אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

פרק ח

פרק ז

הלכה א

ר' אבין בשם ריב"ל קצרן של נכרים הי' שם פי' משו"ה בשוק העליון היה הרוק טמא] ועיין במשנת אליהו שתמה על רש"י פסחים י"ט ב' ד"ה של שוק העליון שפי' שם דשם הי' מתקבצים טמאים שלא יטמאו חבריהם. ואמאי עזב האי טעמא האמור בירושלמי דקצרן של נכרים הי' שם והניח בצ"ע ואני תמה הא מבואר במתני' כל הרוקין הנמצא בירושלים טהורין חוץ משוק העליון ופי' הרע"ב דמשו"ה כל הרוקין הנמצא בירושלים טהורין ול"א שמא של טמאים הם משום דאזלינן בתר רובא עיי"ש וא"כ לר"מ דחייש למעוטא לא מהני זה הטעם וא"כ יקשה כל הרוקין הנמצא בירושלים טהורין חוץ משוק העליון דברי ר"מ וא"כ יקשה הלא גם בירושלים היו לנו לטמא. ומשו"ה פי' רש"י דבשוק העליון הי' מתקבצים כל הטמאים פי' כיון דבשוק העליון הוא בלא"ה מקום טומאה משום הקצרן של נכרים שהי' שם וא"כ כל הטמאים אשר הי' בירושלים הי' מתקבצים שמה ולא הי' נמצאים בירושלים שום טמא ומשו"ה מטהר ר"מ:

שם טהור מלהכשיר עיין מ"ש לעיל פ"ג הל' ב'

אבא שאול היו קורין אותו צפורין. מ"ד צפורין שדומה לצפורין מ"ד מריצה שמריצה את האבן לבית הקברות. ופי' הת"ח דאבא שאול היה קורא למגריפה האמור במתני' בשם צפורין עיי"ש ותמוהין דבריו דפשטות הירושלמי קאי על מריצה ולא על מגריפה דתנא דמתני' היה קורא מריצה ואבא שאול היה קורא צפורין ומאי ענין מגריפה כזה [ואולי הא דקרי אבא שאול בשם צפורין הוא ע"ד מאמרם ז"ל ימינו כצל עובר לא כצילו של אילן וכותל אלא כצל עוף הפורח. ואבא שאול שהיה קובר מתים כמבואר בנדה היה קורא זה הכלי בשם צפורין היינו בשם צפור לעורר שימינו הוא כצל עוף הפורח]:

והנה מאד ק"ל על השמטת הרמב"ם בפי"ג מאה"ט הל"ח סיום דברי ר' יוסי האמור במתני' דר' יוסי מטהר כל הכלים הנמצאים בירושלים חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה ולא כן כתב הרמב"ם דכל הכלים הנמצאים בירושלים טהורין שלא גזרו על כלים בירושלים והשמיט האי חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה:

אבל בשום לב דהרמב"ם לשיטתו במכוון השמיט האי חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה. דז"ל הרמב"ם בפ"ז מבית הבחירה הלי"ג עשר קדושות הי' בא"י זו למעלה מזו עיירות המוקפות חומה כו' ואין קוברין בתוכה מת עד שירצו ז' טובי העיר או כל אנשי העיר כו' רצו בני העיר להוציא הקבר מן המדינה מפנין אותו וכל הקברות מפנין חוץ מקבר המלך והנביא כו' ועי' בהשגת א"א לא שמעתי בכאן לא רצון העיר ולא רצון שבעה טוה"ע עיי"ש מה שפי' הא דאמר במתני' פ"ק דכלים ומסבבין לתוכה מת היינו לסבבו בעיר כדי להרבות בכי והספד אמנם הרמב"ם מפרש ומשכבין לתוכה מת היינו שנקברין שם בהסכם כל בני העיר וז' טוה"ע כמ"ש הכס"מ שם. אמנם מ"ש הכס"מ על השגת הראב"ד כי לא שמענו אינו ראי'. לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלכאורה השגת הראב"ד הוא כך דהא קיי"ל דבכל ערי א"י אין קוברין מתים בעיר כמבואר בב"ב ומרחיקין את הקברות מן העיר חמשים אמה ובודאי לא מהני בזה הסכם ורצון העיר וז' טוה"ע. וא"כ במכש"כ בעיירות המוקפות חומה וזהו כוונת הראב"ד בהשגתו. ומשו"ה מפרש פירושו במתני' דכלים היינו שמסבבין את המת להרבות בכי והספד. וכמדומני שמצאתי במפרשי המשניות החדשים הנדפס כעת שהתעוררו בזה ספ"ק דכלים על דינו של רבנו בהא דמהני הסכם בני העיר וז' טוה"ע בעיירות המוקפות חומה אשר זהו נגד המתני' דב"ב הנ"ל ומרחיקין ביה"ק מן העיר חמשים אמה. אבל באמת לא אדע קושיתם וגם השגת הראב"ד דמה ענין הא דמרחיקין ביה"ק מן העיר חמשים אמה לדינו של רבינו בהא דמוקפות חומה דמי הגיד לנו דהיקף החומה הוא בתוך החמשים אמה של העיר דהלא הדעת נוטה דההיקף חומה הוא יותר מחמשים אמה של העיר וא"כ מצד הדין דמרחיקין ביה"ק מן העיר חמשים אמה שפיר נוכל לעשות הביה"ק אף בתוך ההיקף היינו שיהא רחוק מן העיר חמשים אמה וא"כ ליכא בזה ריח רע ומותר מה"ד לעשות שמה ביה"ק רק דבעיירות המוקפות חומה מקודשת דאף ברחוק חמשים אמה מן העיר ג"כ אין רשאי לעשות שמה ביה"ק. וא"כ כיון דלאחר חמשים אמה ליכא היזק ריח רע משו"ה מהני בזה הסכם העיר וז' טוה"ע. בשלמא בתוך החמשים אמה שהוא מטעם ריח רע לא מהני הסכמתם דמאן מחיל היזק ריח רע. משא"כ לאחר חמשים דליכא עוד ריח רע ורק משום קדושת מוקפות חומה אין רשאין לקבור שמה משו"ה מהני הסכם העיר וז' טוה"ע כמו דמהני אף בקדושת ביהמ"ד דרשאין בני העיר בהסכם טוה"ע למכור אף להשתמש בה דבר חול כמבואר ברמב"ם בה' תפלה ובשו"ע סי' קל"ט וזה ברור:

והנה הרמב"ם שם בבית הבחירה הלי"ד כתב וז"ל ירושלים מקודשת משאר עיירות המוקפות חומה כו' ואלו דברים שנאמרו בירושלים אין מלינין בה המת ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם ואין משכירין בתוכה בתים ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי דוד וחולדה הנביאה שהי' בה מימות נביאים הראשונים ע"כ והוא מהתוספתא פ"ו דנגעים עיי"ש. והנה זה פשוט בהא דכתב רבינו דאין מקיימין בה קברות חוץ מקברי דוד כוונתו מבואר בפשיטות דבשום אופן אין רשאין לקבור בירושלים אף בהסכם כל העיר וז' טוה"ע. וזהו נ"מ בין ירושלים לשאר עיירות המוקפות. דבשאר עיירות המוקפות מהני בזה הסכם בני העיר וז' טוה"ע. משא"כ ירושלים עדיף בזה וחמור משאר עיירות המוקפות דלא מהני בזה אף הסכם בני העיר דאל"כ למאי אצטריך רבינו לאשמעינן דאין מקיימין בה קברות דהלא גם ירושלים היא מוקפת חומה וא"כ דינה שוה לשאר עיירות המוקפות. א"ו דרבינו אתי לאשמעינן דבירושלים עדיף משאר עיירות המוקפות דלא מהני בזה אף הסכם העיר וז' טובה"ע:

ולפ"ז א"ש מה דהשמיט הרמב"ם האי דחוץ מן הסל והמגריפה והמריצה. משום דהרמב"ם בפי' המשנה כאן גורס בדברי הירושלמי מריצה שהיא מריצה את העצם" ולא כגירסא דידן מפני שמריצה האבן לבית הקברות. ופי' הרמב"ם בפירושו וז"ל מגריפה כלי שמקבצים בו עצמות המת. מריצה הוא כלי שהי' מכתתין ומרצצין בו עצמות כדי שיכנס לסל להוליך אותו ממקום למקום וזה השם מגזרת ותרץ את גולגלתו עכ"ל נראה מפירושו שגורס במתני'. מגריפה. מריצה. סל ולא כגי' דידן הסל והמגריפה והמריצה] וא"כ מפרש הוא דכל הכלים היו שייכות לעצמות המתים וא"כ כיון דבירושלים אין מעבירין בה עצמות וגם אין קוברין בתוכה מתים א"כ לא נמצא בירושלים כלים האלו ומשו"ה השמיט הרמב"ם אלו הכלים:

ואי תקשי מה יענה הרמב"ם להמתני' הלא ר' יוסי קאמר להדיא במתני' חוץ מן הסל והמגריפה א"כ סובר ר' יוסי דנמצאים אלו הכלים בירושלים. אבל באמת אין זו קושי' דלכאורה צריכין להתבונן הא דאמר התוספתא נגעים הנ"ל דאין מקיימן קברות בירושלים חוץ מקברי דוד וחולדה הנביאה והרמב"ם הלא פוסק האי דינא דתוספתא ובררנו דלא מהני בירושלים אף הסכם העיר וז' טוה"ע הלא טעמא בעי דמ"ש ירושלים משאר עיירות המוקפות דמהני שמה הסכם העיר וז' טוה"ע. דל"ל משום דירושלים חמיר קדושתה מקדושת עיירות המוקפות חומה. דז"א דמלשון הרמב"ם שם בהל' י"ב שהבאנו לעיל ירושלים מקודשת משאר עיירות המוקפות חומה דאוכלין שם ק"ק לפני מן החומה. ואלו דברים נאמר בירושלים אין מלינין בה המת ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם ואין משכירין בתוכה בתים ואין מקיימין בה קברות כו' מלשונו זה נראה בעליל דהא דאין מקיימין בה קברות הוא לאו מפאת קדושתה כמו שחשב ואין משכירין בה בתים דהני בודאי לאו משום חומר קדושתה ורק בהא דאוכלין בה ק"ק לפנים חומתה זה לבד הוא מפאת קדושתה כמו שהתחיל בראש הלכה ירושלים מקודשת משאר עיירות המוקפות חומה שאוכלין בה ק"ק לפנים חומתה. ואח"כ מתחיל ואלו דברים נאמר בירושלים כו':

אמנם כבר כתבנו בטעמא של דבר דהא דעיירות המוקפות חומה

מהני הסכם העיר וז' טוה"ע לעשות קברות חוץ לחמשים אמה כמ"ש לעיל היינו משום דבני העיר יכולין אף למכור ביהכ"נ וביה"מ מקדושתה. אמנם הלא קיי"ל רק ביהכ"נ דכפרים. אבל דכרכים] כיון דמעלמא קאתי לא מהני הסכם בני העיר אף שבעה טוה"ע דמאן מחיל כמבואר ברמב"ם הל' תפלה ובטוש"ע או"ח סי' קל"ט. והנה אי ירושלים נתחלקה לשבטים אי לא הלא היא פלוגתא דתנאי והרמב"ם הלא פוסק דירושלים לא נתחלקה לשבטים דמשו"ה פוסק דאין משכירין בתים בירושלים והטעם הוא משום דלא נתחלקה לשבטים כמבואר יומא י"א וכן פוסק משו"ה דאינה מטמאה בנגעים ג"כ מטעם הנ"ל והוא שייך לכל ישראל א"כ ממילא לא מהני בירושלים אף הסכם כל בני העיר וכנ"ל ומשו"ה פוסק כהאי תוספתא דאין מקיימין בה קברות כלומר דלא מהני בזה אף הסכם כל בני הפיר. משא"כ ר' יוסי במתני' דשקלים הנ"ל סבר דא"י נתחלק לשבטים. וא"כ ממילא שוה ירושלים לשאר עיירות המוקפות דמהני בזה דהא ירושלים הוא ג"כ מוקף חומה ובהסכם העיר ח' טוה"ע רשאין לעשות שמה קברות היינו בחוץ לחמשים אמה והלא בעיירות המוקפות הלא כתב הרמב"ם דאם רצו כל בני הפיר להוציא הקבר מן המדינה מפנין וכן כתב דכל הקברות מפנין וא"כ לפ"ז כיון דבירושלים איכא קברות בהסכם כל בני הפיר וגם שייך פינוי הקברות משם אם רצו בני העיר א"כ נמצאים עצמות מתים בירושלים כשפינן מקבר לקבר א"כ שפיר נמצאים הסל והמגריפה והמריצה שהמה שייכים לעצמות המת כמו שפי' הרמב"ם. ומשו"ה אמר ר' יוסי במתני' חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה. משא"כ הרמב"ם לשיטתו לא משכחת כלל שיהא נמצאים עצמות מתים בירושלים דהא לדידי' ליכא קברות כלל בירושלים אף בהסכם כל בני העיר וז' טובי העיר והדברים נחמדים בעז"ה.

הלכה ג

בר קפרה אמה אב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה מדבריהם ר' יוחנן אמר בין זה בין זה ד"ת וקשיא דר' יוחנן על דב"ש הכל ישרף מפנים חוץ מאב הטומאה שנטמא בחוץ. מה בין אה"ט בחוץ מה בין ולד הטומאה בחוץ זה זה לא ד"ת הוא. ואפי' על דב"ה לא דב"ה אמר הכל ישרף בחוץ חוץ מולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בחוץ לא זה וזה ד"ת לא הוי רבנן אלא על דבר קפרה. ופי' הק"ע לא הוי רבנן לא פלפלו חכמים בדברי ר' יוחנן דלר' יוחנן ל"ק דאב הטומאה חמירא אבל ולד הטומאה הקילו בה. ודבריו צריכין באור דמאי נ"מ בין שנטמא באה"ט או בולד הטומאה דהלא טומאת תרווייהו הוא דאורייתא ולטמא אחרים אף מי שנטמא באה"ט ג"כ אינו מטמא דהא אין אוכל מטמא אוכל.

אבל יתבאר הדבר עפ"י מ"ש הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש הלט"ז המכניס שרץ למקדש כו' הר"ז חייב כרת. אבל הזורק כלים טמאים למקדש פטור מכרת אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס כו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו לוקה ארבעים. ושם בהל' י"ז יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת שהן אב הטומאה. אבל בבגד שהוא ראשון אם הכניס למקדש אינו לוקה אבל מכין עליו מכת מרדות ובהשגת הראב"ד ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדיו שהן אה"ט והלא טמא שרץ אינו אה"ט וחייב עכ"ל ועיי' בכס"מ מה שכתב דטמא שרץ לרבינו לא איירי בכלי טמא שרץ אלא מיירי באדם טמא שרץ עיי"ש והמל"מ שם הקשה על רבינו קושי' חמורה וז"ל אני תמה ע"ז דבקרא דואם לא יכבס באוכל נבלה כתיב דמטמא בגדים בשעת אכילתו והבגדים הם ראשון לטומאה ועלה דהאי קרא הוא דאמרי' בת"כ על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים בארבעים כו' והנה מברייתא זו מוכח בהדיא דבגדים הנוגעים במת ובגדים הנוגעים בנבלה דינם שוה שחייבים מלקות וכעת צ"ע עכ"ל:

אמנם היטב אשר דבר הקרבן עדה בשירי קרבן פ"ז בסופו בד"ה א"ל ותיכן דבריו דהשגת הראב"ד הוא מקושית המל"מ הנ"ל אמנם מביא ראי' לדעת רבינו מהא דעירובין ק"ד דאמר שמואל המכניס שרץ למקדש פטור כו' לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש כהן מוציא בהמיינו שלא להשהות הטומאה דברי ריב"ב ר' יהודא אומר בצבת של עץ מוציאו שלא לרבות הטומאה מאי לאו בהא קמפלגי מאן דאמר שלא להשהות קסבר המכניס שרץ חייב ומ"ד שלא לרבות קסבר המכניס שרץ פטור. לא דכו"ע חייב והכא בהא קמפלגי מ"ס שהוי טומאה עדיף ומ"ס אפושי טומאה עדיף. ובתוד"ה לא וז"ל ור"ח גריס דכו"ע פטור וקשיא לפירושו דמ"ט דמ"ד בהמיינו. הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא להשהותו במקדש דהא אית לי' טהרה במקוה ובשרץ ליכא איסורא דאורייתא דהא לית לי' טהרה במקוה לכך נראה גירסת הקו' עיקר עכ"ל התוס' והנה לפי גרסת ר"ח הוא ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם וא"כ מיושב קו' התוס' במה שהקשו מ"ט דמ"ד בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאוריתא דהא המיינו כיון שהוא ראשון אין בו איסור דאורייתא וקושית המל"מ מהספרא מבגדים שהוא לבוש הטמא אין ראי' דכגופו חשבינן לי' זהו תוכן דברי השירי קרבן בהרחבת הדבור כי הוא קיצר מאוד עיי"ש והנה מה שמביא ראי' לדברי הרמב"ם עפ"י גרסת הר"ח הוא נכון מאד והיא ראי' ברורה. אמנם מה שירד להציל רבינו מקו' המל"מ מהספרא ומחלק דבבגדים שהוא לבוש בהם נחשבים כגופו הוא דוחק גדול. ומלבד זה דהבגדים שהוא לבוש בהם לא נקראים רק ראשון אף בעודם שהם מחוברים בגופו כמבואר כ"ז ברמב"ם פ"ג מאה"ט הל"א עיי"ש:

אבל באמת דלפי דברי השירי קרבן דלפי גרסת ר"ח כו"ע פטור. וא"כ נוכל לומר דבהא פליגי ריב"ב ור' יהודא. דלריב"ב דסובר דכהן מוציאו בהמיינו וא"כ קשה קו' התוס' ובהכרח צ"ל דריב"ב סובר דא"ח על כלים רק שהוא אב ולא על ראשון וכשיטת הרמב"ם אמנם לר'. יהודא דסובר דוקא בצבת ולא בהמיינו והיינו כנ"ל משום דסובר דחייב על כל הכלים אף שאינו אב וכשיטת הראב"ד וא"כ ישאר קו' התוס' משו"ה סובר דא"א להוציאו בהמיינו וכשיטת הראב"ד וא"כ ממילא מיושב קו' המל"מ מברייתא דהספרא דהא סתם ספרא הוא ר' יהודא ור"י לשיטתו הלא הוא סובר כשיטת הראב"ד הנ"ל. ואם כי הרמב"ם לפי דברינו לית לי' הא דספרא הנ"ל ובכ"ז מביא בהל' י"ד מפי השמועה למדו על רחיצת גופו חייב כרת ועל בגדים בארבעים והוא מהספרא הנ"ל היינו דבכ"ז מוכח לכו"ע דאיכא נ"מ בין רחיצת גופו לרחיצת בגדים וכנ"ל:

והנה בספרא פ' צו פ"ג אות ע"ו בקודש באש תשרף מלמד ששריפתה בקודש אין לי אלא זו בלבד מניין לרבות פסולי ק"ק ואימורי ק"ק ת"ל כל בקודש באש תשרף מכאן אמרו בשר ק"ק שנטמא בין באה"ט בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ ב"ש אומרים ישרף הכל בפנים ובה"א ישרף בחוץ. חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים דברי ר"מ ר' יהודא אומר בש"א הכל ישרף בפנים חוץ שנטמא באה"ט בחוץ ע"כ. והנה חזינן דמתני' דשקלים דאמר אליבא דב"ש דהכל ישרף בפנים חוץ מאה"ט שנטמא בחוץ הוא אליבא דר' יהודא בספרא הנ"ל דלר"מ שם אליבא דב"ש ישרף הכל בפנים אף שנטמא באה"ט בחוץ וכפי מ"ש דר' יהודא סובר דאף על כלי ראשון ג"כ חייב וכדברי הראב"ד והוא מהספרא הנ"ל מבגדי נבלה וכמו שהקשה המל"מ וא"כ לפ"ז ליכא קושי' כלל על ר' יוחנן דר' יוחנן יסבור ג"כ כר' יהודא וא"כ שפיר יש לחלק בין שנטמא באה"ט בחוץ ובין שנטמא בולד הטומאה בחוץ אליבא דב"ש. והיינו אם נטמא באה"ט א"כ נעשה הבשר ראשון וממילא איכא איסור דאורייתא להכניסו בפנים ומשו"ה שורפין בחוץ משא"כ כשנטמא בולד ואז נעשה הבשר רק שני וממילא ליכא איסור דאורייתא ומשו"ה שורפין בפנים. וכ"ז אם נטמא בפנים אף באה"ט אם כי איכא איסור דאורייתא בכ"ז כיון דהמצוה לשרוף בפנים מקרא דבקודש באש תשרף וגם הטומאה נעשה בפנים משו"ה סובר ב"ש דשורפין בפנים. אמנם ב"ה סובר נטמא באה"ט כיון דנעשה הבשר ראשון ואיכא איסור דאוריי' ומשו"ה אף שנטמא בפנים שורפין בחוץ. משא"כ בולד הטומאה בפנים דליכא איסור דאורייתא ובאמת נטמא בפנים משו"ה שורפין בפנים מטעם דהמצוה היא לשרוף בפנים והטומאה נעשה בפנים. משא"כ בנטמא בחוץ אף בולד הטומאה כיון דהטומאה בחוץ וס"ס איכא איסור דרבנן להכניסו בפנים משו"ה סובר ב"ה דשורפין בחוץ זה נ"ל נכון לחלק בין אה"ט לוולד הטומאה אליבא דר' יוחנן [ועיי' בהתורה והמצוה להגאון מלבי"ם זצ"ל בפ' שמיני אות נ"ז שכתב שם דסתמא דספרא שם כר"ע עיי"ש ולא אדע דמנא לי' דאיירי באה"ט דלמא מיירי דנטמא בולד הטומאה וכב"ה]:

והנה הרמב"ם בפי"ט מפסוהמ"ק הל"ו בשר ק"ק שנטמא בפנים שורפין אותו בפנים ואם נטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ בין שנטמא באה"ט בין שנטמא בולד הטומאה ע"כ והיינו שהוא פוסק כר"ע דמתני' הנ"ל דבמקום טומאתו שם שריפתו ולא הזכיר הרמב"ם איזה ולד הוא אם ולד הטומאה דאורייתא דוקא וכר' יוחנן או אף בולד הטומאה דרבנן וכב"ק ומסתימת לשונו משמע דבכל ולד הטומאה איירי אף בולד דרבנן. ובפ"ב ממע"ש הלי"ב כתב וז"ל פירות מע"ש שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בולד הטומאה אסור להוציאן אלא יאכלו בפנים מפני שולד הטומאה מדבריהם ואם נטמאו באה"ט או שנטמאו בחוץ אפי' בולד הטומאה אעפ"י שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכל מקום ובהלכה י"ג בד"א כשהכניסן ע"מ שלא תתפשם המחיצות אבל אם לא התנה הואיל ונכנס הרי הוא טהור מה"ת וכבר קלטוהו מחיצות ואינו יוצא עכ"ל והוא כבר קפרה דמע"ש בירושלמי שם וא"כ לכאורה גם אם נטמא הבשר בולד הטומאה דרבנן בחוץ אמאי ישרף במקומו כיון דמצות שריפה צריך להיות בפנים מבקודש באש תשרף וא"כ בנטמא בולד הטומאה כיון דמה"ת הוא טהור הי' מה"ד שיהא נכנס לפנים להשרף כמו במע"ש. ואם כי יש לחלק בין מע"ש לטומאת הבשר שלא להרבות טומאה בעזרה אף בטומאה דרבנן בכ"ז הו"ל להרמב"ם להשמיענו בהדיא דמיירי אף בולד הטומאה דרבנן כיון שהוא פלוגתא בין ר"י וב"ק:

אמנם לדעתי נראה להסביר הפלוגתא דר' יוחנן וב"ק בבשר שנטמא בולד הטומאה אי מיירי בולד הטומאה דאוריי' או דרבנן. משום דבפסחים פ"ג בעי הגמ' אם גזרו טומאה על יוצא אי לא ונשאר שם הגמ' בתיקו עיי"ש וא"כ י"ל דבהא פליגי ר"י וב"ק דר' יוחנן סובר דגזרו טומאה על יוצא וא"כ יקשה המתני' דפליגי בין שנטמא באה"ט בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ דולד הטומאה בחוץ למאי אצטריך הלא כיון שיצא הבשר א"כ ממילא נטמא מצד יוצא וא"כ למאי אצטריך להזכיר שנטמא בולד הטומאה הלא בלא שום נגיעת טומאה טמא הבשר מצד יוצא ומשו"ה הוכרח ר' יוחנן לומר דהמתני' איירי בולד הטומאה דאורייתא וטומאת יוצא הוא רק מדרבנן וא"כ מצד טומאת יוצא הי' נצרך להכניס בפנים ולשרוף אמנם ב"ק סובר דלא גזרו טומאה על יוצא וא"כ נוכל לומר אף בולד הטומאה דרבנן זה נ"ל להסביר יסוד הפלוגתא בין ר"י וב"ק בטומאת בשר. וא"כ לפ"ז מיושב דברי רבינו דלפי מה שבארנו במערכה ד' דדעת הרמב"ם לפסוק דגזרו טומאה על יוצא א"כ בהכרח צ"ל הא דכתב הרמב"ם שנטמא בולד הטומאה בחוץ היינו בולד דאורייתא דאל"כ למאי הזכיר כלל ולד הטומאה דהלא בלא"ה היא טמאה מצד יוצא:

הלכה ד

מתני' ושל ר"ח על כרכוב המזבח מלמעלן כו' ובגמ' איזה כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים. וכן פוסק הרמב"ם בפיו מתמידין הל"ג דאברי ר"ח נתנים על המזבח למעלה בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים. והקשה המל"מ בפ"ו ממעה"ק הל"ו הא מבואר בזבחים ס"ב שאל ר"ש ב"י את ר"י בן לקוני' אומר הי' ר"ש בן יוחאי אויר יש בין כבש למזבח. א"ל ואתה א"א אומר כן הלא כתיב ועשית עולתיך הבשר והדם מה הדם בזריקה אף הבשר בזריקה. א"ל שאני אומר עומד בצד המזבח וזורק. א"ל למערכה דלוקה הוא זורק או לשאינה דלוקה הוי אומר למערכה דלוקה הוא זורק והתם משום דלא אפשר ועיי"ש פירש"י דאה נאמר דקאי על המערכה וזורק א"כ למאי אתי קרא דועשית עולתיך הבשר והדם להורות שהוא בזריקה הלא בע"כ יזרק דהא א"א לקרב אצל המערכה דלוקה] ר"פ אמר כי דם מה דם אויר קרקע מפסיק אף בשר אויר מפסוק עיי"ש בגמ'. וא"כ הלא הרמב"ם בעצמו פוסק כאן בפ"ו ממעה"ק דמה הדם בזריקה אף. הבשר בזריקה וא"כ כשינחו אברי ר"ח על הכרכוב איך יקיימו אח"כ מצות זריקה. והירושלמי דאמר איזה כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן אולי סובר כר"ש בן יוסי דעומד בצד המערכה וזורק. אמנם הלא הגמ' דחה סברא זו עיי"ש במל"מ שהניח בצ"ע.

ולחומר הקושי' הי' נ"ל דהרמב"ם מפרש דאוקמתי' דגמ' דדחה לדברי ר"ש בר יוסי וכי במערכה דלוקה הוא זורק ואוקמתא דר"פ דאמר כי דם מה הדם אויר קרקע מפסיק אף בשר אויר קרקע מפסיק פליגא לענין דינא אם עומד על המזבח וזרק על המערכה אם מקרי זריקה אי לא דללשנא קמא דדחי הגמ' וכי במערכה דלוקה הוא זורק סובר דבאמת אם עומד על המזבח וזורק משמה על המערכה מקרי ג"כ זריקה ומקיים בה בדיעבד מצות זריקה. רק דל"ל דהקרא איירי בהכי דא"כ ל"ל קרא ע"ז דבהכרח מוכרח לזרוק וא"כ בודאי צריך לזרוק ממקום אחר ומשו"ה מוכרח להיות אויר בין כבש למזבח. אבל בכ"ז בדיעבד אם זרק מהמזבח] עצמו על המערכה קיים ג"כ מצות זריקה. אמנם ר"פ דחידש כי דם מה דם אויר קרקע מפסיק אף בשר בעינן אויר קרקע מפסיק ובענין אחר לא מקרי זריקה א"כ אם עומד על המזבח וזורק על המערכה לא קיים אף בדיעבד מצות זריקה דהא ליכא אויר קרקע מפסיק זה נ"ל דהרמב"ם מפרש דבזה פליגי לישנא קמא ושינוי' דר"פ:

והנה התוס' זבחים ס"ב כתבו דהא דאמר ר"פ אויר קרקע מפסיק הוא לאו דוקא דהא הכבש הי' על אויר סובב אלא דהכונה הוא דבעינן שיהא אויר גדול שיהי' מוכרח לזריקה והתוס' שם פ"א ד"ה אויר יש בין כבש למזבח כתבו בשם ר"ח דבעינן לר"פ אויר קרקע ממש והיינו שהכבש יהי' מרוחק גם מאויר סובב עיי"ש והרמב"ם בפ"ב מבית הבחירה הלי"ג וז"ל ואויר מעט מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האברים למזבח בזריקה עכ"ל א"כ מוכח דלית לי' האוקמתא דר"פ דהא לר"פ בעינן שיהא אויר גדול. וא"כ חזינן דהרמב"ם תופס האוקמתא הראשונה ולא כאוקמתא דר"פ וא"כ לפמ"ש לעיל דלאוקמתא הראשונה שבגמ' בדיעבד מקרי זריקה אף שעומד על המזבח וזורק משם על המערכה וא"כ א"ש מה לי רבינו דאברי ר"ח הי' על הכרכוב המזבח דהא מצות זריקה עכ"פ קיימו בזרק משם על המערכה דהא בדיעבד גם זה מקרי זריקה:

ולדעתי גם שיטת תוס' פסחים ע"ז א' ד"ה אויר קטן הוא ג"כ כשיטת הרמב"ם דכתבו שם בלא אויר נמי הי' יכול לקיים מצות זריקה אלא לכך הי' אויר שע"י כך יזכור לזרוק ולכאורה דבריהם תמוהים כאשר תמה הח"צ בתשו' שהוא נגד סוגי' ערוכה בזבחים הנ"ל. אבל לפי דברינו א"ש דבאמת בדיעבד אם זרק מעל המזבח עצמו ג"כ קיים מצות זריקה אלא דלכתחלה בעינן שיהא אויר בין כבש למזבח לזרוק לכתחלה וכפי האוקמתא הראשונה משא"כ לר"פ לא מקרי מעל המזבח אף בדיעבד:

(שם) רש"א האומר בכורים קודש לא קדשי הא שקלים קדשי רשב"י משום ר"ש בין אלו בין אלו לא קדשי. תני גר בזה"ז צריך להביא קינו רביעית כסף אר"ש בטלה ריב"ז מפני התקלה. מהו מפני התקלה כהדא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזה"ז כו' ואם קדיש כו' בהמה תעקר כו' עבר והקדיש אם חל הקדשו אי לא מן מה דאמר ר"ש בטלה ריב"ז מפני התקלה הדא אמרה עבר והקדיש קדשי ר' יודא כו' בעי קמי ר"י הכא את אמר קדשי [גבי קיני הגר] והכא את אמר לא קדשי. פי' ר"ש בן יהודא משום ר"ש דאמר בין אלו בין אלו לא קדשי והנה במתני' המקדיש שקלים ובכורים הרי זה קודש רש"א האומר בכורים קודש אינה קודש. והנה כולם מפרשים הפלוגתא דת"ק ור"ש קאי על זמה"ז דהקדיש בכורים ושקלים בזה"ז דסובר ת"ק דקדשי ור"ש סובר דשקלים קדשי ובכורים לא קדשי משום דכתיב תביא בית ד' אלקיך אין שם בכורים חל בזה"ז דאין שם ביהמ"ק. אמנם הרמב"ם בפיה"מ מפרש דקאי על, הקדש בדק הבית וקאי על זמן הבית והקדיש שקליו ובכוריו לבדה"ב דת"ק סובר דהן על שקלים הן על בכורים חל עליהם קדושת בדה"ב. ור"ש סובר דעל שקלים חל הקדש בדה"ב אמנם על בכורים לא חל הקדש בדה"ב. והרע"ב כתב דלא אתפרש לו טעמא של דבר. אמנם היטב אשר דיבר התוי"ט שם וז"ל ואני למדתי טעמו מלשון הרמב"ם בפ"ו מעירוכין שכתב שם המקדיש שקלו לבדה"ב קדוש אבל המקדיש בכוריו לבדה"ב אינו קדוש אבל אם הקדיש הכהן אחר שבא לידו הרי זה קודש ע"כ הרי מבואר טעמו לפי שהבכורים לכהן המה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דהא הכהן כשבא לידו והרי הם שלו הרי יכול להקדישן אבל שקלים דלמזבח יכול להקדיש כדתנן במשנה ד' פ"ח מעירוכין מחרים אדם קדשי מזבח כו' ופסק הרמב"ם בפרק הנזכר לענין המקדיש לבדה"ב ולא דמי לבכור דתנן התם דמחרים בין תם בין בע"מ והרי הוא לכהן דשאני בכור כשהוא תם הוי קדשי קלים וילפינן מכל חרם לד' דחל על קדשי קלים ועל ק"ק הלכך אפי' בע"מ אין לחלק דהא משולחן גבוה קזכי. משא"כ בכורים דמתחלתן אין בהם קדושת קדשים אלא לכהן יהיו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל התוי"ט אמנם מה הכריחו להרמב"ם לפרש כן דקאי על זמן הבית ולענין הקדש בדה"ב. וביותר הירושלמי דידן הוא סתירה לפי' הרמב"ם דהא לפי פרושו דהא דמקדיש שקלים ובכורים אי קדשי אי לא לא קאי על זמן הזה רק על זמן הבית והקדישן לבדה"ב. א"כ מאי ענין הא דאמר ר"ש בן יהודא משום ר"ש דלא קדשי דמיירי בזה"ב והקדישם לבדה"ב להא דגר דהקדוש קינו בזה"ז. וראיתי בפ"מ שמפרש הירושלמי הזה על פי הרמב"ם עיי"ש ואני בער ולא אדע דבריו כנראה לכל מענין הדוחק בדבריו וכמעט משוללי הבנה עיי"ש:

אמנם לדעתי דברי רבינו בנוים על אדני הצדק משום דלכאור' קשה דלפי פירושם דמיירי פלוגתתם במקדיש שקלו ובכורים בזה"ז במאי פליגי הת"ק ור"ש דלת"ק תרווייהו קדשי ולר"ש בכורים אינה קודש ושקלים קודש דמאי נ"מ בין בכורים לשקלים דלפמ"ש בפ"ו מבית הבחירה דקדושה שני' קדשה לע"ל ומקריבין אעפ"י שאין בית ואוכלין ק"ק בירושלים אעפ"י שאין מחיצות והא דמבואר במתני' דמע"ש ירקבו באין מקדש שהשיג הראב"ד שם על רבינו. הלא כתב שם המל"מ בהל' י"ד וז"ל כתב מרן אך כל המתני' דקתני אם אין מקדש ירקבו קשו ועיי' מ"ש רבינו לעיל רפ"ב מהל' מע"ש שכתב דמע"ש אינו נאכל היום בירושלים משום דבעינן שיהי' הבית בנוי דומי' דבכור וכ"כ הטויו"ד סי' של"א דהי' ראוי לאוכלו בירושלים אעפ"י שאין חומה דקדושת העיר והבית לא בטלו אלא שאי אפשר לאוכלו כיון שאין מזבח דאתקש לבכור וא"כ ל"ק כלל לרבינו ממה ששנינו במשנה אין מקדש ירקבו עכ"ל הנה מתבאר דבאמת כיון דקדושת הבית לא בטלה א"כ נוכל להקריב הכל אמנם המזבח מעכב וא"כ הן בכורים הן שקלים הלא ראוי גם בזה"ז ואי משום דגבי בכורים כתיב תביא בית ד' הכונה בודאי משום דבעינן חטפה והגשה לגבי מזבח וזה מעכב כמבואר ברמב"ם בהל' בכורים. וא"כ גם שקלים א"א להביא היום כיון דליכא מזבח ליכא קרבן וליכא שקלים. ובאיזה סברא פליג ר"ש בן יהודא משום ר"ש ואמר דאף שקלים לא קדשי לכך מפרש הרמב"ם דאיירי בזמן הבית והקדישם לקדשי בדה"ב ואתי' פלוגתתם כמין חומר:

דהנה מבואר בתמורה ל"ב א' במתני' אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב אין משנין אותן מקדושה לקדושה ומקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן ובתוס' שם ד"ה מקדישין ז"ל לשון שומא כלומר שמין כמה כח יש לו בה כדמפרש בערכין המתפיס עולה לבדה"ב אם נדר נותן דמי' שהרי אם הי' נאבד הי' חייב לשלם ואם נדבה הרי הוא נותן כפי טוה"נ שבה פי' ומצי שקיל דבר מועט מישראל חברו כדי להקריב במשמר בן בתו לשון רש"י ול"נ דלא מצינו דהוי לי' למותיב לכהן כ"א גבי בכור לכ"נ לפרש כדתנן בהדיא בעירוכין כ"ח ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן שור זה עולה לעולה אעפ"י שאינו רשאי פי' שאינו חייב כו' עכ"ל וא"כ מפרש התוס' דהטוה"נ כמה ירצה אדם להקריב עולה זו אעפ"י שאינו מחויב ולא כפירש"י דהטוה"נ שיכול לקבל מישראל בעד בן בתו כהן שיקריב אבל יותר מבואר בשטמ"ק שם שהקשו על פירש"י וז"ל רש"י מה שהוזכר גבי עלה טוה"נ דבן בתו לא דק דודאי התם מפרש הספר גבי בכור שהבשר שלו כשנותנו לו הלכך הוי טוה"נ חשובה אבל בעולה שאין לכהן אלא העור לא חשובה הך טוה"נ ובעירוכין מפרש טוה"נ אחרת גבי עולה עכ"ל השטמ"ק וטובת הנאה המפורש בעירוכין גבי עולה הוא כמ"ש התוס' כאן דטוה"נ היא כמה אדם רוצה להקריב עולה זו אעפ"י שאינו מחויב. נמצא למדין מדברי השטמ"ק כגון בחטאת דאיכא בשר לכהנים ואולי אף שלמים דאיכא חזה ושוק שפיר מודים לרש"י דטוה"נ הוא מה שיקבל מישראל בעד בן בתו כהן רק גבי עולה כיון דליכא רק עור ל"ח טוה"נ בזה משום דלא מקרי טוה"נ חשובה שיקבל עבור זה כסף ומשו"ה הוכרח גבי עולה לומר טוה"נ אחרת:

נמצא לפ"ז אם כי הרמב"ם בפ"ו מעירוכין הלי"ב שכתב היה נדבה והחרימן כיצד פודין אותו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו כדי להעלותה עולה שאינו חייב בה עכ"ל והוא כפי' התוס' וכמו שכתב המל"מ שם בהדיא דהרמב"ם מפרש כפי' התוס' נוכל לומר כדברי השטמ"ק היינו דוקא בעולה דליכא טוה"נ חשובה ול"ש בזה לקבל כסף בעד העור לבד. אבל בדבר ששייך כולה לכהן יצדק טעמו של רש"י וגם הרמב"ם מודה בזה:

וא"כ י"ל דבהא פליגי הת"ק דאמר הן בכורים הן שקלים אם הקדישן לבדה"ב כפי' הרמב"ם קדשי ורש"א בכורים לא קדשי ושקלים קדשי. דהא מצינו סוף בכורים דפליגי ר' יהודא ורבנן דר' יהודא סובר דבכורים אין נתנין אלא רק לכהן חבר וחכמים סוברים דניתנין לכהני משמר והן מחלקין ביניהם. וא"כ לר' יהודא דסובר דבכורים לא ינתן רק לכהן חבר א"כ ממילא לית ליה דינתן לאנשי משמר אלא דבדעת הבעלים תלי ליתן לכל כהן חבר שירצה וא"כ איכא ממילא טוה"נ לבעלים ומשום הכי סוברים דבכורים ג"כ קדשי בקדושת בדה"ב דהא הטוה"נ מבכורים הוא הנאה חשובה דהא בכורים הוא ממון כהן ויכול לעשות בהם מה שיר ק ומשו"ה נתפסין בקדושת בדה"ב אמנם ר"ש לשיטתו דסובר דבכורים ינתן לאנשי משמר א"כ ממילא ליכא טוה"נ להבעלים דהא כיון שמחויב ליתן לכל כהני משמר א"כ ממילא ליכא טוה"נ מרובה דכמה יגיע לכל כהן מאנשי משמר אך מעט ומשו"ה לא חל עליהם קדושת בדה"ב [ופשוט דטוה"נ האמור בעולה לפי' התוס' והרמב"ם לא יצדק כלל בבכורים בשלמא בעולה אם כי אינו מחויב עולה בכ"ז יכול להביא נד דבה משא"כ בכורים אם אינו חייב ליתא בנדבה] וזהו באמת כוונת הרמב"ם במה שכתב הקדיש בכורים לבדה"ב אינן קדוש אבל אם הקדישן הכהן אחר שבא לידו הרי אלו קדוש היינו כשבא ליד כהן הוא ממונו לכל דבר משא"כ בעודם ביד הבעלים כיון שאין להבעלים שום טוה"נ משו"ה לא חל עליהם קדשי בדה"ב ושקלים דקדשי בבדה"ב משום דהמה נקראים קדשי מזבח כמ"ש תוי"ט שהבאנו לעיל. נפלאתי על רבינו תוי"ט שדחק בטעמו של דבר למה בבכור חל קדשי בדה"ב הלא הג' קאמר להדיא הטעם דטוה"נ הוא של הבעלים שמקבלו דבר מועט מישראל בעד בן בתו כהן וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מעירוכין הל' י"ג י"ד טעם הזה עיי"ש]:

אמנם ר"ש בן יהודא אליבא דר"ש דאמר הן בכורים הן שקלים לא חל עלייהו קדושת בדה"ב אמאי בשלמא בבכורים נוכל לומר כמ"ש דלית בו טוה"נ אלא שקלים אמאי לא יחול עלייהו קדושת בדה"ב הא נקראים קדשי מזבח כמ"ש התוי"ט. נ"ל דרוח אחרת אתו משום דמבואר בתוספ' דשקלים פ' בתרא טעמא דאין מקדישין שקלים בזה"ז משום תרומה ישנה. ופי' הגר"א בהגהותיו כאן [ויובא להלן דבריו] דאין הטעם הא דאין מקדישין בזה א הוא משום תקלה דלפ"ז בדיעבד אם הקדיש יחול עליהם קדושה אלא הטעם שמא יבנה ביהמ"ק בניסן ויותרם אז תרומה חדשה ולא יהיה ראוי עוד השקלים שהקדיש משום דיהי' שקלים ישנים ומשו"ה אין חל הקדש עליהם ע"כ והנה בתמורה ל"ב שם אמר עולא המקדיש עולה לבדה"ב אין בה אלא עכוב גזברים ופי' רש"י דאין חל עלי' שום חוב לבדה"ב רק דהגזברים צריכין לעמוד אצלו בשעת שחיטה והתוס' הקשו על פירש"י ומפרשי שם בד"ה והאמר עולא ושם בתוד"ה גופא דהגזברין אין רשאין לעכבה מלשוחטה רק יש עלי' להגזברין חוב וע"כ איכא עכוב גזברין היינו שצריכין לעמוד בעת השחיטה לשומה את שוי' עיי"ש ופריך הגמ' מהברייתא על עולא מיתיבי המקדיש עולה לבדה"ב אסור לשוחטה עד שתפדה ומשני הגמ' מדרבנן וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מעירוכין הל"י וז"ל המקדיש עולה לבדה"ב אין בה אלא עכוב גזברין לבד ומד"ס שאסור לשוחטה עד שתפדה ואם עבר ושחטה הר"ז כשירה עכ"ל ומתבאר מדברי רבינו שדעתו הוא כדעת התוס' וכן כתב המל"מ שם. אמנם קודם דתי' הגמ' מדרבנן הוה ס"ד דפשטות הברייתא דאסור לשוחטה עד שתפדה מדאורייתא והיינו שיש להמגזרים בגוף העולה וא"כ אף אם שחטה לא הועיל ושחיטתו פסולה רק לאחר הפדיון יוכל לשוחטה וא"כ בהא פליגי ר"ש במתני' ור"ש בן יהודא אליבא דר"ש דר"ש בן יהודא אליבא דר"ש סובר כס"ד דגמ' דהיכא דמקדיש קדשי מזבח לבדה"ב יש להגזברין חלק בגוף הדבר וכ"ז שלא פודים הבעלים אין רשאי לעשות בה שום דבר משו"ה סובר דאין חל הקדש בדה"ב על שקלים כדי שלא יהי' השקלים תרומה ישנה דלמא לא ירצו הבעלים לפדותם עד שיגיע ימי ניסן ויהיה אז תרומה חדשה וממילא יותר השקל לתרומה ישנה כמו דאין מקדישין שקלים בזה"ז מטעם חשש תרומה ישנה. אמנם ר"ש במתני' סובר כמסקנת הגמ' תרמוה דעכוב גזברין אינו רק מדרבנן והיינו דצריכין לשומה אבל אינו יכולין לעכבה מלשחוט ולהקריב א"כ גם בשקלים ל"ק שמא לא ורצו הבעלים לפדותם דהא אף אם לא ירצו לפדות השקלים בכ"ז לא יעכבו הגזברים מלעשות פעולתם של השקלים היינו לקנות מהם קרבנות לצבור. ומשו"ה אמר דחל קדשי בדה"ב אשקלים:

וזהו כוונת הירושלמי ש יודא ענתודרי' בעי קמי' ר' יוסי הכא את אמר קדשי והכא את אמר לא קדשי. כלומר דאין האיבעי' שלו מה בין קיני גר למקדיש אלא כוונת שאלתו מ"ט דר"ש דמתני' דאמר המקדיש שקלים לבדה"ב קדשי ומ"ט דרשב"י אליבא דר"ש דאמר לא קדשי והגר"א מוחק כל דברי הירושלמי לפי הנוסח שלנו וגרס הכי א"ל תמן אין מקדש ויניח עד שיבנה ביהמ"ק בראשון ותתרם תרומה הלשכה מן החדש בזמנה באחד בניסן והכא מאי אית לך למימר' והשאר נמחק וה"פ תמן אין מקדש ולהכי בשקלים לא קדש דעיקר הטעם דאין להקדיש שקלים בזה"ז משום דאין מקדש ולא חל עליו שם הקדש כלל דאף אם יבנה ביהמ"ק חיישינן שלא יבאו להקדש וזהו דקאמר ויניח כו' שמא יבנה ביהמ"ק בראשן היינו בחדש ניסן כתחלתה כו' ותתרם תרומת הלשכה מן החדש, ולא יהי' ראוין שקלים שהקדיש כלל דהוי ישנה ולא משום תקלה דאף אם יבנה ביהמ"ק כה"ג לא יקדש ולכן לא חל והכי איתא בתוספ' פ' בתרא דמכילתין טעמא דאין שקלים נוהגים בזה"ז משום תרומה ישנה. משא"כ הכא ברביעית כסף דגר דהקדש חל עלי' לכשיבנה ביהמ"ק ראוי רובע זה לקרבן שלו עכ"ל הגר"א בהגהותיו ובת"ח. אף אנו נאמר אליבא דהרמב"ם. רק דבמקום תיבת מאי גורס תיבת נמי" הכי נמי אית לך למימר כלומר דמשו"ה סובר רשב"י משים ר"ש דאף שקלים לא קדשי בקדושת בדה"ב משום דכמו בזה"ז אין מקדישין שקלים שמא יבנה הביהמ"ק בניסן ויותרם תרומה חדשה ויותר השקלים לתרומה ישנה הכא נמי גם הכא אית לן למימר דמשו"ה אין חל קדשי בדה"ב על שקלים משום דשמא לא ירצו הבעלים לפדותם עד שיגיע ניסן כשיהיה אז תרומה חדשה וא"כ ממילא יותר השקל לתרומה ישנה וכמ"ש:

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה