז כ' שם רמ"א דה"ד שלא הי' שם רק מעמיד של איסור אבל אם הי' שם מעמיד של היתר ג"כ הו"ל זוז"ג ושרי וכ' שם הטו"ז והש"כ דלא שרי אפי' כשיש שם מעמיד של היתר ג"כ רק היכא שאין באיסור לבדו כדי להעמיד אבל אם יש גם באיסור לבדו כדי להעמיד אעפ"י שיש בהיתר לבד ג"ב כדי להעמיד אסור וכן כ' שם הפר"ח ג"כ. וכן הר"מ נמי ס"ל הכי בפט"ז מהמ"א שכ' שם עיסה שנתחמצה בשאור של חולין ואח"כ נפל שם שאור של תרומה ויש בה כדי לחמץ במקום אחרת כיוצא בה העיסה אסור' והוא מתני' בפ"ב במס' ערלה פלוגתא דת"ק ור"ש ור"ש נמי דמתיר התם לאו משום דהו"ל זוז"ג רק משום דהו"ל נוטל"פ ועי' במס' ע"א ס"ח ע"ב בתוס' ד"ה ולר"ש שכתבו שם להדי' דהיכא שיש כח באיסור לחוד' אעפ"י שיש כח נמי בהיתר לבדו לא מקרי זוז"ג וכן כתבו להדי' במס' ע"א מ"ט ע"א. והנה אי אמרי' בעיסה שכבר נגמר חימוצה ע"י היתר מ"מ כיון שנפל איסור לבסוף אעפ"י שבזו העיסה לא הועיל כלום דאסור' א"כ מכ"ש היכא שהאיסור וההיתר שניהם בב"א נפלו דאז פעולת האיסור ניכר' בתוך העיסה במו פעולת ההיתר ג"כ ויש באיסור לבדו נמי כדי להתמ"ץ מכ"ש דאסור וזהו שלא כדבריהם במס' פסחים כ"ז ע"א ד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ שכתבו דאם יש בשניהם כדי להחמיץ נמי מותר דהו"ל זוז"ג וכבר הרגיש מהרש"א בסתירת דבריכם והנה המהרש"א הביא ראי' דהיכא דיש בכל אחד ואחד כדי לגרום נמי מקרי זוז"ג שהרי כתבו בתנור ישן דהו"ל זוז"ג אע"ג דאפשר שהפת נאפ' ע"י אבוקה שכנגד' לחוד בלא התנור כלל. אמנם אין זה ראי' רק לשיטתו דס"ל דבתנור ישן נמי מקרי זוז"ג אפי' באבוקה כנגדו וכמ"ש לעיל בשמו אבל לדעת החולקים על סברתו א"כ אין ראי' דלעולם לא משכחה לה בתנור ישן זוז"ג דבאבוקה כנגדו אסור משום דיש שבח עצים והו"ל כולו גורם דאסור' והיכא שאין אבוקה כנגדו ולא נשארו רק הגחלי' הו"ל כולו דהתירה. ובר מן דין אפי' לשיטת המהרש"א איננו מכיר ראי' זו דהא וודאי אפי' לדעת התוס' בפסחים דהיכא שיש בכל אחד כדי להחמיץ דשרי מ"מ היכי שבאיסור יש כדי להחמיץ לבדו ובהיתר לבדו אין כדי להחמיץ ס"ל דאסור כמבואר שם להדי' בסוף דבריהם וזה פשוט וא"כ תקשי לי' להמהרש"א האיך שרי בתנור ישן כשאבוקה כנגדו ע"י זוז"ג הא באיסור היינו בעצים בהם לבדם נמי יש כדי לאפות אפי' בלא התנור כמ"ש להדי' ובתנור בלא עצים ליכא לאפות וא"כ אמאי שרי וצע"ג על המהרש"א איך לא הרגיש בזה. שוב ראיתי בס' אמרי בינה שהרגיש בזה וכתב דאי הו"א דחום של התנור שרי הוי א"ש דא"כ איכא נמי בהיתר כדי לאפות. אמנם לכאורה משמע מדברי המהרש"א דס"ל דאפי' חום שנקלט בתוך התנור נמי אסור שהרי בד"ה אימור דשמעי' בי' כתב דאי קאי בתנור חדש א"כ איך אמרי' בשלה ע"ג גחלי' ד"ה מותר הא הו"ל כולו גורם דאסור' וא"כ מוכח דס"ל דחום התנור נמי אסור והדק"ל וע"כ צ"ל לשיטת המהרש"א דאעפ"י שיכול לאפות בעצים לחוד' בלא תנור ג"כ מ"מ הכא מיירי שלא נטל כ"כ עצים רק שזולת התנור לא הי' נאפה הפת. וא"ב ממילא הוי אין בכ"א כדי לאפות וא"כ ממילא נדחית ראיתו ואולי זה שכוון המהרש"א במה שסיים שם ויש לדחות והיינו כמ"ש. מ"מ למדנו דבר חדש לפי"ד דאפי' לדעת המהרש"א דבשאבוק' כנגדו בתנור ישן נמי מקרי אוצ"ג היינו דווקא שבאותם העצים לבדו אין כדי לאפות זול' חום התנור אבל היכא שבעצים לבדו יש כדי לאפות אפי' בלא חום התנור נמי מודה המהרש"א דלא הוי זוז"ג אמנם כבר כתבנו שרוב הפוסקים והמפו' חולקי' עליו וס"ל דכל היכא שאבוקה כנגדו דיש שבח עצים בפת לא חשי' זוז"ג ויתבאר עוד בדברינו בס"ד:
חלק ב' בו נבאר בס"ד הכללי' איזה מקרי זוז"ג ובפרט אותם כמה שהובא בס' יד מלאכי הדינים סי' רט"ו בתוספת נופך קצת ויתחלק ג"כ לפרקים: (א) נראה מדברי הרמב"ם דל"א זוז"ג אלא כששני הגורמי' עושין מעשיהם בב"א אבל אם היו מעשיהם זא"ז כגון קדירה שבשל' מקצת' בעצי איסור ואח"כ גמר בשולה בעצי היתר לא מקרי זוז"ג ומשמע דה"ה אפכא אם מתחלה בשל בעצי היתר וגמר באיסור נמי אסור ואפשר דכ"ש הי' כיון שגמרו באיסור ועי' בר"מ פט"ז מהל' מ"א הלכה כ"ד. והנה לכאורה ימי' מכאן סיעת' למ"ש הט"ז באו"ח סי' שי"ח ס"ק ט"ו לחלוק על הרמ"א שכ' שם דהמלח בטל על גבי המאכל והטעם כיון דנמלח ג"כ מע"ש אלא שלא נמלח כל צרכו הו"ל זוז"ג וכ' הוא דלא מקרי זוז"ג אלא אם מתערבי' ביחד קודם נתינת הטעם דהיינו קודם שבאו לקדירה משא"כ שכאן בא תחלה מלח של היתר מע"ש ואח"כ מלח של איסור לא מקרי זוז"ג. אמנם המג"א שם ס"ק ל"א כתב להדי' דזהו גמי מקרי זוז"ג. ובס' תוס' שבת השיג על הט"ז והביא ראיה אפכא מהך דשאור של חולין ושל תרומה דאמרו חכמים בין שנפל איסור לכתחלה ובין שנפל לבסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ אלמא אע"פ שלא באו הגורמי' בב"א נמי הוי זוז"ג גם הפרמ"ג בפתיח' להלכות תערובות בחלק השלישי תביא דברי הט"ז הנ"ל והשיג עליו מהך מתני' דשאור של חולין ושל תרומה וסיים שם וז"ל וכפי הנראה כל זוז"ג אף בזא"ז כל שאין כח באיסור לבד לפעול פעולתו הו"ל זוז"ג. והנה לכאורה יש להביא ראיה לדברי הט"ז מדברי הר"מ הנ"ל שכ' דכיון שבשל תחלה בעצי איסור ואח"כ בעצי היתר דלא הוי זוז"ג ובפי הבנת הכ"מ שם בדבריו אפי' היכא שלא נתבשל אצל עצי איסור כמאכל ב"ד נמי לא מקרי זוז"ג. והנה א"כ ה"נ בהך דהט"ז כיון שהאיסור בא לבסוף לא הוי זוז"ג. וא"כ תימא על הני גדולים שחולקים על הט"ז ולא עלה על לבם להביא ראיה לדבריו מדברי הר"מ הנ"ל אע"ג דיש פרכא יותר ממתני' מ"מ הי' להם להביא דעת הכ"מ ג"כ שבתי וראיתי דליכ' סיעתא כלל מדברי הר"מ להט"ז וע"כ דמוכרחין לומר כן דאל"כ תקשי לי' להר"מ ג"כ מתני' דמס' ערלה כמה שהקשו להט"ז. אמנם החילוק נכון וברור דהנה גבי בישול שנתבשל בעצי איסור אין הגורמי' עושין פעולותיה' בב"א ואין הריעות' מחמת שלא נתערבו יחד מתחלה רק שאין פועלין בב"א משא"כ בהך דשאור של חולין ושל תרומה אע"ג שנפל התרומה לבסוף מ"מ כיון שבתרומה לחוד' לא הי' בו כדי לחמץ ורק ע"י החולין שנפל מעיקרא בהצטרף שניהם יחדיו א"כ עושין פעולותיהם בב"א ומקרי שפיר עז"ג. וא"כ בהך דהט"ז בסי' שי"ח כיון דהמלח שניתוסף בה עכשיו לא הי' בו כח לבד להשלים הטעם רק ע"י מה שנמלח ג"כ בע"ש א"כ פתול' המלח נרגש' בב"א המלח של האתמול ושל היו' ושפיר הוי זוז"ג ולא דמי להך דה"ת דהתם העצים של האיסור ועצים של ההיתר אינו פועלי' בב"א. אמנם הא וודאי איכא לעיונ' מנ"ל להר"מ הך חילוק' ומאיזה מקום הוכיח כן דממה דקאמר הגמ' קדירה נמי אסור' דקבל' בשולה מקמי' דניתן עצים דהתירה התם לא קאי על תבשיל רק על קדירה שנצרפה בעצי איסור וע"ש בכ"מ שהניח בצ"ע:
ב דלא מקרי זוז"ג אלא כששניהם מין אחד לאפוקי אגוז וקרקע וזהו דעת התוס' מס' ע"א מ"ט ע"א ד"ה שאם נטע ואין כן דעת רש"י והר"מ וכבר הבאתי לעיל בדיני זוז"ג פלוגתת הראשונים בזה. אמנם נ"ל דע"כ לא פליגו הראשונים וס"ל דאפי' שאין שני הגורמי' עושים פעול' אחת כמי מקרי זוז"ג דווקא במידי דשייך בו ביטול כגון ערלה וכיוצא בה משא"כ בע"א או שאר דברים דלית להו ביטול אפי' אי אמרי' דשם נמי אמרי' זוז"ג ודלא כדעת המג"א באו"ח סי' תמ"ה ס"ק ה' דבחמץ דבמשהו ל"א זוז"ג מותר וכמה שנבאר לקמן בס"ד מ"מ הכל מודי' דהיכא שאין שני הגורמי' עושין פעול' אחד לא מקרי זוז"ג בדבר שאין לו ביטול אפי' לדעת רש"י והר"מ. ולא קשי' דא"כ אמאי פסק הר"מ גבי אשיר' דמותר לזרוע תחתיה בימות החמה וקשה הא אין הגורמין עושין פעול' אחת צל האיסור וקרקע של היתר כמ"ש התוס' בע"א מ"ח ע"ב ד"ה ורבנן י"ל דהתם שאני דהצל לא מקרי גורם כולו האי דהא אף בלי צל יוכל לצמוח כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קמ"ב להדי' ס"ק ד' שם דהכל לא הוי רק מסייע משא"כ בכגון אגוז של איסור וקרקע של היתר דבלתי האגוז לא יכול להצמיח ולעשות עץ פרי כמו זולת הקרקע התם הר"מ נמי מודה דדוקא בערל' שיש לה ביטול בכה"ג נמי הוי זוז"ג משא"כ אם הי' האגוז מהדברים שאינ' מתבטלין לא חשיב זוז"ג אגוז של איסור וקרקע של היתר והסברא הי' כך דהנה לכאורה בדבר שאין לו ביטול הו"ל דל"א כלל זוז"ג כמ"ש המג"א באמת גבי חמץ והכ"מ בפ"ה מהלכות נדרים. לסברת הר"נ במס' ע"א דזוז"ג הי' כמי מטעם ביטול וא"כ בדבר שאינו מתבטל לא הו"ל זוז"ג. וצ"ל דהענין הי' כך דהנה לכאורה בלא"ה יש ויהבין אי זוז"ג מטעם ביטול הא כל ביטול צריך להיות חד בתרי עכ"פ וכאן לא הוי רק חד בחד וצ"ל כיון דאפי' בחד גורם כמי אינו אסור מה"ת דכל גרמ' איסור אינו אלא מדרבנן כמ"ש הר"ב גבי בגד שארגו בכרכ' של ע"א דמשו"ה מהני הולכת הנאה ליה"מ וא"כ כיון דבחד גורם נמי מדינ' צריך להיות מותר ולכך בזוז"ג מותר אפי' מדרבנן. ועי' באבני מליאים בסימני התשובות סי' ו' בד"ה איברא שהביא ג"כ הך דהר"נ וא"כ א"ש דאפי' בדבר שאין לו ביטול מ"מ ה"ד גוף הדבר משא"כ הגורם מדינא הי' לו להיות בטל ורק מדרבנן אינו בטל דכיון שכל גורם הי' שנתהו' האיסור על ידו כמ"ש הר"נ במס' ע"א ע"ג ע"ב במתני' די"נ אסור ואוסר בכ"ש דבענין אחד ל"ש זוז"ג א"כ הוי כמו דבר המעמיד דל"א בטל. וא"כ היכא שאיכא עוד גורם שני נמי א"כ הוי האיסור כמאן דלית' כיון שאין כאן גוף הדבר ועי' מ"ש הפר"ח ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' בשם שו"ת הר"נ ויתבאר לפנינו בס"ד ורק בחד גורם ניכר עכ"פ פעולת האיסור ואינו בטל משא"כ בשני גורמים ממיל' אינו ניכר פעולה האיסור דווקא ולכך אמרי' זוז"ג אפי' בדבר שאין לו ביטול כיון דמדינ' הי' להיות מותר אפי' בחד גורם כמ"ש וא"כ בזוז"ג כיון שאין כאן גופו של איסור כלל הוי לגמרי כמאן דלית' ומהני אפי' בדבר שאין לו ביטול. וא"כ ה"ד בששני הגורמים עושין פעולה אחת משא"כ היכא שאין עושין פעול' אחת אזי ממיל' פעולת האיסור ניכרת כיון שההיתר אינו עושה אותה הפעולה מה שהאיסור עושה ולכך בדבר שאין לו ביטול כ"ע מודי דל"א זוז"ג בכה"ג ודו"ק היטב. ואין להקשות דא"כ בכל איסורי אפי' שיש להם ביטול נמי נימא היכא דאין שני הגורמי' עושין פעול' אחת א"כ פעול' האיסור ניכר' ולא מהני ביטול ז"א דבשלמא בדבר המתבטל כיון דמדינ' שרי אפי' בחד גורם אע"פ שפעולתו ניכר' דמה שניכר פעולת האיסור לא הוי וודאי יותר מדבר המעמי' שנתערב שם גופו של איסור ואפ"ה הא דדבר המטעי' לא בטל הי' רק מדרבנן כדאית' בספרי הפוסקים. ועי' בפר"ח סי' צ"ח ביו"ד ובס' מנחת כהן בס' התערובות ח"ג פ"ג ובפרמ"ג בפתיח' לתערובות בח"ג שם. וא"כ מכ"ש אפי' בחד גורם של איסור דלא הוי אפי' כמו דבר המעמי' דהא לא נתערב גופו של איסור מותר אע"ג שפעול' האיסור ג"כ ניכר' כיון שמ"מ אינו ניכר בפני עצמו משא"כ בדבר שאינו מתבטל שפיר אמרי' אע"ג דבזוז"ג שרי מ"מ ה"ד היכא שאין פעול' האיסור ניכר' כלל הוי לגמרי כמאן דלית' ואפי' משהו לא מקרי משא"כ היכא שאינ' עושין פעול' אחד א"כ אז פעול' האיסור ניכר' בפ"ע בכ"ש עכ"פ ולא בטל וא"כ אע"ג שכ' הר"מ בפ"י ממעשר שני דבאגוז של איסור וקרקע של היתר נמי זוז"ג מקרי ה"ד בערל' שיש לו ביטול עכ"פ משא"כ בהני אסורי שאין לתם ביטול לא מקרי זוז"ג היכא שאין שני הגורמי' עושין פעול' אחת. והא דמותר לזרוע בצל של אשיר' אע"ג שאין הגורמין עושין פעול' אחת התם שאני כמ"ש לעיל דהצל לא מקרי גורם ממש דאינו אלא מסייע קצת כמ"שהט"ז ביו"ד סי' קמ"ב ס"ק ד'. העולה מדברינו אלו דאפי' לדעת רש"י והר"מ דפליגי על שי' התוס' בע"א וס"ל דאפי' היכא שאין שני הגורמים עושין פעולה אחת נמי מקרי זוז"ג דה"ד בדבר שיש לו ביטול אבל בדבר שאין לו ביטול. אפי' או לא ס"ל להאי כללא דכייל המג"א סי' תמ"ה ס"ק ה' דבדבר שאין לו ביטול ל"א זוז"ג וס"ל דבכל מילי אמרי' זוז"ג שרי מ"מ לא אמרי' זוז"ג רק היכא שהשני הגורמי' עושין פעול' אחת משא"כ היכא שאין שני הגורמי' עושין פעולה אחת ל"א זוז"ג אפי' לדעת רש"י והר"מ כמה שהרחבנו בס"ד בביאור הסברא ודו"ק: