אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער התערובות › שער א

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער התערובות · שער א

שער התערובות

אתחיל לכתוב בסוגי' דחמץ בזמנו:

א בגמ' אמר רב חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור ומסקינן במשהו במינו אסור דס"ל כל איסורין שבתורה במינו במשהו ובחמץ גזרי' מינו אטו שאינו מינו ושלא בזמנו במינו אסור במשהו ככל איסורין שבתורה ושלא במינו בס' דשלא בזמנו ואינו מינו אטו מינו כולו האי לא גזר הכי מסיק הגמ' אליב' דרב ושמואל אמר חמץ בזמנו במינו במשהו ושלא במינו מותר היינו ע"כ בששים ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר דס"ל כר"ש דחמץ שעבר עה"פ מותר. ור"י ס"ל חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו בנו"ט ככל איסורין שבתורה ולאח"ז בין במינו ובין שלא במינו מותר כר"ש וכתב רש"י שם דאפי' בנו"ט מותר לר"ש כל שנתערב וכן דעת הר"נ דאפי' למסקנא דר"ש קנסא קניס מ"מ כיון דאמרי' דע"י תערובות לא קניס לאו דווקא בשנתערב בששים דכל שנתערב ברוב אין כאן איסור זולת שיטת הטור או"ח סי' תמ"ז דאפי' לאחר הפסח נמי אינו בטל רק בששים ונמשך אחריו המחבר בש"ע שם וע"ש במג"א סי' תמ"ז ס"ק ע"ד: (ב) ובגמ' שם אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כר"ש. והנה רש"י כתב דמשו"ה ס"ל לרבא חמץ במשהו משום דס"ל כל איסורי שבתורה במשהו כרב אמנם רוב הפוסקים ס"ל דרבא ס"ל כל איסורין שבתורה בששים ורק משום חומר' דחמץ גזרו לאסור במשהו והא דנקיט כרב ולא מטעמי' ושיטת הרמב"ן במלחמות דטעמ' דרבא משום דחמץ הוי דבר שיל"מ הואיל ושרי לאחה"פ ולכך אינו בטל ואע"ג דדשיל"מ הי' רק במינו מ"מ בחמץ גזרו שלא במינו אטו מינו ור"י דס"ל במינו נמי בנו"ט ס"ל דרבנן פליגי על ר"ש במס' נדרים נ"ח ע"א וס"ל דדשיל"מ נמי בטל ע"ש. הנה יש לנו ב' טעמים בהא דחמץ במשהו. א' משום חומר' דחמץ. ב' משום דבר שיל"מ ולהך טעמא דדבר שיל"מ נמי צ"ל משום חומרא דחמץ גזרו א"מ אטו מינו:

ג אמנם ברמב"ם פט"ו מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ב כתב טעם הא דחמב"פ הי' במשהו אפי' שלא במינו אחר שכתב שם דחמב"פ אינו בטל משום שהי' דשיל"מ כתב שם בהל' י"ב וז"ל יראה לי שאפי' דשיל"מ אם נתערב בשא"מ מותר וכו' ואל תתמה על חמץ בפסח (כלומר דמשום דשיל"מ אינו בטל אפי' בשא"מ) שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו עכ"ל הנה הוא נמי כתב דמשום חומרא דחמץ החמירו שלא במינו ג"כ רק הי' אסמיך לי' אקרא משום שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו והדבר צריך ביאור וכי משום דכתיב כל נגזור א"מ אטו מינו ובפרט דהא פשיטא דבמינו דאינו בטל הי' נמי רק מדרבנן דהא דדשיל"מ אינו בטל הי' רק מדרבנן וא"כ אמאי יחמירו עוד לגזור א"מ אטו מינו הגם שי"ל דבזה יהי' מדוייק מ"ט נקיט רבא במשהו כרב כיון דלא ס"ל כטעמ' דרב ס"ל כל איסורין שבתורה במשהו ורבא ס"ל משום דשיל"מ. אמנם להנ"ל הי' ניחא דהנה רב נמי ס"ל לגזור אינו מינו אטו מינו והנה אע"ג דרב ס"ל מב"מ לא בטל מ"מ י"ל דלרב נמי חמץ במשהו לא הוי רק מדרבנן כמ"ש הריטב"א במס' ע"א ע"ג ע"ב מדלא קאמר רב ושמואל הלכה כר' יהוד' ש"מ דאינהו אפי' לרבנן ס"ל מב"מ לא בטל דרבנן לא ס"ל דבטל רק מדא וריי' אבל מדרבנן מודי דבמינו במשהו ע"ש וא"כ לרב נמי הא דחמץ במינו במשהו הי' רק מדרבנן ואפ"ה גזר שא"מ אטו מינו וה"נ ס"ל לרבא אע"ג דהטעם הי' רק משום דשיל"מ וא"כ עיקר איסורו דחמץ במשהו הי' רק מדרבנן מ"מ גזרי' שא"מ אטו מינו והיינו דנקיט במשהו כרב אמנם אכתי טעמא בעי מ"ט גזרי' אינו מינו אטו מינו כיון דחומר' דמינו במשהו הי' רק מדרבנן בין לרבא ובין לרב כפי מ"ש בשם הריטב"א:

ד ונ"ל דהנה לכאורה יל"ד באיזה סברא פליגו רב ושמואל דרב גזר בזמנו בא"מ אטו מינו ושמואל לא גזר א"מ אטו מינו כיון דשמואל נמי ס"ל כל איסורי' שבתורה במינו במשהו מ"ט לא גזר א"מ אטו מינו כמו אליבא דרב. ונראה ליישב דהנה בחידושי הרי"ם הקשה לכאורה איך יצוייר מינו חמץ עם מצה הא כיון דזה חמץ וזה מצה ממילא הוי אינו מינו ועיין בחי' ראש יוסף למס' פסחים שעמד ג"כ בזה ושם כתב דאין טעם חמץ מופלג כ"כ ממצה כמו כבד ובשר ע"ש והנה לפי"ז י"ל דוודאי כל שנשתנו לגמרי בטעמא הוי א"מ אי אזלינן בתר טעמא לענין מב"מ אמנם חמץ ממצה אין זה שנוי הטעם כ"כ דהא עיקר איסורו דחימוץ כגון המחמץ בשאור של תרומה אינו רק מדרבנן עיין פר"ח ליו"ד סי' צ"ח ס"ק ז' ד"ה וקודם עמדי ולכך לענין דינה הוי שפיר מב"מ אמנם לכאורה יל"ד כיון דרב ס"ל דטעם קלוש נמי אסור דהא ס"ל מס' חולין קי"א ע"ב דנ"ט בר נ"ט אסור וכל נטבנ"ט הוי טעם קלוש כמ"ש הר"נ שם וא"כ למה לא יהי' חמץ עם מצה א"מ דחימוץ לא גרע מטעם קלוש עכ"פ וצ"ל דהא דס"ל לרב נטבנ"ט אסור לא הוי רק מדרבנן ומה"ת לא חשיב טעם וא"כ הוי שפיר חמץ עם מצה מה"ת מב"מ וא"כ לפי"ז א"ש דלכך ס"ל לרב דגזרי' א"מ אטו מינו דנחמץ אתו למטעי דלא שייך כלל מינו כיון דבאמת יש קצת חילוק טעם אפי' במינו ואע"ג דהחילוק שביניהם הי' רק טעם קלוש מ"מ כיון דחזינן דטעם קלוש נמי חשיב א"כ ממילא אתי למטעי דחמץ לא שייך כלל מינו וא"כ אי נימא דא"מ בטל בס' יאמרו במינו כמי ולכך השוו חכמי' דחמץ בכל גוונא במשהו וא"כ תו לא אתי למטעי (וכה"ג כתוב נמי בחידושי הרי"ם ע"ש) אמנם כן ה"ז לרב דס"ל דנטבנ"ט אסור א"כ חזינן דטעם קלוש נמי נחשב לאיזה דבר וא"כ שפיר שייך לומר דבחמץ יטעו שיסברו שהכל חשיב אינו מינו משא"כ לשמואל דס"ל נטבנ"ט מותר א"כ לא חשיב לי' טעם קלוש כלל וא"כ תו ליכא למיחש שיטעו לחשוב דחמץ עם מצה לא חשיב מינו כלל משום שיש קצת חילוק טעם ביניהם דהא טעם קלוש לא חשיב לי' בעלמא נמי כלל ואפי' מדרבנן וא"כ תו ליכא למטעי שיחשבו דחמץ עם מצה הוי כא"מ וא"כ שפיר ס"ל דבמינו במשהו כשאר איסורי' וא"מ אטו מינו לא גזר דמהי תיתי יטעו בין א"מ למינו ודו"ק:

ה אמנם לכאורה יש לומר גבי חמץ כיון דחזינן דרבתה התורה תערובות חמץ אפי' בלא טעם גמור כגון כותח הבבלי שכתבו הפוסקים דלא חשיב רק קיוה' בעלמא ואפ"ה חייב מלקות אע"ג שאין בו כרת ע"י בר"מ פ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ו' ובפ"ד הלכה ח' א"כ אע"ג דלענין מינו שפיר י"ל דחשיב מב"מ דמכח מה שהחמיר' התורה בחמץ טפי משאר איסורין לאסור אפי' בטעם שאינו גמור מכח זה אין להקל ולומר דלא חשיב מינו מ"מ בעיני העולם יהי' קל לטעות בין עינו לא"מ וא"כ י"ל דמשו"ה באמת גזרי' א"מ אטו מינו. דבחמץ יהי' הטעות מצוי ויחשבו על מינו שהי' כמו א"מ דבחמץ אפי' טעם שאינו גמור נמי חשיב טעם וא"כ שפיר יטעו דחמץ עם מצה חשיב א"מ וא"כ א"ש דקאמר רבא הלכת' חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו כרב ושלא תקשה מנא תיתי לגזור א"מ אטו מינו כיון דהא דבמינו משהו היא נמי רק מדרבנן משום דשיל"מ ולכך נקיט כרב כלומר כמו דרב גזר א"מ אטו מינו משום דס"ל דבעלמא טעם קלוש אסור וא"כ אתי למטעי גבי חמץ דמינו הוי אינו מינו כיון שחלוקים קצת בטעמא דזהו חמץ וזהו מצה ה"נ לדידן אע"ג דס"ל דטעם קלוש לא חשיב כלל מ"מ כיון דחזינן דבחמץ הקפיד' התורה אפי' על טעם שאינו גמור וא"כ אי לא יגזרו על שא"מ ויאמרו שא"מ בטל בס' לא קיימא כלל הגזירה על מינו נמי דבמינו נמי יטעו שהי' כמו שא"מ כיון שחלוקים קצת בטעמא ולכך גזרו על א"מ שיהי' במשהו כמו מינו והנה הך סברא רק מרב שמעי' לי' כמ"ש הואיל והוא סובר בעלמא טעם קלוש אסור ולדידן משו"ה מחמרי' בחמץ כיון דבחמץ אסר' התורה אפי' טעם שאינו גמור ואיכא למגזר שיאמרו על מינו שהוי כמו א"מ ולכך נקיט שפיר במשהו כרב ודו"ק היטב:

ומעתה נתבארו דברי הר"מ בס"ד דהנה הא דמרבי' אפי' תערובות שאינו טעם גמור מכל מחמצת מרבינן לי' בברייתא במס' פסחים מ"ג ע"א וא"כ שפיר כתב הר"מ ואל תתעה על חמץ שאפי' בשא"מ נמי אסור במשהו משום דשיל"מ שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו וא"כ אפי' טעם שאינו גמור נמי חשיב ולכך אם יאמרו דשא"מ בטל יטעו דבמינו נמי בטל דמינו יחשבו כשא"מ הואיל וחלוקי' קצת בטעמא שזהו חמץ וזהו מצה ובחמץ חשיב אפי' טעם שאינו גמור מכל מחמצת ולכך הוצרכו לגזור על שא"מ נמי דבמשהו וא"ש דברי הרמב"ם:

ו עוד י"ל הא דגזרו גבי חמץ א"מ אטו מינו דהנה אנן קיי"ל מב"מ מה"ת חד בתרי בטל ומ"מ מדרבנן צריך ששי' כמו בא"מ ולכאורה קשה כמו דלדידן מחמרי' מדרבנן מינו אטו א"מ אמאי לא אמרי' הכא לרב ושמואל בכל איסורין דבמינן במשהו ושלא במינו בנו"ט ואמאי לא גזרו א"מ אטו מינו וקושי' זו ראיתי בספר אחד. אמנם לדידי נראה דלק"מ דהנה בשא"מ כל שאינו נרגש הטעם הוי כנאבד לגמרי מחמת עוצם מיעוטו וא"כ ל"ש למגזר א"מ אטו מינו דבא"מ כל שאין נו"ט הוי האיסור כמאן דלית' לגמרי משא"כ במינו פחות מששים דלא נוכל לומר שהאיסור נאבד דבמינו ל"ש נאבד האיסור כיון שהי' בעי' בכל מקום שהי' א"כ אע"ג דמה"ת חד בתרי בטל מ"מ שפיר גזרו חכמים דבעי' ששים כמו בא"מ. אמנם ע"כ שייך לומר דבא"מ כל שיש ששים חשיב לגמרי כאילו נאבד מן העולם כמ"ש הר"מ פט"ו ממ"א ה"ד בשאר איסורי' משא"כ גבי חמץ דלפעמי' ע"י חימוצו ניכר פעולתו ואינו נאבד לגמרי אפי' ביותר מאלף א"כ שפיר כמו דגזרי' לדידן במינו אטו א"מ ה"נ גזרי' בחמץ א"מ אטו מינו דבא"מ נמי ל"ש לומר דהוי כאילו נאבד לגמרי דהא גבי החמץ לפעמים ניכר פעולתו אפי' ביותר הרבה ודו"ק: (ז) הנה אי חמב"פ מקרי דשיל"מ ברמ"א ביו"ד סי' ק"ב הביא שיטה המרדכי דכיון שחוזר לאיסורו לא מקרי דשיל"מ. וזה רבות בשנים אשר אמרתי דהך סברא תלי' בהני ב' טעמי בדשיל"מ דהנה טעמא דרש"י ריש מס' ביצה הי' משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וטעמא דהר"נ מס' נדרים נ"ב ע"א התי' משום דכיון דהי' דשיל"מ לרבנן נמי חשיב לי' כמב"מ אע"ג שעכשיו הי' אסור מ"מ סופו להיות נותר (והנה להך טעמא לכאורה י"ל דשיל"מ מה"ת לא בטל עי' בס' שושנת העמקים כלל י"ד ובפרמ"ג יו"ד סי' ק"ב במשבצות שם ס"ק א') והנה לפי"ז י"ל דוודאי אי אמרי' הא דדשיל"מ ל"ב הי' רק משום דהוי כמב"מ א"כ כל שחוזר לאיסורו כמו חמץ בפסח א"כ הוי חלוקי' הרבה לענין איסור והיתר ותו לא חשיב מב"מ ושפיר בטל אמנם אי אמרי' הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכל בהיתר א"כ חמב"פ אע"ג דחוזר לאיסורו מ"מ מקרי דשיל"מ דהא מצי לאכלו אחה"פ בהיתר ומה בכך שיחזור לאיסורו לשנה הבאה מ"מ הוא יוכל לאכלו בהיתר ודו"ק. ושוב ראיתי שכתבו סברא זו האחרונים מיין בצל"ח מס' ביצה דף מ"ב בשם בנו הגאון ז"ל ובהגהות טעם המלך פ"א מהל' חו"מ. והנה לפי"ז י"ל דר"י נמי ס"ל דדשיל"מ לא בטל רק ר"י ס"ל הטעם הי' משום מב"מ וא"כ חמב"פ כיון דחוזר לאיסורו לא מקרי דשיל"מ כמ"ש בשיטת המרדכי אמנם רבא ס"ל הטעם דדשיל"מ הי' משום עד שתאכלנו באיסור וכו' וא"כ חמב"פ נמי הו"ל דשיל"מ ולקמן נבאר עוד בס"ד איזה חילוקי' בין טעמא דרש"י לטעמא דהר"נ ודו"ק. ועיין בספר מנחת כהן שער התערובות חלק שני פ"ב מה שהאריך שם בענין דשיל"מ ושם כתב דהעיקר כדעת הפוסקים דחמב"פ לא מקרי דשיל"מ והא דבמשהו הי' רק משום חומרא דחמץ כמ"ש התוס' ד"ה אמר רבא ולא כדעת הר"מ והרמב"ן דחמץ הוי דשיל"מ:

ח אמנם לכאורה י"ל דאפי' אי אמרי' הטעם דדשיל"מ הי' משום מב"מ מ"מ הוי חמב"פ דשיל"מ ואע"ג דחוזר לאיסורו לשנה הבאה דהנה הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב פסק דכל שלא הי' ניכר קודם שנתערב שפיר בטל אע"ג דהוי דשיל"מ ועי' באו"ח סי' ש"כ סעיף ב' ובמג"א שם ס"ק ה' והנה לשנה הבאה כשיבא פסח וכבר הי' בתערובות א"כ הוי כלא הוכר קודם שנתערב דהרי בשעת חלות האיסור אינו ניכר וא"כ ממילא לא יחזור לאיסורו. והנה בחידושי ר' עקיבא איגר כתב דה"ד אי אמרי' יש ברירה ולכך יהי' מותר כשיסור ממנו כמו שהי' האיסור עי' בתוס' מס' תמורה ל' ע"א דיה ואידך שכתבו להדי' בשם הרמ"ר דכל שלא ניכר מקודם אמרי' יש ברירה ומשליך האיסור והשאר מותר. וא"כ א"ש דלרב דס"ל במס' ביצה ל"ז ע"ב דבדרבנן עכ"פ יש ברירה ממילא הו"ל חמץ דשיל"מ דל"ל כסברת המרדכי דהוי חוזר לאיסורו. דהא לשנה הבאה לא יחזיר לאיסורו דיהי' מותר בהשלכ' האיסור אמנם ר' יוחנן דס"ל שם אין ברירה שפיר ס"ל דחמב"פ לא הוי דשיל"מ דהא יחזיר לאיסורו וא"כ א"ש מה דנקיט רבא במשהו כרב כלומר כרב דס"ל יש ברירה וא"כ לא יחזיר לאיסורו דהא יהי' לו תקנה בהשלכ' האיסור וממילא הו"ל דשיל"מ ודו"ק:

ט וי"ל עוד דע"כ חמב"פ לא הוי דשיל"מ רק אי אמרי' דהטעם משום מב"מ משא"כ אי אמרי' דהטעם הי' משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לא הוי חמב"פ דשיל"מ כלל כמה שנבאר בס"ד דהנה הלח"מ כתב פ"א מהל' חו"מ הלכה ה' דמשו"ה לא ס"ל לר"י כאן דחמב"פ הוי דשיל"מ דס"ל דלא מקרי דשיל"מ רק היכא שהדבר יהי' לו היתר כמה שהי' בעינו משא"כ חמב"פ דאין לו היתר אלא אחר שנתערב לא מקרי דשיל"מ ע"ש והנה לכאורה קשה מ"ט דרבא דס"ל דאעפ"כ מקרי דשיל"מ. ונראה דע"כ ל"ש תירוצא דהלח"מ דלא מקרי דשיל"מ הואיל ואין לו היתר רק בתערובות ה"ד אי אמרי' דהטעם דשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' א"כ שפיר אמרי' כיון דבין כך אין לו היתר רק עי"ת לא הוי דשיל"מ משא"כ אי הטעם משום מב"מ ובפרט אי אמרי' דמשו"ה ל"ב מה"ת א"כ חמב"פ שפיר הוי דשיל"מ דהא עכשיו הי' אסור ולאחה"פ יהי' מותר וא"כ שפיר הוי מב"מ לענין איסור והיתר דהא הך איסור' יהי' נותר אחה"פ ודו"ק. והנה בחידושי הרי"ם הקשה לכאורה איך אפש"ל דחמב"פ הוי דשיל"מ משום שיהי' מותר לאחה"פ הא באמת הי' אסור להשהותו דעבר על ב"י ורק הואיל ונתבטל מותר לשהותו עי' במג"א סי' תמ"ב ס"ק א' וא"כ ב"כ וב"כ צריכין לביטול. אמנם הך קושי' לא קשה רק אי אמרי' הטעם בדשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' שפיר קשה מאי נ"מ לאסור באכילה ויצטרך עי"כ לשהותו לאחה"פ וא"כ נמי אינו מותר לשהותו רק מכח שנתבטל ואמאי לא נימא דמותר לאכילה ולא יצטרך לשהותו אמנם אי אמרי' הטעם דשיל"מ הי' משום דיהי' לו היתר מקרי מב"מ לא קשה קושי' הנ"ל דמ"מ צריכין לביטול לענין שיהי' מותר לשהותו דהא מ"מ לא יוכל להתבטל לענין אכילה דהוי מב"מ וא"כ ממילא בטל לענין בל יראה דהא אי יהי' אסור לשהותו יהי' מותר באכילה דלא יהי' דשיל"מ וכל שמותר באכילה ל"ש ב"י כמ"ש המג"א שם וא"כ שפיר מותר לשהותו ובאכילה אסור דהא לא יוכל להתבטל דהוי מב"מ משא"כ אי אמרי' הטעם דשיל"מ משום שעד שתאכלנו באיסור כו' יקשה כנ"ל דהא סוף סוף צריכין לביטול משום איסור ב"י היוצא לנו מכל זה היפוך מ"ש לעיל בשם האחרונים דחמב"פ לא הוי דשיל"מ רק להטעם משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' וכאן הראיתי לדעת דאפ"ב מסתבר' דע"כ לא מקרי חמב"פ דשיל"מ רק אי הטעם משום מב"מ וא"כ ל"ק הא סוף סוף יצטרך להביטול לענין שלא לעבור על ב"י דמ"מ לענין אכילה לא יוכל להתבטל דהוי מב"מ ולענין ב"י ע"כ בטל כמ"ש וגם לא קשה הא לא יהי' לו היתר רק ע"י תערובות דמ"מ כל שסופו להיות ניתר הו"ל עכשיו דשיל"מ ובפרט דהחמץ מצד עצמותו הוי דשיל"מ כיון דמה"ת נעשה היתר אפי' בעינו בלא תערובות ורק משום קנסא אסור א"כ לדינ' הו"ל מב"מ בעצם שוי לענין איסור והיתר ושפיר אמרי' דהו"ל דשיל"מ משום מב"מ ורק בחמץ גזרו א"מ אטו מינו כמ"ש לעיל ודו"ק:

י ומעתה י"ל דר"י ורבא כל חד לשיטתו אזל' דהנה הפנ"י למס' ביצה ל"ח ע"ב הקשה מ"ט אמרי' באמת חומרא דדשיל"מ הי' רק במינו עי' מס' נדרים נ"ח ע"א הא לדידן באמת תערובות א"מ חמור ממינו דמינו חד בתרי בטל ומבשא"מ צריך מה"ת סי' למ"ד טעכ"ע דאוריי' וא"כ אמאי החמירו בדשיל"מ טפי לענין מינו מא"מ ותירץ דבא"מ כל שלא נרגש הטעם הוי האיסור לגמרי כמאן דליתא ואין לו מציאות כלל והלכך ל"ש להחמיר בדשיל"מ כיון דהוי כמו שאינו בעולם. אמנם הך תירוצא לא יתכן רק אי ס"ל דמב"מ וא"מ מקרי אי שוה בטעמא או לא והיינו כאביי דס"ל מס' ע"א סוף ע"א דאזלי' בהר טעמא משא"כ לרבא דס"ל דאזלי' בתר שמא א"כ ל"ש תירוצו של הפנ"י לומר דבא"מ כיון שאין הטעם נרגש הוי כמו שאינו בעולם דהי' אינו שוה בשמ' אע"ג דשוה בטעמא נמי מקרי א"מ ובכה"ג ל"ש לומר שנתבטל ממציאותו ע"י שאינו נרגש הטעם דהא טעמו שוה ולא נתבטל. וא"כ ע"כ צ"ל למאן דס"ל דאזלי' בתר שמא דמשו"ה החמירו בדשיל"מ רק במינו ולא בא"מ דהטעם הי' משום מב"מ וא"כ ל"ש כלל דשיל"מ בא"מ ולא קשה קושי' הפנ"י. וא"כ א"ש דר"י נוכל לומר דלא ס"ל כרבא בהא דאזלי' בתר שמא וא"כ הטעם בדשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' וא"כ שפיר ס"ל דחמב"פ לא מקרי דשיל"מ או כמ"ש הלח"מ דסוף סוף לא יהי' מותר רק עי"ת או כמ"ש בחי' הרי"ם דהא מ"מ צריכין לביטול משום איסור ב"י משא"כ לרבא לשיטתו דס"ל דאזלי' בתר שמא וא"כ ל"ל הטעם בדשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' דיקשה קושי' הפנ"י הנ"ל וע"כ הטעם משום מב"מ וא"כ חמב"פ אע"ג דאינו מותר רק עי"ת וצריכי' לביטול משום ב"י מ"מ לא יוכל להתבטל מצד עצמותו דהא הוי מב"מ ורק בחמץ החמירו עוד דאפי' בא"מ נמי אינו בטל אטו מינו כרב ודו"ק:

יא ועפ"י מ"ש להוכיח היפוך מדעת האחרונים הנ"ל שהבאתי באות ז' שכתבו דחמב"פ לא מקרי דשיל"מ רק להטעם שעד שתאכלנו באיסור וכו' והרחבנו הביאור בס"ד דאדרבא דרק להטעם משום מב"מ הוי חמב"פ דשיל"מ יהי' מדוייק הלשון דקאמר רבא הלכה וכו' במשהו כרב דהנה לכאורה יש לעיין על הטעם שכתבו בדשיל"מ משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' והי' איזה איסור יש כאן כיון שכבר נתבטל והתורה התירה אותו ולא נתחכמו חז"ל על דעת התורה שלא להתיר אותו ע"י ביטול. אמנם א"ש לפי מאי דמשמע מדברי רש"י חולין צ"ח ע"ב ד"ה דמדאוריי' דכל ענין ביטול איסור בהיתר ילפי' מאחרי רבים להטות רק כשנו"ט בעי' דלבטל גם הטעם וכל שניכר אינו בטל כך כתבו רוב הראשונים מ"מ עיקר ענין ביטול הי' רק משום גזה"כ דאחרי רבים מתורת רוב וכבר נודע מ"ש הש"מ במס' ב"מ בסוגי' דת"כ דכל ענין רוב הי' רק מתורת ספק שהתירה התורה הך ספיקא ועשאו כוודאי והלכך שפיר יכולין להחמיר בדשיל"מ דלא ניזול בתר רובא (ודומה למה דאמרי' כל היכא דאיכא לברורי לא מהני רוב) וממילא לא מהני הביטול. אמנם ה"ד אי אמרי' דרובא סי' רק בתורת ספק משא"כ אי אמרי' דהרוב הי' בתורת וודאי א"כ ל"ש סברתינו ול"ל דמשו"ה גזרו בדבר שיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור וכו' דהא ליכא כאן איסור' כלל וע"כ צ"ל משום מב"מ והנה כבר הבאתי כמ"פ מ"ש הפלתי סי' ס"ג דרב ס"ל דרוב הי' בתורת וודאי וא"כ לרב ע"כ ל"ל הטעם משום עד שתאכלנו באיסור וכו' דהא ליכא כאן שום סרך וצד איסור כל שנתבטל וע"כ הטעם דבר שיל"מ משום מב"מ והנה כבר כתבנו דרק אי הטעם דשיל"מ משום מב"מ אז שייך לומר דחמב"פ הוי דשיל"מ דאי משום עד שתאכלנו באיסור ל"ש לומר דחמב"פ הוי דשיל"מ דהא סוף סוף צריכין לביטול מכח איסור דב"י דהי' אסור להשהותו לולא הביטול ולכך קאמר שפיר הלכ' חמץ בזמנו וכו' במשהו כרב כלומר דלרב ע"כ הטעם דשיל"מ הי' משום מב"מ במ"ש וא"כ חמץ בפסח נמי הו"ל דשיל"מ כנ"ל ע"ד הפלפול בס"ד (ומה שהקשו לטעמא דמב"מ דהא חוזר לאיסורו כבר כתבנו לעיל באות ח' בשם הגאון רע"א ז"ל דלא קשה) וא"ש הכל בס"ד ודו"ק:

יב והנה לפימ"ש דרבא ס"ל בטעמ' דדשיל"מ הי' משום מב"מ י"ל עוד דרך אחר בהא דאמר במשהו כרב דהנה לכאורה היה לחקור לפי מ"ש המחבר ביו"ד סי' ק"ב סעיף ד' בשם יש מי שאומר דכל היכא שהמאכל מתקלקל ל"ש דשיל"מ א"כ קשה על רבא דקאמר סתמא חמץ במשהו ולא חילק בין שהמאכל מתקלקל או לא. אמנם כן י"ל דע"כ ל"א דל"ש דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל רק אי אמרי' דהטעם בדשיל"מ הי' משום שער שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ומשו"ה ביון שמאכל יתקלקל דלא יוכל לאכלו אח"כ ל"ש דשיל"מ אמנם אי הטעם משום מב"מ א"כ מה בכך שהמאכל יתקלקל מ"מ אינו בטל דהא עכשיו הי' בכלל מב"מ על שם שסופו להיות נותר והוי לענין איסור והיתר ג"כ מב"מ. והנה פשיטא דלרב דהטעם משים דכל איסורין שבתורה במינו במשהו אין שום סברא לחלק בין שיתקלקל המאכל או לא וא"כ ה"ה לרבא אע"ג דלא ס"ל בכל איסורין שבתורה במינו במשהו. ורק משום דחמץ הוי דשיל"מ מ"מ כיון דהטעם בדשיל"מ הי' נמי משום מינו אין נ"מ במה שהמאכל יתקלקל כמ"ש וא"כ כיון דלרבא אע"ג דלא ס"ל כרב דבל איסורי' שבתורה במינו במשהו מ"מ גבי חמץ הטעם משום מב"מ והיינו כמ"ש כיון דהוי דשיל"מ ל"ב והטעם לרב' משום מב"מ כמו לרב רק דלרבא לא מקרי מב"מ בעלמא כיון שזהו אסור וזהו מותר כמ"ש הר"נ בנדרים נ"ב ע"א רק היכא שיל"מ אז הוי מב"מ וממילא אתי שפיר הלשון במשהו כרב כלומר כמו דלרב אסור משום מב"מ ה"נ לרבא אסור משום כיון דהוי דשיל"מ מודה דחשיב מב"מ ורק דגזרו בחמץ א"מ אטו מינו כמו לרב ודו"ק:

יג בגמ' ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כרש"י. דעת רש"י דלאחר הפסח אפי' בנו"ט נמי מותר וכן כתב הר"נ דאפי' ליכא רק רוב היתר נמי מותר ולכאורה משמע הכי דהא לר' יוחנן דאמר נמי דלאחר זמנו מותר חייבו אפי' בנו"ט דפחות מכדי נתינת טעם אפי' בזמנו מותר א"כ ה"נ לרבא דאמר שלב"ז מותר היינו נמי אפי' בנו"ט. אמנם הטור סי' הע"ז וכן המחבר כתבו דלאח"ז נמי בעי ס' והקשה המג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ד א"כ מאי פריך הגמ' ותא ר"ש קנסי' קניס וכי ס"ד שיהי' חמור משאר איסורין דנמי בטל בס' ועוד דהיכא דאיכא ס' אפי' לר"י נמי מותר לאחר זמנו ועי' פנ"י שכתב דס"ד דגמ' היה כיון דמשו' קנסא אסור לאחה"פ א"כ שפיר י"ל דבמשהו נמי קנסו וזה שחידש הגמ' ע"י תערובות לא קנסו דבמשהו לא קנסו אבל בכדי נתינת טעם שייך קנסא. ויש להסביר דבשלמא במשהו ל"ש קנסא דכיון דליכא כדי נתינת טעם הוי לגמרי כמאן דליתא ול"ש בי' קנסא משא"כ היכא דיש בו כדי נתינת טעם הוי החמץ כאילו עדיין בעין דהא לא נתבטל וממילא שייך קנסא. וא"כ י"ל דסברת רש"י והטור תלי' בזה דאי אמרי' דכל שיש ס' הוי כאילו נתבטל לגמרי ולית' כלל בעולם כמה שהבאתי לעיל אות י' בשם הפנ"י במס' ביצה א"כ שפיר יש סבר' לחלק דדווקא כשיש ס' דהוי כאילו נתבטל מציאות האיסור לגמרי לא קנסו משא"כ כשנתערב בפחות מס' דהוי מציאות האיסור קיים עדיין שפיר קנסו וזהו סברת הטור אמנם דעת רש"י תי' דאפי' בביטול ס' נמי ל"א דהאיסור הי' כאילו נאבד ממציאותו וליכא כלל רק דהי' גזה"כ דבס' בטל דילפי' מזרוע בשלה עי' מס' חולין צ"ח ע"א (ויש פנים לזה דהרי דעת רש"י שם דאפי' היכא דליכא טעמא נמי בעי ס' ואי הו"א דכל שאינו נו"ט הוי כליתא לגמרי לא הי' צריך ס' היכא דליכא טעמא) וא"כ כיון דמ"מ הוי האיסור עדיין כישנו בעולם א"כ קשה למה לא קנסו אפי' היכא דאיכא ס' וע"כ דמעיקרא הי' הגזירה רק כשהי' בעינ' ממש ולא כשנתערב א"כ ממילא אין חילוק בין תערובות רוב או בס' אמנם לשיטת הטור צ"ל דס"ל דכל שיש ס' הוי כליתא האיסור בעולם כלל א"כ שפיר י"ל דכל שישנו האיסור עדיין בעולם שפיר שייך קנסא רק היכא שנתבטל בס' דהוי כאילו אין מציאות האיסור בעולם ל"ש קנסא משא"כ בביטול ברוב דישנו להאיסור עדיין בעולם אעפ"י שנתבטל קנסו שפיר. והך סברא א"ש לשיטת הטור דס"ל ביו"ד סי' צ"ה דטעכ"ע דאורי' א"כ כל עיקר ביטול האיסור תלי' שנתינת טעם וכל שנפסק הטעם הוי האיסור כמאן דליתא לגמרי וא"כ שפיר יש חילוק בין שיש ס' דל"ש קנס' ובין היכא דליכא רק רוב דלא נתבטל ממציאותו שפיר קנסו. ואע"ג דלכאורה הך סברא דנתבטל האיסור ל"ש רק במבשא"מ ולא במב"מ מ"מ כיון דלדידן חמיר תערובות א"מ ממינו לא ראו חכמים להחמיר יותר במינו ולקנוס אפי' היכא דאיכא ס' אע"ג דבמינו לעולם לא נתבטל ממציאותו לגמרי ודו"ק היטב. ויש להרחיב הדבר בביאור יותר קצת דוודאי אי אמרי' דטעכ"ע דאוריי' א"כ הכל תלוי בנתינת טעם וכל דליכא כדי נו"ט הוי האיסור כמאן דליתא וכאילו נאבד מן העולם וא"כ שפיר שייך לחלק דבנתבטל ברוב שייך נמי קנסא דהא ישנו להאיסור עדיין בעולם ובס' כיון שאינו בעולם כלל ל"ש קנסא ובמינו נמי אע"ג דל"ש נאבד מ"מ ל"ש להחמיר טפי במינו מבא"מ דהא תערובות א"מ חמור ממינו לדידן דס"ל טעכ"ע דאורי' וזהו א"ש לשיטת הטור דס"ל הכי. אמנם לשיטת רש"י דטעכ"ע לאו דאורי' א"כ ל"א דבס' הוי כנאבד האיסור לגמרי דהא הביטול הי' משום עצמות האיסור ולא משום טעמו ועצמות האיסור ל"ש לומר דהוי כאילו נאבד מן העולם. וא"כ ע"כ ל"ש לומר דכל שישנו האיסור עדיין במציאות דשייך נמי קנסא דא"כ אפי' בתערובות ס' נמי היה ראוי לקנוס דהא יש למציאות האיסור בעולם עכ"פ (כס"ד דגמרא באמת דבמשהו נמי הי' ראוי לקנוס כפי מה שפי' הפנ"י לשיטת הטור) ואין שום סברא לחלק בין תערובות ס' לתערובות רוב וע"כ צ"ל דכל שאין האיסור בעינ' בפ"ע לא קנסו א"ב ממילא אין חילוק בין כשנתערב בס' או בפחות דשכיון דאיכא רוב' היתר לא קנסו:

והדברים נכונים בסבר' לשיטת רש"י ושיטת הטור כל חד לשיטתי' ועי' בטור סי' צ"ח דמשמע דבהא נמי ס"ל כשיטת התוס' חולין צ"ח ע"א ד"ה כל איסורין שבתורה דהיכא דליכא טעמא לא בעי ס' אלמא דס"ל כמ"ש דעיקר מהות הביטול תלי' בטעמא וממילא כל שנפסק הטעם הוי כמו שאינו בעולם כלל וזהו ראי' לסברתינו ודו"ק. ועי' באבן העוזר סי' תמ"ז שרוצה לחלק בין בנו"ט ובין בששים דכוונת הטור כאן הי' כשנתערב בששים אעפ"י דנרגש עוד הטעם והיינו טעם קלוש ביותר מס' מ"מ בטל כיון דאיכא ס' אמנם לפימ"ש א"צ לכל זה רק הדברים מבוארי' כפשוט' דלדעת רש"י ע"כ צ"ל דלא קנסו רק כשישנו ממש בעין ובפ"ע ולא בתערובות כמ"ש דלרש"י לעולם ל"א דהוי כנאבד לגמרי וא"כ אין חילוק בין תערובות ס' לפחות. ולדעת הטור י"ל דכל שישנו למציאות האיסור שייך קנסא רק בס' הוי כלית' בעולם כלל וא"כ שפיר יש לחלק בין תערובות ס' לפחו' מס' ודו"ק היטב ואין להאריך יותר:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה