אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

פרק ז · הלכה ב

הלכה א

ל"צ דלא בהר הבית קודש ר"ב ר"ח בשם ר"ו חוקה שאין הכהן מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על בהמה. מבואר מזה דמשו"ה בהר הבית חולין משום דתלינן דהכסף נאבד מן מוכרי הבהמה ואז הכסף ממילא חולין דהא נתחלל מקודם בעת שהוציאם מהלשכה ולכאורה קשה הלא כל כסף הקדשים הן כסף השקלים והן כסף משל הקדש כולם יובאו לביהמ"ק דהא שלשה עשר שופרות היו במקדש וא"כ אמאי לא ניחוש שנפל מן המביאים את כסף הקדשים וא"כ המה קודש ולא חולין. והתוס' בפסחים ז' א' הקשו בהא דהר הבית חולין הא אסור לבא במעות להר הבית עי"ש והלא כסף הקדשים מחויבים להביאם לביהמ"ק וא"כ היו עם הכסף בהר הבית אמנם התוס' הקשו שפיר. דאם ניחוש שהוא מכסף הקדשים א"כ אמאי המה חולין ובהכרח מדאמר בהר הבית חולין משום דתלינן דמכסף חולין נפל מקשו שפיר הא אסור לבא בהר הבית עם מעות חולין. אמנם על גוף המתני' קשה אמאי לא ניחוש שמא נפל מכסף הקדשים מאת המביאים הכסף להלישכות. וצ"ל דזה לא חיישינן משום דהכסף שהוא ביד הבעלים שמביאים לביהמ"ק הלא בודאי שומרים אותם יפה שלא יאבד דהא כ"ז שלא קיימו המוטל עליהם הלא חייבים באחריות שקלים כ"ז שלא בא ללשכה וכן בכל כסף הקרבנות הלא הבעלים חייבים באחריות הן קרבנות חובה והן קרבנות נדרים [לבד באומר הר"ז שא"ק באחריות] וא"כ ליכא למיחש בזה משום נפילה. ורק דכל החשש הוא שמא כאשר נתקבל הכסף מהלישכה לקנות לצורך הקרבנות נפל אז ומשו"ה שואל הירושלמי א"כ עדיין הכסף קודש ואמאי הוא חולין ומתרץ דקודם שמוציא הכהן הכסף הוא מחללם וא"כ המה חולין.

אלא דלפ"ז קשה הא דמבואר במתני' דהכסף הנמצא בין הלשכות קודש המה ורק דלאיזה קדושה המה קאמר במתני' דאזלינן בתר קורבא אמאי לא נימא ג"כ דהכהן אינו מוציא מהלישכה ע"ד שיחלל מקודם וא"כ נאבד מהמוכרים והמה חולין כמו הר הבית. וצ"ל דלא דמי מעות הנמצאות בין הלשכות להמעות שנמצא בהר הבית. דבשלמא הכסף שנמצא בהר הבית שפיר אמרי' דכיון דהכהן מחלל אותם קודם וא"כ בעת שקבל המוכר הכסף בעמדו אצל הלשכה ואח"כ בהוליכו ממקום הלשכות עד הר הבית שהוא מרחק רב אמרי' דודאי נפל מידי המוכרים משא"כ בהכסף הנמצא בין הלשכות אין סברא לומר דתיכף בעת שקבלו המוכרים הכסף מהכהן נאבד אז דזה א"א הלא קבלו בידם והיה במעמדם אצל הלשכות ואיך נאמר בזה שתיכף נאבד מאתם. א"ו דאמרי' שהוא כסף קודש וז"ב:

ואי תקשי איך יתכן שהוא קודש הלא אם נאמר שנפל מיד הכהן הלא הכהן מחלל הכסף בעוד שהמה בהלשכה כמו שאמר הירושלמי לעיל. וא"כ אם ניחוש לנפילת הכסף אחר שנתקבל מהלישכה הלא המה כסף חולין ולומר דנאבד מידי הבעלים אשר הביאו להלשכות הלא הוכחנו ואמרנו דלא חיישינן לזה דהא משו"ה מעות הנמצא בהר הבית חולין:

אבל באמת לא דמי להדדי. החשש הנמצא בהר הבית והחשש הנמצא בין הלשכות. דהמה ענינים נפרדים מקצה אל קצה. דבהר הבית אין חוששין שמא נאבד מידי המביאים כסף הקדשים ליתנם להלשכות מהטעם שכתבנו לעיל דהבעלים בהיות בידם כסף הקדשים המה שמורים תחת ידם ואך אמרי' דהכסף הוא כסף החולין שנאבד מיד המוכרים אחר אשר נתחלל ע"י הכהן קודם שהוציאם מהלישכה כמו שאמר הירושלמי לעיל אמנם בהכסף הנמצא בין הלשכות תלינן אפכא דאמרי' דבודאי הוא כסף הקדשים אשר הביאו הבעלים ליתנם להלישכות ומתוך שהלשכות רחבים מלמטה וקצרים מלמעלה כמבואר לעיל וברמב"ם בהל' שקלים וא"כ נאמר דהבעלים שגו בהפילם להלשכות ודימו שהם נותנים לתוך הלשכות אמנם באמת לא הפילו לתוך הלשכות אלא סמוך להלשכות. וא"כ הוא החשש כי נפל מידי הבעלים בעוד שהיה קודש מאשר כי ברצונם היה להשליך לתוך הלשכות לא זרקו להלשכות כ"א לפני הלישכות. אבל חשש אחר לא מצינו למיחש דאם נאמר שנפל אחר שהיו בהלשכות ואחר אשר קבל הכהן מהלישכות הלא ס"ס המה חולין דהא הכהן מחלל קודם שמוציאם מהלשכות וכמו שאמר הירושלמי:

ודברינו מוכרחים מדברי הירושלמי לעיל בהל' א' בהא דבין שקלים לנדבה יפלו לנדבה. וקאמר הירושלמי הטעם אית דבעי מימר שמא יפול לשירי לישכה ומשו"ה במחצה על מחצה יפול לנדבה ולא לשקלים. ואית דבעי מימר דעשו כמי שמת הבעלים וכמו שהביא הפריש שקלו ומת יפלו לנדבה עי"ש. ואם נאמר דהחשש הוא שמא נפל מהלישכה א"כ מאי ענין להא דעשו אותן כמי שמת הבעלים. ומאי ענין להא דהפריש שקלו ומת יפלו לנדבה. דהא דין זה אינו רק כ"ז שלא הגיע ללישכה אבל משהגיע ללישכה ומת אח"כ הלא הוא שייך לשקלים. א"ו דאין החשש שנפל מתוך הלישכה אלא דעוד שלא הגיע ללישכה וספק לנו כשהבעלים רצו להפיל להלישכה הפילו אצל הלישכה וחשבו שנתנו ללישכה וז"ב:

ובזה יאיר לנו דברי רבינו בהגמ' משקלים דהעתיק כל דיני המשנה זו כצורתה. קרוב לשקלים יפלו לשקלים קרוב לקינים יפלו לקינים וכדומה. והיינו דאזלינן בתר קרוב והרע"ב כאן במשנה זו כתב לפי מה דקיי"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב א"כ יקשה מתני' זו דאמר דאזלינן בתר קרוב ואמאי לא ניזול בתר רוב ותי' דמיירי בשוין והוא כאוקמתא דב"ב כ"ג גבי נפול וא"כ קשה על הרמב"ם שהעתיק המשנה כצורתה דאזלינן בתר קרוב ולא הזכיר דאיירי דוקא בשוין ועי' בספרן של אחרונים שהתעוררו בזה. אבל לפי דברינו מיושב מאד דהא כאן אין אנו חוששין שמא נפל מהלישכה רק דאמרי' דעוד לא בא לתוך הלישכה. והיינו דהבעלים רצו להשליך אל תוך הלישכה ושגו והשליכו לפני הלישכה מפאת דהלישכות הי' צרות מלמעלה. וא"כ מאי שייך בזה למיזל בתר רוב. בשלמא אם החשש היה שמא נפל מן הלישכות אזי יצדק ע"ז לומר דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והוי לן למיזל בתר הלישכה הנמצא בה יותר אם כי היא רחוקה ולא למיזל בתר הקרובה כיון שיש בה מעט. משא"כ אם נאמר דהחשש שנפל מהלישכה ל"ח ורק דאמרי' דבעוד שלא נפל להלישכה נפל א"כ לא יצדק ע"ז לחשש רוב וקרוב דהא בזה ל"ש רוב. ורק בעת אשר נותנים השקלים להלישכה הלא אז בודאי רובא דעלמא שנותנים שקליהם להלישכה. אך כ"ז הוא רק עד ר"ח ניסן ובכל השנה הלא מועטים המה המאחרים הבאת השקלים א"כ ל"ש בזה לומר דהולכין אחר רוב ורק דאזלינן בתר קרוב לבד:

אמנם הרע"ב דאמר דהמתני' איירי בשוין דאל"כ הו"ל למיזל בתר רובא אזיל לשיטתו דהוא מפרש המתני' דאיירי שנפל מן הלישכה ולא דאמרי' דבעוד שלא בא להלישכה נפל. משום דכבר כתבנו לעיל בהל' א' דמשו"ה הביא הרע"ב גירסת הירושלמי דב"ד הי' מקנין להאשה ממצות הצבור להקריב עבורה חטאת ולא המספק את הקנים הוא מספק הפסולות והאובדות. והיינו משום דבהא דאמר המתני' ואינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה כתב הרע"ב דהחנוני לא זכה בהכסף של הקדש עד לאחר ריצוי המזבח א"כ ממילא לא קנה ההקדש הקינים והנסכים וא"כ שורת הדין הוא דאם היה פסול או נאבד דצריך ליתן אחרת כיון דעדיין המה ברשותו משא"כ בהא דכסף הנמצא דאמרי' דיפלו לגוזלי עולה וא"כ מאי ענין להא דמספק שיספיק גם בכסף שיפול לגוזלי עולה הלא הוא מעולם לא קיבל כסף מהקדש עיי"ש מ"ש לעיל ומשו"ה הוכרח הירושלמי לומר דמעות הנמצא היכא דיפלו לגוזלי עולה צריכין צבור להקנות כסף להאשה שתתכפר. והיינו משום דהירושלמי סובר כפי' הרע"ב בהא דאינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה היינו שלא קנה החנוני הכסף וגם הקדש לא קנו הקינים והנסכים עד עת הקרבה וא"כ לפ"ז הירושלמי הזה בלי ספק פליג על הא דאמר ר"ח בשם ר' יוחנן כאן חזקה שאין הכהן מוציא מן הלישכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה. אלא אף שנותן להחנוני בעד הבהמה והקינים עדיין בקדושתם. דאם נאמר דנתחלל המעות על הבהמה והקונים ועל הדברים שמקבלים ההקדש ן החנוני. איך שייך לומר דלא זכה החנוני ולא קנה הקדש דא"כ לא נתחלל עדיין הכסף וכיון דאמרי' דבשעה שמוציאה הכהן מן הלישכה הוא מחלל על הדבר הניקח בהכרח דזכה החנוני בהכסף והקדש זכה בהחפץ תמורתם וז"פ וברור. א"ו דאף שהכהן מוציא מן הלישכה עדיין הכסף בקדושתם ולא נתחללו. והא דבהר הבית חולין היינו משום דבכסף קדשים ל"ח לנפילה כמו שכתבנו לעיל דהבעלים בעת שמביאים הקדשים להלישכה בודאי שומרים אותם יפה שלא יפול שלא יתחייבו באחריות כמ"ש לעיל. וגם הכהן שנותן להחנוני מכסף הלישכה בעד הקינים ושארי דברים לצורך הקרבנות הלא גם הוא שומר אותם יפה דהא עדיין שם הקדש עליהם לפי שיטת הרע"ב וא"כ גם הוא הלא חייב באחריות אם יאבדו ופשיטא לדעת הרמב"ם דאף הקדש לא נתמעט מפשיעה וכמו שהאריך הש"ך חו"מ סי' ס"ו וצ"ה בארוכה עי"ש] ומש"ה בהר הבית לעולם חולין. אמנם בכסף הנמצא בין הלשכות הוא החשש דכהן בפת שלקחו מהלישכה את הכסף לצורך הקרבנות חיישינן שמא ע"י שגגת הכהן נפל מהלישכה הכסף ולא הרגיש בזה:

והרי אנו רואין דהרמב"ם בפיה"מ כאן על הא דהר הבית חולין כתב הטעם האמור בירושלמי דהכהן אינו מוציא הכסף מהלישכה עד שיחלל. וכן כתב בחבורו בפ"ו ממעשר שני הל' ט' י'. אמנם הרע"ב כתב הטעם דבהר הבית לעולם חולין משום דאזלינן בתר רובא דשתא אשר המה מעות חולין ומש"ה אף ברגל אף דאיכא רובו מע"ש משום דהר הבית אינה עשויה להתכבד כמו בירושלים. ולא הביא הא דאמור בירושלמי והיינו משום דלהרע"ב לית ליה האי סברא דירושלמי דלעולם לא נתחלל הכסף בעת שמוציא הכסף מהלישכה ולהחשש שמא נפל מהקדש לא חיישינן כמ"ש דהן הבעלים הן החנוני אשר מקבל הכסף שומרים הכסף דהא חייבים באחריות והא דהר הבית לעולם חולין היינו משום דהרע"ב סובר כשיטת התוס' פסחים דבצנעה מותר להחזיק אף כסף חולין בהר הבית כמבואר להדיא בהרפ"ב בפ"ב דברכות דפי' שם אפונדתו אזור חלול שמשים בו מעות עי"ש ומשמע באפונדתו אסור משום שהוא דרך בזיון אבל בצנעה שרי:

אמנם כפי הנראה מסתימת לשון הרמב"ם בפ"ז מביאת המקדש דמעות חולין בכל גווני אסור לישא בהר הבית א"כ הא דהר הבית חולין הלא יקשה קושית התוס' פסחים. ובהכרח כדברי הירושלמי הנ"ל דהכהן מחלל בעת שמוציא מהלישכה:

ולדעתי כי אם החשש הוא אם נאמר דנפל מן הלישכה כשיטת הרע"ב. או אם נאמר דעוד לא בא להלישכה משום דהבעלים דימו שנתנו אל תוך הלישכה והשליכו אצל הלישכה מטעם דפני הלישכה הוא צר וכמ"ש לשיטת הרמב"ם. הוא שתי דעות בירושלמי לעיל בהל"א שהבאנו לעיל בהא דבין שקלים לנדבה יפלו לנדבה במחצה למחצה "אית דבעי מימר שמא לשירי הלישכה יהי' ואית דבעי מימר שעשו כמו שמת בעליו ובהפריש שקלו ומת יפלו לנדבה" והיינו דפליגי בזה. דמ"ד הטעם דהוי כהפריש שקלו ומת בהכרח אמרי' דהחשש הוא דעוד לא הגיע ללישכה. דאם נאמר דהיה בלישכה ונפל מן הלישכה א"כ מאי שייכות להא דהפריש שקלו ומת וכמ"ש לעיל. אמנם המ"ד משום דשמא יפול לשירי הלישכה ואמאי לא אמר הטעם דהוי כמו שהפריש שקלו ומת משום דסובר דאמרי' החשש דנפל אחר שהיה מונח בהלישכה וא"כ אין ענין להא דהפריש שקלו:

ולדעתי גם שיטת רב הוא ג"כ דהחשש הוא דנפל אחר שהיה מונח בהלישכה. משום דלכאורה קשה לפי מה דסובר רב בחולין קל"ט בהא דשלוח הקן אינו נוהג במוקדשים מוקי רב שם דמיירי בהקדיש שובכו למזבח. אבל אם הקדיש תרנגולתו לבדה"ב כמו שאמר שמואל חייב בשלוח הקן משום דכיון דמרדה אפקע לה קדושתה. דוקא קדושת מזבח לא נפקע קדושתה משא"כ קדושת בדה"ב כיון דליכא עלה רק קדושת דמים בעלמא אם מרדה אפקע קדושתה עי"ש בגמ' וא"כ לכאורה קשה איך יפרוש רב המתני' דשקלים הנ"ל הלא הכסף ליכא עלייהו רק קדושת דמים וא"כ כשנמצא הלא היו אבודים וא"כ נפקע קדושתם מהם והמה חולין ואיך אמר המתני' קרוב לשקלים כו' כו' הלא המה חולין גמורים דהא כיון שנאבדו הלא המה כמו מרדו ועי' בתוס' חולין שם קל"ט כיון דמרדו עי"ש. ואם כי במקום אחר כתבנו לחלק אליבא דרב בין קדושת דמים לקדושת בדה"ב לענין נפדין טהורין עיין מ"ש במערכה ג' בזה. אמנם דוקא המנחות והנסכים אשר המה קדושת הגוף ועומדים להקרבה ורק כ"ז שלא קדשו בכלי נקראים קדושת דמים בזה סובר רב דאין נפדין אם כי קדשי בדה"ב נפדין. אבל בהפריש מעות לקרבן הלא לעולם לא יחול עליהם קדוה"ג א"כ דמי ממש לקדשי בדה"ב וא"כ כיון שנאבד קדושה מהם. אמנם י"ל דע"כ לא אמר רב דקדושת דמים כיון דמרדה פקע קדושה מינייהו היינו דוקא כ"ז שהמה תחת יד הבעלים אבל משמסר לגזבר ל"ש בזה לומר דיפקע הקדושה אם כי מרדה מתחת יד הקדש והסברא לחלק הוא פשוט דבעודה ת"י הבעלים כיון דהבעלים יכולין לשאול על הקדשם א"כ מקרי עדיין שם הבעלים עליהם [אם כי בקדשי מזבח לא מהני סברא זו] משא"כ כשבא ליד גזבר שוב ל"מ שאלה א"כ נפקע שם הבעלים מאתו וא"כ גם רב מודה דלא נעקר שם הקדש אף אם מרדה מת"י הקדש. וא"כ י"ל דרב מוקי המתני' דשקלים הנ"ל דמיירי שהיה מונח בהלשכה ונמצא נפול אח"כ א"כ כבר בא ליד גזבר ומש"א ל"א דפקע קדושתייהו אף באבוד. וא"כ הוא כשיטת הרע"ב דהחשש הוא שנפל אחר שהיה מונח בהלישכה:

וא"כ כיון שלשיטת הרע"ב הוא החשש שנפל אחר שהי' מונח בהלשכה א"כ יצדק ע"ז הסברא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומשום הכי הוצרך הרע"ב לומר דהמתני' איירי בשוין:

ובמה שכתבנו ליישב שיטת הרע"ב נוכל ליישב ג"כ מה שלכאורה קשה בהא דהקשה התוס' פסחים ז' בהר הבית חולין הלא אסור לילך בהר הבית במעות עי"ש מה שתי' דבצנעא שרי עי"ש ולכאורה דברי התוס' הנ"ל הוא נגד הירושלמי הנ"ל דאמר חזקה על כהן שאינו מוציא מהלישכה עד שיחלל מקודם וא"כ מאי הקשו התוס' והתקלין חדתין במשנת אליהו הקשה זאת אמנם לפי מ"ש דסברא זו אינה מוסכמת לשיטת הרע"ב ופליגי בזה בירושלמי יצדקו דברי התוס' הנ"ל:

ובדברינו מיושב ג"כ בהא דמבואר במתני' מעות הנמצא בין שקלים לנדבה הולכין אחר הרוב והלא קי"ל בהא דט' חנויות אחת מוכרת בשר שחוטה והשאר נבלה או להיפך דבנמצא אזלינן בתר הרוב. והיינו אף דבהמיעוט נמצא יותר מכפי אשר נמצא בכל יתר החנויות בכ"ז אזלינן בתר רובא דחנויות ולא בתר רובא דבשר וכמו שהכריע בצדק החוו"ד ביו"ד סי' ק"ו עי"ש א"כ כאן ששופרות נדבה היו ששה והשקלים הלא לא היה רק בשופר אחד א"כ איך אמר המתני' דהנמצא בין שקלים לנדבה הולכין אחר הקרוב והלא בכאן היה צריך לילך אחר רובא דשופרות של נדבה ואפי' אם נאמר דהשקלים הנמצא בהשופר של השקלים המה ביותר מבנמצא בכל הששה שופרות הנדבה בכ"ז הו"ל למיזל בתר רובא דשופרות ולא בתר רובא דשקלים. בשלמא לזעירי ולבר פדי' מנחות ק"ז דמפרשי דהששה של נדבה הי' ששה שמות מפרדות עי"ש בגמ' ועל כל שופר היה כתוב שמות הנדבה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב משקלים עי"ש א"כ נוכל לומר דזה לא מקרי רוב כעד שופר השקלים אחרי אשר הששה השופרות היו בשמות נפרדים. משא"כ לחזקי' ולר"י שם דהששה שופרות של נדבה היו כולם נקראים שופרי נדבה סתם בשם אחד א"כ יקשה כנ"ל. אמנם לפמ"ש דכאן אין החשש שנפל מהשופרות אלא דהחשש הוא שלא נפל להשופרות דהאיש שהביא להשליך אל תוך השופר לא השליך בתוכו רק אצלו א"כ ל"ש בזה לומר דבנמצא הולכין אחר הרוב וכנ"ל. שוב מצאתי בבינת אדם בשער הקבוע שהתעורר מהא דשקלים עי"ש:

(שם) ר"א בשם ר' הושעי' הסיע דעת טעון עיבור עודה אר"ה מתני' אמרה כן תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ארי ויאות לאוכלו אין את יכול שמא נתקלקל צורתו לפום כן צריך מימר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה וע' בתקליין חדתין ובמשנת אליהו שם דכתב דכיון דהיסח הדעת הוא פסול טומאה. וא"כ עזרה הוא רה"ר וא"כ ספק טומאה ברה"ר טהור ומש"ה הרמב"ם בפי"ט מפסולי המוקדשין כתב בשר הנמצא בעזרה כו' תעובר צורתו ויצא לבית השריפה שמא נותר הוא וה"ט משום דמחשש טומאה ליכא למיחש משום דהוא פוסק דעזרה רה"ר עי"ש ודבריו נפלאים דהן אמנם דעזרה רה"ר וספק טומאה ברה"ר טהור בעזרה. אבל הלא חזינן דלמ"ד דהיסח הדעת פסול טומאה א"כ גזרו על טומאה זו אף בעזרה דהא כל עיקר פלוגתא דר"י ור"ל פסחים ל"ד בהיסח הדעת אם הוא פסול טומאה או פסול הגוף הוא בעזרה כמבואר שם בפסחים. ולדעתי הדבר ברור דדעת הרמב"ם הוא ג"כ דהיסח הדעת הוא פסול טומאה ולא פסול הגוף:

הן אמנם דראיתי במל"מ פי"ט מפסוהמ"ק הל' ד' בהא דכתב רבינו בשר הנמצא בעזרה אברים עולות וחתיכות חטאת והנמצא בירושלים שלמים הכל תעובר צורתו ויצא לבית השריפה שמא נותר הוא עכ"ל וכתב שם המל"מ וז"ל גרסי' בפסחים ל"ד היסח הדעת ר"י אמר פסול טומאה ר"ל אמר פסול הגוף וכעת לא מצאתי דין זה ברבינו עכ"ל [ומה שרשם העין משפט בפסחים שם על הדין דהיסח הדעת פסול טומאה. רמב"ם פי"ט מפסולי המוקדשין הל' ד'. הוא דבר פלא מאי ענין הדין האמור שם בפי"ט מפסוהמ"ק להדין דהיסח הדעת הלא הרמב"ם כתב כאן להדיא שמא נותר הוא וא"כ הוא רק החשש שמא נותר אבל לא מטעם היסח הדעת. דלהטעם שמא נותר אם היה מכיר בבירור בהאברים או בהחתיכות אשר עוד לא היה נותר אזי מותר להקריב ולאכול משא"כ לטעם דהיסח הדעת לעולם פסול. ומצאתי אח"כ בצלח פסחים שם שהתעורר על העין משפט בזה עי"ש]:

אבל לדעתי ברור דהגמ' שם פסחים ל"ד פריך מהא דלול קטן היה בין כבש למזבח ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה א"א פסול טומאה מש"ה טעון עבור צורה אא"א פסול הגוף ל"ל עבור צורה והתנן זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד כו' ומשני הגמ' האי תנא כו' דאמר אפי' פגול טעון עבור צורה עי"ש בגמ' וא"כ מהאי מתני' דלול מוכח דהיסח הדעת הוא פסול טומאה דמש"ה טעון עבור צורה אם לא שנאמר דאף פסול הגוף טעון עבור צורה. והרמב"ם בפ"ד מק"פ פוסק דפסול הגוף אין טעון עבור צורה ובפ"ב מבית הבחירה הל' י"ד מביא האי מתני' דלול קטן ששם היו זורקין כסולי חטאת העוף ותעובר צורתו ויצא לביה"ש עכ"ל א"כ מוכח להדיא דסובר דהיסח הדעת הוא פסול טומאה ולא פסול הגוף. ומצאתי אח"כ בבאר אברהם פסחים שם שהערה ג"כ מקור זה לדעת רבינו. א"כ ממילא נסתרו דברי התקלין חדתין:

אבל יתבאר זה עפ"י מ"ש התוס' חגיגה כ"א ד"ה האונן בסופו בשם ה"ר ר' אלחנן דהיסח הדעת לפסול לא שייך רק היכא שהיה בידו והסיח דעת אבל באבוד ל"ש היסח הדעת עי"ש בתוס' [ודברי הר"א הנ"ל היו נעלמים מבעל הצלת פסחים שכתב סברא זו מדעתו] אא"כ י"ל דבהא פליגי ר' הושעי' ור' יוסי דר' הושעי' סובר דאף באבוד שייך ג"כ היסח הדעת ומש"ה אמר ר"א דהיסח הדעת טעון עבור צורה. אמנם ר' יוסי סובר דבאבוד ל"ש היסח הדעת ומש"ה אמר "ויאות" כלומר איך אמרי' בזה שנמצא אבוד שיצא לבית השריפה מטעם היסח הדעת הא באבוד ל"ש היסח הדעת. אלא לאוכלו אין את יכול שמא נתקלקלה צורתו פי' שמא נותר הוא כמ"ש הרמב"ם ומש"ה טעון עבור צורה דא"א לשורפו שמא הוא נותר. והמשכיל ישכיל ליישב בזה דברי הר"א בתוס' חגיגה שם שהביא ראיה דבאבוד ל"ש היסח הדעת ממתני' זו דבשר הנמצא בעזרה אברים עולות וחתיכות חטאת ומשמע דעולה תקריב עולה וחטאת תאכל ולא מפסל בהיסח הדעת עכ"ל ותמה רבינו רע"א בגליון הש"ס הלא במתני' מבואר להדיא דתעובר צורתו ויצא לביה"ש עי"ש ולפי דברינו נוכל לומר דחסר בדברי התוס' הנ"ל דברי הירושלמי הנ"ל בהא דאמר ר' יוסי ויאות לאוכלו אין את יכול שמא נתקלקל צורתו והיינו דהחשש הוא רק שמא נותר הוא אבל אם מכיר בודאי בהחתיכה שעדנה לא נתותרה אזי באמת אברים שהמה עולה מקריבין והחתיכה שהיא חטאת מותרת באכילה ולא נפסלה מטעם היסח הדעת.

ובזה יש ליישב קצת דברי הרמב"ם בפי"ג מאה"ט הל' ה' וז"ל כל הכלים הנמצאים בירושלים טהורין שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים חוץ מן הסכינין לשחיטה משום חומרת קדשים. בד"א בסכין הנמצא בירושלים בשאר ימות השנה אבל אם מצא סכין בירושלים בי"ד בניסן שוחט בה קדשים מיד ואפי' חל י"ד להיות בשבת שלא גזרו על הסכינים הנמצאים ביום הזה עכ"ל והשיג שם הראב"ד וז"ל אין דרך המשנה כן בשקלים בי"ג שונה ומטביל סכינו ביום י"ג ע"כ ועי' בכ"מ. ולפי הנ"ל נוכל לומר דהר"א בחגיגה שם הוכיח דינו דבאבוד ל"ש בזה היסח הדעת מהא דסכין בי"ד דשוחט בה מיד ואמאי הן אמנם דאטבלוהו הבעלים מאתמול בכ"ז יפסל מטעם היסח הדעת א"ו דבאבוד ל"ש היסח הדעת עי"ש וא"כ לפמ"ש דר' הושעיא בירושלמי סובר דאף באבוד שייך היסח הדעת א"כ יקשה כנ"ל מהא דסכין בי"ד שוחט בה מיד הא איפסל בהיסח הדעת ובהכרח צ"ל הא דבי"ד שוחט בה מיד משום דלא גזרו על הסכינים הנמצאים ביום הזה כמ"ש הרמב"ם. ואם כי לשיטת הרמב"ם דפוסק כר' יוסי דהא דבעי עבור צורה הוא מטעם שמא נותר הוא ולא מטעם היסח א"כ סובר ג"כ דבאבוד ל"ש היסח הדעת א"כ ליכא קושיא מהא דסכין בי"ד שוחט בה מיד וכדברי הר"א בתוס' חגיגה הנ"ל א"כ הטעם הא דבי"ד שוחט בה מיד משום דאטבלוהו הבעלים מאתמול בכ"ז כיון דלר' הושעיא בהכרח צ"ל הטעם משום דלא גזרו על הסכינים בי"ד מש"ה כתב הרמב"ם טעם זה:

ומה שהכריח להרמב"ם לפסוק כר' יוסי דבאבד ל"ש היסח הדעת וכדברי הר"א בתוס' חגיגה הנ"ל נראה שהוא סוגיא מפורשת במנחות כ"ד ב' אמר רבא עשרון שחלקו ואבד אחד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והרי שלשתן מונחין בכיסא נטמא אבוד אבוד וראשון מצטרפין מופרש אין מצטרף כו' עי"ש ואם נימא דאף באבוד איכא פסול היסח הדעת א"כ איך אמר נטמא אבוד הלא בלא"ה איכא עליו שם טומאה מחמת היסח הדעת וכן לקמן שם וכן לענין קמיצה קמץ מן האבוד שיריו וראשון נאכלין כו' עי"ש ואיך יאכל הלא האבוד נפסל בהיסח הדעת. א"ו דרבא סובר דבאבוד ל"א פסול היסח הדעת ומש"ה פוסק הרמב"ם כן ולדעתי הוא ראיה ברורה.

(שם) נמצא בגבולין ר' קריספא בשם ר"י בר"ח אברים נבלות לוקין עליהם משום נבלה. מתניתא אמרה כן חתיכות מותרות ואברים נבלות חתיכות מותרות לא ממש ודכוותיה אברים נבלות לוקין עליהם משום נבלות. הנה מתבאר דלריב"ח דאברים נבלות היינו דמחזיקים לודאי נבלה דמש"ה לוקין משום נבלה. וכ"כ רש"י להדיא בחולין צ"ה א' ד"ה מותרות משום נבלה דלא מטמאי ואי אכיל לה לא לקי דספק הוא מיהו באכילה אסורה ואלו אברים נינהו מחזיקין להו בודאי נבלה ולקי עכ"ל. והיינו דמחזיקין לודאי נבלה וכריב"ח בירושלמי הנ"ל אמנם הרמב"ם בפיה"מ כאן כתב וז"ל ואמר בשר הנמצא בגבולין ענינו בשאר מקומות אם הוא אברים נחוש שמא נבלה הוא עי"ש משמע מלשונו דהא דאברים נבלות הוא רק מטעם חשש שמא נבלה הוא אבל לא דמחזקינן לודאי נבלה וא"כ אין לוקין עליו משום נבלה ומש"ה לא הביא הרמב"ם בחבורו האי דינא דריב"ח דלוקין עלה משום נבלה. ובאמת טעמא בעי הלא ריב"ח הוא סתמא בירושלמי באין חולק:

וראיתי במראה הפנים כאן שכתב בטעמו של רבינו שהשמיט האי דינא דריב"ח משום דריב"ח דמפרש הכא דאברים נבלות ולוקין עליהם מביא ראיה ממתני' דהכא דחתיכות מותרות היינו דמותרות ממש אף אברים נבלות נבלות ממש. וזהו דוקא אליבא דלוי דסובר דחתיכות מותרות ממש ול"ל הא דבשר שנתעלם מן העין משא"כ לרב לפי מה דרוב גדולי הראשונים פוסקים כוותיה דבשר שנתעלם מן העין אסור א"כ אליביה מפרשינן כדאמר רב בהדיא בחולין צ"ה חתי' מותרות היינו שהם מותרות משום נבלה שאינן מטמאין. אמנם אברים נבלות היינו דמטמאין משום נבלות מספק אבל לא לענין מלקות ועי"ש במרה"פ שתמה על רש"י שכתב דלוקין אליבא דרב איך ילקה מספק עי"ש. ואני אתפלא עליו דלפי דבריו דדברי ריב"ח דאמר דלוקין אינו רק ללוי אבל לא לרב וא"כ יפלגו לוי ורב בהא דאברים נבלות אם הוא ודאי או רק ספק דללוי הוא בחזקת ודאי נבלה ולוקין ולרב הוא רק ספק ואין לוקין. היכא מצינו דפליגי בזה רב ולוי. דהא הם לא פליגי רק בבשר שנתעלם מן העין דלרב אסור וללוי מותר. אבל אם אברין נבלות אם המה ודאי או ספק לא מצינו בזה כלל דיפלגו רב ולוי ואין נאמר דריב"ח לא אמר רק אליבא דלוי ולא אליבא דרב:

ולדעתי דברי ריב"ח דאמר דעל אברים לוקין והיינו שהוא בחזקת ודאי נבלה [והיינו משום דכשרה חותכין אותה לחתיכות ונבלה וטרפה דמשליכין אותם לאשפה אין חותכין אותם לחתיכות] הוא אליבא דכ"ע בין לרב בין ללוי. דהנה אליבא דרב הלא בודאי מוכרח הא דאברים נבלה היינו שהם ודאי נבלה דהא במתי' תני אברים נבלות וחתי' מותרות. ולרב הא דאמר המתני' חתי' מותרות היינו שהם מותרות משום נבלה א"כ ברישא הא דאברים נבלות בהכרס שהמה בודאי נבלה. אמנם ללוי דסובר דחתי' מותרות היינו אף באכילה. א"כ אפ"ל הא דאברים נבלות היינו שהם אסורים באכילה משום ספק נבלה אבל לא שיהיו בודאי נבלה ואתי ריב"ח לדייק דאף ללוי אברים נבלות בודאי ולא מטעם ספק. והיינו כמו הסיפא דסתי' מותרות לגמרי א"כ גם הרישא אברים נבלות הוא ג"כ בודאי. אבל לרב לא איצטריך ריב"ח לאשמעינן דאברים המה בודאי נבלות דזה ידעינן מהחתי' דמותרות משום נבלה א"כ ממילא אברים המה נבלה בודאי. וזה לדעתי פשוט בפשט הירושלמי וא"כ יקשה לט מאין הוציא רבינו בפיה"מ לומר ניחוש שמא נבלה היא והיינו רק ספק:

וביותר ק"ל הלא במתני' תני ברישא בשר שנמצא בעזרה אברים עולות וחתיכות חטאות ובירושלים זבחי שלמים ואח"כ תני בסיפא נמצא בגבולין אברים נבלה וחתיכות מותרות וברישא הא דאברים עולות וחתי' חטאת הוא בחזקת ודאי כמו שיתבאר א"כ ה"ה הסיפא דאברים נבלות הוא ג"כ בודאי. דז"ל הרמב"ם בפי"ט מפסוהמ"ק הל"ד בשר הנמצא בעזרה אברים עולות וחתי' חטאות והנמצא בירושלים שלמים הכל תעובר צורתו ויוצא לביה"ש שמא נותר הוא א"כ מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל. ובהשגות א"א לספק מעילה וכתב הכ"מ וז"ל וכתב הראב"ד כו' נראה לומר דאם הוא חטאת או שלמים א"ח עליהם קרבן מעילה שהרי הם מותרים לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה ומשמע מדקדוק דברי הראב"ד לכאורה דאברים שנמצאו בעזרה אע"פ שהם בחזקת עולה אין חייבין עליהם קרבן מעילה ודאית אלא קרבן ספק מעילה. אבל א"א לומר כן משום דבפ"ד דכריתות סובר ת"ק דא"ח על ספק מעילות אשם תלוי עכ"ל. ולדעתי דגם הראב"ד סובר דאינו חייב על ספק מעילות אשם תלוי. אלא דהשגת הראב"ד הוא כך דמסתימת לשון רבינו משמע דהנ"מ אם עבר ואכל והיינו אם הי' אברים אזי חייב קרבן מעילה בודאי. אמנם הראב"ד לא ניחא ליה בכך כיון דהאברים היו אבודים א"כ אזל מאתם חזקתם דנעשה הכל בהכשר וא"כ איכא למיחש שמא אירע בהם פסול או נשפך הדם או פסול יוצא וכדומה. וכפי מ"ש הרמב"ם בפ"ג ממעילה הל' א' דאם נפסל הקרבן בדבר שיפסול הקרבנות מועלין בהם מדברי סופרים עי"ש ומסתימת לשון הראב"ד שם הלא יודה להרמב"ם בזה א"כ זהו כוונת השגת הראב"ד לספק מעילה. כלומר כיון דאבדו א"כ אתרע חזקת כשרותם וא"כ יש לן למיחש שמא אירע בהם פסול וא"כ הוא רק מעילה מדרבנן וליכא בהו חיוב קרבן מעילה דכיון דליכא רק מעילה מד"ס ליכא בזה קרבן וחומש כמבואר בריש מעילה וברמב"ם בהל' מעילה עי"ש:

ואי תקשי דאם נחוש מחשש איזה פסול א"כ אף בחטאת חייב מעילה דהא הא דבחטאת א"ח מעילה הוא רק לאחר זריקה שהיה היתר לכהנים משא"כ אם אירע איזה פסול קודם זריקה אם כי נזרק הדם בכ"ז איכא מעילה כמבואר ברמב"ם פ"א ממעילה עי"ש א"כ מאי נ"מ בין אברים דנאמר שהם עולה ובין חתיכות דנאמר שהן חטאת הלא בין כה וכה איכא מעילה מדרבנן. אבל באמת ז"א דבאברים שהמה עולות א"כ ממ"נ חייב מעילה דאם נאמר שלא היה בהם פסול א"כ איכא מעילה מדאורייתא. ואף אם נאמר שהיה בהם פסול בכל זה איכא מעילה מדרבנן. משא"כ בחתי' שהן חטאת אם נאמר דלא היה בהם פסול ליכא בהו מעילה כלל וא"כ לא נשאר רק ספק שמא אירע בהם פסול וא"כ הוא רק מעילה מדרבנן וא"כ הוא רק ספק דרבנן וליכא בהו מעילה כלל. וא"כ זהו כוונת הראב"ד במה שכתב לספק מעילה דלא כמו שהבין הכ"מ בדעתו דאף בספק מעילה איכא חיוב קרבן אלא דכוונתו היא כמ"ש דמסתימת לשון רבינו משמע שהוא חייב במעילה מדאורייתא וע"ז השיג ואמר דאף באברים אינו חייב רק מעילה בספק משום חשש שמא אירע בהם איזה פסול כיון דנמצאו אבודים וא"כ א"ח קרבן וחומש רק קרן לבד:

הן אמנם דלכאורה קשה איך יצדק לומר דכוונת רבינו הוא דאברים עולה הוא חייב מעילה מדאורייתא אף בקרבן הלא כיון דהרמב"ם כתב הטעם שמא נותר הוא. וא"כ אברי העולה הלא לנו והלא כל הפסולין בקודש שפוסק הרמב"ם בפ"ג מפסולי המוקדשין דאם עלו לא ירדו ובכ"ז הוא פוסק בפ"ב ממעילה שא"ח במעילה רק מדרבנן. וכבר הקשה הלח"מ בפ"ג מפסוהמ"ק הל"ז וז"ל אבל קשה ממ"ש רבינו בהל' מעילה ריש פ"ג דקדשי קדשים בדרום מועל בהם מד"ס דלא אמרו כן בגמ' בפ"ק דמעילה אלא למ"ד אם עלו ירדו אבל אנן קי"ל אם עלו לא ירדו מועלין בהם מה"ת וכבר הקשה הכ"מ ותי' כו' ודבר תימא הוא זה דהא פסק רבינו כאן אם עלו לא ירדו. לכך נ"ל לומר דרבינו סובר כשתי' בגמ' מאי מועלין מדרבנן אליבא דכ"ע קאמר והמתרץ גילה לנו פי' המשנה ואומר לו אינו כמו שאתה סובר דלמ"ד לא ירדו הוא דאורייתא דלכ"ע הוי מעילה מדרבנן דוקא אפי' אם עלו לא ירדו כיון דאינם יכולין לעלות לכתחלה אין מועלין בהם מד"ת משום דקשיא לרבינו מה דאמרו שם לימא תנינא להא דעולא אמר ר"י כלומר ומאי קמ"ל ואם איתא דלא תי' כן אלא לרבה טובא אשמעינן עולא דלא נימא מעילה מד"ת כר' יוסף ואע"ג דרש"י פי' דאליבא דרבה פריך מאי אשמעינן עולא. סובר רבינו דפליגי בפי' דמתני' ואשמעינן דלא כרב יוסף לכך פי' רבינו ז"ל דכולהו מודי דפירושו דמתני' הוי דרבנן ובהכי פריך שפיר עכ"ל לח"מ והנה באמת דברי הלח"מ נכונים אבל בכ"ז צריכין הסבר ודוחק לומר דהר"מ סמך על הא דפריך הגמ' לימא תנינא להא דאמר עולא אר"י דזהו דוחק גדול. אבל האמת הברור שהוא סוגיא ערוכה בזבחים פ"ה דלא תלי זה בזה. היינו דלא תלי בהא דאם עלו לא ירדו יהי' חייב במעילה דאורייתא. דז"ל הגמ' זבחים פ"ה ב' אר"ח ב"א בעי ר"י אמורי קדשי קלים שהעלו לפני זריקת דמן ירדו או לא ירדו. א"ל ר' אמי ותבעי לך מעילה. א"ל מעילה לא קמבעיא לי דזריקה הוא דקבע להו במעילה כי קמבעיא לי ירידה ופשיט לא ירדו ואין בהם מעילה. רנב"י מתני הכי אר"ח ב"א בעי ר"י אמורי ק"ק שהעלן לפני זריקת דמים יש בהן מעילה או לא א"ל ר"א ותבעי לך ירידה א"ל ירידה לא קמבעי לי דנעשה לחמו של מזבח כי קמבעיא מעילה ופשיט הכי לא ירדו ואין בהם מעילה עכ"ל הגמ' עי"ש הרי חזינן בהדיא דלא תלי זב"ז דאף אם נאמר דלא ירדו בכ"ז ליכא מעילה דאורייתא והוא ראיה ברורה וגלויה א"כ צדקו דברי הרמב"ם אם כי הוא פוסק דפסולין אם עלו לא ירדו בכ"ז לענין מעילה הוא פוסק שהוא רק מדרבנן וא"כ יהדר קושיתינו דכיון דכתב הטעם דאברים עולות ותעובר צורתן מהחשש שמא נותר הוא וא"כ הלא לנו האברים ואיך יהי' חייב במעילה מדאורייתא.

אבל ג"ז לא תברא דהא לפ"ז יקשה דברי רבינו אהדדי דהא לפי שיטתו דכל הפסולין אם כי עלו לא ירדו בכ"ז לענין מעילה הוא רק מדרבנן. א"כ איך יפרש לדידיה המתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם מעילה טמא שאכל חלב והוא מוקדשין ונותר ביוה"כ וכן פוסק הרמב"ם בפ"ו משגגות הל"ד והאי המוקדשין בהכרח איירי בחלב של עולה דצריך להקריב או אמורי קדשי קדשים או מקדשי קלים דבשר חטאת לאחר זריקה ליכא מעילה דהא היה היתר לכהנים וכן בשר שלמים לאחר זריקה. וא"כ האי חלב נותר א"כ פסולים המה להקרבה ואיך שייך בהו מעילה. והנה התוס' ישנים בכריתות י"ד ב' ד"ה ואשם אחד הקשו אמאי חייב אשם מעילה אנותר הא אינו שוה כלום ואמרי' בפ' כ"ש האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל משום דלא שוי מידי ותי' התם בקדושת דמים דלא נחת עלה קדוה"ג וכשנאסר בהנאה אינו שוה כלום עי"ש והנה טעם זה לא יצדק לדברי רבינו דהא הוא פוסק דכל הפסולין היינו לן וכדומה דאין בהם מעילה רק מדרבנן. ורש"י בכריתות כ"ג א' פי' הטעם משום דאם עלו לא ירדו משום הכי איכא מעילה בנותר עי"ש וגם זה הטעם לכאורה לא יצדק לדעת רבינו דהא הוא פוסק הפסולין אם עלו לא ירדו ובכ"ז ליכא מעילה רק מדרבנן. אבל לדעתי נראה דלא דמי פסול נותר וטמא לשאר פסולין דהן אמנם דכל הפסולין אם עלו לא ירדו אבל בכ"ז ליכא עליהם מעילה דאורייתא משום דשם פסולם שהיה עליהם קודם שעלו לא נפקע מאתם אף לאחר שעלו. משא"כ הפגול והנותר והטמא שעלו ע"ג המזבח ומשלה בהם האור פקע אסורם מהם ואף אם יאכל אח"כ מהם אין חייב עליהם עוד משום נותר טמא ופגול כמ"ש רש"י בזבחים מ"ג ב' עי"ש וכן פוסק הר"מ בפי"ח מפסוהמ"ק הל' א' ופגול ונותר וטמא שהעלו ע"ג המזבח ומשלה בהם האור פקע אסורם מהם עכ"ל וא"כ א"ש דהן אמנם דכל הפסולין דאם עלו לא ירדו אבל כיון דלא נפקע שם פסולם מהם אף לאחר שעלו ומש"ה ל"ש בהו דין מעילה מדאורייתא דהא מחמת זה לא מקרי ראוי שיחייב בקרבן מעילה. משא"כ נותר דאם עלו לא ירדו ונפקע מאתם שם פסולם מש"ה שפיר שייך בהם לחייב מעילה דאורייתא מהטעם שאם עלו לא ירדו. ובאמת בפ"ב ממעילה בהא דכתב רבינו דכל הפסולין דאם עלו לא ירדו ליכא מעילה רק מד"ס לא חשיב שם רק לן הדם עי"ש והיינו משום דבדם ל"ש פגול ונותר וטמא. משא"כ באמורים או בשר עולה אם לנו כיון דאם עלו לא ירדו איכא מעילה דאורייתא וזהו ג"כ כוונת רש"י דכתב דמש"ה חייב במעילה בנותר משום דאם עלו לא ירדו היינו ג"כ כנ"ל כיון דנפקע שם פסולם מהם] וא"כ א"ש דאברים הנמצאים בעזרה דאמרי' שהן עולות אם כי חיישינן שמא נותר הוא בכ"ז אם אכל חייב מעילה מדאורייתא כיון דבנותר אם עלו לא ירדו ממילא חייב עליהם מעילה מדאורייתא והדברים ברורים בעז"ה:

וא"כ מוכח מזה דהא דאברים עולה לדעת הרמב"ם הוא בחזקת ודאי עולה והראיה דחייב עליהם מעילה מדאורייתא לשיטת הרמב"ם. וא"כ ה"ה גם בסיפא דנמצא בגבולין דאברים נבלה הוא ג"כ בחזקת ודאי נבלה ולא מטעם ספק והיינו דאמרינן דכשרות אין דרך להחזיק אברים בשום אופן כי אם לחתכם לחתיכות וכיון דהמה אברים שלמים הלא חזקתם שהמה בודאי נבלה ואיך כתב הרמב"ם דנחוש שמא המה נבלה:

אמנם לדעתי נראה כוונה אחרת בדברי רבינו בפיה"מ דכתב דנחוש שמא המה נבלות והוא משום דלכאורה צריכין להתבונן דלפמ"ש דכוונת השגת הראב"ד על רבינו דדעתו שחייב מעילה מדאורייתא וע"ז השיג דכיון דנמצאו אבודים א"כ אתרע חזקתם וא"ח רק ספק מעילה מדרבנן. מנ"ל להראב"ד דכוונת רבינו הוא לענין קרבן מעילה דלמא הנ"מ הוא לענין מלקות [אשר באמת לכאורה מלשון רבינו בפיה"מ במשנה הזאת דנמצאו בעזרה משמע דהנ"מ לענין מלקות כמו שנבאר] והיינו דאם נמצאה חתיכה דנאמר שהיא חטאת א"כ אם אכל הכהן א"ח כלום ואם אכל זר חייב מלקות מהלאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם. אשר זהו אזהרה לזר שאוכל מבשר חטאת. ואם אברים עולה ולוקין עליהם כמבואר ברמב"ם פי"א ממעה"ק הל"א וז"ל כל האוכל כזית מבשר העולה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך כו' והוא מסוגיא דמכות י"ז עי"ש. אמנם בהא דזר שאכל חטאת חייב משום זרות הלא כתב הרמב"ם בפי"א ממעה"ק הל"ח וז"ל זר שאכל כזית מבשר קדשי קדשים בעזרה אחר זריקת דמים לוקה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל כו' במקום שהכהן אוכל חטאת ובעת שראוי לאכול אם אכלו שם הזר לוקה אבל אם אכל הזר בשר קדשי קדשים בחוץ לוקה משום אוכל בחוץ ולא משום זר שאכל קודש שהרי אינם ראוין שם לכהנים. וכן אם אכלן קודם זריקה לוקה משום אוכל קודם זריקה לבד לא משום זרות עכ"ל. הרי חזינן דאימת חייב זר באוכל בשר חטאות משום הלאו דוכל זר לא יאכל קודש הוא רק היכא דהכהן מותר לאכול אבל היכא דאף להכהן אסור לאכול ליכא על הזר הלאו דוכל זר לא יאכל. וא"כ נחזי אנן דהאי חתיכה דאמרי' שהיא חטאת אבל מש"ה טעונה עבור צורה ותשרף דחיישי' שמא נותר היא כמ"ש רבינו א"כ הלא לכהן ג"כ אסור לאכול וממילא ליכא על זר באוכל מהחתיכה הלאו דוכל זר לא יאכל וא"כ ל"ש בה מלקות. וכן באברים עולה הן אמנם באוכל בין לפני זריקה בין לאחר זריקה לקי עלייהו מהלאו דלא תוכל לאכול אמנם בל"ס דוקא בעולה שהיא ראויה להקרבה. משא"כ בהאי אברים דחיישינן שמא הוי נותר א"כ המה אברים פסולין ליכא עלייהו הלאו ולא לקי ע"ז. ומש"ה מפרש הראב"ד דכוונת הרמב"ם דלא מיירי רק לענין מעילה ולא לענין מלקות:

אמנם בכ"ז יקשה דשפיר נוכל לפרש דמיירי לענין מלקות והיינו דמתרינן משום שני הלאוין או משום הלאו דוכל זר לא יאכל אם לא יהיה נותר או מהלאו דנותר אם יהיה נותר. וא"כ ממ"נ יהיה חייב מלקות וכן באברים עולה יחייב ממ"נ מלקות דמתרינן ליה משני הלאוין אם אינם נותר הוא חייב משום לאו דעולה ואם הוא נותר הוא חייב משום לאו דנותר.

אבל ג"ז ל"ק דהא מבואר בזבחים ע"ח אר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין אחד על חבירו וקאמר שם הגמ' ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז כו' וש"מ התראת ספק לא שמי' התראה. ושיטת רש"י שם אף דמתרינן על כל השלשה לאוין וממ"נ עובר איסור אחד בכ"ז ל"ש התראה עיי"ש והיינו משום דבעינן שידע העבירה שעבר. ולדעתי הא דקאמר הגמ' ש"מ התראת ספק לאו שמי' התראה הוא אליבא דכו"ע אף למ"ד התראת ספק בכ"מ שמי' התראה היינו שאח"כ יודע העבירה שעבר אבל אם מעולם לא יודע איזה עבירה עבר אם כי הוא יודע שעבר עבירה בכ"ז לא מקרי התראה והיינו משום דלכאורה קשה ל"ל להגמ' להוכיח מדברי ר"ל דהתראת ספק לא שמי' התראה הלא ר"י ור"ל פליגי בשבועות ד' ובמכות ט"ז להדיא בזה דר"ל סובר דהתראת ספק ל"ש התראה. א"ו כדברינו דכונת הגמ' דכיון דמעולם לא יודע לו איזה עבירה עבר בזה לכו"ע ל"ש התראה. ודמי להא דפליגי ר"א ור' יהושע לענין חטאת אם בעינן פרטות העבירה כמבואר בכריתות י"ח שבועות י"ד עיי"ש] וא"כ א"א לאוקמי דמיירי לענין מלקות ומתרינן אותו בממ"נ אם על הלאו דחטאת או עולה. או על הלאו דנותר דהא ל"ש בזה מלקות מטעם התראת ספק אשר מעולם לא יתודע פרטות העבירה אזי לכו"ע ל"ש התראה:

ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם שלא הביא הא דריב"ח דאברם נבלה ולוקין עליהם דהא הא דאברים נבלה הוא לאו דוקא הלא יש לנו לחוש גם שמא הם טריפה דהא גם טריפה אינה נחתכת לחתי' והראי' דחתי' מותרת ול"ח לטריפה מדין המתני'. וא"כ איך אפשר ללקות על אברין דאף אם נתרה אותו משום נבלה ומשום טריפה בממ"נ בכ"ז הא התראת ספק הוא אשר לא יתודע אם היא נבלה או טריפה. אמנם ריב"ח בירושלמי אפשר לא ס"ל לסברת הגמ' זבחים הנ"ל ומשו"ה סובר דלוקין והיינו דמתרין אותו. בממ"נ או משום נבלה או משום טריפה:

וזהו כונת רבינו בפיה"מ דכתב דניחוש שמא היא נבלה דאין הכונה שמחזיקין בספק נבלה היינו שמא היא כשירה דזה בודאי אינו דאברין נבילה המה אסורין לאכל בודאי ול"ח שמא היא כשרה אלא דהספק הוא אם היא נבילה או טריפה ונ"מ לענין מלקות ואף אם נתרו בו משום נבלה ומשום טריפה לא ילקה עלייהו מטעם התראת ספק כי לא יבורר מין החטא לעולם. ובזה לכו"ע ל"א דשמי' התראה. כן היה נראה לכאורה:

אמנם התבוננתי כי מלבד אשר הוא דוחק להעמיס כן כונת רבינו בפיה"מ כמו שכתבנו דהנ"מ לענין מלקות משום דהוי התראת ספק. משום דלדעתי נראה דדעת רבינו דזה לא מקרי ה"ס ואם התרו בו משום נבלה ומשום טריפה לכו"ע לוקין ממ"נ וכמו שבאמת הקשה התוס' בזבחים שם על שיטת רש"י עיי"ש בד' ע"ח. וכן מ"ש לעיל דהא דכתב רבינו אברים עולה וחתי' חטאת דנ"מ למי שעבר ואכל היינו דקאי לענין מעילה ולא למלקות הדרנא בי משום דדבריו בפי' המשנה סותר את דברינו. שכתב שם וז"ל ואמר זה וזה ר"ל בשר הנמצא בעזרה ובשר הנמצא בירושלים תעובר צורתו ענינו שיניחוהו עד שיפסד וישרף מפני חשש שמא עבר זמנו והוא נותר נמצא שבדברינו תועלת כי אם הבשר עולה או חטאת או שלמים ועבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצא בעזרה א"ח כלום לפי שהוא חטאת עכ"ל וא"כ מוכח מזה להיפך דהרמב"ם מפרש לענין מלקות ולא לענין מעילה דאם נאמר לענין מעילה א"כ אמאי דקדק בלשונו גבי חטאת ואמר אם אכל כהן חתיכה הלא לענין מעילה ליכא. נ"מ דאף ישראל אם אכל החתיכה א"ח מעילה כיון דהמה חטאת ובחטאת ליכא מעילה. א"ו דהרמב"ם מפרש לענין מלקות וא"כ אם אכל הכהן החתי' א"ח ואף שהוא ספק שמא היא נותר בכ"ז ליכא מלקות מספק משא"כ אם ישראל אכל איכא ממ"נ מלקות אם התרו בו משום חטאת ומשום נותר וכשיטת התוס' זבחים ע"ח שהקשו על פירש"י:

ולדעתי שזהו כונת השגת הראב"ד במה שהשיג ואמר לספק מעילה. היינו משום דהרמב"ם כתב א"כ מאי הואיל חזקתו שהוא עולה או שלמים או חטאת דנ"מ למי שעבר ואכל ע"כ והנה מלשונו מפיה"מ מוכח בבירור דמיירי לענין מלקות. וגם כאן דכתב דנ"מ למי שעבר ואכל הלא מיירי ג"כ הנ"מ לענין מלקות דאם נימא לענין מעילה למאי כתב שעבר ואכל הלא מעילה איכא אף בהנאה לחוד היינו שנתן לחבירו הלא מעל הנותן. וא"כ למאי כתב שעבר ואכל. א"ו דרבינו מפרש דהנ"מ לענין מלקות ומשו"ה כתב שעבר ואכל וע"ז השיג הראב"ד ואמר לספק מעילה. היינו משום דהראב"ד לא ניחא ליה לומר דמלקין אותו בממ"נ והיינו דסובר כשיטת רש"י כיון שאינו ידוע פרטות העבירה א"ח מלקות מטעם התראת ספק. והנ"מ הוא לענין ספק מעילה וכמ"ש לעיל דקרבן מעילה א"ח משום דכיון דנאבד א"כ אתרע חזקת כשרותם וא"ח רק ספק מעילה. (ופשוט דהרמב"ם לא אתי למעט דא"ח משום מעילה אלא דאשמעינן רבותא לענין מלקות לאפוקי משיטת רש"י]:

ומה שנ"ל בישוב השמטת הרמב"ם הא דר יב"ח דאמר דלוקין משום נבלה. משום דהרמב"ם סובר דסוגיא דבבלי לית ליה הא דריב"ח. והוא דמבואר במתני' מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה כו' בהר הבית לעולם חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל מעשר. ומובא מתני' זו בפסחים ז' ובב"מ כ"ו וקאמר שם ר' שמעי' בר זירא על הא דמעות הנמצא בירושלים בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל מעשר] הטעם הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד. ועיי"ש בפירש"י הא דבהר הבית לעלם חולין ואפי' בשעת הרגל משום דאזלינן בתר רובא דשתא ורוב השנה הוא מעות חולין והא דבירושלים בשעת הרגל לעולם מעשר ולא אזלינן בתר רובא דשתא היינו משום דשוקי ירושלים עשוין להתכבד. וא"כ אם מצא בשעת הרגל בודאי לא נשאר מלפני הרגל זהו שיטת רש"י ותוס' ועיין בתקלין חדתין במשנת אליהו בד"ה ל"צ דלא בהר הבית קודש שכתב דרש"י ותוס' לשיטתם דסוברים דבהר הבית מותר לילך במעות בצנעה וא"כ משכחת בהר הבית מעות חולין ובכ"ז אמרי' דבהר הבית לעולם חולין אף בשעת הרגל אם כי בשעת הרגל רוב מעות הוא מעשר בכ"ז אזלינן בתר רובא דשתא. וא"כ בירושלים בשעת הרגל אמאי הוא מעשר ולא אזלינן בתר רובא דשתא וע"ז אתי ר' שמעיה בר' זירא להגיד הטעם משום דשוקי ירושלים עשוין להתכבד. אמנם הרמב"ם סובר דאף בצנעה אסור לילך עם מעות חולין בהר הבית והא דבהר הבית לעולם חולין הוא הטעם כמו שאמר הירושלמי דהכהן בעת שמוציא הכסף מהלישכה הוא מחלל וכן מביא בפיה"מ זה הירושלמי ועי' מ"ש לעיל בד"ה ל"צ דלא בהר הבית] וא"כ הא דבהר הבית לעולם חולין א"צ לשום טעם רק הא דהמה חולין משום דהכהן מחלל בעת שמוציא מהלישכה אמנם יקשה דלפ"ז הא דאמר ר' שמעיה הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד למאי איצטריך זה הטעם. דהא בירושלים בשאר ימות השנה חולין הוא דאזלינן בתר רובא ורוב השנה הוא מעות חולין ע"פ הרוב ובשעת הרגל הוא מעשר משום דבשעת הרגל רוב מעות הנמצא בירושלים הוא משל מעשר. ולמאי איצטריך הטעם דר' שמעי' והרמב"ם בפ"ו ממע"ש מעות הנמצא בירושלים חולין הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בד"א בשאר ימות השנה אבל בשעת הרגל מעשר עיי"ש ועי' בצל"ח פסחים שהקשה זאת וכן המשנת אליהו הקשה כן ותי' המשנת אליהו דכיון דבימות הרגל הוא לעולם מעשר א"כ ניחוש בשאר ימות השנה ג"כ למעות מעשר והיינו דנשאר אחר הרגל ועי' במשנת אליהו דמביא בשם השטמ"ק ב"מ דהטעם דר' שמעי' בר' זירא הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד קאי על שאר ימות השנה לבד דלא נימא דנשאר משעת הרגל עיי"ש ועי' צל"ח פסחים שם שהסביר הדבר דאמאי ניחוש שמא נשאר המעות משעת הרגל ולא אזלינן בתר רובא דשתא והיינו משום דהרוב של הרגל שהוא מעשר גדול יותר מהרוב דכל השנה שהוא חולין משום דברגל אתי כל ישראל לירושלים וכל אחד מביא מעות מעשר שלו. וא"כ יש לנו למיחש שמא נשאר לאחר הרגל ממעות מעשר עיי"ש:

וא"כ לפ"ז נסתער לנו קושיא חמורה בהאי מתני' דבשר הנמצא בגבולין אברים נבלה חתי' מותרות ובשעת הרגל שהבשר מרובה אף אברים מותרים. ואמאי לא ניחוש בנמצא בשעת הרגל שהאברים נשארים מקודם הרגל והמה נבלה. דהא חזינן דמעות הנמצא בירושלים בשאר ימות השנה אם כי רוב המעות הוא חולין בכ"ז איצטריך הטעם דר' שמעי' הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד. אבל לולי זה הטעם הוה לן למיחש דנשאר המעות מהרגל והמה מעשר הרוב דהרגל הוא גדול יותר מהרוב דכל השנה. וא"כ במכל:

בהא דאברין נבלה בשאר ימות השנה אם נאמר דהמה ודחי נבלה הלא הוי לן למיחש דאף בנמצא ברגל שיהי' אסורין מספק דלמא השליכו אותם קודם הרגל. דהא ודאי דרובא דשתא דאברים נבלות הוא בודאי גדול מהרובא דבימות הרגל משום דהבשר מרובה מבשלים אף אברין א"ו מוכח מזה דהא דאברים נבלה בכל השנה לא שמחזיקין לודאי נבלה אלא רק משום ספק לבד וא"כ ממילא בשעת הרגל שהבשר מרובה ומבשלין אף אברים אזלינן בתר רובא ול"ח שמא נשאר מקודם הרגל כיון דאף בשאר ימות השנה הוא רק מטעם ספק ולא מטעם ודאי. אמנם ריב"ח בירושלמי לית לי' הטעם דר' שמעי'. אלא מפרש המתני' כפשטא דלעולם אזלינן בתר רובא. וא"כ בשאר ימות השנה מעות הנמצא בירושלים חולין ול"ח דשמא נשאר מימות הרגל והיינו דאזלינן בתר רובא. וא"כ גם בהא דאברים נבלות הן אמנם דבשאר ימות השנה מחזקין לודאי נבלה משום דאזלינן בתר רובא ובכ"ז בשעת הרגל דהבשר מרובה ומבשלין אף אברים אזלינן בתר רובא דרגל ואף אברים מותרים. ובאמת ק"ל לפי שיטת רש"י ותוס' דהטעם דר' שמעי' הא דשוקי ירושלים עשוין להתכבד קאי על מעות הנמצא ברגל אמאי לא אזלינן בתר רובא דשתא כמו בהר הבית. א"כ חזינן דאזלינן בתר רובא דשתא אף להקל. וא"כ במכש"כ להחמיר וא"כ איך יתפרש להם הא דבשעת הרגל דהבשר מרובה אף אברים מותרין אמאי לא אזלינן בתר רובא דשתא ונאמר שנשאר מקודם יו"ט ואולי משום דבשר ניכר אם המה מונחים מחדש או מכבר דחזותם ועפושם מוכיח עליהם. כנ"ל לפענ"ד:

(שם) חד בר נש אזל בעי משזגי אסקופתי' בני נהרא פי' הלך לרחוץ בשר בנהר] ואנשתי' ואזל לי' חזר בעי מינסבנא א"ל רב אסור לך דנא אמר ההיא שטף נהרא [פי' הבשר שרחץ בנהר שטף הלך] ואייתי חורי דנבלה תחותוי. מכאן ראי' לדברי התוס' חולין צ"ה ב' ד"ה אסיק תרין דפי' דוקא דאסיק תרין בזה חזינן דהוא בשר אחר א"כ אסר רב משום בשר שנתעלם. אבל אם לא אסיק אלא חדא לא הוי אסר רב משום דכיון דעמד במקומו ולא הלך משם וזה ל"ח דלמא מקודם היה בהנהר בשר אחר ואותו הבשר שנפל בנהר שטף הלך זה לא חיישינן עיי"ש בתוס' ומהירושלמי הזה מוכח כן דלמאי איצטריך הירושלמי לומר ואזיל ליה וחזר בעי' מנסבי'. א"ו דאם עמד על אותו המקום ולא הלך משם אם כי נפל, בנהר בכ"ז לא היה אסר רב משום דל"ח דלמא הי' מקודם בשר נבלה והבשר שלו שטף הלך. ורק כשאזל משם ושוב חזר א"כ הוי בשר שנתעלם משו"ה אסר רב וזה ברור. והגליון הש"ס כאן התעורר מדברי הירושלמי הזה על דברי התוס' הנ"ל והניח בצ"ע עיי"ש ואני לא אבין דבריו דאדרבא הירושלמי הזה הוא ראיה לדברי התוס' הנ"ל והוא ממש דברי התוס' בדברי הירושלמי' הנ"ל:

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה