שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ו · הלכה ג
תני על של כסף [פ' השלחן שהיה מונח לחם הפנים בכניסתו היה של כסף] ר"י בשם ר"י לית כאן של כסף פי' דתנא דמתני' סובר דלא היה רק של שייש כמבואר במתני'] מפני שהוא מרתיח [פי' שאם יהיה מונח על של כסף א"כ יתחמם הלחם ויתעפש ויסריח] לא כן תני זה אחד מן הנסים שנעשה בבהמ"ק כשם שהיו מניחין אותו חם כך היו מוציאין אותו הם שנאמר לשום לחם חם ביום הלקהו. ריב"ל אמר אין מזכירין מעשה נסים. והנה בתוספתא מנחות פי"א הל' ז' כיצד מכניסין לחה"פ ערב שבת היה פורקה מדפוס ונותנה ע"ג השולחן של כסף שהיה באולם על פתחו של היכל ע"כ. הנה מבואר דדעת התוספתא שהשולחן שהי' מניחין הלחם הפנים בכניסתו היה של כסף. ובמאי פליגי התוספתא עם המתני' דסובר דהיה של שייש. ובאמת צריכין להבין מ"ט דתוספתא דאמר דשל כסף היה הלא היה לן למיחש שמא ירתיח ויתעפש והלא לא סמכינן אניסא כמ"ש הירושלמי הנ"ל ודוחק לומר דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא אי סמכינן אניסא אי לא עיין פסחים ס"ד:
אמנם להסביר הדבר נראה דרש"י במנחות צ"ט במתני' ד"ה על פתח הבית. וז"ל אצל פתח ההיכל בכניסתו ולא היו מניחים אותו שם אלא להראותו שמעלין בקדש דעכשיו מניחו על של שייש ומיד נושאו בהיכל ומסדרו על של זהב עכ"ל רש"י הנה מתבאר מדברי רש"י דמתי הניחו על שייש היינו ביום השבת בבקר סמוך להנחתו על שולחן בהיכל. אמנם בתוספתא הנ"ל מבואר דבע"ש היה מניחו על השולחן של כסף דכן אמר התוספתא להדיא ע"ש היה פורקה מדפוס ונותנה פ"ג השולחן של כסף שהיה באולם על פתח של בית ע"כ והיינו משום דתלי זה בזה משום דהא ודאי לכ"ע צריכין להניחו בהיכל חם כדי שיחומו ויהיה גם חם בעת סלוקו ויהיה סלוקו כסדורו. וא"כ לתנא דמתני' דסובר דקודם הנחתו בהיכל היה מניחו על השולחן של שיש בהכרח היה כל הלילה בתנור כדי שיהא חם בעת שמניחו על השולחן של שייש. ואם כי שייש מקרר אמנם כיון שהניחו על של שייש רק לשעה קלה לא יתקרר רק מעט חומו בפת שהיה מניחו על השולחן של שייש ותיכף אח"כ הניחו על השולחן של זהב אשר היה בהיכל. משא"כ אם נאמר דבע"ש היה מניחו על השולחן של שייש א"כ כל הלילה עד יום המחרת עד עת הניחו על שולחן של זהב בהיכל היה זמן רב וא"כ היה מתקרר והיה קר וממילא לא היה יכול להיות חם בעת סלוקו. ומש"ה פי' רש"י דעכשיו מניחו על של שייש ומיד נשאו בהיכל ומסדרו על של זהב. משא"כ התוספתא דסובר דע"ש היה מניחו על השולחן ולא היה מונח כל הלילה בתנור א"כ בהכרח צריך להיות השולחן של כסף דעל של שייש יתקרר כל עת הנחתו עד יום מחר בבקר וא"כ איך היה יכול להיות חם כיום הלקחו והלא סלוקו כסדורו. ע"כ היה מניחו על שולחן של כסף והיינו דבערב שבת היה פורקו מהדפוס וקבלו מהתנור. אמנם לא הניחו תיכף בעת שלקחו מהתנור דאז היה מתעפש בהניחו על של כסף דהא אז בעת קבלתו מהתנור היה חם מאד. אלא לאחר שקבלו מהתנור הניחם חוץ לתנור ונתמעט מעט חומו וא"כ אף שהניחו אח"כ על השולחן של כסף לא היה מתעפש. כיון דבעת הנחתו שמה לא היה כ"כ חם. ואך השלחן של כסף שמר תומו עד למחר כשהניתו בהיכל וא"כ היה חם בעת הניחו בהיכל וממילא גם בעת סלוקו היה חם כמו סדורו והדברים נחמדים בעז"ה:
(שם) בעון קמי ר' אילא לא היה שם לחם מהו להניחו לשבת הבאה. אמר לון כתיב ונתת על השולחן לח"פ לפני תמיד אפי' פסול. הנה הירושלמי הזה האיר לן עינינו לבאר דברי רבינו הגדול בפ"ה מתמידין אשר לכאורה מאוד ולא הניח כמו בזיכי לבונה עד למחר לשבת הבאה הקטיר הבזיכין והקטיר הבזיכין לאחר השבה הבאה הלחם אינו קדוש ונפסל אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם. הל' י"ג כיצד בלחם ובזיכין שסדרן לאחר השבת יניחם שם עד שיעבור עליהם יום השבת והן מסודרין ואח"כ יקטיר הבזיכין לשבת הבאה אחר השבת שעברה עליהם והם מסודרין שאפי' נשאר הלחם והבזיכין על השולחן כמה שבתות אין בכך כלום הל' י"ד סידר הלחם והבזיכין כמצותו והקטיר הבזיכין לאחר שבת זו בין לאחר שבת הבאה נפסל הלחם והרי הוא כקדשים שנפסלו שחייבין עליהם משום פגול נותר טמא עכל"ה. והנה דינו בהל' י"ד הוא תורת אמת בפי רבינו בעל התוי"ט במנחות פי"א דלרבינו בגירסתו בהמתני' לא היה כתוב בבא זו כמו שכתוב במתני' לפנינו. ורבינו העתיק זאת מתוספתא מנחות פי"א. ורבינו בגירסתו היה גרס במתני' השלשה דינים המבוארים בהל' י"ב י"ג. אמנם במה שכתב רבינו בהל' י"ב וכן אם סדר הלחם והבזיכין באחד בשבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת הבאה הלחם אינו קדוש ונפסל. אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחה. הכ"מ גורס בדברי רבינו לא נפסל הלחם ויפה תמה התוי"ט על מרן הכ"מ עי"ש שהאריך ודבריו נכונים מאד, אמנם מה שרצה התוי"ט לפרש דברי רבינו עפ"י הגירסא נפסל הלחם דבריו דחוקים מאד כנראה לכל מעיין
והת"ח בשנות אליהו גרס ג"כ בדברי רבינו נפסל הלחם. כ אמנם בירר לו פי' חדש בדברי רבינו והוא עפ"י גירסת הגר"א שגורס כאן תחת תיבת "פסול" גורס לחה"פ לפני תמיד ואפי' הוא כמה ימים" ומפרש דהאי בעיא הוא שאם אין לחה"פ לשבת הבאה אי רשאי להניחה משבת זו לשבת הבאה. א"א משום דנסדר כהלכתו מפסל בלינה אי לא מפסל. ופשיט ר' אילא דבנסדר כהלכתו רשאי להניחו לכתחלה דהא קרא דונתת על השולחן ודאי בנסדר כהלכתו וכתיב תמיד ואפי' כמה ימים. ומיישב בזה מה שקשה דרבא אדרבא. דלפי מה שמוקים רבא במנחות בשקדם וסלקו אלמא משמע דסובר דאם נסדר שלא כהלכתו פסול. ואם גם נסדר כהלכתו פסול איך אמר רבא בזבחים פ"ז לשולחן מדמינן הא בשולחן לעולם מפסל. א"ו דבנסדר כהלכתו ידעינן מקרא דכשר אפי' מונח כמה ימים. אלא דהגמ' מנחות קפריך אי כלי שרת מקדשין שלא בזמן או דכי מטא ביני שמשי לפסול דהא ע"ז ליכא קרא היכא דנסדר שלא כהלכתו. ומש"ה משני רבא בשקדם וסלקו או כמו דמשני ר"א נעשה כמו שסדרו הקוף. ובזה מבאר דברי רבינו משום דבדברי רבינו איכא שינוי לשון דבדין הראשון בסדר הלחה בשבת והבזיכין לאחר השבת והקטירן בשבת כתב רבינו נפסל הלחם ואינו קדוש. ובדין השני בסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת והקטיר הבזכין לאחר השבת הבא כתב רבינו הלחם אינו ונפסל. ועוד תמה דלפי הנראה מפירושו בפיה"מ מנחות ק' סותר לדבריו בחבורו לפי הבנת המפרשים דז"ל רבינו בפירושו במנחות ק' על המתני' סדר את הלחם בשבת כו' וז"ל וכן לחה"פ ולפיכך אמר סדר הלחם בשבת כמצותו וסדר הבזיכין אחר השבת ומניח הכל עד שבת הבאה והקטיר הבזיכין שנתן עם הלחם הראשון אותו הלחם פסול ואפי' נתקדש וע"כ אין בו דין פגול נותר טמא לפי שאינו קדוש. וכן אם סדר לחם ובזיכין לאחר השבת והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה שהלחם ג"כ אינו נפסל ולפיכך לא יקטיר הבזיכין בשבת הבאה ומניח אותו לשבת הבאה כדי שיעבור השבת על הבזיכים והלחם ואז מקטיר הבזיכים בשבת שלישית שהוא יום י"ד לסדור הלחם והבזיכין לפי שיום ראשון יהיה זה ומותר יהיה לאוכלו מיד ולא יפסל אם נשאר על השולחן והוא מה שאמר שאפי' היה ימים על השולחן אין בכך כלום עכ"ל הפיה"מ. ולכאורה פירושו שכתב דאם סדר הלחם והבזיכין לאחר השבת והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה לא נפסל הלחם. ובחבורו הלא כתב דהלחם אינו קדוש ונפסל. ומש"ה מפרש הבעל ת"ח דהא דכתב רבינו בחבורו דאם סדר הלחם והבזיכין לאחר שבת והקטיר לאחר שבת הבאה דהלחם אינו קדוש ונפסל היינו כמו שכתב בפירושו דתיבת "אינו" שכתב רבינו קאי גם על שניהם אינו קדוש ואינו נפסל. כלומר כיון שסדר לאחר שבת וגם הקטיר לאחר שבת לא מהני הקטרת הבזיכין לפסול הלחם משום דחדא לכה"פ בעי או שיסדרם בשבת ואז אע"פ שהקטיר אחר שבת פסול כמ"ש בהל' י"ד. וכן כשסדר לאחר שבת והקטיר בשבת ג"כ פסול וזה שכתב בפירושו שאם הקטיר הבזיכין לאחר שבת לא נפסל הלחם. ואם יקטיר בשבת יפסול ולכן יניח על שבת שלישית משום דבשבת ראשונה יפסול ואחר השבת הבאה לא יפסל אם יקטיר. ולפי דבריו בפירושו כתב בחבורו דמש"ה יניח בשבת ג' משום דבשבת ראשון יפסול ואחר שבת הבאה אם יקטיר לא יפסל. וז"ש וכן אם סדר הלחם והבזיכין לאחר שבת והקטירן לאחר שבת הבאה הלחם אינו קדוש ונפסל תיבת "אינו" קאי אשניהם כלומר אינו קדוש ואינו נפסל. אינו קדוש משום דנסדר כמו שסדרו הקוף דהרמב"ם פוסק כר' אשי ולא כרבא דמוקי בקדם וסלקו ואינו נפסל ג"כ מה"ט. אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת נפסל הלחם דגרם פסולו כיון שהקטיר בשבת כמ"ש רש"י ביומא ובמנחות שם. ומ"ש הרמב"ם וכן קאי אעיקר דינא דמסיק אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת פסול. זהו תוכן דברי הת"ח במשנת אליהו:
ואני לא אבין א) איך יצדק לפי דבריו האי וכן שכתב הר"מ בהל' י"ב כיון דבסדר הלחם והבזיכין לאחר השבת והקטיר בשבת הלא כתב רבינו דנפסל הלחם. ואיך יצדק ע"ז לכתוב אח"כ וכן אם סדר הלחם והבזיכין לאחר השבת והקטיר לאחר השבת הבאה הלחם אינו קדוש ונפסל" פי' שלא נפסל הלחם כיון שדין זה לא דמי לדין הראשון. ומ"ש דהאי וכן וכו' קאי אשלאחריו היינו במה שסיים אבל אם הקטיר בשבת פסל הלחם. לדעתי הוא דבר זר ורחוק כנראה לכל רואה בצדק. ובפי' המשנה כתב ג"כ האי לישנא דוכן על דין זה אחר שכתב מקודם הדין הראשון האמור בהל' י"ב ושם בשום אופן א"א לפרש דקאי על לאחריו. ב) דלפי דבריו דאם סדר בחול כיון שסדרו שלא כהלכתו והוי כמו שסדרו הקוף אז הקטרת הבזכין במה שמקטיר בחול אין בכח הקטרה לפסול את הלחם משום דפסולו של לחם תלוי או שיסדרו כהלכתו בשבת אף שיקטיר בחול או שנקטיר בשבת אף שסדר בחול. וא"כ הדין הראשון שכתב רבינו בהל' י"ב "סדר הלחם בשבת כמצותו והבזיכין לאחר השבת והקטיר הבזיכין בשבת הלחם פסול ואינו קדוש' הוא מיותר לגמרי. דהא אף אם סדר גם הלחם גם הבזכין בחול והקטירן בשבת הלא לפי גירסתו כתב רבינו אבל אם הקטיר בשבת פסול הלחם וא"כ במכש"כ אם סדר הלחם בשבת ורק הבזיכין סדר לאחר השבת בודאי פסול. ודוחק לומר דלא פסולו אתי לאשמעינן אלא דאינו קדוש אתי לאשמעינן כלומר דא"ח משום פיגול נותר טמא. ג) כיון דמצות הסדור הוא שיסדר גם הלחם גם הבזיכין ביחד בשבת וא"כ מה לי אם סדר שניהם בחול או שסדר הלחם בשבת והבזיכין בחול ס"ס הלא נסדר שלא כהלכתו. ד) ובר מן דין איך אפ"ל דהרמב"ם פוסק כרב אשי דנעשה כמו שסדרו הקוף. דהא רש"י שם במנחות ק' ב' ד"ה נעשה כמו שסדרו הקוף פי' וז"ל ואין שולחן מקדשו אפי' בזמנו אבל קומץ כמצותו חשיבא ליה דלילה אין מחו"ז עכ"ל. והנה מלשון רש"י דכתב ואין שולחן מקדשו אפי' בזמנו א"כ בהכרח כשיגיע שבת צריך לסלק הלחם והבזיכין מעל השולחן ולהניחו שנית דאם לא יעשה כן הלא לא יתקדש לעולם. ובאמת דברי רש"י מוכרחין דהא בהדיא מבואר בזבחים י"ד א' סד"א הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף רמי להו אידיה בעי למישקל זימנא אחריתי עי"ש. וא"כ אי נימא דהרמב"ם סובר כר' אשי דנעשה כמו שסדרו הקוף הו"ל להרמב"ם לאשמעינן דצריך לקבל הלחם והבזיכין מהשולחן ביום השבת ולהניחו שנית:
אמנם בעיקר דברי הרמב"ם לכאורה קשה מאד. והוא דהכ"מ בפ"ו מבכורות הל' י"ד תמה במה שהשמיט רבינו הא דתני אבוה דר' אפוטריקי בזבחים י"א ובשארי דוכתי דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר [ובראשית השקפה אמרתי דהר"מ סמך על הא דכתב שם בהל' ט"ו וז"ל אין הלוקח פטור אלא א"כ נלקח אחר שנראה להתעשר לפיכך הלוקח טלאים בתוך שבעת הימים ימי הלידה כשיגיע זמנם חייב לעשרן שכיון שאין מחו"ז ראוי להתעשר הרי זה כמו שלקח עוברים ונולדו ברשותו עכ"ל ומדכתב בתוך שבעת ימי הלידה משמע דוקא בתוך ז' ימי הלידה מקרי מחו"ז אבל בליל ח' לא מקרי מחו"ז משום שנכנס לדיר להתעשר. אבל אין זה דרך רבינו להשמיט דין מפורש ברייתא שלימה ולדייק בה ברמז. בשגם דנוכל לומר לפי המבואר בחולין פ"ב ובתמורה י"ד דבקדשים היום הולך אחר הלילה שלאחריו עי"ש א"כ עד יום השמיני לאור מקרי הכל תוך שבעה ואף ליל שמיני מתיחס ליום שעבר שהוא יום השביעי ושפיר כתב רבינו תוך ז' ימי הלידה משום דלעולם הוא בתוך ז' ימי הלידה אף ליל שמיני] אבל דברי רבינו ברורים דהא לפי המבואר בזבחים י"ב דהא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר הוא רק אי אמרי' דלילה אין מחו"ז אבל אם נימא דלילה מחו"ז אין נכנס לדיר להתעשר עי"ש בגמ' וא"כ הלא הרמב"ם בפ"ג ממחוס"כ הל' ד' פסק להדיא דלילה מחו"ז דז"ל שם ראה שלש ראיות בליל שמיני מביא קרבן בד"א בזב בעל שתי ראיות אבל בזב בעל שלש ראיות בליל שמיני שלאחר ז' ימים נקיים אינו מביא קרבן שני על שלש ראיות אלו אלא קרבן אחד על השלש הראשונות שאע"פ שאין שלש אלו סותרות הלא לא יצא לזמן שראוי להביא קרבן שהלילה מחו"ז לכל עכ"ל והוא סוגיא מפורשת בכריתות ז' עי"ש וא"כ כיון שהרמב"ם פוסק דלילה מחו"ז א"כ ממילא ליתא לדינא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר וזה ברור ונכון. ומצאתי אח"כ במנחת חנוך שכתב כן:
בענין לילה אי מחו"ז. מצאתי אח"כ בהעמק שאלה פ' וירא סי' י' אות א' וז"ל וכבר הקדמנו בזה הגאון בעל עמק יהושע תשובה כ' אלא שהעלה בנימול בליל ח' דהוי כנימול בתוך ח' משום דפסק הרמב"ם במחו"כ דלילה מחוסר זמן. זה לא נראה כלל. אלא כהירושלמי ס"פ ר"א דמילה דמדמה ערלה דליל ח' כהקדש בליל שמונה דנכנס לדיר להתעשר. והכי מסיק ר"פ בזבחים י"ב דלילה לא הוי מחו"ז מהא דר"א דנכנס בליל ח' לדיר להתעשר דלילה לקדושה ואע"ג דלענין הקרבה מקרי עדיין מחו"ז כמ"ש התוס' שם מכ"מ יליף ר"פ התם מקדושה. ה"נ אע"ג שאי מל בלילה הוי כלא בזמנה מ"מ כבר נקרא ערל לתרומה דאסור לסוכו וכן דעת הרמב"ם תדע שהרי הירושלמי שם הביא ראיה דליל שמיני כשמיני מדתניא כל ז' הימים מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה. פי' דוקא כל ז' ולא ליל שמיני והרי הרמב"ם דייק כל שבעה אלא כמש"כ עכ"ל העמק שאלה. ואני על משמרתי אעמודה מדלא הביא הרמב"ם הא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר מוכח דסובר הואיל ולילה מחו"ז מקרי מחו"ז לכל דבר אף לענין קדושה וממילא במילה כיון דהירושלמי תלי ליל שמיני של מילה להא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר. והרמב"ם דלית ליה הא דליל שמיני נכנס ממילא גם ליל שמיני דמילה מקרי ג"כ מחו"ז גמור והוי כמו בתוך זמנו שמותר לסוכו והא דדייק מהא דכתב הרמב"ם כל שבעה. והירושלמי דייק מזה מדתני כל ז' הימים מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו. ומשמע דוקא כל ז' ולא ליל שמיני. לדעתי אין הוכחת הירושלמי מהא דתני כל ז' אלא דעיקר הדיוק דירושלמי הוא מדתני כל ז' "הימים" דתיבת הימים הוא מיותר דהו"ל לומר כל ז'. א"ו דאתי למעט ליל שמיני. וא"כ הרמב"ם שלא הזכיר ימים וכתב בפי"א מתרומות הל' ז' אבל סכין הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל עכ"ל הרי במכוון השמיט הרמב"ם תיבת הימים. היינו לשלול שלא נאמר דליל שמיני מקרי ערל. אלא דכל שבעה היינו גם ליל שמיני כיון שהוא מחו"ז. א"כ גם ליל השמיני מתיחש ליום השביעי וז"ב:
בדעת הרמב"ם:
ולדעתי ר' זירא ביבמות בהכרח סובר כן דליל שמיני הואיל שהוא מחו"ז מקרי ערל שלא בזמנו אף לענין תרומה וקדשים. מהא דבעי ר"ח ביבמות ע"א קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה ערלות שלב"ז מעכב אי לא ופשיט ר"ז מהא דתניא אין לי אלא מלת זכריו בשעת עשייה ועבדיו בשעת אכילה מנין ליתן האמור של זה בזה ת"ל אז אז לגז"ש. בשלמא עבדיו משכחת דאתנהו בשעת אכילה ולא בשעת עשיי' כו', אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה ולא בשעת עשייה היכי משכחת לה דאתילד ביני ביני ש"מ ערלות שלא בזמנה הוי ערלות. עי"ש בגמ' ולכאורה קשה דמאי ראיה דבאמת ערלות שלב"ז אינו מעכב והגז"ש אתי בליל שמיני דאז לא מקרי ערל לענין תרומה וקדשים ורק שאינו יכול למולו אז מחסרון הלילה א"כ מעכבתו אז מלאכול בפסח. א"ו דר"ז סובר דאף ליל שמיני מקרי מחו"ז והוי כמו תוך ז' וא"כ אם נאמר דערלות שלא בזמנה אינו מעכב מותר לאכול בפסח בליל שמיני. א"כ מוכח דר"ז סובר דליל שמיני במילה מקרי מחו"ז לכל דבר. ולפי שיטת הירושלמי דליל שמיני במילה תלי בהא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר ממילא מוכח דר"ז לית ליה הא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר א"כ הרמב"ם פוסק כר"ז ואף לרבא דדחי שם ראיות ר"ז הוא רק מפאת אחר. ולדעתי היא ראיה ברורה מהא דר"ז לדברינו:
עוד נ"ל ראיה דדעת הרמב"ם הא דלילה הוא מחו"ז הוא לכל דבר מהא דכתב הרמב"ם בפ"ח מבית הבחירה הל' י"א בשחר קודם שיעלה עמוד השחר סמוך לו יבא הממונה של של מקדש וידפוק על הכהנים שבבית המוקד והן פותחין לו כו' והיו בודקין והולכין כל העזרה עד שיגיעו שתי הכתות למקום בית עושה חביתין כו' והעמידו עושה חביתין לעשות חביתין. הל' י"ב כסדר הזה היו עושין בכל לילה חוץ מליל שבת שאין בידם אור אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מע"ש עכ"ל. והנה שתי ההלכות האלו הוא במתני' פ"א ב' דתמיד וברייתא דתמיד. ובגמ' תמיד פריך על הא דהעמידו לעשות חביתין למימרא דחביתין הוי קדמי והתניא מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר כו' אר"י להחם חמין לרבוכה. ופירש"י דמותר להחם חמין לעסוק בה ומשיגיע זמן הקטרתה לאחר שיקריבו אברי התמיד יקטיר החביתין עי"ש והרמב"ם לא ביאר זאת ותמה הכ"מ שאינו יודע למה קיצר רבינו עי"ש ולדעתי דברי רבינו נאמרים בצדק. דלכאורה צריכין להתבונן בקושית הגמ' למימרא דחביתין הוי קדמי והתניא מניין שאין דבר קודם לתמיד של שחר דמאי ענין הא דהעמידו עושי חביתין לעשות חביתין להא דאין דבר קודם לתמיד של שחר. דהן אמנם דמעשה חביתין הלישה והאפייה היה בבוקר אבל ההקרבה היה אחר התמיד אבל יתבאר זה עפ"י הירושלמי להלן בפ"ו הל"ג תופיני בשעת הבאה ולא בשחרית [פי' דכתיב תביאנה תופיני] והתנן העמידו עושי חביתין לעשות חביתין אר"ח לעשות חמין" ע"כ. וא"כ דברי הגמ' שמחין ומאירין כיון דאפיית החביתין צריך להיות תיכף קודם הקרבתן ולא מקודם. וא"כ מדתני והעמידו לעשות חביתין בהכרח שתיכף לאחר העשייה היה הקרבתו מש"ה מקשי שפיר מהא שלא יקדמו דבר קודם תמיד של שחר. ומשני דהא דעושה חביתין הוא רק להחם חמין ולא האפיי' כי דברי הגמ' הוא ממש דברי הירושלמי הנ"ל:
והנה במנחות נ"א פליגי תנאי ואמוראי בפי' תופיני. חד אמר תופיני נא וחד אמר תופיני נאה עי"ש בגמ' וכן להלן בירושלמי פ"ו הל' ג' עי"ש. ולדעתי הנ"מ אי נאמר תופיני נא או נאה נראה כך אם מותר לאפות החביתין בשחרית בבוקר משך איזה זמן קודם הקרבתו. דאם נאמר דתופיני הכוונה נא אזי בהכרח אין רשאי לאפות החביתין בשחרית בבוקר משך זמן קודם הקרבתו משום הואיל והתורה הסמיך תביאנה תופיני א"כ מוכח דהאפייה מחויב להיות סמוך להבאה ולא מקודם בשחרית משא"כ אם נאמר תופיני נאה. א"כ נוכל לאפות אף בשחרית קודם הבאה והאי תביאנה תופיני אתי למעט שלא לאפות בלילה או מאתמול משום דאם יאפה בלילה או מקודם הלא יהיה זמן רב קודם הבאתו ולינת לילה פוגמו וכמו שבאמת רצה הגמ' במנחות נ' ב' שם לומר הטעם הא דאפייתן דוחה שבת משום דאי אפ לה מאתמול אינשפה לה [פי' ותתקלקל צורתה] ואך הגמ' פריך שם הא אפשר דכבשה בירקא עי"ש אבל באפיית שחרית בודאי לא יתקלקל צורתו ויהיו נאים אף איזה שעות קודם הקרבתן וא"כ בודאי מותר לאפות וז"ב. וא"כ לפמ"ש הא דמוקי הגמ' להא דעושי חביתין לעשות חביתין קאי על להחם חמין. היינו משום דהגמ' סמיך על דברת הירושלמי תופיני בשעת הבאה ולא בשחרית. והא דתופיני בשעת הבאה ולא בשחרית הוא רק אם נאמר תופיני נא. משא"כ אם נאמר תופיני נאה מותר לאפות אף בשחרית. וא"כ א"צ להעמיד האד עושי חביתין לעשות חביתין דוקא רק להחם חמין לבד אלא דקאי אף על אפייה. וא"כ הרמב"ם דפוסק אף תופיני נאה כמ"ש בפי"ג ממעה"ק הל' י"ג עי"ש א"כ ממילא מותר לאפות אף בשחרית מש"ה לא הזכיר הא דעושה חביתין לעשות חביתין דקאי רק על להחם חמין. אמנם הגמ' דמוקי על להחם חמין דוקא קאי אליבא דמ"ד תופיני נא וממילא אסור לאפות בשחרית ומש"ה הוכרח הגמ' לאוקמי על להחם חמין דוקא.
אמנם מה נעשה לדברי הירושלמי ר"ה פ"א הל' ח' מכשירין מהו שידחה את השבת בלילה [פי' ביום השבת דוחה אף מכשירין שא"א לעשותם מע"ש אבל בליל שמיני אם מכשירין דוחה שבת] והעמידו עושה חביתין לעשות חביתין תפתור בחול. תנא ר"ח בר אדא זה סדר תמיד לעבודת בית אלהינו בין בחול בין בשבת עכ"ל הירושלמי הנה מתבאר מהירושלמי דהא דעושה חביתין לעשות חביתין מיירי בלילה וא"כ הלא אז אינו רשאי לאפות דהא יפסלו בלינה כמו שאמר הגמ' מנחות נ"א עי"ש. אמנם אם נאמר דהרמב"ם סובר דלילה שהוא מחו"ז הוא מחו"ז לכל דבר והוי לכ"ד כמו בתוך הזמן א"ש דהרמב"ם מפרש הא דהוכיח הירושלמי מהא דהעמידו לעשות חביתין דמכשירין דוחה השבת בלילה היינו דהירושלמי לשיטתו דסובר דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר וכן בליל שמיני מקרי ערל שאסור לסוכו. א"כ הן אמנם דלילה מחו"ז הינו להקרבה אבל לקדושה לא מקרי מחו"ז ומש"ה נכנס להתעשר ואסור לסוכו בתרומה א"כ שפיר נוכל לומר דמכשירין דוחה אף בלילה דהא אף בלילה מקרי קצת זמן לענין קדושה ומש"ה נוכל לומר דהא דהעמידו לעשות חביתין קאי קודם עלות השחר ובעוד ליל. וקאי על להחם חמין בין בחול בין בשבת. משא"כ הרמב"ם דסובר דלילה הוא מחוסר זמן לכל דבר אף לקדושה כי אינו נכנס לדיר להתעשר אף גם שמותר לסוכו בתרומה. והיינו משום דמקרי עדנה בתוך הזמן וא"כ בודאי אין מכשיריו דוחה בלילה. דהא בתוך זמן מקרי עדנה. וא"כ הא דתני העמידו לעשות חביתין בהכרח קאי בעלות השחר דהא בשבת אף להחם חמין אין רשאי בלילה כיון שהוא מחו"ז והוי כמו בתוך זמנו ואיך מכשירי' ידחה השבת. וא"כ בשבת בהכרח קאי בעלות השחר א"כ ממילא כל הששה ימי החול הוא ג"כ בעלות השחר דהא תני זה בית אלהינו בין בחול בין בשבת כמו שאמר הירושלמי וכיון דמיירי בעלות השחר א"כ אז ממילא מותר אף לאפות החביתין ולא להחם חמין בלבד. ובאמת מלשון הרמב"ם שם בבית הבחירה משמע דקאי אחר עלות השחר הא דהעמידו עושי חביתין לעשות חביתין. דהא התחיל וכתב בשחר קודם עלות השחר סמוך לו יבא הממונה וידפוק על הכהנים. נטל המפתח ופתח את השער הקטן שבין בית המוקד ובין העזרה ונכנסו מבית המוקד לעזרה ונכנסו אחריו הכהנים ושתי אבוקות של אור בידם ונחלקו לשתי כתות כת הולכת למזרח וכת הולכת למערב והיו בודקין את כל העזרה עד שיגיעו שתי הכתות למקום בית עושי חביתין הגיעו אלו ואלו אומרין שלום והעמידו עושי חביתין לעשות חביתין עכ"ל. הנה מסדור לשונו היה משך איזה זמן מן העת אשר בא הממונה עד שהעמידו עושי חביתין לעשות החביתין. והלא הממונה היה בא סמוך לעלות השחר כמו שאמר הרמב"ם וא"כ בודאי התחלת עושי החביתין לא היה בעוד ליל כ"א בעלות השחר וא"כ הלא אז היו יכולים לאפות גם החביתין. [ונוכל לומר דהא מבואר בפ"א דתמיד אימת בא הממונה משקרא הגבר מלפניו או מלאחריו עי"ש וקרא הגבר הלא הוא פלוגתא ביומא אי קרא דקרא תרנגולא והזמן דקרא גברי אינם שוים דקרא תרנגולא הוא בלילה ורחוק מהיום. והזמן דקרא גברא הוא סמוך לעלות השחר וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר דקרא הגבר הוא גברא א"כ באו היה סמוך לעלות השחר כמ"ש הרמב"ם. וא"כ אחר כלות מעשיהם עד שהעמידו לעשות חביתין הי' אז הגיע עלות השחר. משא"כ הירושלמי סובר קרא תרנגולא וא"כ יוכל היות כי היה איזה משך לא מעט עד עלות השחר וא"כ יוכל היות הא דעושי חביתין לעשות חביתין היה ג"כ עדנה בעוד ליל וא"כ לא עשו אז רק להחם חמין וא"כ מוכח דמכשירין דוחה שבת בלילה].
ולפ"ז תסתער לנו קושיא גדולה וחמורה על רבינו בדינא דסדר לחה"פ. דהא במנחות ק' א' תני אבוה דר"א כו' אלא אפילו כו' מנחה שנקמצה בלילה תצא לבית השריפה כו' אלא מנחה תהדר ותקמוץ ביממא כו' כלי שרת מקדשין שלא בזמנן. מיתיבי כל הקרב ביום כו' קדוש ביום אין בלילה לא אינו קדוש לקרוב אבל קדוש לפסול. מתיב ר"ז סדר את הלחם והבזיכין כו' שאפי' על השולחן ימים רבים אין בכך כלום. וא"א כלי שרת מקדשין שלא בזמנן לקדוש ולפסול אמר רבה מאן דקמותיב שפיר קמותיב אבוה דר"א נמי מתניתא קאמר קסבר לילה אין מחו"ז [פי' הלכך קדוש גברא אי קרא תרנגולא. והא ודאי הזמן ונפסל] הא ימים מחו"ז מ"ס מכי מטי לילה דביני שמשי לקדש ולפסול [דהא אמרת לילה אין מחו"ז לקדוש ולפסול] אמר רבא כשקדם וסלקו. ר' אשי אמר דנעשה כמו שסדרו הקוף ועי"ש בפירש"י דלא נתקדש אפי' בזמנו אבל קומץ כמצותו חשוב ליה משום דלילה אין מחו"ז עי"ש בהסוגיא. וא"כ חזינן דמש"ה ל"א בלחה"פ דליקדש ולפסול ולא דמי לקומץ בלילה משום דלילה לא מקרי מחו"ז משא"כ בלחה"פ דמחו"ז א"כ לא נפסל במה שהניחו בחול ורק בבא ליל שבת אז לרבא מיירי בקדם וסלקו ולר' אשי לא בעינן גם זה משום דדמי כמו שסדרו הקוף. אמנם אי נימא דלילה מחו"ז ובכ"ז אמרי' דקדיש ונפסל א"כ דמי ממש סדר לחה"פ שלא בזמנו לקומץ בלילה. וכמו דקומץ בלילה הוא קדוש ונפסל ה"ה גם בלחה"פ. וא"כ יקשה מאד לפי מה שפוסק רבינו דלילה מחו"ז כמ"ש לעיל ובכ"ז פוסק בפ"ג מפסוהמ"ק היכא דקמץ בלילה קדוש ונפסל וא"כ יקשה גם בלחה"פ היה קדוש ונפסל. ולדעתי היא קושיא עצומה ולא מצאתי מי שיתעורר בזה:
אמנם לפי הירושלמי הנ"ל דברי רבינו מפולשין. והוא עפ"י מ"ש התוס' זבחים פ"ז א' ד"ה לשולחן מדמינן בסופו וז"ל מ"מ תימא למה לא תי' מתחלה לפי סברתו כי נמי כלי שרת מקדש שלא בזמנו שאני שולחן שאינו נפסל עליו כלל בשום ענין דע"כ שום פסוק יש על דבר זה שאינו נפסל אפי' כי נסדר כהלכתו עכ"ל וא"כ סובר הרמב"ם דבאמת לפי הירושלמי הנ"ל דהן אמנם דקמץ בלילה או שארי עבודות של יום שעבד בלילה אם כי לילה מחו"ז בכ"ז קדוש לפסול. אמנם לחה"פ אם כי נסדר שלא כהלכתו שלא בזמנו וא"כ מה"ד היה שיהיה קדוש לפסול בכ"ז שאני לחה"פ דמרבינן מקרא ונתת על השולחן לחה"פ לפני תמיד אפי' נסדר שלא כהלכתו היינו בחול בכ"ז לא נפסל וא"כ באמת א"צ לטעמא דרבא בקדם וסלקו או כתי' דרב אשי דנעשה כמו שסדרו הקוף וא"כ מה"ד היה שיגיע שבת הלא צריך לסלקו הלחם והבזיכין מעל השולחן ולסדרם שנית. אלא דבכל גווני לא מפסל משום דגזה' הוא דלא נפסל:
ולפ"ז כיון דבסדר הלחם שלא בזמננו דמה"ד היה שיפסל כמו מחו"ז דלילה בכל עבודות. ורק מצד גזה"כ מקרא דונתת לחה"פ לפני תמיד אפי' בפסול. אמנם כ"ז הוא רק שלא הוקטר הבזיכין. אבל אם הוקטר הבזיכין נפסל הלחם לעולם דמה לי אם נסדר הלחם בשבת והבזיכין לאחר השבת והקטיר הבזיכין בשבת דנפסל הלחם אם כי ס"ס נסדר שלא כהלכתו דהא מטת לחה"פ הוא שיסדר הלחם והבזיכין בשבת דוקא ובכ"ז נפסל הלחם ומה לי אם נסדר הלחם והבזיכין לאחר השבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת דג"כ הלחם נפסל:
ועתה אבא על ביאור וסדר דברי רבינו סדר הלחם בשבת כמצותו ולא הניח עמו בזיכי לבונה עד למחר ולשבת הבא הקטיר הבזיכין נפסל הלחם ואינו קדוש' פי' דמש"ה הקדים הדין דפסולה ואח"כ מסיים אינו קדוש כוונתו הוא לאשמעינן רבותא דה"א כיון שסדר הלחם בשבת וגם הקטיר הבזיכין בשבת ה"א דיהיה ג"כ קדוש שיהיה חייב משום טמא נותר פגול כמו בהל' י"ד בסדר הלחם והבזיכין בשבת והקטיר לאחר השבת דהלחם פסול וקדוש היינו שהוא חייב משום פגול נותר טמא להכי אשמעינן הכא דבזה אינו קדוש שיחייב משום פגול נותר טמא. אבל במה שהלחם נפסל הוא פשיטא ומש"ה מקדים ברישא דנפסל הלחם כלומר אם כי נפסל הלחם בכ"ז א"ח משום פגול נותר טמא. שוכן אם סדר הלחם והבזיכין באחד בשבת והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבא הלחם אינו קדוש ונפסל" כאן הוא הרבותא במה דנפסל הלחם דכיון שסדרו שלא בזמנו והקטרת הבזיכין היה ג"כ שלא בזמנו ה"א דאין בכח הקטרת הבזיכין לפסול הלחם מש"ה אתי לאשמעינן דבכ"ז נפסל הלחם. אבל במה דאינו קדוש שיהא חייב משום פגול נותר טמא זהו פשיטא. ומש"ה הקדים אינו קדוש ונפסל. כלומר אם כי אינו קדוש וא"ח משום פגול נותר טמא ה"א דגם יפסל לא מפסל הלחם לכך מסיים ונפסל כלומר דבכ"ז נפסל הלחם ע"י הקטרת הבזיכין. ומש"ה שינה רבינו לשוט דבדין הראשון הרבותא במה שאינו קדוש וכתוב לאחרונה. ובדין השני הרבותא במה שהוא נפסל וכתוב לאחרונה אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא פסל הלחם" הפירוש הברור לדעתי הוא דברי בעל הלח"מ שמפרש הא דכתב רבינו אבל אם הקטיר בשבת היינו בשבת השני' לסדור הלחם והבזיכין דהם נסדרו באחד בשבת ועבר שבת אחד ואח"כ בשבת השני הקטיר הבזיכין דכיון דהקטיר הבזיכין בשבת כמצותו ועברו ז' ימים על הלחם לכך לא נפסל. ומ"ש רבינו בהל' י"ג כיצד יעשה הוא הדין עצמו שאמר תחלה אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא פסל הלחם והכי קאמר לא די שמותר בדיעבד אלא אפי' לכתחלה מותר לעשות כן שיניחנו עד שבת הבא זהו דברי הלח"מ ודבריו נכונים וברורים בפשט דברי רבינו. ונוכל להמתיק הדבר ביותר דמה שכתב בהל' י"ב דלא פסל הלחם אם הקטיר בשבת הבא היינו בשבת שניה ובהל' י"ג השמיענו דאף לכתחלה רשאי לעשות כן. משום דבתוספתא מנחות פי"א הל"י וז"ל סדר את הלחם והבזיכין אחר שבת והקטיר הבזיכין בשבת פסולה אם יש שם לחם מן המובחר יביא ואם לאו ימתין לשבת הבא עכ"ל וברור הא דכתוב בתוספתא והקטיר הבזיכין בשבת פסולה הכוונה הוא ג"כ בשבת הראשון כמו שכתב הלח"מ פי' המתני'. ומה שסיים התוספתא אם יש לחם מן המובחר יביא ואם לאו ימתין לשבת הבא. הכוונה הוא אם לא הקטיר הבזיכין בשבת הראשון אזי אם אין לחם אחר רשאי להניח על שבת הבא. אבל אם יש להם לחם אחר לא יניח זה הלחם על שבת הבא. מש"ה אתי רבינו לאשמעינן דלא מבעי דבדיעבד לא נפסל הלחם אם מקטיר הבזיכין בשבת השניה וזהו הדין בהל' י"ב] אלא דלכתחלה מחויב לעשות כן (וזהו הדין האמור בהל' י"ג] וא"צ להביא לחם אחר ודלא כהתוספתא משום דמלשון המשנה במנחות ק' כיצד יעשה יניחיה לשבת הבא משמע דלכתחלה מחויב לעשות כן ולא להביא לחם אחר. והתוספתא דקאמר אם יש לחם מן המובחר יביא לחם אחר מפרש הר"מ דאתיא כרבי בתמורה כ"ג א' דפליגי שם במתני' במפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת ולא הספיק להקריב עד שנמצאת האבודה דרבי סובר אחת מהן תקרב חטאת והשני תמות ורבנן סברי רועה. וקאמר שם הגמ' אר"ה א"ר הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך. דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרי' לך והתכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה. ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים והקשו שם בתוס' לרבי דאמר לא עשו תקנה בקדשים וכי מאבדין קדשים בידים כיון דבידינו לתקן ותי' כגון שיש ריוח בדבר כגון שאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דאומרים ליה התכפר בטובה והכחושה תמות עכ"ל. וא"כ חזינן לרבי כיון דיש ריוח לקדשים לא איכפת לן בהפסד קדשים. ומש"ה אמר התוספתא אם יש להם לחם מן המובחר יביא. אמנם אנן דקי"ל כרבנן כמ"ש הר"מ בפ"ד מפסוהמ"ק דעבדינן תקנה בקדשים ואומרים לו לך והתכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה אם כי האבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה. ה"נ הכא בלחם אין רשאי להביא לחם אחר אף מן המובחר דהא ע"י לחם האחר יופסד לחם זה. ומש"ה אתי רבינו לאשמעינן בהל' י"ג דמקריב הלחם לכתחלה:
ומי שיש לו עינים לראות יראה ויתבונן כי גם דבריו בפיה"מ מתאימות לדבריו שבחבורו. אלא שלשונו בפיה"מ הוא משובש כידוע השגיאות הרבות ע"י המעתיקים בפיה"מ וצריכה שם איזה הגהה קלה ולהקדים המאוחר. וכך צ"ל שם ולפיכך אמר סדר הלחם בשבת כמצותו וסדר הבזיכים אחר השבת ומניח הכל עד שבת הבא והקטיר הבזיכין שנתן עם הלחם ראשון אותו הלחם פסול "ואינו" קדוש וע"כ אין בו דין פגול כו' לפי שאינו קדוש והוא הדין הראשון האמור בחבורו בהל' י"ב ולשונו ממש מכוון בפרושו כבחבורו] וכן אם סדר לחם ובזיכין לאחר שבת והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבא שהלחם ג"כ אינו נפסל לדעתי צ"ל "שג"כ הלחם נפסל" ותיבת "אינו" הוא טעות המעתיק והוא ג"כ ממש הדין השני האמור בהל' י"ב והרבותא הוא במה שנפסל הלחם אבל במה שאינו קדוש שיהא חייב משום פגול כו' זהו פשיטא דאינו קדוש כמ"ש לעיל. ומש"ה לא הזכיר בפירושו דאינו קדוש שזהו פשיטא "ולפיכך לא יקטיר" כו' צ"ל בסה"ד וכאן מתחיל "ומניח אותו לשבת הבאה" [פי' אם לא הקטיר הבזיכין] כדי שתעבור השבת על הבזיכים והלחם ואז מקטיר הבזיכים בשבת שלישית שהוא יום י"ד לסדור הלחם והבזיכין לפי שיום ראשון" צ"ל "לפי ששבת ראשון" יהי' זה פי' דאם לא יקטיר הבזיכין בשבת הראשון ויניח עד שבת הבא דאז יהי' שבת הראשון היינו שבוע שלימה מן שבת הראשון עד שבת ב' אשר יהי' מונח הלחם והבזיכין ומותר הוא לאוכלן מיד [היינו בשבת השני'] ולא יפסל אם נשאר על השולחן והוא מה שאמר שאפי' הי' על השולחן ימים רבים אין בכך כלום. וכאן צ"ל ולפיכך מקטיר הבזיכים בשבת הבאה כלומר דלכתחלה מחויב לעשות כן ולא להניח לחם אחר אף אם יש לו:
שם תני מזרח ומערב היו נתונין דברי רבי ראבש"א צפון ודרום היו נתונין. מ"ד מזרח ומערב ניחא כולהון ראוין לשירות. והגר"א גורס "כולהון לצפון" ומוחק תיבת,כולהון ראוין לשירות"]. מ"ד צפון ודרום נמצא שולחן בדרום ומנורה בצפון:
כל המפרשים מוחקים תיבת ומנורה בצפון. וכתב התקלין חדתין וז"ל הגמ' מ"ד מזרח ומערב ניחא דסוגי' זו ס"ל למסקנא כדקס"ד בבבלי שם שהיו מסודרים ראשו של זה בצד ראשו של זה וא"כ למ"ד מזרח ומערב מונחים שפיר היו עומדים בצד צפון עשרה שולחנות ראשו של זה בצד ראשו של זה אע"ג דא"א שישבו עשרה שולחנות של עשרים אמה בעשרים אמה מצומצמות שלא יצא קצת לחון לעשרים אמה הפנימית איכא למימר דלא דק כולי האי הא דנקט בסגי' וכולן הי' נתונין משליש הבית ולפנים. "מ"ד צפון ודרום נמצא שולחן בדרום" שאורך העשרה שולחנות עשרים וההיכל מצפונו לדרומו לא הי' אלא כ' מצומצמות וא"כ ק' שולחנות ע"כ יהי' בדרום. ובקרא קפיד שיהי' השולחנות דוקא בצפון ונשאר בקושי' ולא חש להאריך בקושיות האחרות שבבבלי שם ולישבם יבא דמ"ד צפון ודרום מונחים משום דלית הלכתא כראב"ש דהלכה כרבי מחברו וגם סתם מתני' דמנחות כותי' דרבי ולאו אורחא דירושלמי להאריך בפלפולא שלא אליבא דהלכתא עכ"ל:
ואני מאוד אתפלא הא מבואר במנחות צ"ח ב' דעשרה שולחנות עשה שלמה חמשה מימינה וחמשה משמאלה ושל משה באמצע. עוד שם דמחצי הבית ולפנים היו מונחים ושם עוד דרבי סובר דמזרח ומערב היו מונחין וראב"ש לומר דצפון ודרום היו מונחין ופריך שם הגמ' למ"ד דמזרח ומערב היו מונחין שולחן דמשה היכי הוי מונח [פי' דאם נאמר דכל העשרה שולחנות היו נתונין ממזרח למערב ראשו של זה בצד ראשו של זה א"כ הי' מונח השולחן דמשה בעשרים אמה החיצוניות והלא בברייתא מבואר דבעשרים הפנימיות היו מונחין עיי"ש] ומשו"ה הוצרך הגמ' לאוקמי שם דבתרי דרי היו מונחים [פי' חמש כנגד חמש ושל משה הי' באמצע] והדר פריך הגמ' בשלמא למ"ד צפון ודרום שפיר [פי' היו מונחים כל השלחנות בחלק הצפוני ואם כי א"א לצמצם דשולחנות החמשה שהמה עשר אמות יהיו מונחים בעשר אמות הצפוניות אפ"ה דמאי דטפי טפח לא חשיב עיי"ש בפירש"י] אלא למ"ד מזרח ומערב היו מונחין מכדי שולחן כמה הוי משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה [פי' כדי שהכהנים הנושאים שני הסדרים יכולים להלוך זה בצד זה רש"י] ואמה דידי' [היינו רוח השולחן] ושתי אמות ומחצה דביני ביני [פי' רוח לשולחן של משה] ואמה דידי' [של משה] ושתי אמות ומחצה דביני ביני [פי' בין שולחן דמשה לשורה דרומית] ואמה דידי' [פי' רוחב השולחנות אשר לצד דרומי ועיי' כ"ז בפירש"י] אשכח דקאכל שולחן פלגא דאמתא בדרום ומשני הגמ' מי סברת שולחן דמשה בהדייהו הוי יתיב לא דמדלי' לי' ומנח לי' ומיתתי להו לדידהו פורתא [פי' דהשולחן דמשה לא הוי יתיב באמצע בין שתי השורות אלא משוך לצד מערב וראשו מכוון כנגד אויר שבין שתי השורות ולא הוי אלא חדא הפרשה וא"כ לא הוי אוכלות בצפון רק שבע אמות ומחצה ועיי"ש בפירש"י] וא"כ איך יצדק על זה מה שכתב הבעל תקלין חדתין דהירושלמי סובר כדקס"ד דבבלי אשר לא א"א דהא תשאר הקושי' מה שהקשה הגמ' למ"ד מזרח ומערב שולחן דמשה היכי הוי יתיב:
ולדעתי נראה דגם הירושלמי סובר בהכרח כמסקנת הבבלי דבתרי דרי הוי קאי לכו"ע וקושית הירושלמי הוא קושי' אחריתי. והוא על פי שיטת הרמב"ם בפ"ג מבית הבחירה הלכה י"ב דכתב וז"ל השולחן הי' אורכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים והי' מונח ארכו לאורך הבית ורחבו לרוחב הבית כו' וכן נרות המנורה כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהין דהא שם במנחות צ"ח ת"ר מזרח ומערב היו מונחין דברי רבי ראבש"א צפון ודרום היו מונחין מ"ט דרבי גמר ממנורה מה מטרה מזרח ומערב אף הני נמי מזרח ומערב. ומנורה מנ"ל דכתיב בנר מערבי יערוך אותו לפני ד' מכלל דכולהי לאו לפני ד' ואס"ד צפון ודרום כולהי נמי לפני ד' וראב"ש מ"ט גמר מארון מה ארון צפון ודרום כו' וראב"ש לגמור ממנורה אמר לך מטרה גופי' צפון ודרום הוה מונח והא דכתיב יערוך אותו דמצדדי אצדודי כדתניא אל מול פני המטרה כו' מלמד שהי' מצדדין פניהם כלפי נר מערבי עיי"ש בגמ' וא"כ הרמב"ם דפוסק דמנורה מצפון לדרום היו מונחים א"כ גם השולחן הי' מה"ד שיהי' מונח מצפון לדרום דהא כל עיקר הטעם דרבי דסובר דהמנורה הי' מצפון לדרום א"כ גם השולחן מה"ד הי' צריך להיות מונח כן. ומצאתי אח"כ בלח"מ בפ"ה מתמידין שהניח זאת בצ"ע על רבינו בזה:
ומצאתי בנובי"ת או"ח תשו' קכ"ב שנשאלה לו זו הקושי' וכתב שם ליישב עפ"י מ"ש התוס' מנחות צ"ק ב' ד"ה תרי דרי בשם הירושלמי דמ"ד דצפון ודרום היו מונחין לא היו מסדרין אלא על של משה עיי"ש ומעתה אני אומר מ"ש שם בגמ' דרבי יליף ממנורה היינו אפי' אם סובר רבי כר' יוסי בר"י צ"ט א' שם דלא היו מסדרין אלא על של משה אבל מאן דסובר דעל כולם היו מסדרין א"צ שום טעם על מה שהיו מונחים בין מזרח למערב שהרי א"א בענין אחר. וא"כ אפי' אם המטרה היתה מונחת בין צפון לדרום אכתי השולחנות ודאי שהיו מונחים מזרח ומערב שהרי לא סגי בלא"ה. ומהגמ' מוכח דסתמא דגמ' סובר דעל כולם היו מסדרין שהרי יש לדקדק שם צ"ט א' מכדי כמה שולחן משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה כו' ולכאורה מאי קושי' ודלמא מאן דסבר מזרח ומערב סובר דלא היו מסדרים רק על של משה ולא הי' צריך בין שולחן לכותל הלוך הכהנים ואפי' נימא כמ"ד ביומא נ"א בין שולחן לכותל הי' מהלך הי' די בהפסק אמה אחת בין שולחן לכותל וא"כ שפיר הי' כל השולחנות בצפון והי' אפי' עוד אמה אחת נשארה פנויה עד חצי ההיכל. א"ו כיון דסתם משנה הוא דשולחנות ממזרח למערב לא רצה לאוקמי סתם משנה דלא כהלכתא וסובר סתם גמ' דהלכתא דעל כולם הי' מסדר וממילא לא סתרי פסקי הרמב"ם אהדדי עכ"ל. ואם כי דבר חכמה דבר האדון וראוין הדברים למי שאמרן. בכ"ז לאחר העיון בדברי התוס' שם מוכח לא כדבריו. דהא דפליגי אם היו מסדרין על כולם או רק על של משה לא דפליגי אי רשאי לסדר על כולם או אינו רשאי לסדר רק על של משה. אלא דתלי זה בזה דלמ"ד צפון ודרום היו מונחים השולחנות א"כ היו כל ראשי השלחנות סמוכים לכותל דהא לא הי' אפשר בענין אחר ובהכרח שלא הי' מסדר רק על של משה אמנם למ"ד דמזרח ומערב היו מונחין א"כ היו משוכין מן הכותל שתי אמות ומחצה הי' יכול לסדרם על כולם. וכן מוכח להדיא מדברי התוס' שם ד"ה תרי דרי הוי באמצע הדבור וז"ל וצריך ליישב הסוגי' דשקלים דמייתי התם פלוגתא דרבי וראב"ש דהכא ומתניא אפכא לראב"ש מזרח ומערב ולרבי צפון ודרום והדר קאמר מ"ד מזרח ומערב כולהון ראוין לשירות. ונראה דהיינו כר"א בן שמוע דבסמוך דעל כולם הי' מסדרין ומ"ד צפון ודרום למצא שולחן בצפון ומנורה בדרום ודוקא על של משה הי' מסדרן כר' יוסי בר"י דבסמוך דעל שולחן שלמה אין יכול לסדרן כיון שראש השורה סמוכה לכותל צפוני בדוחק עכ"ל א"כ מבואר להדיא כדברינו דלר"י בר"י דאמר על של משה דוק הי' מסדרן היינו משום דסובר דצפון ודרום היו מונחין וא"א לסדר על כולם. אבל לא משום דאינו רשאי לסדר רק על של משה. וראי' ברורה לזה דהא שם בגמ' צ"ט ת"ר עשרה שולחנות עשה שלמה ולא הי' מסדרן אלא על של משה וכו' ר"א בן שמוע אומר על כולם הי' מסדרן) שנאמר כו' עשרה מנורות עשה שלמה ולא הי' מסדרן אלא על של משה כו' ר"א בן שמוע אומר על כולם הי' מסדרין כו' ר"י בר"י אומר לא הי' מסדרין אלא בשל משה. אלא מה אני מקיים השולחנות אשר עליו לחה"פ אלו שלשה שולחנות שהיו במקדש כו' עיי"ש ומנורה לא הזכיר ר"י בר"י דאין מסדר אלא על של משה. והיינו משום דר"י בר"י סובר דהא דלא סדר על שולחנות של שלמה היינו משום דא"א דמצפון לדרום היו מונחין וא"כ היו סמוכין לכותל. משא"כ במנורה הי' יכול להדליק על כולם [ודע דבירושלמי אשר לפנינו מבואר דר"י בר"י סובר דהן השולחנות הן המנורות הי' מסדרין על כולם. ומדברי התוס' מנחות הנ"ל מבואר דלא הי' להם הגרסא בירושלמי כן דא"כ לא יצדק דבריהם דתלי זה בזה בר"י בר"י] וא"כ לפ"ז אין ראי' מהא דפריך הגמ' למ"ד ממזרח ומערב מכדי שולחן כמה הוי משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה והיינו כנ"ל כיון דסובר דמזרח ומערב מונחין והיינו משום דסובר דעל כולם הי' מסדרין שפיר פריך הגמ':
ע"כ נ"ל דמזה הירושלמי הוציא הרמב"ם דינו דהשולחנות הי' ממזרח למערב. דהנה מצאתי בס' עזרת כהנים שמביא בשם הש"ג דרוחב המנורה הי' לכה"פ אמה וחצי לפי שבין כל כפתור וכפתור שהקנים יוצאין ממנה הי' טפח ונמצא דגם למעלה בין כל קנה וקנה הי' ג"כ טפח וגם עובי הקנה הי' לפחות שתי אצבעות וא"כ לפי חשבון זה לפחות צריך שתהי' רוחב המנורה במקום פרוסת הקנים אמה וחצי. עוד מביא שם בשם הש"ג דעשר מנורות שעשה שלמה הי' ג"כ כמדת מנורות משה עם תבניתם וכל משפטיהם ממש ודאי שלא הי' קטנות ממנה כי מעלין בקודש ואין מורידין עיי"ש שהאריך. וא"כ נחזי אנן דלמ"ד דשולחנות הי' בין צפון לדרום וגם המנורות הי' בין צפון לדרום הן אמנם דבתרי דרי הוי קיימא. אבל הלא השולחנות החמשה אשר החזיקו עשר אמות הלא נמשכו כל חלק הצפוני ואף טפח אחד בחלק הדרומי לכה"פ כמבואר לעיל מסוגי' דמנחות. וא"כ אם כי גם המנורות הונחו בתרי דרי אבל החמשה המנורות אשר כל רוחב המנורה מחזיק אמה וחצי א"כ הי' אוכלות שבע אמות וחצי בדרום וא"כ לא נשאר בין השולחנות ובין המנורות רוח רק שני אמות וחצי מצומצמות ואף פחות מעט. והלא השולחנות היו מכוונות כנגד המנורות וביניהם הי' המזבח הזהב אשר מחזיק אמה רק משוך קצת לצד חוץ. וא"כ איך יוכלו הכהנים לבא לסדר לחה"פ הא בעינן מקום פנוי שתי אמות וחצי וכאן לא הי' ריוח כ"כ דהא מזבח הזהב הי' מפסיק באמצע בשלמא למ"ד דשולחנות הי' ממזרח למערב ובשני דרי הי' מונחים ושולחן דמשה הי' משוך לצד מערב מכוון כנגד האויר אשר בין ראשי השולחנות כמו שהבאנו לעיל מהגמ' מנחות הנ"ל א"כ לא הי' רוחב השולחנות שבע אמות וא"כ נשאר מקום פנוי הרבה לכהנים לסדר הלחה"פ. משא"כ אם נאמר דצפון ודרום הי' מונחין יקשה כנ"ל:
וזהו באור הירושלמי הנ"ל מ"ד מזרח ומערב ניחא. כלומר דהי' בתרי דרי ושולחן של משה הי' מכוון כנגד אויר השולחנות כמ"ש הגמ' מנחות הנ"ל וא"כ הי' מקום פנוי רחב להילוך הכהנים לסדר הלחה"פ. "מ"ד צפון ודרום נמצא שולחן בצפון ומנורה בדרום" כצ"ל לדעתי. וא"צ למחוק האי ומנורה בצפון אלא צ"ל נמצא שולחן בצפון ומנורה בדרום. פי' דהא קיי"ל דשולחן בצפון ומנורה בדרום מכוונים זה כנגד זו ואפי' אם נימא דבתרי דרי הוי בכ"ז לא ישאר מקום פנוי כי אם פחות משתי אמות וליכא מקום הלוך לכהנים לשאת לחה"פ בשגם אי' מקום מזבח הזהב אשר הי' בין שניהם. והירושלמי מקשי בלישנא קלילא כדרך הירושלמי וא"כ מוכח מזה הירושלמי דלא נוכל לומר דהשולחנות הי' מצפון לדרום אם כי המנורה הי' בצפון ודרום משו"ה פוסק הרמב"ם דהשולחן ממזרח למערב והמנורה מצפון לדרום כראב"ש משום דסוגי' דעלמא כותי' במנורה דהאמצעי משובח והוא כראב"ש במנורה והגמ' בבלי שלא חש לקושית הירושלמי אפשר דסובר דמנורות של שלמה לא היו רחבות כמו מנורה של משה: