תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער התערובות · שער ב
ח"ת בסוגי' דהיתר מצטרף לאיסור מס' פסחים מ"ד ומס' נזיר ל"ו: (א) בגמ' אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין המל"א חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמר' תורה משרת. הנה מבואר מדעת רש"י שם דהמל"א אמרי' אפי' היכא שאין מעורב ההיתר עם האיסור רק שאכל בבת אחת האיסור עם ההיתר אע"פ שאין בהיתר טעם מן האיסור כלל נמי אמרי' המל"א עי' בס' מנחת כהן למהר"א אפמונטיל בשער התערובות ח"א פ"ו והנה בבעהמא"ו פ"ג מס' פסחים נראה מבואר דהיתר מצטרף לאיסור הי' חומר גדול מטעכ"ע דבטעכ"ע נרגש טעם האיסור בהיתר משא"כ בהמל"א שאין נרגש שום טעם מן האיסור בהיתר וכן כתבו התוס' במס' נזיר ל"ב ע"א ד"ה טעם כעיקר מנ"ל. אמנם הרמב"ן במלחמות שם כתב להדי' דאפש"ל המל"א אע"ג דל"א טעכ"ע (דהיינו דהמל"א יש לנו סברא לאסור טפי מטעכ"ע משום שאוכל חצי זית מן האיסור ממש בעין עי' בס' מ"כ שם) ואפש"ל טעכ"ע אע"ג דל"א המל"א והיינו משום דטעכ"ע נרגש טעם האיסור בכל ההיתר. והנה לדעת הרמב"ן צריך ליישב קושי' התוס' הנ"ל במס' נזיר מאי פריך ר"ע טעכ"ע מנ"ל דלמא ל"ל טעכ"ע. אמנם ברש"י מס' פסחים מ"ד ע"ב ד"ה מפת ומיין שכתב וז"ל ואי נמי לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחייבו משמע דלר"ע אמרי' שניהם דהיינו אפי' בכה"ג שאין האיסור בעין וגם לא נרגש טעם האיסור בכולו דאז צריכין לשניהם דהיינו לומר טעכ"ע וגם המל"א נמי אמרי' לר"מ. והנה הא דצריכין לדרשת דמשרת להיתר מל"א ע"כ לענין מלקות נמי שיהא חייב כאילו אכל שיעור שלם מן האיסור גריד' דלאיסור' בעלמא לא צריכין לדרשה דקרא דבלא"ה קיי"ל ח"ש אסור מה"ת וא"כ לא צריכין לצירוף ההיתר וכן כתב הר"ש מס' טבול יום פ"ב ע"ש:
ב והנה בהמל"א היכא שהם מעורבי' ל"ש דווקא כשהאיסור הי' רוב או שוה בשוה משא"כ היכא שההיתר הי' רוב ל"ש לומר המל"א כשנתערב דהא נתבטל ברוב היתר. וכן אית' להדי' הגירס' במס' נזיר בשלמא לדידי דאמינ' משום המל"א כגון דנפישי חולין אלמא היכא דההיתר הי' רוב ל"א המל"א. אמנם היכא דהאיסור הי' נותן טעם בהיתר משמע שם ברש"י ד"ה בשלמא לדידי דאפי' אם ההיתר הי' רוב נמי שייך לומר המל"א וז"ל רש"י שם והא דפרכי' לעיל ממקפה וממדוכ' אע"ג דנפישי חולין תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הי' דעבודי חשיב להו ולא בטלי והוי כמאן דנפישי עכ"ל רש"י ע"ש הרי להדי' דהיכא שנרגש טעם האיסור אמרי' המל"א אפי' ברוב היתר אמנם ה"ד אי אמרי' טעכ"ע דאוריי'. והא דצריכה להמל"א היינו משום דמכח טעכ"ע לא הוי לקי רק היכא שאכל כזית מן האיסור לחודא כע"ש תוס' במס' נזיר ד"ה וכזית בכא"פ ע"ש וכי אמרי' היתר מצטרף לאיסור לקי בזית גריד' דההיתר משלי' לשיעור האיסור לחייבו. והנה א"כ לשיטת הר"ת שהובא בב"י ביו"ד סי' צ"ח דכל שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ולקי אפי' בכזית אחד עי' בפר"ח לאו"ח סי' תמ"ב א"כ כל היכא דאיכא טעם האיסור בהיתר א"צ כלל להמל"א רק משום טעכ"ע גריד' נמי לקי ועי' בפנ"י מס' פסחים בגמ' דפריך אביי מאי לאו משום דהמל"א והקשה אע"ג דאביי גופה ס"ל פ' כל הבשר דטעמו ולא ממשו דאוריי' מ"מ לא לקי ע"ש ואשתמיטתי' לפי שעה להגאון הנ"ל שהי' קושי' התוס' במס' נזיר ד"ה וכזבכא"פ שהקשו כן בשם רשב"ם ושם תירצו דבטעכ"ע לא לקי רק כשאכל כזית מן הטעם בב"א ע"ש וא"כ שפיר ס"ד דהא דאמרינן גבי מקפ' הואיל וזר לוקה עליו בכזית הי' משום המל"א ודו"ק. אמנם לשיטת ר"ת דס"ל דבטעם לחוד' נמי לוקה אפי' על כזית אחד א"כ לא יתכנו כל הני תירוצים מאי ס"ד דאביי גבי מקפ' משום המל"א הא בטעכ"ע נמי לוקה אפי' בכזית אחד לכך צ"ל לפר"ת דס"ל במס' נזיר בתוס' ד"ה אמר רבב"ח דמיירי שהשום ושמן מפוזרי' על פני המקפה וניכרי' וא"כ אפש"ל דמיירי אע"ג שלא נתן טעם עדיין בהמקפ' וא"כ ליכא לחיוביה מכח טעכ"ע רק משום המל"א וא"ש ודו"ק. וא"כ לשיטת ר"ת ל"ש כלל ענינא דהמל"א היכא שהי' מעורב ונתן טעם בהיתר דבזה לכ"ע חייב משום טעם כעיקר ול"ש להמל"א רק היכא שהאיסור ניכר ולא נתן טעם דאם הי' מעורב ולא נתן טעם פשיט' דבטל ול"ש לומר המל"א תולה היכא שאין כאן רוב מן ההיתר דל"ש ביטול וא"כ לפר"ת א"ש המל"א רק באחד משני דרכי' או היכא שאינו מעורב כלל ואכל מכל אחד חצי זית או אפי' היכא שהי' מעורב שוה בשוה או שהרוב איסור ולא נרגש הטעם כגון מב"מ דל"ש טעכ"ע והמל"א שייך כיון שלא נתבטל שאין כאן רוב מן ההיתר ודו"ק ועי' בפרמ"ג לאו"ח בפתיח' כולל' להלכ' פסח בחלק השני פרק א' אות י"ח:
ג והנה במס' פסחים ובמס' נזיר פריך אביי וכבאכ"פ דאוריי' אמ"ל א"ה מ"ט פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי. והנה לכאורה קשה לאביי נמי דס"ל משום המל"א אמאי פליגי רבנן על ר"א בכותח הבבלי ובתוס' מס' נזיר ד"ה א"ה הרגישו בזה וכתבו וז"ל ולדידי' וודאי ניחא דההוא מקפה משמע לי' משום המל"א והיינו לר"א דדריש כל אבל לרבנן דלא דרשי כל פשיטא דפליגי עלי' ע"ש וא"כ משמע דאפי' לאביי בס"ד דס"ל דאמרי' בכ"מ המל"א ה"ד אליבא דר"א אבל לרבנן דלא דרשי כל אביי נמי מודה דל"ל המל"א והך דמקפ' נמי רק כר"א אתי'. ונ"ל לתרץ התוס' באופן אחר דהנה לכאור' נחזי אנן מ"ט נימא דבאכילת היתר יתחייב מלקות ואע"ג דיליף לי' מקרא מ"מ טעמא בעי. והנה זה רבות בשנים אשר אמרתי דהנה כיון דבח"ש איכא איסור' עכ"פ מה"ת רק דאינו לוקה משום דפחות מכזית לא הוי אכילה וא"כ כל שאכל כזית בין הכל אע"ג שרק בצירוף ההיתר יש כזית מ"מ אכילה מקרי ולקי שפיר ואחר זמן רב ראיתי להגאון בחידושי הרי"ם למס' פסחים בסוגי' שכתב ג"כ הך סברא והנאני. והנה אפש"ל דע"כ ל"ש לומר המל"א רק באיסור חפצא כיון דיש שם איסור עכ"פ על החפץ שפיר שייך לומר המל"א כמ"ש משא"כ אי הו"א דכל איסורין שבתורה הוי איסור גברא ולא איסור חפצא עי' ריטב"א מס' שבועות כ' ע"ב ד"ה מ"ט והנה לגבי האדם האוכל לא הוי אכילה רק בכזית וא"כ ל"ש לומר המל"א כיון דל"ש לדון שם איסור על החפץ רק שהאדם מצווה שלא לאכלה וא"כ כל שאין כאן כזית מן האיסור גריד' לא באה הצווי ול"ש המל"א ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"ג שכתב דנזיר הוי איסור חפצא ושפיר שייך לומר המל"א ע"ש והנה לכאורה י"ל דפלוגת' דר"י ור"ל במס' יומא אי ח"ש אסור מה"ת או מותר תלי' בהא דר"י ס"ל דכל איסורי' שבתורה הוי איסור חפצא ולכך ח"ש נמי אסור דאיסור' רמי' על כל חלק מן החפץ רק דהלל"מ אתי' לפוטרו ממלקות בח"ש ור"ל ס"ל דכל איסורין הוי איסור גברא ולכך ליכא איסור' בח"ש כיון דסתם אכילה בכזית ועי' במל"מ פ"א מהלכות חמץ הלכה ז' ע"ש והא דגבי יוה"כ נמי אמרי' ח"ש אסור מה"ת אע"ג דיוה"כ וודאי הי' איסור גברא יבואר במקום אחר בס"ד ועי' בס' אמרי בינה להגאון ר' מאיר א"ש ז"ל במס' יומא בסוגי' דח"ש ובחידושי אמ"ו בנו הגאון ז"ל שם. והנה לפי"ז י"ל אי נימא דחמץ הוי נמי איסור גברא ולא איסור חפצא ל"ש גבי חמץ המל"א. והי' בזה מקום ליישב מה שהקשה בשו"ת מהרלב"ח סי' י"ז על הר"מ פ"א מהל' חמץ שכתב דהאוכל כ"ש מן החמץ אסור שנאמר ולא יאכל ולמ"ל קרא הא בלא"ה קיי"ל בכ"מ ח"ש אסור מה"ת ולפימ"ש א"ש דה"א דחמץ כיון דהי' איסור גברא ולגבי האוכל אמרי' אין אכילה פחות מכזית ל"א ח"ש אסור מה"ח דלא דמי לחלב ודם דשם הוי איסור חפצא משא"כ חמץ שיש לו היתר לאחר הפסח ל"ש לומר דהוי איסור חפצא וא"כ אינו אסור ח"ש לכך שפיר כתב הר"מ כיון שמ"מ כתבה התורה גבי חמץ לשון לא יאכל דמשמע שתלה האיסור בהדבר הנאכל ושפיר הוי לענין זה כמו איסור חפצא ולכך אסור גבי חמץ נמי ח"ש וע"ש בשו"ת מהרלב"ח שכתב ג"כ כה"ג לענין דרשא דלא יאכל ודו"ק. אמנם ע"כ אפש"ל דחמב"פ לא הוי איסור חפצ' רק איסור גברא ה"ד אי אמרי' דחמץ שעבר עה"פ מותר מה"ת שפיר נוכל לומר דלא הוי איסור חפצא שהרי החמץ עצמו כיתר לאחר מיכן ולכך לא הוי רק איסור גברא דהיינו שהתורה הטילה איסור על האדם שלא לאכול מן החמץ כל ז' ימי הפסח משא"כ אי ס"ל כר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור שפיר נוכל לומר דהוי איסור חפצא דמכיון שהגיע הפסח נשאר באיסורו לעולם וא"כ א"ש דהכי קאמר אביי בשלמ' לדידי דס"ל גבי מקפה אסור משום המל"א א"ש דגבי כותח בהא פליגי ר"א ורבנן דר"א ס"ל כר"י דחמץ שעעה"פ אסור וא"כ הוי איסור חפצא ולכך שייך בי' לומר המל"א ורבנן ס"ל כר"ש דחמץ שעבר עה"פ מותר מה"ת ולא הוי רק איסור גברא כמ"ש ול"ש בי' המל"א ולכך אינו עובר על עירובי משא"כ אי הטעם משום כזית בכא"פ א"כ אין חילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא ואמאי פליגי רבנן ודו"ק:
ד בגמ' פריך לר"ע דס"ל משרת להמל"א אמאי לא ילפי' בכל התורה כולה מנזיר להמל"א ומשני משום דהוי חטאת ונזיר ב' כתובים הבכ"א ואין מלמדי' דבחטאת כמי אמרי' המל"א במס' זבחים צ"ז ע"ב וראיתי בחידושי מהר"ם כרבי בסוף הספר בחי' לסוגי' דמשרת שהקשה קושי' עצומה מאי קאמר דהוי ב' כתובי' דלכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מינה הא שם במס' זבחים פריך וניתי עשה דאכילת קדשים ונדחי ל"ת דקדשי' פסולי' ומשני רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ורב אשי משני יקדש עשה הי' ואין עשה דוחה ל"ת ומשה וא"כ אצטריך קרא בקדשי' דאי מנזיר הו"א דעשה דוחה ל"ת כקושית הגמ' שם ולכך אצטריך יקדש דלהוי עשה ול"ת וא"כ מאי משני רב אשי כאן דהוי ב' כתובים. ונלע"ד דהנה בס' ברוך טעם בשער התערובות פ"ט הקשה מאי פריך וניתי עשה ונדחה ל"ת לפימ"ש התוס' מס' עירובין ק' ע"א ד"ה מתן ד' דכל היכא שהעשה בא ע"י פשיעתו כמו התם שנתערב מתן ד' במתן אחת ל"א עדל"ת וא"כ ה"נ העשה בא ע"י פשיע' שנבלעו קדשי' פסולי' לחוץ קדשי' כשרי' וקושי' זו גם קושי' הנ"ל הובא ג"כ בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים ע"ש. ונראה דע"כ ל"א דעשה ע"י פשיע' אינו דוחה ל"ת ה"ד לסוגי' מס' יבמות דאמרי' דכל עדל"ת ל"ת חמי' מעשה וע"כ דהא דעדל"ת הי' רק מגזה"כ דכלאי' בציצית ולכך בעי' דווקא כי התם שהעשה אינו ע"י פשיעה. אמנם אי אמרי' דהא דעשה דוחה הי' משום עדיפות העשה על הל"ת מה בכך שהעשה בא ע"י פשיעה מ"מ עכשיו שיש לפנינו עשה ול"ת הרי מעלת העשה עדיפא מל"ת וצריך לקיים העשה ולדחות הל"ת וכן כתוב שם בס' ברוך טעם לענין היכא שהל"ת קילא בח"ש דבכל גוונא בדחי' אפי' תעשה ע"י פשיעה ואני אומר דבכל גוונא ל"ת אי אמרי' דעשה עדיפ' מנה אין חילוק בין העשה ע"י פשיעה או לא והנה בריש מס' יבמות ז' ע"א אמרי' דכיון דל"ת חמי' מעשה ואפ"ה דחי עשה לל"ת לכך דחי אפי' ל"ת שיש בה כרת דמ"ל חומר' זוט' ע"ל חומרא רבה וא"כ לרבא שם במס' יבמות ח' ע"א דאמר ערוה גופה ל"צ קרא דאין עשת דוחה ל"ת שיש בה כרת ע"ב ס"ל דהא דעשה דחי לל"ת הי' משום דעשה עדיפא ולכך לל"ת שיש בה כרת דחמורה אין העשה עדיפה מכה ולא דחי וזה ברור להמעין בסוגי' שם להוכיח דרבא ס"ל דעשה עדיפ' מל"ת ודו"ק, והנה במס' זבחים שם שקיל וטרי רבא ורב אשי והנה לרבא לשיטתו דעשה עדיפ' מל"ת א"כ עשה ע"י פשיע' נמי דוחה ל"ת וא"כ פריך הגמ' שפיר וניתי עשה ונדחה ל"ת ורב אשי נמי משני אליבא דרבא ולפום הך סברא דאפי' עשה ע"י פשיעה נמי דוחה ל"ת כיון דעשה עדיפ' אמנם הכא בסוגיא קיימינן אליבא דר"ע ור"ע ס"ל מס' שבת ק"ל ע"א ומס' פסחים סו' ע"א דכל שדוחה את השבת כגון פסח ומיל' אינו דוחה רק היכא שא"א לעשות מע"ש אבל היכא שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה אע"ג שלא עשאה מע"ש והנה פסח ומיל' דדח' שבת הי' נמי בגזר עדל"ת עי' ריש מס' יבמות וע"כ ס"ל דל"ת חמור ולכך אינו נדחי' רק מה שא"א בענין אחר דגילתה התורה להדי' דאי עשה עדיפא הי' לו לדחות אע"ג שהי' אפשר לעשות' מע"ש מ"מ כל שלא עשאה הרי עכשיו עומדי' לפנינו והי' לו לדחות (ובמקום אחר הארכנו בזה בענין דכ"מ שאתה מוצא עול"ת דצריך לקיים את שניהם) מ"מ מוכח דר"ע ס"ל ל"ת חמי' וא"כ הדק"ל מאי פריך הגמ' מס' זבחים וניתי עשה ולדח' ל"ה דהא הוי עשה ע"י פשיעה ואינו דוחה וא"כ ל"צ לתירוצא דרב אשי שם דהוי עול"ת ושפיר משני לר"מ דהוי ב"כ הבכ"א וא"מ דלר"ע לא צריכין יקדש דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דבל"ת גרידא נמי לא דחי מקושי' הנ"ל דעשה שע"י פשיעה אינך דוחה אפי' לל"ת גרידא דר"ע ע"כ ס"ל דל"ת חמי' מעשה כמ"ש וא"כ אייתר לי' יקדש לב"כ הבכ"א וקאי שפיר תירוצו של רב אשי כאן בסוגי' אליבא דר"ע ודו"ק:
ה בגמ' בעי אביי למימר דאמרינן בכל איסורי' שבתורה המל"א מההוא דמקפ' דאמרי' הואיל וזר לוקה עליו בכזית ומשני דאיכא בכא"פהנה ממאי דקאמר דאיכא ולא קאמר דאכל כזית בכא"פ כבר ב' הפנ"י דאתי' שפיר לשיטת ר"ח כהן שהובא ברא"ש פג"ה דכל דאיכא בכא"פ אמרי' ההיתר נהפך לאיסור' ולקי בכזית אמנם לפי"ז יקשה מאי קאמר אח"כ הנח לכותח הבבלי דלית בי' בכא"פ כו' אי משטר קשטר בטלה דעתו והא כל שיש כזית בכא"פ חייב אפי' בכזית וקושי' זו הובא בשעה"מ פ"ח מחו"מ הלכה ו' בשם ספר בני שמואל ושם תירץ דבכותח ליכא טעמא רק קיוהא בעלמא ולכך אינו נהפך ההיתר ובשם פר"ח תירץ שם דאפי' כזית מכל התערובות אין דרכו לאכול בכא"פ אמנם הא דבעי אביי לומר דאמרינן בכל איסורי' המל"א כתבו התוס' ד"ה אלא מאי דאביי נמי לא קאמר רק לר"ע דס"ל גבי נזיר משרת המל"א וילפי' לכל התורה אבל רבנן דס"ל משרת לטעכ"ג אביי נמי מודה דל"א בשום מקום המל"א:
ו והנה לכאורה יש לעיין לפי הך סברא דאביי נמי ל"ל המל"א מכח הך סברא רק דס"ל דאי מעשרת ילפי' המל"א הול"ל בכל הת"כ ואמאי לא נימא אין מזהירי' מה"ד וראיתי בשעה"מ שתירץ דדווקא לענין טעב"ע שייך לומר אין מזהירין מה"ד ולא לקי כיון דסגי' לן הילפות' למילף לאיסור' בעלמא דאי לאו קרא לא הוי ידעי' שיהי' הטעם אסור כלל אמנם לענין המל"א דלא אצטריך הילפות' לאיסור' דבלא"ה אסור ככל ח"ש דאסור מה"ת וא"כ בכה"ג שפיר אמרי' דלוקין אפי' ממה מצינו ועי' בס' גינת וורדים בכללי אין עונשין מה"ד מיש בזה וע"כ צ"ל דסוגי' דמסקינן דמשו"ה לא אמרי' בכהת"כ המל"א משום דהוי נזיר וחטאת ב"כ הבכ"א ול"א דבלא"ה לא לקי דאין עונשין מה"ד ס"ל נמי דכיון דלאיסור' בעלמא לא אצטריך לן דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת שפיר עונשין מה"ד. אמנם לכאורה יש להקשות אמאי לא נימא דלאיסור' נמי אצטריך דמכח ח"ש לא הי' אסור רק כשהי' בעין ולא ע"י תערובות ולכך אצטריך להמל"א לאיסור' בעלמא ח"ש אפי' עי"ת אבל לא למלקות וכן כתב המהרש"א בד"ה לענין חמץ לחלק בח"ש בין שהי' בעין שעי"ה ונראה דע"כ ל"א שיש חילוק בין כשהי' בעין שעי"ת דווקא אי אמרי' דאע"ג דטעכ"ע מ"מ אין ההיתר נהפך להיות איסור משא"כ אי אמרי' דכל שנו"ט היתר נהפך להיות איסור א"כ אין סברא לחלק כלל בין שהי' בעין או עי"ת דמה בכך שנתערב מ"מ הוי עדיין כאילו האיסור בעין וכאן גבי נזיר מיירי משרת בתערובות מבשא"מ וא"כ אין חילוק בין כשהי' בעין או עי"ת. והנה הר"פ שם בתוס' דחה סברת הרבינו יקר דכיון דטעכ"ע דאורי' אינו חילוק בין שהי' בעין או עי"ת וא"כ עכ"פ אפ"ל דאי היתר נהפך לאיסו' הר' יקר נמי מודה דאין חילוק בין בעין לעי"ת רק בטעכ"ע ס"ל להר' יקר דכיון דאינו מהפך ההיתר הרי האיסור לא חשיב בעין ול"א כ"ש למכות ודו"ק:
ז ובהכי יש ליישב מה שמקשי' העולם לשיטת רבינו יקר שהובא בתוס' מס' ע"א ס"ח ע"א דלר"ש נמי אצטריך משרת להמל"א ואע"ג דס"ל כ"ש למכות ל"א כ"ש למכות רק כשהי' בעינ' ולא עי"ת והקושי' מפורסמ' הובא בכמה דוכת' באחרוני' א"כ מאי אמרי' מס' שבועות כ"א ע"ב אי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל למ"ל צירוף גבי נזיר ששרה פתו ביין והא עי"ת ר"ש כמי מודה דבעי' כזית. ולפימ"ש ניחא דע"כ לא כתבו התוס' דלר"ש נמי בעי' כזית היכא שהאיסור מעורב דווקא אי לא ס"ל היתר נהפך לאיסור כשנרגש מטעם האיסור משא"כ אי אמרי' דע"י נתינת טעם היתר נהפך להיות איסור פשיטא שאין לחלק דמה בכך שהאיסור כ"ש נתערב והא הטעם מהפך כל התערובות להיות כיו"ב וא"כ ממילא חייב בכ"ש ממנו דכך לי כשהי' בתערובות כמו כשהי' בעין והנה סוגיא דהכא דעסקי' דלר"ע משו"ה ל"א בכל התורה המל"א משום דהוי נזיר וחטאת ב"כ והדר' קושייתינו לדוכת' מ"ט לא קאמר בפשיטות דלא ילפינן מנזיר משום דאין עונשין מה"ד וע"כ כמ"ש השעה"מ משום דלאיסור' בלא"ה לא אצטריך דח"ש אסור מה"ת ושפיר ילפינן אפי' למלקות וא"כ ע"כ לא ס"ל לסוגי' דיש חילוק בין כשהי' בעין או עי"ת דאי הוי ס"ל לחלק הי' צריך קרא להמל"א אפי' לאיסור' גריד' נמי היכא שהי' עי"ת וע"כ כמ"ש דס"ל אליבא דר"ע היתר נהפך לאיסור ואין חילוק כלל בין כשהי' בעינ' או עי"ת וא"כ קאמר הגמ' במס' שבועות שפיר דאי הוי ס"ל לר"ע כר"ש כ"ש למכות לא הי' צריך צירוף דבכ"ש נמי מחייב. אמנם התוס' במס' ע"א קאי התם אליבא דר"ש דלדידי' אע"ג דטעכ"ע דאוריי' מ"מ אפשר דאין היתר נהפך להיות איסור וא"כ שפיר יש לחלק בין כשהי' בעין או עידי תערובות ודו"ק:
ח בסוגי' פריך אביי משתי קדרות ומשתי קופות ואי ס"ד כבא"פ אמאי אמרי' שאני אומר במס' נזיר גרסי' בשלמא לדידי משום המל"א הבמ"ע דנפישי חולי' ול"א המל"א והא דגבי מקפה אמרי' המל"א אע"ג דנפישי חולי' כבר כ' שם רש"י במס' נזיר דהיכא דלטעמא עבידו ונרגש הטעם שפיר אמרי' המל"א אע"ג דנפישי. אמנם בסוגי' דלא הביא הגמ' כלל מזה צריך להבין מאי ס"ד דאביי דאי הטעם משום המל"א אמאי אמרי' שאני אומר. והנה כבר כתבו האחרונים דבאמת יש כאן חזקת היתר לכל קדירה בפ"ע או לכל קופה. אמנם אי אמרי' דכזית בכא"פ דאורי' ל"ש לאוקמי' אחזקת היתר דהא אינו לא ההיתר באין לאסור רק לאיסור שנשאר במציאותו הראשון ולאיסור ליכא חזקת היתר וא"כ הוי ס"ל לאביי דבשלמא אי ל"א בכא"פ דאורייתא אע"ג דאמרי' המל"א ל"ק אמאי אמרי' שאני אומר דמוקמי ההיתר בחזקתו שלא יצטרף אל האיסור ושישאר מותר כבראשונה אמנם אי כזית בכא"פ ל"ל לאוקמי' אחזקת היתר כך העליתי מדברי גדולי האחרונים עי' בס' ברוך טעם ובחידושי הרי"ם למס' פסחים אמנם מדברי התוס' מס' יבמות פ"ב ע"א ד"ה שתי קופות משמע דל"ש לאוקמי' בחזקת היתר רק בשתי קופות ולא נפל רק סאה אחד דהשתא איכא ספיקא דלמא לא נפל כלל משא"כ היכ' שיש שתי קופות ונפלו שני סאין דע"כ בכל חדא מיניהו נפל אחד מהן לא שייך לאוקמי' בחזקת היתר כ"כ וצ"ל סברת' משום דכיון דע"כ נפל איזה מהם לתוכ' איתרע בנפילתה והוי כמו חזקה דאיתרע והכא משמע ממ"ש שם דליכא למימר כולו האי אוקמי' חולין אחזקתיהו וא"כ אי ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה אפי' בשתי קופות ושתי סאין נמי איכא חזקת היתר וא"כ א"ש דסוגי' דהכא אזיל אי ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה א"כ איכא שפיר חזקת היתר רק אי כזי' בכא"פ ל"ש כלל חזקת היתר כמ"ש ודו"ק: (ט) בגמ' ור"ע טעכ"ע מנ"ל הנה כבר כתבנו לעיל באות א' בשם התוס' מס' נזיר דקושי' הגמ' אזלא דמסתמא כ"כ דלא ידעי' קרא לטעכ"ע לא מסתבר לדרוש היתר מל"א עי' בחי' פנ"י וכל זה עולה לשיטת הבעה"מ בסוגי' דטעכ"ע מסתבר טפי והמל"א הי' חומרא יתירה אמנם לשיטת הרמב"ן במלחמות דנוכל לומר המל"א אפי' אי ל"א טעכ"ע והיינו דבהמל"א יש מן האיסור בעין משא"כ בטעם כעיקר אין מן האיסור בעין וא"כ הדק"ל מאי פריך ור"ע טעכ"ע מנ"ל דלמא באמת לא ס"ל כלל טעכ"ע. ומי' בפנ"י שכתב דמדקאמר ר"מ אפי' נזיר ששרה פתו ביין וכו' משמע דבהא מודה מיהו לת"ק דבשר' ענבים במים נמי חייב אלמא דס"ל טעכ"ע נמי וא"כ פריך שפיר מנ"ל כיון דמוקי קרא להיתר מצטרף לאיסור. והנה רש"י פירש כאן בכל הסוגי' דאי אמרי' טעכ"ע היינו לההיתר גופ' נהפך לאיסור שהרי בכל הסוגי' פירש דאתעביד לי' פת גופ' איסור ולכך כי קאמר לר"ע היתר מל"א פרש"י דאפי' לא נשרית כל הפת ביין נמי חייב משום צירוף כלומר דאותו חלק מן הפת שנשר' אין צריכין כלל להמל"א כיון דיש בו טעם יין אתעביד הי' גופ' איסור. והנה באמת צריך להבין מנ"ל דאי ילפי' מגעולי מדין לא מוכח כלל דגם ההיתר יתעביד איסור דלמא רק משום האיסור שבו ציוה להגעיל ועי' בחידושי הרי"ם ולקמן בדברינו יתבאר בס"ד:
י בגמ' יליף מבב"ח לאו טעמא בעלמא הי' ואסור ה"נ ליש ופרש"י ד"ה בב"ח בשר שנתבשל בחלב והבשר בעינ' אלא שטעם החלב נבלע בו וכבר הקשו הראשונים במס' חולין דהא בבשר יוכל להיות ממשות החלב ואדרב' טפי הו"ל למילף מחלב שאין בו אלא טעם בשר בלבד וכתב בס' מ"ה בשער התערובות פ"א פ"ו דדווקא בדבר שהי' אסיר בפ"ע שייך לחלק בין ממשו לטעמו משא"כ בב"ח ששניהם מין היתר אין שייך לומר שהאיסור הי' מחמת שנבלע בו ממשות החלב ואין האיסור רק מה שקבלו טעם זה מזה וא"כ גם הבשר אע"ג שנבלע בו ממשות החלב אין האיסור רק מחמת הטעם עי"ש. אמנם מ"מ יל"ד מ"ט נקיט רש"י דווקא מבב"ח דילפי' טעכ"ע ממה שנאסר הבשר ונראה דהנה במס' חולין ק"ח ע"ב אמרי' גבי אסרה תורה ולא חלב והנה כבר כתבו האחרונים שם דאי אמרי' היתר נהפך לאיסור א"כ ממילא גם החלב נאסר מחמת שקבל טעם מן הבשר האסור והנה בחי' הרי"ם כתב דאי לא הו"א היתר נהפך לאיסור באמת הוי מצינו לומר דרק הבשר אסור ולא החלב. והנה רש"י כאן אזיל לשיטתו שפירש דאי אמרי' טעכ"ע היינו שהיתר נהפך לאיסור אמנם ה"ד אי כבר ידעי' טעכ"ע משא"כ אי לא הוי ידעינן דאמרי' טעכ"ע הו"א דהחלב לא אסרה תורה וא"כ שפיר כתב רש"י דלר"ע ע"כ מהבשר שנאסר ילפי' טעכ"ע דל"ל מהחלב דהא כ"כ דלא ידעי' דאמרי' טעכ"ע א"כ אפש"ל דחלב באמת לא נאסר כלל ולכך נקיט רש"י דילפי' טעכ"ע ממה שאסרה התורה הבשר ודו"ק:
יא בגמ' ורבנן בב"ח חידוש הי' מאי חידושי' אילימ' דהאי לחוד' שרי וכו' כלאים כמי אלא דאי סרי לי' כול' יומא בחלבא שרי בשיל לי' בישולי' אסור והנה במס' חולין ק"ח ע"א פרש"י בדברי אביי שם דקאמר מבב"ח מ"ט לא ילפי' דחידוש הי' דהיינו דהאי לחוד' שרי ובהדדי אסור והקשו בתוס' שם דהרי הכא מסקינן דמשו"ה לא מקרי חידוש דהא כלאי' כמי ונראה ליישב פרש"י דהנה בנו"ב מד"ת ליו"ד סי' ל"ד מקשה הא החידוש הוי קולא דאי תרי לי' שרי וא"כ שפיר מכל למילף מיני' חומרא לטעכ"ע וצ"ל דהפירוש בגמ' הי' כך דוודאי החידוש הי' חומרא דכל חד לחודא שרי ובהדדי אסור מ"מ לא הוי חידוש כ"כ דתרי כלאי' נמי ע"י חיבורם נאסרו אמנם כן ה"ד אי הי' התורה אסרם בב"ח בכל אופן שיתחברו יחדיו בין ע"י כבוש בין ע"י בישול הו"א שפיר דלא אוי חידוש דהוי דומי' דכלאי' משא"כ כיון שבדרך תערובת' עצמ' חלקה התורה בין נתערבו ע"י כביש' לבישול א"כ תו לא הוי דומי' דכלאי' וא"כ ממילא הוי החידוש מה דכל חד לחוד' שרי ובהדדי והוי שפיר החידוש חומר' וממילא לא נוכל למילף נ' מעכ"ע לחומרא דשאני בב"ח שהחמיר' התורה ותו ל"ל דכלאי' נמי דהרי כלאי' בכל ענין שיתחברו נאסרו ובב"ח אינו כן וא"כ גם לפי המסקנא דהכא מיקר החידוש מה דכל חד לחוד' שרי ובהדדי אסור ולכך שפיר פרש"י מס' חולין שם דהחידוש הי' שכל חד בפ"ע שרי וכו' ועי' בנו"ב שם שכתב ג"כ כה"ג:
יב בתוס' בד"ה ורבנן ובמס' חולין ק"ח ע"א ד"ה מבב"ח הקשו התם משמע דאביי ס"ל דילפינן טעם כעיקר מבב"ח והא הכא במס' פסחים משמע דילפי' או ממשרת או מג"מ. ונראה דהנה שם במס' חולין יש לדקדק בלישנא דאביי דאמר טעמ' ולא ממשו בעלמא דאורי' דאס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרי' דחידוש הי' ואמאי לא קאמר בפשיטות דטעמו ולא ממשו דאוריי' דגמרי' מבב"ח ולמה נקיט בלשון שלילה מבב"ח מ"ט לא גמרי' וכן הקשה בחידושי הרי"ם כאן ובמס' חולין שם עי"ש. ונראה דהנה החידוש בב"ח הי' משום דתרי לי' שרי ובשיל לי' אסור. והנה מאי דאסור ע"י בישול אין דהחידוש כ"כ דבהכי אסרה התורה רק דחידוש הי' מה דמותר ע"י שריה והנה לכאורה אי אמרי' דטעכ"ע לאו דאוריי' אין זה חידוש כלל מה דשרי ע"י שריה ועי' בנו"ב מד"ק ליו"ד סי' כ"ו וצ"ל דענין שחידוש הי' דע"י שריה מותר וע"י בישול נאסר זה הוי חידוש ויש להעמיס זה בדברי רש"י ד"ה חידוש הי' וז"ל כל איסורי תימא הי' עכ"ל כלומר דבשניהם איכא טעמ' ובכבוש לא נאסר רק בבישול זה הוי חידוש ועי' בס' גינת וורדים כלל נ"ב שעמד ג"כ בזה דאי טעכ"ע לאו דאוריי' א"כ לא הוי חידוש מה דשרי אי תרי לי' דהא בכל איסורין כמי הכי הוי אי טעכ"ע ל"ד וכתב ג"כ דעיקר איסור בב"ח אינו אלא תמהון מ"ט הקפיד' התורה דווקא דרך בישול ולא דרך כביש' עי"ש. אמנם ע"כ אפש"ל דמשו"ה הוי בב"ח חידוש מדחזינן דהקפידה התורה כשנתערבו דרך בישול ולא דרך כביש' ה"ד אי כבר שמעינן טעכ"ע מקרא אחרינא א"כ איכא כאן חידוש דהרי בשניהם כלומר בין ע"י כביש' בין ע"י בישול איכא טעמא וכאן הקפיד' התורה לאסור דווקא ע"י בישול ולא ע"י כביש' א"כ הוי חידוש שפיר משא"כ אי אמרי' בכ"מ טעם לא הוי כלום א"כ בב"ח אינו חידוש כלל דהתורה הקפידה בהכי כשנתערבו ע"י בישול ולא ע"י כבישה מאי אמרת הרי ע"י כביש' נמי איכא טעמא ואפ"ה לא אסרה התור' אין זה חידוש דהרי הטעם בשום מקום אינו אסור רק דא"כ הו"ל לומר דכשנתערבו ע"י בישול אפי' בלא נתינת טעם נמי אסור דל"ל רק ע"י נתינת טעם אסר' התורה דהרי הטעם אינו מעלה ואינו מוריד בשום מקום ולמ"ל לומר דבב"ח חדשה התורה דנתינ' טעם יאסור כיון שמצינו כבר דאפי' בטעמ' נמי אינו אוסר כגון ע"י כבישה ודו"ק היטב. וזה שאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא כלומר הא דאמרי' בעלמא טעכ"ע או ממשרת או מג"מ הי' דאוריי' דליכא למימר דהי' רק מדרבנן דא"כ תו לא הוי בב"ח שום חידוש כמ"ש דרק בהכי הקפיד' התורה וא"כ ממילא יהי' הדין בב"ח אפי' כי ליכא נו"ט נמי כל שנתערבו ע"י בישול דאסור וא"כ אם תרצה לומר דטעכ"ע ל"ד אין שום מקום לומר רק או דבב"ח לאו חידוש הי' כמ"ש דבב"ח לא הוי חידוש רק אי אמרי' בעלמא טעכ"ע דאוריי' שפיר הוי חידוש מה שאינו נאסר ע"י כביש' רק ע"י בישול משא"כ אי טעכ"ע ל"ד ממילא אינו חידוש וא"כ שפיר איכא למילף טעכ"ע מבב"ח אם לא דנימא דבב"ח לא הקפיד' התורה כלל על נתינת טעם וא"כ כי ליכא נו"ט נמי ואמאי קתני במתני' יש בה בנו"ט וע"כ מדקתני אם יש בה בנו"ט והקפיד' התורה בב"ח נמי בנתינת טעם וא"כ הוי באמת בב"ח חידוש דע"י כביש' שרי אע"פ שיש בו טעם וא"כ ע"כ מוכח דטעכ"ע דאוריי' דאי לאו דאוריי' ממילא לא הוי בב"ח חידוש והוי מצינו למילף שפיר מבב"ח וא"כ ממנ"פ מוכח דטעכ"ע דאוריי' דאי אמרי' דבב"ח הוי חידוש א"כ ממיל' טעכ"ע דאוריי', ואי טעכ"ע ל"ד א"כ לא הוי בב"ח חידוש ושפיר ילפינן מבב"ח טעכ"ע רק אי הו"א דבב"ח אסור כי ליכא בו"ו כמי אז גם מבב"ח לא מצינו למילף דהא גבי בב"ח נמי אין הקפיד' כלל משום טעם אמנם לפי האמת דבב"ח נמי אפי' ע"י בישול רק בנתינ' טעם אסור אביי נמי מודה דהוי חידוש מה דלא נאסר ע"י כביש' נמי אע"ג דאיכא טעמא וא"כ ממילא מוכח דס"ל טעכ"ע דאוריי' דאלא"ה לא הי' שום חידוש בב"ח נמי כמ"ש. וא"כ לפי האמת אביי נמי מוד' דילפינן טעכ"ע ממשר' או מג"מ רק דקאמר דע"כ הי' דרשה גמור' דאי לא הוי ילפינן ממקום אחר טעכ"ע הדק"ל א"כ לא הוי בב"ח שום חידוש דמה חידוש הי' זה מה שנאסר ע"י בישול ולא ע"י כביש' אע"ג שיש בו טעם כיון דטעם זה אינו מעלה ואינו מוריד כלל א"כ אין זה חידוש דע"י בישול אסרה התורה ולא ע"י כביש' רק דא"כ הי' אסור ע"י בישול אפי' כי ליכא נו"ט דלאו משום נתינת טעם אסרה התורה כיון דל"א טעכ"ע אמנם כיון דחזינן ממתני' דס"ל דבב"ח נמי ע"י נו"ט דווקא אסור וא"כ ממילא שפיר הוי בב"ח חידוש מ"ט אינו אסור ע"י כבישה וע"כ צ"ל דס"ל לתנא דמתני' דבכ"מ אמרי' טעכ"ע דאוריי' ושפיר הוי בב"ח חידוש מ"ט אינו אסור ע"י כבישה משא"כ אי הו"א טעכ"ע ל"ד לא הוי בב"ח חידוש וא"כ מבב"ח הו"ל למילף אם לא שנימא דבב"ח אפי' בלא נתינת טעם אסור וזה לא ס"ל לתנא דמתני' דהרי קתני אם יש בה בנו"ט דווקא וע"כ דבכ"מ אמרי' טעכ"ע דאוריי' וא"כ לאביי נמי אי לא הוי ילפינן טעכ"ע ממשר' או מג"מ באמת הו"א דמבב"ח לא נוכל למילף טעכ"ע דבב"ח אפי' כי ליכא בנו"ט נמי אסור רק כיון דילפינן ממשרת מוכח דבב"ח נמי רק ע"י נתינת טעם אסור ואביי הוכיח שפיר מתנא דמתני' דע"כ ס"ל טעכ"ע דאורי' או ממשרת או מג"ע דאי טעכ"ע ל"ד הול"ל או דבב"ח לאו חידוש הי' או דאסור אפי' בלא נו"ט נמי ומדקתני דווקא כי נו"ט ע"כ דס"ל בב"ח חידוש וא"כ מוכח דבעלמא טעכ"ע דאוריי' דאי בעלמ' טעכ"ע ל"ד לא הוי בב"ח שום חידוש והוי לאסור אפי' כי ליכא נו"ט נמי וא"כ לאביי במי עיקר ילפותי' או ממשר' או מג"מ וא"כ ל"ק קושי' התוס' ומדוייק לישנ' דאביי במס' חולין וא"ש הכל בס"ד ודו"ק היטב כי תי' עמוק בס"ד:
יג ומה שהשיב לו רבא דרך בישול אסרה תורה הכי קאמר לי' דבב"ח באמת אין הענין כלל משום טעם ולא שייך למילף משם טעכ"ע והא דדרך כבישה מותר ודרך בישול דווקא אסור היינו משום דס"ל כרב אשי דבב"ח אסור באכילה מלא תאכל כ"ת וא"כ דרך כביש' דלא נעשה תועבה ממילא מותר (דל"ל דזה גופה יהי' חידוש מה שמותר לכבוש ולבשל אסור דזה וודאי אינו חידוש דהתורה אסרה איסור בישול ולא כבישה וכבר כתבו זה האחרוני') מ"מ אינו ענין כלל למילף נתינ' טעם מבב"ח כיון דענין איסור אכילה בב"ח הי' משום ל"ת כל תועבה והא דאעפ"כ בעי' נו"ט דווקא היינו משום דלא נעשה איסור רק כשנתבשלו ובכה"ג אי אפשר שלא יתן טעם כמ"ש שם רש"י ד"ה א"ל רבא ואין לך כגון זו שלא יתן טעם מ"מ אין ענין טעם בב"ח כלל לשאר איסורי' דהתם עיקר האיסור משום שנעשה תועבה והיינו ע"י בישול דווקא. ועי' בחי' הרי"ם שכ' ג"כ זה הדרך בדברי דבא במס' חולין ע"ש ודו"ק. שוב ראיתי שגם בחי' הפנ"י כתב דעיקר ילפות' לאביי בעי טעכ"ע הי' ממשרת או מג"מ ועלה בידינו בס"ד לבאר ביותר ביאור ודו"ק:
יד בגמ' אלא ילפינן מג"מ והקשה בס' צל"ח דהא מג"מ ליכא אלא משה לשיטת הר"י אורלינש במס' חולין בסוג' דד"ב ובמס' ע"א ס"ח וא"כ אצטריך משרת בנזיר לטעכ"ע ללקות ומנ"ל היתר מצטרף לאיסור ותירץ דא"כ ג"מ למ"ל והא ליכא למימר דאשמעי' סדר הכשר הכלי דהא מסברא נמי נדע דכבכ"פ ע"ש. אמנם לכאורה יש להקשות דהא אפי' דמוכח מג"מ טעכ"ע מ"מ היתר נהפך לאיסור לא אשמעי' דהא אפשר משו"ה צותה התורה להגעיל משום האיסור גופא וכן כתב בהי' הרי"ם דמג"מ לא שמעי' היתר נהפך לאיסור וא"כ אצטריך משר' להיתר נהפל"א בנזיר ואכתי מנ"ל המל"א הגם די"ל דאי אמרי' היתר כל"א ה"ה המל"א דע"כ ל"א דטעכ"ע מסתבר טפי מהעל"א רק לענין שהטעם יהי' אסור בפ"ע משא"כ אי אמרי' דהטעם אוסר כ"כ עד שההיתר נל"א תו אמרי' דה"ה המל"א ושקולים הם ויבאו שניהם. אמנם מכל הסוגי' דשמעתי' נראה דלר"ע שמעי' היתר נהפך לאיסור כמי מג"מ וכן משמע דמעיקרא שקול וטרי לילף מבב"ח ופשיטא דאי ילפינן טעכ"ע מבב"ח דוודאי אמרי' הנל"א דבב"ח כולו חדא איסור' וא"כ משמע דה"ה כי ילפי' מג"מ נמי ע"כ דהבל"א וי"ל דס"ל לר"ע דאי לא הוי אסור בג"מ רק משום הבליע' האסור' א"כ קשה למה צותה התורה להגעיל דהא מסתמ' ברוב בישולי' לא יהי' כזית בכא"פ דהיינו שהבליעה תהי' בשיעור גדול כ"כ עד שתהי' כבכא"פ וכן כתב הפנ"י דסתם בישול הי' רק בנו"ט ולא בכזית בכא"פ דמהכא מוכח דבב"ח אסור אפי' ליכא כזית בכא"פ ע"ש וא"כ למה הוצרכו הגעלה ול"ל דעכ"פ יהי' ח"ש ואסור מה"ת ולכך צריכין הגעלה הא אי ל"א הבל"א יש לחלק דח"ש אינו אסור מה"ת רק כשהי' בעין ולא עי"ת עי' בצל"ח בסוף הסוגי' וע"כ דאמרינן אי יתן טעם יהי' גם ההיתר כל"א וממילא שמעי' מג"מ נמי הנל"א. ובזה מתורץ שפיר קושי' המהרש"א בסוגי' מאי פריך ור"ע הא ג"מ חידוש הי' דנו"ט לפגם שרי' דלמא ס"ל לר"ע כר"מ מס' ע"א ס"ז ע"ב דנוטל"פ אסור דילפי' מג"מ וא"כ לא הוי חידוש ולפימ"ש א"ש דאפי' אי ס"ל נוטל"פ אסור מ"מ לא נוכל לומר הנל"א ע"י קבלה טעם פגום דלענין שיחול שם איסור על ההיתר שהי' מעיקרא מותר זה בוודאי ל"א דהא הוי כמו בסרוח' מעיקרא דר"מ נמי מודה דשם נבלה אינו חל וה"נ אינו חל שם איסור על מה שהי' מוהר מעיקרא אם הי' נוטל"פ ולכך ע"כ צ"ל דר"ע ס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ולא הוי לפגם אמנם לר"מ שפיר ס"ל דנוטל"פ אסור מג"מ ושם לא הוצרכו הגעלה משום ההיתר שלא יתהפך לאיסור דוודאי בטעם לפגם אין ההיתר נהפך להיות איסור רק משום שלא יטעום מן האיסור גופה ולר"מ לא קשה סוף סוף לא יהי' מסתמא מן הבליע' כ"כ בבדי כזית בא"פ וא"כ למ"ל הגעלה דר"מ לשיטתו דחייש למיעוט ולפעמים יוכל להזדמן שיהי' כ"כ מן הבליע' בכזית בכא"פ ושפיר הוצרכה התורה הגעלה אבל לר"ע דמסתמא לא חייש למיעוט ע"כ לא הוצרכה התורה הגעלה בכלי מדין לולא דאמרי' הנל"א ועי' בחתס"ו ליו"ד סי' כ"ח שכ' נמי בהך עניינ' דלר"מ לשיטתו חיישינן למיעוט. וכל זה עולה שפיר אי אמרי' דר"מ מה"ת חייש למיעוט עי' מס' נדה י"ח ע"ב בתוס' ד"ה מיעוטא:
הכלל העולה דכל הסוגי' כאן במס' פסחים קאי אי אמרי' טעכ"ע דהיתר נהפך לאיסור ועד"ז נמי יש ליישב מה שהקשה הפנ"י מנ"ל טעכ"ע מג"ע דלמא הי' צריכין להגעיל משום בב"ח דבב"ח לכ"ע טעכ"ע דאורי' ולהנ"ל ניחא דמשום מיעוטא דבישול בב"ח לא היו צריכין הגעלה דזה לא הוי רק מיעוט' שיזדמן שמיד אחר שבישל בו העכו"ם בשר יבשל הישראל חלב או אפכא וע"כ מוכח דמשום כל האיסורין הוצרכ' הגעלה ועי' בס' תפארת ישראל על הל' נדה בסוף הס' בקונט' הספיקות אות ב' מ"ש בזה ודו"ק: (טו) ובחידושי מהר"ם דברי' למס' חולין בסוגי' דז"ב ראיתי שכתב דלר"י דס"ל מב"מ ל"ב אין להוכיח מג"מ טעכ"ע דדלמא אע"ג דעלמ' אינו אוסר מ"מ משהו מיהו הוי כמ"ש הרשב"א בחי' שם וא"כ דלמא משום מב"מ הי' צריכין להגעיל ולפי מ"ש ניחא דהנה אע"ג דמב"מ ל"ב מ"מ הנל"א ל"א ועי' בשו"ת בשמים ראש בהגהת כס' דהרסנ' שם סי' ג' וא"כ משום מב"מ לא הי' צריך הגעלה דזה לא שכיח שיהי' כ"כ מן הבלוע שיהי' כבא"פ וע"כ משום מבשא"מ והכל"א ושפיר הוצרכו הגעלה בהא דאמרי' חטאת ונזיר הוי ב"כ וכקושי' מהר"ם ברבי הא אצטריך חטאת לעשה דיקדש כבר כתבנו בתחלת הסוגי' באות ז' עי"ש בתוס' בד"ה יליף מג"מ הקשו עכ"פ היכי שמעי' טעכ"ע בנזיר דקיל מכל איסורי' ותירצו דבמדין נמי היו כליה' בלועי' מיין ואסורי' לנזיר וכבר עמד בזה הפנ"י מ"מ מנ"ל דהגעל' משום בליע' יין דלמא משום בליע' איסור וכתב לתרץ שהיו שם כלים שלא השתמשו בהם רק ביין כגון כלי כסף וזהב ואפ"ה הוצרכו הגעלה ובזה מתרץ מה שהקשה דלמא משום בב"ח הוצרכו להגעיל שהרי הי' שם כלי' שאין דרך לבשל בהם ורק בליע' היין היו שם ודו"ק: