תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער החזקות · שער ז
בעזרת המאיר לארץ ולדרים אתחיל לדבר מישרים בסוגי' דסימנים ב"מ כ"ז ומס' יבמות ק"ך ע"א ומהאל נותן תשועות עושה גדולת אתחנן להראנו נפלאות בקונטרס תקנות עגונות:
א הנה במת' ב"מ מספקא לגמרא אי סימנים דאורייתא לענין אבידה או דרבנן והנה הקצה"ח סי' רנ"ט ס"ק ב' כתב דהספק היא על ב'דרכים הדרך האחד הי' אי דנסמוך על עצם הסימן לומר שמסתמא זה הי' דבר הנאבד ממנו כיון שיש לו סימן להנמצא כמו להנאבד או שזה האיש הנמצא כאן מת או הרוג היא האיש אשר נאבד מאתנו כיון שיש לו סימן כמו אותו האיש אי הוי הך סימן מלתא לסמוך עליו דהא יוכל להזדמן עוד אחר כיוצא בו וא"כ יש לנו ס' בעצמיות הסימן אי הוי ענין מה"ת לסמוך עליו הדרך הב' הוא דבאמת עיקר עצם הסימן ידעינן שראוי לסמוך עליו רק לענין אבידה דאיכא חששה דלמא מחזי חזי או כסומ' בארוב' כמ"ש בחי' הר"ן מס' חולין ע"ט בשם הרמב"ן שם מספקינן אי הוי מלתא אבל היכ' שאין ראוי לחוש למשקר כגון בעדות אשה שמת בעלה אזי וודאי פשיטא דסימנא מילתא היא וע"ש שכ' דלענין חשש מחזי חזי אפי' סימן מובהק נמי ל"מ דהא גם לענין ס"מ יש לחוש דלמא מחזי חזי:
ב והנה ברש"י ב"מ כ"ז ע"ב ד"ה לאהדורי גט כתב שאבד מן השליח המביאו ולכאורה אמאי לא נקט רש"י דנ"מ אפי' היכי שנאבד מן הבעל עצמו קודם שנתן לה ואח"כ מצאו וע"י סימנים מכיר שהי' גט שלו דאי סד"א מחזירין לו ואי דרבנן אין מחזירין ואמאי נקיט בשליח המביא וראיתי להריטב"א ב"מ שכ' וז"ל אבל באיסור' בעי סימן ולא מהדרינן ההוא גיטא לבעל עד דיהיב בה סימן מובהק עכ"ל וא"כ אמאי נקיט רש"י שלוח דווקא אמנם להנ"ל א"ש דרש"י הי' ס"ל דכאן האיבעי' היא רק אי חיישינן למשקר אבל על עצם הסימנים לא מספקינן עדיין וא"כ בבעל דל"ש חשש דמשקר דהא אינו חשוד לקלקל' כמש"כ בירושלמי ריש מס' גיטין א"כ פשיט' דמהדרינן לי' אי מכיר הסימנים ולא איבעי' רק בשליח דנחשד למשקר עיין ברשב"א למס' גיטין כ"ז עיין בב"ש סי' ל"ב ס"ק י"ג משא"כ הריטב"א שהמביא מעיקרא לחלק בין ס"מ לשאינם מובהקין והאיבעי' קאי רק על סימנים שאינם מובהקין וא"כ ע"כ הוי ס"ל דאיבעי' הגמ' קאי על עצם הסימן אם ראוי לסמוך עליו וא"כ אפי' היכי דליכא חששה דמשקר נמי הי' מספקא לי' מיד במחילת הסוגי' אי סימנא מילתא היא לכך הביא הריטב"א הנ"מ נמי לענין הבעל נמי ודו"ק:
ג אמנם הא וודאי במתני' יבמות אפי' הי' לו סימנים בגופו ובכליו אין מעידין החם וודאי הטעם דסימנים בעצמם ל"מ דהתם ל"ש חששא דמשקר והלכך מחלקינן שפיר בין ס"מ ביותר לסימנים מובהקין קצת דבס"מ ביותר בוודאי סמכינן לומר שזהו וודאי ועיין בב"ש סי' י"ז ס"ק ע"ב ועוד שם בסק"ע סימנים גרועי' ל"מ כלום וע' בכ"מ פי"ג מה' גירושין הכ"א דג' מינים סימנים יש סימנים גרועים כגון אריך וגוץ ל"מ אפי' באבידה וס"מ ביותר מהני אפי' לענין גט או עדות אשה ס"מ קצת הי' דאיבעי' לן דאוריית' או דרבנן והנה אי הוי דאו' מהני אפי' בעדות אשה ואי דרבנן ל"מ רק באבידה מטעמ' דאמרינן במס' ב"מ ניחא לי' לבעל אבידה כו' אבל לענין איסורא ל"מ:
והנה בס"מ קצת היינו סתם סימנים כפי הנראה מדברי הה"מ פי"ג מה"ג ס"ל בדעת הרמב"ם דסימנין דרבנן ובפי"ג מה' גזילה ואבידה נראה דס"ל בדעת הרמב"ם דס' מה"ת ולכאורה ה"נ משמע בפ"ז מה' נחלות מדברי הר"מ ה"ג שם דהא דאין משיאין האשה בסימנים מובהקין (כלומר סתם סימנים דסימני' ממש מהני אפי' בעדות אשה) הי' רק שהחכמים החמירו משום איסור כרת [ובס' שבילי דוד לחו"מ סי' רס"ז כתב שמש"כ הר"מ שהי' רק חומר' חכמים ל"ק רק על מים שאל"ס דבסימנים באמת הי' מה"ת אסורה לינשא כיון דמספק' לן אי דאורייתא] אמנם מפשטא דלישנא דהר"מ שם שכ' וז"ל שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון כו' משמע דכל סימנים שסומכין עליהם לענין ממון עכ"פ מהני מה"ת וכיון דבסתם סימנים סומכין עליהם לענין אבידה דהיינו ממון אלמ' דס"ל דסתם סימנים מהני מה"ת רק דרבנן החמירו כמו שהבין בדבריו הרה"מ פי"ג מה' גזילה ה"ה ויבואר בס"ד:
ד וראוי לחקור בעיקר סימנים אי נימא דסמכינן עליה' מה"ת מה הי' ולכאורה הסבר' נותנת דהוא כמו רוב דאי הלך מאתנו איש אחד שהי' לו צלקת באיזה אבר ואח"כ נמצא א' מת שהי' לו ג"כ צלקת אמרינן כיון דרוב אין להם צלקת מסתמא זה שנמצא בצלקת הוא שנאבד ולא נימא דלמא הוא מרובא דעלמא כיון דרוב אנשים אין להם צלקת וכ"כ בס' שב שמעת' שמעתי' ד' פ"ט ובנו"ב קמא לאה"ע סי' מ"ג דסימנים הוא בגדר רוב' אמנם לכאורה יל"ח דע"כ ל"א התורה לסמוך על הרוב רק אי נוכל לדון על הדבר ההוא ממש שהוא מן הרוב כמו רוב בהמת כשרות או רוב אנשים אינם סריסים או אילונית דאמרינן שזה הדבר מסתמא הוא מן הרוב ולא מן המיעוט משא"כ לענין סימנים כיון דבאמת הלא יש עכ"פ הרבה אנשים שיש להם צלקת רק שהם המיעוט מכל אנשים שבעולם שרוב אנשים אין להם צלקת או סי' אחר כיו"ב וא"כ רוצה אתה לדון ע"י הרוב על אותו איש הנמצא שהי' ע"כ מן המיעוט שהיה הי' ממש זה האיש שנאבד מאתנו שהי' ג"כ מן המיעוט בכה"ג אפשר דלא אמרה התורה לילך ב"ר כיון דל"ש לומר עכ"פ שזה האיש הוא מן הרוב שהרי חזינן שנשתנה מרוב אנשים ע"י הסימנים שנמצא עליו וא"כ ל"א התורה לילך ב"ר רק היכי שאפשר לדון על הדבר ההוא ממש שאנו דנין עליו שהוא מן הרוב משא"כ בסימנים שע"י הרוב רוצה אתה לומר שזהו שאנו דנין עליו כיון שהוא מן המיעוט עכ"פ שהוא הי' ממש האיש הנאבד או הבגד שנאבד שהוא ג"כ מן המיעוט עי"ז הסימן בזה ל"ש לומר דאזלינן ב"ר כיון דסוף סוף אא"ל שהוא מן הרוב שהרי נמצא בו שנוי ויצא מגדר הטבעי ברוב אנשים שאין להם סימן כזה וא"כ אפש"ל שזה ממש צדדי הספק באיבעי' שנסתפקו בעלי הגמ' אי סימנ' דאורייתא או דרבנן היינו אי אמרינן כיון דרוב אנשים אין להם סימן כזה א"כ מסתמא הוא זה האיש שהלך מאתנו שהי' בו ג"כ אותו שנוי מגדר רוב שאר אנשים או דלמא כיון דסוף סוף אין אתה יכול לדון על אותו האיש שאנו דנין עליו שהי' מן הרוב וא"כ מנ"ל לומר שזהו האיש ממש שנאבד שהי' ג"כ מן המיעוט דלמא הוא איש אחר מן המיעוט שיש להם אותו סי' דהתורה ל"א לילך ב"ר רק היכ' שאפשר לדון על אותו הדבר ממש מה שאנו דנין עליו שהוא מן הרוב כמו רוב בהמות כשירות דאמרינן דזה ממש מן הרוב משא"כ הכא ודו"ק היטב כי היא סברה עמוקה בס"ד:
ה ולכאורה אפש"ל דהך מילתא אי סימנים הוי כשאר רוב או דיש לחלק כמש"כ דתליא בהא א"א דכל ענין רוב או חזקה שגלתה לנו התורה לסמוך עלי' הי' מצד הסברא דהשכל האנושי ג"כ מסכים לזה דניזל ב"ר ולא לחוש למיעוט א"כ שפיר נ"ל דסימני' נמי הוי כרוב דאי אנו מסופקי' על זה האיש שנמצא באותו סי' ממש כמו האיש שנאבד מאתנו ונחוש דלמא הי' איש אחר אמרינן שפיר כיון דרוב אנשים אין להם סי' כזה מסתמא הוא הוא האיש שאנו דנין עליו דזהו דבר נתפס בחוש לדון על הדבר שנמצא בו סי' כזה דמסתמא זהו אותו האיש או הבגד ממש משא"כ א"א דכל ענין רוב וחזקה לולא שגלתה לנו התורה לא היינו יודעין כלל מסברא לילך בתר רוב רק משום שהתורה גלתה לנו כמש"כ הר"מ בפי' המשנה פרק ט' ממס' נזיר לענין חזקה שהתורה אמרה לסמוך על חזקה שלא יגיע הדבר עד אין תכלית ע"ש במתני' נזיר ס"ג ע"א וה"נ ענין הרוב היא ג"כ כה"ג ולא מסברא ועיין בפלתי סי' ס"ג ובס' שערי תורה ח"ג כלל א' האריך בזה א"כ לא נוכל לדון על הרוב רק באותו דבר ממש שאנו דנין עליו ואומרים שזהו מן הרוב כמו בכל רוב דעלמא משא"כ הכא גבי סימנים שע"י הרוב רוצה אתה לומר על זה הדבר שנמצא בזהו הסימן שאינו דבר אחר פרטי מן המיעוט אשר לפעמים עכ"פ יזדמן עוד מיעוט אחד בסימן כה"ג רק שזהו אותו דבר ממש בכה"ג לא אזלינן בתר רובא ולכן סימנים ל"ה ענין שראוי לסמוך עליו מה"ת זולת סימן מובהק ביותר שזה הוי בגדר דלא שכיח כלל לחוש דלמא אתרמי עוד אחד כיוצא בו והוי כמו מיעוטא דמיעוטא דבזה לכ"ע הי' מסברא דאין לחוש עליו לכך ל"מ מה"ת רק סימן מובהק ביותר משא"כ סימן אמצעי דהי' עכ"פ בגדר רוב ומיעוט וסוף סי' אין אתה יכול לדון על זה הדבר ממש שהיא מן הרוב כמ"ש בכה"ג לא אזלינן כלל ב"ר ואין סומכין עליו מה"ת ודו"ק ויש לעיין לכאורה אי נימא סימני' הוי כמו רוב כמש"כ בס' ש"ש שכתבנו דלא עדיפי מרוב א"כ טפי הו"ל לסמוך באיסורי על הרוב מבממון דבממון ל"א ב"ר ולדעת הרבה מהראשונים מה"ת לא אזלינן ב"ר בממון אמנם ל"ק כיון דבאביד' ליכא חזקת ממון לכ"ע מהני הרוב:
ו ואחרי ההצעה זו נ"ל מה שהקשיתי זה כבר לשיטות הריב"ש סי' שע"ט דבכל עדות אשה שמת בעלה יש לנו ב' חזקות חזקת חיי' דהבעל וחזקת א"א א"כ מ"פ הגמ' ביבמות למימרא דסימנים לאו דאוריי' ורמינהו מצאו קשור בכיס כו' וכן בב"מ רוצה לפשוט דלא מהדרי' גט אשה בסימנים מדתנן אין מעידין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ודלמ' דווקא לענין שכדין על סימנים להתיר א"א לומר שמת בעלה דאיכא נגד זה ב' חזקות ל"מ משא"כ לענין גט לסמוך על סימן שזהו הגט שנאבד דליכא רק חדא חזקה מהני ושוב ראיתי בנו"ב מהד"ק לאה"ע סי' מ"ג שהרגיש בזה. אמנם עפ"י דברינו א"ש בס"ד דהנה באמת יש לעיין מה ב' חזקות יש כאן לומר חזקת חיי' וחזקת א"א כיון שע"י סיבה אחד נפסקו שניהם בב"א דמכיון דאזדא לי' חזקת חיי' ממלא נסתלק ג"כ חזקת א"א כמו שהרגיש בזה באמת בנ"ב שם רק לפע"ד אפ"ל דוודאי אי הא שסומכין על חזקה הי' מן הסברא א"כ כל דבר שיש בו ב' חזקות ונמשך אחד מענין אחד כמו חזקת א"א וחזקת חיי' פשוט שאין לדון בו רק כמו חזקה אחד משא"כ א"א דכל ענין חזקה היא גזה"כ דכל דבר כ"ז שלא ידענו שיצאה מחזקתו הראשונה תשאר בחזקתה א"כ ממיל' כל שיש ב' חזקות אע"פ שהי' מענין אחד מ"מ נדון בשתים דכל דבר מוכרח להשאר בחזקתו ודו"ק היטב. והנה אי נימ' דחזקה הי' רק מצד גזה"כ ה"נ אפי' דרוב ג"כ אינו מצד הסבר' רק גזה"כ וא"כ א"ש שקלי וטרי' דגמ' דהגמ' רוצה לפשוט שפיר דלא מהדרינן גט אשה מדתנן אין מעידים על סימנים בגופו ובכליו מאי תאמר דלעולם סימני' דאורייתא רק דלענין עדות אשה שמת בעלה ל"מ כיון דיש ב' חזקות ז"א כיון דא"א כן בע"כ צריכין אנו לומר דחזקה היא מגזה"כ וא"כ רוב נמי היא מגזה"כ וא"כ ממילא ל"מ סימנים מתורת רוב כמשכ"ל וממילא סימנין לאו דאורייתא וכן במס' יבמות נמי א"ש דהגמ' פריך שפיר למימרא דסימנין ל"ד ורמינהו מצאו קשור כו' מאי תאמר לעולם סד"א רק במתני' ל"מ משום דאיכא ב' חזקות כקושייתנו ז"א דהא א"א שהוא כב' חזקות מוכרח' לומר דענין חזקה היא מצד גזה"כ לכן אע"פ שהב' חזקות נמשכין מענין אחד נדון כשתים א"כ ענין רוב הוי נמי מצד גזה"כ דרוב וחזקה הם מסוג אחד כמובן וכיון דרוב היא מגזה"כ ממילא אאפ"ל דסימנים דאו' דהא סימני' ל"ה רק בגדר רוב לכל היותר וכיון דאמרינן דרוב אינו מן הסברא ממילא ל"מ סימני' מה"ת דהא יש לחלק בין רוב לסימני' כמש"כ דרוב ל"מ רק היכ' שהנדון ממש נוכל לומר עליו שהוא מן הרוב משא"כ בסימנין שע"י הרוב תרצה לומר שהמיעוט הזה אינו מן הפרטי שבאותו המיעוט רק אותו דבר ממש רוב' כהאי ל"א אי רוב אינו מן הסברא לכך פריך הגמ' שפיר למימרא דסימנין ל"ד ודו"ק: (ז) ועפ"י הדברים האלו נ"ל להבין מה שנראה מסוגי' הגמ' דגם לבעלי הש"ס נשאר להם הדבר בספק אי סדא"ו או דרבנן ובמס' ב"מ י"ח ע"ב אמרינן דגם רב אשי מספקא לי' ומה זה לחכמי התלמוד אשר כל רז לא הי' נעלם מהם והם גלו לנו כל מצפוני תוה"ק וענין זה דסימנין נעלמה מהם אמנם להנ"ל א"ש דהנה הפליתי כ' בסי' ס"ג דהך אי רוב הוא רק בתורת ספק או דהוא כוודאי ומן הסברא דהיא פלוגתא דרב ושמואל דשמואל סובר דרוב היא רק בגדר ספק ורב ס"ל דהיא בתורת וודאי וא"כ לרב ס"ל מסתמא דסימנים היא ג"כ מה"ת כמשכ"ל בשם האחרונים דסימני' הוי כרוב אמנם לשמואל דרוב ג"כ אינו רק בתורת ספק א"כ סימנים אינו ענין מה"ת דהא שפיר יל"ח בין רוב דעלמא לענין רוב בסימנים כמשכ"ל והנה קימ"ל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני וא"כ ענין סימנים הי' אשר יש לנו לדון עליו בין לענין איסור' כמו עדות אשה וגט ובין בממון כגון אבידה וא"כ לשמואל ל"מ סימנים בשום מקום ולרב מהני בכל מקום וא"כ ממילא נשאר הדבר בספק דאי נימא סימנים דאורייתא הנה מה"ת אל"ח בין ממון לשאר איסורי' וא"כ יהי' הדין אפי' בממון נמי לילך בתר סימנים ובממון הלכתא כשמואל ולדידי' סלד"א וא"כ נפסוק סלד"א א"כ גם בעדות אשה ובשאר איסורין נצטרך לומר סלד"א ולרב דהלכתא כוותי' באיסור' מסתבר לומר דסד"א דהא הוי כמו רוב ולכך נשאר לנו בספק איך לקבולי פסק ההלכא אם כרב דהלכתא כוותי' באיסורי או כשמואל דהלכת' כוותי' בדיני ודו"ק היטב:
ח נ"ל אפי' א"א דס' לד"א מ"מ חשוב היא שע"י סימנים יהי' נכנס בגדר הספק ול"א דאע"ג שיש בו סימן דהוי לגמרי כאלו אין בו סימן כלל וכ"מ מדברי התוס' בב"מ ד"ה מה שמלה שכתבו שם וז"ל אפי' אי סלד"א מ"מ ילפינן משמלה דדווק' דבר שיש בו סימן חייב להחזיר דע"י שיש בו סימן ימצא עדים שאומר להם מכירים אתם שלמה שלי שהי' בה סימנים כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותו לכל אדם אלא למי שיתן בה סימן אע"פ שאינו מחזיר לו בכך מ"מ דומה שהיא שלו ומראה אות' לעדים עכ"ל משמע דדבר שאין בו סימן א"צ להראותו כלל אפי' אם רוצה להביא עדים אולי יכירו אות' דמצי למימר דלמא יערימו עי' בשמ"ק שכ"כ בשם הריטב"א משמע הא ע"י סימן מחויב להראות' דסימנים משוי' לי' ספק עכ"פ דשמא זה הי' וא"כ הגם שע"י הסימן לחוד אינו מחויב להחזיר דהא מחויב לקיים מ"ע השב תשיבם ואינו יוצא עד שיתננה למי שהוא שלו בוודאי מ"מ מועיל לנו הסימן שאם אח"כ יאמרו עדים שמכירין שהיא שלו ע"י טב"ע מחויב להחזיר מכל הלין שמעי' דאפי' אי סלד"א מ"מ מועיל לנו הסימן לעשות הדבר בגדר ספק עכ"פ וכ"כ להדיא בנוב"י מהד"ק לאה"ע סי' מ"ד דאפי' אי ס"ל סלד"א מ"מ ספיק' מיהו איכא ואיתרע עכ"פ חזקת א"א ע"י סימן:
ט ולפי"ז י"ל מה שהקשה הפנ"י והקצה"ח סי' רנ"ט ובנוב"י מהד"ק לאה"ע סי' נ"א אמאי קאמר הגמ' דנ"מ אי מהדרינן גט אשה בסימנים ול"ק דנ"מ לעדות אשה ולהנ"ל א"ש דהנה בעדות אשה אפי' אי סלד"א מ"מ לא יהי' רק איסור דרבנן א"א חזקה דאיתרע מה"ת לש"ח אמנם לענין להחזיר גט אשה פשיט' אי סימנים לאו דאורייתא דאין מחזירין מה"ת דכאן ל"ל דאיתרע חזקת א"א שהרי לא הגיע כלל לידה עדיין וא"כ אפש"ל דהגמ' בעי לאשכוחי נ"מ דאי סלד"א שיהי' איסור מה"ת וזה ל"ש בעדות אשה א"א חזקה דאיתרע ל"ש חזקה רק לענין ליתן לה גט בסימנין דפשיט' דאי סלד"א א"כ איכא איסור' מה"ת ליתן לה גט כזה דהא אין עושין ספק בידים מה"ת לכ"ע ולכך קאמר הגמ' דנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים:
י איתא בגמ' ת"ש אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין אלמ' סימני' לאו דאורייתא ומשני גופו דארוך וגוץ כליו דחיישי' לשאלה ואח"כ מסקי' ואבע"א כליו בחיורי וסומקי כלומר דהיינו נמי סימנין גרועי' כמו ארוך וגוץ אבל באמת סימנין אמצעי' דהיינו סתם סימני' מה"ת מהני. וגם לשאלה לא חיישי'. והנה דעת מהר"ל מפראג הובא בב"ש אה"ע סי' י"ז ס"ק ס"ט דכל היכא דאיכא סימני' בגופו כלומר סימני' בינונים וסימן מובהק או טב"ע בכלים מותרת ממנ"פ דאי אמרי' סימני' דאורייתא וא"כ הוכרחנו ע"כ לתירץ הגמ' כליו דחיישי' לשאלה וא"כ לא מהני סימן מובהק או טב"ע דכלים מותרת הי' ע"י סימן אמצעי שבגופו ואי סימני' דרבנן א"כ אמרי' דל"ח לשאלה כלומר דס"ל דאנו לא חיישי' לשאלה רק אם מוכרח לומר כך משא"כ כשאין לנו הכרח מסתמא לא חיישי' לשאלה והב"ש שם תמה ע"ז דהרי אפי' ללישנא דסימני' דאורייתא נמי אין לנו הכרח דחיישי' לשאלה דהרי מצינו לתרוצי כשנויי' בתר' כליו בחיורי וסומקי. ובב"ש הביא שם שיטת הב"י בתשובה דלמ"ד סימני' דרבנן כיון דבעי' לפי"ז סימן מובהק ביותר א"כ אפי' בכליו דלא מושלי נמי חיישינן לשאלה דעכ"פ סימן מובהק לא הוי כיון דלפעמים מקרי להשאיל גם כלי' כאלו ובב"ש כתב להקשות דהרי גבי גט קיי"ל עכ"פ בארנקי דלא מושלי דלא חיישי' לשאלה ואע"ג דיש לחלק דבגט הבע"ד לפנינו ולא אמר שהשאיל כתב שמ"מ הסוגי' אינו מיושב' לפי דעתו ובמ"ש הב"ש שהסוגי' אינו מיושב' כתב הגאון בס' בית מאיר בס"ק שם דכוונתו דאם יש לחלק בין היכ' שהבע"ד בפנינו ואומר שלא השאיל למה הוצרך הגמ' לחלק בין כלים דמושלי לשאר כלים תיפוק לי' בפשיטות דבגט משו"ה לא חיישי' כיון שהבע"ד לפנינו. ועי' בנו"ב מד"ק סי' ל"ב שכתב דרך אחר בכוונת הב"ש ורמז עליו גם במד"ת לא"ע סי' ס' בד"ה ואשר תמהת' עיי"ש ולכך לא נ"ל להב"ש דברי שו"ת ב"י לומר דחיישינן לשאלה אפי' בכליו דלא מושלי למאי דס"ל סימני' לאו דאורייתא עיי"ש. אמנם הב"ש נקיט בידי' כף המכריע בין הני תרי שיטות מהר"ל מפראג ושיטת הב"י דלא ס"ל לגמרי כשיטת מהר"ל לומר דאי סימני' דרבנן ל"ח כלל לשאלה. דאדרבה דאי סימני' דרבנן א"כ בעי' מה"ת סימן מובהק ביותר וא"כ כל היכא דאיכא חשש שאלה היינו בסימני כלי' אפי' מובהקי' ביותר או אפי' טב"ע מ"מ תו לא מקרי סימן מובהק אמנם בכלי' דלא מושלי ס"ל דלא כשיטת הב"י דבהנהו ל"ח לשאלה אפי' אי סימני' ל"ד וס"ל להב"ש דאי סימני' דרבנן חיישינן לשאלה בסתם כלים אעפ"י שאין הכרח מן הגמ' וז"ל מיהו אין מוכרח כי י"ל לפי אוקימת' סד"ר ואז בעינן ס"מ ביותר אז ממילא חיישי' לשאלה כי בעינן ס"מ ביותר ואם יש חשש שאלה אז ליכא ס"מ ביותר עכ"ל רק בכלי' דלא מושלי וודאי לא חיישי' לשאלה אפי' למ"ד סימני' ל"ד וצ"ל דבכלי' דלא מושלי אז הוי חשש שאלה חשש רחוק טפי והוי כמו ס"מ דמהני אפי' א"א סימני' ל"ד ודו"ק:
יא והנה הנו"ב סי' ל"ב הקשה לשיטת הב"י דאי סימני' דרבנן אפי' בכלי' דלא מושלי נמי חיישינן לשאלה א"כ כי רצה הגמ' לפשוט דסימני' דאוריי' מהא דתני' חמור בסימני אוכף. והיינו אי אמרי' דמה"ת מחזירין בסימני אוכף ודחי לי' הגמ' אימא בעידי אוכף ואי כשיטת הב"י אמאי מחזירין מה"ת אפי' בעידי אוכף דהא אכתי אפי' חשש שאלה אפי' בכלי' דלא מושלי א"א סימני' ל"ד והיא קושי' עצומה מאוד ולחלק ולומר דבממון לא חיישי' באמת לשאלה בכלי' כאלו לא נראה לומר כן דהא עכשיו קיימי' אי ס"ל דחשש שאלה היא מה"ת והגמ' פריך בפשיטות בכל הסוגי' מהא דמחזירין בסימני אוכף או בעדי אוכף על הא דמסקי' כליו דחיישי' לשאלה אלמא דלא נראה להגמ' לחלק בין איסורא לממונא עי' בשו"ת זכרון יוסף לאה"ע סי' ה' ולחומר הקושי' נ"ל ליישב בס"ד עפ"י מ"ש בשו"ת צ"צ סי' ק"ו דבאם ראובן השאיל לשמעון סידור שלו ואח"כ נמלא זה הסידור אצל אחר לא חיישי' דלמא השאיל שמעון זה הסידור לאחר כיון דאין השואל רשאי להשאיל לא חיישי' לזה. וא"כ יש ליישב דהא דאמרה תורה חמור בעידי אוכף מיירי שיש עדים שראובן שאל אוכף משמעון על חמורו ואח"כ נמצא חמור ואוכף אצל אחר יבא ראובן השואל לתבוע חמורו ואין לו עדים על חמורו רק על האוכף שעדים ראו שראובן שאל אותו האוכף וקמל"ן קרא דמחזירין לו דנגד המשאיל לא חיישי' שראובן ישקר ולחוש דלמא זהו חמורו של המשאיל כמ"ש השטמ"ק בשם הראשונים דכיון דהשאיל לו מסתמא נאמן היא אצלו וא"כ איכא חשש' רק דלמא הלך ראובן והשאיל אוכף זה לאחר ומאותו האחר נאבד חמור והאוכף והי' רוצה ליקח חמורו ע"י סימני אכפו בזה אמרי' כיון דאין השואל רשאי להשאיל אין לכו לחוש שהשאילו לאחר ומסתמא נאבד מיד ראובן השואל החמור עם האוכף. אע"ג דמה"ד מחזירין חמור בסימני אוכף אפי' היכא שלא נאבד מן השואל רק מן הבעלי' עצמם מ"מ ה"ד מתקנת' דרבנן אבל להחזיר מה"ת שלא יקשה מיתור' דחמור שפיר מצינו לאוקמי' בעדי אוכף אע"ג דסימנין דרבנן היכא דליכא חשש שאלה כגון שיש עדים שהיא שאל לעצמו זה האוכף ואין השואל רשאי להשאיל כנ"ל ליישב בס"ד שלא יקשה על שיטת הב"י מגמ' מפורשת ודו"ק. וחיי ראשי שאחרי שכתבתי זה מצאתי בשו"ת חת"ס לא"ע סי' נ"ח שמתרץ ג"כ קושי' זו כמ"ש וברוך שכוונתי לדעתו:
יב והנה מעתה אשובה ואראה להבין דעת קדושים שיטת מהר"ל דהיכא דסימני' דרבנן תו אין לחוש לשאלה כיון דאינו מוכרח וראיתי להנו"ב סי' ל"ב שהביא ראי' לשיטת מהר"ל מסוגי' דגמ' דהרי שם אמרי' ת"ש אעפ"י שיש סימני' בגופו אין מעידין אלמא סימני' ל"ד ודחי הגמ' גופו דארוך וגוץ כליו דחיישי' לשאלה אי חיישי' לשאלה חמור בסימני אוכף היכא מהדרי' והנה א"כ ע"כ דרך הש"ס להוכיח איפכא דע"כ סימני' ל"ד דהא רוצה לדחות תירוץ זה וא"כ אי ס"ד כסברת הב"ש דאי סימני' דרבנן חיישי' לשאלה מצד הסברא אפי' בלי שום הכרח א"כ קשה לטעמך דהך מתני' אעפ"י שיש סימני' ב' ס"ל סימנין ל"ד א"כ פשיט' דחיישי' לשאלה א"כ מכ"ש דקשה טפי חמור בסימני אוכף ואפי' בעדי אוכף היכי מהדרי' עי"ש והנה אם אמנם דנראה כן משיטת הגמ' דאי סימני' דרבנן לא חיישי' לשאלה וכדמשמע ג"כ מתו' ביבמות ק"כ ע"ב ד"ה ואב"א דלמאי דמשני כליו בחיורי וסומקי לעולם ל"ח לשאלה אלמא דאין חוששין לשאלה לולא שיהי' כן הכרח מכח מתני' ועי' בשו"ת הב"ח סי' פ"ו שכ' דסוגי' דב"מ ומס' יבמות פליגי בזה דבמס' ב"מ לאחר דמשני ואב"א כליו בחיורי וסומקי פריך הגמ' מהא דתני' מצינו קשור אלמ' דס"ל דאפי' למאי דמשנינן כליו בחיורי וסומקי ואין מוכרח לתרץ כליו דחיישי' לשאלה מ"מ חיישי' מסברא וזהו כדעת הב"ש אמנם במס' יבמות דפריך הגמ' מעיקרא מהא דמצאו קשור בארנקי ואח"כ משני כליו בחיורי וסומקי משום דס"ל דכל שאין הכרח לומר דחיישינן לשאלה ממתני' באמת לא חיישי' לשאלה. ולקמן נבאר בס"ד באיז' סברא פליגי סוגי' דמס' ב"מ ומס' יבמות. אמנם כן הא וודאי צריך להבין אף דמסוגי' הגמ' משמע כמ"ש הנו"ב דאי סימני' דרבנן ל"ח לשאלה מ"מ הא וודאי קשה דהא טפי מסתבר לחוש לשאלה אי אמרי' סימני' דרבנן דאלמ' דחיישינן מה"ת דלמא אתרמי סימן כסימן וא"כ ה"נ יש לנו לחוש דלמא השאיל כליו לאחר כמ"ש הב"ש דהא עכ"פ סימן מובהק לא הוי דהשתא אי אמרי' סימני' דאורייתא ול"ח דלמא אתרמי סימן כסימן מ"מ חיישי' לשאלה מכ"ש אי סימני' דרבנן וחיישי' מה"ת דלמא אתרמי סימן כסימן וודאי יש לנו לחוש ג"כ דלמא השאיל בגדיו לאחר. ואע"ג דסוגי' הגמ' מוכח כשיטת מהר"ל כמ"ש הנו"ב מ"מ טעמא בעי דלכאורה סברת הב"ש מסתבר טובא ועי' בנו"ב לאה"ע מד"ק סי' כ"א:
יג ונראה עפ"י מה שנסביר תחלה שיטת הב"ש ג"כ וממילא נבא לעיניך דעת קדושים להבין ג"כ שיטת המהר"ל. והנה אם אמנם שיטת הב"ש מובן מעצמו כמ"ש דאי סד"ר בוודאי אלים טפי חשש שאלה. מ"מ כיון דסוגי' דשמעת' מוכח' טפי כשיטת מהר"ל אמרתי להסביר ג"כ דברי הב"ש. הנה הנו"ב סי' מ"ג במד"ק הקשה אמאי נחוש לשאלה ול"א חזק' מה שביד אדם הי' שלו ומסתמא איש זה שנמצא בבגדים אלו לא השאיל לעצמו מעולם הגם דאכתי איכא חשש מכיר' וא"כ ל"ש כל מה שביד אדם היא שלו. מ"מ לא כחוש לזה. ועי' בשטמ"ק דל"ח למכיר' ועי' בשו"ת הב"ח סי' פ"ו. ובאמת בר מן דין איכא חזק' לומר שלא השאיל דהא כיון דאנו יודעין עכ"פ שפ"א היו בגדים אלו על אותו איש שנאבד. והנה עכשיו נמצא איש א' עם בגדי' אלו וודאי מסתבר לאוקמי' אחזק' ולומר כאן נמצא וכאן הי' כלומר כיון דאלו הבגדים ידענו שהי' על ראובן א"כ מסתמא גם עכשיו ראובן מלובש בהם. ועי' בס' חן טוב שנשתמש ג"כ בסברא זו דכ"כ וכ"ה הגם דאפשר דלאו כ"ע ס"ל להך חזק' דכ"נ וכ"ה דהא רק רבא משני הכי במס' כתובות ע"ה ע"ב בסוגי' דהיו בה מומי' מ"מ בר מן דין כיון שאנו מסופקי' אם נעשה מעשה באלו הבגדים שהשאילן או מכרן נוקמי' אחזק' קמייתא דמסתמא לא נעשה בהם שום מעשה כיון דלא מיירי מבגדים שדרכן למוכרן. אמנם הנו"ב תירץ שם דנגד זה איכא חזקה א"א ולכך מסתבר דחיישי' לשאלה דנגד החזקה דכאן נמצא או חזקה קמייתא או חזקה שמה שביד אדם היא שלו איכא חזק' א"א ונשאר הדבר בספק:
(והנה שם בשו"ת מ"ד רוצה לומר דהיכא דאיכא ג"כ סימנין בגופו כיון דע"י סימני' הי' ג"כ ספק א"כ הוי כמו ס"ס הגם דס"ס ממש לא הוי דאיך נימא ספק דלמא זהו האיש שנאבד דהא יש לו אותו סימן ואת"ל אין זה דומה לא השאיל דהא כיון שאין זהו ממילא אסורה וכן אפכ' ג"כ ליכא למימר דלמא לא השאיל ואת"ל שהשאיל דלמ' זהו דהא כיון דאמרי' דהשאיל אות' הבגדי' ע"כ הי' אחר. רק דכוונתו הכא דע"י סימנין הוי ספק וממילא אסור' מ"מ משום חזקת אשת איש וא"כ כיון דחזינן ע"י טב"ע בהבגדים שזהו. תו אמרי' מסתמא לא השאיל דהא איכא חזקה ול"ל דנגד זה איכא חזקת אשת איש דהא כבר נשתמשנו בהך חזקה דא"א לענין שלא תהא מותרת ע"י הסימני' גרידא עי"ש בסי' מ"ד ותמצא מבואר שכוונתו כך כמ"ש] הדרן למילתא קמייתא דנגד הך חזקה שלא השאיל איכא חזקת אשת איש לחוש לשאלה ולאוסרה:
יד אמנם כד נעיין שפיר בהא מילתא לכאורה יש לומר דחזקת אשת איש נגד החזקה קמייתא דמסתמא לא השאילן אינו נחשב לכלום דבשלמא הך חזקה שלא השאילן יכול להכריע בעיקר הספק דהיינו אם אנו מסופקי' אם נעשה כאן איזה מעשה באותם הבגדים אמרי' דלא נעשה וכמו שהיו מעיקרא על ראובן כמו כן גם עכשיו היו על ראובן. אמנם החזקת אשת איש אין יכול להכריע בעיקר הספק דאטו שייך לומר משום שהיא אשת איש מסתמא השאיל הבגדים וכמו שמצינו בהרבה אחרונים דנגד ספיקא דדינא ל"מ חזקת ממון דאטו ע"י חזקת ממון ישתנה הדין וכמו כן הרבה דכל חזקה שמכריע בעיקר הספק עדיף טפי מחזק' שלא תוכל להכריע בעיקר כגון חזקת אשת איש לענין חשש שאלה. אמנם כן נ"ל דבר חדש דע"כ ל"א דחזק' שאינו מכריע בעיקר הספק לא אלים כולי האי כמו חזקה שמכריע בעיקר הספק ה"ד אי אמרי' דהא דאזלינן בתר חזקה היא על צד הסברא א"כ שפיר אמרי' דחזקה קמייתא שלא השאיל הבגדים עדיף טפי מחזקת אשת איש דחזקת אשת איש אין לו שייכות כלל עם הספק כמ"ש משא"כ אי אמרי' דכל חזקה אינו מצד הסברא רק דהתורה או גזירת הכתוב גילה לנו להעמיד כל דבר בחזקתו כמ"ש בריש סוגי' א"כ ממילא אין חילוק בין חזקת אשת איש לחזקה קמייתא שלא השאיל הבגדים דהרי ע"כ צריכים לדון על כל ב' החזקות ועיקר הספק שאנו דנין עליו הי' בחזקת א"א ואע"ג שהדבר שנולד בו הספק כעת היא לענין חשש שאלה והחזקה קמייתא שלא השאיל יש לה שייכות טפי עם הספק מחזקת אשת איש מ"מ יש כח לחזקת אשת איש להעמיד נגד החזקה קמייתא שלא השאיל כיון דכל ענין החזקה הי' רק מצד גזה"כ א"כ כ"ד צריך להיות עומד בחזקתו וכאן הרי אנו דנין עכ"פ על חזקת אשת איש. וכאן נוכל ג"כ לומר דחזק' קמייתא שלא השאיל הי' המסבב וחזקת אשת איש היא רק מסובב' ועי' מ"ש בזה בשער החזקות פרק א' בשם הרב בר שניאור מס' עירובין ל"ו ועיקרו של דברי' דתלי' איזה מהן עדיף בהך סברא אי אמרי' דחזקה היא מסברא או רק מצד גזה"כ ודו"ק היטב כי היא סברא עמוקה בס"ד:
העולה מדברינו דאי אמרי' דחזקה הי' מצד הסברא אז שפיר אין לחוש לשאלה דחזקת אשת איש כיון שאינו רק חזקה המסובב לא מהני נגד החזקה קמייתא שלא השאיל דהיא המסבב אמנם אי אמרי' דחזקה אינו מצד הסברא א"כ כך לי חזקת א"א המסובב' כמו החזקה קמייתא שלא השאיל' לאחר המסבב ושפיר חיישי' לשאלה. והנה אם זכור תזכור מ"ש לעיל באות ה' דהך מילתא אי סימני' דאורייתא תלי' בהא אי אמרי' דרוב היא מסברא והוי כמו וודאי אז אמרי' סימני' דאוריי' וא"א דרוב היא רק גזה"כ אינו דומה לשאר רוב וסימני' ל"ד א"כ מה מאוד נמלצו דברי הב"ש דמה אי אמרינן סימני' דאורייתא וע"כ דרוב הי' מסברא מ"מ חיישינן לשאלה וצ"ל ע"כ דאע"ג דרוב היא מצד הסברא מ"מ חזקה אינו כמו רוב ואינו מן הסברא ולכך מהני חזקת אשת איש נגד החזקה קמייתא שלא השאיל כמ"ש וחיישי' לשאלה א"כ מכ"ש אי סימני' ל"ד וע"כ צ"ל דרוב אינו מצד הסברא וא"כ מכ"ש חזקה דלא אלים כמו רובא וודאי אינו מן הסברא. וא"כ שפיר כך לי חזקת אשת איש כמו חזקה קמייתא שלא השאיל וראוי לכו לחוש לשאלה כך הי' סברת הב"ש דמדמי חשש שאלה לסימני' דאי סימני' ל"ד מכ"ש דיש לנו לחוש לשאלה ודו"ק היטב:
טו אמנם היינו דווקא אי נימא כמ"ש לעיל דאך מילתא אי סימנים דאורי' אי ל"ד תלי' בהא א"א דרוב' הי' מצד הסברא או רק מצד הלל"מ ואינו רק בתורת ספק כמ"ש וא"ש סבר' הב"ש. אך יש לעיין ולחפש עוד טעם אחר בהא דסימני' דאוריי' או לאו דאוריי' עפ"י מ"ש לעיל אות ח' בשם הנו"ב סי' מ"ד דאפי' אי סימני' ל"ד מ"מ ספיק' איבא רק דמ"מ הו"ל לאוקמי' אחזק' אשת איש. אמנם החזק' איתרע כמ"ש הנו"ב וא"כ אי אמרי' חזק' דאיתרע שמה חזק' שפיר אמרי' דסימנים לאו דאוריי' כלומר דמה"ת אין להשיא אשה ע"י סימנים שמת בעלה דאע"ג דספיקא איכא הרי מוקמי' בחזק' אשת איש ואע"ג דאיתרע מ"מ חזק' דאיתרע שמה חזק' אמנם אי אמרי' חזק' דאיתרע ל"ש חזק' א"כ שפיר נוכל לומר דסימנים דאוריי' כלומר דמה"ת נוכל להשיא אשה שנמצא בעלה עפ"י סימני' דהא אפי' אם סימני' בעצם לא אלים כ"כ מ"מ תרי ספיק' איכא היינו אי אמרי' ספיק' דאוריי' מה"ת לקולא ואע"ג דאיכא חזק' אשת איש הרי החזק' איתרע' ע"י שנמצא איש כזה שנאבד בסימני' אלו וחזק' דאיתרע ל"ש חזק' וא"כ בענין הדין אי סימני' דאוריי' לענין אשת איש תלי' אי אמרי' חזק' דאיתרע ל"ש חזק' מותרת מה"ת להנשא ע"י סימני' אבל אי אמרי' חזק' דאיתרע שמה חזק' אסור' מה"ת להנשא דאע"ג דע"י סימנים איכא ספיק' מוקמי' אות' בחזק' אשת איש וא"כ נבין בס"ד דעת קדושי' מהר"ל דא"א סימני' דרבנן ל"ח לשאלה ולהצילו מקושי' הב"ש דהא איפכ' מסתבר דאי סימני' דרבנן מכ"ש שראוי לחוש לשאל'. אמנם לפימ"ש יובן הדבר היטב דהנה י"ל דהא דאמרי' חזק' דאיתרע ל"ש חזק' ה"ד אי אמרינן דחזק' אינו עוש' הספק כוודאי רק דהיא מגזה"כ דילפי' מנגע בפ"ק דמס' חולין אי דהיא תללמ"ע וא"כ כל היכ' דאיתרע ל"ש חזק' משא"כ אי אמרינן דחזק' עוש' הספק כוודאי דהיא מסבר' א"כ אע"ג דאיתרע ונולד בה ריעות' אין הריעות' יכול לפעול יותר רק שע"י ריעות' נכנסי' לבית הספק וא"כ כיון שחזק' הי' כוודאי אין ספק הריעות' מוצא מידי וודאי ואמרי' דחזק' דאיתרע שמה חזק' וא"כ א"ש הכל בס"ד דוודאי אי אמרינן סימנים דאוריי' כלומר דמה"ת משיאין אשה עפ"י סימנים אע"ג דהסימנים בעצם הם באמת רק כספק מ"מ כיון דחזק' אשת איש איתרע ע"י הסימנים חזק' דאיתרע ל"ש חזק' וא"כ ע"כ חזק' אינו כוודאי שפיר אמרינן דחיישינן לשאלה דהא נגד חזק' שלא השאיל איכא נמי חזק' אשת איש ומהני חזק' אשת איש נגד החזק' שלא השאיל אע"ג דחזק' א"א הי' רק חזק' המסובבת מ"מ כיון דעיקר ענין חזק' אינו מצד הסבר' אין חילוק בין מסבב למסובב כמ"ש לעיל בס"ד אמנם אי אמרינן סימנים לאו דאוריי' אע"ג דהא איכא ספיקא מ"מ ע"י סימנים וא"כ אמאי אינו מותרת מה"ת להנשא (היינו אי אמרינן ספיק' דאוריי' מה"ת לקולא) וצ"ל דמהני חזק' א"א אע"ג דאיתרע משום דחזק' דאיתרע שמה חזק' וצ"ל ע"כ דחזק' עוש' הספק כוודאי משום דחזק' הי' מצד הסבר' ולכך לא מהני ריעות' שאינו פועל' יותר מספק לסלק החזק' וממילא כיון דחזק' הי' מצד הסברא תו לא חיישינן לשאלה דהא איכא חזק' קמיית' שלא השאיל הבגדי' כמ"ש היינו שלא נעש' מסתמ' שום פעולה באות' הבגדי' או כמ"ש הנו"ב דחזק' מה שביד אדם היא שלו וחזק' א"א ל"ל דאוקמי' נגד הך חזק' דהא חזק' אשת איש לא הוי רק מסובב וכבר כתבנו דאי אמרינן דחזק' הי' מסברא לא נסבי חזק' המסובב נגד חזק' המסבב' היינו חזק' שמסתמ' לא השאיל הבגדים לכלום וממילא נשאר' החזק' שלא השאיל הבגדים בפ"ע בלי שום חזק' המנגדתה ושפיר לא חיישינן לשאלה וא"כ העולה מדברינו דא"א דהא דסימנים דאוריי' אי ל"ד דתלי' כאופן הראשון שכתבנו דסימנים הוי כמו רוב ותלי' א"א דרוב היא מצד הסבר' או רק מצד גזה"כ א"כ וודאי א"ש סברת הב"ש דאם סימני' דאוריית' חיישינן לשאלה מכ"ש אי סימנים ל"ד אבל אי אמרינן דהא דסימנים דאוריי' היא תלי' אי חזק' דאיתרע שמם חזק' אז סימני' ל"ד ואי ל"ש חזק' סימנים דאוריי' א"כ שפיר קיים שיט' המהר"ל דאי סימנים דרבנן ל"ח לשאל' ולכל שתי הדרכי' עכ"פ נשאר קיים דאי אמרינן דחזק' היא מצד הסבר' ל"ח לשאלה דאז לא חשיב חזקת אשת איש להכריע נגד חזק' שלא השאיל וא"א דחזק' הי' גזה"כ חיישינן לשאלה דשפיר חשיב חזק' א"א נגד החזק' שלא השאיל ואלו שתי השיטות וסברא היינו הב"ש ומהר"ל לא נחלקו רק אי סימנים היא מטעם רוב וממילא תלי' בסבר' אי רוב' הוי מסבר' או מגזה"כ אי דאמרי' דסימני' לעולם לא הוי רק ספק רק דתלי' אי חזק' דאיתרע שמה חזק' אי לא ודו"ק היטב: (טז) ומעתה בין תבין את אשר לפניך מ"ש באות י"ב בשם שו"ת הב"ח סי' פ"ו דסוגי' דמס' יבמות ס"ל דכל דאין מוכרח ממתני' דל"ח לשאלה ממילא לא חיישינן וסוגיא דמס' ב"מ ס"ל דאפי' אי אינו מוכרח מ"מ חיישינן לשאלה וא"כ ס"ל לסוגיא דמס' ב"מ דאי סימנים דרבנן דוודאי חיישינן לשאלה דא"ש הכל דהנה במס' ב"מ דאיבעי' לי' סימנים דאוריי' או דרבנן ע"כ ל"ל דהספק שלו הי' אי חזק' דאיתרע שמה חזק' או לא דהא כבר כתבנו דגבי גט אשה לא איתרע מעולם חזק' אשת איש וגם הא איבעי' לי' לענין סימנים גבי אביד' אי הי' מה"ת וע"כ דס"ל דסימנים הי' מטעם רוב רק דאיבעי' לי' אי רוב' היא מסבר' או לא ונוכל לתרץ בזה ג"כ מה שהקשה הגאון חתנו של הנו"ב הובא במד"ת לא"ע סי' ס' מאי קאמר דמהדרי' גט אשה בסימנים אי אמרינן דסימנים דאוריי' דלמ' דווקא לענין אבידה שאינו בא להוציא מיד המוחזק דהא למוצא אבידה אין לו שום חזק' שפיר מהני סימנים משא"כ גבי גט אשה דבא להוציא מחזק' אשת איש לא מהני סימנים אמנם לפי"ד א"ש דכאן קיימי' אי סימנים דאוריי' היינו בגדר רוב וא"כ ממילא אפי' לאהדורי גט אשה דהא רוב' וחזק' רוב' עדיף וסמוך מיעוטא לחזק' ל"ל בכה"ג ודו"ק] וא"כ כיון דהא דסימנים דאוריי' תלי' אי רוב' הוי מסבר' כמ"ש בתחלת הסוגי' בס"ד שפיר אמרי' דחיישינן לשאלה אפי' כי אינו מוכרח דחשש שאלה הי' מסברא אפי' אי סימנים דאוריי' וכ"ש אי סימנים ל"ד כסבר' הב"ש משא"כ סוגיא דיבמות דשם קאי השקלא וטרי' דחיישינן לשאלה בתר הפלוגתא דר"א בן מהבאי ורבנן אי סימנים דאוריי' או דרבנן ועיקר פלוגת' הי' בעדות אשה ושם שפיר איכא למימר דסוגיא הי' ס"ל דאי אמרי' סימני' לאו דאוריי' היא רק משום דחזקה דאיתרע שמה חזקה אבל עיקר סימנים היא באמת רק ספיקא רק דע"י סימנים איתרע עכ"פ חזקה דאשת איש וא"כ שפיר מצינו למימר דאי סימנים דאוריי' וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה חיישינן לשאלה משא"כ אי סימנים ל"ד וחזקה דאיתרע שמה חזקה משום דחזקה היא מסברא שפיר לא חיישינן לשאל' כמ"ש והיינו אי אמרינן דסוגי' ביבמות הי' ס"ל דענין סימנים הוי רק מספיקא ולא הוי רוב ואז תלי' בחזקה דאיתרע כמ"ש וכדבעי' למימר לקמן בס"ד ודו"ק היטב:
פרק ב' נבאר בס"ד סוגיא דיבמות אי כשיטת מהר"ל דאי סימנים דרבנן ל"ח לשאלה או כשיטת הב"ש דאי סימנים דרבנן נמי חיישינן לשאלה:
יז בגמ' שם למימר' דסימנים ל"ד ורמינהו מצאו קשור בכיס ובארנקי וכ' והנה התו' שם ד"ה מצאו קשור הקשו דלמ' מיירי שמכיר בטב"ע והוא עצמו מצאו ולעולם סימנים דרבנן ותירצו בתירוץ השני מדנקיט כיס וארנקי משמע ג"כ דמחזירין לו ע"י סימן כיס וארנקי ופי' המהרש"א בכוונתם דאי מיירי דבטב"ע למה נקיט כלל כיס וארנקי הול"ל דמכיר הגט בטב"ע אבל אי מיירי ע"י סימן נקיט כיס וארנקי שזהו הסימ' מה שקשור בכיס וארנקי עי"ש. והנה לכאורה קשה מאי פריך הגמ' דלמא לעולם סימנים דרבנן והא דמחזירין מיירי בטב"ע והא דנקיט כיס וארנקי דאשמעינן דע"כ מחזירין הגט בטב"ע דכלי רק בכיס וארנקי דלא מושלי הא בשאר כלים חיישינן לשאלה ולא מהני טב"ע דכלי להחזיר הגט דבשלמא לשיטת מהר"ן דאי סימנים דרבנן ל"ח כלל לשאלה וכפי שביארנו הסברא בס"ד א"ש דע"כ הוכיח המקשה דסימנים דאוריית' דאי סימנים דרבנן ומיירי בטב"ע למה נקיט כיס וארנקי ואין לומר דאשמעינן דבשאר כלים חיישינן לשאלה הא אי אמרינן חיישינן לשאלה ע"כ סימנים דאורייתא דאי סימנים ל"ד ל"ח לשאלה ופריך שפיר וכן לשיטת הב"י דאי סימנים ל"ד אפי' בכלים דלא מושלי נמי חיישינן לשאלה א"כ הוכיח שפיר המקשה דברייתא ס"ל דסימנים דאורייתא דאלא"ה האיך מחזירין ע"י טב"ע דכלי משא"כ לשיטת הב"ש דאי סימנים דרבנן חיישינן לשאל' רק בכלים דלא מושלי לא חיישינן א"כ קשה קושי' הנ"ל וע"כ דסתמא דגמ' היא ס"ל דאי סימנים דרבנן לא חיישינן כלל לשאלה אפי' בשאר כלים וא"כ למה נקיט כיס וארנקי אי מיירי בטב"ע וע"כ דמיירי ע"י סימנים כמ"ש המהרש"א:
יח אמנם להך לישנא דס"ל לרבא סימנים דרבנן א"כ תקשה הברייתא דמצאו קשור אמאי מחזירין כמ"ש התוס' ד"ה אמר רבא וצ"ל כתירוצם דמיירי שמכיר בטב"ע וא"כ קשה למה נקיט כיס וארנקי וצ"ל דנקיט כיס וארנקי דבשאר כלי' לא מהני טב"ע דכלי' להחזיר הגט משום דחיישינן לשאלה א"כ מוכח דלרבא ס"ל אפי' אי סימני' דרבנן נמי חיישינן לשאלה כשיט' הב"ש ולא כשיט' מהר"ל והנה לכאורה יל"ד מ"ט נקיט אמר רבא ולא "רבא אמר" כדרך הש"ס בכ"מ שהבי' דברי רבא אחר אביי וע"כ צ"ל דרבא כאן במס' יבמות לא מהדר כלל לתרוצי רומי' דמתניתן אברייתא ולדידי' י"ל לכאורה דלא קשה בפשיטות דהנה בנו"ב מד"ת לא"ע סי' ס' הקש' לשיטת התוס' סוף פרק שנים אוחזין ד"ה ממונ' מאיסור' שכתבו דחשש' דב' יב"ש לא הוי רק לעז בעלמא מדרבנן א"כ מאי קאמר הגמ' במס' ב"מ דאי סימנין ל"ד לא מהדרי' גט אשה בסימנים ואמאי הא לענין גט נמי לא הוי רק חשש' דרבנן וא"כ אפי' אי סימנים דרבנן נמי מהדרי' וא"כ י"ל דרבא ס"ל הכי באמת דבגט אפי' אי סימנים דרבנן נמי מחזירין וא"כ לא מוכח כלל לרבא נמי דחיישינן לשאל' אי סימני' דרבנן. ועי' בשו"ת זכרון יוסף סי' ה' לא"ע שכ' נמי דרבא כאן במס' יבמות לא קאי כלל על דברי אביי. וא"כ אין מוכרח כלל מתוך הסוגיא שיטת הב"ש:
יט והנה בגמ' פריך ולהך דאמר רבא סימני' דאורי' הא קתני אע"פ שיש סימני' בגופו ומשני גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה ואח"כ מסקי' ואב"א כליו בחיורי והנה כבר כ' הב"ח בשו"ת סי' פ"ו לדקדק מ"ט לא משני מיד כליו בחיורי וסומקי ול"ל דא"כ פשיט' דהשתא בסימנין גרועי' שבגופו אין מעידי' מכ"ש בסימנין גרועי' שבכליו ולכך לא ניח' לי' לתרץ כשנוי' בתר' דכליו מיירי בחיורי וסומקי. דהא אפש"ל דמשו"ה אשמעי' מתני' דאין מעידין דעל סימני כליו דווק' דומי' דסימני גופו משא"כ בסימנין חשובי' מהני אפי' בסימני כלי' נמי דלא חיישינן לשאלה ועי' בשו"ת מהרי"ט לא"ע סי' ל"ה וכנ"ל דזהו כוונת התוס' ד"ה ואב"א שכתבו ותו לא חיישינן לשאלה שכוונתם לתרץ דלא תקשי לכאור' לשנויי' בתר' דגמ' דכליו נמי מיירי בסימני' גרועי' א"כ למה נקיט כלל כליו דאטו מי נימא דבכלי' יועיל יותר סימני' גרועי' מבגופו ולכך כתבו ולעולם לא חיישינן לשאל' כלומ' ומשו"ה אשמעינן סימני כליו כדי שנשמע מינ' דסימנין שאינם גרועי' בכליו נמי מהני דלא חיישינן לשאלה. וא"כ קשה למה הוצרך בתירוץ הראשון לדחוקי כליו דחיישינן לשאלה אי נימא דחשש' דשאלה אינו מוכרח כלל:
כ וראיתי בשו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ל"ח שכתב דאדרב' משנוי' בתר' מוכח דחיישינן לשאלה היא מסבר' משום דלשנוי' קמא הו"א דהא דגמ' משני כליו דחיישינן לשאלה הי' רק על צד הדוחק משום דלא מצי לאשכוחי סימנין גי ועי' בכליו. אבל מצד הסבר' לא הוי חיישינן לשאלה ולכך מסיק אח"כ ואב"א כליו בחיורי וסומקי כלומר דבאמת בסימני כלי' נמי מצינו לאשכוחי סימנין גרועי' וא"כ הא דמשנינן מעיקר' דחיישינן לשאל' היא מצד הסבר' והרגיש בעצמו שהיא כנגד דברי התוס'. והנה לשיטת התוס' דלשנויי' בתר' תו לא חיישינן לשאלה א"כ בוודאי צריך להבין למ"ל לדחוקי מעיקר' כלל לתרץ כליו דחיישינן לשאלה. אמנם לפימ"ש לעיל דאפש"ל דהא דהחרי' סימנין דאוריי' היינו אע"ג דבאמת סימנין לא הוי כרוב מ"מ ספק משוי לי' ולכך מותר בעדות אשה משום דחזקת אשת איש איתרע לי' וחזק' דאיתרע ל"ש חזקה. ואע"ג דמ"מ מדרבנן הי' לו להחמיר וא"כ אמאי ס"ל לר"א בן מהבאי מעידין דאפי' מדרבנן נמי מותר' י"ל דדווקא בשומ' מותר' אפ מדרבנן נמי. דאפי' אי אמרינן שומ' מצויין בבן גילו מ"מ הוי סימן חשוב קצת כי היכ' דלא נימא דתיי ולא קמ' ותירוצא בתר' בשומ' מחולקי' לגמרי. וכן משמע מלישנא דהר"מ פי"ג מה"ג ומחבר בש"ע א"ע סימן י"ז סעיף כ"ד דנקיט אפי' שומ' אין מעידים ומשמע דשומא נכנס קצת בגדר סימן מובהק וא"כ כיון דהוי ס"ל דהא דאמר רבא הכא סימנין דאורי' היינו רק לענין עדות אשה משום דחזק' א"א איתרע לי' וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה א"כ ע"כ דחזקה אינו מצד הסברא רק מצד גזה"כ וא"כ ממיל' מסתבר דחיישינן לשאלה דכיון דלא נמצא שום סימן שזהו הבעל של האשה על הבעל רק על בגדיו א"כ ל"ל דחזקת אשת איש ואיתרע לי' דבשלמא גבי סימנים אע"ג דהסימן לא משוי לי' כוודאי רק בספק מ"מ כיון שנמצא על גופו ממש סימן שייך לומר דחזקת א"א איתרע לי' משא"כ כשלא נמצא רק על הבגדים א"כ שפיר הוי מסתבר לי' לחוש לשאלה מסבר' דל"ל אוקמי' אחזקה קמיית' שלא השאיל דנגד זה איכא חזקת אשת איש כמ"ש בשם הנוב"י ופריך הגמ' ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' ואע"ג דלכאורה יש לחלק דבשלמא לענין אשה חיישינן לשאלה כמ"ש הנו"ב דנגד החזקה שלא השאיל ים כאן חזקת אשת איש משא"כ גבי אוכף אין כאן חזקה נגד החזקה קמיית' דמסתמ' לא השאיל כמ"ש. ובאמת קושיא זו קש' בלא דברינו נמי מאי פריך הגמ' לחוש לשאלה בסימני אוכף וכי לא מצינו לחלק בין היכא שעומד חזקה עם חשש שאלה כמו בעדות אשה בין היכא שאין שם חזקה כלל. וכאן ל"ש תירוץ התוס' בד"ה כליו דאי חיישינן לשאלה מה"ת חיישינן בכ"מ. דאטו מה"ת אין לחלק בין היכא דאיכא חזקה והיכא דליכא חזקה כגון גבי מוצא אביד' וצ"ל דהגמ' היא ס"ל כיון דעכ"פ המוצא אע"ג שאינו מוחזק מ"מ הרי היא בחזקת חייב מ"ע דהשב תשיבם ועי' בש"מ סוף פ"ק דמס' כתובות שנשתמש ג"כ בזו הסבר' וא"כ קשה למה לו להחזיר החמור למי שאומר סימני אוכף הי' לו להמתין עד שיבא אחר ויתן סימני' בחמור גופה ועוד דהנה לכאורה לפי מאי דילפינן דמחזירין חמור בסימני אוכף א"כ אם יבא האחד ויתן סימנין באוכף ויתבע החמור ואח"כ יבא אחר ויתן סימנין בחמור גופה בוודאי יהי' הדין כמו סימני' סימני' ויניח וע"ד הי' קשה לו דלמה לא תהי' בחזקת מי שאמר סימני' בחמור גופ' דשם אין שום חשש וכאן בסימני אוכף איכא חשש שאלה ולכך משני משום דאיכפ' לי' שאילי אנשי וא"כ הוי חשש שאל' חשש רחוק טפי. אמנם לבתר הכי דמשני ואב"א כליו בחיורי וסומקי ס"ל דהא דאמר רבא סימני' דאורי' היינו דאורי' ממש שהי' כמו רוב וכמ"ש משום דרוב' הוי מסבר' וא"כ סימנין נמי הוי בגדר רוב כמ"ש בריש הסוגי' וא"כ ממילא לא צריכא לחוש לשאלה כלל דכמו דרובא היא מצד הסבר' ה"נ חזקה ואם אנו מסופקין על חשש שאל' אוקמי' בחזקתו שלא השאיל ול"ל דנגד הך חזקה איכא חזקת א"א דחזקת א"א לא מהני כיון דהיא רק חזקה המסובב' כמ"ש ואשמעי' מתני' סימני כליו בחיורי וסומקי להורות לנו דדווקא בסימנין כאילו אין מעידין משום דהם סימנין גרועי' הא בסימנין מובהקים מהני אפי' בסימני כליו משום דל"ח לשאל' כלל. וא"כ א"ש שיטת מהר"ל מ"ש דלא חיישינן לשאל' רק אי סימנין דאוריי' היינו דאפי' לשנויי' קמא דהוי ס"ל דאי אמרינן סימנין דאוריי' היינו רק שהסימני' משוי לי' ספיק' א"כ ממילא חיישינן לשאל' משא"כ אי סימנים דרבנן א"כ אמרינן ע"כ דחזקת אשת איש מהני אפי' היכא דאיתרע דחזקה היא מסבר' כמ"ש וא"כ ממיל' חיישינן לשאל' ומכ"ש לשנויי' בתר' דלא חיישינן לשאל' כלל ולא תלי' מידי אי אמרי' סימנין דאוריי' או דרבנן רק דמ"מ אנו מסופקים דלמא סימנין דאורי' וחיישינן לשאלה והיינו כשנויי' קמא וא"כ היכא שיש סימני גופו וסימנין מובהקי' דכליו וודאי מהני ממנ"פ עפ"י כל הסברות שביארנו בס"ד ודו"ק. והנה הרי"ף והרא"ש לא הביאו רק האוקימת' דכ"ע סימנין דרבנן והנה כבר כתבו הפוסקים דא"כ משמע מדבריהם דל"ח לשאלה אמנם לסבר' הב"ש אין הכרע דהא אפשר לנקוט כחומרת שני הסברות דסימנין דרבנן וחיישינן לשאל' ובפרט למה שהסברתי דבריו באות י"ד דאי סימני' דרבנן בוודאי איכא חשש שאלה. והנה מכאן וודאי אין הכרע אי ס"ל להפוסקים דחיישינן לשאלה ואי"ה בסידור הפוסקים יתבאר בס"ד ועיין שו"ת גאוני בתראי סי' כ"א שהאריך שם דלא חיישינן לשאלה דכן ס"ל להרי"ף והרא"ש מדלא הביאו רק אוקימת' דסימני' דרבנן ועיין בירושלמי מס' יבמות פרק בתרא הלכה ג' במראה הפנים שם שהביא סעד מדברי הר"מ דס"ל דחיישינן לשאלה מדפסק פ"ג מהלכות גירושין גבי גט שנמצא דבעי' שיכיר הכלי וגם הגט אלמ' אע"ג שמכיר הכלי בטב"ע לא מהני וע"כ משום דחיישינן לשאלה דגרס אם מכירו ולא אי מכירו וכן מצאתי בשו"ת הנדפס בס' אבני מלואים סוף חלק ז' ע"ש וכן ברש"י שאצל הרי"ף נמי גרס אם הכירו ועיין בר"נ שם. והנה כבר ביארנו בס"ד דעיקר הסברא בחשש שאלה תלי' דא"א דחזקה אינו מצד הסברא וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה א"כ יש לחוש לשאלה דשפיר תוכל חזקת א"א להתנגד להחזקה קמיית' שלא השאיל ויש פנים כהלכ' לדברינו שהרי כתבנו בשערי החזקות בשם ס' דברי אמת דשיטת הרמב"ם הי' דחזקה דאיתרע ל"ש חזק' וע"כ דחזקה היא רק גזה"כ ולכך ס"ל באמת דחיישינן לשאלה כמ"ש בס' מראה הפני' בירושלמי וחזינן נמי לדעת הר"מ בפ"ז מהלכות נחלות דהא דאין משיאין בסימנים הי' רק מדרבנן והיינו כמ"ש משום דאע"ג דסימנים לאו דאורי' מ"מ ספיק' הוי וחזקת א"א כבר איתרע לי' וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה ולכך הא דאין משיאין בסימנים הי' רק מדרבנן ועיין בב"ש שם ס"ק ע' ויבואר עוד בס"ד:
פ"ג בו נבאר בס"ד סוגי' דמס' ב"מ:
כא בגמ' איבעי' להו סימנים דאוריית' או דרבנן נ"מ לאהדורי גט אשה. הפנ"י למסכת כתובות י"ב הקשה דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף למה אצטריך קרא להחזיר אבידה בסימנים כיון דהמוצא אינו טוען רק שמא והמבקש אבידה הי' טוען ברי (והיינו למאן דס"ל דאפי' בברי גרוע ושמא טוב נמי אמרינן בו"ש ברי עדיף) והנה זה רבות בשנים אשר אמרתי דמאן דס"ל בו"ש ברי עדיף הטעם דס"ל דספק גזל אסור מה"ת (ודלא כמ"ש התומים בקיצור א"כ דס' גזל מותר מה"ת) וא"כ כיון דלאותו שטוען שמא יהי' ספק גזל לכך מחוייב ליתן למי שטוען ברי וא"כ ה"ד אם הטוען שמא רוצה להחזיק לעצמו הממון או החפץ שנטען עליו משא"כ הכא גבי מוצא דאין רצונו להחזיק לעצמו כלל רק אולי יביא אחד עדים שהיא שלו ולכך אינו רוצה ליתנו לזה א"כ לא יעבור על איסור ספק גזל ולכך שפיר אצטריך קרא דלמי שנותן הסימנין יתן דסימן הוי כעדות שהיא שלו כ"ז שאינו נכחש ע"י עדים אמנם לפימ"ש דהגמ' מספק' לי' אי סימנין הוי כרוב או דלא הוי רק ספיקא אין מקום לקושייתי דהא מיירי שגם המבקש האבידה אינו אומר שהיא שלו בטב"ע רק ע"י סימנין מכיר שהיא שלו וא"כ לולא דגלתה לנו התורה להחזיק ע"י סימנין לא הוי אמרינן שמחוייב ליתן לו כיון דהי' טוען ברי דהא ברי שלו אינו נחשב לכלום כיון שאינו טוען ברי שהיא שלו רק ע"י סימני' וסימני' גופא לא הוי רק ספיקא ולכך שפיר אצטריך קרא דסימנין הוי כרוב ודו"ק:
כב הנו"ב ס' נ"א במד"ק והקצה"ח סי' רכ"ט הקשו אמאי לא קאמר נ"מ לעדות אשה לכאורה יש ליישב דהנה אפי' אי סימנין הוי כרוב מ"מ לא מהני בעדות אשה דהא איכא חזקת אשת איש ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן עכ"פ דבשלמא לענין גנו אשה ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה דהא בשעה שאנו אומרי' שזהו הגט שנאבד עדיין אין אנו מוציאי' אותה מחזקתה עד שינתן לה וא"כ י"ל דל"א סמוך מיעוטא לחזקה רק אם בשעה שאנו דנין על הריב כבר עומד החזקה לנגדו משא"כ הכא דבשעה שאנו דנין על הרוב אם זהו הגט שנאבד אינו עומד עדיין החזקה נגדו הא חדא ודו"ק היטב בהך סברא ועוד דלפי מ"ש התו' סוף פרק שנים אוחזין דחשש' דשני יב"ש לא הוי רק מדרבנן וא"כ אפש"ל דאע"ג דאי סימני' דרבנן לא הי' מהני לענין איסור' אפי' בדרבנן מ"מ אי סימנין דאוריי' פשיטא דמהני לענין איסור היכא דהוי דרבנן משא"כ לענין עדות אשה היכא דלא הוי שום דבר אחר המתירה רק סימני' גרידא דאז הוי איסור דאוריי' וחזקת אשת איש א"כ אפי' אי סימנין דאוריי' דהוי ברוב מ"מ לא הי' מהני מדרבנן מב"ת משום סמוך מיעוט' לחזקה ולכך נקיט לאהדורי גט אש ועיין בשו"ת הרי"מ לאה"ע בחידושיו לסוגי' זו שכ' נמי דבגט אין אנו דנין מיד על החזקה עי"ש ודו"ק:
כג הסוגי' במס' יבמות ס"ל דהך בריית' קשור בכיס וארנקי מיירי שמצאו אחר ומהדרי' ליה ע"י סימנין והסוגיא דהכא דלא הבי' כלל הך בריית' לפשוט מינ' סימנין דאוריי' ס"ל דמיירי במצאו הוא עצמו ומהדרי' לי' ע"י טב"ע ונאמן במגו כגון דליכא עדים שאבדו וצריך להבין החילוק והטעם. עוד שם לענין חשש שאלה הבי' ג"כ הבריית' דמצאו קשור בכיס ואח"כ משני ואב"א כליו בחיורי וסומקי מוכח מזה דלהך תירוצא תו ל"ח לשאל' כמ"ש התוס' שם וכאן לאחר שהביא התירוץ ואב"א בחיורי וסומקי פריך מבריית' דמצאו קשור וכו' אלמא דסוגי' דהכא ס"ל דחיישינן לשאלה אפי' אם אנו מוכרח מכח מתניתין כמ"ש הב"ח בשו"ת סי' פ"ו וכבר הבאתי לעיל וכבר עמדו גדולי האחרונים על השנויים שבין סוגי' דמסכת יבמות למסכת ב"מ ונראה לבאר בס"ד ומתחלה נבאר השקלי וטרי' בגמ' ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוט' אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו אמרי גופו דארוך וגוץ כליו דחיישי' לשאלה והנה על מה דלא משני מיד כליו בחיורי וסומקי כבר ביארנו לעיל בס"ד ועיין בשו"ת חת"ס לאה"ע ח"א סי' מ"ח. אמנם מה שיל"ד עוד בזה בהא דמשני גופו דארוך וגוץ וכי הך תירוצא דארוך וגוץ היא מציאות רחוק כ"כ עד שלא עלה כלל על דעת המקש' לאוקמי' בהכי ואי נימא כיון דסתם סימנים מיירי בסימנים אמצעי' לכך לא נ"ל למקשה לאוקמי' בסימנים גרועים א"כ מה מתרץ לי' המקשן גופו דארוך וגוץ כיון דס"ל דהיכ' דקתני סימנים סתם מיירי בסימנים בינונית. ועוד יל"ד מאי הלשון אמרי' גופו דארוך וגוץ ולא משני בפשיטות גופו דארוך וגוץ ובמס' יבמות ביומא לא קאמר אמרי': (כד) אשר על כן נ"ל דהנה לכאורה יל"ד מאי ס"ד דמקשה לאוקמי' בסימנים בינונית דהא במתניתין קתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם והנה במס' בכורות מ"ו ע"ב משמע לחד תירוצא דהיא רק מדרבנן דמה"ת הוי היכר פנים בפדחת לחוד וא"כ כיון דהא דבעי' פרצוף פני' עם החוט' הי' רק מדרבנן ועלה קתני אעפ"י שיש סימנים כו' אין מעידין והא אפי' אי סימנים ל"ד מ"מ ספיקא מיהו הוי וא"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא ואע"ג דאיכ' חזקת אשת איש ול"א סד"ר לקולא היכא דאתחזק אסור' עיין בש"כ יו"ד סי' ק"י ובט"ז שם מ"מ הא כבר איתרע חזקת אשת איש כמ"ש בנו"ב סי' מ"ד וע"כ צ"ל דלהמקשה ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה וא"כ א"ש דאי סימנים ל"ד לא מהני אפי' סימנים בינונים דאע"ג דלא הוי רק ספיקא דרבנן כיון דיש היכר פרצוף פני' בלא החוט' דמהני מה"ת מ"מ הא ספיקא דרבנן באתחזק אסור' ל"א לקול' ולכך ממילא הוכיח המקשה דתנא ע"כ מיירי בסימנים בינוני' דאי מיירי בסימנים גרועים דווקא אבל סימנים בינונים מהני א"כ למ"ל התנא למנקט סימנים סתם דנוכל לטעות מכ"פ דסימנים בינונים נמי לא מהני לנקוט להדי' דסימנים גרועים לא מהני וממילא נשמע מינ' דסימנים בינונים בוודאי מהני ולכך פריך שפיר אמנם התרצן ס"ל דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה וא"כ אין לטעות כלל דלא מהני סימנים בינונים דהא אפי' אי סימנים ל"ד מ"מ ספיקא מיהו הוי וסד"ר לקולא דחזקת אשת איש כבר איתרע אפי' בלא הסימנים ע"י היכר פרצוף פני' וא"כ ע"כ לא נוכל לפרש באופן אחר הא דקתני דסימנים לא מהני רק בסימנים גרועים וכיון שאין מקום לפרש דברי התנ' בסימנים אחרים רק בגרועים שפיר נקיט התנא סימנים סתם דדרך התנ' לנקוט לשון קצרה היכ' שאין מקום לטעות ולכך מדייק הגמ' אמר גופו דארוך וגוץ כלומר דבלא"ה אפי' אי סימנים ל"ד אנו מעצמינו נפרש כן דברי התנ' דמיירי ע"כ בסימנים גרועים דבסימנים בינונים הי' מהני אפי' אי סימנים ל"ד דהא לא הו' רק סד"ר וא"כ כיון דסוף סוף מוכרחים לאוקמי' מתני' דמיירי בסימנים גרועים א"כ אין להוכיח דסימנים ל"ד דסימנים גרועים לא חשיבי כלל וא"כ זכינו להבין דהמקשה הי' ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה ולכך נוכל לפרש לפי דעתו אפי' בסתם סימנים דהיינו בינונים דמ"מ לא מהני אי סימנים ל"ד אע"ג דעיקר איסור' כאן לא הוי רק מדרבנן מ"מ ל"א סד"ר לקול' כיון דאתחזק איסורא והתרצן ס"ל דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה וא"כ אפי' אי סימנים ל"ד מ"מ ע"כ מוכרחים לפרש דמיירי בסימנים גרועים דווקא כמ"ש. והנה לעיל כתבנו דאי ס"ל דחזקה לא הוי מסברא א"כ שפיר חיישינן לשאלה דחזקת אשת איש אע"ג שהי' רק מסובב מועיל להעמיד נגד החזקה שלא השאיל בגדיו וממילא כיון דהתרצן ס"ל כאן חזקה דאיתרע ל"ש חזקה ע"כ ס"ל דחזקה אינו כוודאי ולכך מהני ריעותא לסלק החזקה וא"כ ממילא משני כליו דחיישינן לשאלה דחשש שאלה היא ספק גמור שראוי לחוש עליו כיון דאיכא נגד החזקה שלא השאיל חזקת אשת איש ול"ל דעכ"פ קשה כיון דהך כליו נמי מיירי היכא שיש היכר פרצוף פנים וא"כ מ"ט נחוש לשאלה הא לא הוי רק מידי דרבנן דהא חזקת אשת איש כבר איתרע כמו דאמרנו דמהני סימנים בינונים אפי' אי סימנים ל"ד מ"מ יש לחלק שפיר דבשלמא היכ' שנמצא בו סימנים דאף האיסור דרבנן איתרע ע"י מה שנמצא סימנים בגופו שפיר מקרי חזקה דאיתרע משא"כ ע"י חשש שאלה שבגופו לא כמצא סימן כלל זולת היכר דפרצוף פני' וזה מדרבנן אסורה עכ"פ וא"כ כיון דאיכא חשש שאלה נשארה שפיר באיסורא דחזקת איסור אשת איש דרבנן עכ"פ לא איתרע רק היכא שנמצא סימנים בגופו ממש ודו"ק. העולה מדברינו כאן דמסקנת התרצן דמשני גופו דארוך וגוץ לא הי' להוכיח דסימנים דאוריי' דבאמת אפי' אי סימנים ל"ד נמי הי' מהני כיון סימנים בינונים כמ"ש ודו"ק וכיון שכתבנו דכאן אזיל שקלה וטרי' דגמ' אפי' באיסור דרבנן כמו הכא שיש היכר פרצוף פני' דמה"ת מהני א"ש מאי דפריך הגמ' ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' ולכאורה קשה מאי מדמי ממונ' לאיסורא רק כיון דה"נ באמת לא הוי רק איסור' דרבנן ואפ"ה חיישינן לשאלה א"כ הי' לנו לחוש בממון ג"כ דממונא הוי עכ"פ כמו איסור' דרבנן ולכך הוכרח לתרץ דאכפ' לא שאילי אנשי ועיין בתוספת במסכת יבמות מ"ש שם מענין חשש שאל' בממון:
כה והנה י"ל דהמקשן והתרצן במס' ב"מ פליגי באמת בהני תרי לישני במס' בכורות מ"ו ע"ב דהמקשן סובר דהתם פנים בלא חוטם אסורה מה"ת כתירוץ בתרא שם דיכיר לחוד והכר' פני' לחוד וא"כ סובר המתני' כפשטא דאפי' סימנין בינוני' נמי לא מהני משום דסימני' ל"ד. אמנם התרצן סובר דבהיכר פני' לחוד תו ליכא רק איסורא דרבנן וא"כ ע"כ מתני' דקתני דסימנין לא מהני מתפרש' בסימנין גרועי' דסימנין בינוני' אפי' אי סימנין ל"ד נמי מהני ולכך קאמר אמרי גופו דארוך וגוץ וכליו דחיישינן לשאלה כמ"ש דאי אמרי' דבדרבנן אפי' אי סימני' ל"ד נמי מהני וע"כ משום דחזקת א"א איתרע לי' וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה וכמ"ש דחזקה אינו מתיר' וודאי וא"כ צריכין לחוש לשאלה מדינה. ופריך המקשה לסברת התרצן דמתני' דמס' יבמות לא הוי אסורא רק מדרבנן ואפ"ה מחמירין כ"כ לחוש לשאלה א"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' וע"ז אמר דאוכפ' לא שאלי אנשי. ואח"כ אמר ואב"א כליו בחיורי וסומקי כמ"ש לעיל באות ב' בשם שו"ת פרח מ"א דאשמעי' דחיישינן לשאלה מצד הסברא אע"ג דאין הכרח ממתני' דהא מצינו לאוקמי' בחיורי וסומקי ול"ל דא"כ מאי קמל"ן פשיטא דלא מהני דהוי מצינו למימר דאשמעי' במתני' דדווקא סימני' גרועי' לא מהני בכלי' אבל סימנין מובהקים קצה מהני דל"ח לשאלה ולכך אשמעי' התרצן דז"א דהא דחיישי' לשאלה היא מן הסברא. ואח"כ פריך ממצאו קשור דאלמא דל"ח לשאלה ול"ל דשם במצאו קשור לא הוי רק חשש' דרבנן כיון דמה"ד לא חיישינן לשני יב"ש דהא לסברת התרצן הך דאין מעידין על סימני' נמי לא הוי רק דרבנן ואפ"ה חיישינן לשאלה. ומקשה הכי בשלמא אי הו"א דמתני' דמס' יבמות איכא איסורא דאורייתא ומתני' מיירי בסימני' בינוני' ואפ"ה לא מהני משום דסימני' ל"ד לא קשה מברייתא דמצאו קשור אפילו אי מוקמינן ליה בסימני' ומיירי שמצאו אחר דמשמע דסימנין מהני דשאני גבי מצאו קשור משום דלא הוי רק איסורא דרבנן לכך מהני סימנין אפי' אי סימנין ל"ד וממילא מתורץ קושיות התוס' ד"ה ניחוש לשאלה אמאי לא מוכח מהכא דסימנין דאורייתא דהא השתא ס"ל דבדרבנן מהני אפילו אי סימנין ליד וכן נמי לא קשה לסברת הב"ש דאי סימנין ל"ד וודאי דחיישי' לשאלה א"כ קשה גם על המקשה דרוצה לפשוט דסימנין ל"ד מ"ט לא חיישינן לשאלה גבי מצאו קשור. די"ל דס"ל דע"כ ל"ח לשאלה רק באיסור דאורייתא אבל היכא דאיסורא דאורייתא אזיל לי' כיון דחששה דשני יב"ש היא רק מדרבנן באמת ל"ח לשאלה. אמנם לסברת התרצן דס"ל דמתני' דמס' יבמות נמי לא הוי רק איסורא דרבנן ואפ"ה חיישינן לשאלה שפיר קשה אמאי לא חיישינן לשאלה במצאו קשור נמי אע"ג דלא הוי רק איסורא דרבנן:
כו ועפי"ז יהי' מתורץ נמי דלכאורה קשה מאי פריך הגמ' ממצאו קשור אמאי ל"ח לשאלה לפימ"ש החת"ס לא"ע סי' כ"ח לתרץ סתירת המחבר דבש"ע סי' י"ז סעיף כ"ד פסק דחיישינן לשאלה אפילו בכליו דלא מושלי ובסי' קל"ב משמע דלא חיישינן בכיס וארנקי לשאלה דלא מושלי עיין בב"ש ס"ק ס"ח וכתב הוא ז"ל לתרץ דבאמת כבר הקשה בשטמ"ק למס' ב"מ בשם הראשונים הא איכא נמי חשש מכירה ותירץ דאם הי' מוכר האוכף לחבירו מנא ידע שנאבד לחבירו החמור וילך ויתבע מן המוצאו וא"כ ה"ד לענין אביד' משא"כ לענין עדות אשה דל"ש הך תירוצ' וא"כ איכא נמי חשש מכיר' כמ"ש באמת בחלקת מחוקק ס"ק מ"ז שפיר חיישי' אפי' בכלי' דלא מושלי. וא"כ קשה מאי פריך הגמ' אמאי לא חיישינן לשאלה במצאו קשור דבשלמא גבי עדות אשה דאיכא חשש מכירה נמי שפיר חיישינן משא"כ גבי אבידה דליכא חשש מכירה לא חיישינן [הגם דיש לתרץ בפשיטות דל"ק דבשלמא בכליו דלא מושלי שפיר אמרי' דחשש מכירה הי' חמור מחשש שאלה דלשאלה אין לחוש כיון דלא מושלי משא"כ בס"ד דלא ידעינן אכתי דהני כליו לא מושלי אנשי א"כ אין סברא לחוש טפי היכא דאיכא חשש מכירה כמי מהיכא דליכא רק חשש שאלה גרידא] אמנם לפי מ"ש עיקר קושי' המקשן הי' כיון דאינה חושש לשאלה אפילו בדרבנן אלמא דחשש שאלה הי' חשש קרוב א"כ במצאו קשור נמי אמאי ל"ח דבשלמא לדידי מוקמי' מתני' דמס' יבמות דהוי חשש דאורייתא ובמצאו קשור לא הוי רק חשש' דרבנן וא"כ לא קשי' מתניתין אהדדי בין משום סימנין ובין משום חשש שאלה וא"כ ס"ל להמקשן במס' ב"מ דמתני' דמס' יבמות הוא אסור מה"ת דמה"ת בעי' היכר פני' עם החוטם. ולכך לא הקשה ממתני' דמס' יבמות על הברייתא דמצאו קשור הכי מתפרש' סוגיא דמס' ב"מ בס"ד:
כז אמנם במס' יבמות דהמקשן קפתח להקשות למימרא דסימנין ל"ד ורמינהו מצאו קשור וכו' אלמא סימנין דאוריי' ולכאורה קשה מאי פריך דלמא באמת סימנין ל"ד ומשו"ה שפיר קתני במתני' דסימנין לא מהני והא דמהני סימנין במצאו קשור היינו משום דהתם לא הוי רק חששה דרבנן דשני יב"ש ומשו"ה מהני אפי' אי סימנין ל"ד וע"כ דס"ל להמקשה דאי סימנין ל"ד אפי' בדרבנן נמי לא מהני משום חזקת אשת איש ומתני' אפילו אי היכר פרצוף פני' בלא חוט' מהני מה"ת מ"מ לא מהני סימנין אי ליד משום דסד"ר באתחזק איסורא ל"א לקולא והכא הוי חזקת אשת איש ואע"ג דאיתרע מ"מ ס"ל חזקה דאיתרע שמא חזקה וא"כ בברייתא דמס' גיטין ע"כ ס"ל דסימנין דאורייתא דאי סימנין דרבנן לא הי' מהני אפי' בדרבנן היכא דאתחזק איסורא וא"כ ס"ל להמקשה במס' יבמות כהתרצן במס' ב"מ דמתני' דמס' יבמות ליכא רק איסורא דרבנן דאי הוי ס"ל דבמס' יבמות הוי איסורא דאורייתא לא הי' פריך מברייתא דמצאו קשור דמהני סימנין דהא התם לא הוי רק דרבנן ומתרץ שם דפליגי תנאי בהך מילתא ר"א בן מהבאי ורבנן והאמת היא דמתני' דמס' יבמות ס"ל סימני' ל"ד וכל היכא דסימנין ל"ד לא מהני אפי' בדרבנן. וא"כ מוכח דס"ל להמקשה במס' יבמות דחזקה דאיתרע שמה חזקה דאלא"ה הוי לנו לומר ספיקא דרבנן לקולא כיון דאפי' אי סימנין ל"ד מ"מ פשיט' דספיק' עכ"פ מיהו הוי וכאן ע"כ ליכא רק איסורא דרבנן דאי הוי ס"ל דאיסורא דאורייתא אין התחל' כלל לקושי' מברייתא דמצאו קשור דהתם פשיטא דלא הוי רק מדרבנן חששה דשני יב"ש כמו שנבאר עוד בקונטרס העגונות בס"ד. אע"כ מוכח דס"ל דחזקת א"א אע"ג דאיתרע מיהו ע"י סימנין או היכר פרצוף פני' הוי חזקה ולכך שפיר לא מהני סימנין כיון דסימנין ל"ד:
כח אמנם רבא ס"ל סימנין דאורייתא ופריך ממתני' דלא מהני סימנין ואי סימנין דאורייתא אמאי לא מהני והוי ס"ל דע"כ מיירי מסתמא בסימנין בינונים דסתם סימנין מיירי בינונים ומשני גופו דארוך וגוץ ולא קאמר אמרי גופו דאו"ג דבאמת מצד הדיוק גופו לא מוכח דסימנין דמתני' מיירי בסימנין גרועין דבשלמא במס' ב"מ הוי ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה וא"כ ע"כ אפי' אי לא מפרש התנא באיזה סימנים מיירי נמי ידעינן דמיירי בסימנין גרועין דהא ליכא למטעי כלל בס"ב דאי בס"ב אפי' אי סימנין ל"ד נמי הי' מהני כיון דלא הוי רק ספיקא דרבנן. ולכך קאמר שפיר אמרי סימני גופו דארוך וגוץ אבל הכא ס"ל דחזקה דאיתרע שמה חזקה וא"כ שפיר מצינו למימר בסתמא דלישנא דסימנין דאפי' בסתם סימנין מיירי ול"ל דבסתם סימנין אמאי לא מהני אפי' אי סימנין ל"ד דז"א דהא איכא חזקת אשת איש. ולכך משני גופו דאו"ג והא דנקיט סתם סימנין ולא מפרש דמיירי בסימנין גרועין היינו משום דנקיט כליו כמי ובכליו חיישינן לשאלה וא"כ כל סימנין בכליו הם גרועין דלא משכחת סימן מובהק בכלי כיון דחיישינן לשאלה וא"כ ה"נ סימני גופו מיירי בסימנין גרועין ולא צריך התנא לפרש דרק בסימנין גרועין אין מעידין כי היכא דלא נטעה בדבריו דאפי' בס"ב נמי אין מעידין דממילא מדנקיט לה בהדי סימני כליו ובכליו לא משכחת רק סימנין גרועין כיון דחיישי' לשאלה ממילא ידעינן דהא דלא מהני סימנין בגופו היינו נמי בגרועין דווקא אבל ס"ב מהני משום דסימנין דאורייתא:
כט וא"כ ס"ל השתא דחשש שאלה היא חשש קרוב טפי ולא הוי סימן כלל בכליו דכל סימן בכליו הוי סימן גרוע דל"ל דס"ל דחשש שאלה היא ספיקא דיש חזקה קמייתא שלא השאיל ונגד הך חזקה איכא חזקת אשת איש וא"כ הוי כמו שתי חזקות המנגדות זל"ז. הכא ליכא למימר כך דאי הוי ס"ל כאן דחזקה שלא השאיל היא חזקה א"כ לא הוי מהני חזקת אשת איש כלל כמ"ש דהא חזקת אשת איש הי' מסובב ולא מהני נגד החזקה קמייתא שלא השאיל דהי' המסבב דהכא ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה כמ"ש מדס"ל דאי סימני' ל"ד לא מהני אפילו בדרבנן וא"כ הוי חזקה כוודאי וממילא לא מהני כלל חזקת אשת איש נגד החזקה שלא השאיל דהוי כמסובב נגד חזקה המסבב ובפרט דהיכא קיימינן השתא אליבא דרבא וכבר כתבתי בקונטרס החזקות שלו בשם הגאון בעל דברי אמת דמאן דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה כלומר דמשו"ה לא ילפי' ספיקא לקולא מספק טומאה ברה"ר דטהור דהתם משום דאיכא חזקת טהרה ואע"ג דאיתרע ליה חזקה דאיתרע שמה חזקה ובס' ש"ש שמעתא א' פ"ד האריך להוכיח מחולין בסוגיא דספק סכנתא דרבא ס"ל ספיק' דאורייתא מה"ת לחומרא וממילא ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה וא"כ אי הוי ס"ל דלענין חשש שאלה איכא חזקה שלא השאיל א"כ לא היינו צריכין לחוש כלל לשאלה דהא חזקת א"א לא מהני נגד הך חזקה כמ"ש] וע"כ דס"ל כאן דחשש שאלה הי' חשש קרוב טפי ולא חשיב לי' הך חזקה שלא השאיל דאין זה חזקה דבר התלוי בדעות בני אדם. וא"כ שפיר מתרץ לי' דלעולם הא דאין מעידין בסימני גופו היא בסימנין גרועין דווקא והא דנקיט סימנין סתם היינו משום דסמך התנא דלא נטעה בדבריו דממילא נפרש דמיירי בס"ג משום דסימני כלים ע"כ בגרועין מתפרש' דכיון דחיישינן לשאלה א"כ כל סימנין הם ס"ג בכלים וא"כ סימני גופו דאין מעידין נמי בס"ג דווקא אבל בס"ב מעידין דסימנין דאורייתא: (ל) וא"כ כך היא הצען של דברים דא"א חזקה דאיתרע ל"ש חזקה וא"כ היינו משום דחזקה אינ' מסברא וא"כ שפיר י"ל הא דחיישינן לשאלה היא משום דנגד החזקה שלא השאיל איכא חזקת א"א משא"כ במס' יבמות דע"כ ס"ל דחזקה דאיתרע שמה חזק' מדס"ל דאי סימנין ל"ד אפי' באיסור דרבנן נמי לא מהני וא"כ ל"ל דהא דחיישינן לשאלה שיהי' בגדר חזקה שלא השאיל ואיכא ב' חזקות המנגדות דהיינו חזקת א"א וחזקה שלא השאיל דהא חזקת א"א לא מהני כלום נגד החזקה שלא השאיל כמ"ש משום דהיא רק מסובב וע"כ דס"ל דחשש שאלה היא חשש קרוב טפי. ופריך הגמ' מחמור בסימני אוכף כיון דהי' חשש קרוב. וכן מהא דמצאו קשור ומשני משום דהני כלי' לא מושלי אנשי. אמנם לא נ"ל כ"כ בתירץ הזה משום דאי אמרינן דחשש שאל' הי' חשש קרוב כ"כ דלא חשבינן כלל להך חזקה שלא השאיל א"כ אפי' בכלים דלא מושלי הא זמנין דמקרי ומשאיל והי' לנו לחוש אפי' בהני כלי' וע"כ נאדי לגמרי מתירוץ דשאלה ומשני ואב"א בחיורי וסומקי. והנה במס' ב"מ אפי' לאחר שמתרץ בחיורי וסומקי. לא נאדי לגמרי מתירוץ דחשש שאלה דבשלמא התם קיימי' דבדרבנן אפי' אי סימנין ל"ד נמי מהני וע"כ משום דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה וא"כ שפיר י"ל דחשש שאלה הי' בגדר ב' חזקות המנגדות חזקה שלא השאיל וחזקת א"א וא"כ בכלי' דלא מושלי לא חיישינן משא"כ הכא במס' יבמות דע"כ ס"ל דאפי' בדרבנן אי סימנין ל"ד נמי לא מהני מדפריך אהדדי מתני' דמס' יבמות וברייתא דמצאו קשור וא"כ ס"ל דחזקה דאיתרע שמה חזקה וע"כ דחזקה היא מסברא וא"כ ל"ל דחשש שאלה הי' בגדר ב' חזקות המנגדי' דהי' חזקת אשת איש לא היה מהני כלל לעמוד נגד חזקה שלא השאיל כמ"ש וע"כ דאי חיישינן לשאלה היינו דהי' חשש קרוב ביותר דלא חשיב כלל חזקה שלא השאיל וא"כ הי' נראה לו לדוחק מ"ט לא חיישינן בכליו דלא מושלי. ולכך נאדי לגמרי מתורץ דחיישינן לשאל' ומשני כליו בחיורי וסומקי ולעולם לא חיישינן לשאל' כמ"ש התוס': (לא) אמנם אכתי פש גבן לברורי מ"ט לא משני מיד כליו בחיורי וסומקי. ונ"ל דהנה החת"ס לא"ע סי' מ"ח מדקדק מ"ט לא נקיט בפשיטות כליו בצבעא ונ"ל דהגמ' לא רצה לתרץ הכי דבצבעא פשיטא דאפי' בגדר סימנין גרועי' לא הוי דאין זה נכנס כלל בגדר סימן לומר שאיש הזה הי' לבוש בגד שחור אמנם בסימנין כאלו שבגד אחד הי' שחור ובגד השני הי' לבן מצדד שם לומר דהי' נכנס בכלל סימן אמצעי והנה אפש"ל דבס"ד לא הי' ניחא לי' לאוקמי' בחיורי וסומקי דס"ל דממנ"פ אם מעיד על כמה מיני בגדים ומכירין אותו במכוון בכל אחד ואחד איזה מין צבע הי' לו שפיר מהני דחשיב כמו סימן אמצעי ואי רק בבגד אחד שמעיד או שניכר בצבעא פשיטא דאין זה אפי' בגדר סימן גרוע וכל כי האי לא איצטרך לאשמעינן התנא ולכך משני דכליו אשמעינן דחיישינן לשאלה. אמנם דא"כ הי' מוכרחין לומר דחשש שאלה הי' חשש קרוב ולא ניחא לי' אפי' בתרוצא דכליו לא מושלי. ולכך מסיק ואב"א כליו בחיורי וסומקי כלומר דסימנין גרועים אפי' הרבה אינו מצטרפין עיין בט"ז אה"ע סי' י"ד ס"ק ל' ומשו"ה נקיט כליו לאשמעינן הך דינה דאי הוי נקיט רק סימנין בגופו הו"א באמת דהרבה סימנין גרועים מצטרפין והא דנקיט שסימני' היינו דקאי על סימני דעלמה ולכך נקיט כליו ג"כ וא"כ יקשה לך לאיזה צורך אשמעינן כליו דלא מהני וע"כ דאפי' בחיורי וסומקי כלומר שניהם יחדיו נמי לא מהני וא"כ ע"כ מיירי בסימנין גרועים ממילא הא דנקיט סימני גופו לא מהני נמי מיירי בסימנין גרועים ודו"ק:
לב וזאת תורת העולה מדברינו לענין חשש שאלה א' דאי אמרינן חזקה היא סבר' ממילא חזקה דאיתרע נמי שמה חזקה משום דהי' כוודאי וא"א חזקה דאיתרע ל"ש חזקה ע"כ דחזקה אינו כוודאי רק מגזה"כ ולכך מהני ריעותא לסלק החזקה. ב' דאי אמרינן דחזקה הי' מסברא אזי לא מהני חזקת א"א שהי' רק מסובב נגד החזקה שלא השאיל שהי' המסבב. ג' אבל אי אמרינן דחזקה הי' גזה"כ שפיר מהני חזקה המסובב ג"כ נגד חזקה המסבב. ד' וא"כ אי אמרינן דחזקה דאיתרע שמה חזקה ליכא למיחש לשאלה רק אי אמרינן דלא חשיב כלל חזקה שלא השאיל דאי הוי חשיב לי' חזקה לא היינו צריכי' לחוש כלל דהא ליכא כאן נגדו חזקת א"א דהי' לא הוי רק מסובב. ה' וכיון דהי' דוחק לומר דחשש שאלה יהי' חשש קרוב כ"כ ולכך לא רציתי לתרץ דחיישינן לשאלה רק כ"ז דהוי ס"ל דסימנין גרועים מצטרפים וא"כ לא הוי מצי לאוקמי כליו בחיורי וסומקי וא"כ מההכרח הי' לנו לאוקמי' דחיישינן לשאלה משא"כ אי אמרינן דסימנין גרועים אינם מצטרפים וא"כ שפיר מוקמי' כליו בחיורי וסומקי. וסימני גופו ג"כ בסימנין גרועי': ו' וא"כ לסוגיא דיבמות מאן דרוצה לחוש לשאלה וגם שלא להצטרף סימנין גרועים בחדא גבר' יהי' תרתי דסתרי דהא אי כבר מסקינן דסימנין גרועים אינם מצטרפין ממיל' לא צריכין לחוש לשאלה. ז' וניח' כמי מה שהקשה הב"ש בס"ק ס"ט לשיטת מהר"ל דלא חיישינן לשאלה רק אי סימנין דאוריתא הא אפי' אי סימנין דאורייתא נמי לא הי' מוכרח לתרץ חיישינן לשאלה דהא מצי לתרוצי כשנוי' בתרא בחיורי וסומקי ולפי"ז א"ש דלא רצה לתרץ חיורי וסומקי דהוי ס"ל דארץ גרועים מצטרפין אמנם באמת למסקנא דס"ג מצטרפין אינו מוכרח חשש שאלה אפי' אי סימנין דאורייתא. ח' דכ"ז הי' לסוגי' דיבמות דס"ל דאי סימנין ל"ד לא מהני אפי' באיסורי דרבנן וע"כ דחזקה דאיתרע שמה חזקה. אמנם לשיטת הגמ' בב"מ דאפי' אי סימנין דרבנן מהני כדרבנן משום דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה א"כ לא צריכ' לומר דחשש שאלה הי' חשש קרוב טפי רק דהוי כמו ב' חזקות המנגדים דל"ז חזקת א"א נגד החזקה שלא השאיל. וא"כ אין מהדוחק כ"כ לחוש לשאלה וא"כ חיישינן אפי' בדרבנן נמי לשאלה דע"כ אפי' בדרבנן נמי חיישינן לשאלה דהא ע"כ מתני' דמס' יבמות לא הוי רק איסורא דרבנן לדעת התרצן ואפ"ה ס"ל דחיישינן לשאלה והיינו משום דבשלמא היכא שנמצאו סימנין בגופו בזה איתרע חזקת א"א ממש משא"כ בחשש שאל' דלא נמצאו סימנין על גופו כלל ובהיכר פרצוף פני' היתה עדיין אשת איש מדרבנן וא"כ כל שלא נמצאו סימנין בגופו של הבעל אכתי לא איתרע חזקת אשת איש וחיישינן לשאלה. ט' הא דחשש שאלה הי' רק על צד ההכרח כפי שיטת מהר"ל מפראג הי' רק אם חזקה דאיתרע שמה חזקה וא"כ הי' חזקה מסברא ולא מהני חזקת א"א שהי' מסובב נגד חזקה שלא השאיל שהי' המסבב. וא"כ א"א לחוש לשאל' רק אי אמרינן דלא חשיב כלל חזקה שלא השאיל לחזקה וזהו וודאי דוחק משא"כ אי אמרינן דחזקת אשת איש מהני לעמוד נגד חזקה שלא השאיל דחזקה מסובב מהני נגד חזקה המסבב וא"כ הוי חשש שאל' בגדר ב' חזקות המנגדות זל"ז ואין כאן שום דוחק לומר שיהי' בגדר חשש ספק דלמא השאיל. י' י' דסוגיא דיבמות דמוקי ברייתא דמצאו קשור בסימנין ולא רצה לאוקמי' בטב"ע היינו דא"כ למה נקיט כיס וארנקי כמ"ש המהרש"א שם וליכא למימר דלמא משו"ה נקיט כיס וארנקי לומר דבשאר כלי' חיישינן לשאלה ולא מהני טב"ע רק בכיס וארנקי אבל סימנין באמת לא מהני. היינו משום דהך סוגי' ס"ל כשיטת מהר"ל דאי סימנין ל"ד ממילא ל"ח לשאלה וע"כ ל"ל דאשמעינן דחיישינן לשאלה בשאר כלי' ולעולם סימנין ל"ד. י"א משום דסוגי' דפריך ברייתא אהדדי אמתני' דמס' יבמות וע"כ דס"ל דבדרבנן נמי לא מהני סימנין אי סימנין ל"ד והיינו משום דחזקה דאיתרע שמה חזקה וממיל' אין כאן סברא לחוש לשאלה דהא חזקה הי' מסברא ולא מהני חזקת א"א שהי' מסובב נגד החזקה שלא השאיל שהי' המסבב ולכך מוקי לברייתא דמצאו קשור שמצאו אחר ומיירי בסימנין ופריך שפיר מברייתא אמתני'. י"ב אמנם במס' ב"מ דלא נחית כלל להקשות מברייתא דמצאו קשור דסימנים דאורייתא וצ"ל לפי האמת דמיירי בטב"ע ואשמעינן דטב"ע דכיס וארנקי מהני להחזיר הגט. הא בשאר כלי' טב"ע לא מהני להחזיר הגט משום דחיישינן לשאלה דהא חשש שאלה עולה מסבר' אי ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה כסוגי' דמס' ב"מ. י"ג וא"כ נמצינו למדין דסוגי' דמס' יבמות פליגי עוד בחדא מילת' דבמס' ב"מ ס"ל דאפי' אי סימנין ל"ד מ"מ מהני הכא דכבר נפקע איסור אשת איש מה"ת כגון בהיכר פרצוף פנים בלא חוטם (ע' בס' פני משה לאה"ע סי' י"ד ס"ק ע"ו) אי נ"מ אפי' אי נימא דהלכה כתירוץ בתרא במס' בכורות דהיכא פרצוף פנים בלא חוטם מה"ת לא מהני מ"מ נ"מ כגון שטבל במים שאל"ס דאז לסוגי' דמס' ב"מ אי נמצא אח"כ בסימנין מהני דהא ס"ל אפי' אי סימנין ל"ד מ"מ היכא דהאיסור דאורייתא כבר חלף והלך לו שפיר סמכינן אסימנין דהוי ספיקא דרבנן. י"ד מ"מ לא נוכל לסמוך לדינ' ע"ז דהא במס' יבמות מתוך שקלי וטרי' דשמעת' משמע דאי סימנין ל"ד אפי' בדרבנן נמי לא מהני. ט"ו מ"מ נ"מ הכא שנטבע במשאל"ס ונמצא סימנין בגופו וסימן מובהק או טב"ע בכלי אפי' לשיטת הב"ש דחולק על מהר"ל מפראג וס"ל דשניהם לא מהני ול"א הממנ"פ שעשה המהר"ל משום דס"ל דחשש שאלה הי' אפי' אין מההכרח מ"מ הרי כבר ביארנו בס"ד דסוגי' דיבמות ע"כ ס"ל דל"ח לשאלה כלל רק דחיישינן לסוגיא דמס' ב"מ דשם בארה דלעולם חיישינן לשאלה כמ"ש דחזקת א"א עומד נגד החזקה שלא השאיל והיינו משום דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה וממילא כיון דס"ל דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה א"כ כי נפל במשאל"ס דכבר איתרע לי' חזקת אשת איש שפיר לן לסמוך על סימנין דאפי' אי סימנין ל"ד ספיקא מיהו הוי וסדר"ל וחזקת אשת איש ליכא דכבר איתרע לי' מאי תאמר דלמא ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה ולא מהני סימנין א"כ ממילא מהני טב"ע בכליו דליכ' כאן חשש שאלה דאם תחוש לומר דחזקה דאיתרע הוי חזקה א"כ ממילא לא מהני חזקת א"א נגד החזקה שלא השאיל כמ"ש. ומעתה אומר אני בטח בס"ד דאף שהב"ש פליג על המהר"ל וס"ל דסימני גופו וטב"ע בכלי' לא מהני מ"מ ה"ד אם אירע כזה במי שלא יצאה עדיין מחשש איסור תורה משא"כ היכי שאירע כן במי שיצא' כבר מאיסור תורה וודאי מהני לצרף סימני גופו עם סימנין מובהקי' או טב"ע בכליו דהנה באמת סימנין אפי' אי ל"ד הי' צריך להיות מועיל עכ"פ היכא שכבר יצא מאיסור תורה וע"כ שמחמירין מ"מ דלמא חזקה דאיתרע שמה חזקה והוי סד"ר באתחזק איסורא דל"א לקולא א"כ כל שאתה חושש דלמא חזקה דאיתרע שמה חזקה א"כ אין צריכין לחוש לשאלה דהא חזקת א"א לא מהני לן נגד החזקה קמייתא שלא השאיל דחזקת א"א הי' רק מסובב וממילא מותר ע"י טב"ע דכליו דל"ח לשאלה כמ"ש בס"ד ואם הרצה לחוש להיפוך דלמא חזקה דאיתרע ל"ש חזקה וממילא חיישינן לשאלה כמ"ש א"כ מותרת ע"י סימני גופו כיון דחזקת א"א כבר איתרע מהני סימנין אפי' אי ל"ד נגד איסור דרבנן ולכך מותרת ממנ"פ אי ע"י סימני גופו או ע"י טב"ע בכליו אפי' לדעת הב"ש ודו"ק. י"ז רק אם אירע כבר בשני גברי היינו באחד סימני גופו ובשני סימנין מובהקים בכלים אפי' במשאל"ס נמי שניהם אסורים רק בחדא גברי מותרת ממנ"פ. ומעתה אם בין תבין כל הי"ז פרטים שכתבנו. בטו"ב יתבאר לך היטב כל הסוגי' דמס' ב"מ ומס' יבמות הן ושכוייה' בס"ד ודו"ק: