אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער החזקות › שער ו

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער החזקות · שער ו

שער ה

בו נבאר בס"ד אי רובא מהני בממון:

א אחרי אשר ביארנו בשער הקודם אי אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה והנה הא דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כתבו התוס' במס' ב"ק כ"ז ע"ב דהיא נמי מטעם סמוך מיעוט' לחזקת ממון ואיתרע לה רובא עיי"ש בתוס' ד"ה קמ"ל שכתבו וז"ל אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן ב"ר הרי להדיא דס"ל דהא דאין הולכין הי' מטעם דסמוך מיעוט' לחזקה לזאת נבאר בכאן ג"כ הא דאין הולכין בממון אחר הרוב. וזה החלי בעזר צורי וגואלי הלכה רוחת' דבממון ל"מ רובא להוציא מיד המוחזק ומקור מקומו היא במס' ב"ב ריש פ' המוכר את הפירות צ"ב ע"א גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דקיי"ל כשמואל דאע"ג דרובא לרדיא זבנו מ"מ יכול המוכר לומר לשחיט' מכרתיו לך. והנה יש לזה ב' טעמים האחד כמש"כ התוס' במס' ב"ק מ"ו ע"ב א"ר שמואל בר נחמני מנין להממע"ה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם והקשה שם בגמ' למה לי קרא סברא היא מאן דכאיב לי' כאיב' אזיל לבי' אסי' ומסיק הגמ' דקרא אתי' לכדר"נ אר"א מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה ועיין בחידושי פנ"י שם שכתב דלכאורה א"א דמה"ת אין הולכין בממון אחה"ר א"כ אזדי' לי' קושי' הגמ' למה לי קרא להממע"ה שהרי אצטריך קרא דבעי' ראי' דווקא ולא מהני רוב וע"כ דקושי' הגמ' למה לי קרא אזיל אליבא דרב דס"ל הולכין בממון אחה"ר וא"כ שפיר השמיט הר"מ הך דינא דאין נזקקין אלא לתובע תחלה דלדיד' שפיר אצטריך קרא דמי בעל דברים דל"מ רובא בממון עיי"ש וא"כ לפי"ז הי' מה"ת הא דאין הולכין בממון אחה"ר והי' גזה"כ ולא דוקא משום דסמוך מיעוט' והנ"מ בין ב' טעמים אלו יתבאר לפנינו בס"ד:

ב הנה א"א דהא דאין הולכין בממון אחה"ר הי' מטעם סמוך מיעוט' לחזקה והנה לעיל בש"ה סי' ט"ז הבאתי בשם הפמ"ג דברובא דאיתא קמן ל"א סמוך מיעוט' לחזקה וא"כ בפשיטות לא הי' קשה קושי' התו' במס' ב"ק כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל מהא דאזלינן אפי' בד"נ בתר רובא דסנהדרין דהתם הא הוי רובא דאיתא קמן ול"ש לומר סמוך מיעוט' וא"כ לא הוצרכו לומר דהתם גבי דיינ' שאני דחשיב מיעוט דידהו כאילו אינו וליכא למימר התם איכא ממונא בחזקת מרי' דהא ב"ד מפקי מיני' עכ"ל ע"ש ותיפוק לי' דבלא"ה ל"א סמוך מיעוט' לחזקה כיון דרוב סנהדרין הוי רובא דאיתא קמן ואע"ג שהתוס' הקשו שם גם מרובא דליתא קמן מ"מ בהך תירוצו לא מתרצו רק מרובא דאיתא קמן ומרובא דליתא קמן פי' התו' יותר במס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות שהקשו שהרי אפי' רובא דליתא קמן מהני אפי' בד"נ גבי רובא דאינשי טפי בעבור' דירח' במס' סנהדרין ס"ט ע"ח ושם תירצו דרובא דליתא לא חשיב רוב גמור ולכך ל"מ בממון עיי"ש מ"מ כאן במס' ב"ק לא תירצו רק מרוב דייני' דמהני ושם ל"ש להקשות כלל כיון דהוי רוב' דאיתא קמן ול"א סמוך מל"ח וא"כ לאיזה צורך האריכו התוס' כ"כ בדבריהם במ"ש דל"ל אוקי ממונא בחזקה מרי' דב"ד מפקי מיני' ותיפוק לי' דבלא"ה ל"ש לומר סמוך מיעוט' לחזקה ולכך הוצרכו לומר דברוב דיינים ל"א סמל"ח משום דב"ד מפקי מיני' ועיין בספר גט פשוט בכללים שבסוף הספר מ"ש בדברי התוס' אלו בכוונת פירושם דהתם מש"ה ל"מ המיעוט כלל נגד הרוב משום דהמיעוט דיינים גופייהו הוצרכו לבטל דעתם נגד הרוב שכך גזרה התורה אחרי רבים להטות והוי המיעוט כמאן דליתא כלל ועיין בספר החינוך להרא"ה ובספר מנחת חינוך מצוה ע"ח וע' בספר קצוה"ח בקונטרס הספיקות שם כלל ו' ועיין בשו"ת פרי תבואה ח"ב סי' כ' שכתב דא"א דהא דאין הולכין בממון אחה"ר הי' מקרא דמי בעל דברים וודאי הוי מה"ת אבל א"א דהי' רק מטעם דסמוך מל"ח ל"ה רק מדרבנן דסמ"ע ל"א מה"ת ויבואר בס"ד:

ג הנה לכאורה י"ל דע"כ ל"ש לומר דאין ה"ב אה"ר והוא וודאי ע"כ מטעם חזק' ממון דווקא כשהספק שאנו דנין עליו הי' נולד בממונו כמו רובא דלרדי' ומיעוט דלשחיט' א"כ כשאנו דנין על המקח אם הי' קיים או דהוי מקח טעות נולד לנו עיקר מקום הספק על אותו ממון שאנו דנין עליו דהיינו מה שנתן הלוקח להמוכר אזי שפיר שייך לומר אוקי ממונ' בחזק' מרי' דהיינו ביד מי שהי' מוחזק עכשיו כיון דבדבר זה נולד הספק והי' המוחזק ולא אוקמי' הממון בחזק' מרא קמא ועיין במס' כתובות ע"ו ע"א בתוס' ד"ה בעל החמור שהקשה באמת אמאי לא אוקמי' לשמואל הממון בחזק' מרא קמא ועיין בספר מעשה חשב למס' ב"ק כ"ד שכתב שם דטעמא דרב הונא באמת מה דס"ל דהרוב מהני להוציא מיד המוחזק משום דאזיל בתר חזקת מרי' קמא דהיינו הלוקח שהי' מוחזק תחלה מ"מ יהי' איך שיהי' התם נולד הספק על אותו ממון שאנו דנין עליו משא"כ היכי שנולד הספק מצד אחר ומכח זה אנו מסופקין אי חייב לשלם לו או לא בזה שפיר י"ל דל"מ כלל חזקת הממון. והנה גבי מצא תינוק מושלך בעיר שעכו"ם וישראלים דרים בה שיטות התוס' במס' כתובות ספ"ק דברוב ישראל היכי דנגח תור' דידן לתור' דידי' צריכין לשלם לו הנזק וכן דעת התוס' יומא פ"ה ע"א ד"ה לא צריכ' האמנם שהה"מ בפט"ו מה' א"ב כתב להדיא בדעת הרמב"ם שם דאפי' ברוב ישראל אין משלמין לו הנזק ובאמת הקשה בספר תוס' יוה"כ על מס' יומא לשיטת התוס' שכתבו שמשלמין לו הנזק ואמאי הא אין הולכין בממון אחה"ר וא"כ אפי' ברוב ישראל אמאי ישלם לו וההוא אמר דהתו' ל"כ כן רק לרב דס"ל הולכין בממון אחה"ר אמנם הב"ש באה"ע סי' ד' ס"ק נ"ו כתב וז"ל ולענין ניזקין אם נגח תור' דידן לתור' דידי' כ' התוס' שמשלם לו נזק שלם (היינו ברוב ישראל) אע"ג דאין הולכין בממון אחה"ר היינו כשבא לידו מדעת הבעלי' ע"ש ובס' ש"ש שמעתי' ד' פ"ו התפלא מאוד עליו דהאיך שייך לומר דלית לי' להמזיק חזקת ממון משום דלא בא לידו מדעת בעלים דבשלמא לענין מוצא אביד' שפיר כתבו התוס' מס' כתובות דלית לי' חז"מ שהרי ל"ה שלו מעולם ולא בא לידו מדעת בעלים משא"כ הכא המזיק הי' מוחזק בממונו ואיך שייך לומר שלא בא לידו מדעת בעלים ע"ש שהקשה גם מסוגי' דמס' ב"ב דהקשה שם בגמ' לרב מהך דרוב בתולות נשאת ואי אזלינן בממון ב"ר אמאי צריכי' עדים שיצאו בהינומא ומשמע דלשמואל ניח' דלא אזלינן ב"ר והא התם נמי לא בא לידו מדעת בעלים וא"כ לשמואל נמי תקשה א"ו דמוחזק בהיתר מעיקרו אין לך תפיסה גדול' מזו ע"ש. והנה אי משום הא לא ארי' דהרי בס' בעל המאור בריש פ"ב דמס' כתובות כתב באמת דקושי' הגמ' שם וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתי עדים מאי הוי קאי לשמואל נמי ואע"ג דאיהו ס"ל דמש"ה מוד' שמואל התם משום דאיכא חזקת הגוף דבתולה בהדי רובא ומהני אפי' לשמואל בממון ולא משום דהממון לא בא לידו מדעת בעלים מ"מ תו ליכא להקשות על הב"ש מסוגי' דשם כיון דאמרינן באמת דהקושי' קאי נמי לשמואל. אמנם בל"ז נמי יש להבין סברת הב"ש דהאיך מצינו למימר דהמזיק לית לי' חזקה בממונו שהוא מוחזק בו מעולם והמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שהלוקח היה מוחזק מעיקרא בממונו כמשכ"ל בשם התוס' כתובות שהקשה דלהלוקח הי' לו חזק' מר"ק ואנן נימא אפכ' דהמזיק ל"מ מוחזק בממונו והמוכר מקרי מוחזק כיון שנתנו לו הממון מדעת בעלים יציבא בארע' וגיור' בשמי שמים: (ד) אמנם לפמש"כ י"ל טעם נכון בסברת הב"ש דהנה לכאורה י"ל דהא דפליגי רב ושמואל גבי מוכר שור לחבירו דרב ס"ל דאזלינן בתר חזקת מר"ק דהיינו הלוקח שהי' מוחזק מעיקרא בממון וא"כ יש להלוקח חזקה ורוב' דלרדי' המסייע לו ושמואל ס"ל דחזק' מר"ק ל"מ להלוקח מה שהי' מוחזק מעיקרא בממון דהך חזקה איתרע לי' כיון שנתן המעות להמוכר ומכיון שהגיע המעות ליד המוכר מדעת הלוקח איתרע לי' חזמ"ק דהלוקח וס"ל חזקה דאיתרע לש"ח ולכך אזלינן בתר חזקת ממון של המוכר. אמנם לרב ס"ל חזקה דאיתרע ש"ח וא"כ איכא נגד חזקת ממון מה שהמוכר מוחזק עכשיו חזקת מר"ק של הלוקח שהי' מוחזק מעיקרא ורובא דרדי' ורוב וחזקה מהני אפי' להוציא ממון כמש"כ לעיל בשם בעהמ"א וריש פ"ב דמס' כתובות דרוב בתולות נשאות וחזקת הגוף דבתולה מהני אפי' להוציא ממון ואע"ג דהרמב"ן שם חולק עליו לאו משום דס"ל דרוב וחזקה ל"מ נגד חזקת ממון להוציא רק משום דלא חשיב לי' חזקת הגוף שהיתה בתולה משום דכל בתולה עומדת להנשא ע"ש מ"מ מודה לדינא דהיכי דאיכא רוב' וחזקה מהני להוציא ממון וה"נ איכא רובא וחזקה רוב' דלרדי' וחזמ"ק של הלוקח שהי' מוחזק מעיקרא ושפיר מהני להוציא מחזקת ממון שהי' מוחזק עכשיו. והנה לכאורה קשה אמאי מהני חזקת ממון של המוכר נגד רובא דלרדי' לפי מש"כ לעיל בשערי החזקות בשם הראשונים דכל היכי דאיכא חזק' המסבב וחזקת המסובב לעולם אזלינן בתר חזק' המסבב כמו גבי שלי' בבית דל"מ לי' חזקת טהרה של הבית משום דהא דרוב שליות יש להם וולד הוי כמסבב נגד חזקת הבית וא"כ ה"נ רובא דלרדי' הי' הוא המסבב והוא שמגלה לנו כלרדי' זבין וחזקת ממונו של המוכר הי' רק מסובב וא"כ הו"ל למימר דרובא דלרדי' שהי' המסבב עדיף מחזקת המוכר שאינו רק מסובב ועיין במש"כ לעיל שער ד' סי' י"ד:

אמנם י"ל כיון דהכא אנו מסופקין בדעת הלוקח אי זבין לרדי' או לשחיט' כדמוקי' לה בגמ' בגברא דזבין להכא ולהכא ונתינות המעות מה שלא הותנה הלוקח שצריך לרדי' ג"כ מגלה לנו שסבר וקבל א"כ נולד הספק במעות וכיון שהמוכר מוחזק שפיר אמרינן דכמו דלרובא לרדי' הי' מסייע להלוקח לומר שלרדי' זבין ה"נ מה שהלוקח נתן המעות להמוכר מסייע להמוכר שהי' דעתו לשחיט' ג"כ מדלא הותנה עמו וא"כ הוי חזק' ממון של מסבב כמו הרוב דלרדי' שהי' מסבב ושקולי' הם ואין להוציא מיד המוכר שמוחזק במעות ודו"ק היטב אמנם ע"כ נוכל לומר שחזקת ממון הי' המסבב כמו הרוב שהוא מסבב דווקא הכא שהלוקח נתן המעות ליד המוכר משא"כ גבי רוב ישראל ולניזקין אע"ג דהמזיק מוחזק במעותו מעיקרא מ"מ הרוב ישראל הי' המעיד שהי' ישראל והי' המסבב שהמזיק חייב לשלם לו נזקיו משא"כ חזקת ממון של המזיק הי' רק מסובב דאטו איזה הוכח' יש לנו ע"י שהוא מוחזק לומר שהניזק הוא ממיעוט נכרים וא"כ הוי הרוב המסבב וחזקת ממון של המזיק המסובב ושפיר אזלינן ב"ר דאי אזלינן ב"ר ממילא חייב לשלם לו ומצוה רמי' עליו לשלם הניזקי' מה"ת כמו גבי מוצא אבידה שכתב בש"מ סוף פ"ק דמס' כתובות דאין לו חזקת ממון משום דמחויב לקיים מ"ע דהשב תשוב' ע"ש וה"נ דכוות' וא"כ מה שהי' מוחזק בממון שלו ל"מ נגד הרוב דהרוב הוא המסבב משא"כ גבי מוכר שור ונמצא נגחן כיון שהספק נולד במעות אם לרדי' או לשחיט' והמוכר מוחזק במעות א"כ הוי חז"מ מסבב כמו הרוב משא"כ גבי מזיק שהוא רק מוחזק בממון ע"י מה שהי' מוחזק מעיקרא ואין הספק נולד כלל במעות רק בגופו של הניזק אם הוא ישראל או נכרי והרוב ישראל מעיד לנו שהוא חייב לשלם לו נזקי' א"כ אין כח בחזק"מ של המזיק שהוא רק מסובב להכריע נגד הרוב ישראל שהוא המסבב וא"ש סברת הב"ש לחלק בין ממון שהי' בידו מדעת הבעלים דהתם נולד הספק בממון עצמו ושפיר יש לנו כח להכריע נגד הרוב ובין מה שהי' מוחזק מעיקרא דל"ה רק מסובב כיון שאין הספק נולד כלל על המעות רק על גופו של ניזק אם הי' ישראל או נכרי אין כח בחזקת ממון של המזיק שהי' רק מסובב להכריע נגד רוב ישראל שהי' המסבב ודו"ק היטב:

ה אמנם א"ל דע"כ ל"א שאין אנו דנין על חזק"מ כיון דל"ה רק מסובב היינו דווקא היכי שאין הספק כלל על הממון כמו גבי מזיק שהספק לא נולד כלל על ממונו רק על גוף הניזק משא"כ גבי האשה שנתארמל' והוא או היורשין טועני' אלמנה נשאתיך והיא טוענות בתולה נשאתני דשם אנו דנין בשעת הנשואין אי נתחיי' לה במאתי' או במנה התם וודאי אע"ג דרוב נשים בתולות נשאות שפיר מהני חזק"מ שלו כיון דעכ"פ יש לנו ספק במה הי' התחייבות שלו אי במנה או במאתי' שפיר מהני חזק"מ של הבעל לומר שלא נתחייב רק במנה אע"ג דהרוב הוא המסבב וחז"מ הוא רק מסובב מ"מ כיון שאנו צריכין ע"כ לדון במה נתחייב שפיר מהני חזקת ממון לומר שלא נתחייב רק במנה ואינו דומה לחזקת ממון של המזיק שכאן אין אנו דנין כלל על ענין ממון שלו ולכך אין כח להכריע נגד הרוב משא"כ גבי כתובה ע"כ אנו צריכין לדון אי נתחייב במנה או במאתיים שפיר יש לו כח לחזקת ממון שלו להכריע נגד הרוב בתולות נשאות אע"ג שהרוב הוא המסבב והחזקת ממון הוא רק מסובב ועיין בספר שב שמעת' שמעתי' א' פרק כ"ד שכתב ג"כ כה"ג ע"ש ודו"ק וכה"ג מצינו לענין מה דאמרינן דס"ס ל"מ רק היכא שיכול להתהפך מ"מ גבי נמצא ציפור' בגבו מותר מטעם ס"ס דלמא לא נכנס ואת"ל נכנס דלמא לא מן הארי הי' ואע"ג שאינו יכול להתהפך שהרי א"א דלמא מן הארי תו ל"ל דלמא לא נכנס מ"מ מהני ס"ס בכה"ג שהרי אי אפש"ל דלמא מן הארי הוא כ"ז שלא נכנס וע"כ אתה צריך להתחיל בצד ס' זה אי לא עיין בש"ך ביו"ד בכלל ס"ס סי' י"ד וסי' ט"ו שהביא כן בשם שו"ת מנחם עזרי' וה"נ י"ל אע"ג דחזקת ממון של המזיק ל"מ נגד רוב ישראל כמש"כ משום שאין הספק נולד כלל על ממונו של המזיק ואין אנו באין לדון עליו כלל ולכך ל"מ חזק"מ של המזיק שהי' רק מסובב נגד רוב ישראל שהי' מסבב משא"כ גבי בתולה נשאות אע"ג שחזק"מ של הבעל הי' רק מסובב מ"מ כיון שאנו דנין עליו ע"כ אם נתחייב כלל מעולם במנה או במאתיים שפיר מהני להכריע נגד הרוב בתולות נשאות אע"ג שהוא רק מס"בב וע"כ ל"א שחזקה מסובבת אינו מועיל נגד רובא או חזקה המסבב' הי' דוקא היכא שאין הספק נולד כלל כהמסובב כמו גבי שלי' בבית שאין שום ספק נולד על הבית רק על השלי' וכיון דרוב שלי' יש להם וולד ממילא ל"מ חזקת הבית להכריע נגד רוב שלי' שיש להם וולד משא"כ הכא גבי חזקת ממון של הבעל אע"ג שהי' רק מסובב נגד הרוב דבתולה נשאות מ"מ כיון שהספק נולד גם בזה במה נתחייבי' שפיר מהני חזק' ממון להכריע כיון שע"כ אתה צריך לדון אי נתחייב במנה או במאתיים ודו"ק היטב בהך סברא וממילא דעת לנבון נקל דלא תקשה קושי' הש"ש שהבאתי לעיל בסי' ג' על סברת הב"ש דברוב נשים בתולות נשאת מהני חזקת ממון אע"ג דלא אתי' לידו מדעת בעלים דהתם שאני כיון שמ"מ נולד הספק על ממונו של הבעל במה נתחייב משא"כ הכא גבי המזיק עיקר הספק הוא רק בגופו של הניזק אם הוא ישראל או נכרי ולא נולד שום ספק בממונו של המזיק להכריע נגד הרוב דרובא ישראל והוי הניזק ישראל וחייבין לשלם לו נזקיו כמש"כ ושיטות הרה"מ בפט"ו מה' א"ב שכ' בדעת הרמב"ם דאפי' ברוב ישראל א"צ לשלם נזקיו משום דאהב"מ אחה"ר ועיין בחלקת מחוקק סי' ד' ס"ק ל"ב יתבאר לקמן בס"ד מ"מ סברת הב"ש שהוא שיטת התוס' כתובות ספ"ק ובמס' יומא פ"ה ע"א ד"ה ל"צ דברוב ישראל חייבין לשלם לו נזק שלם ול"ש כאן לומר דאהב"מ אחה"ר וודאי א"ש משום דכאן אין שום ספק נולד כלל על ממונו של המזיק ולכך אין יכול להכריע חזקת ממון של המזיק נגד הרוב ישראל כמו שבארנו באורך בס"ד ודו"ק היטב:

ו ולפי מש"כ א"ש מה שהביא הטור בחו"מ סי' ל"ב והביאו ג"כ בש"ע שם סעיף כ"ג בשם הרמ"ה דהיכי שהלוקח עדיין לא נתן המעות להמוכר לא מבעי' אי רובא לרדי' דלא מצי המוכר לאפוקי מיני' משום דהרוב מסייע לחזקת הלוקח שהוא מוחזק עדיין אלא אפי' כי הדדי נינהו נמי ל"מ לאפוקי מיד הלוקח המוחזק דמשמע הא היכי דרובא לשחיטה ל"מ מה שהלוקח מוחזק ומחויב לשלם להמוכר ואמאי ל"א כמו דרובא דלרדי' ל"מ להוציא מן המוכר ה"נ אע"ג דרובא לשחיט' ל"מ להוציא מן הלוקח המוחזק ועיין בשו"ת פרי תבואה ח"ב סי' כ' שהרגיש בזה ובפרישה שם כתב בזה וז"ל אבל אם רובא זבני לשחיט' ס"ל דמוציאין מיד הלוקח המעות ולא מהני לי' החזקה כ"כ מאחר שכבר המשיך הבהמה אליו וקנהו בקנין משו"ה קאמר דדוקא אי כי הדדי נינהו משא"כ כשיש המעות ביד המוכר דאין מוציאין מידו אע"ג דרובא זבני לרדי' כיון דכבר קנהו הלוקח בקנין גמור עכ"ל ובשו"ת פרי תבואה נתקשה בדבריו ובאמת דבריו צריכין ביאור. אמנם לפי דרכינו א"ש בס"ד דבשלמא חזקת ממון של המוכר מהני שפיר נגד רובא דלרדי' כיון שאנו דנין על ממונו אי לא הוי מקח טעות והספק נולד בממון של זה מה שמגיע לידו מן הלוקח שפיר מהני החזקת ממון להכריע נגד רובא דלרדי' משא"כ חזק"מ של הלוקח כיון שאין נולד שום ספק בממונו ואין אנו דנין כלל עליו רק על המקח אי הוי מקח טעות או לא וכיון דרובא לשחיט' ממילא ל"ה מק"ט ונשאר המקח קיים כמש"כ הפרישא כיון שכבר קנהו כלומר ואין אנו דנין כלל על ממונו רק על גוף המקח וכיון דרובא לשחיטה מקיים המקח שוב אין כח בחזק' ממונו של הלוקח להכריע נגד רובא דלשחיט' כיון שאין שום ספק נולד כלל בחזק' ממונו והוי חזק' ממונו המסובב ורובא דלשחיט' המסבב וכבר כתבנו דל"מ כלל מסובב נגד מסבב וא"כ מהך דינא של הרמ"א דרובא לשחיט' עדיפ' מחזקת ממון של הלוקח ורובא דלרדי' לא עדיף מחזק"מ של המוכר איכא ראי' נכונה לדינו של הב"ש דדוקא היכא דאתי לידו מדעת בעלים כלומר דאז נולד הספק על הממון ג"כ שפיר מהני חזק"מ להכריע נגד הרוב משא"כ חזק"מ של הלוקח שמעולם לא נפל שום ס' עליו אין כח להכריע נגד רובא דלשחיט' וכמו כן חזק"מ של המזיק אין כח להכריע נגד הרוב בישראל כיון שאין נולד שום ספק עליו כמו שביארנו לעיל בס"ד ודו"ק:

ז בהא דקיי"ל כשמואל במוכר שור ונמצא נגחן דיכול לומר לו לשחיט' מכרתיו משום דא"ה במאחה"ר וכ"פ הרמב"ם בפט"ז מה' מכירה הלכה ה' ובש"ע חו"מ סי' רל"ב סכ"ג יש לעיין אי אפי' היכי שהמוכר טוען שמא שלא ידע אי הלוקח זבין לשחיט' או לרדי' ואפ"ה אמרינן אע"ג דא"ל ללוקח ברי בהדי' רובא אפ"ה אין מוציאין ממון מיד המוכר או דלמא דווקא היכי שהמוכר טוען ברי שהתניתי עמך לשחיט' וא"כ ליכא ללוקח רק רובא גרידא לכך ס"ל לשמואל אהב"מ אחה"ר אבל היכי שהמוכר טוען רק שמא לשחיט' לקחת דאז איכא ללוקח ברי בהדי רובא אפי' שמואל מודה דמהני להוציא ממון והנה בשמ"ק ב"ב ריש עהמ"ו את הפירות כ' דכאן מיירי שהמוכר טוען רק שמא והלוקח טוען ברי ולפ"ז א"ל דרב נמי מודה דבברי וברי ל"מ רובא להוציא מיד המוחזק רק הכא כיון שהמוכר טוען שמא מש"ה מהני הרוב להוציא ממנו וראיתי בס' שערי תורה ח"ג כלל י"א פרט ד' שהאריך בזה והקשה שם מהא דקיי"ל במס' כתובות י"ב ע"ב כר"ג דהיא נאמנות גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי והתם הטעם משום דהיא טוענת ברי ואיכא בהדי ברי חזקה חזקת הגוף שבתולה היתה וכיון דברי בהדי חזקה מהני להוציא ממון מן הבעל כ"ש ברי בהדי רובא דעדיף מחזקה ועיין בשמ"ק למס' ב"ק ריש פ' שור שנגח את הפרה דכל היכי דהוא גברא דזבין לרדי' אע"ג שאין המוכר מכירו מ"מ הוי מק"ט משמע דהכל תלוי בדעת הלוקח וא"כ ממילא הלוקח טוען ברי ומוכר רק שמא ומשמע לפי"ז דאפי' בו"ש בהדי רובא נמי ל"מ להוציא ממון לדידן דקיי"ל כשמואל. אמנם לפ"מ שפסק המחבר בסי' רל"ב סכ"ג בהא דהיכי דהלוקח זבין לרדי' דהוי מק"ט דווקא כשהמוכר מכירו דאז הוי כאלו הותנה הלוקח בפירוש וכ"כ הש"ג ריש פ' המוכר את הפירות אות ג' וא"כ משמע להדיא דהיכי שאין מכירו אע"ג דהלוקח הוא מהאנשים הקונים לחרישה אפ"ה ל"ה מקח טעות אלמא דלא תלוי בדעת הלוקח בדווקא דתלוי נמי בדעת המוכר וא"כ שפיר מצי לטעון לשחיט' מכרתי לך כיון שתלוי נמי בדעת המוכר וכל היכי דהוי גברא דזבין להכא ולהכא ממילא הוי כאילו אינו מכירו וא"כ הוי טענות המוכר טענות ברי ובאמת מלישנא דגמ' דקאמר יכול לומר לשחיט' מכרתי לך ולא קאמר יכול לומר לשחיט' לקחת משמע דנקיט הכי דאי הוי אמר לי' לשחיט' לקחת ל"ה טענות המוכר רק טענות שמא דמהיכי יודע שהי' בדעתו לשחיט' אם לא אמר לי' בפירוש לשחיט' לכך נקיט לשחיט' מכרתי לך כלומר ואני בעצמי יודע שהי' דעתי לשחיט' ולא איכפת לי בדעתך והכל תלוי בדעת המוכר ואז שפיר הוי טענות ברי וא"כ לפי"ז שפיר אפ"ל דבו"ש בהדי רובא אפי' לשמואל מהני להוציא ממון רק דהכא כיון שלא תלוי בדעת הלוקח דהרי אפי' בגברא דלא זבין רק לרדיא מ"מ אם אין מכירו המוכר ל"ה מקח טעות לדעת המחבר וא"כ הוי טענות המוכר טענות ברי דבדעת המוכר תלוי וא"כ תלוי הך מילתא בהא דא"א דתלוי בדעת הלוקח וא"כ הוי טענות המוכר רק טענות שמא כמש"כ בש"מ אמנם א"א דאין תלוי בדעת הלוקח שפיר הוי טענות המוכר טענות ברי וא"כ אפש"ל דהיכי דאיכא בו"ש בהדי רובא אפי' לשמואל מהני רובא להוציא ממון כסוגי' הגמ' כתובות י"ב ע"ב דברי עם חזקה מהני להוציא ומכש"כ ברי עם רובא דעדיף מחזקה וודאי מהני להוציא ממון כמש"כ בס' ש"ת ודו"ק ועיין מס' כתובות ע"ו ע"ב בתוס' ד"ה על בעל החמור דמשמע נמי להדיא מדבריהם שהמוכר טוען טענות ברי שכ' וז"ל אבל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כיון דגברא זבין להכי ולהכי יוכל לטעון לשחיט' מכרתיו לך ואם אית' דלרדיא קבעית הי' לך לפרושי וכיון דיוכל לטעון טענות וודאי אהני לי' חזקתו עכ"ל. והנה אע"ג דמדבריהם נראה דלא תלוי בדעת המוכר שהרי כתבו שהמוכר טוען מדלא פי' בהדיא דלרדיא קבעי לכך הוי טענות וודאי מ"מ ס"ל דטענות המוכר הוי טענות וודאי משום דלא פי' הלוקח בהדיא דלרדי' קבעי לי' ועיין בחידושי מהרי"ט למס' כתובות שם הרי לפנינו דתוס' לא ס"ל כמש"כ בש"מ דכאן הוי כמו בו"ש וא"כ אפש"ל דברי ושמא בהדי רוב' מהני לכ"ע אפי' לשמואל:

ח והנה מדברי התוס' ב"ב צ"ב ע"א ד"ה ולחזי שכתבו בסוף הדיבור וז"ל אבל הכא במוכר שור ונמצא נגחן וכו' דלא מצי אמר מוכר ללוקח אתה מן המיעוט דזבני לשחיט' עכ"ל מוכח דס"ל דתלוי בדעת הלוקח וכ"כ נמי הר"י מיג"ש בחי' למס' ב"ב והובא ג"כ בשטמ"ק לחלק בין הא דאמרינן הכא דהדמים מודיעים מדפריך בגמ' ולחזי דמי היכ' ובפרק הספינ' קי"ל גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר כרבנן דאמרי אין הדמים ראי' ותרצו דכאן במוכר שור לחבירו גלוי דעתי' דלוקח ולא אכפת לן בדעת המוכר משא"כ במוכר את הבקר דעתי' דמוכר נמי בעי' עיי"ש וא"כ כיון דתלוי בדעת הלוקח הו"ל וודאי טענות מוכר רק כטענות שמא וא"כ מוכח מהני ראשונים דס"ל דאפי' בבו"ש אהב"מ אחה"ר ובשמ"ק למס' ב"ק ר"י פי' שור שנגח את הפרה מביא בשם המאירי וז"ל דבר זה כך אתה דנו בין שיודו שניהם זל"ז שלא התנה לו אם לחריש' אם לשחיט' בין שיאמר הלוקח לחריש' לקחתיו ושיאמר המוכר לשחיט' התנית ולשחיט' מכרתיו וא"כ משמע דס"ל דבין בטענות ברי וברי דהיינו שאומר המוכר בפי' הותנה עמו דלשחיט' קמזבין לי' ובין בבו"ש דהיינו שלא הותנה כלום דאז ל"ה טענות המוכר רק טענות שמא א"א דתלוי בדעת הלוקח בשניהם פליגי רב ושמואל דרב אזיל ב"ר אפי' בברי וברי ושמואל לא אזיל ב"ר אפי' בבו"ש והנה מדברי הרשב"ם שכ' בד"ה לשחיט' דטענות המוכר היא טענה טוב' משום דכיון דרובא לאו כלום היא לא הי' לו למוכר לפרש אלא הלוקח משמע דס"ל דכאן לא מיירי כשטוענים שהותנו בפירוש זה אומר לחרישה וזה אומר לשחיט' רק בסתמא ונ"ל דגם הר' מאירי נמי לא ס"ל ודסוגי' מיירי שהותנו בפי' ובזה מחולקים המוכר והלוקח דזה אומר שהותנה לחרישה וזה אומר שהותנה לשחיט' דא"כ מ"פ הגמ' ולחזי אי גבר' דזבין לנכסת' או לרדי' כיון שטוענין שהותנו בפיר' וע"כ דהכא מיירי שלא הותנו כלום ולכך פריך הגמ' שפיר ולחזי אי גברא דזבין לרדיא וכן מלישנ' דשמואל דאמר יכול לומר לשחיט' מכרתיו מדקאמר יכול לומר משמע שלא הותנו בפיר' כך הרב מאירי מסבר' דנפשי' קאמר דאפי' כשטוענין שהותנ' בפי' זה אומר לשחיטה וזה אומר לחרישה נמי שייך פלוגתיה דרב ושמואל דלרב הלוקח נאמן ולשמואל המוכר נאמן משום דמוחזק בהממון. והנה במש"כ הרשב"ם וז"ל אלא אזלינן בתר ההוא שטוען יפה דכיון דרוב' לאוכלים הי' לא הי' לו למוכר לפרש אין כוונת הרשב"ם לומר דמש"ה לא אזלינן ב"ר משום דהלוקח הי' לו לפרש דא"כ איך נתן טעם ע"ז משום דרוב' לאו כלום היא הא עכשיו אנו דנין ע"ז אי מהני רוב' וא"כ לא הי' לו להלוקח להתנות והאיך נתן טעם משום דרובא לאו כלום היא אלא וודאי כוונות הרשב"ם היא כך דבעיקר הטעם דלא אזלינן ב"ר בממונ' היא כמש"כ בתחלת דבריו וז"ל ורובא לאו כלום והו"ל כפו"פ והממע"ה כלומר כיון דאיכא חזקת ממון ממילא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה ואיתרע לי' רוב' וה"ל כפלגא ופלגא כדאמרינן ריש פ' האשה בתר' במס' יבמות ולדעת הרבה ראשונים אפי' לרבנן דר"מ אמרינן הכי כמו שביארנו לעיל שע"ה רק דאכתי קשה דניהו הו"ל כפלגא וא"כ הו"ל ממון המוטל בספק והו"ל למימר דחולקין לסמיכות לכך קאמר דכיון דרובא לאו כלום היא א"כ הו"ל כפגופ"ג ממילא טענות המוכר עדיפ' דאי לשחיטה קבעי לא הו"ל לפרושי בהדי' דעל מה סמוך כיון דרובא ל"מ רק להיות כפלגא ופלגא וא"כ וודאי אנן סהדי דלא ניחא ליה ללוקח להכניס ממונו בספק ושיסמוך ע"ז שיטול אח"כ החצי וא"כ הי' לו להתנות והוי טענות המוכר טענה טוב' ואפי' דהו"ל רק כפלגא ופלגא א"צ ליתן להלוקח אפי' החצי אמנם עיקר הטעם הא דאין הולכין בממון אחה"ר הוא משום דסמוך מיעוט' לחזקה מדנקטי והו"ל כפלגא ופלגא כנ"ל ברור בכוונות דברי הרשב"ם:

ט הדרן למילתא קמייתא דמאן דס"ל דאפי' בגברא דזבין לרדיא מ"מ א"צ המוכר להחזיר לו רק כשמכירו והיא דעת המחבר בש"ע והש"ג א"כ חזינן דאינו תלוי בדעת הלוקח וא"כ הוי טענות המוכר טענות ברי אפש"ל דבברי ושמא באמת הולכין ב"ר אפי' לשמואל אמנם לדעת שהובא בשמ"ק ריש פ"ה דב"ק דאפי' כשאינו מכירו אם היא גברא דזבין לרדיא צריך להחזיר לו המעות הרי דתלוי בדעת הלוקח והראיני פנים לזה גם מדברי התוס' ד"ה ולחזי וא"כ בכל גוונא ל"ה טענות המוכר טענת ברי כיון שתלוי בדעת הלוקח ולא משכחת טענות ברי רק היכי שטוען שהותנה עמו בפי' לשחיטה ומזה לא מיירי סוגי' דהכא וע"כ דס"ל דאפי' בבו"ש נמי לא אזלינן ב"ר בממון. ודעת הרמב"ם בפט"ז מה' מכירה כדעת הש"ע והש"ג דדוקא במכירו צריך להחזיר לו אם הי' גברא דזבין לרדיא שהרי כתב שם וז"ל אבל אם אם הי' יודע שהי' קונה לחרישה בלבד הר"ז מק"ט משמע דדוקא במכירו הא לא"ה אע"ג דהי' גברא דזבין לרדיא א"צ להחזיר לו משמע דתלוי בדעת המוכר נמי וכן ס"ל לרשב"ם דדוקא במכירו צריך להחזיר לו וא"כ תלוי בדעת המוכר ולא בדעת הלוקח שהרי אם אינו מכירו אע"ג דבריר' לן מילתא שהלוקח הי' דעתו לחרישה שהרי הי' גברא דזבין לרדי' מ"מ א"צ להחזיר לו דהמוכר יכול לומר לו עכ"פ בדעתי הי' לשחיטה וא"כ בגבר' דזבין להכא ולהכא דבכל ענין הוי כאינו מכירו כיון דלפעמים קונה לחרישה ולפעמים לשחיטה תלוי בדעת המוכר וא"כ הוי טענת המוכר טענת ברי ולפי"ז אפש"ל דבבו"ש לכ"ע הולכין בממון אחה"ר ודו"ק:

י ונלענ"ד דהך מלתא אי בבו"ש נמי לא אזלינן ב"ר תלי' במ"ש בתחיל' זה השער דתרי טעמי איכא בהא דאין הולכין בממון אחה"ר. הא' כמש"כ התו' בפרק המניח כ"ד ע"ב ד"ה קמל"ן משום סמוך מיעוטא לחזקה טעם השני כתב התרה"ד סי' שמ"ט וז"ל דשאני חזקת מי אית בי' טעמ' דהממע"ה ורובא לח מקרי ראי' עיין וכן כ' בשמ"ק למס' ב"ק וז"ל כלל גדול נתן משרע"ה לשבעים זקינים ואהרן וחור שלא ידונו אפוקי ממונא בדעה מוכרעת וברובא אלא בראי' [ומה שהקשה הפנ"י דמאי פריך הגמ' למה לי קרא סבר' היא הא איצטריך קרא דל"מ רובא בממונא עי"ש בש"מ שכ' בשם הר' יהונתן דזה נמי הי' סברא דלא מפקינן בלא עדים עיי"ש] והנה כבר הובא בס' שערי תורה דחזק"מ עדיף משארי חזקות משום דיש לו עוד מעל' התפיס' מלבד ענין החזקה שבה אמנם הך מעל' התפיסה בסבר' בעלמא נוכל להוציא ממנה וא"כ א"ש דלמאן דס"ל אה"ב אה"ר היא מטעם דס"ל סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ונשארה להמוכר הך מעלת התפיסה וא"כ כי איכא להלוקח ברי נגד מעל' התפיסה של המוכר בצירוף הרוב וודאי מהני ול"א א"ה בממון אחה"ר רק בברי וברי אמנם אי ס"ל כדעת התה"ד והש"מ דבעינן דווקא עדים א"כ אפי' ברי בהדי רובא נמי ל"מ דעכ"פ דבר ברור לא מקרי ואפי' כאנן סהדי נמי ל"ה דהברי שלו אינה טוב' כ"כ ובש"מ למס' ב"ב הקשה לרב אמאי מהני רובא ול"א סמוך מעל"ח ותירץ דחזקה שנשתנית לפעמים ביד הלוקח ולפעמים ביד המוכר ל"ח חזקה אליבא דרב משמע דאליבא דשמואל באמת הטעם משום דסמוך מיעוט לחזקה ולהך שיטה באמת אמרינן דבבו"ש מודה שמואל דמהני רובא:

יא בסברות פלוגתא דרב ושמואל ראיתי בש"מ שהקשה וכי ל"ל לרב סמוך מעל"ח ותי' בשם תוספות הרא"ש דחזקה שנישתני' מזה לזה פעמים ביד המוכר פעמים ביד הלוקח לה"ח אליבא דרב והנה לכאורה י"ל עפימ"ש הפלתי בסי' ס"ג ס"א דרב ושמואל שנחלקו במס' יומא פ"ד ע"ב דרב ס"ל הולכין בפק"נ אחה"ר ושמואל ס"ל א"ה כו' דרב ס"ל דרוב היא בגדר וודאי ולכך מהני נמי בפק"נ ושמואל ס"ל דרוב ל"ה רק ספק כמש"כ הש"מ במס' ב"מ בסוגי' דתקפו כהן גבי עשירי וודאי ולא עשירי ספק ולכך ס"ל דא"ה בפק"נ אחה"ר וא"כ י"ל דהכא נמי בהא פליגי דרב ס"ל רוב הי' בתורת וודאי א"כ לא חשיב המיעוט כלל ואין לצרפו בהדי חזקה לומר סמוך מיעוט לחזקה ושמואל ס"ל לשיטתו דרוב ל"ה רק בגדר ספק מש"ה אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה ולכך לא אזלינן בממונא ב"ר ואפי' לטעם השני מ"ש בתה"ד דמש"ה א"ה בממון אחה"ר משום דאמרה התורה הממע"ה מקרא דמי בעל דברים יגש עליהם וכיון דס"ל דרובא הוי בתורת וודאי ממילא מהני אפי' בממון דזה נמי הוי כמו ראי' ברורה והוי כוודאי שוב ראיתי בס' שערי תורה ח"ג כלל א' שכ' נמי דלרב דס"ל דרובא הוי בגדר וודאי מש"ה ס"ל הולכין בממון אחר הרוב:

יב אי אמרינן הא דאין הולכין בממון אחה"ר דווקא ברובא דליתא קמן אבל ברובא דאי' קמן מהני נמי בממונא או דלמא דאפי' ברובא דאיתא קמן לא אזלינן בממונא ב"ר היא מחלוקת בין הפוסקים דהנה לשיטת התוס' סוף פ"ק דמס' כתובות ובמס' יומא פ"ה ע"א דהומ"ל כלהו לנזקין וברוב' ישראל בנגח תור' דידן לתורא דידי' משלם נזק שלם כדין ישראל הוכיח בשו"ת פרי תבואה ח"ב סי' כ' דהתוס' ס"ל דברובא דא"ק אזלינן ב"ר אפי' בממונא וכן בתרה"ד סי' שי"ד כ' להדיא דרובא דאיתא קמן מהני אפי' בממונא וכן כ' להדיא הרשב"ם צ"ג ע"א דהי' גופ' מוחזק וז"ל אבל ב"ר דליתא קמן לא אזלינן משמע להדיא דעתו דרובא דא"ק מהני אפי' בממונא האמנם שהרשב"ם סותר דבריו שהרי בדף צ"ב ע"ב ד"ה באיסור' נקט כגון תשע חניות ובנמצא הלך אחה"ר משמע הא בממונא ל"מ רובא והתם הוי רובא דאיתא קמן וכן ס"ל להה"מ בפט"ו מה' איסורי ביאה דאפי' ברוב ישראל פטור בנגח תור' דידן לתור' דידי' משום דאין הולכין במאחה"ר הרי דאי רובא דא"ק נמי ל"מ בממונא והנה לכאורה י"ל דזה תלוי בהא דא"א הטעם דא"ה בממון אחה"ר משום סמוך מעל"ח וא"כ לפמש"כ הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ד דברובא דא"ק ל"א סמעל"ח א"כ ברובא דאיתא קמן אזלינן אף בממונא ב"ר ועי' בס' ג"וו כלל ל"ט שכ' להדיא דהיכי דהרוב היא רוב גמור והמיעוט הוא מיעוט' דמיעוט' דל"א כה"ג סמוך מיעוט' לחזקה מהני נמי בממונא וא"כ ה"נ ברובא דאיתא קמן א"א דל"א סמוך ברובא דא"ק מהני אף בממונא אמנם א"א דהטעם דא"ה בממון אחה"ר משום דברובא ל"ה ראי' ממש ובממונא אמרינן הממע"ה א"כ אפי' רובא דא"ק נמי ל"מ בממונא מ"מ אין זה מוכרח דאי נימא דרובא דאי' קמן הוי בגדר וודאי א"כ אפש"ל דזה הוי כאנן סהדי ומהני אפי' בממונא והנה ממה שהקשו הראשונים הובא בש"מ סוף פ"ק דמס' כתובות אמאי אמרינן ברוב נכרים ונגח תור' דידי' לתור' דידן אפי' בתם משלם כדין נכרי והא קיי"ל דא"ה בממון אחה"ר ותירצו שם משום דכיון דהיא עצמו מסופק דילמא נכרי הי' תו לית לי' חזק' ממון ומאי קשי' להו הא התם הוי רובא דאי' קמן וע"כ דס"ל דאפי' רובא דאי' קמן נמי ל"מ בממון ומש"ה הוצרכו לתרץ דכיון דהי' נכרי לית לי' חזק"מ:

יג אמנם אי קשי' הא קשי' דאי נימ' הטעם דא"ה בממון אחה"ר היא משום סמוך מל"ח וע"כ ברובא וחזקה דל"ל סמוך דהא החזקה מסייע לרובא א"כ מהני הרוב אפי' להוציא מחזק"מ א"כ לפימש"כ התוס' במס' כתובות ע"ז ע"א ד"ה על בעל החמור וכן במס' ב"ב בתוס' ד"ה ארעת' דהכא אית לי' ללוקח חזקת מרא קמא שהוא מוחזק תחילה בממונא א"כ אמאי ס"ל לשמואל הכא א"ה בממון אחה"ר כיון דרובא וחזק' מרא קמא מסייע ללוקח וכה"ג הקשה הפנ"י בחידושיו למס' כתובות י"ב ע"ב דשם משמע דבו"ש בהדי חזקת הגוף מהני להוציא ממון כתובתה מן הבעל וה"נ הוי טענות המוכר טענות שמא א"א דתלוי בדעת הלוקח (וכן משמע מדברי התו' בסוגי' ד"ה ולחזי שכ' דהכא לא מצי מוכר לומר ללוקח קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לשחיט' וא"כ משמע דתלוי בדעת הלוקח) אלמא דבו"ש אפי' בהדי רובא ל"מ להוציא ממון ונ"ל די"ל דוודאי היכי דליכא שום טענה להמוחזק בממון רק מה דהמיעוט מסייע לי' א"כ שפיר נ"ל דהיכי דאיכא נגד מיעוט שלו בו"ש או חזקה שוב ל"מ שהי' מוחזק בממון כמו התם גבי הנושא אשה ולא מצא לה בתולים דאין מסייע להבעל רק מה שהוא מוחזק בממון ואין לו שום טענה אחרית' והלכך שפיר אמרינן כיון דנגד חזקת ממון שלו יש לה חזקת הגוף דבתולה וגם בו"ש עדיף טענתה מטענ' דידי' משא"כ הכא דיש להמוכר בהדי חזקת ממון שלו עוד טענה אחרת דהי' לו להתנות דלשחיט' וא"כ שפיר אמרינן אע"ג דאי' לי' ללוקח חזמ"ק בהדי רובא או בו"ש מ"מ עדיף חזק' ממון של המוכר דהלוקח הו"ל להתנות וזה כוונות הרשב"ם בד"ה לא אזלינן בתר רובא וז"ל אלא אחר המוחזק אם יש לו שום טענה עכ"ל וקשה מאי בעי בזה במאי דקאמר אם יש לו שום טענה א"ו היא הדבר אשר דברנו דהכא אפי' כי יש להלוקח שום חזקה בהדי רובא כמו חזקת מ"ק או בו"ש מ"מ עדיף טענתו של המוכר מה שהוא מוחזק בממון כיון שיש לו שום טענה עכ"פ דהי' לו להתנות ולא לסמוך על הרוב דלא מעייל אינש ממונא לספיק' ואין זה דומה למאי דאמרינן בנדרים י"ח ע"ב דרבנן ס"ל מעייל אינש ממונא לספיק' דהתם מיירי לענין הקדש משא"כ גבי מקח וממכר אין דרך להלוקח ליתן מעות עד שיתנה בפירוש ולהכא עדיף טענות המוכר רק לרב דס"ל הולכין בממון אחה"ר ממילא א"ש דסמך הלוקח שלא להתנות אמנם לשמואל מכיון דס"ל אה"ב אחה"ר א"כ ליכא למימר דסמך עצמו במה שלא הותנה על חזקת מ"ק שלו דהא עשה מעשה להוציא מחזקת מ"ק שלו מה שנתן ליד המוכר המעות וא"כ אין זה טענה לומר שלא הי' צריך להתנות ולכך אפי' כי איכא חזקה בהדי רובא נמי ל"מ להוציא מן המוחזק משא"כ היכי שאין לו שום טענה להמוחזק רק מה שהי' מוחזק בממון ולשכנגדו יש לו חזקה ורובא וודאי מהני להוציא ממון דהא א"א דברי וחזקה מהני להוציא ממון מכש"כ רובא וחזקה דברי מסתמא לא עדיף מרובא ועיין בחידושי פנ"י למסכת כתובות י"ב ע"ב ודו"ק. שוב ראיתי להפנ"י בקו"א למס' כתובות שם שכ' ג"כ כמש"כ דהכא לא חשיב כ"כ טענות ברי של הלוקח אליבא דשמואל דכיון דא"ה בממון אחה"ר הי' לו לפרש דבריו והנאני שכוונתי לדעתו הגדולה בתוס' ביאור קצת בס"ד:

יד ואפש"ל דאפי' א"א דהטעם דא"ה בממון אחה"ר היא משום דהממע"ה והיינו דבעי' דווקא ראי' ממש מ"מ ברובא וחוקה מהני דהנה משמע בכמה מקומות בש"ס דאפי' ר"מ דחייש למיעוט' מ"מ היכי דאיכא רובא וחזקה לא חייש עיין במס' יבמות ריש פ' האשה בתרא דאיתא שם להדיא כך ועיין בתו' מס' בכורות כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר והנה הא דר"מ דחייש למיעוט' היא משום דס"ל ע"כ רוב הוא בגדר ספק ואע"פ שהתורה התירתו מ"מ חייש מדרבנן רק היכי דאיכא חזקה בהדי מיעוט חייש ר"מ מה"ת עיין מס' בכורות כ' ע"א ד"ה ואב"א ועיין בתוס' מס' נדה י"ח ע"ב ד"ה מיעוט' כמאן דליתא שכ' להדיא דברובא וחזקה ר"מ נמי לא חייש למיעוט' משום דהוי כמיעוט' דמיעוט' וא"כ אפש"ל דבכה"ג לכ"ע הוי הרוב בגדר וודאי וא"כ אפי' א"א דבממון היא גזה"כ דלא מפקי' רק בראי' ממש מ"מ היכי דאיכא רובא וחזקה דהוי כוודאי אפי' לר"מ הוי כמו ראי' ממש והנה לפי"ז אפי' אי נימא דברובא דאיתא קמן לא אזלינן בממונא מ"מ ברובא וחזקה מהני אפי' בממונא והא דל"מ הכא גבי רובא לרדיא אע"ג דאית לי' להלוקח מ"ק היא כמש"כ בסי' י"ג משום דהכא יש לו להמוכר טענה שהי' לו להתנות ואפשר דזה כוונות התוס' במס' סנהדרין ג' ע"א ד"ה דיני ממונות שכ' דרובא לרדיא לא חשיב והב"ח בח"מ סי' רל"ב נדחק שם ליישב אמאי לא חשיב הך רובא ולפי מש"כ אפש"ל דמש"ה לא חשיב הך רובא משום דאיכא טענה להמוכר דהי' לו להלוקח להתנות ומה שקשה על הב"ח עיין בקונטרס הספיקות שבסוף ס' קצה"ח כלל ו' ובספר שב שמעת' דף פ"ו ופ"ז וע"ש: (טו) בשו"ת מימוני בס' משפטים סי' כ"ח אי' וז"ל אשר שאלת על ד' וה' כיסים אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך ב' דנרי' ואינה יודע' מאיזה כיס כך אני דן בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמע"מ דמי ול"א בתר רובא ואין לחלק נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד עכו"ם כיון שהישראל לקח מן הקבוע כו' ע"ש משמע להדיא הא אי לא הוי שייך בי' דין קבוע הו"א כל דפריש מרובא פריש ואפי' נגד בעל הממון שהי' מוחזק משמע להדיא דכל דפריש מר"פ אמרינן אפי' בממון כיון דהוי רובא דאיתא קמן וכ"כ התה"ד בסי' שי"ד ע"ש. אמנם ממש"כ הרמ"א בח"מ סי' רצ"ב סעיף י' גבי שנים שהפקידו אצל א' ונאבד אזלינן ב"ר וכד"פ מרובא פריש משמע דווקא בשנים שהפקידו אצל אחד כיון שאין שום אחד מהן מוחזק בממון אזלינן ב"ר משא"כ היכי שיש לדון לענין ממון הנפקד דהוא מוחזק בממון לא אזלינן ב"ר אע"ג דהוי רובא דאי' קמן ועיין בשו"ת טור האבן סי' י"א והנה מדברי התוס' מס' ב"ק כ"ד ע"ב ד"ה קמ"ל שתירצו דמש"ה אזלינן ב"ר דיינים אפי' בממון משום דהמיעוט כמאן דליתא וכמו שהסביר דבריהם בס' גט פשוט והוב' בקונט' הספיקות כלל ו' דה"ט משום דהמיעוט צריכין לבטל דעתם נגד הרוב משמע הא ברובא דעלמא כה"ג ל"מ בממון ואע"ג דהרוב דיינים הוי רובא דאיתא קמן מ"מ ל"מ בממון משמע להדיא דעת התו' דאפי' רובא דאי' קמן נמי ל"מ בממון. האמנם שכבר כתבתי לעיל סי' ב' דיל"ד בדבריהם דמאחר דמשמע שם מדבריהם דס"ל דמש"ה א"ה בממון אחה"ר משום דאמרינן סמוך מיעוט' לחזקה וא"כ מאי קשי' להו מרוב דיינים כיון דהוי רובא דאיתא קמן ל"א בי' סמוך כמש"כ בשם הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ד ויש לחלק דע"כ ל"א דברובא דאי' קמן ל"א סמוך רק במיעוט' דעלמא שאינו חולק על הרוב להדיא כמו גבי ט' חנויות דחנויות אחד המיעוט שמוכרת טריפות אינה מעיד לנו להדיא שאותה החתיכה הי' טריפה וא"כ שפיר אמרינן דכיון דרוב חנויות שמוכרת כשיר' הוי רובא דאיתא קמן הוי המיעוט כמאן דלית' ול"א סמוך משא"כ במיעוט דיינים שהמיעוט מכחיש להרוב ממש א"כ אי לאו הך סברא דהמיעוט הוצרכו לבטל דעתם נגד הרוב ל"ה שייך לומר דהמיעוט כמאן דליתא שהרי הם צווחי' ככרוכי' נגד הרוב ומחזיקין בסברתם היפך הרוב לכך הוצרכו לומר דהמיעוט כמאן דליתא משום שמוכרחים לבטל דעתם נגד הרוב. אמנם ברובא דעלמא היכי דאי' קמן וודאי התוס' ג"כ מודים דמהני אפי' בממון והיינו לשיטתם דהא דא"ה בממון אחה"ר היא משום סמוך וברובא דאי' קמן ל"א סמוך כו' משום דהמיעוט כמאן דליתא ולא חשיב לצרופי בהדי חזקה כלל העולה מדברינו דהך מילתא אי רובא דאי' קמן מהני בממון היא מחלוקת בין הראשונים וכתבנו דמאן דס"ל דהטעם דאה"ב אחה"ר היא משום סמוך מיעוט' לחזקה א"כ ברובא דא"ק דל"א סמוך וודאי מהני אפי' בממון אמנם דס"ל הטעם הא דאה"ב אחה"ר משום דהממע"ה ובעינן ראי' ממש ולא רובא א"כ תלי' דאי אמרינן דרובא דא"ק הוי כוודאי ממש מהני אפי' בממון אמנם א"א דאפי' רובא דא"ק ל"ה כוודאי ממש רק דהוי גזה"כ לסמוך על הרוב כסברות השמ"ק בב"מ שהבאתי לעיל א"כ בממון אפי' רובא דא"ק נמי ל"מ ומדברי הרשב"ם שכתב כי אזלינן ברובא באיסורי ונקט רובא דט' חנויות דהוי רובא דא"ק משמע להדי' הא בממון אפי' רובא דא"ק נמי ל"מ וא"כ אין הטעם הא דאה"ב אחה"ר משום דסמוך מיעוט' לחזקה דא"כ הול"ל דרובא דא"ק דלא אמרינן סמוך מהני אפי' במעון וע"כ דס"ל להרשב"ם הטעם משום דהממע"ה ורובא אע"ג דא"ק לא מקרי ראי' ודו"ק. ועיין בשמ"ק למס' ב"ק פ' שור שנגח אה"פ ולעיל בסי' הבאתי דבריו:

טז הנה עד כה ביארנו דשני טעמים יש דלא מהני רובא בממונ' האחד משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזק"מ טעם השני כמ"ש בס' תה"ד משום דהממע"ה דאפי' רוב' לא מהני. והנה לטעם הראשון קשה מה קאמר שמואל כי אזלינן בתר רוב' באיסורי אבל בממונ' לא הא בגוונא דאיכא חזקה אפי' באיסורי נמי לא מהני רוב' לשיטת הפוסקים דאמרינן סמוך מיעוט' לחזק' עי' בתוס' בכורות כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר. וא"כ כפי הנראה אין שום חילוק בין איסור לממונ' ועי' בס' ש"ת ח"ג שהרגיש בזה. והנה מה שאמרנו לעיל דכאן איכא חזקה ורובא המסייע ללוקח כלומר חזקת מרא קמא שהי' מוחזק תחילה במעות נלע"ד דוודאי אי אנו דנין על אות' המעות בעי' כדעת התוס' בד"ה אי דאיכ' לאשתלומי מיני' דגרסי אי דלתנהו להני זוזי שפיר יש לומר דאיכא חזק' מרא קמא כיון שאנו דנין על אותו המעות ממש שהי' הלוקח מוחזק בהם תחלה אמנם לפרשב"ם דבכל גוונא דאית לי' זוזי מחויב לשלם לו מעות דווקא מסתבר דלא שייך חזק' מרא קמא במעות כיון דעכשיו הם המעות ביד המוכר אזד' לי' חזק' מר"ק וא"כ אפש"ל דגם הש"כ בחו"מ סי' צ"א סוף ס"ק ל"ג שכ' דבדינר כיון דלהוציא ניתנה ל"ש חזק' מר"ק אפשר לומר דפליג על התוס' במס' ב"ב סי' ע"ב ד"ה ארעת' שכתבו דהכא איכא חזק' מר"ק ללוקח מה שהי' מוחזק תחלה דהכא שאני כיון שאנו דנין רק על אותם המעות ממש שהי' של הלוקח מתחלה דהא מיירי דאיקור בשר' וקם בדמי רדי' וא"כ אין אנו דנין כלום רק היכא שהמעות שלו הם ממש בעין ביד המוכר שפיר אמרי' דאוקמי' בחזק' מר"ק משא"כ במ"ש הש"כ דהתם אין הקפיד' דווקא על אותם המעות שפיר כתב הש"כ דלא אוקמי' בחזק' מר"ק. והנה בין אם יהי' כוונת הש"כ ג"כ כמ"ש או לא מ"מ הי' וודאי אפש"ל דל"ש חזק' מר"ק רק היכא שאנו דנין על אותם המעות דווקא כמו הכא לשיטת הר"י שבתו' דאם כבר אין בידו הני זוזי בלא"ה א"צ לשלם לו כיון דאקירי בשר' ולשי' הרשב"ם דמ"מ מחויב לשלם לו מעות דווקא אין כאן חזק' מר"ק וא"כ שפיר מצינו למימר בשיטת הרשב"ם נמי הא דאין הב"מ אחה"ר הו' משום סמוך מיעוט' ולא קשה הא איכא רובא וחזק' ול"א סמוך דכאן ליכא חזק' מר"ק להלוקח כיון שאין אנו דנין על אות' המעות ממש ודו"ק:

חלק ב:

נבאר בס"ד עוד טעם אחר בהא דאין הולכין בממון אחה"ר ונבאר פלוגתא דרב ושמואל:

יז הנה אי אמרי' דהטעם דאין הולכין במאחה"ר היא משו' סמוך מיעוט' לחזקה או משום הממע"ה דבעי' ראי' דווקא ולא רובא א"כ ל"ש כ"ז דווקא היכא שהרוב בא להוציא ממון מיד המוחזק משא"כ כשהרוב יוכל לסייע להמחזיק וודאי אזלי' בתר רובא וזה פשוט. והנה בגמ' מקשה לשמואל מברייתא דהמוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קביוסטא הגיעו מ"ט לאו משום דרובא הכי איתנהו והנה אי נוקמ' לברייתא דהלוקח כבר נתן דמי העבד למוכר וא"כ מסייע הרוב להמוכר המוחזק ומודה שמואל דאזלי' בתר רובא וא"כ קשה מאי מקשה לשמואל. ובמהרש"א הרגיש בזה וכתב דהכא מיירי שלא נתן עדיין הדמי' מדקתני סיפא הרי שלך לפניך ואפ"ה ברישא כיון דרובא מכי איתנהו אמרי' הגיעו ללוקח וצרי לשלם הדמי' למוכר אלמא דרובא מהני אפי' להוציא מן המוחזק כך היא כוונת המהרש"א עי"ש. ועיין בש"מ שכתב ג"כ דהמעות אכתי איתנהו ביד הלוקח אמנםמהרשב"ם בד"ה לאו משום דרובא שכתב וז"ל וקשי' לשמואל כיון דלא אזיל בתר רובא כפלגא ופלגא דמי וא"כ אמאי הגיעו הרי לא הי' יודע הלוקח שהי' בו מום זה וסתם לוקח אעבד שפירי יהיב זוזי כו' עכ"ל משמע להדי' דס"ל דמיירי שהלוקח כבר נתן דמי המקח וא"כ הרוב מסייע להוציא מן המוחזק וא"כ ל"ש כלל לומר אין הולכין בממון אחה"ר וקשה מאי מקשה לשמואל דבשלמא רובא לרדי' שבא להוציא מן המוחזק וודאי לא מהני לשמואל אמנם רוב' דעבדי' גנבי' הם שהיא מסייע להמוכר המוחזק וודאי מהני ומאי פריך הגמ' ומ"ש הרשב"ם דכיון דלא אזיל בתר רובא כפלגא ופלגא דמי וכו' זו קשה מן הראשונה דמהי תיתי לא נזיל בתר רוב כיון דליכא כנגדו חזק' ממון: (יח) ונלע"ד דיש לומר עוד ט"א בהא דלא מהני רובא בממונ' עפ"י מה שראיתי בס' ש"ת ח"ג כלל א' שהאריך שם אי אמרי' דהא דאמר' תורה לסמוך על הרוב אם היא בגדר וודאי או דבאמת היא ספק כמ"ש הש"מ בפ"ק דמס' ב"מ בסוגיא דת"כ וכתב שם דאי אמרי' דרוב היא רק בגדר ספק רק שהתור' התירתו א"כ י"ל דקבוע הוי מסבר' דכיון דכל היכא דהמיעוט הי' קבוע לא מצינו שנזיל בתר רובא א"כ נשאר הסברא חיצונ' דלא אזלי' בתר רובא וידעי' קבוע מסבר' עיי"ש וא"כ י"ל ה"נ כיון דכל הני קראי דילפי' מיני' רוב לא אשכחן בממונ' רק באיסור' או בדיני נפשו' א"כ אמרי' רק במקום דגלי קרא בהדי' דאזלי' בתר רוב' מהני הרוב משא"כ בממון דלא אשכחן בשום דוכת' בקרא לילך בתר רוב' נשארה הסברא חיצונ' דלא מהני [ומה דקשי' לפי"ז הא מוכח דאזלי' בתר רובא מה"ת אפי' בממון דא"כ איך משכחת שיתחיל בפה"ב דלמ' טריפ' היא ובכור שנטרף אין פודין אותו כבר עמד בזה בס' שעה"מ בפ"ט מהל' טומא' מת ועי' בשו"ת טור האבן סי' י"ב ועי' בס' ש"ש שמעתא ד' פ"ח ובחי' הפלאה סוף פ"ק דמס' כתובות שניהם בסגנון אחד נתנבאו דכל היכא שכבר אתחזק הרוב מקודם ל"ש לומר אין הולכין בממון אחה"ר] וא"כ א"ש קושי' הגמ' דהגמ' הי' ס"ל דלא רק משום חזקת ממון לא אזיל שמואל בתר רוב' רק משום דס"ל דכל ענין רוב' מה שגילת' לנו התורה הי' חידוש דמסברא אין הרוב יכול להכריע וא"כ בממון דלא גילת' לנו התורה לא מהני רובא וא"כ קשה כאן גבי הלוקח עבד כיון דרובא לא מהני כלום והוי כפלג' ואנן סהדי דמי שלוקח איזה דבר רוצה שלא יהי' בו שום מום א"כ הוי כאילו הותנה בפי' שלא יהי' בו מום וצריך להחזיר לו המוכ' מעותיו דבשלמא אי אמרי' דהרוב יכול להכריע בממון נמי ל"ל דהוי כאילו הותנה בפי' שלא יהי' העבד גנב דכיון דרובא עבדים הכי איתנהו מסתמא סבר וקבל אבל אי אמרי' דרובא אין יכול להכריע בממון א"כ קשי' הוי כאילו הותנה בפי' שלא יהי' גנב וא"כ צריך להחזיר לו מעותיו דהנ"ל בכוונת רשב"ם. וא"כ אפי' בלא סברא דחזקת ממון נמי לא מהני רוב' בממון ולפי"ז יהי' מדוייק נמי הלשון ברשב"ם ד"ה לשחיט' ורובא לאו כלו' היא וכן בסוף הדבור שם כ' וז"ל דכיון דרובא לאו כלום הי' כלומר דבכל צד ממון אין הרוב יכול להכריע בשום דבר לא להוציא ולא להחזיק וחזינן בכ"מ בממון הרוב כאילו הי' שקול וכל היכ' דמצינו למימר הממע"ה נשאר הממון ביד המוחזק והיכ' דאיכא אנן סהדי כמו גבי הלוקח עבד ונמצ' גנב כיון דהרוב אינו יכול להכריע הוי אנו סהדי שהלוקח לא רצה בעבד כזה א"כ הי' צריך להחזיר לו המעות וע"כ דרובא מהני בממון כי היכא דלא נימא אנן סהדי שהלוקח לא נתרצה ומקש' שפיר לשמואל. ונמצא לפי"ז דלב' טעמים הראשונות ל"ש כלל הא דאהב"מ אחה"ר רק היכ' שהרוב בא להוציא מיד המוחזק משא"כ לטע' השלישי דבממונ' לא גילי לנו התורה ולא מצינו שנסמוך על הרוב וכל ענין רוב היא חידוש א"כ כל שיש צד ממון לא אזלי' בתר רוב' והוי רוב' כמאן דלית' ונשאר הדבר בכ"פ בספק השקול ולהרוב אין לו שום כח להכריע בדבר שבממון ודו"ק:

יט ונראה דהנ"מ בין טעמים אלו הי' דאי אמרי' דהא דאין הולכין בממון אחה"ר היא משום הממע"ה ובעי' ראי' ממש א"כ אפש"ל דאפי' ברובא דאי' קמן נמי לא אזלי' בממון דמ"מ ראי' ממש לא מקרי כמ"ש לעיל סי' י' בשם הש"מ והנה ככר כתבנו לעיל סי' י"ב דמדברי הרשב"ם דנקיט באיסור כגון תשע חנויות דהוי רוב' דאי' קמן משמע דבממון אפי' רובא דאי' קמן נמי לא מהני וזה יתכן אי אמרי' הטעם משו' הממע"ה ורוב' דאי' קמן לא מקרי ראי' ובאמת משמע הכי מלישנא דגמ' דאי נימ' דהטעם משום סמוך מיעוט' לחזק' א"כ מאי מחלק בין איסור' לממונ' הא באיסור נמי לא אזלי' בתר רובא היכא שיש חזק' כנגדו וכבר הרגיש בזה בס' שערי תורה וע"כ דאמרי' דאפי' ברוב' דאי' קמן דל"א סמוך כמ"ש לעיל בשם הפרמ"ג מ"מ בממון לא מהני דבעי' ראי' ממש אמנם אי אמרי' הטעם משום דכל ענין רוב הי' חידוש ובממון דלא מצינו שחדש' תורה לילך בתר רוב לא מהני א"כ אפש"ל דהיינו דווקא ברוב' דלית' קמן משא"כ ברוב' דאי' קמן אפש"ל דאין זה בגדר חידוש עכ"פ כיון שהרו' לפנינו וא"כ אפי' מאן דס"ל דרוב היא בגדר ספק אפי' רוב' דאיתא קמן מ"מ חידוש לא הוי וא"כ מכיון שמצינו דרובא דאי' קמן מהני בשאר דברי' ה"ה בממון רק רוב' דאי' קמן הי' חידוש בזה אמרי' דלא מהני בממון כיון שלא מצינו שחדש' התורה לענין ממון דיהני רובא דאי' קמן. וא"כ יהי' מתורץ סתיר' דברי הרשב"ם דמשם משמע דס"ל דאפילו רובא דאיתי קמן לא מהני בממון מדנקיט הדוגמ' באיסור ברוב' דאיתא קמן משמע הא בממון אפי' רובא דאיתא קמן לא מהני ובסוף הסוגי' בד"ה דהי' גופא מוחזק כתב להדי' אבל בתר רוב' דאי' קמן לא אזלי' משמע הא רובא דאי' קמן מהני בממון נמי וכבר הרגיש בזה בס' ש"ת ולפי מ"ש ניחא דבאמת אי אמרי' כפשוטו דהא דאין הבמאחה"ר הי' דווקא דומי' דמוכ' שור לחבירו ונמצא נגחן דחזקת ממון הי' נגד הרוב הוי ס"ל דהטעם משו' הממע"ה וא"כ הי' ס"ל בפשיטות דשום רוב לא מהני אפי' רוב' דאיתא קמן דמ"מ ראי' לא מקרי ובממון בעי' דווקא ראי' גמור' בעדי'. אמנם לבתר הכי שהמקש' הקש' על שמואל מהא דהלוקח עבד ושם מסייע הרוב להמוכ' שהי' מוחזק וע"כ דס"ל דבשום ממון אין הרוב יכול להכריע לשום דבר כמ"ש וא"כ מסתמ' ס"ל למסקנ' דטעם דשמואל הי' משום דכל ענין רוב הי' חידוש ולכך בממון דלא מצינו שחדש' התור' לא מהני רוב' וא"כ ה"ד ברוב' דלית' קמן דהוי חידוש משא"כ רוב' דאי' קמן אפש"ל דלא הוי חידוש כלל ומהני אפי' בממון ולכך כ' הרשב"ם דרק רוב' דלי' קמן לא מהני בממון ודו"ק:

כ האמנם שיש לפרש כוונת הרשב"ם בדרך אחר שאין כוונתו כלל לחלק בין רוב' דאי' קמן לרוב' דלי' קמן רק התם קאי על מה דקאמ' שמואל ע"כ לא קאמר ר' אחא התם אלא דאזיל בתר חזק' דהי' גופ' מוחזק כלומר כיון דזה השור ממש מוחזק ליגח אזלי' בתר אומדנא משא"כ בכל רוב שבעולם שאנו דנין אין הרוב על אותו הדבר ממש. ואפי' ברוב' דאי' קמן ואנו דנין על החתיכה הנמצא מ"מ אין הרוב על אותו דבר ממש ואע"ג דהרו' הי' אי' קמן מ"מ בדבר שאנו דנין הרוב עומד בפ"ע ורק דאנו דנין שהחתיכ' הזאת מן הרוב הי' בא משא"כ הך חזקה דשור המועד מה שמוחזק ליגח הי' ממש באותו השור שאנו דנין עליו ולכך עדיף מחזק' וא"כ כוונת הרשב"ם במ"ש אבל בתר רוב' דלי' קמן אזלי' אין כוונתו דהא רוב' דאי' קמן מהני רק כוונתו דחזקה אית' באותו דבר ממש משא"כ רוב' שום רוב שבעולם אין הרוב על אותו הדבר ממש וא"כ אפי' רוב' דאי' קמן כיון דלא שייך בשום אופן לומר על הדבר שאנו דנין עליו שהרו' הי' באותו הדבר ממש לא מהני וא"כ לא הי' שום סתירה בדברי הרשב"ם אמנם מה אעשה שהרי התה"ד בסי' שי"ד כתב להדי' בדעת הרשב"ם דס"ל דרוב' דאי' קמן מהני אפי' בממון ולכך נ"ל כמ"ש דזה תלי' בהני תרי טעמים כמ"ש בסי' י"ט ודו"ק: (כא) ועתה נבאר עיקר פלוגתא דרב ושמואל לכל הני טעמי' לטעם הראשון דמשו"ה ס"ל לשמואל דאין הבמאחה"ר משום סמוך מיעוטא לחזקה אפש"ל דרב ושמואל פליגי בהכי דרב ס"ל דל"א סמוך מיעוט' לחזקה משום דחזקת ממון הי' רק מסובב והרוב הי' המסבב ששם התחיל הספק וא"כ ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה ולכך הרוב מכריע שהי' הי' המסבב אמנם שמואל ס"ל דאין חילוק בין מה שהיא מסובב למסבב ושפיר אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל כפלג' ונשאר להמוכ' מעל' התפיס' והך ענינ' אי מסבב עדיף או מסובב עדיף כבר כתבנו לעיל בשערי החזקות דזהו תלי' בהא דאי אמרינן דכל מה שאנו מעמידי' הדבר בחזקתו הי' מסבר' א"כ נשאר' הסברא קיימת דבכ"מ אין יכול להכריע רק מה שהי' מסבב ולא המסובב דאטו מי נימא שע"י שהי' לו חזקת ממון או חזקת מר"ק שיכריע שמסתמ' דעתו הי' כך משא"כ אי אמרי' דכל ענין חזקה ורוב' הי' גזה"כ שפי' נוכל לומר דהם שקולי' והארכנו בזה לעיל בס"ד וא"כ ס"ל לרב דרוב' וחזקה הי' מכח הסברא א"כ אין יכול להכריע חזקת ממון שהי' רק מסובב נגד רוב דלהדי' שהי' המסבב (האמנם שכתבנו לעיל דכאן הוי חזקת ממון נמי כמו מסבב כיון שלא הותנה בפי' עיין לעיל סי' ד' שם כתבנו הכא בסבר' הב"ש עיי"ש) ושמואל ס"ל דכל ענין רוב וחזקה הי' רק גזה"כ וא"כ כך לי מסובב כמו מסבב ושפיר אמרינן סמוך מיעו' לחזקה (ועיין במסכת כתובות י"ג ע"ב גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"א אי אמרינן לדברי המכשי' בה מנשי' בבתה דהתם נמי מסבר' הי' צריך לגרור הבת בתר האם והארכנו בחי' לסוגי' דשם דזה נמי תלי' אי אמרי' דחזקה הי' מסברא ושם י"ג ע"א גירס' הספרי' רק ס"ל לדברי המכשי' בה מכשי' בבתה וא"כ מוכח דס"ל דחזקה הי' מסבר' ולכך כשיר' גם הבת אע"ג דל"ל חזקה כשרות בפ"ע דהכל נגרר אחר האם שהי' המסבב) ועי' י"ל בפשיטות דכיון דרב ס"ל דרוב הי' מסבר' והוי כמו וודאי א"כ ממילא ל"א סמוך דהמיעו' הוי כמאן דלי' מ"מ הכל עולה בקנה אחד דאי אמרינן דהרוב הי' כמו וודאי א"כ בחזקה נמי נוכל לומר דהוי כוודאי ורק הכא משו"ה לא מהני חזקת ממון להכריע נגד הרוב משום דחזקת ממון הי' רק מסובב כמ"ש:

כב והנה בגמ' אמרינן לומר כתנאי שור שהי' רוע' ונמצא שור הרוג בצדו אין אמרינן שזה הרגו אעפ"י שזה מועד ליגח ר' אחא אמר גמל האוחר בין הגמלי' ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו סברוה רוב' וחזקה כהדדי נינהו לימא רב דאמר כרב אח' ושמואל דאמר כת"ק והנה ראיתי בספר תורת חיים שהקשה דמ"מ קשה הא רב נמי מודה דהיכא דלא הוי רובא לרדי' רק פלגא לרדי' ופלגא לשחיטה דאוקמי' ממונ' בחזקתו וא"כ הכא אמאי חייב לשלם הא איכא רוב' שוורי' ושאר גמלי' שהם הרו' לפטור המזיק וחזקה דדהו מועד ליגח לחובו ורוב' וחזקה כהדדי נינהו והו"ל פלגא ופלגא ואמאי חיי' לשלם ול"ל דאוקמי' קרו' להדי רובא דשוורי' וא"כ פש לי' חזקת השור שמועד ליגח בפ"ע ולכך חייב לשלם דהא רוב עדיף מקרו' עיי"ש שנדחק מאוד בתירוץ קושי' זו והניח בצ"ע אמנם ראיתי בש"מ שהקשה ג"כ קושי' זו ותירץ דהכא חיי' משו' שנמצא הרוג בצדו ואכא חזקה וקורב' ונראה לפרש בכוונתו הכי שלא יקשה קושי' התורת חיי' דמאי מהני לן קורב' דהא רוב' עדיף מקרו' דלעיל בסי' י' כתבנו דאי אמרי' הטעם דאין הולכין במאחה"ר משום סמוך מיעוטא לחזקה א"כ הו"ל כפלגא ונשאר להמוכ' מעל' התפיס' א"כ הכא דאפי' בו"ש בהדי רוב' שפי' מהני להוציא ממון דנגד החזקה מהני הרוב ונגד מעל' התפיס' מהני ברי וא"כ ה"נ אמרי' דנגד הרוב דשאר שוורי' איכא החזקה שזה מועד ליגח והו"ל כפלגא ופלגא וממילא נשאר מעל' התפיס' ונגד מעל' התפיס' מהני קורב' ולכך חיי' אליבא דרב ור' אח' ואע"ג דא"כ איכא למימר דשמואל נמי מוד' בחזקה וקורב' וא"כ שפי' מצי שמואל למימר כרב אח' נמי. אמנם הענין הי' כך דבשלמא לענין חזקה ממון של המוכ' דהמוכ' לית לי' חזקת מר"ק ואדרבא להלוקח איכא חזקת מר"ק ואין להמוכר רק מעל' התפיס' שפי' כתבנו לעיל דברי יכול להכריע נגד מעל' התפיס' וה"נ הי' קורב' יכול להכריע. אמנם כאן המזיק זה הי' מוחזק במעותיו מעיקרא ואית לי' נמי חזקת מר"ק בממון כשאר חזקה קמיית' ועי' בקו' הספיקות שבסוף ס' קצה"ח וא"כ כיון דהחזקה והרו' שקולי' הם נשאר להמזיק חזקת ממון ממש ואין יכול הקורב' להכריע דבשלמא אליבא דרב דכתבנו אליבי' דלא אזיל רק בתר המסבב ולא בתר המסובב א"ש דהתם בין הרוב דשאר שוורי' הי' המסבב לומר שאחד משאר שוורי' נגחו ובין החזקה שהי' מועד ליגח הי' ג"כ המסבב לומר שזה השור נגחו ואוקי חזקה להדי רובא וחזקת מר"ק של המזיק מה שהי' מוחזק במעות לא חשי' כלל לצרופי' כיון שהי' רק מסובב ולא נשאר להמזיק רק מעל' התפיס' ונגד מעל' תפיס' גריד' יכול אפי' קורב' להכריע ולכך חיי' לשלם כיון שנמצא הרוג בצדו וכן כ' בס' ש"ת דנגד מעל' התפיס' מהני אפי' סברא כל דהוא משא"כ לשמואל איכא נמי חזקת מר"ק מה שהמזיק מוחזק במעותיו ונגד זה אין הקורב' יכול להכריע ושפי' קאמר הגמ' דשמואל לא ס"ל כרב אחא וא"כ חזינן לפי שקלי וטרי' דהכא דהגמ' הי' ס"ל דהטעם דאין הולכין בממון אחה"ר הי' משום סמוך מיעוט' לחזקה וא"כ ברוב' דאי' קמן דל"א סמוך מיעוט' כמ"ש וודאי מהני וא"כ א"ש סתיר' דברי הרשב"ם דמעיקרא מדקאמר שמואל כי אזלי' בת"ר באיסור אבל בממונ' לא משמע לי' משום דהממע"ה שפי' הי' ס"ל דאפי' רוב' דאי' קמן נמי לא מהני משא"כ להך שקלא וטרי' דלימ' כתנאי בפלוגתא דת"ק ור' אחא ושם כתבנו דע"כ ס"ל לגמ' הטעם משום סמוך מיעוט' לחזקה כי היכ' דאוקמי רק כר' אחא ושמואל כת"ק וכיון דהטעם משום סמוך מיעוט' לחזקה א"כ ברוב' דאיתא קמן דל"א סמוך מיעוט' לחזקה שפי' מהני אפי' בממון ולכך כתב הרשב"ם דרק ברוב' דאי' קמן לא אזלי' בממונ' ודו"ק: (כג) והנה גם לשאר שני הטעמים דאין הולכין בממון אחה"ר הי' משום הממע"ה או כמ"ש בסי' י"ח משו' דרוב הי' חידוש ובממון דלא מצינן שחדש' בו תורה לילך אחה"ר לא מהני רוב' נמי צ"ל דרב ס"ל דרוב מכריע כוודאי ממש ולכך מקרי רוב' ראי' ברורה לאפוקי מחזקת ממון וכן צ"ל דס"ל לרב דלא הוי חידוש ולכך מהני בממון נמי. והנה לטעם הראשון דמשו"ה ס"ל אין הולכין במאחה"ר משום סמוך מיעוט' לחזקה וא"כ כיון דקי"ל דהא דאמרינן סמוך מיעוט' לחזקה הי' רק מדרבנן אליבא דרבנן דר"מ כמה שביארנו לעיל בפ"ה א"כ מה"ת אזלינן בממונ' בתר רוב' אמנם לטעם השני משום דהממע"ה מה"ת לא אזלינן בתר רוב' וכן להטעם משום דרוב הי' חידוש ולא מצינו בממון שיהנו רוב' ממילא מה"ת לא אזלינן בממונ' בתר רוב:

כד ונחזי אנן איך נוטה בזה שי' המחבר בש"ע והר"מ הנה לעיל סי' ט' הבאתי דע' המחבר בש"ע חו"מ סי' רל"ב סעי' כ"ג וכן דעת הר"מ בפט"ז מהל' מכירה דאפי' בגבר' דזבין לרדי' אם המוכ' מכירו דווקא אז צריך לשלם לו משא"כ כשאינו מכירו א"כ מוכח דתלי' בדעת המוכר דאפי' ידעי' בוודאי שהלוקח רק לרדי' זבין מ"מ כיון שהמוכר אינו מכירו לא הוי מקח טעות דתלי' הכל בדעת המוכר וא"כ הוי טענת המוכר טענת ברי וא"כ אפש"ל דבו"ש בהדי רובא מהני להוציא ממון ולפי"ז צ"ל דטעמם משום דהא דאין הולכין במאחה"ר הי' משום סמוך מיעוט' והו"ל כפלגא ונשאר מעל' התפיס' וממילא מהני בו"ש נגד מעל' התפיס' כמ"ש לעיל סי' ו' דאי הוי ס"ל הטעם משום דהממע"ה א"כ אפי' בו"ש בהדי רוב' נמי לא מהני דראי' גמורה עכ"פ לא הוי מ"מ אינו מוכרח לומר וודאי דהר"מ והש"ע ס"ל דבו"ש בהדי רוב' מהני רק דבהא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הוי לדעתי' טענ' ברי וברי כמ"ש מ"מ אכתי אפש"ל דאפי' בו"ש בהדי רובא נמי לא מהני להוציא ממון אמנם ממ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' אישות ובש"ע אה"ע סי' ס"ח סעי' ט' בהיא אומר' משארסתני נאנסתי כר"ג דנאמנ' והתם הטעם משום בו"ש וחזקת הגוף דבתולי' כדאיתא במסכת כתובות י"ב ע"ב א"כ כיון דס"ל דבו"ש בהדי חזקת הגוף מהני להוציא ממון ה"ה בו"ש בהדי רוב' נמי מהני ועי' בב"ש שם ס"ק כ"ב דהתם י"ל משום דיש לה שטר כתוב' חד בידה רק אי אמרינן דשטר כתוב' שלה איתרע בטענתו כמ"ש שם הב"ש וודאי יש להוכיח דבו"ש בהדי רוב' מהני להוציא ממון כיון דמהני בו"ש בהדי חזקת הגוף ועי' בס' ש"ת כלל י"א ודו"ק:

כה והנה ממה שהבאתי לעיל בס"ד בסי' א' דברי הפנ"י במסכת ב"ק ליישב מ"ט השמיט הר"מ הך דינ' דאין נזקקין אלא לתובע תחלה משום דס"ל אין הולכין בממון אחה"ר ואצטריך קרא דלא מהני רוב' בממונ' וממילא לא מייתר לן להך דינ' דאין נזקקין אלא לתובע תחלה לפי"ז מוכח דלהר"מ ס"ל מה"ת אין הולכין בממון אחה"ר וא"כ ליכא למימר דהטעם משום סמוך מיעוט' לחזקה דהא סמוך מיעוט' לחזקה אינו אלא מדרבנן וע"כ משו' דהממע"ה כמ"ש תה"ד סי' שמ"ט או כמ"ש בסי' י"ח משום דרוב' הוי חידוש ובממול' לא אשכחן וא"כ לפי"ז אפי' בו"ש בהדי רוב' נמי לא מהני להוציא ממון כמ"ש לעיל וא"כ צ"ל דהא דפסק הר"מ באומר' משארסתני נאנסתי דנאמנ' והי' משום בו"ש בהדי חזקת הגוף צ"ל אחד משני טעמים או דחזקת הגוף אלים טפי מרוב' ולכך מצטרף בהדי בו"ש או משום דהתם שטר הכתובה בידה ואוקי השטר בחזקתו ועיין מה שהניחו התוס' במסכת יבמות ס"ה ע"א ד"ה נשאת למי שאין לו בנים בקושי' אמאי יש לה כתובה משני וסמכי' ארוב' ולענין אסור' לא סמכי' ואסור' להנשא לשלישי ושם נמי יש ליישב משום דשטר כתובה נתחייב לה מתחלת הנשואין ולכך שפיר מהני הרוב דרוב נשים חזיי' לבני' כמ"ש שם התוס' דאוקמי' שטר כתובה בחזקתו משא"כ לענין לינשא לשלישי לא סמכינן על הרוב כיון דאיתרע רק צריך לומר דלא יקשה קושיות התוס' שם ודו"ק היטב ועי' בס' תקפו כהן לבעל הש"כ שהאריך בזה אי מהני חזקת השטר ומהכא מוכח דחזקת השטר מהני ודו"ק:

כו המרדכי בפ"ק דמס' חולין הקש' מאחר דהא דאזלינן בתר רובא ילפי' מסנהדרין וסנהדרין קבועי' הם בלשכ' הגזית ודמי לט' ישראל וגוי אחד ביניהם שאם זרק לתוכו פטור דכתי' וארב לו דמינ' ילפי' דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי (כלומר ואמאי מהני הרוב) ותירץ שני תירוצים האחד דל"ש לומר כל קבוע כמע"מ דמי רק היכא דאיכא ספיקא לברר הדבר משא"כ הכא כיון דהרוב סנהדרין יודעי' ורואי' מי הם המזכי' ומי המחיבי' דין הוא שילך אחריהם [וזה דומה קצת למ"ש לעיל סי' ט"ו דהכא לא חשיב לגמרי המיעוט כמאן דלית' כיון דהמיעוט טוענין היפוך מן הרוב להדי' ולכך הוצרכנו לסברת הגט פשוט שהמיעוט הוצרך לבטל דעתי' נגד הרוב דלולא זה לא הוי אמרי' דהמיעוט כמאן דלית' אע"ג דהוי רוב' דאיתא קמן] תירוץ השני כתב וז"ל ועוד דאין עושין מעשה בגופן אלא אחר הדיבור הנבדל והופרש מפיהם והוי כבשר הנמצא דאמרי' בי' כל דפריש מרוב' פריש עכ"ל עיי"ש והנה שמעתי להקשות על זה התירוץ דהא כאן הוי כאילו פירש לפנינו שהרי אנו יודעי' שעה שפירש הדבור מן הסנהדרין ובפי' לפנינו ל"א כל דפריש מרוב' פריש והוי כנולד הספק במקום הקבועים ונלע"ד דלק"מ דע"כ ל"א דהיכא דפירש לפנינו לא מהני לגרע כח הקבוע רק בתשע חנויו' או בתשע צבורי' דשם כבר הי' המיעוט חשוב במקומו בשעת קביעותו ואתה רוצה לסלקו מחמ' שנפרש ממקום קביעותו בזה אמרי' שפיר כיון דחזינן בשעה שפירש א"כ הרי נולד הספק מיד כשהי' עדיין קבוע ולכך לא מהני לסלק חשיבות הקבועות רק כשפירש שלא בפנינו דשם בשעת שנולד הספק לא הי' המיעוט חשוב דהרי תו לא הי' במקום הקביעות ועי' במס' פסחים ט"ו ע"ב בתוס' ד"ה היינו תשע חנויות משא"כ הכא גבי סנהדרין אע"ג שהמיעוט נפרש לפנינו היינו הדבור שלהם מ"מ אמרי' שפיר כל דפרוש מרוב' קפריש שהרי מעיקר' קודם שנפרש לא הי' לו להמיעוט שום חשיבות ומקום קביעות לומר שלא יוכל להסתלק מחשיבות ע"י מה שנפרש כיון שפירש לפנינו שהרי בשום פעם ומעולם לא הי' קבוע בפני עצמו דרק בשעה שנפרש הדבור מפיהם אז מתחיל המיעוט ואז כבר נפרש הי' ולא היה מעולם במקום קביעותו והלכך אמרינן שפיר כד"פ מרוב' פריש אע"ג שנפרש לפנינו וזה כוונת המרדכי במ"ש דאין עושין מעשה בגופן אלא אחר הדבור הנבדל והנפרש מפיהם כלומר דכיון שקודם שנפרש לא היו אנו צריכי' לדון כלל על ענין המיעוט שהרי לא הי' לו עדיין שום מציאות בעולם ורק לאחר שנפרש הדבור מפיהם אנו דנין עליו ותו לא הוי קבוע משא"כ בתשע חנויו' כיון שקודם שנפרש כבר הי' במקום קביעותו ממילא לא מהני מה שנפרש לפנינו לבטל הקביעות דמעיקר' כיון שנולד הספק במקום הקביעות ובסנהדרין לא הי' להמיעוט מעיקר' קודם שנפרש שום חשיבות שהרי לא הי' לו עדיין שום מציאות בעולם שפיר אמרינן כד"פ מרוב' פריש אע"ג שנפרש לפנינו כיון שמעולם לא הי' במקום הקביעות ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה