שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ח · הלכה ג
בר קפרה אמה אב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה מדבריהם ר' יוחנן אמר בין זה בין זה ד"ת וקשיא דר' יוחנן על דב"ש הכל ישרף מפנים חוץ מאב הטומאה שנטמא בחוץ. מה בין אה"ט בחוץ מה בין ולד הטומאה בחוץ זה זה לא ד"ת הוא. ואפי' על דב"ה לא דב"ה אמר הכל ישרף בחוץ חוץ מולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בחוץ לא זה וזה ד"ת לא הוי רבנן אלא על דבר קפרה. ופי' הק"ע לא הוי רבנן לא פלפלו חכמים בדברי ר' יוחנן דלר' יוחנן ל"ק דאב הטומאה חמירא אבל ולד הטומאה הקילו בה. ודבריו צריכין באור דמאי נ"מ בין שנטמא באה"ט או בולד הטומאה דהלא טומאת תרווייהו הוא דאורייתא ולטמא אחרים אף מי שנטמא באה"ט ג"כ אינו מטמא דהא אין אוכל מטמא אוכל.
אבל יתבאר הדבר עפ"י מ"ש הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש הלט"ז המכניס שרץ למקדש כו' הר"ז חייב כרת. אבל הזורק כלים טמאים למקדש פטור מכרת אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס כו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו לוקה ארבעים. ושם בהל' י"ז יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת שהן אב הטומאה. אבל בבגד שהוא ראשון אם הכניס למקדש אינו לוקה אבל מכין עליו מכת מרדות ובהשגת הראב"ד ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדיו שהן אה"ט והלא טמא שרץ אינו אה"ט וחייב עכ"ל ועיי' בכס"מ מה שכתב דטמא שרץ לרבינו לא איירי בכלי טמא שרץ אלא מיירי באדם טמא שרץ עיי"ש והמל"מ שם הקשה על רבינו קושי' חמורה וז"ל אני תמה ע"ז דבקרא דואם לא יכבס באוכל נבלה כתיב דמטמא בגדים בשעת אכילתו והבגדים הם ראשון לטומאה ועלה דהאי קרא הוא דאמרי' בת"כ על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים בארבעים כו' והנה מברייתא זו מוכח בהדיא דבגדים הנוגעים במת ובגדים הנוגעים בנבלה דינם שוה שחייבים מלקות וכעת צ"ע עכ"ל:
אמנם היטב אשר דבר הקרבן עדה בשירי קרבן פ"ז בסופו בד"ה א"ל ותיכן דבריו דהשגת הראב"ד הוא מקושית המל"מ הנ"ל אמנם מביא ראי' לדעת רבינו מהא דעירובין ק"ד דאמר שמואל המכניס שרץ למקדש פטור כו' לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש כהן מוציא בהמיינו שלא להשהות הטומאה דברי ריב"ב ר' יהודא אומר בצבת של עץ מוציאו שלא לרבות הטומאה מאי לאו בהא קמפלגי מאן דאמר שלא להשהות קסבר המכניס שרץ חייב ומ"ד שלא לרבות קסבר המכניס שרץ פטור. לא דכו"ע חייב והכא בהא קמפלגי מ"ס שהוי טומאה עדיף ומ"ס אפושי טומאה עדיף. ובתוד"ה לא וז"ל ור"ח גריס דכו"ע פטור וקשיא לפירושו דמ"ט דמ"ד בהמיינו. הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא להשהותו במקדש דהא אית לי' טהרה במקוה ובשרץ ליכא איסורא דאורייתא דהא לית לי' טהרה במקוה לכך נראה גירסת הקו' עיקר עכ"ל התוס' והנה לפי גרסת ר"ח הוא ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם וא"כ מיושב קו' התוס' במה שהקשו מ"ט דמ"ד בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאוריתא דהא המיינו כיון שהוא ראשון אין בו איסור דאורייתא וקושית המל"מ מהספרא מבגדים שהוא לבוש הטמא אין ראי' דכגופו חשבינן לי' זהו תוכן דברי השירי קרבן בהרחבת הדבור כי הוא קיצר מאוד עיי"ש והנה מה שמביא ראי' לדברי הרמב"ם עפ"י גרסת הר"ח הוא נכון מאד והיא ראי' ברורה. אמנם מה שירד להציל רבינו מקו' המל"מ מהספרא ומחלק דבבגדים שהוא לבוש בהם נחשבים כגופו הוא דוחק גדול. ומלבד זה דהבגדים שהוא לבוש בהם לא נקראים רק ראשון אף בעודם שהם מחוברים בגופו כמבואר כ"ז ברמב"ם פ"ג מאה"ט הל"א עיי"ש:
אבל באמת דלפי דברי השירי קרבן דלפי גרסת ר"ח כו"ע פטור. וא"כ נוכל לומר דבהא פליגי ריב"ב ור' יהודא. דלריב"ב דסובר דכהן מוציאו בהמיינו וא"כ קשה קו' התוס' ובהכרח צ"ל דריב"ב סובר דא"ח על כלים רק שהוא אב ולא על ראשון וכשיטת הרמב"ם אמנם לר'. יהודא דסובר דוקא בצבת ולא בהמיינו והיינו כנ"ל משום דסובר דחייב על כל הכלים אף שאינו אב וכשיטת הראב"ד וא"כ ישאר קו' התוס' משו"ה סובר דא"א להוציאו בהמיינו וכשיטת הראב"ד וא"כ ממילא מיושב קו' המל"מ מברייתא דהספרא דהא סתם ספרא הוא ר' יהודא ור"י לשיטתו הלא הוא סובר כשיטת הראב"ד הנ"ל. ואם כי הרמב"ם לפי דברינו לית לי' הא דספרא הנ"ל ובכ"ז מביא בהל' י"ד מפי השמועה למדו על רחיצת גופו חייב כרת ועל בגדים בארבעים והוא מהספרא הנ"ל היינו דבכ"ז מוכח לכו"ע דאיכא נ"מ בין רחיצת גופו לרחיצת בגדים וכנ"ל:
והנה בספרא פ' צו פ"ג אות ע"ו בקודש באש תשרף מלמד ששריפתה בקודש אין לי אלא זו בלבד מניין לרבות פסולי ק"ק ואימורי ק"ק ת"ל כל בקודש באש תשרף מכאן אמרו בשר ק"ק שנטמא בין באה"ט בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ ב"ש אומרים ישרף הכל בפנים ובה"א ישרף בחוץ. חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים דברי ר"מ ר' יהודא אומר בש"א הכל ישרף בפנים חוץ שנטמא באה"ט בחוץ ע"כ. והנה חזינן דמתני' דשקלים דאמר אליבא דב"ש דהכל ישרף בפנים חוץ מאה"ט שנטמא בחוץ הוא אליבא דר' יהודא בספרא הנ"ל דלר"מ שם אליבא דב"ש ישרף הכל בפנים אף שנטמא באה"ט בחוץ וכפי מ"ש דר' יהודא סובר דאף על כלי ראשון ג"כ חייב וכדברי הראב"ד והוא מהספרא הנ"ל מבגדי נבלה וכמו שהקשה המל"מ וא"כ לפ"ז ליכא קושי' כלל על ר' יוחנן דר' יוחנן יסבור ג"כ כר' יהודא וא"כ שפיר יש לחלק בין שנטמא באה"ט בחוץ ובין שנטמא בולד הטומאה בחוץ אליבא דב"ש. והיינו אם נטמא באה"ט א"כ נעשה הבשר ראשון וממילא איכא איסור דאורייתא להכניסו בפנים ומשו"ה שורפין בחוץ משא"כ כשנטמא בולד ואז נעשה הבשר רק שני וממילא ליכא איסור דאורייתא ומשו"ה שורפין בפנים. וכ"ז אם נטמא בפנים אף באה"ט אם כי איכא איסור דאורייתא בכ"ז כיון דהמצוה לשרוף בפנים מקרא דבקודש באש תשרף וגם הטומאה נעשה בפנים משו"ה סובר ב"ש דשורפין בפנים. אמנם ב"ה סובר נטמא באה"ט כיון דנעשה הבשר ראשון ואיכא איסור דאוריי' ומשו"ה אף שנטמא בפנים שורפין בחוץ. משא"כ בולד הטומאה בפנים דליכא איסור דאורייתא ובאמת נטמא בפנים משו"ה שורפין בפנים מטעם דהמצוה היא לשרוף בפנים והטומאה נעשה בפנים. משא"כ בנטמא בחוץ אף בולד הטומאה כיון דהטומאה בחוץ וס"ס איכא איסור דרבנן להכניסו בפנים משו"ה סובר ב"ה דשורפין בחוץ זה נ"ל נכון לחלק בין אה"ט לוולד הטומאה אליבא דר' יוחנן [ועיי' בהתורה והמצוה להגאון מלבי"ם זצ"ל בפ' שמיני אות נ"ז שכתב שם דסתמא דספרא שם כר"ע עיי"ש ולא אדע דמנא לי' דאיירי באה"ט דלמא מיירי דנטמא בולד הטומאה וכב"ה]:
והנה הרמב"ם בפי"ט מפסוהמ"ק הל"ו בשר ק"ק שנטמא בפנים שורפין אותו בפנים ואם נטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ בין שנטמא באה"ט בין שנטמא בולד הטומאה ע"כ והיינו שהוא פוסק כר"ע דמתני' הנ"ל דבמקום טומאתו שם שריפתו ולא הזכיר הרמב"ם איזה ולד הוא אם ולד הטומאה דאורייתא דוקא וכר' יוחנן או אף בולד הטומאה דרבנן וכב"ק ומסתימת לשונו משמע דבכל ולד הטומאה איירי אף בולד דרבנן. ובפ"ב ממע"ש הלי"ב כתב וז"ל פירות מע"ש שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בולד הטומאה אסור להוציאן אלא יאכלו בפנים מפני שולד הטומאה מדבריהם ואם נטמאו באה"ט או שנטמאו בחוץ אפי' בולד הטומאה אעפ"י שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכל מקום ובהלכה י"ג בד"א כשהכניסן ע"מ שלא תתפשם המחיצות אבל אם לא התנה הואיל ונכנס הרי הוא טהור מה"ת וכבר קלטוהו מחיצות ואינו יוצא עכ"ל והוא כבר קפרה דמע"ש בירושלמי שם וא"כ לכאורה גם אם נטמא הבשר בולד הטומאה דרבנן בחוץ אמאי ישרף במקומו כיון דמצות שריפה צריך להיות בפנים מבקודש באש תשרף וא"כ בנטמא בולד הטומאה כיון דמה"ת הוא טהור הי' מה"ד שיהא נכנס לפנים להשרף כמו במע"ש. ואם כי יש לחלק בין מע"ש לטומאת הבשר שלא להרבות טומאה בעזרה אף בטומאה דרבנן בכ"ז הו"ל להרמב"ם להשמיענו בהדיא דמיירי אף בולד הטומאה דרבנן כיון שהוא פלוגתא בין ר"י וב"ק:
אמנם לדעתי נראה להסביר הפלוגתא דר' יוחנן וב"ק בבשר שנטמא בולד הטומאה אי מיירי בולד הטומאה דאוריי' או דרבנן. משום דבפסחים פ"ג בעי הגמ' אם גזרו טומאה על יוצא אי לא ונשאר שם הגמ' בתיקו עיי"ש וא"כ י"ל דבהא פליגי ר"י וב"ק דר' יוחנן סובר דגזרו טומאה על יוצא וא"כ יקשה המתני' דפליגי בין שנטמא באה"ט בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ דולד הטומאה בחוץ למאי אצטריך הלא כיון שיצא הבשר א"כ ממילא נטמא מצד יוצא וא"כ למאי אצטריך להזכיר שנטמא בולד הטומאה הלא בלא שום נגיעת טומאה טמא הבשר מצד יוצא ומשו"ה הוכרח ר' יוחנן לומר דהמתני' איירי בולד הטומאה דאורייתא וטומאת יוצא הוא רק מדרבנן וא"כ מצד טומאת יוצא הי' נצרך להכניס בפנים ולשרוף אמנם ב"ק סובר דלא גזרו טומאה על יוצא וא"כ נוכל לומר אף בולד הטומאה דרבנן זה נ"ל להסביר יסוד הפלוגתא בין ר"י וב"ק בטומאת בשר. וא"כ לפ"ז מיושב דברי רבינו דלפי מה שבארנו במערכה ד' דדעת הרמב"ם לפסוק דגזרו טומאה על יוצא א"כ בהכרח צ"ל הא דכתב הרמב"ם שנטמא בולד הטומאה בחוץ היינו בולד דאורייתא דאל"כ למאי הזכיר כלל ולד הטומאה דהלא בלא"ה היא טמאה מצד יוצא: