אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

פרק ז · הלכה ג

הלכה ב

בהמה שנמצאת כו' ר' יהודא אומר הראוי לפסחים פסחים פי' והמוצאה מותר להקריב לעצמו לשם פסח] וכתב בעל גליון ירושלמי וז"ל והמוצאה מותר להקריבה לפסחו כן הוא לשון הרע"ב והיינו שמוכרה לעצמו ועי' בתוי"ט. וצ"ע דהא אין מכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות עיין בטוח"מ סי' קפ"ה ושו"ת מהרי"ט ח"א סי' צ"ג שנתעורר בזה. ונראה כיון דבשעת קנין קונה אותה להיות הקדש לפסח לא נכנס לרשותו והוי כקונה בשביל אחר ומשיכתו כמשיכת הקדש עכ"ל ואני לא אבין כיון שהוא הקדש איך יחול ע"ז קנין ומה לי שקונה בשביל עצמו או שקונה בשביל אחר כיון דבהקדש ל"ש קנין. ועיינתי במהרי"ט תשו' צ"ג וראיתי שהתעורר בהא דמצא אבידה דשם לעצמו מהא דכתב הר"ן שאין מכר אלא הוצאה מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו ולפ"ז היה ראוי שלא יתקיים המקח ותי' דגבי אבידה עבוד רבנן תקנתא לבעלים דאל"כ אין לך אדם שיזדקק להחזיר אבידה ונמצא מכשילין לעתיד לבא כדאמרי' בשקלים גבי בהמה שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר זכרים עולות כו' ותנן בראשונה היו ממשכנין את מוצאה שיביא נסכי' חזרו להיות רואים אותה ובורחים התקינו שיהי' נסכי' באין משל צבור ומסיים שם וכיון דמדינא אין רשאין למכור אלא מתקנתא דרבנן מה לי הם מה לי אחרים עיי"ש. וא"כ דברי המהרי"ט אין ענין להא דר' יהודא דאמר הראוי לפסחים פסחים היינו שיקריב לעצמו דהא המהרי"ט מביא רק ראיה דמשום תקנת אבדה תקנו שהנסכים יבאו משל צבור והיינו דבראשונה היו ממשכנין את מוצאה שיביא נסכים משלו. והיינו אם כי זכרים עולות שהוא מקריב הוא מקריב לשם הבעלים של הבהמה א"כ מתחלה משכנו דהמקריב כיון שעושה המצוה ומקריב לשם הבעלים ממילא יביא גם נסכים משלו. וכיון שראו שהמוציא לא רצה להזדקק לזה תקנו שיהא משל צבור וכן שלמים הלא גם הוא מקריב אותו לשם הבעלים ומה שהמקריב אוכל הבשר מה איכפת לן בזה דהא כל ישראל מותרין לאכול בשר השלמים אף מי שאינם הבעלים. אבל בקרבן פסח הלא בעינן שהבעלים יקריבו לשם עצמם וא"כ במאי קנה כיון דפסח הוא הקדש ואיך יחול עלי' שום קנין ומה לי שקנה לעצמו ומה לי שקנה בעד הקדש:

אמנם לפי מ"ש המהרי"ט הטעם דבאבדה שם לעצמו שהוא תקנתי' דרבנן משום השבת אבדה לדעתי ברור דכוונתו הוא מטעם הפקר ב"ד והיינו שהב"ד הפקירו מבעל האבדה ותקנו להמוצא בתנאי שישלם עבורו. והנה לפי המבואר פסחים צ' דלרבי אליבי' דר' הושעי' דפסח משייר אינש והיינו אם כי הקדיש פסחו בכ"ז משייר אינש בו וחל בו המכירה דמשו"ה איצטריך קרא נדר פרט לנדור דאתנן אין חל על המוקדשין בממנה זונה על פסחו עיי"ש בגמ' וא"כ לפ"ז בקרבן פסח אם כי קדוש בקדוה"ג בכ"ז שייך שם בעלים עלי' ויוכלו למוכרו לאחרים וא"כ כיון שהוא יכול למוכרו לאחרים ממילא יוצדק גם עלי' הטעם הפקר ב"ד ומשו"ה סובר ר' יהודא דהמוצא יכול להקריב לעצמו לשם פסח והוא מטעם הפקר ב"ד וכמו בכל אבדות. ועי' תוי"ט כאן שכתב דלאחרים אין יכול למכור כיון שהוא הקדש ולפמ"ש יוכל למכרו גם לאחר לשם פסח כיון דחל על פסח מכירה ממילא באבידה נקנה להמוצא מטעם הפקר ב"ד:

שם ר"א אמר בדמיהן שנו כו'. עד אר"י דאנא שמעי לפי הגרסא שלנו קשה מאד פי' הירושלמי אמנם לפי גרסת הגר"א שמהפך המאוחר למוקדם והמוקדם למאוחר א"ש הכל כפי סוגית הבבלי בקדושין נ"ה וכך צ"ל בראשונה "אין השלמים באין מן הנקבות ולא מן הזכרים. [פי' דהלא שלמים באין אף מן הזכרים כמו מן הנקבות וא"כ אמאי זכרים עולות והוא כקושית הבבלי בקדושין נ"ה] אר"א בבא בדמיהן שנו [והוא כתי' ר"א בבבלי הנ"ל] כיצד הוא עושה מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן עולות" [פי' שהוא מחללן] "ואין זה מזיד" פי' הא הקדש במזיד אין מתחלל [והכל הוא כפרכת הבבלי בקדושין שם] אר"ז תנאי ב"ד" [פי' כיון שהוא תנאי ב"ד מחלל אף מזיד] א"ל ר' יוחנן אומרים לאדם צא ומועל בקדשים והוא ג"כ כקושית הבבלי תהי בה ר"י] אלא הלכו בהן אחר הרוב אם רוב זכרים המה עולות פי' כיון דרובן זכרים נמצא מוכח דהמה עולות משום דעולות א"א רק בזכרים משא"כ בשלמים דיוכל היות אף בנקבות וא"כ כיון דמצא רובן זכרים מוכח דהמה עולות ואם נקבות הלא מוכח דהמה זבחי שלמים כן הוא גי' הגר"א. אמנם לפ"ז מחולק ר' יוחנן בבבלי דמשני שם דממתין עד שיומם ומביא שתי בהמות ומתנה וכאן משני ר' יוחנן דהולכין אחר הרוב ואם זכרים יקרבו הן עצמם. אבל באמת ל"ק דהלא הירושלמי מיירי דנמצא בהמות הרבה ולא בהמה אחת לבד ומשו"ה יצדק תי' הירושלמי דהולכין אחר הרוב אם רוב זכרים כלומר שהבהמות הנמצאות המה רובם זכרים הלא מוכח דעולות המה דאם שלמים איך יתרמו שיהיו כולם זכרים דוקא. ואם נמצאו הרבה בהמות נקבות המה שלמים דמוכח שהמה שלמים. משא"כ הסוגי' דבבלי דמיירי שנמצא רק בהמה אחת וא"כ אם נמצא זכר הלא איכא לאסתפוקי דלמא היא שלמים דהא בבהמה אחת ל"ש לומר דמוכח שהיא עולה משו"ה הוכרח להמתין עד שיומם ומביא שתי בהמות ומתנה א"כ לא פליג הבבלי עם הירושלמי. וא"ש הא דמביא הרע"ב כאן דברי הירוש' משום דבאמת לא פליגי והכל מודים לדינא דירושלמי היכא שנמצא בהמות הרבה. והרמב"ם בפ"ו ממעה"ק הלכה י"ח דמביא הדין רק בבהמה אחת משו"ה מביא כמו שאמר ר"י בבבלי דימתין עד שיומם ואם נמצאים הרבה בהמות הדין האמור בירושלמי דהם עצמם יקרבו עולות וזה לא אצטריך לאשמועינן דהא קיי"ל בכ"מ דהולכין אחר הרוב:

אמנם העיקר נ"ל דהרמב"ם לית לי' האי דינא דירושלמי ואף ברובן זכרים אינם נקרבים בעצמם עולות. משום דצריכין להתבונן בנמצא רוב זכרים דאמרי' שמוכח דהמה עולות. מה הדין בהמעוט הנקבות הנמצאות עם רוב הזכרים ופשוט דאמרי' דהנקבות המה ג"כ עולות אלא דצריכין רעיי' עד שיומם ויפדה לצורך עולות דהא המפריש נקבה לעולה צריכה רעיי' עד שתומם ומביא בדמי' עולה ומצאתי בשירי קרבן שכתב ג"כ כמ"ש. אמנם קשה כיון דנמצא גם מעוט נקבות אמאי לא נימא סמוך מעוטא דנקבות דנאמר שהמה שלמים להא דרובן זכרים דהלא ברובן זכרים איכא ג"כ חשש מיעוט דהמה ג"כ שלמים וא"כ אתרע הרוב במה שנאמר דרובן זכרים עולות עפ"י מ"ש התוס' בתמורה ז' א' דאפי' הקדיש נקבה לדמי עולה לקי. וא"כ בנמצאת מעוט נקבות עם הרוב זכרים הלא צריכין אנו לומר דהנקבות המה בודאי שלמים דאיך נאמר דהקדישם לעולות הא עבר בלאו ולקי אפי' אה נאמר דלא הקדיש רק לדמי עולה. וא"כ כיון דהנקבות בודאי שלמים א"כ ממילא אתרע הרוב דרובן זכרים דאמרי' שהמה עולות. אמנם ז"ל התוס' תמורה שם אפי' אקדיש לדמי נסכים לקי וה"ה מקדיש לדמי עולה והא דאמר לקמן המקדיש נקבה לעולה ימכר ויפלו דמיו לעולה צ"ל דלקי וכן הא דתנן פ' כיצד מערימין אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמי' עולה צ"ל דלקי עכ"ל התוס' ובשיטה מקובצת שם מסיים שם מיהו אליבא דרבי דאמר בהרצאת גופו לא לקי אלא א"כ הקדיש לגופו עכ"ל עיי"ש נמצא אנו למידין מדברי השיטה מקובצת דהא דהקדיש נקבה לעולה דלקי אליבא דרבי היינו היכא שהקדישה לגופה אבל אם הקדישה לדמי עולה אינו עובר ולקי. וא"כ אליבא דרבי נוכל לומר היכא דרובן זכרים דאמרי' שהוא, מוכח שהמה עולות וגם המעוט נקבות אמרי' ג"כ שהמה עולות והיינו שהקדישם לדמי עולות ואז אינו עובר ולקי א"כ נוכל לומר דר' יוחנן בירושלמי דאמר דרובן זכרים שהמה עצמן יקרבו עולות סובר כרבי וכנ"ל. משא"כ לפי המבואר ברמב"ם בפ"א מאיסורי מזבח דאפי' הקדיש לדמי עובר ולקי עיי"ש א"כ לא נוכל לומר דמעוט נקבות הנמצאות עם רוב הזכרים שיהי' עולות דאיך נאמר כן שהקדישם לעולות ויעבור על הלאו ואפי' לדמי הוא ג"כ עובר. ובהכרח דהנקבות המה שלמים וא"כ ממילא אתרע הרובא דרובן זכרים ולא נוכל להקריבם לעולות וכמ"ש לעיל ובעי לעולם להמתין עד שיוממו ומשו"ה לא הביא הרמב"ם הדין דירושלמי הנ"ל:

שם עשירית האיפה של כה"ג ר"י אמר חוצה ואח"כ

מקדשה רשב"ל אמר מקדשה ואח"כ חוצה אותה. מתניתא פליגי על ר"י מחצה מקריב ומחצה אבד. מתני' במנחות נ' כה"ג שהביא מחצה בבוקר ומת ומינו אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וחצי עשרון של הראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו מקריב מחצה ומחצה אבד וקשה לר"י דס"ל חוצה תחלה א"כ למה מחצה אבד כן פי' הת"ח והק"ע פי' כשנטמא והיינו הך] פתר לה שכן אפי' מעות ילכו לים המלח [פי' דמותר עשירית האיפה סובר ר"י בירושלמי דאם הפריש מעות ונתותר ילכו לים המלח] מתניתא פליגי על ר"י נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אבד [היינו ג"כ כנ"ל סיפא דמתני' מת ומינו אחר תחתי' בערב לא יביא השני חצי ה מביתו אלא מביא עשרון שלם ומקריב מחצה נמצא מחצה הנשאר מהראשון ומחצה השני אבד] ותני עלה מחצה הראשון ומחצה מהשני תעובר צורתן ויצאו לביה"ש [ואמאי הא קדשי לר"י רק מחצה] פתר לה כר' ישמעאל דאמר עשרון מקדש ע"כ. והנה פלוגתא זו איתא ג"כ בבבלי מנחות ח' א' חביתי כה"ג ר"י אמר אינה קדושה לחצאין והוא אחת מהסוגיות המהופכות בין בבלי לירושלמי] ר"א מתוך שקרבה לחצאין קדשה לחצאין אמר ר"א מ"ט דר"י א"ק מנחה מחציתה הבא מנחה ואח"כ חוצהו מיתיבי חביתי כה"ג לא היו באות חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו כו' למצוה א"ל ר' גביהא כו' והא חוקה כתיבה בה ח"ל ל"נ אלא להביא שלם מביתו ופירש"י אלא להביא עשרון שלם ביחד מביתו אבל לענין קדוש בכלי שרת אם רצה מקדש לחצאין והנה צריכין להתבונן מדוע לא הקשה בבבלי מהא דחצאין אבד למ"ד דמקדש לחצאין כמו שהקשה הירושלמי. בשלמא בהא דלא הקשה הירושלמי מהא דחביתי כה"ג לא הי' באות לחצאין אלא מביא עשרון שלם ומקדשו כמו שהקשה בבבלי דזה נוכל לומר דהירושלמי ידע תי' הגמ' דמביתו מחויב להביא שלם וכמו שבאמת יבואר בלשון של ר' יוחנן דאמר חוצה ואח"כ מקדשה דמלשון זה משמע להדיא דמביתו מחויב להביא שלם ורק במקדש חוצהו ואח"כ מקדש. אמנם זה קשה אמאי לא הקשה הבבלי קושית הירושלמי:

ורציתי לומר משום דלשיטת הבבלי לא פליגי רק בלעכב אבל למצוה כו"ע מודים דמצוה להקדיש ביחד כל העשרון כמו דמשני הגמ' ההיא למצוה. וא"כ לא מצי הגמ' למפרך מהא דשני חצאין אבד דלמה לא. כיון דמצוה לכתחלה להקדיש ביחד א"כ ישנו עליהם שם קדשים פסולין. משא"כ מלשון הירושלמי משמע דפליגי אף במצוה היינו לר"י דאמר חוצה ואח"כ מקדש היינו דעיקר המצוה הוא לחצות מקודם ואח"כ להקדיש וכן פי' הת"ח עי"ש ולא כפי' הק"ע דאמר דלמצוה כו"ע סוברים דמצוה להקדיש העשרון ביחד עיי"ש שמפרש כן בהא דמשני פתר לה כר"י דאמר עשרון מקדש. וז"ל פתר להמתני' כר"י דאמר עשרון מקדש וכיון שצריך לתנו לתוך העשרון כדי לחצותו דלכו"ע למצוה צריך להביא עשרון שלם מביתו כדי לחצותו א"כ כבר נתקדש ויוצא לבית השריפה עכ"ל ובאמת מוכרח פי' הת"ח דלפי פי' הק"ע הנ"ל אמאי לא הקשה הירושלמי כמו שהקשה הבבלי מהא דחביתי כה"ג לא הי' באות לחצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ואח"כ מקדש היינו אף למצוה והקרא אתי להביא שלם מביתו ובאמת זהו מצוה ועכוב. ומשו"ה מקשה הירושלמי שפיר מהא דחצאין אבודין:

שוב התבוננתי שזה לא ניתן להאמר דאפי' לשיטת הבבלי דלמצוה לכו"ע מודים דצריך להקדיש כל העשרון ביחד אבל לגרום לקדשים שיופסלו ויצא לבית השריפה הלא גם זה אסור מדאורייתא וא"כ הא תינח במחצה הראשון מן המת כיון דבבוקר הי' עלי' להביא עשרון שלם ולהקדישו למצוה ושפיר אמרי' דמחצה הראשון תעובר צורתו ויוצא לביה"ש דהא בבוקר הי' מצוה עליו להקדישו ביחד דהא לא ידע שימות. משא"כ בכה"ג השני שמינו בין הערביים. הן אמנם דמחויב להביא מביתו עשרון שלם אבל איך יכול להביא כל העשרון הלא בעת שמקדישו יודע הוא שמחצה השני הוא בפסול ברגע הראשון שהקדיש וא"כ איך יתכן זה להקדיש כל העשרון ביחד:

ולדעתי נראה דמחלוקת הבבלי עם הירושלמי הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפי"ג ממעה"ק הלכה ד' שדעת הרמב"ם שם שאופה בשחרית כל הי"ב חלות דחביתין ומחלק כל חלה למחצה ומקריב בשחרית שנים עשר חצאין וכן בערב שנים עשר חצאין. ודעת הראב"ד שם שאינו מחלק החלות לחצאין רק ששה חלות שלימות הי' מקריב בשאר וששה חלות בערב ועיי"ש בכס"מ שהראה מקור לשיטת הרמב"ם ועיי' במל"מ שם שהאריך ובאר דברי רבינו עיי"ש. וזהו באמת מחלוקת גמ' דידן עם הירושלמי דהגמ' דידן סובר דלא הקריב בבוקר ששה שלימות וכן בערב כשיטת הראב"ד. אלא כשיטת הרמב"ם דשנים עשר חצאין הקריב בשחר וכן בערב וא"כ מוכרח הוא להקדיש כל העשרון אפי' למ"ד דחוצה ואח"כ מקדיש. אבל בכ"ז הי' מוכרח להקדיש שני החצאין בבקר כדי שיאפה אותם ביחד ויקריב אח"כ שנים עשר חצאין וא"כ נקדש כל העשרון בבקר וכן כשמת ומינו אחר תחתיו דהשני מביא בערב ומקריב מחצה. אבל בכ"ז הי' מוכרח להביא עשרון שלם ולהקדיש השני חצאי העשרון למען אשר יאפה את כולם ויקריב מחצית השנים עשר חלות בערב כיון דמצות החביתין הוא שיקריב שנים עשר חצאין הן בבקר הן בערב ומשו"ה לא מצי הגמ' למפרך מהא דשני חצאין אבודין ויצאו לביה"ש דהא מה"ד הוא כך כיון דהמה קדשים גמורים אף למ"ד דחוצה ואח"כ מקדש. משא"כ הירושלמי סובר כשיטת הראב"ד דלא הי' מקריב השנים עשר חצאין רק ששה שלימות בבוקר וששה שלימות בערב וא"כ לפ"ז למ"ד דחוצה ואח"כ מקדיש לא הי' צריך להקדיש כל העשרון ומשו"ה שפיר הקשה הירושלמי מהא דשני חצאין אבודין ויצאו לביה"ש דהא לא הי' מהשני העשרונות רק מחצה מכל אחד והדברים נכונים:

אמנם מה שתי' הירושלמי פתר לה כר' ישמעאל דאמר עשרון מקדש ופי הק"ע שהבאנו לעיל דחוק מאוד כמ"ש לעיל והגר"א הגי' פתר לה כר"ש ועיי' בגליון הש"ס ירושלמי כאן שלא מצא על איזה ר"ש כונת הגר"א ועיי' מה שמגי' כר"י ומרמז על ר' יונתן. ולדעתי אין כונת הגר"א ר"ש היינו ר' שמעון אלא כוונתו רב שמואל. והוא דבמנחות ח' א' אמר רב מנחה קדושה בלא שמן ובלא לבונה ופירש"י אם נתן עשרון סלת בכלי שרת קידש אעפ"י שאין שם שמן ולא יצא לחולין וצריך להביא שמן ולהקריבה] שכן מצינו בלחה"פ שקדשה בלא שמן ור' חנינא אמר לא זו קדושה בלא זו ולא זו קדושה בלא זו ובכל המנחות שטעונין שמן ולבונה אם נתן הסלת בלא שמן ובלא לבונה לא קדשה קדוה"ג. ופריך שם הגמ' ולר' חנינא עשרון למה נמשח [הלא העשרון אינו מחזיק רק העשרון סלת לבד בלא שמן ובלא לבונה] למנחות חוטא שאין טעון שמן ולבונה וכתב שם התוס' ולר' חנינא אמאי החצי העשרון נתקדש למנחת חביתין ומנחת חביתין טעונה שמן ולבונה ותי' משום דבתחלה הי מקדשין המנחה של חביתין בביסא עם השמן והי' גנאי בדבר להוציאה לכלי חול אחר שנתקדשה ולכך נמשח חצי העשרון וטעם זה אנו צריכין נמי לר' יוחנן דאמר לעיל דאינה קדושה לחצאין דאחר שנתקדשה שלימה הי' גנאי להוציא מכלי שרת לכלי חול כו' וסיימו שם בתוס' ולכו"ע נמי צ"ל כן דבמתני' דשתי מדות מוכח שהיו מחלקין הסולת בחצי עשרון והשמן במדה שהיא מחזקת לוג ומחצה עכ"ל התוס'. והנה זה פשוט הא דכתבו התוס' ולכו"ע צ"ל כן כונתם דהא לעיל כתבו ולר' יוחנן דאמר לעיל דאינה קדושה לחצאין דאחר שנתקדשה שלימה הי' גנאי להוציא לכלי חול מסיימי כאן דלר"ח דסובר דלא קדשי זה בלא זה צ"ל לכו"ע כן היינו גם לר"א דסובר דנתקדשה לחצאין. אבל בכ"ז הי' מוכרח להניח החצי העשרון עם השמן והלבונה בביסא שיהיו הכל ביחד שיתקדשו דאל"כ אין קדושה זה בלא זה וז"פ וברור בכונת התוס'. ומצאתי אח"כ בהגהת חק נתן שמתקשה בדברי התוס' במה שסיימו ולכו"ע צ"ל כן דהא לרב דאמר דקדשי זה בלא זה אצ"ל כן ומשו"ה הגי' בדברי התוס' עיי"ש ולדעתי הדבר ברור בכונת התוס' כמ"ש. וקאמר שם הגמ' ואף שמואל סבר כרב דקדשי זה בלא זה מדתנן כלי הלח אין מקדש היבש והיבש אין מקדש הלח ואמר שמואל ל"ש אלא מדות אבל מזרקות מקדשות היבש עיי"ש בגמ' שהוכיח מדברי שמואל שסובר כרב דקדשי זה בלא זה עיי"ש [ומהתימא על עין משפט במנחות שם מציין על דברי ר' חנינא דאמר לא קדשי זה בלא זה מיימין פי"ג ממעה"ק הלי"ג ולא נמצא שם שום רמז בזה. ואדרבא לדעתי נראה דהרמב"ם פוסק כרב דקדשי זה בלא זה דהא בפ"ג מפסוהמ"ק הלי"ט מביא דברי שמואל דהמזרקות מקדש היבש וא"כ מוכח דסובר דקדשי זה בלא זה. וכן מוכח מלשונו בפי"ג ממעה"ק הל"ב וכיצד עשיית החביתין של כה"ג מביא עשרון שלם ומקדישו וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש דאעפ"י שהיא קרובה חציין אינה מתקדשת לחצאין ומביא עמה ג' לוגין שמן כו' ע"כ א"כ מבואר להדיא שפוסק כר' יוחנן דאינה מתקדשת לחצאין ובכ"ז כתב דמביא עשרון שלם ומקדשו ועיי' במל"מ שם שפי' ומקדישו היינו בעשרון של מקדש ולא הזכיר כלל שמן ורק אח"כ כתב ומביא עמה ג' לוגין שמן א"כ מוכח להדיא שפוסק כרב ושמואל ולא כר"ח] וא"כ קה הן שמואל סוברים דקדשי זה בלא זה:

והנה לרב ושמואל דסוברים דקדשי זה בלא זה לכאורה אנו מוכרחין לומר שהמה יסברו דצריך להקדיש כולה ולא לחצות ולהקדיש אח"כ דהא מביתו מחויב להביא עשרון שלם לכו"ע וא"כ צריך למדוד בהעשרון של מקדש א"כ נתקדש כל העשרון ואיך יצדק ע"ז לומר למ"ד דחוצהו ואח"כ מקדיש. אבל ז"א דהן אמנם דהעשרון מקדש זה בלא זה היינו שיתקדש בקדוה"ג שיצא מתורת קדושת דמים. אבל בכ"ז יכול הכה"ג לשנות העשרון זה אף לאחר שהניחו בהעשרון למנחה אחרת ורק אח"כ כשחוצהו ומקדישו בחצי העשרון דאז יתקדש לשם מנחת חביתין וז"ב. וא"כ אף לרב ושמואל דקדשי זה בלא זה בכ"ז יוכל לסבור דחוצהו ואח"כ מקדש היינו דבתחלה כשהי' העשרון שלם מונח בהעשרון של מקדש נתקדש בקדוה"ג סתמא לא לשם מנחת חביתין דוקא ואח"כ כשחוצהו ומניחו בחצי העשרון כי אז יתקדש בקדושת מנחת חביתין. וא"כ זהו כונת הירושלמי פתר לה כר"ש היינו רב שמואל. כלומר דר' יוחנן סובר כרב ושמואל דקדשי זבל"ז וא"כ כשהניחו בהעשרון [דהא זהו לכ"ע דצריך להביא מביתו עשרון שלם ולמדדו בהעשרון של מקדש] א"כ נתקדש בקדוה"ג סתמא ואח"כ חוצהו ומקדישו לשם מנחת חביתין ומשו"ה שניהם אבודים ויצאו לביה"ש דהא נתקדשו בקדוה"ג בעת שהניחו בהעשרון אליבא דרב ושמואל:

(שם) תמן הוא אומר משל צבור והכא הוא אומר מתנאי ב"ד אר"ח בר בא יאות הוא מקשה. אתא ריב"א ר"א בשם ר"י ד"ת שתבא משל צבור הייתי אומר יגבו לה התקינו שתהא בא מתרומת הלישכה. כן הגי' הגר"א ז"ל ופירושו הטהור תמן היינו במתני' דמנחות אמר משל צבור כדאמר מחק עולם והכא במתני' דידן אמר מתנאי ב"ד ד"ת משל צבור הייתי אומר דמשל צבור יגבה לה כלומר הא ודאי פשיטא דמשל צבור ד"ת מקרא דחק עולם. אבל הייתי אומר שלא ליקח מתרומת הלשכה אלא לגבות מכל יחיד ויחיד דהכי משמע קרא דחק עולם משל עולם. והתנו ב"ד שיהא בא מתרומת הלשכה עכ"ל הטהור בהגהותיו ובת"ח. ובבבלי מנחות מבואר דשתי תקנות היו היינו דד"ת שיהא בא מתרומת הלשכה ותקנו רבנן דלגבו מהיורשים משום דקא דחקי העזרה כיון דחזי דפשע בה התקינו שיהא בא מתרומת הלשכה. אמנם לפי גרסת הירושלמי דלא הוי רק תקנה אחת והיינו דד"ת שהיא בא מצבור היינו שיוגבה מכל יחיד דוקא ותקנו רבנן שינתן מתרומת הלישכה. ונראה לדעתי דהנ"מ בין סוגית הירושלמי לסוגית הבבלי אליבא דר' יהודא דאמר דד"ת משל יורשין א"כ איכא נ"מ אי ר' יהודא סובר דהי' תקנה מדרבנן שיוגבה מתרומת הלשכה או לא. דכאן במתני' דשקלים דקאמר ר"ש במתני' דתנאי ב"ד בכה"ג שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור ר' יהודא אומר משל יורשין. והנה לפי סוגית הבבלי דשתי תקנות הי' והא דקתני ר"ש שיהא בא משל צבור היינו שתקנו דאוקמי' אדאורייתא שיבוא משל צבור. נוכל לומר דהא דאמר ר' יהודא משל יורשין לא פליג אעיקר דברי ר"ש במה שתקנו שיבוא משל צבור. דזה גם ר' יהודא מודה דתקנו שיבוא משל צבור. אלא דבהא פליג ר' יהודא אר"ש דלר"ש הא דתקנו משל צבור היינו דאוקמי' אדאורייתא כלומר דמדאורייתא צריכין להביא משל צבור ור' יהודא סובר דהתקנה הי' מדרבנן שיבוא משל צבור אבל מה"ת מחויבים היורשים להביא. משא"כ לפי שיטת הירושלמי דלא הוי רק תקנה אחת אליבא דר"ש והיינו דמה"ת דבא משל צבור היינו דיוגבה מכל יחיד ויחיד ולא מתרומת הלישכה ותקנו רבנן שיוקרב מתרומת הלישכה. וא"כ תקנה זו הוא רק מדרבנן אליבא דר"ש וא"כ איך יצדק ע"ז מאמר ר' יהודא דאמר משל יורשין. דל"ל דכונתו הוא כמו שפרשנו לשיטת הבבלי. דז"א דהא לפי שיטת הירושלמי הלא גם תקנת ר"ש שינתן מתרומת הלשכה הוא רק מדרבנן א"ו דלשיטת הירושלמי פליג ר' יהודא וסובר דלא תקנו רבנן כלל שינתן מתרומת הלישכה

ובזה יתבאר לנו דברי הרמב"ם דבפ"ד משקלים הל"ד כתב כה"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו מקריבין החביתין מתרומת הלישכה. ובפ"ג מתמידין הלכה כ"ב כתב כה"ג שמת בשחרית אחר שהקריב חצי העשרון ולא מינו אחר תחתיו מביאין היורשין עשרון שלם עבור כפרתו ולדעתי מה שסיים רבינו עבור כפרתו כונתו ליישב מה שלכאורה קשה הלא קיי"ל דאבל כל שבעה אינו משלח קרבנותיו כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מביאת מקדש הלכה י"א אבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה אפי' יין או עצים או לבונה" אמנם דוקא מה שהקריב לעצמו זהו אסור משא"כ בזה הוא רק מצד כפרת אביהם וא"כ קרבנם הוא רק מחמת אביהם משו"ה מותרים] והכס"מ בפ"ד משקלים תמה על סתירת רבינו וכתב דמה שכתב בשקלים הוא לאו דוקא אלא אגב גררא דאינך שהם מתנאי ב"ד נקטה עיי"ש. והתוי"ט בפ"ז משקלים החזיק לדברי הכס"מ מהא דהעתיק שם דכותי שלא שלח עמו נסכים הוא ג"כ מתנאי ב"ד דקריבין משל צבור ומשמע דאם שלח מביתו מקריבין הנסכים. ולא כן פוסק בפ"ג ממעה"ק דא"י אין מביאין נסכים אלא דבשקלים אגב גררא נקטי' עיי"ש והנה מלבד שדוחק גדול לומר דרבינו כתב שלא בדוקא בהל' שקלים. כמ"ש הלח"מ בפ"ג מתמידין. והסעד של התוי"ט ג"כ אינה נראה וביותר לפי מה שגרס הגר"א לעיל בפ"א הל"ד לא הביא עמו נסכים והביא אח"כ מקבלין הימנו נראה לכאורה ראי' לדברי הלח"מ בפ"ג ממעה"ק הל"ה שכתב דהא דקרבן א"י אין מביאין עמהם נסכים ר"ל דאין מחויב להביא נסכים ואך הצבור מחויבים להקריב משלהם על קרבן שהביא הא"י אמנם אם הא"י הביא בקרבנו נסכים משלו מקבלין מאתו ודלא כהכס"מ והרי"ק שם דסוברים דדעת הרמב"ם דנסכי א"י אין מקבלין כלל עיי"ש וכפי גרסת הגר"א בירושלמי הנ"ל הוא סיוע לדברי הלח"מ והוא דהא קיי"ל מביא קרבנו היום ונסכים למחר. והנה אם שלח א"י קרבנו עם נסכים ואם יהי' הדין דמקבלין מאתו הנסכים בעת שהביא עם קרבנו אזי שפיר נוכל לומר דאף ששלח קרבנו בלא נסכים והקריבו ב"ד משלהם והביא אח"כ הנסכים דאז דין קדושת נסכים עליו דהא בעוד שלא הקריבו הקרבן הלא הי' נקרבו הנסכים משלו. וא"כ אף לאחר שהקריב קרבנו בנסכי צבור בכ"ז הנסכים ששלח דין קדושת נסכים עליהם. משא"כ אם נאמר דנסכי א"י אין מקבלין ורק שקרבנו יוקרב הנסכים מצבור וא"כ מאי אהני ששלח אח"כ הנסכים ואיך יחיל עליהם קדושת נסכים. א"כ נסתר הסעד של התוי"ט מהא דנסכי א"י. והלח"מ בפ"ג מתמידין כתב שם שדעת רבינו כר' יהודא דמדאורייתא יביאו מן היורשין והא דבפ"ד משקלים שכתב שהוא מתרומת הלישכה הוא רק מתקנת חכמים דאמר ר"ש עיי"ש וגם זהו דוחק גדול:

ואני אתפלא בעיקר הדבר דלר' יהודא דאמר מדאורייתא הוא משל יורשין דוקא ויליף מקרא מוהכהן המשיח תחתיו מבניו. איך הדין אם אין לו יורשין. הן אם נאמר דיורשיו מקרי דוקא בניו כלישנא דקרא תחתיו מבניו איך יהי' אם אין לו בנים. או אם נאמר דכוונת התורה הוא יורשים יהי' מי שיהי' וא"כ לא מקרי יורשים רק היכא שירשו נכסים מכה"ג דאז מקרי יורשין אבל אם לא ירשו כלל הלא לא נקראו יורשים כמ"ש התוי"ט בפ"ז משקלים עיי"ש וא"כ איך יהי' הדין באם שהכה"ג לא הניח נכסים וא"כ אין לו יורשין או שכלו נכסיו ועוד לא מינו כה"ג אחר מי יקריב החביתין. דל"ל דלר' יהודא דסובר דדוקא יורשיו יקריבו וא"כ בליכא יורשים לא יקרבו כלל מנחת החביתין דז"א דהא הגמ' מנחות שם נ"ב בעי ר"י ושלימה היתה קריבה אם שלימה שחרית ושלימה בין הערביים או דשלימה שחרית ובטילה בין הערביים ופשט שם רבא א"ק סלת מנחה תמיד הרי היא כמנחת תמידין וכן מבואר כאן בירושלמי. וא"כ אף לענין שיהא בטילה בלילה לחוד מקשינן לתמיד שלא יבוטל במכש"כ שלא יביאו כלל זה בודאי א"א. וזה ג"כ בודאי אין סברא לומר דכונת הגמ' הוא היכא שמביאין אותה אזי מחויבים להביאה אף בערב משום דמקשינן לתמיד. משא"כ היכא דליכא יורשין שפטורין להביא וע"ז לא קאי ההיקש דתמיד זה בודאי אין שום סברא לומר כן בשלמא לשיטת הבבלי נוכל לומר דהא אף לר' יהודא איכא תקנה שיבוא משל צבור א"כ לא יבוטל החביתין לעולם משא"כ לפי שיטת הירושלמי שכתבנו לעיל דלר' יהודא לית לי' התקנה ולדידי' לעולם מביאים היורשים א"כ בדליכא יורשים יתבטל החביתין וזה אינו עולה על הדעת בשום אופן מהא דשלימה היתה קריבה אף בערבית מהקרא דמנחת תמיד:

אשר מזה הקושיא מפרש הרמב"ם דר' יהודא ור"ש פליגי בהא דלר"ש דאמר משל צבור מקרא דחק עולם היינו לשלול דדוקא משל צבור אבל לא משל יורשין בשום אופן אף אם ירצו היורשין להביא משלהם אין רשאין. ור' יהודא דאמר משל יורשין כוונתו דאף היורשים יכולים להביא מקרא דוהכהן המשיח תחתיו מבניו היינו להורות בזמן דאיכא יורשים יביאו משל יורשין ומחויבים להביא אמנם בדליכא יורשים מחויבים הצבור להביא היינו מתרומת הלשכה מקרא סלת מנחה תמיד דהרי היא כמנחת תמידין ומנחת תמידין הלא היא בא מתרומת הלשכה:

ומצאתי לי און מהספרא צו פ"י אות נ"א מניין לכה"ג שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו שתהיה מנחתו קריבה משל יורשין ת"ל מבניו יעשה כו' דברי ר' יהודא רש"א אינו בא אלא משל צבור שנאמר חק עולם משל עולם ע"כ היינו בדברי ר"ש אמר אינו בא אלא משל צבור ומשמע דוקא משל צבור ולא מן היורשים כלל ובדברי ר' יהודא, לא אמר אינו בא אלא מן היורשין. והיינו דלר' יהודא לא בא למעט צבור אלא בזמן דאיכא יורשין מחויבים היורשים להביא מקרא מבניו יעשה אמנם בדליכא יורשין יביאו משל צבור תרומת הלשכה מקרא סלת מנחה תמיד. וא"כ א"ש פסקי הרמב"ם דפוסק כר' יהודא ולדידיה תרווייהו דאורייתא דמשו"ה בפ"ג מתמידין כתב יביאו היורשים היינו היכא דאיכא יורשים וירשו נכסים ובפ"ד משקלים מיירי היכא דליכא יורשים היינו שלא ירשו נכסים ומשו"ה מביאין מתרומת הלשכה:

ונוכל להמתיק קצת דבכ"ז משקלים במתני' אר"ש ז' דברים התקינו ב"ד וזה אחד מהן א"י ששלח עולתו ממדה"י ושלח עמה נסכים קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור וכן גר שמת והניח זבחים אם יש לו נסכים קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור. ותנאי ב"ד על כה"ג שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור ר' יהודא אומר משל יורשין כו' והרמב"ם בפ"ד משקלים הל"ג ד' בהעתיקו דיני המשנה הזאת שינה קצת. וז"ל הל"ג כל הקרבנות הנמצאים בירושלים כו' נסכיהון באין משל צבור וכן א"י ששלח קרבנו כו' יביאו נסכים מתרומת הלשכה ע"כ. הל"ד גר שמת והניח זבחים אם יש לו נסכים קריבין משלו ואם לאו באין מתרומת הלשכה כה"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו מקריבין החביתין מתרומת הלשכה ע"כ. ולכאורה לפי לשון המשנה הנ"ל וכן גר שמת כו' וקאי על הדין האמור למעלה גבי א"י. ואחרי כן מתחיל הדין תנאי ב"ד על כה"ג. וא"כ גם הרמב"ם היה לו להעתיק דין הגר עם דין הא"י בהל"ג ולכתוב על דין הגר לשון וכן כמו שכתוב במשנה. ודין דכה"ג הו"ל להתחיל בהל"ד כדרכו להעתיק לשון המשנה ומדוע התחיל בהל"ד דין הגר עם דין הכה"ג. אמנם לפי דברינו יומתק מאד דהא הדין דגר שמת והניח זבחים אם יש לו נסכים כתב התוס' במנחות נ"א ב' דמיירי שהפרישן מחיים דאל"כ הרי נכסי הגר הפקר הוא עיי"ש בתוס' וא"כ בגר אם לא הפריש הנסכים מחיים מקרי אין לו דהיינו שאין לו עוד נסכים דהא הפקר הוא וא"כ הא דבגר ואם לאו באין מתרומת הלשכה היינו שאין לו נכסים משו"ה מסמיך גם דינו של כה"ג שמת דבא החביתין מתרומת הלשכה היינו ג"כ שאין לו נכסים כלומר שאין לו יורשים. היינו שלא הניח נכסים ודמי ממש לגר והדברים נכונים בעז"ה:

(שם) ר' יוסי אומר ר"י בעי שלימה בשחרית ושלימה בין הערבים כו' או שלימה בשחרית ובטילה בה"ע כד תהא פשיטא ליה". ועי' ק"ע ופירושו וגירסת הגר"א הדר פשטה שלימה שחרית ושלימה בה"ע. ג' לוגין שחרית וג' לוגין בין הערבים או לוג ומחצה שחרית לוג ומחצה בה"ע. א"ר חזקיה אף הדא צריכין ליה שני קומצין מה הן שני קומצין שחרית ושני קומצין בה"ע או קומץ אחד שחרית וקומץ אחד בה"ע ופי' הק"ע דס"ל לחזקי' כאבא יוסי בן דוסתאי דסובר במנחות פ' התכלת דבכל יום היה כה"ג מביא ב' קומצין לבונה אחד בשחר ואחד בה"ע ואמר שם ר"י דהלכתא כוותיה ומבעי כשהוא מביאה שלימה בשחרית ושלימה בה"ע אם מביא כל פעם ב' קומצין או דסגי, בקומץ אחד ע"כ. ותמוהין דבריו דבהדיא מבואר בבבלי שם נ"ב אבא יוסי א"א למבעי משום אופן דנבעי שני קומצין היכא שהיתה קריבה שלימה והאיבעי' דשם הוא רק לרבנן דהיכא דהיתה קריבה לחצאין הי' גם קומץ לחצאין ואם קרבה שלימה אם בעינן קומץ בשחר וקומץ בה"ע או חצי קומץ בשחר וחצי בה"ע והוא כגירסת הבבלי והאיבעי' אליבא דרבנן. ואף לפי גירסתינו נוכל ג"כ לפרש כך שני קומצין אשר שני הקומצין האלו יהי' על הקרבת השחר ושני הקומצין בין הערבים היינו דמהשתים האלו יהי' גם על בין הערבים והיינו שצריך להקטיר קומץ בשחר וקומץ בין הערבים. או קומץ אחד בשחר וקומץ אחד בה"ע כלומר שאינו מביא רק קומץ אחד בשחר וזה הקומץ יהי' על שחר ועל בין הערבים והיינו שמקריב רק חצי קומץ בשחר וחצי קומץ בין הערבים:

א"ר יוסי כלום למדו לקומץ לא מלחה"פ. כן הגי' הגר"א ופ"מ ופי' הת"ח וז"ל אר"י אתי למפשט בעי' שני' כלום למדו קומץ [לא] מלחה"פ דהא גבי חביתין לא כתיב קומץ כלל וע"כ מלחה"פ למדו לקומץ דחביתין או מגז"ש דחק עולם דבתרווייהו כתיב. או דס"ל כסוגיא דלעיל פ"ו דלמד שעורא דקומץ מלחה"פ לכל המנחות מה להלן ב' קומצים אף כאן ב' קומצים ותיבת "בחסר" ליתא בנוסח הירושלמי ואי גרסינן לה צ"ל דה"ק בהפחות אינו פחות מב' קומצין דבלחה"פ חסר לבונתה פסול ה"נ חסר לבונתה פסול ה"נ ב' קומצין קומץ אחד בבוקר והוא אליבא דרבנן דפליגי אאבא יוסי בן דוסתאי בבבלי מנחות נ"א א"ר חזקי' כלום למדו ג' לוגין לא מתמיד של בין הערבים מה להלן ג' לוגין אף כאן ג' לוגין הכי מפורש בספרא פ' צו וכן הוא במנחות נ"ב ריב"ב אומר סלת מנחה תמיד הרי היא כתמידין מה תמידין ג' לוגין כו' עכ"ל הת"ח. והנה כפי הנראה מהת"ח דנפשט האיבעי' דלרבנן בעינן שני קומצין קומץ אחד בשחר וקומץ אחד בה"ע ולפ"ז גם בעי' השני' פשיט ר' חזקי' דג' לוגין בבקר וג' בערב. ואני תמה בזה הלא הג' מנחות בעי לרבנן אם בעי שני קומצין או דסגי בקומץ אחד ופשיט שם הג' מברייתא כה"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו שלימה בשחרית ושלימה בה"ע ומפריש לה ב' קומצין קומץ אחד שחרית וקומץ אחד בה"ע ומפריש לה' ג' לוגין לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בה"ע. מני אלימא רבנן מ"ש דלבונה הוכפלה ומ"ש שמנה דלא הוכפלה. אלא אבא יוסי בן דוסתאי הוא דאמר חביתי כה"ג בעלמא שני קומצין בעי ולבונה לא הוכפל ושמן לא הוכפל ומדשמן לאבא יוסי לא הוכפל לבונתה ושמנה לרבנן לא הוכפל עכ"ל הגמ' וא"כ מהאי ברייתא מוכח דלרבנן לא הוכפל הקמצים כמו שלא הוכפל השמן לאבא יוסי. וא"כ ר' יוסי דפשיט בירושלמי דלרבנן בעי שני קומצין איך יפרש זו הברייתא:

ומה שנ"ל בפשט הירושלמי משום דלכאורה קשה מאד כיון דקומץ דחביתין ילפינן מלחה"פ א"כ יהא בעינן לעולם שני קומצין אף בחיי כה"ג בעת שמקריב חצי עשרון בבוקר וחצי בערב ועי' לעיל בפ"ו שהירושלמי הקשה זאת אמנם לדעתי נראה משום דבג' מנחות נ"ב קאמר שם הגמ' פליגי. אבא יוסי ורבנן בכה"ג שמקריב בכל יום חצי עשרון בבוקר וחצי בה"ע אבא יוסי אומר מפריש שני קומצין של לבונה קומץ אחד בבוקר קומץ אחד בה"ע. ורבנן אמרו מפריש קומץ אחד חצי קומץ בשחר וחצי קומץ בה"ע. במאי קמפלגי אבא יוסי סבר דלא אשכחן חצי קומץ דקרב ורבנן סברי דלא אשכחן עשרון אחד דנבעי שני קומצין. וא"כ לפ"ז נוכל לומר דהן אמנם דקומץ דחביתין ילפינן מלחה"פ בכ"ז לא נוכל לומר דלעולם יביא הכה"ג שני קומצי לבונה כמו בלחה"פ משום דלא אשכחן דעשרון אחד בעי שני קמצים. והלחה"פ הלא הי' יותר מעשרון אחד ומש"ה היו שם שני קומצין. אמנם החביתין של כל יום דלא היה רק עשרון אחד משו"ה לא בעי רק קומץ אחד של לבונה. אמנם כשמת ולא מינו אחר תחתיו א"כ שלימה היתה קריבה בשחרית ושלימה בה"ע א"כ היה בכל יום שני עשרונות שפיר נוכל לומר דיביא שני קומצי לבונה דהא ילפינן מלחה"פ וא"כ י"ל דהברייתא דמביא הגמ' במנחות דמביא שני קומצין של לבונה אתי' כרבנן ושאני בחיי כה"ג שאינו מביא רק עשרון אחד מש"ה די בקומץ אחד לבונה משא"כ כשמת ולא מינו אחר תחתיו דנבעי בכל יום שני עשרונות משו"ה מביא שני קומצי לבונה. אמנם אם נאמר כן הלא יקשה גם מהשמן דבכל יום מביא הכה"ג ג' לוגין אחד ומחצה בבוקר ואחד ומחצה בערב והיינו דילפינן מתמידין א"כ יקשה הו"ל להביא בכל יום ששה לוגין שמן כמו בתמיד ג' בבקר וג' בערב. אמנם ז"א כמו דסוברים רבנן בקומצי לבונה דלא אשכחן עשרון אחד שיביא עלי' שני קומצין של לבונה ה"נ גם ששה לוגין שמן א"א להביא בעשרון אחד וא"כ היכא דשלימה היתה בבקר ושלימה בה"ע א"כ היה לו להביא ששה לוגין שמן. ובכ"ז מבואר בברייתא מנחות הנ"ל דרק ג' לוגין שמן היה מביא אחד וחצי בבוקר ואחד וחצי בערב א"כ ה"ה גם בקמצין יהיה הדין כן דמ"ש. והוא באמת הוכחת הגמ' מנחות הנ"ל דאם נאמר דהברייתא אתי' כרבנן א"כ יקשה מ"ש קומצין דהוכפל ומ"ש שמן דלא הוכפל וזהו באמת כונת הירושלמי דר' חזקי' בא לדחות דברי ר' יוסי דאמר דהואיל דילפינן מלחה"פ בעינן שני קומצי לבונה. ע"ז מסיים ר' חזקי' כלום למדו ג' לוגין לא מתמידין מה להלן ג' לוגין אף כאן ג' לוגין פי' וא"כ מה"ד גם בהשמן הו"ל להביא ששה לוגין היכא דשלימה שחרית ושלימה בה"ע וכמ"ש ובכ"ז מבואר בברייתא המובא בבבלי מנחות הנ"ל דשמן לא הוכפל וא"כ מ"ש קומץ דהוכפל ומ"ש שמן דלא הוכפל וכמו דשמן לא הוכפל כן גם לבונה לא הוכפל והוא ממש כמסקנת הבבלי במנחות הנ"ל מ"ש לבונה דהוכפל ומ"ש שמן דלא הוכפל א"ו דלא הוכפל. ודו"ק:

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה