אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

פרק ז

פרק ו

הלכה א

ויש חטאת קריבה עולה ארשב"ל תנאי ב"ד על המותרות שיקרבו עולה. עי' מ"ש לעיל בפ"ד הל"ב שהארכנו על דברת המל"מ דל"א לב ב"ד מתנה רק בק"צ ולא בק"י והבאנו ראיות נגד דברי המל"מ וגם מכאן מוכח דבכל גווני אמרי' לב ב"ד מתנה דהא הקינין המה קרבן יחיד ובכ"ז אמרי' תנאי ב"ד על המותרות שיהא עולה:

(שם) האשה הזאת במה היא מתכפרת א"ר יצחק תנאי ב"ד המספק הקינין הוא מספק הפסולות "ואת האבדות". כן הגי' הגר"א. והרמב"ם בפיה"מ בפ"ז לא הביא ואת האבדות רק ואת הפסולות לבד. והנה לכאורה צריכין להתבונן דהא ודאי הא דאמר ר' יצחק דתנאי ב"ד המספק הקנין הוא מספק הפסולות. היינו כר' יוסי האמור להלן במתני' המספק את הקינים הוא מספק את הפסולות. וא"כ מאי אתי ר' יצחק לאשמעינן דלא הוי להביא רק דברי ר' יוסי לבד ומאי אתי לאשמעינן בהא דתנאי ב"ד:

ולדעתי כונת הירושלמי הוא כך דהרע"ב במתני' כאן מביא בשם הירושלמי וז"ל האשה הזאת במה מתכפרת ומשני ב"ד הממונין על הקינים לוקחין משל צבור כפי אותן מעות שנמצא ומקנין אותן לבעל המעות שנמצא ומקריבין מספק והחטאת לא תהא נאכלת עכ"ל הרע"ב. הנה נראה דהרע"ב לא היה בגרסתו בירושלמי כמו שהוא אצלינו דתנאי ב"ד הוא המספק הקנין הוא מספק את הפסולות אלא דגרסתו דקריבה משל צבור. והיינו דלהרע"ב לשיטתו א"א לגרוס כמו שכתוב אצלינו דהמספק הקנין הוא מספק הפסולות. והוא עפ"י מ"ש הרע"ב לעיל ס' פ"ד על המתני' ואם התליעה התליעה לו ואם החמיץ החמיץ לו ואינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה. כתב שם הרע"ב וז"ל ואינו מקבל את מעותיו כלומר אינם נחשבים מעותיו של החנוני ולא זכה בהם ואע"פ שקבלן מן הגזבר עד שיהיה המזבח מרצה שיעלה לרצון על המזבח הלכך אם החמיץ היין או התליעה הסולת אחריותם על החנוני עכ"ל הרע"ב. והנה מפשטות לשון הרע"ב שכתב ולא זכה בהם ואע"פ שקבלן מן הגזבר משמע דמעות שקבל החנוני מיד הגזבר המה אצלו רק בפקדון עד שהמזבח מרצה ולא שקבל אותם בתורת קני'. ורק שהמזבח מרצה אז נעשה המעות שלו בעד המכירה אבל עד עת ריצוי המזבח המה אצלו רק בתורת פקדון. ולפ"ז הא דאמר ר' יוסי המספק את הקינין הוא מספק את הפסולות. וכן אם התליעה הסולת והחמיץ היין אף משבאו לרשות הגזבר בכ"ז הלא עדנה ברשות החנוני מצד שורת הדין דהא הקדש לא קנה במשיכה והכסף אשר ביד החנוני הוא בתורת פקדון. וא"כ שורת הדין הוא שאם היה היזק הלא ההיזק הוא על החנוני ולא על הקדש דהא לעולם המה ברשות החנוני עד שירצה המזבח ולא מצד התנאי ב"ד וזה פשוט. וא"כ הא תינח בקינין הפסולות או האובדות או הסולת שהתליעה והיין שהחמיץ דנעשה הכל ברשות החנוני משא"כ בהאי דינא דמתני' דמעות הנמצא בין קנין לגוזלי עולה דמחצה על מחצה אמרי' דיקרבו עולות וא"כ האשה במה מתכפרת דל"ל דהמספק את הקינין יתן בעדה דמאי ענין המספק את הקינין לזה דהא לא נתן הקינין ונסתפק לן אם נאבדו אי לא ומשו"ה הוכרח הרע"ב לגרוס כאן דב"ד הממונין על הקינין לוקחין מעות משל צבור דבזה אפי' ר' יוסי מודה דהמספק את הקינין א"צ ליתן דהא לא בא לעולם לידו מעות ונתן תמורתם קינים וז"ב:

והנה מה שהכריח להרע"ב לומר דהמעות לא זכה בהם החנוני כלל והמה רק בפקדון אצלו עד שהמזבח ירצה. יפה אמר לי כבוד ידידי הגאון מוהר"י שליטא אב"ד דפה. משום דלכאורה קשה מתני' משלש ועמדו מד' יספיק מד' שיד הקדש על העליונה ונותן ד' משום דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה כמ"ש הרע"ב ואמאי הא בהדיוט לאו במי שפרע קאי כמבואר בקדושין דאם קנה מן הקדש במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתיים אינו נותן אלא מנה ול"א בזה יהא כח הדיוט כו' דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי וכבר התעורר בזה בתוס' רע"א כאן אמנם אם נימא דהמעות שהוא ביד החנוני אינו בתורת מכירה אלא בתורת פקדון ולא זכה החנוני כלל כ"ז שלא רצה המזבח ומשו"ה לא שייך בזה מי שפרע ואינו ענין להא דקדושין כ"ט ודפח"ח. אמנם אנחנו במערכה ב' הארכנו בזה וכתבנו שמה דלשיטת הרמב"ם בלא"ה ל"ק מה שהקשו מקדושין דאפי' אם נאמר דהחנוני קנה וזכה הכסף בכ"ז ל"ש כאן הסברא דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי והיינו דהגזבר הוא רק שליח מהקדש ובשליח אף בהדיוט ליכא מי שפרע משא"כ בקדושין איירי בבעלים עצמן עיי"ש שהארכנו בזה:

ולפ"ז באמת קנה תיכף קנין גמור בקבלת הכסף והא דמספק את הקנין או הסולת מספק את הפסולות או מה שהתליעה והחמיץ היינו לא מפאת שורת הדין אלא דכך היה תנאי ב"ד עם בעל המנחות או עם בעל הקינין אשר מחויב לעולם ליתן להקדש עד שיהא המזבח מרצה וכך הותנה ביניהם לעולם. וא"כ אף כל ספק שיהיה בהקדש אם צריך להקריב או לא מחויב ג"כ בעל הקינין ליתן דמה לי אם קבל הכסף ונתן הקינין ומה בין כסף הנמצא בין גוזלי עולה לקינין באופן דמספיק צריך להקריב דהא אף כשקבל הכסף והקנין באו ליד הקדש ונעשה פסול אח"כ בהקינין הלא שורת הדין שא"צ להספיק עוד דהא כבר זכה הקדש בכ"ז היה תנאי ב"ד שהוא צריך לספק הפסולות א"כ ה"ה גם בכסף הנמצא בין הקינין לגוזלי עולה והמעות יפלו לגוזלי עולה והאשה צריכה להתכפר הוא ג"כ מספיק בעל הקינין וכמ"ש:

וא"כ זהו כונת הירושלמי במה שר' יצחק אתי לאשמעינן דתנאי ב"ד הוא המספיק את הקינין הוא מספיק את הפסולות היינו כנ"ל דלא נימא דדינא דר' יוסי דאמר המספיק את הקנים הוא מספיק את הפסולות לא שייך בהא דהמעות שנמצא בין הקנים לגוזלי עולה וכמ"ש לעיל. דבשלמא אם קבל המעות ונתן הקינין דאם נאמר דהכסף הוא רק בפקדון בידו א"כ שורת הדין דאחריות הקרבן הוא על בעל הקנים או על בעל הסולת. משא"כ במעות הנמצא ל"ש זה וכמ"ש לעיל. וע"ז אתי ר' יצחק לאשמעינן דלא כן הוא דאף אם קבל המעות ונתן ליד הקדש הקנים או המנחות הלא שורת הדין דאם יהיה היזק ההיזק הוא על הקדש דהא כבר קנה הוא המעות וההקדש קנה הקנים והמנחות ובכ"ז אמרי' דתנאי ב"ד הוא המספק את הקנים הוא מספק את הפסולות א"כ ה"ה גם בכסף הנמצא הוא ג"כ חל על המספק את הקנים כי גם ע"ז היה התנאי ב"ד דמאי שנא וכמ"ש לעיל:

ובזה לא זכיתי להבין דברי מרן הכס"מ בפ"ג משקלים הלי"ד שהביא דברי הרע"ב שהבאנו לעיל שהביא דברי הירושלמי דב"ד מקנין מכסף הצבור בעד האשה וסיים שם הכס"מ ואיני יודע למה השמיטו רבינו. ואני לא אדע דהא לפי מה שרבינו בפיה"מ כאן מביא להדיא דברי הירושלמי דתנאי ב"ד הוא המספק את הקנין הוא מספק את הפסולות. א"כ גרסתו הוא כגרסא שלנו ולא כגרסת הרע"ב ודין זה הלא מביא בפ"ז מכלי המקדש הל"ט וכן קן שנמצא פסול או שנפסל קודם שיקריב נותן אחר תחתיו" א"כ ממילא א"צ להביא זה הדין האמור בירושלמי כאן האשה הזאת במה היא מתכפרת משום דתנאי ב"ד המספק את הקנים דהא היינו הך וכמ"ש לעיל דהא לשיטת הרמב"ם הלא המספק את הקנים קנה וזכה הכסף ועפ"י שורת הדין א"צ להספיק אם נמצא איזה פסול אח"כ ובכ"ז הוא מספיק א"כ ה"ה גם בכסף הנמצא ג"כ הדין כן:

אלא שדברי הרע"ב צל"ע שדבריו סותרין את דבריו דכאן מביא דברי הירושלמי דב"ד מקנין המעות של צבור להאשה ובסוף זה הפרק מביא דברי הירושלמי כמו שכתוב אצלינו דתנאי ב"ד הוא המספק את הקנים הוא מספק את הפסולות והאובדות עיי"ש. ואם נאמר דגרסתו בירושלמי הנ"ל הי' בין לת"ק דלית לי' דברי ר' יוסי ומשו"ה מקנין הב"ד משל צבור בעד האשה ובין לר' יוסי דסובר דהמספק את הקנים כו' דאה נאמר כן איך הוכיח שמה דהלכה כר' יוסי מהאי ירושלמי כיון דהירושלמי מביא גם לפי דברי הת"ק וצע"ג לכוין דברי הרע"ב. ועי' במערכה ב' אות כ"ג מ"ש ישוב לזה:

שוב מצאתי במראה הפנים כאן שתמה ג"כ על הכס"מ שהבאנו לעיל וכתב ג"כ שדין זה נכלל בדברי רבינו בפ"ז מכלי המקדש עי"ש. אמנם מצאתי שמה במראה הפנים שהתפלא על הרע"ב שכתב דהחטאת שמקריבין בעד האשה אינה נאכלת ותמה עליו ואמר שנאכלת עיי"ש שהאריך ואני אתפלא עליו הפלא ופלא הלא בודאי צדקו דברי הרע"ב דבודאי חטאת זו אינה נאכלת דהא מספיקא מקריבין דכיון דנמצא המעות בין הקינים לגוזלי עולה מחצה למחצה ולא נודע אם הכסף הוא שייך להקינים או לגוזלי עולה ואנו אומרים דמעות הנמצא יפול לגוזלי עולה. ואי שמא שייך הכסף הזה לקינים וא"כ האשה זו במה מתכפרת ואמרי' דהמספק הוא נותן או ב"ד מקנין עבורה אבל בבירור אנחנו לא נדע אם צריכין להקריב אי לא דילמא באמת הכסף הנמצא הוא שייך לגוזלי העולה ומעולם לא נאבדו מהקינים וא"כ איך נוכל לאכול מספק:

הלכה ב

ל"צ דלא בהר הבית קודש ר"ב ר"ח בשם ר"ו חוקה שאין הכהן מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על בהמה. מבואר מזה דמשו"ה בהר הבית חולין משום דתלינן דהכסף נאבד מן מוכרי הבהמה ואז הכסף ממילא חולין דהא נתחלל מקודם בעת שהוציאם מהלשכה ולכאורה קשה הלא כל כסף הקדשים הן כסף השקלים והן כסף משל הקדש כולם יובאו לביהמ"ק דהא שלשה עשר שופרות היו במקדש וא"כ אמאי לא ניחוש שנפל מן המביאים את כסף הקדשים וא"כ המה קודש ולא חולין. והתוס' בפסחים ז' א' הקשו בהא דהר הבית חולין הא אסור לבא במעות להר הבית עי"ש והלא כסף הקדשים מחויבים להביאם לביהמ"ק וא"כ היו עם הכסף בהר הבית אמנם התוס' הקשו שפיר. דאם ניחוש שהוא מכסף הקדשים א"כ אמאי המה חולין ובהכרח מדאמר בהר הבית חולין משום דתלינן דמכסף חולין נפל מקשו שפיר הא אסור לבא בהר הבית עם מעות חולין. אמנם על גוף המתני' קשה אמאי לא ניחוש שמא נפל מכסף הקדשים מאת המביאים הכסף להלישכות. וצ"ל דזה לא חיישינן משום דהכסף שהוא ביד הבעלים שמביאים לביהמ"ק הלא בודאי שומרים אותם יפה שלא יאבד דהא כ"ז שלא קיימו המוטל עליהם הלא חייבים באחריות שקלים כ"ז שלא בא ללשכה וכן בכל כסף הקרבנות הלא הבעלים חייבים באחריות הן קרבנות חובה והן קרבנות נדרים [לבד באומר הר"ז שא"ק באחריות] וא"כ ליכא למיחש בזה משום נפילה. ורק דכל החשש הוא שמא כאשר נתקבל הכסף מהלישכה לקנות לצורך הקרבנות נפל אז ומשו"ה שואל הירושלמי א"כ עדיין הכסף קודש ואמאי הוא חולין ומתרץ דקודם שמוציא הכהן הכסף הוא מחללם וא"כ המה חולין.

אלא דלפ"ז קשה הא דמבואר במתני' דהכסף הנמצא בין הלשכות קודש המה ורק דלאיזה קדושה המה קאמר במתני' דאזלינן בתר קורבא אמאי לא נימא ג"כ דהכהן אינו מוציא מהלישכה ע"ד שיחלל מקודם וא"כ נאבד מהמוכרים והמה חולין כמו הר הבית. וצ"ל דלא דמי מעות הנמצאות בין הלשכות להמעות שנמצא בהר הבית. דבשלמא הכסף שנמצא בהר הבית שפיר אמרי' דכיון דהכהן מחלל אותם קודם וא"כ בעת שקבל המוכר הכסף בעמדו אצל הלשכה ואח"כ בהוליכו ממקום הלשכות עד הר הבית שהוא מרחק רב אמרי' דודאי נפל מידי המוכרים משא"כ בהכסף הנמצא בין הלשכות אין סברא לומר דתיכף בעת שקבלו המוכרים הכסף מהכהן נאבד אז דזה א"א הלא קבלו בידם והיה במעמדם אצל הלשכות ואיך נאמר בזה שתיכף נאבד מאתם. א"ו דאמרי' שהוא כסף קודש וז"ב:

ואי תקשי איך יתכן שהוא קודש הלא אם נאמר שנפל מיד הכהן הלא הכהן מחלל הכסף בעוד שהמה בהלשכה כמו שאמר הירושלמי לעיל. וא"כ אם ניחוש לנפילת הכסף אחר שנתקבל מהלישכה הלא המה כסף חולין ולומר דנאבד מידי הבעלים אשר הביאו להלשכות הלא הוכחנו ואמרנו דלא חיישינן לזה דהא משו"ה מעות הנמצא בהר הבית חולין:

אבל באמת לא דמי להדדי. החשש הנמצא בהר הבית והחשש הנמצא בין הלשכות. דהמה ענינים נפרדים מקצה אל קצה. דבהר הבית אין חוששין שמא נאבד מידי המביאים כסף הקדשים ליתנם להלשכות מהטעם שכתבנו לעיל דהבעלים בהיות בידם כסף הקדשים המה שמורים תחת ידם ואך אמרי' דהכסף הוא כסף החולין שנאבד מיד המוכרים אחר אשר נתחלל ע"י הכהן קודם שהוציאם מהלישכה כמו שאמר הירושלמי לעיל אמנם בהכסף הנמצא בין הלשכות תלינן אפכא דאמרי' דבודאי הוא כסף הקדשים אשר הביאו הבעלים ליתנם להלישכות ומתוך שהלשכות רחבים מלמטה וקצרים מלמעלה כמבואר לעיל וברמב"ם בהל' שקלים וא"כ נאמר דהבעלים שגו בהפילם להלשכות ודימו שהם נותנים לתוך הלשכות אמנם באמת לא הפילו לתוך הלשכות אלא סמוך להלשכות. וא"כ הוא החשש כי נפל מידי הבעלים בעוד שהיה קודש מאשר כי ברצונם היה להשליך לתוך הלשכות לא זרקו להלשכות כ"א לפני הלישכות. אבל חשש אחר לא מצינו למיחש דאם נאמר שנפל אחר שהיו בהלשכות ואחר אשר קבל הכהן מהלישכות הלא ס"ס המה חולין דהא הכהן מחלל קודם שמוציאם מהלשכות וכמו שאמר הירושלמי:

ודברינו מוכרחים מדברי הירושלמי לעיל בהל' א' בהא דבין שקלים לנדבה יפלו לנדבה. וקאמר הירושלמי הטעם אית דבעי מימר שמא יפול לשירי לישכה ומשו"ה במחצה על מחצה יפול לנדבה ולא לשקלים. ואית דבעי מימר דעשו כמי שמת הבעלים וכמו שהביא הפריש שקלו ומת יפלו לנדבה עי"ש. ואם נאמר דהחשש הוא שמא נפל מהלישכה א"כ מאי ענין להא דעשו אותן כמי שמת הבעלים. ומאי ענין להא דהפריש שקלו ומת יפלו לנדבה. דהא דין זה אינו רק כ"ז שלא הגיע ללישכה אבל משהגיע ללישכה ומת אח"כ הלא הוא שייך לשקלים. א"ו דאין החשש שנפל מתוך הלישכה אלא דעוד שלא הגיע ללישכה וספק לנו כשהבעלים רצו להפיל להלישכה הפילו אצל הלישכה וחשבו שנתנו ללישכה וז"ב:

ובזה יאיר לנו דברי רבינו בהגמ' משקלים דהעתיק כל דיני המשנה זו כצורתה. קרוב לשקלים יפלו לשקלים קרוב לקינים יפלו לקינים וכדומה. והיינו דאזלינן בתר קרוב והרע"ב כאן במשנה זו כתב לפי מה דקיי"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב א"כ יקשה מתני' זו דאמר דאזלינן בתר קרוב ואמאי לא ניזול בתר רוב ותי' דמיירי בשוין והוא כאוקמתא דב"ב כ"ג גבי נפול וא"כ קשה על הרמב"ם שהעתיק המשנה כצורתה דאזלינן בתר קרוב ולא הזכיר דאיירי דוקא בשוין ועי' בספרן של אחרונים שהתעוררו בזה. אבל לפי דברינו מיושב מאד דהא כאן אין אנו חוששין שמא נפל מהלישכה רק דאמרי' דעוד לא בא לתוך הלישכה. והיינו דהבעלים רצו להשליך אל תוך הלישכה ושגו והשליכו לפני הלישכה מפאת דהלישכות הי' צרות מלמעלה. וא"כ מאי שייך בזה למיזל בתר רוב. בשלמא אם החשש היה שמא נפל מן הלישכות אזי יצדק ע"ז לומר דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והוי לן למיזל בתר הלישכה הנמצא בה יותר אם כי היא רחוקה ולא למיזל בתר הקרובה כיון שיש בה מעט. משא"כ אם נאמר דהחשש שנפל מהלישכה ל"ח ורק דאמרי' דבעוד שלא נפל להלישכה נפל א"כ לא יצדק ע"ז לחשש רוב וקרוב דהא בזה ל"ש רוב. ורק בעת אשר נותנים השקלים להלישכה הלא אז בודאי רובא דעלמא שנותנים שקליהם להלישכה. אך כ"ז הוא רק עד ר"ח ניסן ובכל השנה הלא מועטים המה המאחרים הבאת השקלים א"כ ל"ש בזה לומר דהולכין אחר רוב ורק דאזלינן בתר קרוב לבד:

אמנם הרע"ב דאמר דהמתני' איירי בשוין דאל"כ הו"ל למיזל בתר רובא אזיל לשיטתו דהוא מפרש המתני' דאיירי שנפל מן הלישכה ולא דאמרי' דבעוד שלא בא להלישכה נפל. משום דכבר כתבנו לעיל בהל' א' דמשו"ה הביא הרע"ב גירסת הירושלמי דב"ד הי' מקנין להאשה ממצות הצבור להקריב עבורה חטאת ולא המספק את הקנים הוא מספק הפסולות והאובדות. והיינו משום דבהא דאמר המתני' ואינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה כתב הרע"ב דהחנוני לא זכה בהכסף של הקדש עד לאחר ריצוי המזבח א"כ ממילא לא קנה ההקדש הקינים והנסכים וא"כ שורת הדין הוא דאם היה פסול או נאבד דצריך ליתן אחרת כיון דעדיין המה ברשותו משא"כ בהא דכסף הנמצא דאמרי' דיפלו לגוזלי עולה וא"כ מאי ענין להא דמספק שיספיק גם בכסף שיפול לגוזלי עולה הלא הוא מעולם לא קיבל כסף מהקדש עיי"ש מ"ש לעיל ומשו"ה הוכרח הירושלמי לומר דמעות הנמצא היכא דיפלו לגוזלי עולה צריכין צבור להקנות כסף להאשה שתתכפר. והיינו משום דהירושלמי סובר כפי' הרע"ב בהא דאינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה היינו שלא קנה החנוני הכסף וגם הקדש לא קנו הקינים והנסכים עד עת הקרבה וא"כ לפ"ז הירושלמי הזה בלי ספק פליג על הא דאמר ר"ח בשם ר' יוחנן כאן חזקה שאין הכהן מוציא מן הלישכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה. אלא אף שנותן להחנוני בעד הבהמה והקינים עדיין בקדושתם. דאם נאמר דנתחלל המעות על הבהמה והקונים ועל הדברים שמקבלים ההקדש ן החנוני. איך שייך לומר דלא זכה החנוני ולא קנה הקדש דא"כ לא נתחלל עדיין הכסף וכיון דאמרי' דבשעה שמוציאה הכהן מן הלישכה הוא מחלל על הדבר הניקח בהכרח דזכה החנוני בהכסף והקדש זכה בהחפץ תמורתם וז"פ וברור. א"ו דאף שהכהן מוציא מן הלישכה עדיין הכסף בקדושתם ולא נתחללו. והא דבהר הבית חולין היינו משום דבכסף קדשים ל"ח לנפילה כמו שכתבנו לעיל דהבעלים בעת שמביאים הקדשים להלישכה בודאי שומרים אותם יפה שלא יפול שלא יתחייבו באחריות כמ"ש לעיל. וגם הכהן שנותן להחנוני מכסף הלישכה בעד הקינים ושארי דברים לצורך הקרבנות הלא גם הוא שומר אותם יפה דהא עדיין שם הקדש עליהם לפי שיטת הרע"ב וא"כ גם הוא הלא חייב באחריות אם יאבדו ופשיטא לדעת הרמב"ם דאף הקדש לא נתמעט מפשיעה וכמו שהאריך הש"ך חו"מ סי' ס"ו וצ"ה בארוכה עי"ש] ומש"ה בהר הבית לעולם חולין. אמנם בכסף הנמצא בין הלשכות הוא החשש דכהן בפת שלקחו מהלישכה את הכסף לצורך הקרבנות חיישינן שמא ע"י שגגת הכהן נפל מהלישכה הכסף ולא הרגיש בזה:

והרי אנו רואין דהרמב"ם בפיה"מ כאן על הא דהר הבית חולין כתב הטעם האמור בירושלמי דהכהן אינו מוציא הכסף מהלישכה עד שיחלל. וכן כתב בחבורו בפ"ו ממעשר שני הל' ט' י'. אמנם הרע"ב כתב הטעם דבהר הבית לעולם חולין משום דאזלינן בתר רובא דשתא אשר המה מעות חולין ומש"ה אף ברגל אף דאיכא רובו מע"ש משום דהר הבית אינה עשויה להתכבד כמו בירושלים. ולא הביא הא דאמור בירושלמי והיינו משום דלהרע"ב לית ליה האי סברא דירושלמי דלעולם לא נתחלל הכסף בעת שמוציא הכסף מהלישכה ולהחשש שמא נפל מהקדש לא חיישינן כמ"ש דהן הבעלים הן החנוני אשר מקבל הכסף שומרים הכסף דהא חייבים באחריות והא דהר הבית לעולם חולין היינו משום דהרע"ב סובר כשיטת התוס' פסחים דבצנעה מותר להחזיק אף כסף חולין בהר הבית כמבואר להדיא בהרפ"ב בפ"ב דברכות דפי' שם אפונדתו אזור חלול שמשים בו מעות עי"ש ומשמע באפונדתו אסור משום שהוא דרך בזיון אבל בצנעה שרי:

אמנם כפי הנראה מסתימת לשון הרמב"ם בפ"ז מביאת המקדש דמעות חולין בכל גווני אסור לישא בהר הבית א"כ הא דהר הבית חולין הלא יקשה קושית התוס' פסחים. ובהכרח כדברי הירושלמי הנ"ל דהכהן מחלל בעת שמוציא מהלישכה:

ולדעתי כי אם החשש הוא אם נאמר דנפל מן הלישכה כשיטת הרע"ב. או אם נאמר דעוד לא בא להלישכה משום דהבעלים דימו שנתנו אל תוך הלישכה והשליכו אצל הלישכה מטעם דפני הלישכה הוא צר וכמ"ש לשיטת הרמב"ם. הוא שתי דעות בירושלמי לעיל בהל"א שהבאנו לעיל בהא דבין שקלים לנדבה יפלו לנדבה במחצה למחצה "אית דבעי מימר שמא לשירי הלישכה יהי' ואית דבעי מימר שעשו כמו שמת בעליו ובהפריש שקלו ומת יפלו לנדבה" והיינו דפליגי בזה. דמ"ד הטעם דהוי כהפריש שקלו ומת בהכרח אמרי' דהחשש הוא דעוד לא הגיע ללישכה. דאם נאמר דהיה בלישכה ונפל מן הלישכה א"כ מאי שייכות להא דהפריש שקלו ומת וכמ"ש לעיל. אמנם המ"ד משום דשמא יפול לשירי הלישכה ואמאי לא אמר הטעם דהוי כמו שהפריש שקלו ומת משום דסובר דאמרי' החשש דנפל אחר שהיה מונח בהלישכה וא"כ אין ענין להא דהפריש שקלו:

ולדעתי גם שיטת רב הוא ג"כ דהחשש הוא דנפל אחר שהיה מונח בהלישכה. משום דלכאורה קשה לפי מה דסובר רב בחולין קל"ט בהא דשלוח הקן אינו נוהג במוקדשים מוקי רב שם דמיירי בהקדיש שובכו למזבח. אבל אם הקדיש תרנגולתו לבדה"ב כמו שאמר שמואל חייב בשלוח הקן משום דכיון דמרדה אפקע לה קדושתה. דוקא קדושת מזבח לא נפקע קדושתה משא"כ קדושת בדה"ב כיון דליכא עלה רק קדושת דמים בעלמא אם מרדה אפקע קדושתה עי"ש בגמ' וא"כ לכאורה קשה איך יפרוש רב המתני' דשקלים הנ"ל הלא הכסף ליכא עלייהו רק קדושת דמים וא"כ כשנמצא הלא היו אבודים וא"כ נפקע קדושתם מהם והמה חולין ואיך אמר המתני' קרוב לשקלים כו' כו' הלא המה חולין גמורים דהא כיון שנאבדו הלא המה כמו מרדו ועי' בתוס' חולין שם קל"ט כיון דמרדו עי"ש. ואם כי במקום אחר כתבנו לחלק אליבא דרב בין קדושת דמים לקדושת בדה"ב לענין נפדין טהורין עיין מ"ש במערכה ג' בזה. אמנם דוקא המנחות והנסכים אשר המה קדושת הגוף ועומדים להקרבה ורק כ"ז שלא קדשו בכלי נקראים קדושת דמים בזה סובר רב דאין נפדין אם כי קדשי בדה"ב נפדין. אבל בהפריש מעות לקרבן הלא לעולם לא יחול עליהם קדוה"ג א"כ דמי ממש לקדשי בדה"ב וא"כ כיון שנאבד קדושה מהם. אמנם י"ל דע"כ לא אמר רב דקדושת דמים כיון דמרדה פקע קדושה מינייהו היינו דוקא כ"ז שהמה תחת יד הבעלים אבל משמסר לגזבר ל"ש בזה לומר דיפקע הקדושה אם כי מרדה מתחת יד הקדש והסברא לחלק הוא פשוט דבעודה ת"י הבעלים כיון דהבעלים יכולין לשאול על הקדשם א"כ מקרי עדיין שם הבעלים עליהם [אם כי בקדשי מזבח לא מהני סברא זו] משא"כ כשבא ליד גזבר שוב ל"מ שאלה א"כ נפקע שם הבעלים מאתו וא"כ גם רב מודה דלא נעקר שם הקדש אף אם מרדה מת"י הקדש. וא"כ י"ל דרב מוקי המתני' דשקלים הנ"ל דמיירי שהיה מונח בהלשכה ונמצא נפול אח"כ א"כ כבר בא ליד גזבר ומש"א ל"א דפקע קדושתייהו אף באבוד. וא"כ הוא כשיטת הרע"ב דהחשש הוא שנפל אחר שהיה מונח בהלישכה:

וא"כ כיון שלשיטת הרע"ב הוא החשש שנפל אחר שהי' מונח בהלשכה א"כ יצדק ע"ז הסברא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומשום הכי הוצרך הרע"ב לומר דהמתני' איירי בשוין:

ובמה שכתבנו ליישב שיטת הרע"ב נוכל ליישב ג"כ מה שלכאורה קשה בהא דהקשה התוס' פסחים ז' בהר הבית חולין הלא אסור לילך בהר הבית במעות עי"ש מה שתי' דבצנעא שרי עי"ש ולכאורה דברי התוס' הנ"ל הוא נגד הירושלמי הנ"ל דאמר חזקה על כהן שאינו מוציא מהלישכה עד שיחלל מקודם וא"כ מאי הקשו התוס' והתקלין חדתין במשנת אליהו הקשה זאת אמנם לפי מ"ש דסברא זו אינה מוסכמת לשיטת הרע"ב ופליגי בזה בירושלמי יצדקו דברי התוס' הנ"ל:

ובדברינו מיושב ג"כ בהא דמבואר במתני' מעות הנמצא בין שקלים לנדבה הולכין אחר הרוב והלא קי"ל בהא דט' חנויות אחת מוכרת בשר שחוטה והשאר נבלה או להיפך דבנמצא אזלינן בתר הרוב. והיינו אף דבהמיעוט נמצא יותר מכפי אשר נמצא בכל יתר החנויות בכ"ז אזלינן בתר רובא דחנויות ולא בתר רובא דבשר וכמו שהכריע בצדק החוו"ד ביו"ד סי' ק"ו עי"ש א"כ כאן ששופרות נדבה היו ששה והשקלים הלא לא היה רק בשופר אחד א"כ איך אמר המתני' דהנמצא בין שקלים לנדבה הולכין אחר הקרוב והלא בכאן היה צריך לילך אחר רובא דשופרות של נדבה ואפי' אם נאמר דהשקלים הנמצא בהשופר של השקלים המה ביותר מבנמצא בכל הששה שופרות הנדבה בכ"ז הו"ל למיזל בתר רובא דשופרות ולא בתר רובא דשקלים. בשלמא לזעירי ולבר פדי' מנחות ק"ז דמפרשי דהששה של נדבה הי' ששה שמות מפרדות עי"ש בגמ' ועל כל שופר היה כתוב שמות הנדבה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב משקלים עי"ש א"כ נוכל לומר דזה לא מקרי רוב כעד שופר השקלים אחרי אשר הששה השופרות היו בשמות נפרדים. משא"כ לחזקי' ולר"י שם דהששה שופרות של נדבה היו כולם נקראים שופרי נדבה סתם בשם אחד א"כ יקשה כנ"ל. אמנם לפמ"ש דכאן אין החשש שנפל מהשופרות אלא דהחשש הוא שלא נפל להשופרות דהאיש שהביא להשליך אל תוך השופר לא השליך בתוכו רק אצלו א"כ ל"ש בזה לומר דבנמצא הולכין אחר הרוב וכנ"ל. שוב מצאתי בבינת אדם בשער הקבוע שהתעורר מהא דשקלים עי"ש:

(שם) ר"א בשם ר' הושעי' הסיע דעת טעון עיבור עודה אר"ה מתני' אמרה כן תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ארי ויאות לאוכלו אין את יכול שמא נתקלקל צורתו לפום כן צריך מימר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה וע' בתקליין חדתין ובמשנת אליהו שם דכתב דכיון דהיסח הדעת הוא פסול טומאה. וא"כ עזרה הוא רה"ר וא"כ ספק טומאה ברה"ר טהור ומש"ה הרמב"ם בפי"ט מפסולי המוקדשין כתב בשר הנמצא בעזרה כו' תעובר צורתו ויצא לבית השריפה שמא נותר הוא וה"ט משום דמחשש טומאה ליכא למיחש משום דהוא פוסק דעזרה רה"ר עי"ש ודבריו נפלאים דהן אמנם דעזרה רה"ר וספק טומאה ברה"ר טהור בעזרה. אבל הלא חזינן דלמ"ד דהיסח הדעת פסול טומאה א"כ גזרו על טומאה זו אף בעזרה דהא כל עיקר פלוגתא דר"י ור"ל פסחים ל"ד בהיסח הדעת אם הוא פסול טומאה או פסול הגוף הוא בעזרה כמבואר שם בפסחים. ולדעתי הדבר ברור דדעת הרמב"ם הוא ג"כ דהיסח הדעת הוא פסול טומאה ולא פסול הגוף:

הן אמנם דראיתי במל"מ פי"ט מפסוהמ"ק הל' ד' בהא דכתב רבינו בשר הנמצא בעזרה אברים עולות וחתיכות חטאת והנמצא בירושלים שלמים הכל תעובר צורתו ויצא לבית השריפה שמא נותר הוא עכ"ל וכתב שם המל"מ וז"ל גרסי' בפסחים ל"ד היסח הדעת ר"י אמר פסול טומאה ר"ל אמר פסול הגוף וכעת לא מצאתי דין זה ברבינו עכ"ל [ומה שרשם העין משפט בפסחים שם על הדין דהיסח הדעת פסול טומאה. רמב"ם פי"ט מפסולי המוקדשין הל' ד'. הוא דבר פלא מאי ענין הדין האמור שם בפי"ט מפסוהמ"ק להדין דהיסח הדעת הלא הרמב"ם כתב כאן להדיא שמא נותר הוא וא"כ הוא רק החשש שמא נותר אבל לא מטעם היסח הדעת. דלהטעם שמא נותר אם היה מכיר בבירור בהאברים או בהחתיכות אשר עוד לא היה נותר אזי מותר להקריב ולאכול משא"כ לטעם דהיסח הדעת לעולם פסול. ומצאתי אח"כ בצלח פסחים שם שהתעורר על העין משפט בזה עי"ש]:

אבל לדעתי ברור דהגמ' שם פסחים ל"ד פריך מהא דלול קטן היה בין כבש למזבח ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה א"א פסול טומאה מש"ה טעון עבור צורה אא"א פסול הגוף ל"ל עבור צורה והתנן זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד כו' ומשני הגמ' האי תנא כו' דאמר אפי' פגול טעון עבור צורה עי"ש בגמ' וא"כ מהאי מתני' דלול מוכח דהיסח הדעת הוא פסול טומאה דמש"ה טעון עבור צורה אם לא שנאמר דאף פסול הגוף טעון עבור צורה. והרמב"ם בפ"ד מק"פ פוסק דפסול הגוף אין טעון עבור צורה ובפ"ב מבית הבחירה הל' י"ד מביא האי מתני' דלול קטן ששם היו זורקין כסולי חטאת העוף ותעובר צורתו ויצא לביה"ש עכ"ל א"כ מוכח להדיא דסובר דהיסח הדעת הוא פסול טומאה ולא פסול הגוף. ומצאתי אח"כ בבאר אברהם פסחים שם שהערה ג"כ מקור זה לדעת רבינו. א"כ ממילא נסתרו דברי התקלין חדתין:

אבל יתבאר זה עפ"י מ"ש התוס' חגיגה כ"א ד"ה האונן בסופו בשם ה"ר ר' אלחנן דהיסח הדעת לפסול לא שייך רק היכא שהיה בידו והסיח דעת אבל באבוד ל"ש היסח הדעת עי"ש בתוס' [ודברי הר"א הנ"ל היו נעלמים מבעל הצלת פסחים שכתב סברא זו מדעתו] אא"כ י"ל דבהא פליגי ר' הושעי' ור' יוסי דר' הושעי' סובר דאף באבוד שייך ג"כ היסח הדעת ומש"ה אמר ר"א דהיסח הדעת טעון עבור צורה. אמנם ר' יוסי סובר דבאבוד ל"ש היסח הדעת ומש"ה אמר "ויאות" כלומר איך אמרי' בזה שנמצא אבוד שיצא לבית השריפה מטעם היסח הדעת הא באבוד ל"ש היסח הדעת. אלא לאוכלו אין את יכול שמא נתקלקלה צורתו פי' שמא נותר הוא כמ"ש הרמב"ם ומש"ה טעון עבור צורה דא"א לשורפו שמא הוא נותר. והמשכיל ישכיל ליישב בזה דברי הר"א בתוס' חגיגה שם שהביא ראיה דבאבוד ל"ש היסח הדעת ממתני' זו דבשר הנמצא בעזרה אברים עולות וחתיכות חטאת ומשמע דעולה תקריב עולה וחטאת תאכל ולא מפסל בהיסח הדעת עכ"ל ותמה רבינו רע"א בגליון הש"ס הלא במתני' מבואר להדיא דתעובר צורתו ויצא לביה"ש עי"ש ולפי דברינו נוכל לומר דחסר בדברי התוס' הנ"ל דברי הירושלמי הנ"ל בהא דאמר ר' יוסי ויאות לאוכלו אין את יכול שמא נתקלקל צורתו והיינו דהחשש הוא רק שמא נותר הוא אבל אם מכיר בודאי בהחתיכה שעדנה לא נתותרה אזי באמת אברים שהמה עולה מקריבין והחתיכה שהיא חטאת מותרת באכילה ולא נפסלה מטעם היסח הדעת.

ובזה יש ליישב קצת דברי הרמב"ם בפי"ג מאה"ט הל' ה' וז"ל כל הכלים הנמצאים בירושלים טהורין שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים חוץ מן הסכינין לשחיטה משום חומרת קדשים. בד"א בסכין הנמצא בירושלים בשאר ימות השנה אבל אם מצא סכין בירושלים בי"ד בניסן שוחט בה קדשים מיד ואפי' חל י"ד להיות בשבת שלא גזרו על הסכינים הנמצאים ביום הזה עכ"ל והשיג שם הראב"ד וז"ל אין דרך המשנה כן בשקלים בי"ג שונה ומטביל סכינו ביום י"ג ע"כ ועי' בכ"מ. ולפי הנ"ל נוכל לומר דהר"א בחגיגה שם הוכיח דינו דבאבוד ל"ש בזה היסח הדעת מהא דסכין בי"ד דשוחט בה מיד ואמאי הן אמנם דאטבלוהו הבעלים מאתמול בכ"ז יפסל מטעם היסח הדעת א"ו דבאבוד ל"ש היסח הדעת עי"ש וא"כ לפמ"ש דר' הושעיא בירושלמי סובר דאף באבוד שייך היסח הדעת א"כ יקשה כנ"ל מהא דסכין בי"ד שוחט בה מיד הא איפסל בהיסח הדעת ובהכרח צ"ל הא דבי"ד שוחט בה מיד משום דלא גזרו על הסכינים הנמצאים ביום הזה כמ"ש הרמב"ם. ואם כי לשיטת הרמב"ם דפוסק כר' יוסי דהא דבעי עבור צורה הוא מטעם שמא נותר הוא ולא מטעם היסח א"כ סובר ג"כ דבאבוד ל"ש היסח הדעת א"כ ליכא קושיא מהא דסכין בי"ד שוחט בה מיד וכדברי הר"א בתוס' חגיגה הנ"ל א"כ הטעם הא דבי"ד שוחט בה מיד משום דאטבלוהו הבעלים מאתמול בכ"ז כיון דלר' הושעיא בהכרח צ"ל הטעם משום דלא גזרו על הסכינים בי"ד מש"ה כתב הרמב"ם טעם זה:

ומה שהכריח להרמב"ם לפסוק כר' יוסי דבאבד ל"ש היסח הדעת וכדברי הר"א בתוס' חגיגה הנ"ל נראה שהוא סוגיא מפורשת במנחות כ"ד ב' אמר רבא עשרון שחלקו ואבד אחד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והרי שלשתן מונחין בכיסא נטמא אבוד אבוד וראשון מצטרפין מופרש אין מצטרף כו' עי"ש ואם נימא דאף באבוד איכא פסול היסח הדעת א"כ איך אמר נטמא אבוד הלא בלא"ה איכא עליו שם טומאה מחמת היסח הדעת וכן לקמן שם וכן לענין קמיצה קמץ מן האבוד שיריו וראשון נאכלין כו' עי"ש ואיך יאכל הלא האבוד נפסל בהיסח הדעת. א"ו דרבא סובר דבאבוד ל"א פסול היסח הדעת ומש"ה פוסק הרמב"ם כן ולדעתי הוא ראיה ברורה.

(שם) נמצא בגבולין ר' קריספא בשם ר"י בר"ח אברים נבלות לוקין עליהם משום נבלה. מתניתא אמרה כן חתיכות מותרות ואברים נבלות חתיכות מותרות לא ממש ודכוותיה אברים נבלות לוקין עליהם משום נבלות. הנה מתבאר דלריב"ח דאברים נבלות היינו דמחזיקים לודאי נבלה דמש"ה לוקין משום נבלה. וכ"כ רש"י להדיא בחולין צ"ה א' ד"ה מותרות משום נבלה דלא מטמאי ואי אכיל לה לא לקי דספק הוא מיהו באכילה אסורה ואלו אברים נינהו מחזיקין להו בודאי נבלה ולקי עכ"ל. והיינו דמחזיקין לודאי נבלה וכריב"ח בירושלמי הנ"ל אמנם הרמב"ם בפיה"מ כאן כתב וז"ל ואמר בשר הנמצא בגבולין ענינו בשאר מקומות אם הוא אברים נחוש שמא נבלה הוא עי"ש משמע מלשונו דהא דאברים נבלות הוא רק מטעם חשש שמא נבלה הוא אבל לא דמחזקינן לודאי נבלה וא"כ אין לוקין עליו משום נבלה ומש"ה לא הביא הרמב"ם בחבורו האי דינא דריב"ח דלוקין עלה משום נבלה. ובאמת טעמא בעי הלא ריב"ח הוא סתמא בירושלמי באין חולק:

וראיתי במראה הפנים כאן שכתב בטעמו של רבינו שהשמיט האי דינא דריב"ח משום דריב"ח דמפרש הכא דאברים נבלות ולוקין עליהם מביא ראיה ממתני' דהכא דחתיכות מותרות היינו דמותרות ממש אף אברים נבלות נבלות ממש. וזהו דוקא אליבא דלוי דסובר דחתיכות מותרות ממש ול"ל הא דבשר שנתעלם מן העין משא"כ לרב לפי מה דרוב גדולי הראשונים פוסקים כוותיה דבשר שנתעלם מן העין אסור א"כ אליביה מפרשינן כדאמר רב בהדיא בחולין צ"ה חתי' מותרות היינו שהם מותרות משום נבלה שאינן מטמאין. אמנם אברים נבלות היינו דמטמאין משום נבלות מספק אבל לא לענין מלקות ועי"ש במרה"פ שתמה על רש"י שכתב דלוקין אליבא דרב איך ילקה מספק עי"ש. ואני אתפלא עליו דלפי דבריו דדברי ריב"ח דאמר דלוקין אינו רק ללוי אבל לא לרב וא"כ יפלגו לוי ורב בהא דאברים נבלות אם הוא ודאי או רק ספק דללוי הוא בחזקת ודאי נבלה ולוקין ולרב הוא רק ספק ואין לוקין. היכא מצינו דפליגי בזה רב ולוי. דהא הם לא פליגי רק בבשר שנתעלם מן העין דלרב אסור וללוי מותר. אבל אם אברין נבלות אם המה ודאי או ספק לא מצינו בזה כלל דיפלגו רב ולוי ואין נאמר דריב"ח לא אמר רק אליבא דלוי ולא אליבא דרב:

ולדעתי דברי ריב"ח דאמר דעל אברים לוקין והיינו שהוא בחזקת ודאי נבלה [והיינו משום דכשרה חותכין אותה לחתיכות ונבלה וטרפה דמשליכין אותם לאשפה אין חותכין אותם לחתיכות] הוא אליבא דכ"ע בין לרב בין ללוי. דהנה אליבא דרב הלא בודאי מוכרח הא דאברים נבלה היינו שהם ודאי נבלה דהא במתי' תני אברים נבלות וחתי' מותרות. ולרב הא דאמר המתני' חתי' מותרות היינו שהם מותרות משום נבלה א"כ ברישא הא דאברים נבלות בהכרס שהמה בודאי נבלה. אמנם ללוי דסובר דחתי' מותרות היינו אף באכילה. א"כ אפ"ל הא דאברים נבלות היינו שהם אסורים באכילה משום ספק נבלה אבל לא שיהיו בודאי נבלה ואתי ריב"ח לדייק דאף ללוי אברים נבלות בודאי ולא מטעם ספק. והיינו כמו הסיפא דסתי' מותרות לגמרי א"כ גם הרישא אברים נבלות הוא ג"כ בודאי. אבל לרב לא איצטריך ריב"ח לאשמעינן דאברים המה בודאי נבלות דזה ידעינן מהחתי' דמותרות משום נבלה א"כ ממילא אברים המה נבלה בודאי. וזה לדעתי פשוט בפשט הירושלמי וא"כ יקשה לט מאין הוציא רבינו בפיה"מ לומר ניחוש שמא נבלה היא והיינו רק ספק:

וביותר ק"ל הלא במתני' תני ברישא בשר שנמצא בעזרה אברים עולות וחתיכות חטאות ובירושלים זבחי שלמים ואח"כ תני בסיפא נמצא בגבולין אברים נבלה וחתיכות מותרות וברישא הא דאברים עולות וחתי' חטאת הוא בחזקת ודאי כמו שיתבאר א"כ ה"ה הסיפא דאברים נבלות הוא ג"כ בודאי. דז"ל הרמב"ם בפי"ט מפסוהמ"ק הל"ד בשר הנמצא בעזרה אברים עולות וחתי' חטאות והנמצא בירושלים שלמים הכל תעובר צורתו ויוצא לביה"ש שמא נותר הוא א"כ מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל. ובהשגות א"א לספק מעילה וכתב הכ"מ וז"ל וכתב הראב"ד כו' נראה לומר דאם הוא חטאת או שלמים א"ח עליהם קרבן מעילה שהרי הם מותרים לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה ומשמע מדקדוק דברי הראב"ד לכאורה דאברים שנמצאו בעזרה אע"פ שהם בחזקת עולה אין חייבין עליהם קרבן מעילה ודאית אלא קרבן ספק מעילה. אבל א"א לומר כן משום דבפ"ד דכריתות סובר ת"ק דא"ח על ספק מעילות אשם תלוי עכ"ל. ולדעתי דגם הראב"ד סובר דאינו חייב על ספק מעילות אשם תלוי. אלא דהשגת הראב"ד הוא כך דמסתימת לשון רבינו משמע דהנ"מ אם עבר ואכל והיינו אם הי' אברים אזי חייב קרבן מעילה בודאי. אמנם הראב"ד לא ניחא ליה בכך כיון דהאברים היו אבודים א"כ אזל מאתם חזקתם דנעשה הכל בהכשר וא"כ איכא למיחש שמא אירע בהם פסול או נשפך הדם או פסול יוצא וכדומה. וכפי מ"ש הרמב"ם בפ"ג ממעילה הל' א' דאם נפסל הקרבן בדבר שיפסול הקרבנות מועלין בהם מדברי סופרים עי"ש ומסתימת לשון הראב"ד שם הלא יודה להרמב"ם בזה א"כ זהו כוונת השגת הראב"ד לספק מעילה. כלומר כיון דאבדו א"כ אתרע חזקת כשרותם וא"כ יש לן למיחש שמא אירע בהם פסול וא"כ הוא רק מעילה מדרבנן וליכא בהו חיוב קרבן מעילה דכיון דליכא רק מעילה מד"ס ליכא בזה קרבן וחומש כמבואר בריש מעילה וברמב"ם בהל' מעילה עי"ש:

ואי תקשי דאם נחוש מחשש איזה פסול א"כ אף בחטאת חייב מעילה דהא הא דבחטאת א"ח מעילה הוא רק לאחר זריקה שהיה היתר לכהנים משא"כ אם אירע איזה פסול קודם זריקה אם כי נזרק הדם בכ"ז איכא מעילה כמבואר ברמב"ם פ"א ממעילה עי"ש א"כ מאי נ"מ בין אברים דנאמר שהם עולה ובין חתיכות דנאמר שהן חטאת הלא בין כה וכה איכא מעילה מדרבנן. אבל באמת ז"א דבאברים שהמה עולות א"כ ממ"נ חייב מעילה דאם נאמר שלא היה בהם פסול א"כ איכא מעילה מדאורייתא. ואף אם נאמר שהיה בהם פסול בכל זה איכא מעילה מדרבנן. משא"כ בחתי' שהן חטאת אם נאמר דלא היה בהם פסול ליכא בהו מעילה כלל וא"כ לא נשאר רק ספק שמא אירע בהם פסול וא"כ הוא רק מעילה מדרבנן וא"כ הוא רק ספק דרבנן וליכא בהו מעילה כלל. וא"כ זהו כוונת הראב"ד במה שכתב לספק מעילה דלא כמו שהבין הכ"מ בדעתו דאף בספק מעילה איכא חיוב קרבן אלא דכוונתו היא כמ"ש דמסתימת לשון רבינו משמע שהוא חייב במעילה מדאורייתא וע"ז השיג ואמר דאף באברים אינו חייב רק מעילה בספק משום חשש שמא אירע בהם איזה פסול כיון דנמצאו אבודים וא"כ א"ח קרבן וחומש רק קרן לבד:

הן אמנם דלכאורה קשה איך יצדק לומר דכוונת רבינו הוא דאברים עולה הוא חייב מעילה מדאורייתא אף בקרבן הלא כיון דהרמב"ם כתב הטעם שמא נותר הוא. וא"כ אברי העולה הלא לנו והלא כל הפסולין בקודש שפוסק הרמב"ם בפ"ג מפסולי המוקדשין דאם עלו לא ירדו ובכ"ז הוא פוסק בפ"ב ממעילה שא"ח במעילה רק מדרבנן. וכבר הקשה הלח"מ בפ"ג מפסוהמ"ק הל"ז וז"ל אבל קשה ממ"ש רבינו בהל' מעילה ריש פ"ג דקדשי קדשים בדרום מועל בהם מד"ס דלא אמרו כן בגמ' בפ"ק דמעילה אלא למ"ד אם עלו ירדו אבל אנן קי"ל אם עלו לא ירדו מועלין בהם מה"ת וכבר הקשה הכ"מ ותי' כו' ודבר תימא הוא זה דהא פסק רבינו כאן אם עלו לא ירדו. לכך נ"ל לומר דרבינו סובר כשתי' בגמ' מאי מועלין מדרבנן אליבא דכ"ע קאמר והמתרץ גילה לנו פי' המשנה ואומר לו אינו כמו שאתה סובר דלמ"ד לא ירדו הוא דאורייתא דלכ"ע הוי מעילה מדרבנן דוקא אפי' אם עלו לא ירדו כיון דאינם יכולין לעלות לכתחלה אין מועלין בהם מד"ת משום דקשיא לרבינו מה דאמרו שם לימא תנינא להא דעולא אמר ר"י כלומר ומאי קמ"ל ואם איתא דלא תי' כן אלא לרבה טובא אשמעינן עולא דלא נימא מעילה מד"ת כר' יוסף ואע"ג דרש"י פי' דאליבא דרבה פריך מאי אשמעינן עולא. סובר רבינו דפליגי בפי' דמתני' ואשמעינן דלא כרב יוסף לכך פי' רבינו ז"ל דכולהו מודי דפירושו דמתני' הוי דרבנן ובהכי פריך שפיר עכ"ל לח"מ והנה באמת דברי הלח"מ נכונים אבל בכ"ז צריכין הסבר ודוחק לומר דהר"מ סמך על הא דפריך הגמ' לימא תנינא להא דאמר עולא אר"י דזהו דוחק גדול. אבל האמת הברור שהוא סוגיא ערוכה בזבחים פ"ה דלא תלי זה בזה. היינו דלא תלי בהא דאם עלו לא ירדו יהי' חייב במעילה דאורייתא. דז"ל הגמ' זבחים פ"ה ב' אר"ח ב"א בעי ר"י אמורי קדשי קלים שהעלו לפני זריקת דמן ירדו או לא ירדו. א"ל ר' אמי ותבעי לך מעילה. א"ל מעילה לא קמבעיא לי דזריקה הוא דקבע להו במעילה כי קמבעיא לי ירידה ופשיט לא ירדו ואין בהם מעילה. רנב"י מתני הכי אר"ח ב"א בעי ר"י אמורי ק"ק שהעלן לפני זריקת דמים יש בהן מעילה או לא א"ל ר"א ותבעי לך ירידה א"ל ירידה לא קמבעי לי דנעשה לחמו של מזבח כי קמבעיא מעילה ופשיט הכי לא ירדו ואין בהם מעילה עכ"ל הגמ' עי"ש הרי חזינן בהדיא דלא תלי זב"ז דאף אם נאמר דלא ירדו בכ"ז ליכא מעילה דאורייתא והוא ראיה ברורה וגלויה א"כ צדקו דברי הרמב"ם אם כי הוא פוסק דפסולין אם עלו לא ירדו בכ"ז לענין מעילה הוא פוסק שהוא רק מדרבנן וא"כ יהדר קושיתינו דכיון דכתב הטעם דאברים עולות ותעובר צורתן מהחשש שמא נותר הוא וא"כ הלא לנו האברים ואיך יהי' חייב במעילה מדאורייתא.

אבל ג"ז לא תברא דהא לפ"ז יקשה דברי רבינו אהדדי דהא לפי שיטתו דכל הפסולין אם כי עלו לא ירדו בכ"ז לענין מעילה הוא רק מדרבנן. א"כ איך יפרש לדידיה המתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם מעילה טמא שאכל חלב והוא מוקדשין ונותר ביוה"כ וכן פוסק הרמב"ם בפ"ו משגגות הל"ד והאי המוקדשין בהכרח איירי בחלב של עולה דצריך להקריב או אמורי קדשי קדשים או מקדשי קלים דבשר חטאת לאחר זריקה ליכא מעילה דהא היה היתר לכהנים וכן בשר שלמים לאחר זריקה. וא"כ האי חלב נותר א"כ פסולים המה להקרבה ואיך שייך בהו מעילה. והנה התוס' ישנים בכריתות י"ד ב' ד"ה ואשם אחד הקשו אמאי חייב אשם מעילה אנותר הא אינו שוה כלום ואמרי' בפ' כ"ש האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל משום דלא שוי מידי ותי' התם בקדושת דמים דלא נחת עלה קדוה"ג וכשנאסר בהנאה אינו שוה כלום עי"ש והנה טעם זה לא יצדק לדברי רבינו דהא הוא פוסק דכל הפסולין היינו לן וכדומה דאין בהם מעילה רק מדרבנן. ורש"י בכריתות כ"ג א' פי' הטעם משום דאם עלו לא ירדו משום הכי איכא מעילה בנותר עי"ש וגם זה הטעם לכאורה לא יצדק לדעת רבינו דהא הוא פוסק הפסולין אם עלו לא ירדו ובכ"ז ליכא מעילה רק מדרבנן. אבל לדעתי נראה דלא דמי פסול נותר וטמא לשאר פסולין דהן אמנם דכל הפסולין אם עלו לא ירדו אבל בכ"ז ליכא עליהם מעילה דאורייתא משום דשם פסולם שהיה עליהם קודם שעלו לא נפקע מאתם אף לאחר שעלו. משא"כ הפגול והנותר והטמא שעלו ע"ג המזבח ומשלה בהם האור פקע אסורם מהם ואף אם יאכל אח"כ מהם אין חייב עליהם עוד משום נותר טמא ופגול כמ"ש רש"י בזבחים מ"ג ב' עי"ש וכן פוסק הר"מ בפי"ח מפסוהמ"ק הל' א' ופגול ונותר וטמא שהעלו ע"ג המזבח ומשלה בהם האור פקע אסורם מהם עכ"ל וא"כ א"ש דהן אמנם דכל הפסולין דאם עלו לא ירדו אבל כיון דלא נפקע שם פסולם מהם אף לאחר שעלו ומש"ה ל"ש בהו דין מעילה מדאורייתא דהא מחמת זה לא מקרי ראוי שיחייב בקרבן מעילה. משא"כ נותר דאם עלו לא ירדו ונפקע מאתם שם פסולם מש"ה שפיר שייך בהם לחייב מעילה דאורייתא מהטעם שאם עלו לא ירדו. ובאמת בפ"ב ממעילה בהא דכתב רבינו דכל הפסולין דאם עלו לא ירדו ליכא מעילה רק מד"ס לא חשיב שם רק לן הדם עי"ש והיינו משום דבדם ל"ש פגול ונותר וטמא. משא"כ באמורים או בשר עולה אם לנו כיון דאם עלו לא ירדו איכא מעילה דאורייתא וזהו ג"כ כוונת רש"י דכתב דמש"ה חייב במעילה בנותר משום דאם עלו לא ירדו היינו ג"כ כנ"ל כיון דנפקע שם פסולם מהם] וא"כ א"ש דאברים הנמצאים בעזרה דאמרי' שהן עולות אם כי חיישינן שמא נותר הוא בכ"ז אם אכל חייב מעילה מדאורייתא כיון דבנותר אם עלו לא ירדו ממילא חייב עליהם מעילה מדאורייתא והדברים ברורים בעז"ה:

וא"כ מוכח מזה דהא דאברים עולה לדעת הרמב"ם הוא בחזקת ודאי עולה והראיה דחייב עליהם מעילה מדאורייתא לשיטת הרמב"ם. וא"כ ה"ה גם בסיפא דנמצא בגבולין דאברים נבלה הוא ג"כ בחזקת ודאי נבלה ולא מטעם ספק והיינו דאמרינן דכשרות אין דרך להחזיק אברים בשום אופן כי אם לחתכם לחתיכות וכיון דהמה אברים שלמים הלא חזקתם שהמה בודאי נבלה ואיך כתב הרמב"ם דנחוש שמא המה נבלה:

אמנם לדעתי נראה כוונה אחרת בדברי רבינו בפיה"מ דכתב דנחוש שמא המה נבלות והוא משום דלכאורה צריכין להתבונן דלפמ"ש דכוונת השגת הראב"ד על רבינו דדעתו שחייב מעילה מדאורייתא וע"ז השיג דכיון דנמצאו אבודים א"כ אתרע חזקתם וא"ח רק ספק מעילה מדרבנן. מנ"ל להראב"ד דכוונת רבינו הוא לענין קרבן מעילה דלמא הנ"מ הוא לענין מלקות [אשר באמת לכאורה מלשון רבינו בפיה"מ במשנה הזאת דנמצאו בעזרה משמע דהנ"מ לענין מלקות כמו שנבאר] והיינו דאם נמצאה חתיכה דנאמר שהיא חטאת א"כ אם אכל הכהן א"ח כלום ואם אכל זר חייב מלקות מהלאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם. אשר זהו אזהרה לזר שאוכל מבשר חטאת. ואם אברים עולה ולוקין עליהם כמבואר ברמב"ם פי"א ממעה"ק הל"א וז"ל כל האוכל כזית מבשר העולה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך כו' והוא מסוגיא דמכות י"ז עי"ש. אמנם בהא דזר שאכל חטאת חייב משום זרות הלא כתב הרמב"ם בפי"א ממעה"ק הל"ח וז"ל זר שאכל כזית מבשר קדשי קדשים בעזרה אחר זריקת דמים לוקה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל כו' במקום שהכהן אוכל חטאת ובעת שראוי לאכול אם אכלו שם הזר לוקה אבל אם אכל הזר בשר קדשי קדשים בחוץ לוקה משום אוכל בחוץ ולא משום זר שאכל קודש שהרי אינם ראוין שם לכהנים. וכן אם אכלן קודם זריקה לוקה משום אוכל קודם זריקה לבד לא משום זרות עכ"ל. הרי חזינן דאימת חייב זר באוכל בשר חטאות משום הלאו דוכל זר לא יאכל קודש הוא רק היכא דהכהן מותר לאכול אבל היכא דאף להכהן אסור לאכול ליכא על הזר הלאו דוכל זר לא יאכל. וא"כ נחזי אנן דהאי חתיכה דאמרי' שהיא חטאת אבל מש"ה טעונה עבור צורה ותשרף דחיישי' שמא נותר היא כמ"ש רבינו א"כ הלא לכהן ג"כ אסור לאכול וממילא ליכא על זר באוכל מהחתיכה הלאו דוכל זר לא יאכל וא"כ ל"ש בה מלקות. וכן באברים עולה הן אמנם באוכל בין לפני זריקה בין לאחר זריקה לקי עלייהו מהלאו דלא תוכל לאכול אמנם בל"ס דוקא בעולה שהיא ראויה להקרבה. משא"כ בהאי אברים דחיישינן שמא הוי נותר א"כ המה אברים פסולין ליכא עלייהו הלאו ולא לקי ע"ז. ומש"ה מפרש הראב"ד דכוונת הרמב"ם דלא מיירי רק לענין מעילה ולא לענין מלקות:

אמנם בכ"ז יקשה דשפיר נוכל לפרש דמיירי לענין מלקות והיינו דמתרינן משום שני הלאוין או משום הלאו דוכל זר לא יאכל אם לא יהיה נותר או מהלאו דנותר אם יהיה נותר. וא"כ ממ"נ יהיה חייב מלקות וכן באברים עולה יחייב ממ"נ מלקות דמתרינן ליה משני הלאוין אם אינם נותר הוא חייב משום לאו דעולה ואם הוא נותר הוא חייב משום לאו דנותר.

אבל ג"ז ל"ק דהא מבואר בזבחים ע"ח אר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין אחד על חבירו וקאמר שם הגמ' ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז כו' וש"מ התראת ספק לא שמי' התראה. ושיטת רש"י שם אף דמתרינן על כל השלשה לאוין וממ"נ עובר איסור אחד בכ"ז ל"ש התראה עיי"ש והיינו משום דבעינן שידע העבירה שעבר. ולדעתי הא דקאמר הגמ' ש"מ התראת ספק לאו שמי' התראה הוא אליבא דכו"ע אף למ"ד התראת ספק בכ"מ שמי' התראה היינו שאח"כ יודע העבירה שעבר אבל אם מעולם לא יודע איזה עבירה עבר אם כי הוא יודע שעבר עבירה בכ"ז לא מקרי התראה והיינו משום דלכאורה קשה ל"ל להגמ' להוכיח מדברי ר"ל דהתראת ספק לא שמי' התראה הלא ר"י ור"ל פליגי בשבועות ד' ובמכות ט"ז להדיא בזה דר"ל סובר דהתראת ספק ל"ש התראה. א"ו כדברינו דכונת הגמ' דכיון דמעולם לא יודע לו איזה עבירה עבר בזה לכו"ע ל"ש התראה. ודמי להא דפליגי ר"א ור' יהושע לענין חטאת אם בעינן פרטות העבירה כמבואר בכריתות י"ח שבועות י"ד עיי"ש] וא"כ א"א לאוקמי דמיירי לענין מלקות ומתרינן אותו בממ"נ אם על הלאו דחטאת או עולה. או על הלאו דנותר דהא ל"ש בזה מלקות מטעם התראת ספק אשר מעולם לא יתודע פרטות העבירה אזי לכו"ע ל"ש התראה:

ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם שלא הביא הא דריב"ח דאברם נבלה ולוקין עליהם דהא הא דאברים נבלה הוא לאו דוקא הלא יש לנו לחוש גם שמא הם טריפה דהא גם טריפה אינה נחתכת לחתי' והראי' דחתי' מותרת ול"ח לטריפה מדין המתני'. וא"כ איך אפשר ללקות על אברין דאף אם נתרה אותו משום נבלה ומשום טריפה בממ"נ בכ"ז הא התראת ספק הוא אשר לא יתודע אם היא נבלה או טריפה. אמנם ריב"ח בירושלמי אפשר לא ס"ל לסברת הגמ' זבחים הנ"ל ומשו"ה סובר דלוקין והיינו דמתרין אותו. בממ"נ או משום נבלה או משום טריפה:

וזהו כונת רבינו בפיה"מ דכתב דניחוש שמא היא נבלה דאין הכונה שמחזיקין בספק נבלה היינו שמא היא כשירה דזה בודאי אינו דאברין נבילה המה אסורין לאכל בודאי ול"ח שמא היא כשרה אלא דהספק הוא אם היא נבילה או טריפה ונ"מ לענין מלקות ואף אם נתרו בו משום נבלה ומשום טריפה לא ילקה עלייהו מטעם התראת ספק כי לא יבורר מין החטא לעולם. ובזה לכו"ע ל"א דשמי' התראה. כן היה נראה לכאורה:

אמנם התבוננתי כי מלבד אשר הוא דוחק להעמיס כן כונת רבינו בפיה"מ כמו שכתבנו דהנ"מ לענין מלקות משום דהוי התראת ספק. משום דלדעתי נראה דדעת רבינו דזה לא מקרי ה"ס ואם התרו בו משום נבלה ומשום טריפה לכו"ע לוקין ממ"נ וכמו שבאמת הקשה התוס' בזבחים שם על שיטת רש"י עיי"ש בד' ע"ח. וכן מ"ש לעיל דהא דכתב רבינו אברים עולה וחתי' חטאת דנ"מ למי שעבר ואכל היינו דקאי לענין מעילה ולא למלקות הדרנא בי משום דדבריו בפי' המשנה סותר את דברינו. שכתב שם וז"ל ואמר זה וזה ר"ל בשר הנמצא בעזרה ובשר הנמצא בירושלים תעובר צורתו ענינו שיניחוהו עד שיפסד וישרף מפני חשש שמא עבר זמנו והוא נותר נמצא שבדברינו תועלת כי אם הבשר עולה או חטאת או שלמים ועבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצא בעזרה א"ח כלום לפי שהוא חטאת עכ"ל וא"כ מוכח מזה להיפך דהרמב"ם מפרש לענין מלקות ולא לענין מעילה דאם נאמר לענין מעילה א"כ אמאי דקדק בלשונו גבי חטאת ואמר אם אכל כהן חתיכה הלא לענין מעילה ליכא. נ"מ דאף ישראל אם אכל החתיכה א"ח מעילה כיון דהמה חטאת ובחטאת ליכא מעילה. א"ו דהרמב"ם מפרש לענין מלקות וא"כ אם אכל הכהן החתי' א"ח ואף שהוא ספק שמא היא נותר בכ"ז ליכא מלקות מספק משא"כ אם ישראל אכל איכא ממ"נ מלקות אם התרו בו משום חטאת ומשום נותר וכשיטת התוס' זבחים ע"ח שהקשו על פירש"י:

ולדעתי שזהו כונת השגת הראב"ד במה שהשיג ואמר לספק מעילה. היינו משום דהרמב"ם כתב א"כ מאי הואיל חזקתו שהוא עולה או שלמים או חטאת דנ"מ למי שעבר ואכל ע"כ והנה מלשונו מפיה"מ מוכח בבירור דמיירי לענין מלקות. וגם כאן דכתב דנ"מ למי שעבר ואכל הלא מיירי ג"כ הנ"מ לענין מלקות דאם נימא לענין מעילה למאי כתב שעבר ואכל הלא מעילה איכא אף בהנאה לחוד היינו שנתן לחבירו הלא מעל הנותן. וא"כ למאי כתב שעבר ואכל. א"ו דרבינו מפרש דהנ"מ לענין מלקות ומשו"ה כתב שעבר ואכל וע"ז השיג הראב"ד ואמר לספק מעילה. היינו משום דהראב"ד לא ניחא ליה לומר דמלקין אותו בממ"נ והיינו דסובר כשיטת רש"י כיון שאינו ידוע פרטות העבירה א"ח מלקות מטעם התראת ספק. והנ"מ הוא לענין ספק מעילה וכמ"ש לעיל דקרבן מעילה א"ח משום דכיון דנאבד א"כ אתרע חזקת כשרותם וא"ח רק ספק מעילה. (ופשוט דהרמב"ם לא אתי למעט דא"ח משום מעילה אלא דאשמעינן רבותא לענין מלקות לאפוקי משיטת רש"י]:

ומה שנ"ל בישוב השמטת הרמב"ם הא דר יב"ח דאמר דלוקין משום נבלה. משום דהרמב"ם סובר דסוגיא דבבלי לית ליה הא דריב"ח. והוא דמבואר במתני' מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה כו' בהר הבית לעולם חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל מעשר. ומובא מתני' זו בפסחים ז' ובב"מ כ"ו וקאמר שם ר' שמעי' בר זירא על הא דמעות הנמצא בירושלים בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל מעשר] הטעם הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד. ועיי"ש בפירש"י הא דבהר הבית לעלם חולין ואפי' בשעת הרגל משום דאזלינן בתר רובא דשתא ורוב השנה הוא מעות חולין והא דבירושלים בשעת הרגל לעולם מעשר ולא אזלינן בתר רובא דשתא היינו משום דשוקי ירושלים עשוין להתכבד. וא"כ אם מצא בשעת הרגל בודאי לא נשאר מלפני הרגל זהו שיטת רש"י ותוס' ועיין בתקלין חדתין במשנת אליהו בד"ה ל"צ דלא בהר הבית קודש שכתב דרש"י ותוס' לשיטתם דסוברים דבהר הבית מותר לילך במעות בצנעה וא"כ משכחת בהר הבית מעות חולין ובכ"ז אמרי' דבהר הבית לעולם חולין אף בשעת הרגל אם כי בשעת הרגל רוב מעות הוא מעשר בכ"ז אזלינן בתר רובא דשתא. וא"כ בירושלים בשעת הרגל אמאי הוא מעשר ולא אזלינן בתר רובא דשתא וע"ז אתי ר' שמעיה בר' זירא להגיד הטעם משום דשוקי ירושלים עשוין להתכבד. אמנם הרמב"ם סובר דאף בצנעה אסור לילך עם מעות חולין בהר הבית והא דבהר הבית לעולם חולין הוא הטעם כמו שאמר הירושלמי דהכהן בעת שמוציא הכסף מהלישכה הוא מחלל וכן מביא בפיה"מ זה הירושלמי ועי' מ"ש לעיל בד"ה ל"צ דלא בהר הבית] וא"כ הא דבהר הבית לעולם חולין א"צ לשום טעם רק הא דהמה חולין משום דהכהן מחלל בעת שמוציא מהלישכה אמנם יקשה דלפ"ז הא דאמר ר' שמעיה הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד למאי איצטריך זה הטעם. דהא בירושלים בשאר ימות השנה חולין הוא דאזלינן בתר רובא ורוב השנה הוא מעות חולין ע"פ הרוב ובשעת הרגל הוא מעשר משום דבשעת הרגל רוב מעות הנמצא בירושלים הוא משל מעשר. ולמאי איצטריך הטעם דר' שמעי' והרמב"ם בפ"ו ממע"ש מעות הנמצא בירושלים חולין הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בד"א בשאר ימות השנה אבל בשעת הרגל מעשר עיי"ש ועי' בצל"ח פסחים שהקשה זאת וכן המשנת אליהו הקשה כן ותי' המשנת אליהו דכיון דבימות הרגל הוא לעולם מעשר א"כ ניחוש בשאר ימות השנה ג"כ למעות מעשר והיינו דנשאר אחר הרגל ועי' במשנת אליהו דמביא בשם השטמ"ק ב"מ דהטעם דר' שמעי' בר' זירא הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד קאי על שאר ימות השנה לבד דלא נימא דנשאר משעת הרגל עיי"ש ועי' צל"ח פסחים שם שהסביר הדבר דאמאי ניחוש שמא נשאר המעות משעת הרגל ולא אזלינן בתר רובא דשתא והיינו משום דהרוב של הרגל שהוא מעשר גדול יותר מהרוב דכל השנה שהוא חולין משום דברגל אתי כל ישראל לירושלים וכל אחד מביא מעות מעשר שלו. וא"כ יש לנו למיחש שמא נשאר לאחר הרגל ממעות מעשר עיי"ש:

וא"כ לפ"ז נסתער לנו קושיא חמורה בהאי מתני' דבשר הנמצא בגבולין אברים נבלה חתי' מותרות ובשעת הרגל שהבשר מרובה אף אברים מותרים. ואמאי לא ניחוש בנמצא בשעת הרגל שהאברים נשארים מקודם הרגל והמה נבלה. דהא חזינן דמעות הנמצא בירושלים בשאר ימות השנה אם כי רוב המעות הוא חולין בכ"ז איצטריך הטעם דר' שמעי' הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד. אבל לולי זה הטעם הוה לן למיחש דנשאר המעות מהרגל והמה מעשר הרוב דהרגל הוא גדול יותר מהרוב דכל השנה. וא"כ במכל:

בהא דאברין נבלה בשאר ימות השנה אם נאמר דהמה ודחי נבלה הלא הוי לן למיחש דאף בנמצא ברגל שיהי' אסורין מספק דלמא השליכו אותם קודם הרגל. דהא ודאי דרובא דשתא דאברים נבלות הוא בודאי גדול מהרובא דבימות הרגל משום דהבשר מרובה מבשלים אף אברין א"ו מוכח מזה דהא דאברים נבלה בכל השנה לא שמחזיקין לודאי נבלה אלא רק משום ספק לבד וא"כ ממילא בשעת הרגל שהבשר מרובה ומבשלין אף אברים אזלינן בתר רובא ול"ח שמא נשאר מקודם הרגל כיון דאף בשאר ימות השנה הוא רק מטעם ספק ולא מטעם ודאי. אמנם ריב"ח בירושלמי לית לי' הטעם דר' שמעי'. אלא מפרש המתני' כפשטא דלעולם אזלינן בתר רובא. וא"כ בשאר ימות השנה מעות הנמצא בירושלים חולין ול"ח דשמא נשאר מימות הרגל והיינו דאזלינן בתר רובא. וא"כ גם בהא דאברים נבלות הן אמנם דבשאר ימות השנה מחזקין לודאי נבלה משום דאזלינן בתר רובא ובכ"ז בשעת הרגל דהבשר מרובה ומבשלין אף אברים אזלינן בתר רובא דרגל ואף אברים מותרים. ובאמת ק"ל לפי שיטת רש"י ותוס' דהטעם דר' שמעי' הא דשוקי ירושלים עשוין להתכבד קאי על מעות הנמצא ברגל אמאי לא אזלינן בתר רובא דשתא כמו בהר הבית. א"כ חזינן דאזלינן בתר רובא דשתא אף להקל. וא"כ במכש"כ להחמיר וא"כ איך יתפרש להם הא דבשעת הרגל דהבשר מרובה אף אברים מותרין אמאי לא אזלינן בתר רובא דשתא ונאמר שנשאר מקודם יו"ט ואולי משום דבשר ניכר אם המה מונחים מחדש או מכבר דחזותם ועפושם מוכיח עליהם. כנ"ל לפענ"ד:

(שם) חד בר נש אזל בעי משזגי אסקופתי' בני נהרא פי' הלך לרחוץ בשר בנהר] ואנשתי' ואזל לי' חזר בעי מינסבנא א"ל רב אסור לך דנא אמר ההיא שטף נהרא [פי' הבשר שרחץ בנהר שטף הלך] ואייתי חורי דנבלה תחותוי. מכאן ראי' לדברי התוס' חולין צ"ה ב' ד"ה אסיק תרין דפי' דוקא דאסיק תרין בזה חזינן דהוא בשר אחר א"כ אסר רב משום בשר שנתעלם. אבל אם לא אסיק אלא חדא לא הוי אסר רב משום דכיון דעמד במקומו ולא הלך משם וזה ל"ח דלמא מקודם היה בהנהר בשר אחר ואותו הבשר שנפל בנהר שטף הלך זה לא חיישינן עיי"ש בתוס' ומהירושלמי הזה מוכח כן דלמאי איצטריך הירושלמי לומר ואזיל ליה וחזר בעי' מנסבי'. א"ו דאם עמד על אותו המקום ולא הלך משם אם כי נפל, בנהר בכ"ז לא היה אסר רב משום דל"ח דלמא הי' מקודם בשר נבלה והבשר שלו שטף הלך. ורק כשאזל משם ושוב חזר א"כ הוי בשר שנתעלם משו"ה אסר רב וזה ברור. והגליון הש"ס כאן התעורר מדברי הירושלמי הזה על דברי התוס' הנ"ל והניח בצ"ע עיי"ש ואני לא אבין דבריו דאדרבא הירושלמי הזה הוא ראיה לדברי התוס' הנ"ל והוא ממש דברי התוס' בדברי הירושלמי' הנ"ל:

הלכה ג

בהמה שנמצאת כו' ר' יהודא אומר הראוי לפסחים פסחים פי' והמוצאה מותר להקריב לעצמו לשם פסח] וכתב בעל גליון ירושלמי וז"ל והמוצאה מותר להקריבה לפסחו כן הוא לשון הרע"ב והיינו שמוכרה לעצמו ועי' בתוי"ט. וצ"ע דהא אין מכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות עיין בטוח"מ סי' קפ"ה ושו"ת מהרי"ט ח"א סי' צ"ג שנתעורר בזה. ונראה כיון דבשעת קנין קונה אותה להיות הקדש לפסח לא נכנס לרשותו והוי כקונה בשביל אחר ומשיכתו כמשיכת הקדש עכ"ל ואני לא אבין כיון שהוא הקדש איך יחול ע"ז קנין ומה לי שקונה בשביל עצמו או שקונה בשביל אחר כיון דבהקדש ל"ש קנין. ועיינתי במהרי"ט תשו' צ"ג וראיתי שהתעורר בהא דמצא אבידה דשם לעצמו מהא דכתב הר"ן שאין מכר אלא הוצאה מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו ולפ"ז היה ראוי שלא יתקיים המקח ותי' דגבי אבידה עבוד רבנן תקנתא לבעלים דאל"כ אין לך אדם שיזדקק להחזיר אבידה ונמצא מכשילין לעתיד לבא כדאמרי' בשקלים גבי בהמה שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר זכרים עולות כו' ותנן בראשונה היו ממשכנין את מוצאה שיביא נסכי' חזרו להיות רואים אותה ובורחים התקינו שיהי' נסכי' באין משל צבור ומסיים שם וכיון דמדינא אין רשאין למכור אלא מתקנתא דרבנן מה לי הם מה לי אחרים עיי"ש. וא"כ דברי המהרי"ט אין ענין להא דר' יהודא דאמר הראוי לפסחים פסחים היינו שיקריב לעצמו דהא המהרי"ט מביא רק ראיה דמשום תקנת אבדה תקנו שהנסכים יבאו משל צבור והיינו דבראשונה היו ממשכנין את מוצאה שיביא נסכים משלו. והיינו אם כי זכרים עולות שהוא מקריב הוא מקריב לשם הבעלים של הבהמה א"כ מתחלה משכנו דהמקריב כיון שעושה המצוה ומקריב לשם הבעלים ממילא יביא גם נסכים משלו. וכיון שראו שהמוציא לא רצה להזדקק לזה תקנו שיהא משל צבור וכן שלמים הלא גם הוא מקריב אותו לשם הבעלים ומה שהמקריב אוכל הבשר מה איכפת לן בזה דהא כל ישראל מותרין לאכול בשר השלמים אף מי שאינם הבעלים. אבל בקרבן פסח הלא בעינן שהבעלים יקריבו לשם עצמם וא"כ במאי קנה כיון דפסח הוא הקדש ואיך יחול עלי' שום קנין ומה לי שקנה לעצמו ומה לי שקנה בעד הקדש:

אמנם לפי מ"ש המהרי"ט הטעם דבאבדה שם לעצמו שהוא תקנתי' דרבנן משום השבת אבדה לדעתי ברור דכוונתו הוא מטעם הפקר ב"ד והיינו שהב"ד הפקירו מבעל האבדה ותקנו להמוצא בתנאי שישלם עבורו. והנה לפי המבואר פסחים צ' דלרבי אליבי' דר' הושעי' דפסח משייר אינש והיינו אם כי הקדיש פסחו בכ"ז משייר אינש בו וחל בו המכירה דמשו"ה איצטריך קרא נדר פרט לנדור דאתנן אין חל על המוקדשין בממנה זונה על פסחו עיי"ש בגמ' וא"כ לפ"ז בקרבן פסח אם כי קדוש בקדוה"ג בכ"ז שייך שם בעלים עלי' ויוכלו למוכרו לאחרים וא"כ כיון שהוא יכול למוכרו לאחרים ממילא יוצדק גם עלי' הטעם הפקר ב"ד ומשו"ה סובר ר' יהודא דהמוצא יכול להקריב לעצמו לשם פסח והוא מטעם הפקר ב"ד וכמו בכל אבדות. ועי' תוי"ט כאן שכתב דלאחרים אין יכול למכור כיון שהוא הקדש ולפמ"ש יוכל למכרו גם לאחר לשם פסח כיון דחל על פסח מכירה ממילא באבידה נקנה להמוצא מטעם הפקר ב"ד:

שם ר"א אמר בדמיהן שנו כו'. עד אר"י דאנא שמעי לפי הגרסא שלנו קשה מאד פי' הירושלמי אמנם לפי גרסת הגר"א שמהפך המאוחר למוקדם והמוקדם למאוחר א"ש הכל כפי סוגית הבבלי בקדושין נ"ה וכך צ"ל בראשונה "אין השלמים באין מן הנקבות ולא מן הזכרים. [פי' דהלא שלמים באין אף מן הזכרים כמו מן הנקבות וא"כ אמאי זכרים עולות והוא כקושית הבבלי בקדושין נ"ה] אר"א בבא בדמיהן שנו [והוא כתי' ר"א בבבלי הנ"ל] כיצד הוא עושה מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן עולות" [פי' שהוא מחללן] "ואין זה מזיד" פי' הא הקדש במזיד אין מתחלל [והכל הוא כפרכת הבבלי בקדושין שם] אר"ז תנאי ב"ד" [פי' כיון שהוא תנאי ב"ד מחלל אף מזיד] א"ל ר' יוחנן אומרים לאדם צא ומועל בקדשים והוא ג"כ כקושית הבבלי תהי בה ר"י] אלא הלכו בהן אחר הרוב אם רוב זכרים המה עולות פי' כיון דרובן זכרים נמצא מוכח דהמה עולות משום דעולות א"א רק בזכרים משא"כ בשלמים דיוכל היות אף בנקבות וא"כ כיון דמצא רובן זכרים מוכח דהמה עולות ואם נקבות הלא מוכח דהמה זבחי שלמים כן הוא גי' הגר"א. אמנם לפ"ז מחולק ר' יוחנן בבבלי דמשני שם דממתין עד שיומם ומביא שתי בהמות ומתנה וכאן משני ר' יוחנן דהולכין אחר הרוב ואם זכרים יקרבו הן עצמם. אבל באמת ל"ק דהלא הירושלמי מיירי דנמצא בהמות הרבה ולא בהמה אחת לבד ומשו"ה יצדק תי' הירושלמי דהולכין אחר הרוב אם רוב זכרים כלומר שהבהמות הנמצאות המה רובם זכרים הלא מוכח דעולות המה דאם שלמים איך יתרמו שיהיו כולם זכרים דוקא. ואם נמצאו הרבה בהמות נקבות המה שלמים דמוכח שהמה שלמים. משא"כ הסוגי' דבבלי דמיירי שנמצא רק בהמה אחת וא"כ אם נמצא זכר הלא איכא לאסתפוקי דלמא היא שלמים דהא בבהמה אחת ל"ש לומר דמוכח שהיא עולה משו"ה הוכרח להמתין עד שיומם ומביא שתי בהמות ומתנה א"כ לא פליג הבבלי עם הירושלמי. וא"ש הא דמביא הרע"ב כאן דברי הירוש' משום דבאמת לא פליגי והכל מודים לדינא דירושלמי היכא שנמצא בהמות הרבה. והרמב"ם בפ"ו ממעה"ק הלכה י"ח דמביא הדין רק בבהמה אחת משו"ה מביא כמו שאמר ר"י בבבלי דימתין עד שיומם ואם נמצאים הרבה בהמות הדין האמור בירושלמי דהם עצמם יקרבו עולות וזה לא אצטריך לאשמועינן דהא קיי"ל בכ"מ דהולכין אחר הרוב:

אמנם העיקר נ"ל דהרמב"ם לית לי' האי דינא דירושלמי ואף ברובן זכרים אינם נקרבים בעצמם עולות. משום דצריכין להתבונן בנמצא רוב זכרים דאמרי' שמוכח דהמה עולות. מה הדין בהמעוט הנקבות הנמצאות עם רוב הזכרים ופשוט דאמרי' דהנקבות המה ג"כ עולות אלא דצריכין רעיי' עד שיומם ויפדה לצורך עולות דהא המפריש נקבה לעולה צריכה רעיי' עד שתומם ומביא בדמי' עולה ומצאתי בשירי קרבן שכתב ג"כ כמ"ש. אמנם קשה כיון דנמצא גם מעוט נקבות אמאי לא נימא סמוך מעוטא דנקבות דנאמר שהמה שלמים להא דרובן זכרים דהלא ברובן זכרים איכא ג"כ חשש מיעוט דהמה ג"כ שלמים וא"כ אתרע הרוב במה שנאמר דרובן זכרים עולות עפ"י מ"ש התוס' בתמורה ז' א' דאפי' הקדיש נקבה לדמי עולה לקי. וא"כ בנמצאת מעוט נקבות עם הרוב זכרים הלא צריכין אנו לומר דהנקבות המה בודאי שלמים דאיך נאמר דהקדישם לעולות הא עבר בלאו ולקי אפי' אה נאמר דלא הקדיש רק לדמי עולה. וא"כ כיון דהנקבות בודאי שלמים א"כ ממילא אתרע הרוב דרובן זכרים דאמרי' שהמה עולות. אמנם ז"ל התוס' תמורה שם אפי' אקדיש לדמי נסכים לקי וה"ה מקדיש לדמי עולה והא דאמר לקמן המקדיש נקבה לעולה ימכר ויפלו דמיו לעולה צ"ל דלקי וכן הא דתנן פ' כיצד מערימין אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמי' עולה צ"ל דלקי עכ"ל התוס' ובשיטה מקובצת שם מסיים שם מיהו אליבא דרבי דאמר בהרצאת גופו לא לקי אלא א"כ הקדיש לגופו עכ"ל עיי"ש נמצא אנו למידין מדברי השיטה מקובצת דהא דהקדיש נקבה לעולה דלקי אליבא דרבי היינו היכא שהקדישה לגופה אבל אם הקדישה לדמי עולה אינו עובר ולקי. וא"כ אליבא דרבי נוכל לומר היכא דרובן זכרים דאמרי' שהוא, מוכח שהמה עולות וגם המעוט נקבות אמרי' ג"כ שהמה עולות והיינו שהקדישם לדמי עולות ואז אינו עובר ולקי א"כ נוכל לומר דר' יוחנן בירושלמי דאמר דרובן זכרים שהמה עצמן יקרבו עולות סובר כרבי וכנ"ל. משא"כ לפי המבואר ברמב"ם בפ"א מאיסורי מזבח דאפי' הקדיש לדמי עובר ולקי עיי"ש א"כ לא נוכל לומר דמעוט נקבות הנמצאות עם רוב הזכרים שיהי' עולות דאיך נאמר כן שהקדישם לעולות ויעבור על הלאו ואפי' לדמי הוא ג"כ עובר. ובהכרח דהנקבות המה שלמים וא"כ ממילא אתרע הרובא דרובן זכרים ולא נוכל להקריבם לעולות וכמ"ש לעיל ובעי לעולם להמתין עד שיוממו ומשו"ה לא הביא הרמב"ם הדין דירושלמי הנ"ל:

שם עשירית האיפה של כה"ג ר"י אמר חוצה ואח"כ

מקדשה רשב"ל אמר מקדשה ואח"כ חוצה אותה. מתניתא פליגי על ר"י מחצה מקריב ומחצה אבד. מתני' במנחות נ' כה"ג שהביא מחצה בבוקר ומת ומינו אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וחצי עשרון של הראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו מקריב מחצה ומחצה אבד וקשה לר"י דס"ל חוצה תחלה א"כ למה מחצה אבד כן פי' הת"ח והק"ע פי' כשנטמא והיינו הך] פתר לה שכן אפי' מעות ילכו לים המלח [פי' דמותר עשירית האיפה סובר ר"י בירושלמי דאם הפריש מעות ונתותר ילכו לים המלח] מתניתא פליגי על ר"י נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אבד [היינו ג"כ כנ"ל סיפא דמתני' מת ומינו אחר תחתי' בערב לא יביא השני חצי ה מביתו אלא מביא עשרון שלם ומקריב מחצה נמצא מחצה הנשאר מהראשון ומחצה השני אבד] ותני עלה מחצה הראשון ומחצה מהשני תעובר צורתן ויצאו לביה"ש [ואמאי הא קדשי לר"י רק מחצה] פתר לה כר' ישמעאל דאמר עשרון מקדש ע"כ. והנה פלוגתא זו איתא ג"כ בבבלי מנחות ח' א' חביתי כה"ג ר"י אמר אינה קדושה לחצאין והוא אחת מהסוגיות המהופכות בין בבלי לירושלמי] ר"א מתוך שקרבה לחצאין קדשה לחצאין אמר ר"א מ"ט דר"י א"ק מנחה מחציתה הבא מנחה ואח"כ חוצהו מיתיבי חביתי כה"ג לא היו באות חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו כו' למצוה א"ל ר' גביהא כו' והא חוקה כתיבה בה ח"ל ל"נ אלא להביא שלם מביתו ופירש"י אלא להביא עשרון שלם ביחד מביתו אבל לענין קדוש בכלי שרת אם רצה מקדש לחצאין והנה צריכין להתבונן מדוע לא הקשה בבבלי מהא דחצאין אבד למ"ד דמקדש לחצאין כמו שהקשה הירושלמי. בשלמא בהא דלא הקשה הירושלמי מהא דחביתי כה"ג לא הי' באות לחצאין אלא מביא עשרון שלם ומקדשו כמו שהקשה בבבלי דזה נוכל לומר דהירושלמי ידע תי' הגמ' דמביתו מחויב להביא שלם וכמו שבאמת יבואר בלשון של ר' יוחנן דאמר חוצה ואח"כ מקדשה דמלשון זה משמע להדיא דמביתו מחויב להביא שלם ורק במקדש חוצהו ואח"כ מקדש. אמנם זה קשה אמאי לא הקשה הבבלי קושית הירושלמי:

ורציתי לומר משום דלשיטת הבבלי לא פליגי רק בלעכב אבל למצוה כו"ע מודים דמצוה להקדיש ביחד כל העשרון כמו דמשני הגמ' ההיא למצוה. וא"כ לא מצי הגמ' למפרך מהא דשני חצאין אבד דלמה לא. כיון דמצוה לכתחלה להקדיש ביחד א"כ ישנו עליהם שם קדשים פסולין. משא"כ מלשון הירושלמי משמע דפליגי אף במצוה היינו לר"י דאמר חוצה ואח"כ מקדש היינו דעיקר המצוה הוא לחצות מקודם ואח"כ להקדיש וכן פי' הת"ח עי"ש ולא כפי' הק"ע דאמר דלמצוה כו"ע סוברים דמצוה להקדיש העשרון ביחד עיי"ש שמפרש כן בהא דמשני פתר לה כר"י דאמר עשרון מקדש. וז"ל פתר להמתני' כר"י דאמר עשרון מקדש וכיון שצריך לתנו לתוך העשרון כדי לחצותו דלכו"ע למצוה צריך להביא עשרון שלם מביתו כדי לחצותו א"כ כבר נתקדש ויוצא לבית השריפה עכ"ל ובאמת מוכרח פי' הת"ח דלפי פי' הק"ע הנ"ל אמאי לא הקשה הירושלמי כמו שהקשה הבבלי מהא דחביתי כה"ג לא הי' באות לחצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ואח"כ מקדש היינו אף למצוה והקרא אתי להביא שלם מביתו ובאמת זהו מצוה ועכוב. ומשו"ה מקשה הירושלמי שפיר מהא דחצאין אבודין:

שוב התבוננתי שזה לא ניתן להאמר דאפי' לשיטת הבבלי דלמצוה לכו"ע מודים דצריך להקדיש כל העשרון ביחד אבל לגרום לקדשים שיופסלו ויצא לבית השריפה הלא גם זה אסור מדאורייתא וא"כ הא תינח במחצה הראשון מן המת כיון דבבוקר הי' עלי' להביא עשרון שלם ולהקדישו למצוה ושפיר אמרי' דמחצה הראשון תעובר צורתו ויוצא לביה"ש דהא בבוקר הי' מצוה עליו להקדישו ביחד דהא לא ידע שימות. משא"כ בכה"ג השני שמינו בין הערביים. הן אמנם דמחויב להביא מביתו עשרון שלם אבל איך יכול להביא כל העשרון הלא בעת שמקדישו יודע הוא שמחצה השני הוא בפסול ברגע הראשון שהקדיש וא"כ איך יתכן זה להקדיש כל העשרון ביחד:

ולדעתי נראה דמחלוקת הבבלי עם הירושלמי הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפי"ג ממעה"ק הלכה ד' שדעת הרמב"ם שם שאופה בשחרית כל הי"ב חלות דחביתין ומחלק כל חלה למחצה ומקריב בשחרית שנים עשר חצאין וכן בערב שנים עשר חצאין. ודעת הראב"ד שם שאינו מחלק החלות לחצאין רק ששה חלות שלימות הי' מקריב בשאר וששה חלות בערב ועיי"ש בכס"מ שהראה מקור לשיטת הרמב"ם ועיי' במל"מ שם שהאריך ובאר דברי רבינו עיי"ש. וזהו באמת מחלוקת גמ' דידן עם הירושלמי דהגמ' דידן סובר דלא הקריב בבוקר ששה שלימות וכן בערב כשיטת הראב"ד. אלא כשיטת הרמב"ם דשנים עשר חצאין הקריב בשחר וכן בערב וא"כ מוכרח הוא להקדיש כל העשרון אפי' למ"ד דחוצה ואח"כ מקדיש. אבל בכ"ז הי' מוכרח להקדיש שני החצאין בבקר כדי שיאפה אותם ביחד ויקריב אח"כ שנים עשר חצאין וא"כ נקדש כל העשרון בבקר וכן כשמת ומינו אחר תחתיו דהשני מביא בערב ומקריב מחצה. אבל בכ"ז הי' מוכרח להביא עשרון שלם ולהקדיש השני חצאי העשרון למען אשר יאפה את כולם ויקריב מחצית השנים עשר חלות בערב כיון דמצות החביתין הוא שיקריב שנים עשר חצאין הן בבקר הן בערב ומשו"ה לא מצי הגמ' למפרך מהא דשני חצאין אבודין ויצאו לביה"ש דהא מה"ד הוא כך כיון דהמה קדשים גמורים אף למ"ד דחוצה ואח"כ מקדש. משא"כ הירושלמי סובר כשיטת הראב"ד דלא הי' מקריב השנים עשר חצאין רק ששה שלימות בבוקר וששה שלימות בערב וא"כ לפ"ז למ"ד דחוצה ואח"כ מקדיש לא הי' צריך להקדיש כל העשרון ומשו"ה שפיר הקשה הירושלמי מהא דשני חצאין אבודין ויצאו לביה"ש דהא לא הי' מהשני העשרונות רק מחצה מכל אחד והדברים נכונים:

אמנם מה שתי' הירושלמי פתר לה כר' ישמעאל דאמר עשרון מקדש ופי הק"ע שהבאנו לעיל דחוק מאוד כמ"ש לעיל והגר"א הגי' פתר לה כר"ש ועיי' בגליון הש"ס ירושלמי כאן שלא מצא על איזה ר"ש כונת הגר"א ועיי' מה שמגי' כר"י ומרמז על ר' יונתן. ולדעתי אין כונת הגר"א ר"ש היינו ר' שמעון אלא כוונתו רב שמואל. והוא דבמנחות ח' א' אמר רב מנחה קדושה בלא שמן ובלא לבונה ופירש"י אם נתן עשרון סלת בכלי שרת קידש אעפ"י שאין שם שמן ולא יצא לחולין וצריך להביא שמן ולהקריבה] שכן מצינו בלחה"פ שקדשה בלא שמן ור' חנינא אמר לא זו קדושה בלא זו ולא זו קדושה בלא זו ובכל המנחות שטעונין שמן ולבונה אם נתן הסלת בלא שמן ובלא לבונה לא קדשה קדוה"ג. ופריך שם הגמ' ולר' חנינא עשרון למה נמשח [הלא העשרון אינו מחזיק רק העשרון סלת לבד בלא שמן ובלא לבונה] למנחות חוטא שאין טעון שמן ולבונה וכתב שם התוס' ולר' חנינא אמאי החצי העשרון נתקדש למנחת חביתין ומנחת חביתין טעונה שמן ולבונה ותי' משום דבתחלה הי מקדשין המנחה של חביתין בביסא עם השמן והי' גנאי בדבר להוציאה לכלי חול אחר שנתקדשה ולכך נמשח חצי העשרון וטעם זה אנו צריכין נמי לר' יוחנן דאמר לעיל דאינה קדושה לחצאין דאחר שנתקדשה שלימה הי' גנאי להוציא מכלי שרת לכלי חול כו' וסיימו שם בתוס' ולכו"ע נמי צ"ל כן דבמתני' דשתי מדות מוכח שהיו מחלקין הסולת בחצי עשרון והשמן במדה שהיא מחזקת לוג ומחצה עכ"ל התוס'. והנה זה פשוט הא דכתבו התוס' ולכו"ע צ"ל כן כונתם דהא לעיל כתבו ולר' יוחנן דאמר לעיל דאינה קדושה לחצאין דאחר שנתקדשה שלימה הי' גנאי להוציא לכלי חול מסיימי כאן דלר"ח דסובר דלא קדשי זה בלא זה צ"ל לכו"ע כן היינו גם לר"א דסובר דנתקדשה לחצאין. אבל בכ"ז הי' מוכרח להניח החצי העשרון עם השמן והלבונה בביסא שיהיו הכל ביחד שיתקדשו דאל"כ אין קדושה זה בלא זה וז"פ וברור בכונת התוס'. ומצאתי אח"כ בהגהת חק נתן שמתקשה בדברי התוס' במה שסיימו ולכו"ע צ"ל כן דהא לרב דאמר דקדשי זה בלא זה אצ"ל כן ומשו"ה הגי' בדברי התוס' עיי"ש ולדעתי הדבר ברור בכונת התוס' כמ"ש. וקאמר שם הגמ' ואף שמואל סבר כרב דקדשי זה בלא זה מדתנן כלי הלח אין מקדש היבש והיבש אין מקדש הלח ואמר שמואל ל"ש אלא מדות אבל מזרקות מקדשות היבש עיי"ש בגמ' שהוכיח מדברי שמואל שסובר כרב דקדשי זה בלא זה עיי"ש [ומהתימא על עין משפט במנחות שם מציין על דברי ר' חנינא דאמר לא קדשי זה בלא זה מיימין פי"ג ממעה"ק הלי"ג ולא נמצא שם שום רמז בזה. ואדרבא לדעתי נראה דהרמב"ם פוסק כרב דקדשי זה בלא זה דהא בפ"ג מפסוהמ"ק הלי"ט מביא דברי שמואל דהמזרקות מקדש היבש וא"כ מוכח דסובר דקדשי זה בלא זה. וכן מוכח מלשונו בפי"ג ממעה"ק הל"ב וכיצד עשיית החביתין של כה"ג מביא עשרון שלם ומקדישו וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש דאעפ"י שהיא קרובה חציין אינה מתקדשת לחצאין ומביא עמה ג' לוגין שמן כו' ע"כ א"כ מבואר להדיא שפוסק כר' יוחנן דאינה מתקדשת לחצאין ובכ"ז כתב דמביא עשרון שלם ומקדשו ועיי' במל"מ שם שפי' ומקדישו היינו בעשרון של מקדש ולא הזכיר כלל שמן ורק אח"כ כתב ומביא עמה ג' לוגין שמן א"כ מוכח להדיא שפוסק כרב ושמואל ולא כר"ח] וא"כ קה הן שמואל סוברים דקדשי זה בלא זה:

והנה לרב ושמואל דסוברים דקדשי זה בלא זה לכאורה אנו מוכרחין לומר שהמה יסברו דצריך להקדיש כולה ולא לחצות ולהקדיש אח"כ דהא מביתו מחויב להביא עשרון שלם לכו"ע וא"כ צריך למדוד בהעשרון של מקדש א"כ נתקדש כל העשרון ואיך יצדק ע"ז לומר למ"ד דחוצהו ואח"כ מקדיש. אבל ז"א דהן אמנם דהעשרון מקדש זה בלא זה היינו שיתקדש בקדוה"ג שיצא מתורת קדושת דמים. אבל בכ"ז יכול הכה"ג לשנות העשרון זה אף לאחר שהניחו בהעשרון למנחה אחרת ורק אח"כ כשחוצהו ומקדישו בחצי העשרון דאז יתקדש לשם מנחת חביתין וז"ב. וא"כ אף לרב ושמואל דקדשי זה בלא זה בכ"ז יוכל לסבור דחוצהו ואח"כ מקדש היינו דבתחלה כשהי' העשרון שלם מונח בהעשרון של מקדש נתקדש בקדוה"ג סתמא לא לשם מנחת חביתין דוקא ואח"כ כשחוצהו ומניחו בחצי העשרון כי אז יתקדש בקדושת מנחת חביתין. וא"כ זהו כונת הירושלמי פתר לה כר"ש היינו רב שמואל. כלומר דר' יוחנן סובר כרב ושמואל דקדשי זבל"ז וא"כ כשהניחו בהעשרון [דהא זהו לכ"ע דצריך להביא מביתו עשרון שלם ולמדדו בהעשרון של מקדש] א"כ נתקדש בקדוה"ג סתמא ואח"כ חוצהו ומקדישו לשם מנחת חביתין ומשו"ה שניהם אבודים ויצאו לביה"ש דהא נתקדשו בקדוה"ג בעת שהניחו בהעשרון אליבא דרב ושמואל:

(שם) תמן הוא אומר משל צבור והכא הוא אומר מתנאי ב"ד אר"ח בר בא יאות הוא מקשה. אתא ריב"א ר"א בשם ר"י ד"ת שתבא משל צבור הייתי אומר יגבו לה התקינו שתהא בא מתרומת הלישכה. כן הגי' הגר"א ז"ל ופירושו הטהור תמן היינו במתני' דמנחות אמר משל צבור כדאמר מחק עולם והכא במתני' דידן אמר מתנאי ב"ד ד"ת משל צבור הייתי אומר דמשל צבור יגבה לה כלומר הא ודאי פשיטא דמשל צבור ד"ת מקרא דחק עולם. אבל הייתי אומר שלא ליקח מתרומת הלשכה אלא לגבות מכל יחיד ויחיד דהכי משמע קרא דחק עולם משל עולם. והתנו ב"ד שיהא בא מתרומת הלשכה עכ"ל הטהור בהגהותיו ובת"ח. ובבבלי מנחות מבואר דשתי תקנות היו היינו דד"ת שיהא בא מתרומת הלשכה ותקנו רבנן דלגבו מהיורשים משום דקא דחקי העזרה כיון דחזי דפשע בה התקינו שיהא בא מתרומת הלשכה. אמנם לפי גרסת הירושלמי דלא הוי רק תקנה אחת והיינו דד"ת שהיא בא מצבור היינו שיוגבה מכל יחיד דוקא ותקנו רבנן שינתן מתרומת הלישכה. ונראה לדעתי דהנ"מ בין סוגית הירושלמי לסוגית הבבלי אליבא דר' יהודא דאמר דד"ת משל יורשין א"כ איכא נ"מ אי ר' יהודא סובר דהי' תקנה מדרבנן שיוגבה מתרומת הלשכה או לא. דכאן במתני' דשקלים דקאמר ר"ש במתני' דתנאי ב"ד בכה"ג שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור ר' יהודא אומר משל יורשין. והנה לפי סוגית הבבלי דשתי תקנות הי' והא דקתני ר"ש שיהא בא משל צבור היינו שתקנו דאוקמי' אדאורייתא שיבוא משל צבור. נוכל לומר דהא דאמר ר' יהודא משל יורשין לא פליג אעיקר דברי ר"ש במה שתקנו שיבוא משל צבור. דזה גם ר' יהודא מודה דתקנו שיבוא משל צבור. אלא דבהא פליג ר' יהודא אר"ש דלר"ש הא דתקנו משל צבור היינו דאוקמי' אדאורייתא כלומר דמדאורייתא צריכין להביא משל צבור ור' יהודא סובר דהתקנה הי' מדרבנן שיבוא משל צבור אבל מה"ת מחויבים היורשים להביא. משא"כ לפי שיטת הירושלמי דלא הוי רק תקנה אחת אליבא דר"ש והיינו דמה"ת דבא משל צבור היינו דיוגבה מכל יחיד ויחיד ולא מתרומת הלישכה ותקנו רבנן שיוקרב מתרומת הלישכה. וא"כ תקנה זו הוא רק מדרבנן אליבא דר"ש וא"כ איך יצדק ע"ז מאמר ר' יהודא דאמר משל יורשין. דל"ל דכונתו הוא כמו שפרשנו לשיטת הבבלי. דז"א דהא לפי שיטת הירושלמי הלא גם תקנת ר"ש שינתן מתרומת הלשכה הוא רק מדרבנן א"ו דלשיטת הירושלמי פליג ר' יהודא וסובר דלא תקנו רבנן כלל שינתן מתרומת הלישכה

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה