אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

פרק ו · הלכה ד

הלכה ג

והתניא האשה שאמרה הרי עלי קן מביאה דמי קן ונותנתו בשופר ואוכלת בקדשים לערב ואינה הוששת שמא נתעצל בהם. ופי' דחזקה על ב"ד של כהנים שאין עומדים משם עד שיכלו כל מעות של השופר] ולכאורה קשה לפי המבואר בסוטה ח' דאף בקרבן יחיד צריכים הבעלים לעמוד אצל קרבנם בשעה שמקריבים דקאמר שם הגמ' בשלמא סוטה דכתיב והעמיד הכהן כו' מצורעין נמי כו' אלא יולדת מ"ט אלימא משום דאתיין אקרבנייהו דתני' אין קרבנו של אדם קרב אלא א"כ עומד ע"ג א"ה זבים וזבות נמי אה"נ ותנא חד מינייהו נקט. וא"כ לפ"ז איך הקריבו ב"ד של הכהנים הקרבן של הבעלים הא בעינן שיעמדו אצל קרבנם. וראיתי בתוי"ט שקלים פ"ז בסופו בד"ה ועל הקינין הפסולות שכתב שם דהמעמדות שעמדו אצל הק"צ עמדו ג"כ אצל הקרבן יחיד עיי"ש יפה תמה עליו בתו"ח שם במשנה ד' בפ"ד דתענית דהמעמדות לא הי' רק בזמן הקרבת הק"צ ולא בקרבנות יחיד עיי"ש ודבריו נכונים אמנם מ"ש התו"ח שם דלפי המבואר בנדרים דמחוסרי כפרה א"צ דעת בעלים ממילא א"צ שיעמדו הבעלים בעת הקרבת קרבנם ומביא ראי' מהא דהשולח חטאתו ממדה"י הרי מוכח דלא בעינן בעלים עיי"ש. נפלאתי איך אשתמיט מיני' הסוגי' דסוטה הנ"ל דאף מחו"כ בעינן שיעמדו על קרבנם דהלא זבים וזבות כולהי מחו"כ. וראייתו מהא דהשולח חטאתו ממדה"י איני מכיר דהלא אף בק"צ מהני שליחות וא"כ ה"ה בקרבן יחיד מהני שליחות דהא בכה"ת קיי"ל דשלוחו ש"א כמותו וא"כ השליח שהביא החטאת הלא הוא שלוחו דהא שלח ע"י שליח:

ומצאתי לרבינו שאגת ארי' בספרו גבורת ארי לתענית. שהקשה הלא מסוגיא דסוטה הנ"ל מוכח דאף בקרבן יחיד בעי שהבעלים יעמדו אצל הקרבן וא"כ במכש"כ בכל ק"צ לא התמיד לבד בעינן ג"כ מעמדות. והלא הקרא דתשמרו דמיני' ילפינן דבעינן מעמדות בעת הקרבן הלא לא כתיב רק אצל התמיד ואיך מצינן למילף שארי קרבנות מיניה דמה לתמיד שכן כליל ותדיר כדפריך הגמ' בדוכתי טובי וא"כ אף שארי ק"צ ל"מ למילף מתמיד ומכש"כ קרבן יחיד. ומסיק כי שארי ק"צ צריכים מעמד מה"ת דהא מבואר בספרי קרבני זה הדם לחמי אלו אמורין לאישי אלו קומצין ולבונה ריח ניחוחי אלו בזיכי לחה"פ תשמרו שיהא כהנים ולוים וישראלים עומדים עליהם. א"כ מוכח דכל ק"צ בעינן מעמד אמנם קרבן יחיד מדאורייתא לא בעי שיהא הבעלים עומדין אצל הקרבן ומביא ראיה מהא דהאשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנה בשופר והטעם הוא דחזקה על ב"ד של כהנים שאין עומדים משם עד שיקרבו כל המעות שבשופר אם כי הבעלים אינם עומדין אצלם. וא"כ הא דתני בברייתא דסוטה דאף קרבן יחיד בעי בעלים הוא רק מדרבנן בעלמא. ומגי' הא דכתב בספרי לאישי אלו קומצין ולבונה דלפ"ז משמע דתרי מילי נינהו והקומץ לא משכחת בצבור דהא קומץ אינו אלא במנחה ומנחה ליתא בצבור וקרבן יחיד הלא לא בעי בעלים מדאורייתא אלא כך צ"ל אלו קומצי לבונה וקאי על קומצי לבונה של לחה"פ שהוא ק"צ. אלא שהקשה ע"ז דא"כ קאי קרא דאת קרבני תשמרו על כל ק"צ והלא בעירוכין י"ג יליף הגמ' דקרבן תמיד בעי בקור ד' ימים מגז"ש דתשמרו מפסח ואמאי לא בעינן בקור בכל הק"צ כיון דהאי קרא קאי ג"כ על כל ק"צ וביותר הקשה הלא בגמ' תמורה כ"ט יליף ר"י דמוקצה לע"ז אסור בהקרבה שנאמר תשמרו לי ולא לאדון אחר והא מוקצה אפילו לקרבן יחיד נמי פסול ואיך יליף מהאי קרא דתמיד ומ"ש בקור דלא ילפינן שאר קרבנות מתמיד את"ד עיי"ש שהאריך בזה. ולדעתי פשטות הסוגיא דסוטה ח' משמע שהוא דאורייתא אף בקרבן יחיד וע"פ דבריו הוכרח להגי' בהספרי לאישי אלו קומצי לבונה ולפי גרסתינו המה תרי מילי אלו קומצין ולבונה א"כ בהכרח שהוא דאורייתא אף ביחיד. וכן משמע מפורש מדברי רש"י סוטה שם ובתוס' שאנץ שם דאף ביחיד הוא דאורייתא שכתב רש"י שם ח' א' ד"ה אקרבנייהו וז"ל כשמקריבין את קרבן קיניהם לטהרם באכילת קדשים ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפ"ל בספרי מתשמור להקריב לי במועדו עכ"ל וכן כתב שם התוס' שאנץ אותו הלשון שכתב רש"י. ולכאורה מה להם להזכיר הספרי הלא הוא סוגיא ערוכה בתענית כ"ז ומה טעם תקנו מעמדות לפי שנא' צו את בנ"י כו' ואיך קרבנו ש"א קרב והוא אינו עומד ע"ג התקינו נביאים הראשונים כו' עיי"ש ח"כ למה להם להזכיר הספרי. א"ו דמסוגיא דתענית אפשר לומר דהאי קרא לא קאי רק בק"צ אבל בקרבן יחיד א"צ בעלים מדאורייתא ומשו"ה מביאים הספרי הנ"ל דהא מהספרי הנ"ל מוכח דאף ביחיד הוא דאורייתא והיינו מדכתיב לאשי ודרש אלו קומצין ולבונה והמה תרי מילי. וכן הרמב"ן בנימוקי חומש בפ' פנחס מביא ג"כ הספרי בתרי מילי עיי"ש וא"כ האי קומצין הוא רק במנחת יחיד וגם ע"ז קאי האי תשמרו לי וז"ב:

אלא דלפ"ז יקשה כיון דהאי קרא קאי גם על קרבן יחיד א"כ כל הק"צ וגם קרבן יחיד נבעי בקור כמו שהקשה הגבורת הארי. ומ"ש מהא דמוקצה דנילף אף בקרבן יחיד. וכן ק"ל כיון דהאי קרא קאי בכל הקרבנות הן בק"צ הן בקרבן יחיד והלא בהאי קרא כתיב במועדו דמיני' ילפינן דתמיד דוחה שבת וטומאה בפסחים ע"ז א"כ נילף מיניה לכל הפחות דכל ק"צ ידחה שבת וטומאה מקרא דמועדו [ואולי אף קרבן יחיד יהי' נכלל במועדו שידחה שבת וטומאה] והלא בפסחים ע"ז יליף הגמ' לכל שארי ק"צ שדוחה שבת וטומאה משארי מקראות עיי"ש:

אמנם ליישב כ"ז נ"ל עפ"י מה שהקשה התוס' פסחים ס"ו א' ד"ה מה מועדו. דבהאי סוגי' יליף הגמ' דתמיד דוחה שבת וטומאה ממשמעות מועדו אפי' בשבת וטומאה ותי' דבאמת סוגיות חלוקות זע"ז עיי"ש. ובאמת משמע בספרי כדבריהם שהוא פלוגתא דתנאי עיי"ש. אמנם לולי דברי התוס' הי' אפ"ל דשתי הסוגיות לא פליגי אהדדי דמאן דיליף מעולת שבת בשבתו מודה ג"כ דממשמעות מועדו מוכח דמועדו אפי' בשבת אלא דממועדו לחוד ה"א דכל הקרבנות יהי' דוחה שבת דהא כל הקרא את קרבני לחמי ט' קאי על כל הקרבנות אף בקרבן יחיד ולא דוקא על קרבן תמיד לחוד כמ"ש לעיל לכך גלתה לנו התורה עולת שבת בשבתו על עולת התמיד דתמיד דוחה שבת וכיון דידעינן דתמיד דוחה שבת טפי עדיף לן לאוקמי האי קרא דמועדו דמוכח ג"כ ממשמעותו שדוחה שבת דקאי רק על תמיד לחוד. ואם כי כל הקרא אתי אף לשאר קרבנות אבל האי דמועדו עדיף לן לאוקמי' רק בתמיד לחוד כיון דמצינו להדיא שתמיד דוחה שבת מקרא דעולת שבת בשבתו. וכ"ת לפ"ז ל"ל כלל הקרא דמועדו כיון דתמיד דוחה שבת ידעינן מקרא דעולת שבת וקרא זה לא אתי רק על תמיד א"כ ל"ל הקרא דמועדו דלא קאי ג"כ רק על תמיד. אמנם ג"ז ל"ק דמלבד שנוכל לומר דמועדו אצטריך לטומאה דמיני' ילפינן גם טומאה מועדו אפי' בטומאה אלא אפי' אם נאמר דטומאה ג"כ ידעינן מקרא דעולת שבת בשבתו דמשמעותו בשבתו אפי' בטומאה וכתיב על עולת התמיד א"כ ממילא גם תמיד דוחה טומאה בכ"ז לא אייתיר האי במועדו. דלפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בעירוכין פ"ב דהא דילפינן דתמיד בעי בקור מגז"ש דמועדו מועדו מפסח ולא מתשמרו לי עיי"ש ועיי' בתוי"ט פ"ב מעירוכין שהאריך בזה וכתב שכן הי' גרסת הרמב"ם עי"ש וא"כ א"ש דאצטריך קרא דמועדו על גז"ש דבקור. וא"כ א"ש הכל דבאמת כל הקרא דאת קרבני ס' קאי על כל הקרבנות הן ק"צ הן קרבנות יחיד דבכולם בעינן שהבעלים יעמדו על הקרבן וכן ילפינן מוקצה ג"כ לכל הקרבנות מתשמרו לי. אמנם לענין בקור ד' ימים לא ילפינן שארי קרבנות. דכיון דבררנו דקרא דעולת שבת קאי לגלות על קרא דמועדו דלא קאי כי אם על תמיד וביקור הלא ילפינן מגז"ש דמועדו כמ"ש הרמב"ם וא"כ ממילא ידעינן בקור כ"א דוקא בקרבן תמיד והדברים נכונים בעז"ה:

[ודע שיש לנו להעיר בעניני בקור לפמ"ש התוס' סוכה מ"ג דבקור ד' ימים דתמיד מעכב אף בדיעבד עיי"ש ומה יענו להסוגי' דפסחים מ"ז ב' הא דבעי מיני' דר"ח כו' הביא שה מאפר ושחטו לתמיד ביו"ט מהו פי' משום אסור מוקצה עיי"ש והאי שה מאפר בודאי לא הי' ביקור דאל"כ מאי מוקצה שייך בו. וביותר לפמ"ש הטו"א במגילה כ"ט דבקור קודם הקדש לא מהני עיי"ש א"כ איך יצדק בעי' זו הא השה מהאפר לא הי' אצלו בקור בשום אופן וצע"ג. ואולי י"ל דהא דכתבו התוס' דבקור מעכב אף בדיעבד היינו אליבא דמ"ד דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוה. משא"כ למ"ד דעולה ישראל במדבר עולת ראי' הוה בהכרח צ"ל דבקור הוא רק למצוה ולא לעכב. משום דמבואר לעיל בירושלמי פ"א הל"א תרומה חדשה באחד בניסן היינו שצריך להקריב בא' בניסן מתרומה החדשה קאמר רשב"י כתחלתה דתני' בו ביום הוקם המשכן בו ביום נתרמה הרומה עיי"ש. והנה נחזי אנן דהא ודאי דביום שהוקם המשכן הלא הי' צריכין להקריב קרבן התמיד דהא קיי"ל דאין מחנכין המזבח אלא בתמיד של שחר כמבואר המנחות מ"ט עיי"ש וא"כ כיון דבו ביום נתרמה התרומה א"כ לא הי' להם תמידין מקודם ורק בו ביום שנתרמה התרומה בו ביום קנו הקרבן תמיד להקריב על המזבח. וא"כ איך הקריב בלא בקור ובקור בהיותו חולין לא מהני כמ"ש בשם הטו"א ובהכרח צ"ל דמצות בקור הוא רק למצוה ולא לעכב וכיון שהוא רק למצוה א"כ אז דלא היה אפשר לקיים מצות בקור שפיר הקריבו בלא בקור. אמנם הא תינח למ"ד עולות שהקריבו במדבר עולות ראי' הוה ומקודם שהוקם המשכן לא הקריבו קרבן התמיד מוכרח לומר דבקור הוא רק למצוה ולא לעכב. אמנם לר"ע וב"ה דסברי בחגיגה דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולות תמיד הוה וכפי מה שאמר ר"ע בחגיגה דמיום שהקריבו שוב לא פסקו עי"ש א"כ אף מקודם שהוקם המשכן הי' להם קרבן תמיד א"כ בעת שהוקם המשכן הי' להם קרבנות תמיד מזמן הקדום א"כ שפיר יוכל לומר כדברי התוס' דבקור מעכב אף דיעבד ולא תקשי מאין הקריבו ביום שהוקם המשכן. מקרבנות התמידין המבוקרין שהי' להם מקודם וא"כ י"ל דר"ח דבעי הביא שה מאפר ושחטו לתמיד הוא באמת לאו דוקא קרבן תמיד דהא האיבעי' שלו יוכל היות אף בקרבן מוסף של יו"ט וקרבן מוסף א"צ בקור. ורק הא דמצייר האיבעי' על קרבן התמיד היינו אף למ"ד דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' הוה וא"כ לדידי' הבקור הוא רק למצוה ולא לעכב וכמ"ש ועיי' מ"ש לעיל בפ"א הלכה א' בזה]:

ומה שהביא הגבורות הארי הראיה מהא דקינין שמניחה המעות בשופר וב"ד של הכהנים מקריבין עבורה בלא בעלים לא אבין דבריו. דהא כל המעמדות מה שעומדין על הקרבן הכל הוא מטעם שלוחו ש"א כמותו והאישים העומדים על הקרבן הוא מצד שליחות. וא"כ הכהנים או ב"ד של כהנים העומדים בעת הקרבת הקינים הלא המה שלוחי של בעל הקרבן וכמו בק"צ דמהני המעמדות הוא מטעם שלוחו ש"א כמותו א"כ גם בקרבנות יחיד מהני ג"כ שליחות הכהנים המקריבים ואף שנמצא בעזרה תמיד הרבה כהנים ולוים והמה ג"כ השלוחים של בעלי הקרבן יחיד:

אלא דלפ"ז יקשה כיון דאמרי' דהכהנים העומדים בעזרה בעת הקרבה או הכהנים המקריבין הקרבן המה השלוחים של הבעלים. א"כ ל"ל כל התקון בענין המעמדות אשר תקנו נביאים הראשונים כ"ד מעמדות שיהי' מעמד מכהנים ולוים וישראלים בעת הקרבת הקרבן כיון דאנשי מעמד הלא המה רק מפאתי שליחות דא"א לכל ישראל שיעמדו על קרבנם. והלא בקרבן יחיד בעינן ג"כ בעלים בכ"ז מצינו דדי במה שהכהנים עומדים בעזרה בעת הקרבת הקרבן אשר יהי' שלוחים וא"כ גם ק"צ די בכהנים לבד המקריבים הקרבן שיהיו שלוחים ומלשון המשנה תענית בפ"ד עמדו נביאים הראשונים ותקנו כ"ד משמרות משמע דמשמרות היה מאז ומקדם רק המה תקנו סכום המשמרות [וצ"ע בלשון הר"מ בפ"ו מכלי המקדש דמלשונו שם משמע לכאורה דעיקר המעמדות תקט ג"כ נביאים הראשונים עיי"ש] ולא עוד אלא דמבואר להדיא בתענית כ"ז אר"י א"ש כהנים ולוים וישראלים מעכבין הקרבן הרי דבעינן שיהא גם ישראלים בעת הקרבן ואמאי לא מהני בכהנים העומדים בעזרה בעת הקרבה. ובאמת לא אדע מדוע השמיט הר"מ הא דינא דר' יהודה א"ש דישראלים מעכבין הקרבן ולא הזכירו כלל:

ויגעתי בקושיא זו הרבה עד שמצאתי שאהבה נפשי רבינו ש"א בגבורות ארי בתענית שכתב שם לדבר פשוט דבאמת ישראלים אין מעכבין הקרבן למעמד דאף כהנים ולוים יכולים להיות שלוחים. והא דאר"י א"ש ישראלים מעכבין הקרבן היינו משום דקאי על המתני' דקתני הי' מעמד מישראלים ולכך תני בלישני' ישראלים מעכבין הקרבן עיי"ש שהאריך בזה. ואני לא זכיתי להבין דבריו. דלפ"ז ל"ל באמת לתקן כלל מעמדות מישראלים ול"ל כל הטורח דמכל א"י מחויבים ישראלים לבא לביה"מ כל אחד במשמרתו לעמוד בעת הקרבן כיון דדי לן בכהנים ולוים לחוד:

אמנם לבבי לא כן ידמה ובאמת בעינן דוקא ישראלים שיהי' מאנשי מעמד ולא די בכהנים לחוד. דז"ל הירושלמי פסחים פ"ד הל"א תני רשב"א אומר כהנים לוים ישראלים ושיר מעכבין הקרבן. ר' אבין בשם ר"א טעמיה דרשב"א כל הקהל משתחוים אלו ישראל והשיר משורר אלו הלוים וחצוצרות מחצצרים אלו הכהנים הכל עד לכלות העולה הכל מעכבין הקרבן. ר' תנחומא בשם ר"א שמע ליה מן הדא ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בנ"י אלו הלוים לעבוד עבודת ב"י באוה"מ אלו הכהנים ולכפר על בנ"י זה השיר ולא יהיה בבנ"י נגף בגשת אל הקדש אלו ישראל עכ"ל הירושלמי. א"כ מבואר להדיא דבעינן דוקא ישראלים שיהי' בעת הקרבן. והוא משום דלכאורה קשה הלא במתני' דתענית יליף הגמ' מקרא דתשמרו דבעינן מעמדות ולמאי הביא הירושלמי לימודים אחרים. א"ו כמ"ש דמקרא דתשמרו לא ידעינן רק שהבעלים צריכים לעמוד בעת קרבנם. וא"כ בק"צ דא"א דכל ישראל יעמדו על הקרבן הלא בודאי יוצאים ע"י שלוחים כמו בכ"מ דשלוחו ש"א כמותו. אמנם לפ"ז היה די בכהנים והלוים שהי' בעת הקרבה שהמה יהי' שלוחים. לכך מייתי ר' אבין ראיה מקרא דדה"י וכל הקהל משתחוים דקאי על ישראל. ור' התנחומא יליף מקרא דואתנה את הלוים דמאלו קראי מוכח דבעינן דוקא שישראלים יעמדו בעת הקרבת הקרבן ולא די לן בכהנים ולוים לחוד:

וא"כ לפ"ז מיושב דעת רבינו שהשמיט הא דישראלים מעכבין הקרבן. וכן גם מיושב מהא דמעמדות. משום דלכאורה קשה הלא קיי"ל דבקדשים בעינן לעכב [ועי' תוס' זבחים ותוס' יומא] כמבואר במנחות כ"א ובש"ד וא"כ מנ"ל דישראלים מעכבין הקרבן הלא מקרא דתשמרו אפי' אם נימא דלשון תשמרו מורה על עיכוב בכ"ז לא ידעינן רק דהבעלים צריכין לעמוד בעת הקרבה אבל בודאי יוצאים בשלוחים כמו בכה"ת וא"כ אף כהנים ולוים יכולים להיות שלוחים. ואתי ר' אבין וחידש לן בטעמא דרשב"א מקרא דכל הקהל משתחוים. ור' תנחומא מייתי קרא דואתנה את הלוים. וא"כ ליכא רק חד קרא דבעינן ישראלים דוקא וא"כ הוא רק למצוה ולא לעכב. ע"כ נ"ל דר' אבין דמייתי קרא דדה"י דוכל הקהל משתחוים. ור' תנחומא דמביא הקרא דואתנה את הלוים לא דפליגי אהדדי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא. כיון דרשב"א אמר דישראלים מעכבין הקרבן הוצרך לשני המקראות דמחד קרא ה"א שהוא רק למצוה ולא לעכב. משו"ה מייתי ר' אבין קרא דדה"י ור' תנחומא מייתי קרא דואתנה היינו להורות דאיכא שני כתובים דבעינן ישראל ומשו"ה מעכבין. וראיתי במראה הפנים שם בירושלמי שכתב דהנ"מ לר' אבין דמייתי קרא דדה"י א"כ יליף דשיר הכלים מעכב כדכתיב וחצוצרות מחצצרים. ולר' תנחומא דיליף מקרא דואתנה אין שם רמז על שיר בכלים ואתי כמסקנת הגמ' עירובין דאין עיקר שירה אלא בפה ע"כ ודבריו תמוהין חדא דהלא קרא דחצצרות מחצצרים יליף מיניה אלו הכהנים והיינו כמ"ש הק"ע שם שנאמר ובני אהרן יתקעו בחצוצרות. וא"כ אף לר' אבין אינו מוכח דשיר של לוים יהיה דוקא בכלי. ועוד הלא בבבלי תענית שם אר"י א"ש כהנים לוים וישראלים מעכבין הקרבן במתניתא תני כו' וכלי שיר מעכבין הקרבן דברי רשב"א במאי קמפלגי מ"ס עיקר שירה בפה ומ"ס עיקר שירה בכלי עיי"ש א"כ חזינן דסוגית הבבלי סובר דרשב"א סובר דעיקר שירה בכלי וא"כ איך נימא ר' תנחומא יפרש אליבא דרשב"א דעיקר שירה בפה ולמה לן לעשות מחלוקה בין סוגית הירושלמי לסוגית הבבלי אליבא דרשב"א:

והנה בעירוכין י"א בעי הגמ' עולת נדבת צבור טעונה שירה אי לא כו' ת"ש ויאמר חזקיה להעלות העולה על המזבח ובעת החל העולה החל השיר וחצוצרות כו' האי שירה מאי עבדתיה אלימא דעולת חובה ל"ל לאמלוכי אלא לאו דעולת נדבה. אמר ר' יוסף לא עולת ר"ח הוי וקמבעי אם הוקבע החדש בזמנו ליקרב אי לא. א"ל אביי ומי מצית אמרת הכי והכתיב ביום ששה עשר לחדש הראשון כו' ויאמר חזקי' להעלות העולה על המזבח. אלא אמר רמי בר ייבא כבש הבא עם העומר קמבעי' ליה מי קבע ר"ח בזמנו ליקרב אי לא מתקיף לה רב אויא ולחזי פסח היכי עביד מצה היכא אכיל אלא אמר ר"א מידי דהוי אשליח צבור דממלך השתא דאתית להכי אפ"ת עולת חובה מידי דהוי אשלוחא דצבורא דממלך עכל"ה. והנה חזינן דר' יוסף מוקי האי עולה שהקריב חזקי' היה ר"ח ואביי הקשה עליו ואמר והכתיב ביום ששה עשר לחדש א"כ מוכח דלא היה בר"ח אלא או דמיירי בכבש הבא עם העומר או דמיירי בעולת תמיד אבל היה בששה עשר לחדש הראשון. אמנם ר' יוסף הלא חזינן דמוקי דר"ח היה אם כי ידע הקרא דששה עשר לחדש הראשון כו' ויאמר חזקי' להעלות כו' א"ו דלא חש לזו הקושיא משום דבקרא לא כתיב כ"א בששה עשר לחדש הראשון נטהרו הכהנים מטומאתם וכן טהרו המזבח כמבואר שם בקרא. אבל התחלת הקרבת הקרבן אולי היה בר"ח והיינו בר"ח אייר. אמנם אביי וכן שאר האמוראים מפרשים הקרא כיון דבששה עשר לחדש הראשון נטהר המזבח והכהנים וכתיב אח"כ ויאמר חזקי' להעלות העולה בודאי היה באותו היום הקרבת הקרבן זה נ"ל הפלוגתא בין ר' יוסף לשאר אמוראים דאל"כ איך לא ידע ר' יוסף האי קרא ואיך לא חש לקושית אביי. ועתה נחזי אנן הלא קרא דר' אבין דיליף בירושלמי הנ"ל מכל הקהל משתחוים דבעינן מעמד מישראל הלא אותו הקרא הוא בדה"י בעת הקריב חזקי' העולה א"כ הא תינח לר' יוסף דסובר דמיירי בר"ח א"כ למאי כתב לן הקרא דכל הקהל משתחוים לאיזה צורך הי' צריכין להיות שם קהל א"ו להורות דבעינן שישראלים יהי' במעמד הקרבת הקרבן. אמנם ליתר האמוראים דמוקי האי קרא דששה עשר לחדש הראשון או בכבש הבא עם העומר או דעולת תמיד דששה עשר בניסן. א"כ ליכא ראיה מהכא דהלא אז היו צריכים להיות ישראלים בעזרה מטעם ראיית פנים בעזרה דהא בחמשה עשר בניסן לא היו יכולין להקריב קרבן ראייה. אחרי אשר הכהנים והמזבח לא הטהרו עד ששה עשר בניסן וא"כ ביום חמשה עשר לא היו יכולין להקריב קרבן ראיה בטומאה. וא"כ ליכא ראיה מהכא דישראלים מעכבין הקרבן דהא קרא דכל הקהל משתחוים הוא מצד ראיית פנים. וזה א"ל כיון דקיי"ל דכולן תשלומין דראשון וא"כ בהי' טמא בליל ראשון פטור מראי' בשני אם כי נטהר אח"כ כמבואר ברמב"ם בפ"ב מחגיגה עי"ש וא"כ כאן כיון דלא היו יכולין להביא ביום הראשון מפאת טומאת הכהנים והמזבח א"כ ממילא פטורים גם אח"כ. אמנם ז"א דבשלמא כשהוא טמא א"כ אין עליו שום חיוב להביא אז וכיון דכולן תשלומין דראשון ממילא פטור כשהיה טמא בראשון משא"כ משום טומאת מזבח והכהנים הלא המה לא היו טמאים וא"כ חל על גופם חיוב הבאה אף ביום ראשון ומה שלא הביאו ביום ראשון הוא ד"א גרם להם לא נוכל לפוטרם מפאת זה. בשגם לדעתי נראה דלדעת הרמב"ם דראיית פנים בעזרה בלא קרבן מלבד שלא קיים מצות ראיה כי אף גם עבר על הלאו דלא יראה פני ריקם כמבואר בפ"א דחגיגה. אמנם היינו דוקא שמחויב להביא קרבן ראיה בעת שבא לעזרה אמנם להקריב באותו היום זה בודאי אם לא יקריב אותו באותו היום אינו עובר על הלאו דלא יראה פני ריקם ויוכל להקריב קרבנו אף ביום מחר וז"ב לדעתי אף אליבא דהר"מ וא"כ כיון דביום המחרת יוטהר המזבח והכהנים א"כ בודאי חל עליהם מצות ראי' אף ביום א' דהא יכולין להביא קרבנם ולהקריבו למחר. וא"כ ממילא לא נוכל לומר כיון דלא יוכלו להקריב ביום הראשון ממילא נדחו ממצות ראיי' והיו מוכרחין להיות ביום ט"ז משום מצות ראי'. בשגם יש לי עוד להעיר דהא טומאת הכהנים והמזבח הי' בטומאת ע"ז כמבואר שם בקרא וכמ"ש רש"י להדיא בסנהדרין י"ב עי"ש וע"ז שמטמאה הוא רק מדרבנן וא"כ מדאורייתא חל עליהם חיוב מצות ראיית פנים ואיך נוכל לומר משום דלא חזי בראשון נדחו כל החג ובמק"א הארכנו בזה אם אינו ראוי מדרבנן אי מקרי אינו ראוי מדאוריתא כמ"ש המל"מ בהל' תרומות:

וא"כ י"ל ר' יהודא א"ש וכן רשב"א דסוברים דישראלים מעכבין את הקרבן סוברים כר' יוסף דעולת ר"ח הוי וא"כ מוכח שפיר מהאי קרא דבעינן ישראלים בעת הקרבת הקרבן וא"כ איכא תרי קראי קרא זה וקרא דואתנה את הלוים ובהכרח דאתי לעכב [ולא תקשי איך שייך לומר דקרא דד"ק אתי לעכב. דנוכל לומר כדאמרי' בעלמא הא עד דאתי יחזקאל מאן אמרה כו' ה"נ הכא] אמנם הרמב"ם תופס כשיטת שארי האמוראים דעירוכין הנ"ל דבששה עשר לחדש הי' וא"כ ליכא ראיה מהאי קרא וכמ"ש וא"כ לא נשאר רק חד קרא דואתנה את הלוים דבעינן ישראלים וא"כ הוא רק למצוה אבל לא לעכב ומשו"ה לא הביא הר"מ הדין דישראלים מעכבין את הקרבן:

ובזה יש לישב מה שתמה הטו"א בריש מגילה מה שמביא הרשב"א בשם י"מ על הא דאמרי' אמש בטלתם תמיד של בה"ע שאין הכוונה שלא הקריבו כלל הקרבן תמיד אלא שלא הי' מעמד מישראלים וכיון שאינה אלא למצוה ולא לעכב לא חשו משום טרדת המלחמה:

והקשה הטו"א הלא היא סוגיא ערוכה בתענית אר"י א"ש כהנים כו' ישראלים מעכבין הקרבן. ואיך אמרו שהוא רק למצוה ולא לעכב. אמנם לפמ"ש א"ש דמעמד מישראלים הוא רק למצוה אליבא דהרמב"ם וא"כ י"ל דהאי י"מ סוברים ג"כ כהרמב"ם. ובאמת מעמד מכהנים ולוים הי' אך ישראלים כיון שהוא רק למצוה ולא לעכב לא חשו לזה משום טרדת המלחמה:

וא"כ כיון שבררנו דבאמת מצד שהבעלים יעמדו אצל קרבנם הוא די אף ע"י כהנים מטעם שלוחו ש"א כמותו והא דבעינן מעמד מישראל למצוה או לעכב זהו בודאי דוקא בק"צ ולא בקרבן יחיד דמעמד מישראל הוא מצוה אחרת ולא מטעם דבעינן שהבעלים יעמדו אצל קרבנם והישראלים המה שלוחם כי די בכהנים לחוד העומדים בעת הקרבת הקרבן והעמדת ישראל הוא מצוה אחרת או מטעם מצוה או מטעם עכוב אבל דוקא בק"צ. אבל לא בקרבן יחיד וא"כ שפיר יכולין ב"ד של כהנים להקריב הקינים מהשופר אף בלא הבעלים מטעם שהמה שלוחים של הבעלים והדברים ברורים בעז"ה.

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה