שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ו · הלכה ד
תניא אר"י לא הי' שופר של קינין בירושלים מפני התערובות. שמא תמות אחת מהן ונמצא דמי חטאות מיתות מעורבות בהן. והתניא הרי שיש עליה לידה וזיבה מביאה ונותנתה בשופר ואוכלת בקדשים ואינה חוששת שמא נתעצל בהן. ואין הכהן חושש שמא דמי חטאות מתות מעורבות בהן. כי קאמרינן בחטאות שמתו בעליהן בודאי ועי' בפ"מ ובק"ע ובת"ח שפי' הא דפריך מהא דתניא דמביאה ונותנת בשופר ואינה חוששת דמסתמא לא פליג ר' יהודא ע"ז וא"כ איך אמר הירושלמי בטעמו של ר' יהודה דמשו"ה לא הי' שופר של קינין בירושלים מפני התערובות שמא תמות אחת מהן ויהי' דמי חטאת מתות מעורבות בהן הא חזינן דלא חיישינן לשמא תמות ולא פליג ר' יהודא עיי"ש] ופירושם תמוה מאד דלפ"ז מאי משני הירושלמי כי קאמרינן בחטאת שמתו בעלי' ודאי פי' דמשו"ה סובר ר' יהודא דלא תקט שופר לקינין משום דחיישינן שמא ימות אחד בודאי אבל ס"ס לר' יהודא לא הי' שופר והלא כאן בברייתא מבואר להדיא דנותנת בשופר והלא חזינן דפליג ר' יהודא ע"ז. ומצאתי אח"כ בשיורי קרבן בגיטין פ"ז הל"ד שהקשה זאת ומגי' הירושלמי ומוחק האי ברייתא וכתב דצ"ל מהא דהשולח חטאתו ממדה"י מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים כמו שהקשה בבבלי יומא נ"ה עי"ש אמנם זה דוחק גדול ועוד ק"ל הא האי דינא דמי שיש עליה זיבה או לידה לפי גירסת הק"ע או הרי עלי קן לפי גירסת הגר"א הלא היא כתובה בתוספתא שקלים פ"ב הרי שהי' עלי) לידה או זיבה מביאה ונותנתה בשופר ואוכלת בקדשים לערב ר' יהודא אומר לא הי' שופר לקינין בירושלים מפני התערובות עכ"ל התוספתא וא"כ חזינן דבהדיא פליג ר' יהודא על האי דינא ואיך פריך הירושלמי כאן מהא דנותנת לשופר אשר ע"ז פליג ר' יהודה ואמר בפירוש לא הי' שפר של קינין בירושלים מפני התערובות:
אבל לדעתי נראה דכוונת קושית הירושלמי הוא כך. דהנה הדין האמור בהתוספתא דמביאה ונותנתה בשופר ואוכלת בקדשים לערב. הלא עיקר החדוש מה דאשמעינן התנא בהא דאוכלת בקדשים לערב אם כי לא ידעה אם הוקרב קרבנה דהא לא היתה אצל הקרבת קרבנה. בכ"ז אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו כמבואר בעירובין ל"ב ובודאי הקריבו הכהנים קרבנה בעתו ובזמנו ולא פשעו בשליחותם. וגם אשמעינן דל"ח למיתה כלומר הן אמנם דנאמר דחזקה דשליח עושה שליחותו אבל איך יכול השליח להקריב דלמא מתו הבעלים והוי חטאת שמתו בעלי' דהא הבעלים אינם בעת הקרבה. וזה אתי התוספתא לאשמעינן דאוכלות בקדשים לערב כלומר ואיני חושש לשום חשש היינו דל"ח שמא מתה בעלת הקרבן והוי חטאת שמתו בעלי' ולא יוכל הכהן להקריב וגם בעל הקרבן א"ח שמא השליח לא עשה שליחתו אלא דאמרינן דבודאי עשה שליחותו והוקרב הקרבן וזהו דאמר הירושלמי ואוכלת בקדשים וא"ח שמא נתעצל בהן ואין הכהן חושש שמא דמי חטאות המתות מעורבות בהן. כלומר הן אמנם דבחזקה דשליח עושה שליחותו. אבל איך יכול הכהן שהוא השליח להקריב דלמא מתו הבעלים והוי חטאת שמתו בעלי' ואתי לאשמעינן דא"ח משום דמי חטאת המתות וגם חזקה דשליח עושה שליחותו וז"פ וברור. וא"כ לפ"ז כל עיקר הרבותא דמאי דאשמעינן התנא דאוכלת בקדשים לערב אם כי לא היתה בעת הקרבה אצל הקרבן. וא"כ הוא לאו דוקא במאי דנקט התנא ונותנתו בשופר דאותו הדין יכול התנא לאשמעינן אף שנתנה ליד הכהן בעצמו. הלא איכא ג"כ החשש שמא לא עשה השליח שליחותו ושמא מתו הבעלים כיון שמסרה לכהן להקריב והיא לא עמדה אצל הקרבת הקרבן. והא דהזכיר התנא ונותנתה לשופר היינו דהאמת הוא כן דאיכא שופר ומניחתה בשופר. אבל דינו שפיר יודעין אף שלא הניחה בשופר ומסרה לידי הכהנים והלכה ולא היתה בעת הקרבה בכ"ז אוכלת מטעם הנ"ל:
ועתה נחזי אנן דר' יהודא דפליג את"ק ואמר לא היה שופר של קינין בירושלים מפני התערובות על מה פליג עלי'. דליל דפליג את"ק בהסברא דשליח עושה שליחותו אי דחיישינן למיתה דמשו"ה לא יוכל הכהן להקריב דיש לן למיחש למיתה. דא"כ אמאי הזכיר ר' יהודא לא הי' שופר מפני התערובות דמאי ענין תערובות שייך בזה דהא אף אם מסרה ליד כהן בעצמה ולא עמדה אצל קרבנה הלא ג"כ אסורה לאכול בקדשים מהחשש דהכהן לא עשה שליחותו ולא הקריב משום חשש שמא מתה והוי חטאת שמתו בעלי' א"ו מדהזכיר ר' יהודא האי מפני התערובות ש"מ דבעיקר הדין דת"ק מודה הוא דאמרי' שליח עושה שליחותו ול"ח למיתה ואם באמת מסרה ליד כהן אזי גם ר' יהודא מודה דאוכלת בקדשים ול"ח למיתה. ורק ר' יהודה פליג על הא דאמר הת"ק ונותנה בשופר ע"ז אמר ר' יהודא לא היה שופר של קינין מפני התערובות. היינו שלא הי' שופרות מפני התערובות. וקאמר הירושלמי הטעם דחייש ר' יהודא שמא ימות ונמצא דמי חטאת שמתו בעליה מעורבות:
וע"ז מקשה הירושלמי שפיר והתניא האשה שיש עלי' לידה או זיבה נותנתה בשופר ואוכלת בקדשים (והוא דברי ת"ק אשר פליג ע"ז ר' יהודא ואמר לא הי' שופר מפני התערובות] והטעם הוא כמו שאמר הירושלמי כאן ואינה חוששת שמא נתעצל בהן ואין הכהן חושש שמא דמי חטאות מתות מעורב בהן. וע"ז פליג ר ואמר לא הי' שופר של קינין מפני התערובות. וא"כ ל"ל דר"י פליג ע"ז ול"ל החזקה דשליח עושה שליחותו משום דחייש למיתה א"כ מאי מפני התערובות. דהלא אף מסרה ליד כהן בעצמו והלכה ג"כ אינה רשאה לאכול בקדשים. א"ו דל"ח ר"י לשמא ימות וא"כ ל"ל הטעם הא דאמר ר"י לא היה שופר מפני התערובת מהחשש שמא ימות. ומשו"ה משני הירושלמי דמאי מפני התערובות היינו שמא תמות בודאי כלומר דמשו"ה סובר ר' יהודא דלא הי' שופר לקינין מפני התערובות דלא רצו לתקן שופר שמא תמות בודאי ואז יהי' כל כסף הקדשים לאיבוד וילכו לים המלח. ולדעתי הוא ברור בפשט הירושלמי:
שם ונברור ד' זוזי ונשדי לים ואינך לשתרי ר' יהודא לית ליה ברירה. הנה הפשט הפשוט בהא דסובר ר' יהודא דלא תקנו שופר לקינין משום חשש חטאת שמתו בעלי' ודאי. אם כי ר"י לא חייש למיתה כמבואר ביומא נ"ה ובסוכה כ"ד ובשארי דוכתי. בכ"ז מפני חשש הפסד קדשים שלא יהי' היזק להקדש אם תמות אחת הלא יאסרו כל המעות המעורבים בהשופר כולם בהקרבה משום דמי חטאת שמתו בעלי' וילכו כולם לים המלח משו"ה סובר דלא תקט שופר שלא יהי' הפסד לקדשים. ואפי' אם נאמר דהמספק את הקינים הוא מספק את הפסולות וא"כ לא יהי' היזק להקדש בכ"ז הלא אסור לגרום שיאבד קדשים. וכמו דמצינו דר"י חייש למיתה בריש יומא דאף אשה אחרת מתקנין לו מחשש שמא תמות משום חשש כפרה חששו כמבואר בסוכה כ"ד עיי"ש. וא"כ צריכין להתבונן בטעמא דרבנן דסוברים דתקנו שופר אף לקינין ואמאי לא ניחוש להפסד קדשים או לגרום לאבד קדשים וע"כ לא שמענו לרבנן דפליגי אר"י בריש יומא ואמרו דלא מתקנין לו אשה אחרת היינו מטעם שאין לדבר סוף וא"כ ל"ש בזה לעשות תקנה וא"כ למה סובר הת"ק דיש שופר לקינין. אם לא שנאמר דהת"ק סובר דיש ברירה וא"כ אף שתמות אחת בודאי הלא איכא תקנה לברור ד' זוזי ולשדי בנהרא ואינך לשתרי. ואם נאמר כן הלא יקשה על הרמב"ם דבפ"ב משקלים חשיב שופר לקינין כת"ק והלא הוא פוסק דאין ברירה א"כ ל"מ התקנה לישדי ד' זוזי והשאר יהיה מותר וא"כ איכא הפסד קדשים אם תמות אחת ואיך תקנו שופר לקינין:
ומה שנ"ל בישוב הדברים ע"פ מה שתי' השעה"מ בפ"ג מגרושין קושית הלח"מ בפ"ו מבכורות שהקשה על הרמב"ם בהא שכתב בפ"ד מאיסורי מזבח הלי"ז בשני שותפים שחלקו זה נטל עשרה טלאים וזה תשעה וכלב דמה שכנגד הכלב אסור היינו דוקא היכא שדמי הכלב שוה יותר מדמי הטלאים דאז חל על כל טלה איסור מחיר כלב. אבל היכי דשווי הכלב לדמי כל טלה משליך אחד והשאר מותר והוא כאוקימתא בתמורה ל' ובכורות נ"ז. והלא שם לא קאי קושית הגמ' וניפוק חדא להדי כלבא ואינך לשתרי הוא רק למאן דא"ל ברירה אבל למאן דל"ל ברירה אף בשוין כולן אסורים וא"כ כיון שהרמב"ם פוסק דאין ברירה א"כ אף בשוין מה"ד אסור. ותי' השעה"מ בשם קרית סופר משום דבאמת מדאורייתא כל הטלאים מותרים מטעם בטול ברוב ורק הא דלא בטל הוא רק מדרבנן מטעם בע"ח לא בטל ובדרבנן הלא קיי"ל דיש ברירה וכמו שפוסק הרמב"ם בהל' עירובין. והגמ' בכורות דלא פריך רק למאן דא"ל ברירה היינו משום דשם אזלי הסוגיא אליבא דר' יוחנן ור' יוחנן סובר בביצה ל"ח דאף בדרבנן אין ברירה עיי"ש בשעה"מ. א"כ ה"נ נימא הכי דהא מה"ת דמי חטאת שמתו בעליה הלא בטלים בהמעות הנמצאים בהשופר מטעם בטול ברוב ורק מדרבנן לא בטל מטעם דמטבע לא בטל שהוא דבר חשוב כמ"ש התוס' מעילה כ"א ובדרבנן הלא קיי"ל דיש ברירה:
ואין להתעקש ולומר דהקדש מקרי ממונא והלא קיי"ל דממון לא בטל כמבואר בביצה ל"ח הרי שנתערב לו כו' איך יאכל הלה וחדי וא"כ מה"ת לא בטל. ובאמת ראיתי לגאון עוזינו פאר עמינו זקן הגאונים מר"ן מהרי"א שליטא בספרו הנחמד באר יצחק דהא דהקדש לא בטל הוא מטעם דהקדש מקרי ממונא וממון לא בטל. ומיישב בזה קושית התוס' פסחים כ"ז ב' ד"ה הקדש אפי' באלף לא בטל שהקשו מאי חומר הוא זה הלא הקדש הוא דבר שיש לו מתירין ע"י חלול ומטעם זה אין דינו להיות בטל עיי"ש אבל לפ"ז דהקדש מקרי ממון א"כ בלא"ה לא בטל מטעם דממון לא בטל מדאורייתא. וכן מיישב גם קושית התוס' מעילה כ"א שהקשו בהא דסלע מן הכיס הקדש דליבטל ברובא עיי"ש מה שתי' אמנם אי נימא דהקדש מקרי ממונא א"כ ליתא לקושיתם דמה"ת לא בטל דממון לא בטל מדאורייתא ומביא שם עוד ראיה דהקדש מה"ת לא בטל מהא דב"ב כ"ו ב' דמקשה הגמ' שם בהא דתנן שרשי אילן של הדיוט הבאים בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין דאי בתר אילן אזלינן אימא סיפא של הקדש הבא לשל הדיוט כו' דהא לפי מה דקיי"ל דזה וזה גורם מותר א"כ י"ל בפשיטות דאזלינן בתר אילן וקרקע אך דהוי זה וזה גורם דמותר מה"ת דהא האילן דאיסור וקרקע דהיתר גורמים שיגדלו ולכן אין מועלין ואפ"ה לא נהנין משום דהמג"א בסי' תמ"ה כתב דדבר הנאסר במשהו ל"ש זוז"ג א"כ בהקדש דמדרבנן לא בטל לכן לא נהנין. ולשיטת התוס' ע"ז מ"ח דאגוז וקרקע לא מקרי זוז"ג א"ש אבל לשיטת רש"י קשה. א"ו דהקדש מה"ת לא בטל. וא"כ א"ש עפ"י מ"ש הר"ן בע"ז לשיטת רש"י דהא דזוז"ג מותר הוא מטעם בטול הוא שנתבטל האיסור בהיתר. וא"כ כיון דהקדש מה"ת לא בטל א"כ ל"ש זוז"ג ע"כ שפיר פריך הגמ' בב"ב דאי בתר קרקע אזלינן א"כ אמאי לא מועלין דהא כל משהו מעורב בו הקדש. אלא ע"כ מוכח מהרישא דבתר אילן אזלינן דהעיקר הוא האילן והקרקע גרוע אף מגורם משום דאינו מתערב מהקרקע בהאילן כלל. ולהתוס' דס"ל דהקדש מה"ת בטל ג"כ ל"ק משום דלשיטתם קרקע ואילן לא מקרי זוז"ג כמו אגוז וקרקע זהו תורף דבריו הנעימים:
ובאמת מבואר בכריתות י"ח ב' דפריך שם הגמ' אם נימא דיש ידיעה לחצי שעור מהא דצירף המעילה לזמן מרובה אפי' לשלש שנים ומשני הגמ' כי מכפר יו"כ איסורא אבל ממונא לא מכפר עיי"ש הרי חזינן דהגמ' קורא ממונא הא דמחייב במעילה:
ויש לנו עוד ראי' יותר גדולה דהקדש מקרי ממונא אפי' בקדשים פסולין. מהא דמבואר בתמורה ומעילה י"א חטאת שמתו בעלי' ומעות חטאת שמתו בעלי' לא נהנין ולא מועלין ופי' רש"י שם במתני' וז"ל ולא נהנין מהם לכתחלה הואיל וקדושין הם ואם נהנה אין מועלין בה מדאורייתא אלא מדרבנן ואינו משלם אלא קרן בלבד עכ"ל ולכאורה קשה מאד דהא כל איסוה"נ אם אחד נהנה מהם א"צ לשלם להבעלים כלל כמבואר ברמב"ם פט"ז ממכירה ובטוש"ע חו"מ סי' רל"ג וא"כ האי חטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלי וכן דמי חטאת דילכו לים המלח הלא איסוה"נ המה ואין להקדש בהם שום תועלת אף שישלמו הקרן להקדש דהא ס"ס ילכו לים המלח וא"כ אמאי ישלמו להקדש ומאי תועלת יהי' להקדש וא"כ מ"ש מכל איסוה"נ. אמנם אי נימא דהקדש מקרי ממון א"ש עפ"י מ"ש לעיל בפ"ד הלכה א' דכל איסוה"נ יש להם בעלים וכמו שכתב הקצוה"ח ורק דמקרי אינו ברשותו. וא"כ הא דא"צ לשלם להבעלים מה שנהנה היינו משום דהא אסורים בהנאה. ואם כי לדעת הרמב"ם דבהחליף איסוה"נ מותר החליפין אף למחליף עצמו ולא כשיטת רש"י בכ"ז א"צ לשלם משום דאם ישלם הלא יהנה המוכר מאיסוה"נ וכמ"ש להדיא המל"מ בפט"ז ממכירה הלכה י"ד עיי"ש וא"כ סברא זו הוא רק שייך אצל הדיוט דאסור להנות מאיסוה"נ משא"כ גבי הקדש לא שייך סברא זו דמי יהנה אף שישלם ומשו"ה צריך לשלם הקרן בחטאת שמתו בעלי'. א"כ חזינן דתשלומין להקדש מקרי ממון ולא איסור. דאם נאמר דהקדש מקרי רק איסור אמאי צריך לשלם. אבל אם נימא דהקדש מקרי ממונא וכיון דאיסוה"נ מקרי דיש להם בעלים א"כ ממילא צריך לשלם להקדש:
אמנם מצאתי להשב שמעתתא ש' ו' פ"ד שעמד על החקירה אי הקדש מקרי ממונא או איסורא. הביא בשם ה שמביא בשם הרמב"ן שהקשה גבי מי שבא ואמר ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פ' הם של מע"ש הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין והקשה והא מע"ש איסורא הוא וקיי"ל ע"א נאמן באיסורין אפי' אינו בידו. ותי' הרמב"ן דמע"ש נמי אפוקי ממונא הוא שהוא מוציא ממון מרשות הדיוט לרשות הקדש. וע"א לא מהימן אלא באסורי גרידי ואפי' יש נ"מ בו לענין איסור אפ"ה אינו נאמן כל שיש בו משום הוצאת ממון מרשות לרשות כן תי' הרמב"ן. אמנם הקשה הש"ש דהא בממון אינו מהני מה שבידו כ"א בתורת מגו ממש וא"כ יקשה הא דאמר הגמ' יבמות פ"ח האי הקדש היכי דמי אי קדושת דמים אי דחברי' משום דבידו הוא. והא הרא"ש בגיטין מפרש הא דקאמר הגמ' משום דבידו הוא אינו משום מגו דאטו בשופטני עסקינן שיפדה של חברו [פי' בתרומה איך יתרום משלו על של חברו דהא בהקדש אם יפדה יהי' שלו] ואין בזה אלא משום בידו נאמן בכל איסורי תורה. וא"כ הקדש דמקרי ממון ולא איסור איך עד אחד נאמן על הקדש דחברי'. ותי' הש"ש דנהי דבמעיד להוציא ממון מרשות הדיוט לרשות הקדש מקרי ממון ולא איסור ואין ע"א נאמן אבל להיפך להעיד מרשות גבוה לרשות הדיוט לא אכפת לן בהקדש משום תורת ממון שבו אלא משום תורת איסור שיש בו לכן אמרי' ע"א נאמן היכא דבידו. ומביא ראי' מהא דהתוס' מעילה דסלע של הקדש שנפל לכיס שהקשו דלבטל ברובא ומאי קושי' דהא קיי"ל דממון לא בטל כמבואר ביצה ל"ח הרי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין של חברו יאכל הלה וחדי ואע"ג דשם אמרי' דאיסור תחומין שבו שפיר בטל עיי"ש היינו משום דאסור תחומין הוא איסור בפ"ע ואינו תלוי באיסור גזל דאפי' השאיל לו כליו נמי הוי כרגלי הבעלים בין השמשות אבל גבי הקדש איסור מעילה תלוי במה שמעל בנכסי גבוה וא"כ איך שייך בטול כיון דממונא לא בטל הרי מעל מספיקא אלא ע"כ צ"ל דנכסי גבוה לעולם אין דנין בו תורת ממון רק תורת איסור שבו זהו תוכן דברי הש"ש. א"כ מחלק דאם מדברים אשר הדבר יהי' הקדש היינו בעת שהיא עדנה ברשות הדיוט וברצונינו שיחול עלה שם הקדש אז דיינינן עלה בשם ממון ולא בשם איסור משא"כ בדבר שהוא מכבר הקדש ודיינינן עלה אם היא עדיין הקדש או לא אזי דיינינן עלה בשם איסור ולא בשם ממון.
ואם כי לכאורה מהא דחטאת שמתו בעלי' או דמי חטאת שמתו בעלי' אם כי הי' עליהם שם הקדש מכבר בכ"ז נקרא עדיין שם ממון ולא שם איסור כמ"ש לעיל. וכן בהא דצירף המעילה לזמן מרובה דמשני הגמ' כי מכפר יוה"כ אאיסורא ולא אממונא הרי התם היתה מכבר הקדש דהא מה שאכל הי' הקדש ובכ"ז קרי הגמ' ממונא ולא איסורא. בכ"ז לא קשה על הש"ש. דהא לפמ"ש בשם הרמב"ם דלענין להוציא מרשות הדיוט לרשות הקדש לא מקרי איסורא רק ממונא. א"כ ה"נ הכא הלא לא דיינין על עצמות ההקדש ורק דדיינין אם צריך לשלם אי לא א"כ מקרי זה הוצאה מרשות הדיוט לרשות הקדש וא"כ ממילא מקרי זה ממונא ולא איסורא. כלומר הן אמנם דעצמות ההקדש מקרי רק איסורא ולא ממונא היינו לענין הקדש אם יש לה ביטול שפיר אמרינן דלא דינינן עלה שהיא ממון ולא יבטל אלא דאמרי' עלה שהיא רק בשם איסור וממילא יש לה ביטול מה"ת משא"כ לענין תשלומין. כיון דהתורה אמרה לנו דעל איסור אכילת או הנאת הקדש צריך לשלם קרן וחומש וצריכי' אנו להוציא התשלומין מרשות הדיוט לרשות הקדש בזה שפיר דיינין עלה שהוא שם ממון ולא שם איסור. משא"כ לענין ביטול הקדש הלא דיינינן על עצמות ההקדש גופי' ולא על דבר אחר כלומר להוציא ע"י מרשות הדיוט לרשות הקדש ורק על הקדש גופי' דיינינן. לא דיינינן עלה בשם הממון רק בשם האיסור לבד. והלא ברייתא שלימה שנינו בנדרים נ"ח א' כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל חדש הקדש לא נתנו בהם חכמים שעור. הלא מבואר דהקדש מקרי רק דבר שיש לו מתירין ומשו"ה לא בטל וא"כ בשאינו מינו ממילא בטל כמו כל דבר שיל"מ דבטל באינו מינו. ומבואר להדיא בירושלמי נדרים פ"ו הל"ד כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל הקדש והחדש לא נתנו בהם חכמים שעור אלא מין במינו כל שהוא ושלב"מ בנותן טעם וכן פוסק המחבר בשולחנו הטהור ואם נימא דהקדש מקרי ממונא לענין בטול א"כ מאי נ"מ לן בין במינו בין שלא במינו הלא ממון אינו בטל אף בשאינו מינו. ואם כי רש"י בביצה ל"ח ב' ד"ה מ"ש חיטים בשעורים כתב וז"ל דלא קאמר להו למי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין של שעורים של חברו יאכל הלה וחדי ומשמע לכאורה מפי' רש"י דגם בממון מין בשאינו מינו בטל. אמנם יפה כתב בזה הפ"י שם וז"ל דאין כונת רש"י במ"ש דיאכל הלה וחדי שא"צ לשלם לו כלום שאין טעם לדבר דבודאי צריך לשלם לו במה שנהנה דהיינו דמי שעורין דכיון דהמיעוט בטל הוי לי' החיטים כשעורים עכ"ל הפ"י והנה דבר גדול דבר האדון הפ"י. דאם נתערב קב חיטין בעשרה קבין של שעורין של חברו כיון דמה"ד הוא בטל ורק משום דממון לא בטל א"כ א"צ לשלם רק כפי שיווי שעורים ולא כפי שיווי חיטים. אבל באמת בממון לא בטל אף במין בשאינו מינו וא"כ הקדש שנתערב בשאינו מינו אם נאמר שהקדש יש לו דין ממון א"כ הלא מה"ד לא יבטל ושם הקדש יש עליו. ואם כי לענין תשלומין להקדש ישלם כמו שיווי של הרוב אבל בכ"ז אסור לאכול מטעם הקדש הנמצא בו כיון דהקדש מקרי ממונא ולא איסורא.
ובזה יש לנו לישב קצת דברי הרמב"ם בפט"ו ממאכלות אסורות הלכה י"ב ח"ל שם יראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר עכ"ל ולכאורה קשה איך תלי הדבר ביראה לי הלא בהדיא מבואר בירושלמי נדרים שהבאנו לעיל דבאינו מינו אף דשיל"מ בטל ועיי' בכס"מ ולפי דברי הפ"י נוכל לומר דמהירושלמי הנ"ל ה"א דהקדש דחשיב הירושלמי ג"כ בכלל הדברים שיל"מ. הן אמנם דבאינו מינו בטל החשיבות דדבר שיל"מ אבל בכ"ז בהקדש הלא איכא עלה שם ממון וה"א דבטל היינו שא"צ לשלם להקדש רק כפי שיווי של מין הרוב. אבל באכילה באמת אסור דהא ממון לא בטל. וא"כ הן אמנם דהמיעוט נחשב כמו הרוב אבל ס"ס הוא הקדש וא"כ אסור לאכול דהא ממון לא בטל. והרמב"ם בהלכה י' חשיב הקדש ומע"ש בהדברים שיל"מ עיי"ש וא"כ ה"א דהן אמנם שיבטל המיעוט ברוב היינו רק שיהא נחשב המיעוט כמו מין הרוב אבל בכ"ז שם הקדש עלה ולא בטל מטעם ממון לא בטל. ולכך כתב הרמב"ם יראה לי שאפילו דברים שיש לו מתירין אם נתערב באינו מינו מותר ומלשון מותר היינו שמותר לאכול נכלל כל עניני דשיל"מ האמור לעיל והיינו אף הקדש ומע"ש ואתי לן להורות דאף הקדש ומע"ש לענין ביטול יחשב רק על שם האיסור לבד ולא על שם הממון וכיון דנתבטלו בשאינו מינם מותרין אף באכילה. וא"כ מוכח גם מדברי הרמב"ם דהקדש מקרי רק על שם האיסור לבד לענין בטול:
ומה שהקשה מרן הגאון בבאר יצחק מהא דשרשי אילן של הדיוט הבאים בשל הקדש אם נימא דהקדש מה"ת בטל אמאי לא נימא זוז"ג. נ"ל לכאורה עפ"י מה שהקשה הר"ן בפ' כל הצלמים לשיטת רש"י הא דילדה שסבכה בזקנה מותר מטעם זוז"ג ולכך בטל. א"כ היכא אמרי' בפ' משוח מלחמה דוקא ילדה שסבכה בזקנה בטילה. אבל ילדה שסבכה בילדה הנטוע לסייג ולקורות אעפ"י שהראשונה היתה מותרת שני' זו אסורה דהא הכא ה"נ הוי זוז"ג וצריך להיות מותר. ותי' דכי אמרי' זוז"ג מותר הנ"מ כשגורם של היתר א"א לשוב לאיסור. אבל כל שאפשר לו להיות אסור באותו גורם בטל הוא לגבי גורם של איסור כיון שאפשר להיות כמוהו ואין גורם של איסור בטל לגבי גורם של היתר ודמי להא מלתא דאמר ר"ח בהקומץ רבה נבלה בטלה בשחוטה כו' וה"נ זו שנטעה לסייג ולקורות אלו נמלך עלי' לאוכלה חייבת בערלה נמצא שגורם זה של היתר אפשר לחזור ולהיות אסור. אבל ילדה שסבכה בזקנה שהיא גורם של איסור א"א לחזור ולהיות היתר לכך שרי זוז"ג והיינו דאמרי' פ' משוח מלחמה מ"ש ילדה בזקנה בטלה ומ"ש ילדה בילדה דלא בטלה התם אי ממליך עלה לאו בת מיהדר הוא הכא בת מיהדר הוא עכ"ל הר"ן. וא"כ לגבי הקדש ל"ש לומר זוז"ג דהלא ההיתר שהוא ההדיוט יכול להיות אסור דיכול להקדיש באמרי פיו כמו ילדה שסבכה בילדה הנטוע לסייג ולקורות דאי ממליך עלה משא"כ ההקדש שהוא האיסור לא יוכל היות היתר באמרי פיו כ"א ע"י פדיי' ומעשה או ע"י שאלה אם לא באה ליד גזבר אבל בכ"ז צריך שלשה להתירו ואמרי פיו לחוד לא מהני] א"כ דמי ממש לילדה שסבכה בילדה הנטוע לסייג ולקורות. ובאמת לפי לשון המתני' דשרשי אילן הבאין בשל הקדש משמע דמיעוט שרשים יונקים גם מהקרקע הדיוט ורק דמתפשטים גם בהקרקע דהקדש וכן בסיפא דשרשי אילן של הקדש הבא לשל הדיוט משמע ג"כ כנ"ל דהשרשים יונקים גם מהקרקע הקדש ומקרקע הדיוט דאל"כ הו"ל למתני' לומר אילן של הדיוט והוא נטוע בתוך קרקע הקדש וכן בסיפא. וא"כ אף לשיטת התוס' דבעינן שהגרמים יהיו שוים ג"כ יקשה הלא כאן המה שני הגרמים שוים הקרקע דהקדש והקרקע דהדיוט וא"כ יקשה לשיטת התוס' יותר אמאי לא נימא זוז"ג דהא לשיטת התוס' הא דהקדש לא בטל הוא רק מדרבנן ומשו"ה לא מועלין. א"ו משום דל"ש בזה זוז"ג כסברת הר"ן משום דההיתר יכול להיות איסור [אלא דבכ"ז צ"ע דהא תוס' לא ס"ל הסברא הא דזוז"ג הוא מטעם ביטול כמו רש"י וי"ל ודו"ק]:
נחזור לדברינו דהקדש לענין בטול מקרי איסורא ולא ממונא ובר מן דין הלא בהדיא מבואר בזבחים ריש פ' התערובות כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות היינו שאחת מחטאות המתות נתערבה בזבחים הרבה כמבואר שם בגמ' כולן ימותו ופריך שם הגמ' וליבטלה ברובא ומשני שם הגמ' מטעם בע"ח או דבר חשוב דלא בטל הרי חזינן דבחטאות המתות לגבי שאר קדשים מקרו בודאי איסורא ולא ממונא לענין בטול דאל"כ מאי מקשי הגמ'. וא"כ א"ש משו"ה סובר הרמב"ם כת"ק דהיו שופרות לקינין ואף שימות אחד בודאי בכ"ז לא יהי' היזק להקדש דהא מה"ת בטל ברוב ורק מדרבנן לא בטל ובדרבנן הלא אמרי' ברירה וא"כ איכא תקנה ע"י דישדי ד' זוזי בנהרא וכולהי לשתרי. ורק הירושלמי אליבא דר' יהודא קאי ור' יהודא הלא ר' יוחנן קאמר משמי' ביומא נ"ה ובעירובין דאין ברירה אף מדרבנן מהא דתני איו כמבואר שם משו"ה אמר ר' יהודא דליכא שופר לקינין דהא לדידי' לא מהני התקנה דלישדי ד' זוזי כיון דאין ברירה לדידי' אף מדרבנן:
אחר כתבי זאת מצאתי שאהבה נפשי להגאון בעל באר יצחק שליט"א הנ"ל בספרו הנחמד עין יצחק חיו"ד סי' י"ד בענף ג' שמדבר שם בענין זה אם הקדש מקרי ממונא או איסור. והקשה מזו הברייתא דקרי להקדש דבר שול"מ א"כ מוכח דמקרי איסור ולא ממונא. ומאשר שעריבין לנו דבריו הנעימים ע"כ הנני להעתיק דבריו הנחמדים ומה שיש לישא וליתן בדבריו באות י"ג שם כתב דיש ליישב זה דנפ"מ מה דאמרו דהקדש מקרי דשיל"מ לענין תערובות שלישי. דבדברים החשובים שאינם בטלים דאם נתערב מתערובות הראשון להשני ומהשני לשלישי דתערובות השלישי מותר מטעם ס"ס כמבואר ביו"ד סי' ק"י סעי' ח'. א"כ ה"ה גם ממונא שהוא מדברים החשובים ולא בטל א"כ תערובות השלישי מותר. משא"כ דשיל"מ דאף תערובות השלישי אסור כמבואר ברמ"א בסי' ק"י סעי' ח' עיי"ש בדבריו שהאריך ואני לא אבין דכיון דהקדש מקרי ממונא א"כ איך מותר תערובות השלישי דכיון דאינו מותר רק מטעם ס"ס ובממון הלא לא מהני ס"ס כמו שהחליט הש"ש ש' א' פ' כ"ד והא דכתב התוס' בכתובות דס"ס מהני לענין ממון היינו רק לענין כתובה כיון דגם רוב מהני בכתובה אבל בשארי ממון לא מהני עיי"ש שהאריך בראיות ברורות, ומה גם לפי דעת המחבר ויתר הראשונים דאף בדבר שיל"מ מהני ס"ס א"כ מותר תערובות השלישי אף בהקדש. ובאמת הלא נוכל למצוא נפ"מ יותר פשוטה דלפי המבואר ברמ"א חו"מ סי' רצ"ב סעי' י' דאם אחד נתן לחברו דבר מסוים וערב עם שלו ונאבד אחד יכול המוחזק לומר שלך נאבד. אמנם לפמ"ש הרמ"א ביו"ד דבדשיל"מ לא מהני תערובות השלישי וכתב שם הש"ך דלדעת הרמ"א ה"ה דלא מהני אם נפל אחד מהם לים והמחבר שכתב שם בסעי' ז' דמהני נפל אחד מהם לים היינו משום דהוא סובר דתערובות הג' מותר אף בדשיל"מ עיי"ש א"כ איכא נ"מ הא דמקרי דשיל"מ אם נתערב ונפל מהתערובות אחד לים. אי נאמר דלא בטל מטעם ממון הלא יכול המוחזק לומר שלך נאבד וממילא מותר הנשאר משא"כ דאסור מצד דשיל"מ לא מהני אף נפל ואפי' לדעת המחבר דמהני נפל אף בדשיל"מ בכ"ז איכא נ"מ הא כתב המחבר שם בסעי' ז' דהנותרים בעינן לאכול שנים דוקא עיי"ש ומצד ממון הלא מותר לאכול כל אחד לבד:
(שם באות ט"ז) כתב עוד דהסברא נותנת דממון הקדש לגבי גבוה ככל ממון הדיוט דמ"ש רק היכא דההקדש לא הי' רק ע"י אמירה לגבוה לחוד דלא נעשה שום קנין להקדש רק משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בזה אין דינו כממון רק איסור בעלמא. משא"כ היכא דהוי קנין גמור כמו מסירה ליד גזבר דאז אינו יכול לשאול עליו כמבואר בש"ך חו"מ סי' רנ"ה סק"ו בשם תשובת ר' בצלאל דלכן במסירה ליד גזבר לא מהני שאלה משום דלא יהא כח הדיוט חמיר מהקדש א"כ י"ל דה"ה לענין ממונא לא בטל אם שייך בהקדש דיש לחלק היכא דלא נעשה שום קנין רק מצד אמירה לגבוה לחוד בזה דינו דבטל. משא"כ היכא דקנה הקדש בקנין אד אמרי' בזה דדין ממון הקדש כדין ממון הדיוט דאמרי' דממונא לא בטל זהו תוכן דבריו. ואני אומר מה נעשה לדעת הרמב"ם אשר לדעתי נראה דדעתו דלעולם מהני שאלה אף שבא ליד גזבר כפי שאבאר א"כ להר"מ לעולם מקרי הקדש רק איסור ולא ממונא:
והוא דהא הטעם הא דבא [ליד גזבר לא מהני שאלה מקורו הוא מנדרים נ"ט בתרומה ביד כהן דלא מצי למשאל עליו. וכמו שרמז לזה הגר"א בבאורו ליו"ד בסי' רנ"ח סקי"ז עיי"ש והנה הר"א ממיץ מובא שם בפי' הרא"ש הא דאמר שם הגמ' בתרומה ביד כהן דלא מצי למשאל היינו שהכהן אינו יכול לשאול הואיל והוא לא הקדיש אבל הבעלים יכולין לשאול לעולם אף שבא ליד כהן עיי"ש א"כ ממילא גם בהקדש יכולין הבעלים לשאול אף שבא ליד גזבר. וכפי מ"ש הכס"מ בפ"ד מתרומות הלכה י"ז דגם דעת הרמב"ם הוא כשיטת ר"א ממיץ עיי"ש א"כ ממילא לדידי' גם בהקדש מהני שאלה לעולם אף שבא ליד גזבר. ומצאתי בנובי"ת חיו"ד תשו' קנ"ד שהחליט בהחלט דדעת הרמב"ם דאף בבא ליד כהן מהני שאלה:
ולדעתי, הדבר מוכרח בדעת רבינו דסובר דיש שאלה להקדש לעולם אף שבא ליד גזבר עפ"י מ"ש הרמב"ם בפ"ב מגניבה הלכה ו' גנב וטבח ומכר ואח"כ הקדיש משלם תשלומי דו"ה ואם הקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה. ובהשגת הראב"ד שם וז"ל קיצר בכאן שאם הקדישו הקדש בדק הבית משלם דו"ה מה לי מכרו ש להדיוט מה לי מכרו לשמים ע"כ ועיי"ש בכס"מ דהרמב"ם לא מחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב ונדחית הברייתא מסתמא דמתני' דמבואר שם דבהקדיש פטור מדו"ה סתמא משמע דל"ש קדשי מזבח ל"ש קדשי בדה"ב עיי"ש ולדעתי דברי רבינו מבוארים בירושלמי ב"ק פ"ז הל"ד. ר' יוסטא בי ר' מתין שאל הפודה כלכלה מד הגזבר מהו שתטבול למעשרות. מתיב ר"ל והתנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמכר ודכותי' הפודה אינו כלוקח. מלתי' דר"ל אמרה מכירה כפדיון אמר ראוי הוא לפדותו ולאוכלו. ועיי' בפ"מ שם הביאור מלתי' דר"ל כו' ופרושו דחוק מאוד בשגם לפי דברי הגר"א בשנות אליהו בפ"ה ממעשרות עיי"ש אין מקום לדבריו כלל. והגליון הש"ס שם אמר דבר נכון ז"ל ואפשר דכונת הירושלמי לדחות מה דבעי למפשט ממתני' דפדיון אינו כמכר מדלא חשבינן מכירה להקדש כמכירה להדיוט. ולזה אמר מלתא דר"ל אמרה דמכירה כפדיון ומה דלא מחייבין בדו"ה בהקדיש משום דראוי הוא לפדותו והוא כעין אמרו בירושלמי פ"ק דמעשרות הלכה א' מה בין הפקר ומה בין הקדש הפקר יצא מידי בעלים הקדש אין יצא מידי בעלים מאחר שאמר לו פדה את ראשון עיי"ש והיינו משום דכל כמה דיש עדיין להבעלים יד בו לכל אדם כדאמרי' פדה את ראשון א"כ אינו חשוב מוכר להקדש דלא יצא מיד הבעלים וא"כ מה"ט נמי לא חשיב שינוי רשות ביד הקדש ולא הוי מוכר כולו כו' אבל כל ההקדש יצא מיד הקדש כולה. ובזה מיושב דברי הרמב"ם בפ"ב מגניבה שפוסק קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב פטור מדו"ה והשיג עליו הראב"ד כמו שהבאתי לעיל] ולפי הנ"ל א"ש דבקדשי בדה"ב מעיקרא לק"מ כיון דיש לי' פדיון וכיון שאומרים לו פדה ראשון א"כ כל שראוי להשיבו לרשותו בלי שום סיוע אחרים אין כאן מכרו כולה זהו דברי בעל גליון הש"ס. ואם כי דבר חכמה דיבר בכ"ז מלבד שקשה לשון הירושלמי ראוי לפדותו ולאוכלו דהאי תיבת ולאוכלו אין לו באור לפי דבריו. בשגם מה ענין דהבעלים קודמין לפדות כיון דפדיי' הוא כמכר ואם פודה אח"כ מהקדש הלא מקרי קני' חדש דהלא הגמ' יליף דכסף בהקדש קונה מקרא דונתן הכסף וקם לו א"כ מוכח דפדיי' מקרי קני'. וא"כ אף שהבעלים מחויבים לפדות בכ"ז אם הקדש הוא כמכר הלא בעת שהקדיש מכר ובעת שפודה מקרי קני' חדשה. ועוד מי גרע ממתנה ע"מ להחזיר אשר בהכרח צריך להחזיר דאל"כ הלא תתבטל המתנה מעיקרא ובכ"ז בודאי חייב בדו"ה דהא מסתימת לשון הגמ' בקדושין ו' דבמתנה עמ"ל בכולהי קנה לבד מאשה משמע דאף לענין גניבה. דאל"כ הו"ל לחשוב גם דו"ה עם קדושי אשה:
אמנם לדעתי נראה כונת הירושלמי עפ"י מ"ש התוס' תמורה כ"ז ב' ד"ה לא אמרו. בהא דאמר עולא [שם על המתני' זה תחת זה אם הי' בע"מ יוצא לחלין וצריך לעשות דמים] ל"ש אלא דשמוה בי תרי אבל שמוה בי תלתא ואע"ג דאתי מאה ואמרו דהי' בו אונאה אינה] חוזר כו' משוה דהא דצריך לעשות דמים הוא רק מדרבנן וכל דרבנן אקילו בה עיי"ש בגמ'. והקשה שם התוס' הלא בהקדש צריך לשום דוקא בשלשה לרבנן ולראב"י בעשרה והוא מעכב בדיעבד כדמוכח בסנהדרין פ"ז לגבי זקן ממרא וא"כ איך אמר הגמ' דשמוה בי תרי. וכן קשה איך אמר שמואל הקדש שחלל מנה על שוה פרוטה מחולל כיון דבעינן בשומא לכה"פ שלשה. ותי' התוס' דהא דבעינן שומא בהקדש בשלשה דוקא הגזבר אבל הבעלים א"צ לשלשה וממילא הא דאמר שמואל הקדש שחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל הוא רק בבעלים אבל לא באחר עיי"ש בתוס'. וכן כתב התוס' מנחות ע"א ב' עיי"ש. וכן הוא דעת גדולי הראשונים מובא בשטמ"ק ב"מ נ"ח עיי"ש [ולדעתי נראה משום הא דבעינן שלשה או עשרה הלא מבואר בסנהדרין ט"ו משום דעשרה כהנים כתיבי בפרשה בקרקעות ובפדיון קדשים מטלטלים כתיבי ג' כהנים עיי"ש בגמ' אמנם גבי פדיון בעלים לא הוזכר כהן כלל. ואם גאל יגאלנה גבי פדיון בהמה טמאה] ויסף חמישיתו על ערכו. וגבי מקדיש בית ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וגבי פדיון שדה ואם גאל א המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך. ולא הזכיר כהן בכ"מ גבי פדיון בעלים בעלים והיינו משום דבעלים לא בעינן ג' במטלטלין ועשרה בקרקעות ונכון לדעתי] והנה דעת הרמב"ם לא ברירא איך דעתו. אמנם לפי קט שכלי דגם דעתו הוא דדברי שמואל דהקדש שחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל הוא רק בבעלים אבל לא באחר. דז"ל הרמב"ם בפ"ז מעירוכין הלכה ח' אחד קדשי בדה"ב בדה"ב ואחד קדשי מזבח שנפל בהם מום אין פודין אותן לכתחלה אלא בשווין. ואם עבר וחללן על פחות משוין אפי' הקדש שוה מנה שחלל על שוה פרוטה הרי זה פדוי ויצא לחולין ומותר להנות בו. ומד"ס שהוא צריך חקירת דמים וחייב להשלים את דמיו. הלכה ט' כיצד היתה לו בהמת קדשי מזבח שנפל בה מום והרי היא שוה עשרה ובהמת חולין ששוה חמשה ואמר הרי זו מחוללת על זו הרי זו נפדית ויוצאה לחולין אבל צריך להשלים החמשה וכן אם היתה הבהמה הראשונה קדשי בדה"ב הר"ז יצאה לחולין כו' ותכנס השני' תחתי' זהו דין תורה אבל מדבריהם צריך חקירת דמים אם היתה זו שחלל עלי' שוה או ישלים דמי'. הלכה י' שמו אותה שלשה ואמרו שזו בדמי' אפי' באו אח"כ מאה ואמרו של הקדש היתה יפה אינו חוזר. הואיל וחקירת דמים מדבריהם לא החמירו בה. אבל אם שמוה בשנים ובאו שלשה ואמרו שהונה הקדש בכל שהוא חוזר עכ"ל. והנה דברי רבינו לכאורה מוקשים מאוד. בהא שכתב בהלכה ח' אחד קדשי מזבח כו' ואם עבר וחללן על פחות משוין אפי' שוה מנה על שוה פרוטה מחולל וצריך מד"ס להשלים את דמיו. בממ"נ היכא איירי. אי דפדאוהו בשלשה הלא כתב בהלכ' י' דאם פדה בשלשה אפי' אמרו אח"כ מאה שהיא שוה ביותר א"צ להשלים דמי'. ואי דאיירי דפדאוהו בפחות משלשה בשנים או באחד א"כ מאי ארי' דתני אפי' חלל שוה מנה על שוה פרוטה צריך מד"ס להשלים דמי' הלא בהלכה י' כתב דאם שמוהו בשנים אפי' כל שהוא חוזר. ודוחק לומר דארבותה דדין תורה יצאה לחולין אפי' ביותר מכדי אונאה זה אתי לאשמעינן. דאם נאמר כן לא הוה לי' לסיים דמד"ס צריך להשלים דמיה דזה ידעינן מהלכה י' דאם שמוה בתרי אפי' בכ"ש חוזר. ולא הוה לאשמעינן בהלכה ח' רק הדין דמדין תורה יצא לחולין אפי' ביותר מכדי אונאה זהו עיקר הרבותא. ועוד ק"ל הלא הדין האמור בהלכה י' הוא דברי עולא בתמורה שהבאנו לעיל ל"ש אלא דשמוה בתרי אבל שמוה בתלתא אפי' אתי מאה א"צ להשלים משום דחקירת דמים הוא דרבנן ואקילו בה רבנן. וא"כ למה שינה הרמב"ם מלשון עולא. והו"ל בהלכה י' בד"א בשמוה בי תרי אבל בתלתא אינו חוזר כמו שאמר עולא. ולמה הקדים בהלכה י' שמוה בי תלתא דמשמע שהוא דין בפני עצמו ולא קאי על הלכות ח' ט' הקודמין ועוד הקשה, הלח"מ בהלכה י' שכתב רבינו אבל שמוה בתרי ואתא בי תלתא ואמרו שהונה הקדש אפי' בכ"ש חוזר. דהא בגמ' תמורה שם לא אמר וצריך לעשות דמים רק אאונאה או אבטול מקח אבל פחות מכדי אונאה מנ"ל לרבינו שחוזר עיי"ש מה שתי' עכ"ל. נ"ל דגם דעת רבינו הוא כשיטת התוס' וכדעת הראשונים דהא דא"ש הקדש שחלל שוה מנה על פרוטה מחולל הוא רק בבעלים אבל לא באחר. והא דבעינן שלשה הוא ג"כ באחר ולא בבעלים. וא"כ מיושב דברי רבינו כמין חומר. דבהל' ח' מיירי בבעלים שחללו ובהם לא בעינן שלשה דהם אף בינם לבין עצמם יכולין לחללן. ואתי לאשמעינן דדין תורה שמחולל אבל מד"ס דצריך להשלים דמיהם. ובהלכה ט' מפרש כיצד היתה לו בהמת קדשי מזבח כו' וכן בהמת קדשי בדה"ב כו' הלא קאי רק בבעלים כי התחיל לבאר כיצד היתה לו בהמת קדשי מזבח כו' א"כ מיירי דהפודים המה הבעלים. וא"כ הלכה ח' ט' איירי רק פדיון בעלים ומשו"ה לא הזכיר שנים או שלשה דבבעלים לעולם לא בעינן שלשה ולעולם נתחלל אף בפחות וצריך להשלים דמיהם מד"ס. אמנם בהלכה י' מיירי דהגזבר מוכר אותם לאחרים וא"כ לגבי אחרים ליכא דין השלמת מעות אלא או דהמקח קיים או דהמקח חוזר לגמרי. היינו אם שמוה שלשה אז אפי' באו מאה ואמרו דשוה יותר המקח קיים וא"צ להשלים דמים כלל משום דחקירת דמים הוא מדרבנן ולא החמירו בה אמנם אם שמוה בתרי ואתא תלתא ואמרו דהיתה אונאה אפי' בכ"ש חוזר. כלומר דחוזר המקח לגמרי והיינו כיון דהפדיון הי' רק ע"י שנים. ובאחרים הלא בעינן שלשה דוקא אף בדיעבד וא"כ בשלמא אם שמוה בשנים ואח"כ שמו תלתא ואמרו דלא הי' בו אונאה כלל נשאר המקח ויצא לחולין דהן אמנם ע"י שומת השנים לא מהני דהא בעינן אף בדיעבד דוקא שלשה. אבל בכ"ז יצא לחולין ע"י שומת השלשה שאח"כ שאמרו שהי' שוה אם כי בשעת חלול לא הי' השלשה אבל כיון דס"ס אמרו אח"כ השלשה דהיתה שוה כן ולא הי' בזה אונאה. וכמו שכתב הלח"מ בפי"ז מאישות הלכה י"ד בהא שכתב הרמב"ם אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים ע"כ והקשה שם הלח"מ דלדעת רבינו שהוא סובר שמ"ש דצריכה ב"ד הדיוטות הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד סגי בינה לבינה א"כ איך אמרו בב"מ ל"א גבי איסור ור' ספרא עבוד עסקא כו' ומדמי התם לאלמנה דצריכה ב"ד משמע אף בדיעבד. ותי' דמ"ש רבינו ומכרה שוה בשוה הוא שב"ד רואים אחר שמכרה דהוי בשוה עיי"ש בלח"מ שהאריך א"כ ה"נ הכא דאם שמוה אח"כ בתלתא ואמרו דהי' שוה כמו שחלל שפיר יצא לחולין ע"י הב"ד של ג' אבל כיון דשמוה בי תלתא ואמרו דלא הי' שוה אפי' בכל שהוא א"כ ממילא לא נשאר רק מה דשמוה מעיקרא בי תרי משו"ה חוזר דהא בהקדש לא אצל הבעלים בעינן דוקא תלתא ופחות לא מהני וא"כ זהו כונת רבינו אבל אם שמוה בי תרי ואתא תלתא ואמרו שאינה אפי' בכ"ש חוזר. אין הכונה משום דהיתה אונאה. דבאמת כיון דשמוה בי תרי לעולם חוזר ולא יצא לחולין מטעם דבעינן בהקדש דוקא שלשה. אלא דאתי לאשמעינן הדיוקא דוקא אם שמוה תלתא אח"כ ואמרו שהיתה אונאה. אבל אם התלתא אמרו שלא הי' אונאה אזי יצא לחולין אם כי מעיקרא שמוה בתרי כיון דאח"כ אמרו תלתא שהיא שוה ממילא נישום ע"י שלשה ויצא לחולין. זה מה שנ"ל בכונת רבינו ומפולשין דברי רבינו בשלשה ההלכות אלו ומיושב גם קושית הלח"מ הנ"ל:
והנה בטעמו של דבר דלמה דוקא בעלים יכולין לחלל אף פחות בדיעבד ואחרים אינם יכולין לחלל אף בדיעבד מבואר בשטמ"ק ב"מ נ"ז משום דבבעלים מהני שאלה דהא יכולין לשאול על הקדשם ומשו"ה יכולין לחלל אף בפחות עיי"ש. והנה לפי השיטות דבעלים אינם יכולין לשאול רק בעודם בידם אבל במסרו לגזבר לא מהני שאלה. א"כ אף בעלים גופא שפודים מיד הגזבר אין יכולין לחלל רק בשוין ולא בפחות. משא"כ אם נאמר לפי דעתינו בדעת הרמב"ם דאף בבא ליד גזבר מהני שאלה וכן הוא דעת ר"א ממיץ. א"כ הבעלים יכולין לפדות לעולם בפחות אף שבא ליד הגזבר:
וא"כ זהו כונת הירושלמי בב"ק הנ"ל דהירושלמי סובר דהבעלים יכולין לשאול לעולם אף שבא ליד הגזבר וא"כ ממילא יכולין לפדות לעולם בפחות אף שבא ליד הגזבר. וזה אמר הירושלמי מלתי' דר"ל אמרה מכירה הוא כפדיון ר אוי לפדותו ולאוכלו. כלומר דמשו"ה גנב והקדיש פטור מדו"ה הן אמנם דהקדש כמכירה. אבל הלא קיי"ל מכר חוץ מאחד ממאה שבו פטור מדו"ה והיינו משום דלהגנב יש לו ג"כ זכות בזה ולא מקרי ומכרו כולה. וא"כ כיון דהבעלים יכולין לפדותו אף בפחות א"כ דמי ממש למכרו חוץ ממאה שבו דהא להבעלים יש להם זכות עדנה אף כשהקדיש. וכ"ת תינח כשהוא ביד הבעלים הואיל ויכולין לשאול משו"ה יכולין לפדות אף בפחות אבל כשהגיע ליד גזבר מאי איכא למימר והלא קתני סתמא גנב והקדיש ומשמע דאיירי בכל גווני. וע"ז מסיים הירושלמי "ולאוכלו" כלומר דאף ביד הגזבר יכולין לפדותו בפחות מטעם דראוי לאוכלו אף בלא פדיון והיינו ע"י שאלה וא"כ ממילא ליכא ומכרו כולה דהא יש להבעלים זכות אף בעת שהקדיש לפדות פחות משוי':
ואין לומר דאיך שייך לומר דיש לבעלים זכות במה שיכולין לפדות בפחות דהא שמואל לא אמר רק שחלל בדיעבד אבל לא לכתחלה. בשגם הלא מדרבנן צריך להשלים דמי שוי' כמ"ש הר"מ שהבאנו לעיל וא"כ מאי זכות יש להבעלים בזה. אבל באמת ז"א כיון דמדאורייתא הוא מחולל וא"צ להשלים הדמים ורק מדרבנן צריך להשלים הדמים מקרי יש לבעלים זכי', דהא מבואר להדיא בקדושין שלהי פ"ש בהא דהגונב טבלו של חברו דרבי סובר דמשלם ם דמי טבלו [וגם הכפל כמבואר בראב"ד פ"ב מגניבה הל"ד] ור"י בר"י אומר דאינו משלם לו אלא דמי חולין וקאמר שם הגמ' דפליגי בשמואל דאמר חטה אחת פוטרת הכרי דרבי אית לי' דשמואל ור"י בר"י לית לי' דשמואל עיי"ש בהסוגי'. ולכאורה הלא שמואל דאמר דחטה אחת פוטרת הכרי הוא רק מדאורייתא אבל מדרבנן יש לתרומה שעור אחד מששים או חמשים או ארבעים. ובהדיא כתב הגר"א בשנות אליהו בריש פיאה דאם הפריש פחות מזה השעור הוה טבל מדרבנן וצריך להשלים עי"ש. ובכ"ז לרבי דסובר כשמואל דחטה אחת פוטרת הכרי מדאורייתא מקרי דיש להבעלים זכות בכל הטבל. א"כ ה"נ הכא הן אמנם דמדרבנן צריך להשלים אף לשמואל דאמר הקדש שחלל שוה מנה על פרוטה מחולל בכ"ז כיון דמדאורייתא מחולל מקרי יש להבעלים זכי' ולא מקרי ומכרו כולה:
וא"כ א"ש דברי הרמב"ם דכתב דגנב והקדיש דפטור מדו"ה ומשמע בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב ומשמע אף שבא ליד גזבר והיינו כנ"ל משום דכיון דהבעלים יכולים לפדותו לעולם בפחות אף שבא ליד גזבר לא מקרי ומכרו כולה והוי כמו שמכר חוץ מאחד ממאה שבו:
ולדעתי מטין גם לשנא דהרמב"ם בריש פ"ב מגניבה כדברינו. שכתב שם בהל"א. וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שחייב באחריותן בין קדשים שאין חייב באחריותן הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי דו"ה עכ"ל ולכאורה למה חשיב רק קדשי מזבח ולמה לא חשיב גם קדשי בדה"ב דפטור מכפל ומדו"ה. אמנם לפי דברינו א"ש כיון דהבעלים יכולין לפדותו בפחות מקרי יש להבעלים זכיה בהם אף בעודם הקדש. והוי כמו טבל דכתב רבינו בהל"ג דמשלם דמי כולה. ואם כי לא דמי לטבל דטבל הלא יש לו בו זכי' בהנאה שאינה של כילוי לכה"פ. אבל מדלא הזכיר רבינו קדשי בדה"ב משמע לכאורה כמ"ש וצ"ע:
אמנם לכאורה נסתרו דברינו דהא ברייתא מפורשת בפ' בתרא דתמורה קדשי בדה"ב שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום. ומבואר כן ברמב"ם בפ"ו מעירוכין הל"ח וז"ל אבל המקדיש קדשי בדה"ב למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום ואין הקדש המזבח ולא החרם חל על קדשי בדה"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל. א"כ מבואר להיפך מדברינו דאם נאמר דקדשי בדה"ב דכיון דהבעלים יכולין לפדותו בפחות מקרו יש להם זכי' ח"כ אמאי לא יחול קדשי מזבח אקדשי בדה"ב. אבל באמת לאחר העיון ל"ק מזה כלל דלא דמי הקדש לענין חיוב גניבה בדו"ה. דבחיוב גניבה בדו"ה תלי רק מה שמדאורייתא מקרי ראוי כגון שחיטה שא"ר רק מדרבנן חייב בדו"ה כיון דמדאורייתא מקרי שחיטה כמ"ש התוס' ב"ק ע"ב ב' ד"ה דאי ס"ד דאורייתא וכי שחיט בה פורתא אתסר ליה אידך לאו דמרה קטבח כתבו אבל אי הוה רק מדרבנן מקרי שפיר דמרה קטבח עכ"ל וכן מסיימי שם עוד מהא דפטרי רבנן לעיל שוחט לע"ז משום שחיטה שא"ר ואי אסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו במעשה שבת דמ"ד דרבנן עכ"ל. ומשו"ה שפיר לענין חיוב גניבה בדו"ה חזינן דהכל תלי אם ראוי הוא מדאורייתא ולא אכפת לן במה שאינו ראוי מדרבנן משא"כ לענין הקדש דכיון דמדרבנן צריך לשלם דמיהן מקרי מקדיש דבר שאינו שלו כיון דמדרבנן הוא שייך כולה להקדש בדה"ב ואם ירצה לפדותה צריך ליתן כל דמי' מקרי שפיר דבר שאינו שלו:
ועוד נ"ל ע"פ מ"ש שם המל"מ וז"ל ונראה שדקדק רבינו לומר הרי זה עולה או שלמים למעט האומר הר"ז לעולה או לשלמים. משום דכי קאמר הכי לדמי קאמר וכמ"ש רבינו בפט"ו מהל' מעה"ק אמר הרי עלי בהמה טמאה הרי אלו עולה לא אמר כלום אמר אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה וה"נ דכותיה עכ"ל. ולכאורה דבריו המה משוללי הבנה. דבשלמא בהמה טמאה שאמר אלו לעולה היתה כונתו להקדישה לדמים ומשו"ה ימכר הבהמה טמאה ויביא בדמי' עולה, משא"כ גבי קדשי בדה"ב כיון דאין אדם מקדיש דבר שא"ש כמ"ש רבינו א"כ מה יושיענו מה שאמר לעולה דאיך ימכר ויביא בדמי' עולה כיון דהיא שייכת לבדה"ב. אמנם לפי דברינו כונתו היא כך דבאמת גם בקדשי בדה"ב יש לו זכות במה שיכול לחללה על פחות וא"כ היתרון יכול להקדיש למזבח. אמנם הא תינח בשאמר לעולה א"כ כונתו לדמי עולה שפיר יוכל לחללה קדושת בדה"ב על פחות משוי והמותר יהיה לדמי עולה. משא"כ כשאמר הרי זה עולה א"כ הקדיש כל הבהמה שהוא גופה תהיה עולה וזה א"א דהא מקצת יש בודאי לבדה"ב דהן אמנם דיכול לחלל אף על פחות משויי' אבל הלא אותו הפחות הוא אינו שלו דהא שייך לבדה"ב. והתי' הראשון נ"ל יותר. שוב מצאתי במהרשי"א בפ"ק אות ח' שהתעורר מעט בענין הזה ועיי"ש מ"ש ולדעתי נראה כמ"ש:
עוד (שם באות י"ז) מחלק עוד נתערב אצל הבעלים כיון דיכולין לשאול ל"ש בזה לדין דממונא לא בטל ורק כשהוא אצל אחרים או שבא ליד הקדש בקנין אזי דנין בזה מטעם ממון ולא מטעם איסור עיי"ש. (באות י"ח) מביא ראי' מבנו הגאון מוהר"צ שליט"א מהא דכריתות [ואנחנו בראשית דבריט הבאנו ראי' זו] י"ח דאיתיבי' רבא אכל היום אכל למחר נהנה היום מנין דמצטרפין ת"ל תמעול מעל ריבה. ואמאי הא כיפר עליו יוה"כ ומשני כי מכפר יוה"כ אאיסורא אבל לא אממונא ואיב"ע אפלגא דשעורא לא מכפר הרי מוכח להדיא דס"ל דנהנה מממון הקדש מקרי ממונא ולא איסורא ואף ללישנא דואיב"ע י"ל דמה"ט לא ניחא לי' לחלק בזה אבל בתי' קמא מוכח דס"ל דאין לחלק בין ממון הדיוט לממון הקדש וגם הקדש מקרי ממונא וא"כ ה"ה גם לענין ביטול אמרי' ג"כ דמקרי ממון ולא בטל והיינו היכא דנקנה להקדש בקנין גמור דבזה זכות הקדש כמו כל ממון הדיוט ע"כ. ולכאורה לפי חילוקו דהיכא דביד הבעלים מקרי איסורא ובבא ליד גזבר מקרי ממון ולא איסור א"כ יוצדק האיב"ע השני. דהא מקרא דתמעל מעל מרבינן בסתמא דמהני צירוף במעילה אפי' לזמן מרובה ומשמע הן דהבעלים בעצמם נהנו ומעלו בעוד שההקדש היה תחת ידם והן שנהנה ומעל בהקדש איש אחר או בשמסר ליד גזבר. וא"כ הא תינח כשמעל בהיות תח"י גזבר יצדק לומר דמשו"ה מהני הצירוף ולא כיפר יוה"כ משום דאממונא לא מכפר יוה"כ. אבל אם מעל בהיותו תחת ידו הלא אז מקרי רק איסור ולא ממונא לפי דעת הגאון הנ"ל, א"כ למה לא כיפר יוה"כ ולא יועיל הצירוף. ומשו"ה אתי האיב"ע השני לומר דיוה"כ אינו מכפר רק על שעור שלם ולא על חצי שעור:
אלא מה שיש לכאורה להעיר אם נימא דהקדש מקרי ממונא א"כ ל"ל קרא דצרוף מעילה לזמן מרובה חייב. הלא ידעינן גם זאת מממון הדיוט. דהא אף בממון הדיוט בגזל כ"ש א"צ להחזיר. ובכ"ז בגוזל פחות משוה פרוטה ואח"כ גזל עוד חצי פרוטה ולא נודע להנגזל בנתיים מחויב הגזלן להשיב הפרוטה לדעתי. דלפי מ"ש הר"מ דאסור לגזול כל שהוא וקאמר המ"מ הטעם משום כמו בכל איסורין דאסור חצי שעור. ומובא ג"כ בסמ"ע סי' רנ"ז. וא"כ לפ"ז מוכח דבגזל שתי חצי פרוטות זא"ז ולא נודע להנגזל בנתיים חייב להשיב. דהא הטעם הא דחצי שעור אסור הוא מטעם דחזי לאצטרופי. היינו שאם יאכל עוד מעט בתוך זמן אכילת פרס עד שיצטרף לשעור ומשו"ה אסור חצי שעור וכמו שהסביר השאגת ארי' בסי' פ"א הסברא דחזי לאצטרופי עיי"ש. וא"כ מוכרח דאף בגזל דאסור חצי שעור אם גזל שתי חצי פרוטות זא"ז ולא נודע להנגזל בנתיים מחוייב אח"כ להחזיר וטעמו של דבר נראה לי להסביר דהא הא דבגזל חצי פרוטה א"צ להחזיר הלא מבואר בסנהדרין נ"ז דהוא מטעם מחילה וא"כ יקשה לכאורה הא תינח כשיתודע אח"כ להנגנב ולהנגזל יצדק ע"ז הסברא דמחיל אבל מקודם שיתודע להם אמאי א"צ להחזיר ואף כשיתודע אח"כ יהיה מחילה אבל כעת הוא דמי ליאוש שלא מדעת דקיי"ל כאביי דלא הוי יאוש. ומצאתי אח"כ במחנה אפרים בריש הל' גזילה שהתעורר בזה עיי"ש. אמנם לדעתי נראה ע"פ מ"ש הש"ך חו"מ בסי' שנ"ח סק"א וז"ל מדברי התוס' פ' א"מ מבואר דאם אדם נותן לחברי לאכול מדבר שאינו שלו אע"פ שיודע שחברו יתרצה אסור לאכול מטעם ישל"מ ואע"ג דהשתא ניחא לי' מעיקרא לא ניחא לי' ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר וישל"מ שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובע"כ מתיאש א"כ אמרי' מעיקרא באיסורא אתי לידי' כו' משא"כ הכא כיון שיודע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידו דמסתמא אינו מקפיד ע"ז עכ"ל עיי"ש. וא"כ י"ל גם בזה דבגזל פחות מפרוטה כיון דאם יתודע בע"כ הוא מוחל ואף אם לא ירצה למחול הלא בטלה דעתו א"כ גם טרם שידע מהני המחילה למפרע:
וא"כ כ"ז הוא רק בפחות מפרוטה אבל בגזל פחות מפרוטה ולא נודע להנגזל עד שהשלימו א"כ בודאי ל"ש בזה מחילה וצריך להחזיר:
ובזה יתבאר לן דברי הירושלמי בפ"ב דפסחים הל"ג הנהנה מן ההקדש פחות משוה פרוטה מהו שיתחייב בתשלומין א"ל נשמענה מהדא ואת אשר חטא מן הקודש ישלם פרט לפחות משוה פרוטה אית תני תנא לרבות בתשלומין מ"ד פרט לפחות משוה פרוטה לתשלומין לקרבן פי' שאינו חייב חומש ואשם [וכן פוסק הרמב"ם בפ"ז ממעילה עיי"ש] מ"ד לרבות לתשלומין [פי' שמשלם את הקרן] ולכאורה איך רוצה התנא דממעט מקרבן מקרא דאשר חטא מן הקודש ישלם. הלא מקרא משמע להיפך דצריך לשלם ועי' ק"ע שם דמפרש דדריש ריבוי אחר ריבוי הוא למעט. ולפי הנ"ל יצדק ביותר. דהא הא דהקדש מחייב לשלם הקרן אף בפחות משוה פרוטה הוא מטעם דחצי שעור אסור מה"ת וחזי לאצטרופי וכמו שאמר שם הירושלמי להדיא אמרין חבריי' קמי ר' יוסי ולאו מתניתא היא האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין אמר לון תמן אינו ראוי להשלים עליו ברם הכא ראוי הוא להשלים עליו' עיי"ש. א"כ חזינן הא דחייב בהקדש אף בפחות מפרוטה הוא מטעם חצי שעור דאסור וחזי לאצטרופי ואם כי בהדיוט בגזל פחות מפרוטה א"צ להשיב היינו משום שהוא מחילה משא"כ גבי הקדש ל"ש מחילה דמאן מחיל א"כ ממילא צריך לשלם ולא אצטריך קרא ע"ז ובהכרח דהקרא אתי למעט מחומש ואשם דה"א כמו דמשלם הקרן כן ישלם גם חומש ואשם. ומאן דתני לרבות הוא ג"כ כנ"ל כיון דממעטינן מחומש ואשם א"כ ה"א דגם מקרן הוא פטור ודמי להדיוט דהוי מחילה משו"ה אצטריך קרא לרבות דחייב בתשלומין. וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ז דמעילה דתשלומי הקדש בפחות מש"פ הוא מטעם חצי שעור כמו שרמז שם המל"מ עיי"ש] א"כ יקשה כנ"ל כיון דנאמר דהקדש מקרי ממון למאי אצטריך קרא דתמעל מעל לרבות דצירוף אפי' לזמן מרובה הלא גם בהדיוט הוא כן. בשלמא לפי מה דהסברנו לעיל תי' הג' כי מכפר יוה"כ אאיסור אממונא לא כלומר הן אמנם דהקדש מקרי איסור אבל להוציא מיד הדיוט להכניס לרשות הקדש מקרי ממונא כמו שכתב הש"ש א"ש כיון דהקדש מקרי איסור ובכל איסורים דמהני צרוף הוא רק בכא"פ לא יותר משו"ה אצטריך קרא גבי מעילה דאפי' לזמן מרובה מהני ג"כ צרוף. משא"כ לפי דברי הגאון הנ"ל דהקדש מקרי לעולם ממונא היכא שבא ליד גזבר והתי' הגמ' דיוה"כ לא מכפר אממונא הוא כפשוטו מטעם דהקדש מקרי ממונא א"כ יקשה כנ"ל ל"ל קרא אבל באמת ל"ק דהא הקרא לא מיותר דהיה מרבינן מזה דרשות אחרות:
עוד (שם בענף ד' אות כ"א) ירד לחלק דבזה"ז מקרי רק איסור ולא ממונא וא"כ האי ברייתא דנדרים דקרי הקדש דשיל"מ היינו בזה"ז כיון דלכתחלה מחללין על הפרוטה אף שוה הרבה א"כ מקרי רק איסור ולא ממונא עיי"ש שהאריך בדברים נעימים ולדעתי חלוק זה לא יצדק לשיטת התוס' ערכין וע"ז דהא דמחללין בזה"ז על שוה פרוטה אף ששוה הרבה היינו רק בהקדש קרקע אבל בהקדש מטלטלין הלא מבואר בע"ז י"ג ובשארי דוכתי בהמה תעקר פירות וכסות כלים ירקבו מעות יוליך הנאה לים המלח. א"כ לפ"ז דאם מיירי בזה"ז א"כ איך מקרי דשיל"מ ורק לשיטת הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מעירוכין הל"ח דאף במטלטלין בזה"ז שייך פדיון והברייתא דע"ז מיירי באם לא ירצה לפדות ועיי"ש בלח"מ שהאריך במה יצדק חילוקו של הגאון הנ"ל:
(שם) לבונה לא יפחות מקומץ נאמר כאן אזכרה ונאמר להלן אזכרה מה אזכרה האמור להלן מלא קומץ אף אזכרה האמור כאן מלא קומץ אי מה אזכרה האמור להלן שני קומצין אף אזכרה האמור כאן שני קומצין. א"ר אילא כלום למדו לקומצ אלא ממנחת חוטא מה להלן קומץ החסר פסול אף כאן קומץ החסר פסול. והגר"א גורס מה להלן קומץ החסר כשר אף כאן קומץ החסר כשר. וכתב הת"ח וז"ל ר' אילא בא לסתור מה דהתחיל ללמוד מלחה"פ ואמר כלום למדו לקומץ מלחה"פ וכמו שעורא דקומץ לבונה הן הבאה עם המנחה הן בפ"ע למדו מלחה"פ. אלא ממנחה למדו כדאמרי' במנחות והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה מקיש לבונה להרמה דמנחה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ ומיני' מה להלן קומץ החסר כשר אף כאן קומץ החסר כשר. להאי סוגי' צ"ל דר' אילא ס"ל דלבונה הבאה עם המנחה כר"ש ור"י דאפלגו במנחות י"א ב' גבי חיסר לבונתה וס"ל דכשר וגם ס"ל כחד מהני אמוראי ר' אמי ור' יצחק נפחא דס"ל כמחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה ה"נ בלבונה בפ"ע ס"ל לר"ש ור"י דבקומץ החסר כשר משא"כ בקמצין דלחה"פ היינו הקמצין דבזיכי לבונה דלחה"פ לד"ה חסר פסול כדאמר התם עכ"ל. ומאד ק"ל על דבריו דאמר דבזיכין דלחה"פ לד"ה חסר פסול. דמסוגי' דמנחות י"א ב' משמע להיפך דאמר שם ר"י ב"ר יוסף אר"י מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה אבל בלבונה הבאה בפ"ע ד"ה קומץ בתחלה וקומץ בסוף להכי אצטריך על המנחה דבהדי מנחה אין בפ"ע לא, ואר"י ב"ר יוסף אר"י מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה אבל בלבונה הבאה בבזכין ד"ה שני קומצין בתחלה שני קומצין בסוף פשיטא ופירש"י דהא לא כתיבה בה כל דלישתמע כל שהוא] מהו דתימא כיון דבהדי לחם קאתי כאשר על המנחה דמי ופירש"י ולימא נמי דהאי הלבונה אשר על המנחה קאי נמי על הלבונה דבזיכין ולדרוש בהו כל שהוא] קמ"ל. וא"כ חזינן מזו הסוגיא בהיפך דאפי' אם נאמר דלבונה הבא בפ"ע לד"ה בעינן קומץ בתחלה וקומץ בסוף. בכ"ז בקומצי בזיכי לבונה היה ס"ד דה"א דלא בעינן קומץ בסוף משום דאתי עם הלחם הוי כמאן דכתיב כאשר על המנחה דמי ויהי' כשר אם חסר. וא"כ איך אמר דבזיכי לבונה לד"ה פסול ולבונה הבאה בפ"ע כשר:
ולדעתי עפ"י גרסת הגר"א נ"ל כונת הירושלמי בהיפך דר' אילי סובר דלבונה הבא בפ"ע אם חסר פסול ושני בזיכי לבונה דלחה"פ אם חסר כשר כדקס"ד בבבלי שם. וזהו כונת הירושלמי א"ר אילי כלום למדו לקומץ אלא ממנחת חוטא פי' דבמנחת חוטא ליכא לבונה ורק קומץ המנחה לבד וקומץ שחסר לד"ה פסול ונילף אזכרה אזכרה ממנחת חוטא מה מנחת חוטא קומץ שחסר פסול אף לבונה הבא בפ"ע ג"כ פסול בחסר. אמה להלן קומץ החסר כשר אף כאן קומץ החסר כשר" פי' דאם נילף מלחה"פ א"כ יהיה ג"כ כשר כמו בלחה"פ שחסר שני קומצין שכשר. משא"כ לבונה הבאה בפ"ע פסול:
וע"ז יצדק שפיר סיום דברי הירושלמי שם א"ר יוסי מלתא דר' אילא אמרה המתנדב לבונה מביא בקומצו של כהן. פי' כיון דר' אילא סובר דלבונה הבאה בפ"ע אם חסר פסל א"כ צריך להיות הקומץ בקומצו של כהן דאם נאמר בקומצו של הבעלים הן אמנם דהבעלים יכולים להביא הקומץ של לבונה אבל להקטיר הקומץ הלא צריך הכהן להקטיר ולא הבעלים. וא"כ אם יקמוץ בקומץ של בעלים ואח"כ כשיבא ליד הכהן דלמא יהיה יד הכהן גדולה משל בעלים והוי קומץ שחסר בשעת הקטרה שהוא פסול:
שם ששה לנדבה חזקיה אמר כנגד ששח בתי אבות הבעל ציון ירושלים כאן התעורר בסתירת דברי רש"י פסחים נ"ז שכתב דלא הוי רק ששה בתי אבות ובתענית ט"ו ב' כתב שם רש"י שהי' ז' בתי אבות ומביא גם דברי רש"י ביבמות ק"א שכתב דלא הוי רק ששה בתי אבות ובגמ' שם משמע דהיו ז' בתי אבות וכן התעורר המנחת חנוך בפ' שופטים. וכתב שם שלא מצא בדברי הרמב"ם אם היו ז' בתי אבות או רק ששה עיי"ש ועי' במזרחי בפ' צו שכתב שם להדיא דבשבת לא היה בית אב עיי"ש ואני אתפלא על כולם דהלא הרמב"ם בפ"ד מתמידין הל"ט וז"ל ובשבת שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה כיצד הם עובדין מפיסין בשחר אנשי בית אב של משמר היוצא ומקריבין תמיד של שחר ושני כבשי עולה של מוספין וכל שזכה בעבודה מעבודת של שחר הוא זוכה בשני כבשי מוסף. ומשמר האחר שנכנס בשבת מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערבים עכ"ל הרי מבואר להדיא דגם בשבת היה בית אב:
אמנם הבעל ציון ירושלים והמנחת חנוך הקשו דאם נימא שהיו ז' בתי אבות מהא דמנחות ק"ז ומהירושלמי כאן דבהדיא אמר חזקי' הששה שוכרות כנגד הששה בתי אבות הרי מוכח דלא היו רק ששה ולא ז'. אבל לא אדע קושיתם דז"ל הג' מנחות שם ששה שופרות לנדבה כנגד מי אמר חזקי' כנגד ששה בתי אבות הכהנים שתקנו להם חכמים שיהא שלום זה עם זה ועי"ש בפירש"י משום דממעות השופרות היה נלקח עולות כשהיה המזבח בטל והעורות היה שייך לכהנים ומשו"ה תקנו ששה שופרות כדי שכל בית אב יקריב ביומו משופר שלו עיי"ש וא"כ הא תינח כל ימי השבוע אבל בשבת אין רשאין להקריב נדרים ונדבות וא"כ לא תקנו שופר לשבת. אבל בית אב היה אך שופר לא היה להם לתקן. ואדרבא בזה מיושב קו' התוס' מנחות שם ד"ה שיהא שלום זע"ז שהקשו ואע"פ שבע"ש מחלקין העורות משום בעלי זרוע כדאמרי' בפ' מקום שנהגו עיי"ש מה שתי' אמנם לפי הנ"ל א"ש כמין חומר דז"ל הג' פסחים שם בראשונה היו ממחין עורות הקדשים בלשכת בית הפרוה ולערב היו חולקין אותן לאנשי בית אב והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע התקנו שיהא מחלקין מע"ש לע"ש דאתיין כולהי משמרות ושקלי בהדדי ופירש"י שם כיון דאיכא כולהי משמרות לא חששו לבעלי זרוע עיי"ש וזה דוחק אבל לפי הנ"ל א"ש דאמר דהששה שופרות נדבה היה כנגד ששה בתי אבות ובעד בית אב של שבת לא תקנו שופר משום דבשבת אין קריבין נו"נ וא"כ מה"ד לא היה להם חלק בהעורות ומשו"ה בעלי זרוע של בית אב של שבת באין ונוטלין בזרוע היינו שטענתם למה נגרע חלקם ומשו"ה התקינו שיהא מתחלק מע"ש לע"ש דאתיין כולהו משמרות ושקלי בהדדי כלומר דגם הבית אב של שבת ג"כ הי' נוטל חלק כדי שיהיה שלום בין כל המשמרות: