שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ו
הלכה א
קרא מסייע לר' יהודה בן לקיש ויאמר שמואל הגישה ארון ד' והלא הארון בקרית היערים. מה עבדון לי' רבנן הגישה אלי הציץ. לכאורה מכאן קשה על שיטת הרמב"ם בפ"י מכלי המקדש הלי"א וז"ל וכיצד שואלין הכהן עומד לפני הארון והשואל מאחריו ועי"ש בכס"מ דרש"י מפרש והנשאל פניו כלפי השכינה כנגד האו"ת. והר"מ מפרש כלפי שכינה כלפי הארון עיי"ש בכס"מ ולפי דעת הרמב"ם דלשאלת או"ת צריך ארון איך יצדק הירושלמי מה עבדין ליה רבנן הגישה אלי הציץ א"כ מוכח דלא בעינן ארון וא"כ מאין הוציא הר"מ דבעי ארון. וביותר קשה הלא כל משך חיי שאול ואף לאחר מותו היה הארון בקרית יערים. וא"כ איך שאל אחימלך בעיר נוב באו"ת במעשה דדוד. וכן מצינו כמה פעמים במקרא כי דוד בברחו מפני שאול שאל באו"ת והלא לא היה לו ארון:
ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו הוכיח דבעינן לשאלת או"ת ארון משום דכאן בירושלמי תני בשם ר"א הארון גלה עמהם לבבל מ"ט לא יותר דבר כו' ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה' זה הארון תני ר' יהודה בן לקיש [ולפי גירסת הגר"א ר"י בן אלעאי] במקומו היה הארון נגנז. עוד שם תני ריב"ל [או ר"י בן אלעאי] שתי ארונות הי' מהלכין עם ישראל במדבר אחד שהיו הלוחות בתוכו. אחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו. זה שהיו הלוחות בתוכו היה מונח באוה"מ כו' זה שהיו שברי לוחות מונחין הי' נכנס יוצא עמהן למלחמה. ורבנן אמרי ארון אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה. וכתב ע"ז הת"ח במשנת אליהו דאזלי לשיטתם דמ"ד דשתי ארונות היו סובר דארון נגנז במקומו ולא תקשי עליו דמייתי ר"א ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ד' דקאי על שברי הלוחות. ור"א דאמר דארון גלה לבבל סובר דארון אחד היה עיי"ש בארוכה. אמנם מ"ש שם דמסוגי' הגמ' דיומא נ"ג לא משמע כן מדקאמר שם הגמ' מאחר שר"א מלמדנו כלי חמדת בית ד' וגם ויצא מבת ציון כל הדרה היינו חדרה שגנוז בחדרי חדרים. דאל"כ מאי הקשה שם דלמא קאי הקרא על השברי לוחות עיי"ש. לדעתי אין מזה ראי'. דנוכל לומר דהגמ' שם מדייק מהא דהדרה היינו חמדה וכמו שפירש"י שנגנז בחדרי חדרים א"כ לא קאי על שברי לוחות דהא השברי לוחות היו נראים ג"כ והיינו בעת מלחמה. אמנם מאן דסובר דגנוז במקומו שפיר מקיים קרא דהדרה גם על שברי לוחות לבד דהא בכ"ז יצדק גם עליהם שם חמדה דהא תמיד היו מוצנעין. רק בשעת מלחמה]. וא"כ לפ"ז א"ש משום דהירושלמי מסייע דשתי ארונות היו מקרא דויאמר שאול לאחיו הגישה אלי ארון האלהים והלא הארון בקרית יערים. א"ו דשני ארונות היו ולרבנן דסברי דאחד היה מפרש דקאי על הציץ א"כ מוכח דלשאלת או"ת לא בעינן ארון. משא"כ למ"ד דשתי ארונות היו וקרא דהגישה אלי ארון האלהים הוא ארון ממש א"כ מוכח מזה אדרבא כשיטת הרמב"ם דבעינן דוקא ארון לשאלת או"ת דאל"כ מאי אמר שאול הגישה אלי ארון האלהים וא"כ הרמב"ם דפוסק בפ"ד מבית הבחירה דארון נגנז במקומו בהכרח סובר דשתי ארונות היה וכדברי הת"ח א"כ ממילא מוכח דבעינן לשאלות או"ת דוקא ארון. וא"כ לפ"ז מיושב גם מאחימלך דכיון דשתי ארונות היו א"כ י"ל בעיר נוב במקום אחימלך היה הארון עם השברי לוחות. וכן אולי תח"י דוד בברחו מפני שאול היה עמו הארון עם השברי לוחות:
(שם) תני ר' יהודה ב"ל אמר ב' ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר אחד שהיתה התורה נתונה בתוכו ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו. והת"ח והגר"א גורס ר' יהודא בן אלעאי אומר. ומפני זה מוחק ג"כ שהיתה התורה נתונה בתוכ", וגורם אחד שהיו הלוחות נתונין בתוכו ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו". והיינו משום דלקמן בסוגיא מוכח דלר' יהודה לא הי' הס"ת מונח בארון ועי' במשנת אליהו שהאריך בזה. ואני לא אדע איך יתכן לגרוס ר' יהודה בר' אלעאי דהא ריב"א הוא סתם ר"י בר פלוגתא של ר"מ והלא לקמן בסוגיא סובר ר' יהודה דאף השברי לוחות היה מונח בארון ביחד עם הלחות. ואיך אמר כאן דשני ארונות היו ולשברי לוחות היה ארון לבדם וצע"ג:
(שם) ע"ד דר"מ דו אמר באמה כת ששה טפחים כו' וארבעה לוחות היו שם שנים שלמים שנים שבורים דכתיב אשר שברת ושמתם בארון כו'. והנה בב"ב י"ד יליף ר"מ דהס"ת מונח בהארון משום דכתיב רק אין בארון כ"א שני לוחות ומיעוט אחר מיעוט לרבות ס"ת. והשברי לוחות דמונחים בארון יליף לר"מ מדכתיב אשר שברת ושמתם. ור' יהודה שם סובר דהספר תורה הי' מונח מצד הארון ויליף מקרא והא דכתיב אין בארון רק שני לחות יליף לשברי הלוחות דהיו מונחין בארון וקרא דאשר שברת ושמתם אתי לכדר"ל יישר כחך אשר שברת עי"ש. וא"כ לכאורה קשה לפי המבואר להלן בירושלמי שלהי הלכה זו דר"מ יליף דהס"ת מונח בארון מדכתיב ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן העדות אשר אתן לפניך עי"ש א"כ ל"ל למילף דהשברי לוחות היו מונחין בארון מקרא דאשר שברת ושמתם אשר באמת קרא זה איצטריך לכדר"ל יישר כחך ששברת אמאי לא יליף מקרא דאין בארון רק שני לוחות כמו דיליף ר' יהודה בבבלי מזה הקרא כיון דגם לר"מ אייתיר הקרא דאין בארון דהא לדידיה יליף דהס"ת מונח בארון מקרא דונתת את הכפרת אל הארון מלמעלה כמו דיליף הירושלמי להלן בשם ר"מ. והלא הקרא דאשר שברת הלא איצטריך לכדר"ל דיישר כחך ששברת:
הן אמנם דזה י"ל דאשר שברת הוא מיותר לכ"ע למילף מיניה יישר כחך כפי מ"ש המהרש"א בחדושי אגדות ב"ב שם שכתב דגם בפ' תשא כתיב אשר שברת ושם לא כתיב ושמתם רק אשר שברת לחוד. ומפרש הא דרשה דר"ל דיליף יישר כחך אשר שברת לא נילף מקרא דמאשר שברת ושמתם האמור בדברים י' אלא יליף מקרא דאשר שברת האמור בפ' תשא ושם לא כתיב בסמוך לו ושמתם. ועי"ש במהרש"א שמפרש הא דפריך הגמ' שם לבתר דמשני דיליף דשברי לוחות היו מונחין בארון מקרא דאשר שברת ושמתם פריך שם הגמ' ואידך ומשני דמבע"ל לדר"ל יישר כחך אשר שברת. היינו דפריך כיון דהאי אשר שברת הוא מיותר א"כ יקשה מאי דריש באשר שברת האמור בפ' תשא הא התם לא כתיב ושמתם להורות דקאי על השברי לוחות שיהא מונחים בארון. ומשני דהאי אשר שברת האמור בפ' תשא אתי לדרשת ר"ל יישר כחך ששברת א"כ איצטריך האי שני אשר שברת האי אשר שברת האמור בפ' תשא אתי לדרשת ר"ל ליישר כחך והאי אשר שברת בפרשת דברים אתי על השברי לוחות שהיו מונחים בארון עי"ש א"כ א"ש קושיתינו דשפיר נוכל למילף מקרא דאשר שברת על השברי הלוחות שמונחים בארון.
ובזה מיושב לן מה שלכאורה קשה לנו מאד בדברי הירושלמי כאן. ר"ל אמר באמה בת חמשה טפחים וכר' יהודה כו' וד' לוחות היו בו שנים שלמים שנים שבורים דכתיב "אשר שברת ושמתם בארון". ולכאורה קשה מאד הלא ר"ל דורש מהאי קרא דאשר שברת יישר כחך אשר שברת כמו שאמר הגמ' בבלי בב"ב שם ואידך האי מבע"ל לכדר"ל יישר כחך אשר שברת. אמנם לפי דברת המהרש"א מיושב מאד. דהא הא דיליף ר"ל מקרא דאשר שברת יישר כחך היינו מקרא דפ' תשא ושם לא כתיב ושמתם. והדרשה דשברי לוחות היו מונחין בארון יליף מקרא דאשר שברת האמור בדברים ושם כתיב אשר שברת ושמתם:
אמנם זה קשה מאד האי קרא אין בארון רק שני לוחות האבנים למאי אתי. הן לר"מ דמרבה מהאי קרא בבבלי שם דהס"ת היה מונח בהארון ולהירושלמי אליבא דר"מ הלא ילפינן מקרא דונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות. והן לר' יהודה דיליף מהאי קרא בבבלי שם לרבות דשברי לוחות היו מונחים בארון. נילף מקרא דאשר שברת האמור בדברים ושם כתיב אשר שברת ושמתם:
אשר מזה נראה דדעת הירושלמי דלכ"ע הן לר"מ הן לר' יהודה היו העמודים מונחים בארון. דהנה המהרש"א בב"ב שם הקשה מנ"ל לר"מ לרבות מקרא דאין בארון רק שני לוחות לרבות ס"ת ולר' יהודה מרבינן מהאי קרא שברי לוחות אמאי לא נרבה עמודים עי"ש מה שתי'. ומפני זה סובר הירושלמי באמת דמהאי קרא אין בארון רק שני לוחות אתי לרבות העמודין שהיו מונחין בארון אף לר"מ ולא כמו דאמר הגמ' בבבלי שם דלר"מ העמודין היו מונחין מאבראי עי"ש:
ולדעתי זהו כוונת הירושלמי בדברי ר"מ הלוחות כל אחד ארכן ששה ורחבן שלשה תן ארכן של לוחות לרחבן של ארון [והוא כפי גי' הגר"א] נשתייר שם שלשה טפחים חצי טפח לכותל זה וחצי טפח לכותל זה וטפחיים לשילוט מקום שספר תורה מונח" דלכאורה האי טפחיים לשלוט מקום שספר תורה מונח הכוונה הוא דהשני טפחים נעשה בשביל הספר תורה שלא יהא יצא ונכנס בדוחק וכמו שאמר הגמ' בבבלי שם אליבא דר"מ נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ס"ת יצא ונכנס כשהוא דחוק עי"ש. אבל לפ"ז בהא דלקמן דקאמר הירושלמי אליבא דר' יהודה רחבו של ארון שבעה טפחים ומחצה וד' לוחות היו שם כו' ארכן של לוחות לרחבן של ארון ונשתייר שם טפח ומחצה אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשלוט ע"כ. ובע"כ גם כאן נפרש האי טפח יתירי שנשתייר לשלוט היינו לשילוט הלוחות שיהיו בריוח. והנה לפ"ז הו"ל להירושלמי לסיים לשילוט הלוחות שהוא מונח שם. כמו שסיים לעיל לשילוט מקום שס"ת מונח. ועוד דהא מהירושלמי הזה מוכח שהוא כגי' ר"ת אצבע מכאן ואצבע מכאן. ולא כפירש"י שגורס בבבלי אצבע ומחצה מכאן ועי"ש בתוס' בב"ב שם ד"ה אצבע עי"ש. והיינו דמיירי באצבעות קטנות בני ששה אצבעות בטפח. וא"כ נשאר עוד אצבע אשר יהיה לריוח להלוחות ולמאי איצטריך האי טפח לשילוט:
וראיתי במשנת אליהו כאן בד"ה אצבע לכותל שכתב וז"ל מכאן מוכח כשיטת ר"ת בב"ב שם דל"ג ומחצה. ואצבע ר"ל קטנה דהוויין ששה בטפח ונשאר קצת ריוח שיהא יוכל לישב י"ב בי"ב ודלא כרש"י שם כו' ופי' לשילוט לפי' רש"י דמפרש אצבע מד' בטפח פירושו לשילוט היינו שיהא ריוח קצת ללוחות דיתבי י"ב בי"ב וכדפריך בבבלי שם תרי בתרי היכי יתיב. ולר"ת אף דלא הזכיר עמודין וא"כ למה הכא הטפח דהא יש ריוח קצת דמ"מ בעי קצת ריוח יותר עכ"ל. ואני תמה בשלמא הס"ת בעי שיהיה ריוח משום שיהא נכנס ויוצא שלא בדוחק דהא לפעמים היה נצרך לקבל הס"ת משם כמ"ש התוס' ב"ב שם ד"ה שלא יהא עי"ש משא"כ הלוחות הלא לעולם היו מונחין בהארון ולא טלטלו אותם לעולם א"כ למה להו לריוח הרבה הלא די רק בריוח אצבע למען אשר י"ב בי"ב יוכל ליתיב אבל ריוח יותר למאי מבעי. ועוד מ"ש הירושלמי בדברי ר' יהודה חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט אמאי לא הזכיר גם האצבע דהא נשאר אצבע וטפח לגי' הירושלמי דאצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה דהא האצבעות היו קטנים אשר בחצי טפח הוא שלשה אצבעות:
ע"כ נ"ל דהא דאמר הירושלמי לשילוט הכוונה הוא על העמודין והוא עפ"י מ"ש התוס' ב"ב שם ד"ה שבהן עמודין עומדין וז"ל נראה לר"ת דסימן להעמדת ישראל היו כו' וסיים שם עוד והני עמודים נמי היו כמו] מכפר שהם עשוים סימן להעמדת ישראל עי"ש ועי"ש במהרש"א ח"א שם שביאר ביותר דמש"ה היו שני העמודים שהמה לסימן עמידת בית יהודה ובית יוסף עי"ש וא"כ הי' העמודים להעמדת ישראל. פי' לסימן שיעמדו ויתרוממו וישלטו נגד כל העולם. וא"כ העמודים מרמזים על חוזק עמדתם ועל שלטונם. וזהו כוונת הירושלמי לשלוט. וא"כ א"ש כל דברי הירושלמי הן בדברי ר"מ והן בדברי ר' יהודה דהא לר"מ נשתייר שני טפחים ברוחב של ארון וטפח אחד היה לשני העמודים אשר החזיקו טפח כמבואר בבבלי בב"ב שם וטפח השני היה בעד הס"ת שיהא יוצא ונכנס שלא לדוחק. וזה שאמר הירושלמי בדברי ר"מ וטפחיים לשילוט מקום שספר תורה מונח. כלומר דמשום שני הדברים היה צריך להיות טפחיים יותר ברוחב הארון טפח אחד לשלוט שהוא העמודים וטפח אחד מקום שספר תורה מונח היינו שהס"ת יוצא ונכנס שלא בדוחק. ולר' יהודה נשתייר רק טפח אחד ואצבע ואותו האצבע לא איצטרך למחשב דהא זה ידעינן ממילא כמו דלא חשיב האצבע באורך הארון אשר לר"ת גם שם נשאר אצבע כיון דאצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה באצבעות קטנות ונשאר אצבע שלישי משום הריוח. משום די"ב בי"ב היכי יתיבי ולא איצטרך להזכירו אותו האצבע. ה"נ גם בהרוחב לא איצטרך להזכיר אותו האצבע אשר הוא לריוח ולא חשיב רק טפח הנשאר לשלוט היינו לשני העמודים:
ונוכל להמתיק הדבר ביותר דמש"ה אמר הירושלמי חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשלוט בדברי ר' יהודה היינו שהעמודים לא היו שנים ביחד אלא עמוד אחד היה מצד זה מהלוחות
והעמוד השני היה מצד השני מהלוחות. דלפמ"ש המהרש"א שהבאנו לעיל דשני העמודים היה לחרות על יהודה ויוסף והעמודים המה אא על עמדתם אאאאאאאא אאאא אאאא אאאא ביחד זה אצל זה הלא הי' עץ אחד מרוחק מעט מהלוחות וכמובן:
הלכה ג
תני על של כסף [פ' השלחן שהיה מונח לחם הפנים בכניסתו היה של כסף] ר"י בשם ר"י לית כאן של כסף פי' דתנא דמתני' סובר דלא היה רק של שייש כמבואר במתני'] מפני שהוא מרתיח [פי' שאם יהיה מונח על של כסף א"כ יתחמם הלחם ויתעפש ויסריח] לא כן תני זה אחד מן הנסים שנעשה בבהמ"ק כשם שהיו מניחין אותו חם כך היו מוציאין אותו הם שנאמר לשום לחם חם ביום הלקהו. ריב"ל אמר אין מזכירין מעשה נסים. והנה בתוספתא מנחות פי"א הל' ז' כיצד מכניסין לחה"פ ערב שבת היה פורקה מדפוס ונותנה ע"ג השולחן של כסף שהיה באולם על פתחו של היכל ע"כ. הנה מבואר דדעת התוספתא שהשולחן שהי' מניחין הלחם הפנים בכניסתו היה של כסף. ובמאי פליגי התוספתא עם המתני' דסובר דהיה של שייש. ובאמת צריכין להבין מ"ט דתוספתא דאמר דשל כסף היה הלא היה לן למיחש שמא ירתיח ויתעפש והלא לא סמכינן אניסא כמ"ש הירושלמי הנ"ל ודוחק לומר דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא אי סמכינן אניסא אי לא עיין פסחים ס"ד:
אמנם להסביר הדבר נראה דרש"י במנחות צ"ט במתני' ד"ה על פתח הבית. וז"ל אצל פתח ההיכל בכניסתו ולא היו מניחים אותו שם אלא להראותו שמעלין בקדש דעכשיו מניחו על של שייש ומיד נושאו בהיכל ומסדרו על של זהב עכ"ל רש"י הנה מתבאר מדברי רש"י דמתי הניחו על שייש היינו ביום השבת בבקר סמוך להנחתו על שולחן בהיכל. אמנם בתוספתא הנ"ל מבואר דבע"ש היה מניחו על השולחן של כסף דכן אמר התוספתא להדיא ע"ש היה פורקה מדפוס ונותנה פ"ג השולחן של כסף שהיה באולם על פתח של בית ע"כ והיינו משום דתלי זה בזה משום דהא ודאי לכ"ע צריכין להניחו בהיכל חם כדי שיחומו ויהיה גם חם בעת סלוקו ויהיה סלוקו כסדורו. וא"כ לתנא דמתני' דסובר דקודם הנחתו בהיכל היה מניחו על השולחן של שיש בהכרח היה כל הלילה בתנור כדי שיהא חם בעת שמניחו על השולחן של שייש. ואם כי שייש מקרר אמנם כיון שהניחו על של שייש רק לשעה קלה לא יתקרר רק מעט חומו בפת שהיה מניחו על השולחן של שייש ותיכף אח"כ הניחו על השולחן של זהב אשר היה בהיכל. משא"כ אם נאמר דבע"ש היה מניחו על השולחן של שייש א"כ כל הלילה עד יום המחרת עד עת הניחו על שולחן של זהב בהיכל היה זמן רב וא"כ היה מתקרר והיה קר וממילא לא היה יכול להיות חם בעת סלוקו. ומש"ה פי' רש"י דעכשיו מניחו על של שייש ומיד נשאו בהיכל ומסדרו על של זהב. משא"כ התוספתא דסובר דע"ש היה מניחו על השולחן ולא היה מונח כל הלילה בתנור א"כ בהכרח צריך להיות השולחן של כסף דעל של שייש יתקרר כל עת הנחתו עד יום מחר בבקר וא"כ איך היה יכול להיות חם כיום הלקחו והלא סלוקו כסדורו. ע"כ היה מניחו על שולחן של כסף והיינו דבערב שבת היה פורקו מהדפוס וקבלו מהתנור. אמנם לא הניחו תיכף בעת שלקחו מהתנור דאז היה מתעפש בהניחו על של כסף דהא אז בעת קבלתו מהתנור היה חם מאד. אלא לאחר שקבלו מהתנור הניחם חוץ לתנור ונתמעט מעט חומו וא"כ אף שהניחו אח"כ על השולחן של כסף לא היה מתעפש. כיון דבעת הנחתו שמה לא היה כ"כ חם. ואך השלחן של כסף שמר תומו עד למחר כשהניתו בהיכל וא"כ היה חם בעת הניחו בהיכל וממילא גם בעת סלוקו היה חם כמו סדורו והדברים נחמדים בעז"ה:
(שם) בעון קמי ר' אילא לא היה שם לחם מהו להניחו לשבת הבאה. אמר לון כתיב ונתת על השולחן לח"פ לפני תמיד אפי' פסול. הנה הירושלמי הזה האיר לן עינינו לבאר דברי רבינו הגדול בפ"ה מתמידין אשר לכאורה מאוד ולא הניח כמו בזיכי לבונה עד למחר לשבת הבאה הקטיר הבזיכין והקטיר הבזיכין לאחר השבה הבאה הלחם אינו קדוש ונפסל אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם. הל' י"ג כיצד בלחם ובזיכין שסדרן לאחר השבת יניחם שם עד שיעבור עליהם יום השבת והן מסודרין ואח"כ יקטיר הבזיכין לשבת הבאה אחר השבת שעברה עליהם והם מסודרין שאפי' נשאר הלחם והבזיכין על השולחן כמה שבתות אין בכך כלום הל' י"ד סידר הלחם והבזיכין כמצותו והקטיר הבזיכין לאחר שבת זו בין לאחר שבת הבאה נפסל הלחם והרי הוא כקדשים שנפסלו שחייבין עליהם משום פגול נותר טמא עכל"ה. והנה דינו בהל' י"ד הוא תורת אמת בפי רבינו בעל התוי"ט במנחות פי"א דלרבינו בגירסתו בהמתני' לא היה כתוב בבא זו כמו שכתוב במתני' לפנינו. ורבינו העתיק זאת מתוספתא מנחות פי"א. ורבינו בגירסתו היה גרס במתני' השלשה דינים המבוארים בהל' י"ב י"ג. אמנם במה שכתב רבינו בהל' י"ב וכן אם סדר הלחם והבזיכין באחד בשבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת הבאה הלחם אינו קדוש ונפסל. אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחה. הכ"מ גורס בדברי רבינו לא נפסל הלחם ויפה תמה התוי"ט על מרן הכ"מ עי"ש שהאריך ודבריו נכונים מאד, אמנם מה שרצה התוי"ט לפרש דברי רבינו עפ"י הגירסא נפסל הלחם דבריו דחוקים מאד כנראה לכל מעיין
והת"ח בשנות אליהו גרס ג"כ בדברי רבינו נפסל הלחם. כ אמנם בירר לו פי' חדש בדברי רבינו והוא עפ"י גירסת הגר"א שגורס כאן תחת תיבת "פסול" גורס לחה"פ לפני תמיד ואפי' הוא כמה ימים" ומפרש דהאי בעיא הוא שאם אין לחה"פ לשבת הבאה אי רשאי להניחה משבת זו לשבת הבאה. א"א משום דנסדר כהלכתו מפסל בלינה אי לא מפסל. ופשיט ר' אילא דבנסדר כהלכתו רשאי להניחו לכתחלה דהא קרא דונתת על השולחן ודאי בנסדר כהלכתו וכתיב תמיד ואפי' כמה ימים. ומיישב בזה מה שקשה דרבא אדרבא. דלפי מה שמוקים רבא במנחות בשקדם וסלקו אלמא משמע דסובר דאם נסדר שלא כהלכתו פסול. ואם גם נסדר כהלכתו פסול איך אמר רבא בזבחים פ"ז לשולחן מדמינן הא בשולחן לעולם מפסל. א"ו דבנסדר כהלכתו ידעינן מקרא דכשר אפי' מונח כמה ימים. אלא דהגמ' מנחות קפריך אי כלי שרת מקדשין שלא בזמן או דכי מטא ביני שמשי לפסול דהא ע"ז ליכא קרא היכא דנסדר שלא כהלכתו. ומש"ה משני רבא בשקדם וסלקו או כמו דמשני ר"א נעשה כמו שסדרו הקוף. ובזה מבאר דברי רבינו משום דבדברי רבינו איכא שינוי לשון דבדין הראשון בסדר הלחה בשבת והבזיכין לאחר השבת והקטירן בשבת כתב רבינו נפסל הלחם ואינו קדוש. ובדין השני בסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת והקטיר הבזכין לאחר השבת הבא כתב רבינו הלחם אינו ונפסל. ועוד תמה דלפי הנראה מפירושו בפיה"מ מנחות ק' סותר לדבריו בחבורו לפי הבנת המפרשים דז"ל רבינו בפירושו במנחות ק' על המתני' סדר את הלחם בשבת כו' וז"ל וכן לחה"פ ולפיכך אמר סדר הלחם בשבת כמצותו וסדר הבזיכין אחר השבת ומניח הכל עד שבת הבאה והקטיר הבזיכין שנתן עם הלחם הראשון אותו הלחם פסול ואפי' נתקדש וע"כ אין בו דין פגול נותר טמא לפי שאינו קדוש. וכן אם סדר לחם ובזיכין לאחר השבת והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה שהלחם ג"כ אינו נפסל ולפיכך לא יקטיר הבזיכין בשבת הבאה ומניח אותו לשבת הבאה כדי שיעבור השבת על הבזיכים והלחם ואז מקטיר הבזיכים בשבת שלישית שהוא יום י"ד לסדור הלחם והבזיכין לפי שיום ראשון יהיה זה ומותר יהיה לאוכלו מיד ולא יפסל אם נשאר על השולחן והוא מה שאמר שאפי' היה ימים על השולחן אין בכך כלום עכ"ל הפיה"מ. ולכאורה פירושו שכתב דאם סדר הלחם והבזיכין לאחר השבת והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה לא נפסל הלחם. ובחבורו הלא כתב דהלחם אינו קדוש ונפסל. ומש"ה מפרש הבעל ת"ח דהא דכתב רבינו בחבורו דאם סדר הלחם והבזיכין לאחר שבת והקטיר לאחר שבת הבאה דהלחם אינו קדוש ונפסל היינו כמו שכתב בפירושו דתיבת "אינו" שכתב רבינו קאי גם על שניהם אינו קדוש ואינו נפסל. כלומר כיון שסדר לאחר שבת וגם הקטיר לאחר שבת לא מהני הקטרת הבזיכין לפסול הלחם משום דחדא לכה"פ בעי או שיסדרם בשבת ואז אע"פ שהקטיר אחר שבת פסול כמ"ש בהל' י"ד. וכן כשסדר לאחר שבת והקטיר בשבת ג"כ פסול וזה שכתב בפירושו שאם הקטיר הבזיכין לאחר שבת לא נפסל הלחם. ואם יקטיר בשבת יפסול ולכן יניח על שבת שלישית משום דבשבת ראשונה יפסול ואחר השבת הבאה לא יפסל אם יקטיר. ולפי דבריו בפירושו כתב בחבורו דמש"ה יניח בשבת ג' משום דבשבת ראשון יפסול ואחר שבת הבאה אם יקטיר לא יפסל. וז"ש וכן אם סדר הלחם והבזיכין לאחר שבת והקטירן לאחר שבת הבאה הלחם אינו קדוש ונפסל תיבת "אינו" קאי אשניהם כלומר אינו קדוש ואינו נפסל. אינו קדוש משום דנסדר כמו שסדרו הקוף דהרמב"ם פוסק כר' אשי ולא כרבא דמוקי בקדם וסלקו ואינו נפסל ג"כ מה"ט. אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת נפסל הלחם דגרם פסולו כיון שהקטיר בשבת כמ"ש רש"י ביומא ובמנחות שם. ומ"ש הרמב"ם וכן קאי אעיקר דינא דמסיק אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת פסול. זהו תוכן דברי הת"ח במשנת אליהו:
ואני לא אבין א) איך יצדק לפי דבריו האי וכן שכתב הר"מ בהל' י"ב כיון דבסדר הלחם והבזיכין לאחר השבת והקטיר בשבת הלא כתב רבינו דנפסל הלחם. ואיך יצדק ע"ז לכתוב אח"כ וכן אם סדר הלחם והבזיכין לאחר השבת והקטיר לאחר השבת הבאה הלחם אינו קדוש ונפסל" פי' שלא נפסל הלחם כיון שדין זה לא דמי לדין הראשון. ומ"ש דהאי וכן וכו' קאי אשלאחריו היינו במה שסיים אבל אם הקטיר בשבת פסל הלחם. לדעתי הוא דבר זר ורחוק כנראה לכל רואה בצדק. ובפי' המשנה כתב ג"כ האי לישנא דוכן על דין זה אחר שכתב מקודם הדין הראשון האמור בהל' י"ב ושם בשום אופן א"א לפרש דקאי על לאחריו. ב) דלפי דבריו דאם סדר בחול כיון שסדרו שלא כהלכתו והוי כמו שסדרו הקוף אז הקטרת הבזכין במה שמקטיר בחול אין בכח הקטרה לפסול את הלחם משום דפסולו של לחם תלוי או שיסדרו כהלכתו בשבת אף שיקטיר בחול או שנקטיר בשבת אף שסדר בחול. וא"כ הדין הראשון שכתב רבינו בהל' י"ב "סדר הלחם בשבת כמצותו והבזיכין לאחר השבת והקטיר הבזיכין בשבת הלחם פסול ואינו קדוש' הוא מיותר לגמרי. דהא אף אם סדר גם הלחם גם הבזכין בחול והקטירן בשבת הלא לפי גירסתו כתב רבינו אבל אם הקטיר בשבת פסול הלחם וא"כ במכש"כ אם סדר הלחם בשבת ורק הבזיכין סדר לאחר השבת בודאי פסול. ודוחק לומר דלא פסולו אתי לאשמעינן אלא דאינו קדוש אתי לאשמעינן כלומר דא"ח משום פיגול נותר טמא. ג) כיון דמצות הסדור הוא שיסדר גם הלחם גם הבזיכין ביחד בשבת וא"כ מה לי אם סדר שניהם בחול או שסדר הלחם בשבת והבזיכין בחול ס"ס הלא נסדר שלא כהלכתו. ד) ובר מן דין איך אפ"ל דהרמב"ם פוסק כרב אשי דנעשה כמו שסדרו הקוף. דהא רש"י שם במנחות ק' ב' ד"ה נעשה כמו שסדרו הקוף פי' וז"ל ואין שולחן מקדשו אפי' בזמנו אבל קומץ כמצותו חשיבא ליה דלילה אין מחו"ז עכ"ל. והנה מלשון רש"י דכתב ואין שולחן מקדשו אפי' בזמנו א"כ בהכרח כשיגיע שבת צריך לסלק הלחם והבזיכין מעל השולחן ולהניחו שנית דאם לא יעשה כן הלא לא יתקדש לעולם. ובאמת דברי רש"י מוכרחין דהא בהדיא מבואר בזבחים י"ד א' סד"א הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף רמי להו אידיה בעי למישקל זימנא אחריתי עי"ש. וא"כ אי נימא דהרמב"ם סובר כר' אשי דנעשה כמו שסדרו הקוף הו"ל להרמב"ם לאשמעינן דצריך לקבל הלחם והבזיכין מהשולחן ביום השבת ולהניחו שנית:
אמנם בעיקר דברי הרמב"ם לכאורה קשה מאד. והוא דהכ"מ בפ"ו מבכורות הל' י"ד תמה במה שהשמיט רבינו הא דתני אבוה דר' אפוטריקי בזבחים י"א ובשארי דוכתי דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר [ובראשית השקפה אמרתי דהר"מ סמך על הא דכתב שם בהל' ט"ו וז"ל אין הלוקח פטור אלא א"כ נלקח אחר שנראה להתעשר לפיכך הלוקח טלאים בתוך שבעת הימים ימי הלידה כשיגיע זמנם חייב לעשרן שכיון שאין מחו"ז ראוי להתעשר הרי זה כמו שלקח עוברים ונולדו ברשותו עכ"ל ומדכתב בתוך שבעת ימי הלידה משמע דוקא בתוך ז' ימי הלידה מקרי מחו"ז אבל בליל ח' לא מקרי מחו"ז משום שנכנס לדיר להתעשר. אבל אין זה דרך רבינו להשמיט דין מפורש ברייתא שלימה ולדייק בה ברמז. בשגם דנוכל לומר לפי המבואר בחולין פ"ב ובתמורה י"ד דבקדשים היום הולך אחר הלילה שלאחריו עי"ש א"כ עד יום השמיני לאור מקרי הכל תוך שבעה ואף ליל שמיני מתיחס ליום שעבר שהוא יום השביעי ושפיר כתב רבינו תוך ז' ימי הלידה משום דלעולם הוא בתוך ז' ימי הלידה אף ליל שמיני] אבל דברי רבינו ברורים דהא לפי המבואר בזבחים י"ב דהא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר הוא רק אי אמרי' דלילה אין מחו"ז אבל אם נימא דלילה מחו"ז אין נכנס לדיר להתעשר עי"ש בגמ' וא"כ הלא הרמב"ם בפ"ג ממחוס"כ הל' ד' פסק להדיא דלילה מחו"ז דז"ל שם ראה שלש ראיות בליל שמיני מביא קרבן בד"א בזב בעל שתי ראיות אבל בזב בעל שלש ראיות בליל שמיני שלאחר ז' ימים נקיים אינו מביא קרבן שני על שלש ראיות אלו אלא קרבן אחד על השלש הראשונות שאע"פ שאין שלש אלו סותרות הלא לא יצא לזמן שראוי להביא קרבן שהלילה מחו"ז לכל עכ"ל והוא סוגיא מפורשת בכריתות ז' עי"ש וא"כ כיון שהרמב"ם פוסק דלילה מחו"ז א"כ ממילא ליתא לדינא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר וזה ברור ונכון. ומצאתי אח"כ במנחת חנוך שכתב כן:
בענין לילה אי מחו"ז. מצאתי אח"כ בהעמק שאלה פ' וירא סי' י' אות א' וז"ל וכבר הקדמנו בזה הגאון בעל עמק יהושע תשובה כ' אלא שהעלה בנימול בליל ח' דהוי כנימול בתוך ח' משום דפסק הרמב"ם במחו"כ דלילה מחוסר זמן. זה לא נראה כלל. אלא כהירושלמי ס"פ ר"א דמילה דמדמה ערלה דליל ח' כהקדש בליל שמונה דנכנס לדיר להתעשר. והכי מסיק ר"פ בזבחים י"ב דלילה לא הוי מחו"ז מהא דר"א דנכנס בליל ח' לדיר להתעשר דלילה לקדושה ואע"ג דלענין הקרבה מקרי עדיין מחו"ז כמ"ש התוס' שם מכ"מ יליף ר"פ התם מקדושה. ה"נ אע"ג שאי מל בלילה הוי כלא בזמנה מ"מ כבר נקרא ערל לתרומה דאסור לסוכו וכן דעת הרמב"ם תדע שהרי הירושלמי שם הביא ראיה דליל שמיני כשמיני מדתניא כל ז' הימים מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה. פי' דוקא כל ז' ולא ליל שמיני והרי הרמב"ם דייק כל שבעה אלא כמש"כ עכ"ל העמק שאלה. ואני על משמרתי אעמודה מדלא הביא הרמב"ם הא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר מוכח דסובר הואיל ולילה מחו"ז מקרי מחו"ז לכל דבר אף לענין קדושה וממילא במילה כיון דהירושלמי תלי ליל שמיני של מילה להא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר. והרמב"ם דלית ליה הא דליל שמיני נכנס ממילא גם ליל שמיני דמילה מקרי ג"כ מחו"ז גמור והוי כמו בתוך זמנו שמותר לסוכו והא דדייק מהא דכתב הרמב"ם כל שבעה. והירושלמי דייק מזה מדתני כל ז' הימים מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו. ומשמע דוקא כל ז' ולא ליל שמיני. לדעתי אין הוכחת הירושלמי מהא דתני כל ז' אלא דעיקר הדיוק דירושלמי הוא מדתני כל ז' "הימים" דתיבת הימים הוא מיותר דהו"ל לומר כל ז'. א"ו דאתי למעט ליל שמיני. וא"כ הרמב"ם שלא הזכיר ימים וכתב בפי"א מתרומות הל' ז' אבל סכין הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל עכ"ל הרי במכוון השמיט הרמב"ם תיבת הימים. היינו לשלול שלא נאמר דליל שמיני מקרי ערל. אלא דכל שבעה היינו גם ליל שמיני כיון שהוא מחו"ז. א"כ גם ליל השמיני מתיחש ליום השביעי וז"ב:
בדעת הרמב"ם:
ולדעתי ר' זירא ביבמות בהכרח סובר כן דליל שמיני הואיל שהוא מחו"ז מקרי ערל שלא בזמנו אף לענין תרומה וקדשים. מהא דבעי ר"ח ביבמות ע"א קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה ערלות שלב"ז מעכב אי לא ופשיט ר"ז מהא דתניא אין לי אלא מלת זכריו בשעת עשייה ועבדיו בשעת אכילה מנין ליתן האמור של זה בזה ת"ל אז אז לגז"ש. בשלמא עבדיו משכחת דאתנהו בשעת אכילה ולא בשעת עשיי' כו', אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה ולא בשעת עשייה היכי משכחת לה דאתילד ביני ביני ש"מ ערלות שלא בזמנה הוי ערלות. עי"ש בגמ' ולכאורה קשה דמאי ראיה דבאמת ערלות שלב"ז אינו מעכב והגז"ש אתי בליל שמיני דאז לא מקרי ערל לענין תרומה וקדשים ורק שאינו יכול למולו אז מחסרון הלילה א"כ מעכבתו אז מלאכול בפסח. א"ו דר"ז סובר דאף ליל שמיני מקרי מחו"ז והוי כמו תוך ז' וא"כ אם נאמר דערלות שלא בזמנה אינו מעכב מותר לאכול בפסח בליל שמיני. א"כ מוכח דר"ז סובר דליל שמיני במילה מקרי מחו"ז לכל דבר. ולפי שיטת הירושלמי דליל שמיני במילה תלי בהא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר ממילא מוכח דר"ז לית ליה הא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר א"כ הרמב"ם פוסק כר"ז ואף לרבא דדחי שם ראיות ר"ז הוא רק מפאת אחר. ולדעתי היא ראיה ברורה מהא דר"ז לדברינו:
עוד נ"ל ראיה דדעת הרמב"ם הא דלילה הוא מחו"ז הוא לכל דבר מהא דכתב הרמב"ם בפ"ח מבית הבחירה הל' י"א בשחר קודם שיעלה עמוד השחר סמוך לו יבא הממונה של של מקדש וידפוק על הכהנים שבבית המוקד והן פותחין לו כו' והיו בודקין והולכין כל העזרה עד שיגיעו שתי הכתות למקום בית עושה חביתין כו' והעמידו עושה חביתין לעשות חביתין. הל' י"ב כסדר הזה היו עושין בכל לילה חוץ מליל שבת שאין בידם אור אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מע"ש עכ"ל. והנה שתי ההלכות האלו הוא במתני' פ"א ב' דתמיד וברייתא דתמיד. ובגמ' תמיד פריך על הא דהעמידו לעשות חביתין למימרא דחביתין הוי קדמי והתניא מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר כו' אר"י להחם חמין לרבוכה. ופירש"י דמותר להחם חמין לעסוק בה ומשיגיע זמן הקטרתה לאחר שיקריבו אברי התמיד יקטיר החביתין עי"ש והרמב"ם לא ביאר זאת ותמה הכ"מ שאינו יודע למה קיצר רבינו עי"ש ולדעתי דברי רבינו נאמרים בצדק. דלכאורה צריכין להתבונן בקושית הגמ' למימרא דחביתין הוי קדמי והתניא מניין שאין דבר קודם לתמיד של שחר דמאי ענין הא דהעמידו עושי חביתין לעשות חביתין להא דאין דבר קודם לתמיד של שחר. דהן אמנם דמעשה חביתין הלישה והאפייה היה בבוקר אבל ההקרבה היה אחר התמיד אבל יתבאר זה עפ"י הירושלמי להלן בפ"ו הל"ג תופיני בשעת הבאה ולא בשחרית [פי' דכתיב תביאנה תופיני] והתנן העמידו עושי חביתין לעשות חביתין אר"ח לעשות חמין" ע"כ. וא"כ דברי הגמ' שמחין ומאירין כיון דאפיית החביתין צריך להיות תיכף קודם הקרבתן ולא מקודם. וא"כ מדתני והעמידו לעשות חביתין בהכרח שתיכף לאחר העשייה היה הקרבתו מש"ה מקשי שפיר מהא שלא יקדמו דבר קודם תמיד של שחר. ומשני דהא דעושה חביתין הוא רק להחם חמין ולא האפיי' כי דברי הגמ' הוא ממש דברי הירושלמי הנ"ל:
והנה במנחות נ"א פליגי תנאי ואמוראי בפי' תופיני. חד אמר תופיני נא וחד אמר תופיני נאה עי"ש בגמ' וכן להלן בירושלמי פ"ו הל' ג' עי"ש. ולדעתי הנ"מ אי נאמר תופיני נא או נאה נראה כך אם מותר לאפות החביתין בשחרית בבוקר משך איזה זמן קודם הקרבתו. דאם נאמר דתופיני הכוונה נא אזי בהכרח אין רשאי לאפות החביתין בשחרית בבוקר משך זמן קודם הקרבתו משום הואיל והתורה הסמיך תביאנה תופיני א"כ מוכח דהאפייה מחויב להיות סמוך להבאה ולא מקודם בשחרית משא"כ אם נאמר תופיני נאה. א"כ נוכל לאפות אף בשחרית קודם הבאה והאי תביאנה תופיני אתי למעט שלא לאפות בלילה או מאתמול משום דאם יאפה בלילה או מקודם הלא יהיה זמן רב קודם הבאתו ולינת לילה פוגמו וכמו שבאמת רצה הגמ' במנחות נ' ב' שם לומר הטעם הא דאפייתן דוחה שבת משום דאי אפ לה מאתמול אינשפה לה [פי' ותתקלקל צורתה] ואך הגמ' פריך שם הא אפשר דכבשה בירקא עי"ש אבל באפיית שחרית בודאי לא יתקלקל צורתו ויהיו נאים אף איזה שעות קודם הקרבתן וא"כ בודאי מותר לאפות וז"ב. וא"כ לפמ"ש הא דמוקי הגמ' להא דעושי חביתין לעשות חביתין קאי על להחם חמין. היינו משום דהגמ' סמיך על דברת הירושלמי תופיני בשעת הבאה ולא בשחרית. והא דתופיני בשעת הבאה ולא בשחרית הוא רק אם נאמר תופיני נא. משא"כ אם נאמר תופיני נאה מותר לאפות אף בשחרית. וא"כ א"צ להעמיד האד עושי חביתין לעשות חביתין דוקא רק להחם חמין לבד אלא דקאי אף על אפייה. וא"כ הרמב"ם דפוסק אף תופיני נאה כמ"ש בפי"ג ממעה"ק הל' י"ג עי"ש א"כ ממילא מותר לאפות אף בשחרית מש"ה לא הזכיר הא דעושה חביתין לעשות חביתין דקאי רק על להחם חמין. אמנם הגמ' דמוקי על להחם חמין דוקא קאי אליבא דמ"ד תופיני נא וממילא אסור לאפות בשחרית ומש"ה הוכרח הגמ' לאוקמי על להחם חמין דוקא.
אמנם מה נעשה לדברי הירושלמי ר"ה פ"א הל' ח' מכשירין מהו שידחה את השבת בלילה [פי' ביום השבת דוחה אף מכשירין שא"א לעשותם מע"ש אבל בליל שמיני אם מכשירין דוחה שבת] והעמידו עושה חביתין לעשות חביתין תפתור בחול. תנא ר"ח בר אדא זה סדר תמיד לעבודת בית אלהינו בין בחול בין בשבת עכ"ל הירושלמי הנה מתבאר מהירושלמי דהא דעושה חביתין לעשות חביתין מיירי בלילה וא"כ הלא אז אינו רשאי לאפות דהא יפסלו בלינה כמו שאמר הגמ' מנחות נ"א עי"ש. אמנם אם נאמר דהרמב"ם סובר דלילה שהוא מחו"ז הוא מחו"ז לכל דבר והוי לכ"ד כמו בתוך הזמן א"ש דהרמב"ם מפרש הא דהוכיח הירושלמי מהא דהעמידו לעשות חביתין דמכשירין דוחה השבת בלילה היינו דהירושלמי לשיטתו דסובר דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר וכן בליל שמיני מקרי ערל שאסור לסוכו. א"כ הן אמנם דלילה מחו"ז הינו להקרבה אבל לקדושה לא מקרי מחו"ז ומש"ה נכנס להתעשר ואסור לסוכו בתרומה א"כ שפיר נוכל לומר דמכשירין דוחה אף בלילה דהא אף בלילה מקרי קצת זמן לענין קדושה ומש"ה נוכל לומר דהא דהעמידו לעשות חביתין קאי קודם עלות השחר ובעוד ליל. וקאי על להחם חמין בין בחול בין בשבת. משא"כ הרמב"ם דסובר דלילה הוא מחוסר זמן לכל דבר אף לקדושה כי אינו נכנס לדיר להתעשר אף גם שמותר לסוכו בתרומה. והיינו משום דמקרי עדנה בתוך הזמן וא"כ בודאי אין מכשיריו דוחה בלילה. דהא בתוך זמן מקרי עדנה. וא"כ הא דתני העמידו לעשות חביתין בהכרח קאי בעלות השחר דהא בשבת אף להחם חמין אין רשאי בלילה כיון שהוא מחו"ז והוי כמו בתוך זמנו ואיך מכשירי' ידחה השבת. וא"כ בשבת בהכרח קאי בעלות השחר א"כ ממילא כל הששה ימי החול הוא ג"כ בעלות השחר דהא תני זה בית אלהינו בין בחול בין בשבת כמו שאמר הירושלמי וכיון דמיירי בעלות השחר א"כ אז ממילא מותר אף לאפות החביתין ולא להחם חמין בלבד. ובאמת מלשון הרמב"ם שם בבית הבחירה משמע דקאי אחר עלות השחר הא דהעמידו עושי חביתין לעשות חביתין. דהא התחיל וכתב בשחר קודם עלות השחר סמוך לו יבא הממונה וידפוק על הכהנים. נטל המפתח ופתח את השער הקטן שבין בית המוקד ובין העזרה ונכנסו מבית המוקד לעזרה ונכנסו אחריו הכהנים ושתי אבוקות של אור בידם ונחלקו לשתי כתות כת הולכת למזרח וכת הולכת למערב והיו בודקין את כל העזרה עד שיגיעו שתי הכתות למקום בית עושי חביתין הגיעו אלו ואלו אומרין שלום והעמידו עושי חביתין לעשות חביתין עכ"ל. הנה מסדור לשונו היה משך איזה זמן מן העת אשר בא הממונה עד שהעמידו עושי חביתין לעשות החביתין. והלא הממונה היה בא סמוך לעלות השחר כמו שאמר הרמב"ם וא"כ בודאי התחלת עושי החביתין לא היה בעוד ליל כ"א בעלות השחר וא"כ הלא אז היו יכולים לאפות גם החביתין. [ונוכל לומר דהא מבואר בפ"א דתמיד אימת בא הממונה משקרא הגבר מלפניו או מלאחריו עי"ש וקרא הגבר הלא הוא פלוגתא ביומא אי קרא דקרא תרנגולא והזמן דקרא גברי אינם שוים דקרא תרנגולא הוא בלילה ורחוק מהיום. והזמן דקרא גברא הוא סמוך לעלות השחר וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר דקרא הגבר הוא גברא א"כ באו היה סמוך לעלות השחר כמ"ש הרמב"ם. וא"כ אחר כלות מעשיהם עד שהעמידו לעשות חביתין הי' אז הגיע עלות השחר. משא"כ הירושלמי סובר קרא תרנגולא וא"כ יוכל היות כי היה איזה משך לא מעט עד עלות השחר וא"כ יוכל היות הא דעושי חביתין לעשות חביתין היה ג"כ עדנה בעוד ליל וא"כ לא עשו אז רק להחם חמין וא"כ מוכח דמכשירין דוחה שבת בלילה].
ולפ"ז תסתער לנו קושיא גדולה וחמורה על רבינו בדינא דסדר לחה"פ. דהא במנחות ק' א' תני אבוה דר"א כו' אלא אפילו כו' מנחה שנקמצה בלילה תצא לבית השריפה כו' אלא מנחה תהדר ותקמוץ ביממא כו' כלי שרת מקדשין שלא בזמנן. מיתיבי כל הקרב ביום כו' קדוש ביום אין בלילה לא אינו קדוש לקרוב אבל קדוש לפסול. מתיב ר"ז סדר את הלחם והבזיכין כו' שאפי' על השולחן ימים רבים אין בכך כלום. וא"א כלי שרת מקדשין שלא בזמנן לקדוש ולפסול אמר רבה מאן דקמותיב שפיר קמותיב אבוה דר"א נמי מתניתא קאמר קסבר לילה אין מחו"ז [פי' הלכך קדוש גברא אי קרא תרנגולא. והא ודאי הזמן ונפסל] הא ימים מחו"ז מ"ס מכי מטי לילה דביני שמשי לקדש ולפסול [דהא אמרת לילה אין מחו"ז לקדוש ולפסול] אמר רבא כשקדם וסלקו. ר' אשי אמר דנעשה כמו שסדרו הקוף ועי"ש בפירש"י דלא נתקדש אפי' בזמנו אבל קומץ כמצותו חשוב ליה משום דלילה אין מחו"ז עי"ש בהסוגיא. וא"כ חזינן דמש"ה ל"א בלחה"פ דליקדש ולפסול ולא דמי לקומץ בלילה משום דלילה לא מקרי מחו"ז משא"כ בלחה"פ דמחו"ז א"כ לא נפסל במה שהניחו בחול ורק בבא ליל שבת אז לרבא מיירי בקדם וסלקו ולר' אשי לא בעינן גם זה משום דדמי כמו שסדרו הקוף. אמנם אי נימא דלילה מחו"ז ובכ"ז אמרי' דקדיש ונפסל א"כ דמי ממש סדר לחה"פ שלא בזמנו לקומץ בלילה. וכמו דקומץ בלילה הוא קדוש ונפסל ה"ה גם בלחה"פ. וא"כ יקשה מאד לפי מה שפוסק רבינו דלילה מחו"ז כמ"ש לעיל ובכ"ז פוסק בפ"ג מפסוהמ"ק היכא דקמץ בלילה קדוש ונפסל וא"כ יקשה גם בלחה"פ היה קדוש ונפסל. ולדעתי היא קושיא עצומה ולא מצאתי מי שיתעורר בזה:
אמנם לפי הירושלמי הנ"ל דברי רבינו מפולשין. והוא עפ"י מ"ש התוס' זבחים פ"ז א' ד"ה לשולחן מדמינן בסופו וז"ל מ"מ תימא למה לא תי' מתחלה לפי סברתו כי נמי כלי שרת מקדש שלא בזמנו שאני שולחן שאינו נפסל עליו כלל בשום ענין דע"כ שום פסוק יש על דבר זה שאינו נפסל אפי' כי נסדר כהלכתו עכ"ל וא"כ סובר הרמב"ם דבאמת לפי הירושלמי הנ"ל דהן אמנם דקמץ בלילה או שארי עבודות של יום שעבד בלילה אם כי לילה מחו"ז בכ"ז קדוש לפסול. אמנם לחה"פ אם כי נסדר שלא כהלכתו שלא בזמנו וא"כ מה"ד היה שיהיה קדוש לפסול בכ"ז שאני לחה"פ דמרבינן מקרא ונתת על השולחן לחה"פ לפני תמיד אפי' נסדר שלא כהלכתו היינו בחול בכ"ז לא נפסל וא"כ באמת א"צ לטעמא דרבא בקדם וסלקו או כתי' דרב אשי דנעשה כמו שסדרו הקוף וא"כ מה"ד היה שיגיע שבת הלא צריך לסלקו הלחם והבזיכין מעל השולחן ולסדרם שנית. אלא דבכל גווני לא מפסל משום דגזה' הוא דלא נפסל:
ולפ"ז כיון דבסדר הלחם שלא בזמננו דמה"ד היה שיפסל כמו מחו"ז דלילה בכל עבודות. ורק מצד גזה"כ מקרא דונתת לחה"פ לפני תמיד אפי' בפסול. אמנם כ"ז הוא רק שלא הוקטר הבזיכין. אבל אם הוקטר הבזיכין נפסל הלחם לעולם דמה לי אם נסדר הלחם בשבת והבזיכין לאחר השבת והקטיר הבזיכין בשבת דנפסל הלחם אם כי ס"ס נסדר שלא כהלכתו דהא מטת לחה"פ הוא שיסדר הלחם והבזיכין בשבת דוקא ובכ"ז נפסל הלחם ומה לי אם נסדר הלחם והבזיכין לאחר השבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת דג"כ הלחם נפסל:
ועתה אבא על ביאור וסדר דברי רבינו סדר הלחם בשבת כמצותו ולא הניח עמו בזיכי לבונה עד למחר ולשבת הבא הקטיר הבזיכין נפסל הלחם ואינו קדוש' פי' דמש"ה הקדים הדין דפסולה ואח"כ מסיים אינו קדוש כוונתו הוא לאשמעינן רבותא דה"א כיון שסדר הלחם בשבת וגם הקטיר הבזיכין בשבת ה"א דיהיה ג"כ קדוש שיהיה חייב משום טמא נותר פגול כמו בהל' י"ד בסדר הלחם והבזיכין בשבת והקטיר לאחר השבת דהלחם פסול וקדוש היינו שהוא חייב משום פגול נותר טמא להכי אשמעינן הכא דבזה אינו קדוש שיחייב משום פגול נותר טמא. אבל במה שהלחם נפסל הוא פשיטא ומש"ה מקדים ברישא דנפסל הלחם כלומר אם כי נפסל הלחם בכ"ז א"ח משום פגול נותר טמא. שוכן אם סדר הלחם והבזיכין באחד בשבת והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבא הלחם אינו קדוש ונפסל" כאן הוא הרבותא במה דנפסל הלחם דכיון שסדרו שלא בזמנו והקטרת הבזיכין היה ג"כ שלא בזמנו ה"א דאין בכח הקטרת הבזיכין לפסול הלחם מש"ה אתי לאשמעינן דבכ"ז נפסל הלחם. אבל במה דאינו קדוש שיהא חייב משום פגול נותר טמא זהו פשיטא. ומש"ה הקדים אינו קדוש ונפסל. כלומר אם כי אינו קדוש וא"ח משום פגול נותר טמא ה"א דגם יפסל לא מפסל הלחם לכך מסיים ונפסל כלומר דבכ"ז נפסל הלחם ע"י הקטרת הבזיכין. ומש"ה שינה רבינו לשוט דבדין הראשון הרבותא במה שאינו קדוש וכתוב לאחרונה. ובדין השני הרבותא במה שהוא נפסל וכתוב לאחרונה אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא פסל הלחם" הפירוש הברור לדעתי הוא דברי בעל הלח"מ שמפרש הא דכתב רבינו אבל אם הקטיר בשבת היינו בשבת השני' לסדור הלחם והבזיכין דהם נסדרו באחד בשבת ועבר שבת אחד ואח"כ בשבת השני הקטיר הבזיכין דכיון דהקטיר הבזיכין בשבת כמצותו ועברו ז' ימים על הלחם לכך לא נפסל. ומ"ש רבינו בהל' י"ג כיצד יעשה הוא הדין עצמו שאמר תחלה אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא פסל הלחם והכי קאמר לא די שמותר בדיעבד אלא אפי' לכתחלה מותר לעשות כן שיניחנו עד שבת הבא זהו דברי הלח"מ ודבריו נכונים וברורים בפשט דברי רבינו. ונוכל להמתיק הדבר ביותר דמה שכתב בהל' י"ב דלא פסל הלחם אם הקטיר בשבת הבא היינו בשבת שניה ובהל' י"ג השמיענו דאף לכתחלה רשאי לעשות כן. משום דבתוספתא מנחות פי"א הל"י וז"ל סדר את הלחם והבזיכין אחר שבת והקטיר הבזיכין בשבת פסולה אם יש שם לחם מן המובחר יביא ואם לאו ימתין לשבת הבא עכ"ל וברור הא דכתוב בתוספתא והקטיר הבזיכין בשבת פסולה הכוונה הוא ג"כ בשבת הראשון כמו שכתב הלח"מ פי' המתני'. ומה שסיים התוספתא אם יש לחם מן המובחר יביא ואם לאו ימתין לשבת הבא. הכוונה הוא אם לא הקטיר הבזיכין בשבת הראשון אזי אם אין לחם אחר רשאי להניח על שבת הבא. אבל אם יש להם לחם אחר לא יניח זה הלחם על שבת הבא. מש"ה אתי רבינו לאשמעינן דלא מבעי דבדיעבד לא נפסל הלחם אם מקטיר הבזיכין בשבת השניה וזהו הדין בהל' י"ב] אלא דלכתחלה מחויב לעשות כן (וזהו הדין האמור בהל' י"ג] וא"צ להביא לחם אחר ודלא כהתוספתא משום דמלשון המשנה במנחות ק' כיצד יעשה יניחיה לשבת הבא משמע דלכתחלה מחויב לעשות כן ולא להביא לחם אחר. והתוספתא דקאמר אם יש לחם מן המובחר יביא לחם אחר מפרש הר"מ דאתיא כרבי בתמורה כ"ג א' דפליגי שם במתני' במפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת ולא הספיק להקריב עד שנמצאת האבודה דרבי סובר אחת מהן תקרב חטאת והשני תמות ורבנן סברי רועה. וקאמר שם הגמ' אר"ה א"ר הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך. דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרי' לך והתכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה. ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים והקשו שם בתוס' לרבי דאמר לא עשו תקנה בקדשים וכי מאבדין קדשים בידים כיון דבידינו לתקן ותי' כגון שיש ריוח בדבר כגון שאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דאומרים ליה התכפר בטובה והכחושה תמות עכ"ל. וא"כ חזינן לרבי כיון דיש ריוח לקדשים לא איכפת לן בהפסד קדשים. ומש"ה אמר התוספתא אם יש להם לחם מן המובחר יביא. אמנם אנן דקי"ל כרבנן כמ"ש הר"מ בפ"ד מפסוהמ"ק דעבדינן תקנה בקדשים ואומרים לו לך והתכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה אם כי האבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה. ה"נ הכא בלחם אין רשאי להביא לחם אחר אף מן המובחר דהא ע"י לחם האחר יופסד לחם זה. ומש"ה אתי רבינו לאשמעינן בהל' י"ג דמקריב הלחם לכתחלה:
ומי שיש לו עינים לראות יראה ויתבונן כי גם דבריו בפיה"מ מתאימות לדבריו שבחבורו. אלא שלשונו בפיה"מ הוא משובש כידוע השגיאות הרבות ע"י המעתיקים בפיה"מ וצריכה שם איזה הגהה קלה ולהקדים המאוחר. וכך צ"ל שם ולפיכך אמר סדר הלחם בשבת כמצותו וסדר הבזיכים אחר השבת ומניח הכל עד שבת הבא והקטיר הבזיכין שנתן עם הלחם ראשון אותו הלחם פסול "ואינו" קדוש וע"כ אין בו דין פגול כו' לפי שאינו קדוש והוא הדין הראשון האמור בחבורו בהל' י"ב ולשונו ממש מכוון בפרושו כבחבורו] וכן אם סדר לחם ובזיכין לאחר שבת והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבא שהלחם ג"כ אינו נפסל לדעתי צ"ל "שג"כ הלחם נפסל" ותיבת "אינו" הוא טעות המעתיק והוא ג"כ ממש הדין השני האמור בהל' י"ב והרבותא הוא במה שנפסל הלחם אבל במה שאינו קדוש שיהא חייב משום פגול כו' זהו פשיטא דאינו קדוש כמ"ש לעיל. ומש"ה לא הזכיר בפירושו דאינו קדוש שזהו פשיטא "ולפיכך לא יקטיר" כו' צ"ל בסה"ד וכאן מתחיל "ומניח אותו לשבת הבאה" [פי' אם לא הקטיר הבזיכין] כדי שתעבור השבת על הבזיכים והלחם ואז מקטיר הבזיכים בשבת שלישית שהוא יום י"ד לסדור הלחם והבזיכין לפי שיום ראשון" צ"ל "לפי ששבת ראשון" יהי' זה פי' דאם לא יקטיר הבזיכין בשבת הראשון ויניח עד שבת הבא דאז יהי' שבת הראשון היינו שבוע שלימה מן שבת הראשון עד שבת ב' אשר יהי' מונח הלחם והבזיכין ומותר הוא לאוכלן מיד [היינו בשבת השני'] ולא יפסל אם נשאר על השולחן והוא מה שאמר שאפי' הי' על השולחן ימים רבים אין בכך כלום. וכאן צ"ל ולפיכך מקטיר הבזיכים בשבת הבאה כלומר דלכתחלה מחויב לעשות כן ולא להניח לחם אחר אף אם יש לו:
שם תני מזרח ומערב היו נתונין דברי רבי ראבש"א צפון ודרום היו נתונין. מ"ד מזרח ומערב ניחא כולהון ראוין לשירות. והגר"א גורס "כולהון לצפון" ומוחק תיבת,כולהון ראוין לשירות"]. מ"ד צפון ודרום נמצא שולחן בדרום ומנורה בצפון:
כל המפרשים מוחקים תיבת ומנורה בצפון. וכתב התקלין חדתין וז"ל הגמ' מ"ד מזרח ומערב ניחא דסוגי' זו ס"ל למסקנא כדקס"ד בבבלי שם שהיו מסודרים ראשו של זה בצד ראשו של זה וא"כ למ"ד מזרח ומערב מונחים שפיר היו עומדים בצד צפון עשרה שולחנות ראשו של זה בצד ראשו של זה אע"ג דא"א שישבו עשרה שולחנות של עשרים אמה בעשרים אמה מצומצמות שלא יצא קצת לחון לעשרים אמה הפנימית איכא למימר דלא דק כולי האי הא דנקט בסגי' וכולן הי' נתונין משליש הבית ולפנים. "מ"ד צפון ודרום נמצא שולחן בדרום" שאורך העשרה שולחנות עשרים וההיכל מצפונו לדרומו לא הי' אלא כ' מצומצמות וא"כ ק' שולחנות ע"כ יהי' בדרום. ובקרא קפיד שיהי' השולחנות דוקא בצפון ונשאר בקושי' ולא חש להאריך בקושיות האחרות שבבבלי שם ולישבם יבא דמ"ד צפון ודרום מונחים משום דלית הלכתא כראב"ש דהלכה כרבי מחברו וגם סתם מתני' דמנחות כותי' דרבי ולאו אורחא דירושלמי להאריך בפלפולא שלא אליבא דהלכתא עכ"ל:
ואני מאוד אתפלא הא מבואר במנחות צ"ח ב' דעשרה שולחנות עשה שלמה חמשה מימינה וחמשה משמאלה ושל משה באמצע. עוד שם דמחצי הבית ולפנים היו מונחים ושם עוד דרבי סובר דמזרח ומערב היו מונחין וראב"ש לומר דצפון ודרום היו מונחין ופריך שם הגמ' למ"ד דמזרח ומערב היו מונחין שולחן דמשה היכי הוי מונח [פי' דאם נאמר דכל העשרה שולחנות היו נתונין ממזרח למערב ראשו של זה בצד ראשו של זה א"כ הי' מונח השולחן דמשה בעשרים אמה החיצוניות והלא בברייתא מבואר דבעשרים הפנימיות היו מונחין עיי"ש] ומשו"ה הוצרך הגמ' לאוקמי שם דבתרי דרי היו מונחים [פי' חמש כנגד חמש ושל משה הי' באמצע] והדר פריך הגמ' בשלמא למ"ד צפון ודרום שפיר [פי' היו מונחים כל השלחנות בחלק הצפוני ואם כי א"א לצמצם דשולחנות החמשה שהמה עשר אמות יהיו מונחים בעשר אמות הצפוניות אפ"ה דמאי דטפי טפח לא חשיב עיי"ש בפירש"י] אלא למ"ד מזרח ומערב היו מונחין מכדי שולחן כמה הוי משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה [פי' כדי שהכהנים הנושאים שני הסדרים יכולים להלוך זה בצד זה רש"י] ואמה דידי' [היינו רוח השולחן] ושתי אמות ומחצה דביני ביני [פי' רוח לשולחן של משה] ואמה דידי' [של משה] ושתי אמות ומחצה דביני ביני [פי' בין שולחן דמשה לשורה דרומית] ואמה דידי' [פי' רוחב השולחנות אשר לצד דרומי ועיי' כ"ז בפירש"י] אשכח דקאכל שולחן פלגא דאמתא בדרום ומשני הגמ' מי סברת שולחן דמשה בהדייהו הוי יתיב לא דמדלי' לי' ומנח לי' ומיתתי להו לדידהו פורתא [פי' דהשולחן דמשה לא הוי יתיב באמצע בין שתי השורות אלא משוך לצד מערב וראשו מכוון כנגד אויר שבין שתי השורות ולא הוי אלא חדא הפרשה וא"כ לא הוי אוכלות בצפון רק שבע אמות ומחצה ועיי"ש בפירש"י] וא"כ איך יצדק על זה מה שכתב הבעל תקלין חדתין דהירושלמי סובר כדקס"ד דבבלי אשר לא א"א דהא תשאר הקושי' מה שהקשה הגמ' למ"ד מזרח ומערב שולחן דמשה היכי הוי יתיב:
ולדעתי נראה דגם הירושלמי סובר בהכרח כמסקנת הבבלי דבתרי דרי הוי קאי לכו"ע וקושית הירושלמי הוא קושי' אחריתי. והוא על פי שיטת הרמב"ם בפ"ג מבית הבחירה הלכה י"ב דכתב וז"ל השולחן הי' אורכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים והי' מונח ארכו לאורך הבית ורחבו לרוחב הבית כו' וכן נרות המנורה כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהין דהא שם במנחות צ"ח ת"ר מזרח ומערב היו מונחין דברי רבי ראבש"א צפון ודרום היו מונחין מ"ט דרבי גמר ממנורה מה מטרה מזרח ומערב אף הני נמי מזרח ומערב. ומנורה מנ"ל דכתיב בנר מערבי יערוך אותו לפני ד' מכלל דכולהי לאו לפני ד' ואס"ד צפון ודרום כולהי נמי לפני ד' וראב"ש מ"ט גמר מארון מה ארון צפון ודרום כו' וראב"ש לגמור ממנורה אמר לך מטרה גופי' צפון ודרום הוה מונח והא דכתיב יערוך אותו דמצדדי אצדודי כדתניא אל מול פני המטרה כו' מלמד שהי' מצדדין פניהם כלפי נר מערבי עיי"ש בגמ' וא"כ הרמב"ם דפוסק דמנורה מצפון לדרום היו מונחים א"כ גם השולחן הי' מה"ד שיהי' מונח מצפון לדרום דהא כל עיקר הטעם דרבי דסובר דהמנורה הי' מצפון לדרום א"כ גם השולחן מה"ד הי' צריך להיות מונח כן. ומצאתי אח"כ בלח"מ בפ"ה מתמידין שהניח זאת בצ"ע על רבינו בזה:
ומצאתי בנובי"ת או"ח תשו' קכ"ב שנשאלה לו זו הקושי' וכתב שם ליישב עפ"י מ"ש התוס' מנחות צ"ק ב' ד"ה תרי דרי בשם הירושלמי דמ"ד דצפון ודרום היו מונחין לא היו מסדרין אלא על של משה עיי"ש ומעתה אני אומר מ"ש שם בגמ' דרבי יליף ממנורה היינו אפי' אם סובר רבי כר' יוסי בר"י צ"ט א' שם דלא היו מסדרין אלא על של משה אבל מאן דסובר דעל כולם היו מסדרין א"צ שום טעם על מה שהיו מונחים בין מזרח למערב שהרי א"א בענין אחר. וא"כ אפי' אם המטרה היתה מונחת בין צפון לדרום אכתי השולחנות ודאי שהיו מונחים מזרח ומערב שהרי לא סגי בלא"ה. ומהגמ' מוכח דסתמא דגמ' סובר דעל כולם היו מסדרין שהרי יש לדקדק שם צ"ט א' מכדי כמה שולחן משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה כו' ולכאורה מאי קושי' ודלמא מאן דסבר מזרח ומערב סובר דלא היו מסדרים רק על של משה ולא הי' צריך בין שולחן לכותל הלוך הכהנים ואפי' נימא כמ"ד ביומא נ"א בין שולחן לכותל הי' מהלך הי' די בהפסק אמה אחת בין שולחן לכותל וא"כ שפיר הי' כל השולחנות בצפון והי' אפי' עוד אמה אחת נשארה פנויה עד חצי ההיכל. א"ו כיון דסתם משנה הוא דשולחנות ממזרח למערב לא רצה לאוקמי סתם משנה דלא כהלכתא וסובר סתם גמ' דהלכתא דעל כולם הי' מסדר וממילא לא סתרי פסקי הרמב"ם אהדדי עכ"ל. ואם כי דבר חכמה דבר האדון וראוין הדברים למי שאמרן. בכ"ז לאחר העיון בדברי התוס' שם מוכח לא כדבריו. דהא דפליגי אם היו מסדרין על כולם או רק על של משה לא דפליגי אי רשאי לסדר על כולם או אינו רשאי לסדר רק על של משה. אלא דתלי זה בזה דלמ"ד צפון ודרום היו מונחים השולחנות א"כ היו כל ראשי השלחנות סמוכים לכותל דהא לא הי' אפשר בענין אחר ובהכרח שלא הי' מסדר רק על של משה אמנם למ"ד דמזרח ומערב היו מונחין א"כ היו משוכין מן הכותל שתי אמות ומחצה הי' יכול לסדרם על כולם. וכן מוכח להדיא מדברי התוס' שם ד"ה תרי דרי הוי באמצע הדבור וז"ל וצריך ליישב הסוגי' דשקלים דמייתי התם פלוגתא דרבי וראב"ש דהכא ומתניא אפכא לראב"ש מזרח ומערב ולרבי צפון ודרום והדר קאמר מ"ד מזרח ומערב כולהון ראוין לשירות. ונראה דהיינו כר"א בן שמוע דבסמוך דעל כולם הי' מסדרין ומ"ד צפון ודרום למצא שולחן בצפון ומנורה בדרום ודוקא על של משה הי' מסדרן כר' יוסי בר"י דבסמוך דעל שולחן שלמה אין יכול לסדרן כיון שראש השורה סמוכה לכותל צפוני בדוחק עכ"ל א"כ מבואר להדיא כדברינו דלר"י בר"י דאמר על של משה דוק הי' מסדרן היינו משום דסובר דצפון ודרום היו מונחין וא"א לסדר על כולם. אבל לא משום דאינו רשאי לסדר רק על של משה. וראי' ברורה לזה דהא שם בגמ' צ"ט ת"ר עשרה שולחנות עשה שלמה ולא הי' מסדרן אלא על של משה וכו' ר"א בן שמוע אומר על כולם הי' מסדרן) שנאמר כו' עשרה מנורות עשה שלמה ולא הי' מסדרן אלא על של משה כו' ר"א בן שמוע אומר על כולם הי' מסדרין כו' ר"י בר"י אומר לא הי' מסדרין אלא בשל משה. אלא מה אני מקיים השולחנות אשר עליו לחה"פ אלו שלשה שולחנות שהיו במקדש כו' עיי"ש ומנורה לא הזכיר ר"י בר"י דאין מסדר אלא על של משה. והיינו משום דר"י בר"י סובר דהא דלא סדר על שולחנות של שלמה היינו משום דא"א דמצפון לדרום היו מונחין וא"כ היו סמוכין לכותל. משא"כ במנורה הי' יכול להדליק על כולם [ודע דבירושלמי אשר לפנינו מבואר דר"י בר"י סובר דהן השולחנות הן המנורות הי' מסדרין על כולם. ומדברי התוס' מנחות הנ"ל מבואר דלא הי' להם הגרסא בירושלמי כן דא"כ לא יצדק דבריהם דתלי זה בזה בר"י בר"י] וא"כ לפ"ז אין ראי' מהא דפריך הגמ' למ"ד ממזרח ומערב מכדי שולחן כמה הוי משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה והיינו כנ"ל כיון דסובר דמזרח ומערב מונחין והיינו משום דסובר דעל כולם הי' מסדרין שפיר פריך הגמ':
ע"כ נ"ל דמזה הירושלמי הוציא הרמב"ם דינו דהשולחנות הי' ממזרח למערב. דהנה מצאתי בס' עזרת כהנים שמביא בשם הש"ג דרוחב המנורה הי' לכה"פ אמה וחצי לפי שבין כל כפתור וכפתור שהקנים יוצאין ממנה הי' טפח ונמצא דגם למעלה בין כל קנה וקנה הי' ג"כ טפח וגם עובי הקנה הי' לפחות שתי אצבעות וא"כ לפי חשבון זה לפחות צריך שתהי' רוחב המנורה במקום פרוסת הקנים אמה וחצי. עוד מביא שם בשם הש"ג דעשר מנורות שעשה שלמה הי' ג"כ כמדת מנורות משה עם תבניתם וכל משפטיהם ממש ודאי שלא הי' קטנות ממנה כי מעלין בקודש ואין מורידין עיי"ש שהאריך. וא"כ נחזי אנן דלמ"ד דשולחנות הי' בין צפון לדרום וגם המנורות הי' בין צפון לדרום הן אמנם דבתרי דרי הוי קיימא. אבל הלא השולחנות החמשה אשר החזיקו עשר אמות הלא נמשכו כל חלק הצפוני ואף טפח אחד בחלק הדרומי לכה"פ כמבואר לעיל מסוגי' דמנחות. וא"כ אם כי גם המנורות הונחו בתרי דרי אבל החמשה המנורות אשר כל רוחב המנורה מחזיק אמה וחצי א"כ הי' אוכלות שבע אמות וחצי בדרום וא"כ לא נשאר בין השולחנות ובין המנורות רוח רק שני אמות וחצי מצומצמות ואף פחות מעט. והלא השולחנות היו מכוונות כנגד המנורות וביניהם הי' המזבח הזהב אשר מחזיק אמה רק משוך קצת לצד חוץ. וא"כ איך יוכלו הכהנים לבא לסדר לחה"פ הא בעינן מקום פנוי שתי אמות וחצי וכאן לא הי' ריוח כ"כ דהא מזבח הזהב הי' מפסיק באמצע בשלמא למ"ד דשולחנות הי' ממזרח למערב ובשני דרי הי' מונחים ושולחן דמשה הי' משוך לצד מערב מכוון כנגד האויר אשר בין ראשי השולחנות כמו שהבאנו לעיל מהגמ' מנחות הנ"ל א"כ לא הי' רוחב השולחנות שבע אמות וא"כ נשאר מקום פנוי הרבה לכהנים לסדר הלחה"פ. משא"כ אם נאמר דצפון ודרום הי' מונחין יקשה כנ"ל:
וזהו באור הירושלמי הנ"ל מ"ד מזרח ומערב ניחא. כלומר דהי' בתרי דרי ושולחן של משה הי' מכוון כנגד אויר השולחנות כמ"ש הגמ' מנחות הנ"ל וא"כ הי' מקום פנוי רחב להילוך הכהנים לסדר הלחה"פ. "מ"ד צפון ודרום נמצא שולחן בצפון ומנורה בדרום" כצ"ל לדעתי. וא"צ למחוק האי ומנורה בצפון אלא צ"ל נמצא שולחן בצפון ומנורה בדרום. פי' דהא קיי"ל דשולחן בצפון ומנורה בדרום מכוונים זה כנגד זו ואפי' אם נימא דבתרי דרי הוי בכ"ז לא ישאר מקום פנוי כי אם פחות משתי אמות וליכא מקום הלוך לכהנים לשאת לחה"פ בשגם אי' מקום מזבח הזהב אשר הי' בין שניהם. והירושלמי מקשי בלישנא קלילא כדרך הירושלמי וא"כ מוכח מזה הירושלמי דלא נוכל לומר דהשולחנות הי' מצפון לדרום אם כי המנורה הי' בצפון ודרום משו"ה פוסק הרמב"ם דהשולחן ממזרח למערב והמנורה מצפון לדרום כראב"ש משום דסוגי' דעלמא כותי' במנורה דהאמצעי משובח והוא כראב"ש במנורה והגמ' בבלי שלא חש לקושית הירושלמי אפשר דסובר דמנורות של שלמה לא היו רחבות כמו מנורה של משה:
הלכה ד
והתניא האשה שאמרה הרי עלי קן מביאה דמי קן ונותנתו בשופר ואוכלת בקדשים לערב ואינה הוששת שמא נתעצל בהם. ופי' דחזקה על ב"ד של כהנים שאין עומדים משם עד שיכלו כל מעות של השופר] ולכאורה קשה לפי המבואר בסוטה ח' דאף בקרבן יחיד צריכים הבעלים לעמוד אצל קרבנם בשעה שמקריבים דקאמר שם הגמ' בשלמא סוטה דכתיב והעמיד הכהן כו' מצורעין נמי כו' אלא יולדת מ"ט אלימא משום דאתיין אקרבנייהו דתני' אין קרבנו של אדם קרב אלא א"כ עומד ע"ג א"ה זבים וזבות נמי אה"נ ותנא חד מינייהו נקט. וא"כ לפ"ז איך הקריבו ב"ד של הכהנים הקרבן של הבעלים הא בעינן שיעמדו אצל קרבנם. וראיתי בתוי"ט שקלים פ"ז בסופו בד"ה ועל הקינין הפסולות שכתב שם דהמעמדות שעמדו אצל הק"צ עמדו ג"כ אצל הקרבן יחיד עיי"ש יפה תמה עליו בתו"ח שם במשנה ד' בפ"ד דתענית דהמעמדות לא הי' רק בזמן הקרבת הק"צ ולא בקרבנות יחיד עיי"ש ודבריו נכונים אמנם מ"ש התו"ח שם דלפי המבואר בנדרים דמחוסרי כפרה א"צ דעת בעלים ממילא א"צ שיעמדו הבעלים בעת הקרבת קרבנם ומביא ראי' מהא דהשולח חטאתו ממדה"י הרי מוכח דלא בעינן בעלים עיי"ש. נפלאתי איך אשתמיט מיני' הסוגי' דסוטה הנ"ל דאף מחו"כ בעינן שיעמדו על קרבנם דהלא זבים וזבות כולהי מחו"כ. וראייתו מהא דהשולח חטאתו ממדה"י איני מכיר דהלא אף בק"צ מהני שליחות וא"כ ה"ה בקרבן יחיד מהני שליחות דהא בכה"ת קיי"ל דשלוחו ש"א כמותו וא"כ השליח שהביא החטאת הלא הוא שלוחו דהא שלח ע"י שליח:
ומצאתי לרבינו שאגת ארי' בספרו גבורת ארי לתענית. שהקשה הלא מסוגיא דסוטה הנ"ל מוכח דאף בקרבן יחיד בעי שהבעלים יעמדו אצל הקרבן וא"כ במכש"כ בכל ק"צ לא התמיד לבד בעינן ג"כ מעמדות. והלא הקרא דתשמרו דמיני' ילפינן דבעינן מעמדות בעת הקרבן הלא לא כתיב רק אצל התמיד ואיך מצינן למילף שארי קרבנות מיניה דמה לתמיד שכן כליל ותדיר כדפריך הגמ' בדוכתי טובי וא"כ אף שארי ק"צ ל"מ למילף מתמיד ומכש"כ קרבן יחיד. ומסיק כי שארי ק"צ צריכים מעמד מה"ת דהא מבואר בספרי קרבני זה הדם לחמי אלו אמורין לאישי אלו קומצין ולבונה ריח ניחוחי אלו בזיכי לחה"פ תשמרו שיהא כהנים ולוים וישראלים עומדים עליהם. א"כ מוכח דכל ק"צ בעינן מעמד אמנם קרבן יחיד מדאורייתא לא בעי שיהא הבעלים עומדין אצל הקרבן ומביא ראיה מהא דהאשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנה בשופר והטעם הוא דחזקה על ב"ד של כהנים שאין עומדים משם עד שיקרבו כל המעות שבשופר אם כי הבעלים אינם עומדין אצלם. וא"כ הא דתני בברייתא דסוטה דאף קרבן יחיד בעי בעלים הוא רק מדרבנן בעלמא. ומגי' הא דכתב בספרי לאישי אלו קומצין ולבונה דלפ"ז משמע דתרי מילי נינהו והקומץ לא משכחת בצבור דהא קומץ אינו אלא במנחה ומנחה ליתא בצבור וקרבן יחיד הלא לא בעי בעלים מדאורייתא אלא כך צ"ל אלו קומצי לבונה וקאי על קומצי לבונה של לחה"פ שהוא ק"צ. אלא שהקשה ע"ז דא"כ קאי קרא דאת קרבני תשמרו על כל ק"צ והלא בעירוכין י"ג יליף הגמ' דקרבן תמיד בעי בקור ד' ימים מגז"ש דתשמרו מפסח ואמאי לא בעינן בקור בכל הק"צ כיון דהאי קרא קאי ג"כ על כל ק"צ וביותר הקשה הלא בגמ' תמורה כ"ט יליף ר"י דמוקצה לע"ז אסור בהקרבה שנאמר תשמרו לי ולא לאדון אחר והא מוקצה אפילו לקרבן יחיד נמי פסול ואיך יליף מהאי קרא דתמיד ומ"ש בקור דלא ילפינן שאר קרבנות מתמיד את"ד עיי"ש שהאריך בזה. ולדעתי פשטות הסוגיא דסוטה ח' משמע שהוא דאורייתא אף בקרבן יחיד וע"פ דבריו הוכרח להגי' בהספרי לאישי אלו קומצי לבונה ולפי גרסתינו המה תרי מילי אלו קומצין ולבונה א"כ בהכרח שהוא דאורייתא אף ביחיד. וכן משמע מפורש מדברי רש"י סוטה שם ובתוס' שאנץ שם דאף ביחיד הוא דאורייתא שכתב רש"י שם ח' א' ד"ה אקרבנייהו וז"ל כשמקריבין את קרבן קיניהם לטהרם באכילת קדשים ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפ"ל בספרי מתשמור להקריב לי במועדו עכ"ל וכן כתב שם התוס' שאנץ אותו הלשון שכתב רש"י. ולכאורה מה להם להזכיר הספרי הלא הוא סוגיא ערוכה בתענית כ"ז ומה טעם תקנו מעמדות לפי שנא' צו את בנ"י כו' ואיך קרבנו ש"א קרב והוא אינו עומד ע"ג התקינו נביאים הראשונים כו' עיי"ש ח"כ למה להם להזכיר הספרי. א"ו דמסוגיא דתענית אפשר לומר דהאי קרא לא קאי רק בק"צ אבל בקרבן יחיד א"צ בעלים מדאורייתא ומשו"ה מביאים הספרי הנ"ל דהא מהספרי הנ"ל מוכח דאף ביחיד הוא דאורייתא והיינו מדכתיב לאשי ודרש אלו קומצין ולבונה והמה תרי מילי. וכן הרמב"ן בנימוקי חומש בפ' פנחס מביא ג"כ הספרי בתרי מילי עיי"ש וא"כ האי קומצין הוא רק במנחת יחיד וגם ע"ז קאי האי תשמרו לי וז"ב:
אלא דלפ"ז יקשה כיון דהאי קרא קאי גם על קרבן יחיד א"כ כל הק"צ וגם קרבן יחיד נבעי בקור כמו שהקשה הגבורת הארי. ומ"ש מהא דמוקצה דנילף אף בקרבן יחיד. וכן ק"ל כיון דהאי קרא קאי בכל הקרבנות הן בק"צ הן בקרבן יחיד והלא בהאי קרא כתיב במועדו דמיני' ילפינן דתמיד דוחה שבת וטומאה בפסחים ע"ז א"כ נילף מיניה לכל הפחות דכל ק"צ ידחה שבת וטומאה מקרא דמועדו [ואולי אף קרבן יחיד יהי' נכלל במועדו שידחה שבת וטומאה] והלא בפסחים ע"ז יליף הגמ' לכל שארי ק"צ שדוחה שבת וטומאה משארי מקראות עיי"ש:
אמנם ליישב כ"ז נ"ל עפ"י מה שהקשה התוס' פסחים ס"ו א' ד"ה מה מועדו. דבהאי סוגי' יליף הגמ' דתמיד דוחה שבת וטומאה ממשמעות מועדו אפי' בשבת וטומאה ותי' דבאמת סוגיות חלוקות זע"ז עיי"ש. ובאמת משמע בספרי כדבריהם שהוא פלוגתא דתנאי עיי"ש. אמנם לולי דברי התוס' הי' אפ"ל דשתי הסוגיות לא פליגי אהדדי דמאן דיליף מעולת שבת בשבתו מודה ג"כ דממשמעות מועדו מוכח דמועדו אפי' בשבת אלא דממועדו לחוד ה"א דכל הקרבנות יהי' דוחה שבת דהא כל הקרא את קרבני לחמי ט' קאי על כל הקרבנות אף בקרבן יחיד ולא דוקא על קרבן תמיד לחוד כמ"ש לעיל לכך גלתה לנו התורה עולת שבת בשבתו על עולת התמיד דתמיד דוחה שבת וכיון דידעינן דתמיד דוחה שבת טפי עדיף לן לאוקמי האי קרא דמועדו דמוכח ג"כ ממשמעותו שדוחה שבת דקאי רק על תמיד לחוד. ואם כי כל הקרא אתי אף לשאר קרבנות אבל האי דמועדו עדיף לן לאוקמי' רק בתמיד לחוד כיון דמצינו להדיא שתמיד דוחה שבת מקרא דעולת שבת בשבתו. וכ"ת לפ"ז ל"ל כלל הקרא דמועדו כיון דתמיד דוחה שבת ידעינן מקרא דעולת שבת וקרא זה לא אתי רק על תמיד א"כ ל"ל הקרא דמועדו דלא קאי ג"כ רק על תמיד. אמנם ג"ז ל"ק דמלבד שנוכל לומר דמועדו אצטריך לטומאה דמיני' ילפינן גם טומאה מועדו אפי' בטומאה אלא אפי' אם נאמר דטומאה ג"כ ידעינן מקרא דעולת שבת בשבתו דמשמעותו בשבתו אפי' בטומאה וכתיב על עולת התמיד א"כ ממילא גם תמיד דוחה טומאה בכ"ז לא אייתיר האי במועדו. דלפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בעירוכין פ"ב דהא דילפינן דתמיד בעי בקור מגז"ש דמועדו מועדו מפסח ולא מתשמרו לי עיי"ש ועיי' בתוי"ט פ"ב מעירוכין שהאריך בזה וכתב שכן הי' גרסת הרמב"ם עי"ש וא"כ א"ש דאצטריך קרא דמועדו על גז"ש דבקור. וא"כ א"ש הכל דבאמת כל הקרא דאת קרבני ס' קאי על כל הקרבנות הן ק"צ הן קרבנות יחיד דבכולם בעינן שהבעלים יעמדו על הקרבן וכן ילפינן מוקצה ג"כ לכל הקרבנות מתשמרו לי. אמנם לענין בקור ד' ימים לא ילפינן שארי קרבנות. דכיון דבררנו דקרא דעולת שבת קאי לגלות על קרא דמועדו דלא קאי כי אם על תמיד וביקור הלא ילפינן מגז"ש דמועדו כמ"ש הרמב"ם וא"כ ממילא ידעינן בקור כ"א דוקא בקרבן תמיד והדברים נכונים בעז"ה:
[ודע שיש לנו להעיר בעניני בקור לפמ"ש התוס' סוכה מ"ג דבקור ד' ימים דתמיד מעכב אף בדיעבד עיי"ש ומה יענו להסוגי' דפסחים מ"ז ב' הא דבעי מיני' דר"ח כו' הביא שה מאפר ושחטו לתמיד ביו"ט מהו פי' משום אסור מוקצה עיי"ש והאי שה מאפר בודאי לא הי' ביקור דאל"כ מאי מוקצה שייך בו. וביותר לפמ"ש הטו"א במגילה כ"ט דבקור קודם הקדש לא מהני עיי"ש א"כ איך יצדק בעי' זו הא השה מהאפר לא הי' אצלו בקור בשום אופן וצע"ג. ואולי י"ל דהא דכתבו התוס' דבקור מעכב אף בדיעבד היינו אליבא דמ"ד דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוה. משא"כ למ"ד דעולה ישראל במדבר עולת ראי' הוה בהכרח צ"ל דבקור הוא רק למצוה ולא לעכב. משום דמבואר לעיל בירושלמי פ"א הל"א תרומה חדשה באחד בניסן היינו שצריך להקריב בא' בניסן מתרומה החדשה קאמר רשב"י כתחלתה דתני' בו ביום הוקם המשכן בו ביום נתרמה הרומה עיי"ש. והנה נחזי אנן דהא ודאי דביום שהוקם המשכן הלא הי' צריכין להקריב קרבן התמיד דהא קיי"ל דאין מחנכין המזבח אלא בתמיד של שחר כמבואר המנחות מ"ט עיי"ש וא"כ כיון דבו ביום נתרמה התרומה א"כ לא הי' להם תמידין מקודם ורק בו ביום שנתרמה התרומה בו ביום קנו הקרבן תמיד להקריב על המזבח. וא"כ איך הקריב בלא בקור ובקור בהיותו חולין לא מהני כמ"ש בשם הטו"א ובהכרח צ"ל דמצות בקור הוא רק למצוה ולא לעכב וכיון שהוא רק למצוה א"כ אז דלא היה אפשר לקיים מצות בקור שפיר הקריבו בלא בקור. אמנם הא תינח למ"ד עולות שהקריבו במדבר עולות ראי' הוה ומקודם שהוקם המשכן לא הקריבו קרבן התמיד מוכרח לומר דבקור הוא רק למצוה ולא לעכב. אמנם לר"ע וב"ה דסברי בחגיגה דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולות תמיד הוה וכפי מה שאמר ר"ע בחגיגה דמיום שהקריבו שוב לא פסקו עי"ש א"כ אף מקודם שהוקם המשכן הי' להם קרבן תמיד א"כ בעת שהוקם המשכן הי' להם קרבנות תמיד מזמן הקדום א"כ שפיר יוכל לומר כדברי התוס' דבקור מעכב אף דיעבד ולא תקשי מאין הקריבו ביום שהוקם המשכן. מקרבנות התמידין המבוקרין שהי' להם מקודם וא"כ י"ל דר"ח דבעי הביא שה מאפר ושחטו לתמיד הוא באמת לאו דוקא קרבן תמיד דהא האיבעי' שלו יוכל היות אף בקרבן מוסף של יו"ט וקרבן מוסף א"צ בקור. ורק הא דמצייר האיבעי' על קרבן התמיד היינו אף למ"ד דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' הוה וא"כ לדידי' הבקור הוא רק למצוה ולא לעכב וכמ"ש ועיי' מ"ש לעיל בפ"א הלכה א' בזה]:
ומה שהביא הגבורות הארי הראיה מהא דקינין שמניחה המעות בשופר וב"ד של הכהנים מקריבין עבורה בלא בעלים לא אבין דבריו. דהא כל המעמדות מה שעומדין על הקרבן הכל הוא מטעם שלוחו ש"א כמותו והאישים העומדים על הקרבן הוא מצד שליחות. וא"כ הכהנים או ב"ד של כהנים העומדים בעת הקרבת הקינים הלא המה שלוחי של בעל הקרבן וכמו בק"צ דמהני המעמדות הוא מטעם שלוחו ש"א כמותו א"כ גם בקרבנות יחיד מהני ג"כ שליחות הכהנים המקריבים ואף שנמצא בעזרה תמיד הרבה כהנים ולוים והמה ג"כ השלוחים של בעלי הקרבן יחיד:
אלא דלפ"ז יקשה כיון דאמרי' דהכהנים העומדים בעזרה בעת הקרבה או הכהנים המקריבין הקרבן המה השלוחים של הבעלים. א"כ ל"ל כל התקון בענין המעמדות אשר תקנו נביאים הראשונים כ"ד מעמדות שיהי' מעמד מכהנים ולוים וישראלים בעת הקרבת הקרבן כיון דאנשי מעמד הלא המה רק מפאתי שליחות דא"א לכל ישראל שיעמדו על קרבנם. והלא בקרבן יחיד בעינן ג"כ בעלים בכ"ז מצינו דדי במה שהכהנים עומדים בעזרה בעת הקרבת הקרבן אשר יהי' שלוחים וא"כ גם ק"צ די בכהנים לבד המקריבים הקרבן שיהיו שלוחים ומלשון המשנה תענית בפ"ד עמדו נביאים הראשונים ותקנו כ"ד משמרות משמע דמשמרות היה מאז ומקדם רק המה תקנו סכום המשמרות [וצ"ע בלשון הר"מ בפ"ו מכלי המקדש דמלשונו שם משמע לכאורה דעיקר המעמדות תקט ג"כ נביאים הראשונים עיי"ש] ולא עוד אלא דמבואר להדיא בתענית כ"ז אר"י א"ש כהנים ולוים וישראלים מעכבין הקרבן הרי דבעינן שיהא גם ישראלים בעת הקרבן ואמאי לא מהני בכהנים העומדים בעזרה בעת הקרבה. ובאמת לא אדע מדוע השמיט הר"מ הא דינא דר' יהודה א"ש דישראלים מעכבין הקרבן ולא הזכירו כלל:
ויגעתי בקושיא זו הרבה עד שמצאתי שאהבה נפשי רבינו ש"א בגבורות ארי בתענית שכתב שם לדבר פשוט דבאמת ישראלים אין מעכבין הקרבן למעמד דאף כהנים ולוים יכולים להיות שלוחים. והא דאר"י א"ש ישראלים מעכבין הקרבן היינו משום דקאי על המתני' דקתני הי' מעמד מישראלים ולכך תני בלישני' ישראלים מעכבין הקרבן עיי"ש שהאריך בזה. ואני לא זכיתי להבין דבריו. דלפ"ז ל"ל באמת לתקן כלל מעמדות מישראלים ול"ל כל הטורח דמכל א"י מחויבים ישראלים לבא לביה"מ כל אחד במשמרתו לעמוד בעת הקרבן כיון דדי לן בכהנים ולוים לחוד:
אמנם לבבי לא כן ידמה ובאמת בעינן דוקא ישראלים שיהי' מאנשי מעמד ולא די בכהנים לחוד. דז"ל הירושלמי פסחים פ"ד הל"א תני רשב"א אומר כהנים לוים ישראלים ושיר מעכבין הקרבן. ר' אבין בשם ר"א טעמיה דרשב"א כל הקהל משתחוים אלו ישראל והשיר משורר אלו הלוים וחצוצרות מחצצרים אלו הכהנים הכל עד לכלות העולה הכל מעכבין הקרבן. ר' תנחומא בשם ר"א שמע ליה מן הדא ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בנ"י אלו הלוים לעבוד עבודת ב"י באוה"מ אלו הכהנים ולכפר על בנ"י זה השיר ולא יהיה בבנ"י נגף בגשת אל הקדש אלו ישראל עכ"ל הירושלמי. א"כ מבואר להדיא דבעינן דוקא ישראלים שיהי' בעת הקרבן. והוא משום דלכאורה קשה הלא במתני' דתענית יליף הגמ' מקרא דתשמרו דבעינן מעמדות ולמאי הביא הירושלמי לימודים אחרים. א"ו כמ"ש דמקרא דתשמרו לא ידעינן רק שהבעלים צריכים לעמוד בעת קרבנם. וא"כ בק"צ דא"א דכל ישראל יעמדו על הקרבן הלא בודאי יוצאים ע"י שלוחים כמו בכ"מ דשלוחו ש"א כמותו. אמנם לפ"ז היה די בכהנים והלוים שהי' בעת הקרבה שהמה יהי' שלוחים. לכך מייתי ר' אבין ראיה מקרא דדה"י וכל הקהל משתחוים דקאי על ישראל. ור' התנחומא יליף מקרא דואתנה את הלוים דמאלו קראי מוכח דבעינן דוקא שישראלים יעמדו בעת הקרבת הקרבן ולא די לן בכהנים ולוים לחוד:
וא"כ לפ"ז מיושב דעת רבינו שהשמיט הא דישראלים מעכבין הקרבן. וכן גם מיושב מהא דמעמדות. משום דלכאורה קשה הלא קיי"ל דבקדשים בעינן לעכב [ועי' תוס' זבחים ותוס' יומא] כמבואר במנחות כ"א ובש"ד וא"כ מנ"ל דישראלים מעכבין הקרבן הלא מקרא דתשמרו אפי' אם נימא דלשון תשמרו מורה על עיכוב בכ"ז לא ידעינן רק דהבעלים צריכין לעמוד בעת הקרבה אבל בודאי יוצאים בשלוחים כמו בכה"ת וא"כ אף כהנים ולוים יכולים להיות שלוחים. ואתי ר' אבין וחידש לן בטעמא דרשב"א מקרא דכל הקהל משתחוים. ור' תנחומא מייתי קרא דואתנה את הלוים. וא"כ ליכא רק חד קרא דבעינן ישראלים דוקא וא"כ הוא רק למצוה ולא לעכב. ע"כ נ"ל דר' אבין דמייתי קרא דדה"י דוכל הקהל משתחוים. ור' תנחומא דמביא הקרא דואתנה את הלוים לא דפליגי אהדדי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא. כיון דרשב"א אמר דישראלים מעכבין הקרבן הוצרך לשני המקראות דמחד קרא ה"א שהוא רק למצוה ולא לעכב. משו"ה מייתי ר' אבין קרא דדה"י ור' תנחומא מייתי קרא דואתנה היינו להורות דאיכא שני כתובים דבעינן ישראל ומשו"ה מעכבין. וראיתי במראה הפנים שם בירושלמי שכתב דהנ"מ לר' אבין דמייתי קרא דדה"י א"כ יליף דשיר הכלים מעכב כדכתיב וחצוצרות מחצצרים. ולר' תנחומא דיליף מקרא דואתנה אין שם רמז על שיר בכלים ואתי כמסקנת הגמ' עירובין דאין עיקר שירה אלא בפה ע"כ ודבריו תמוהין חדא דהלא קרא דחצצרות מחצצרים יליף מיניה אלו הכהנים והיינו כמ"ש הק"ע שם שנאמר ובני אהרן יתקעו בחצוצרות. וא"כ אף לר' אבין אינו מוכח דשיר של לוים יהיה דוקא בכלי. ועוד הלא בבבלי תענית שם אר"י א"ש כהנים לוים וישראלים מעכבין הקרבן במתניתא תני כו' וכלי שיר מעכבין הקרבן דברי רשב"א במאי קמפלגי מ"ס עיקר שירה בפה ומ"ס עיקר שירה בכלי עיי"ש א"כ חזינן דסוגית הבבלי סובר דרשב"א סובר דעיקר שירה בכלי וא"כ איך נימא ר' תנחומא יפרש אליבא דרשב"א דעיקר שירה בפה ולמה לן לעשות מחלוקה בין סוגית הירושלמי לסוגית הבבלי אליבא דרשב"א:
והנה בעירוכין י"א בעי הגמ' עולת נדבת צבור טעונה שירה אי לא כו' ת"ש ויאמר חזקיה להעלות העולה על המזבח ובעת החל העולה החל השיר וחצוצרות כו' האי שירה מאי עבדתיה אלימא דעולת חובה ל"ל לאמלוכי אלא לאו דעולת נדבה. אמר ר' יוסף לא עולת ר"ח הוי וקמבעי אם הוקבע החדש בזמנו ליקרב אי לא. א"ל אביי ומי מצית אמרת הכי והכתיב ביום ששה עשר לחדש הראשון כו' ויאמר חזקי' להעלות העולה על המזבח. אלא אמר רמי בר ייבא כבש הבא עם העומר קמבעי' ליה מי קבע ר"ח בזמנו ליקרב אי לא מתקיף לה רב אויא ולחזי פסח היכי עביד מצה היכא אכיל אלא אמר ר"א מידי דהוי אשליח צבור דממלך השתא דאתית להכי אפ"ת עולת חובה מידי דהוי אשלוחא דצבורא דממלך עכל"ה. והנה חזינן דר' יוסף מוקי האי עולה שהקריב חזקי' היה ר"ח ואביי הקשה עליו ואמר והכתיב ביום ששה עשר לחדש א"כ מוכח דלא היה בר"ח אלא או דמיירי בכבש הבא עם העומר או דמיירי בעולת תמיד אבל היה בששה עשר לחדש הראשון. אמנם ר' יוסף הלא חזינן דמוקי דר"ח היה אם כי ידע הקרא דששה עשר לחדש הראשון כו' ויאמר חזקי' להעלות כו' א"ו דלא חש לזו הקושיא משום דבקרא לא כתיב כ"א בששה עשר לחדש הראשון נטהרו הכהנים מטומאתם וכן טהרו המזבח כמבואר שם בקרא. אבל התחלת הקרבת הקרבן אולי היה בר"ח והיינו בר"ח אייר. אמנם אביי וכן שאר האמוראים מפרשים הקרא כיון דבששה עשר לחדש הראשון נטהר המזבח והכהנים וכתיב אח"כ ויאמר חזקי' להעלות העולה בודאי היה באותו היום הקרבת הקרבן זה נ"ל הפלוגתא בין ר' יוסף לשאר אמוראים דאל"כ איך לא ידע ר' יוסף האי קרא ואיך לא חש לקושית אביי. ועתה נחזי אנן הלא קרא דר' אבין דיליף בירושלמי הנ"ל מכל הקהל משתחוים דבעינן מעמד מישראל הלא אותו הקרא הוא בדה"י בעת הקריב חזקי' העולה א"כ הא תינח לר' יוסף דסובר דמיירי בר"ח א"כ למאי כתב לן הקרא דכל הקהל משתחוים לאיזה צורך הי' צריכין להיות שם קהל א"ו להורות דבעינן שישראלים יהי' במעמד הקרבת הקרבן. אמנם ליתר האמוראים דמוקי האי קרא דששה עשר לחדש הראשון או בכבש הבא עם העומר או דעולת תמיד דששה עשר בניסן. א"כ ליכא ראיה מהכא דהלא אז היו צריכים להיות ישראלים בעזרה מטעם ראיית פנים בעזרה דהא בחמשה עשר בניסן לא היו יכולין להקריב קרבן ראייה. אחרי אשר הכהנים והמזבח לא הטהרו עד ששה עשר בניסן וא"כ ביום חמשה עשר לא היו יכולין להקריב קרבן ראיה בטומאה. וא"כ ליכא ראיה מהכא דישראלים מעכבין הקרבן דהא קרא דכל הקהל משתחוים הוא מצד ראיית פנים. וזה א"ל כיון דקיי"ל דכולן תשלומין דראשון וא"כ בהי' טמא בליל ראשון פטור מראי' בשני אם כי נטהר אח"כ כמבואר ברמב"ם בפ"ב מחגיגה עי"ש וא"כ כאן כיון דלא היו יכולין להביא ביום הראשון מפאת טומאת הכהנים והמזבח א"כ ממילא פטורים גם אח"כ. אמנם ז"א דבשלמא כשהוא טמא א"כ אין עליו שום חיוב להביא אז וכיון דכולן תשלומין דראשון ממילא פטור כשהיה טמא בראשון משא"כ משום טומאת מזבח והכהנים הלא המה לא היו טמאים וא"כ חל על גופם חיוב הבאה אף ביום ראשון ומה שלא הביאו ביום ראשון הוא ד"א גרם להם לא נוכל לפוטרם מפאת זה. בשגם לדעתי נראה דלדעת הרמב"ם דראיית פנים בעזרה בלא קרבן מלבד שלא קיים מצות ראיה כי אף גם עבר על הלאו דלא יראה פני ריקם כמבואר בפ"א דחגיגה. אמנם היינו דוקא שמחויב להביא קרבן ראיה בעת שבא לעזרה אמנם להקריב באותו היום זה בודאי אם לא יקריב אותו באותו היום אינו עובר על הלאו דלא יראה פני ריקם ויוכל להקריב קרבנו אף ביום מחר וז"ב לדעתי אף אליבא דהר"מ וא"כ כיון דביום המחרת יוטהר המזבח והכהנים א"כ בודאי חל עליהם מצות ראי' אף ביום א' דהא יכולין להביא קרבנם ולהקריבו למחר. וא"כ ממילא לא נוכל לומר כיון דלא יוכלו להקריב ביום הראשון ממילא נדחו ממצות ראיי' והיו מוכרחין להיות ביום ט"ז משום מצות ראי'. בשגם יש לי עוד להעיר דהא טומאת הכהנים והמזבח הי' בטומאת ע"ז כמבואר שם בקרא וכמ"ש רש"י להדיא בסנהדרין י"ב עי"ש וע"ז שמטמאה הוא רק מדרבנן וא"כ מדאורייתא חל עליהם חיוב מצות ראיית פנים ואיך נוכל לומר משום דלא חזי בראשון נדחו כל החג ובמק"א הארכנו בזה אם אינו ראוי מדרבנן אי מקרי אינו ראוי מדאוריתא כמ"ש המל"מ בהל' תרומות: