שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ג · הלכה ב
מפני מה כתוב א' ב' ג' לומר מסתפק מן הראשונה קודם לשני' ומן השני' קודם לשלישית. ויש גורסין אין מסתפק ויתבאר להלן בהל' ג':
(שם) מזוג בכמה נשמעינה מהדא יין כדי גמיע רי"א כדי מזיגת הכוס עיי' בפ"מ וק"ע ופירושם דחוק והנכון כמו שפי' הרא"פ דהאיבעי' היא יין חי שעור כדי מזיגת הכוס והיינו רובע רביעית דוקא היינו טעמא משום שהוא דבר מועט. א"כ בעינן דוקא שעור דכדי מזיגת הכוס משום דלא טרחי למזוג בפחות ממזיגת הכוס ולא חשובה דבר חשוב משא"כ בשהי' כבר מזוג אפשר דלא בעינן כולי האי. ופשוט מדתנן יין כדי גמיעה וע"כ מיירי ביין מזוג דחי א"א לגמוע ובכ"ז אמר ר"י כדי מזיגת הכוס הרי דגם במזוג בעינן שעור דכדי מזיגת הכוס דוקא עי"ש ועיי' ברמב"ם בפי"ח משבת הל"ב דכתב סתמא יין כדי רובע רביעית משמע דבכל גוני איירי הן בחי הן במזוג הכל הוא השעור דרובע רביעית.
(שם) מהו לשתותן בכרך אחד מדאמר ר' מני אר"י הלל אם שמען בבהכ"נ יצא הדא אמרה אם שתאן בכרך אחד יצא. פי' דהאיבעי' אם שתה הד' כוסות ולא הפסיק בנתיים אם יצא ופשיט מדאמר בהלל אם שמען בבהכ"נ יצא. וא"כ הכוס ג' ששותה לאחר המזון והכוס ד' שותה בלי הפסק בנתיים וא"כ מוכח שאם שתאן שלא על הסדר יצא ובבלי פסחים ק"ח שתאן בבת אחת לא יצא ופי' רש"י היינו ששתה הד' כוסות בכוס אחד. והתוס' והר"ן השיגו על פירש"י ופרשו שתאן בב"א היינו בזה אחר זה שלא על הסדר בלי הפסק עיי"ש וא"כ לפ"ז פליגי הבבלי עם הירושלמי דלגמר' דידן לא יצא ולדברי הירושלמי יצא:
אמנם מה שק"ל לשיטת הרמב"ם בפ"ז מחו"מ הל"ט שתה ארבע כוסות מזוגין בב"א ידי חירות יצא ידי ארבע כוסות לא יצא עכ"ל. וכוונתו מבואר אעפ"י ששתה הד' כוסות חלוקין כיון שלא שתאן על הסדר לא יצא כמו שכתב המ"מ שם ותופס הוא כסוגית הבבלי. ובכ"ז בפ"ח שם הל"י כתב ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה" והוא הדין האמור בירושלמי הנ"ל הלל אם שמע בבהכ"נ יצא כמו שציין העין משפט בירושלמי הנ"ל על הדין הלל אם שמע בבהכ"נ יצא מיימון פ"ח מחו"מ הל"י וא"כ הוא תרתי דסתרי:
ומה שנ"ל עפ"י המבואר הא דהכריח התוס' והר"ן והרמב"ם לפרש דשתאן בב"א לא כפירש"י היינו משום דלישנא: "דשתאן" משמע ששתה כל כוס וכוס לבד רק שלא הפסיק בנתיים ולא שעירב הד' כוסות בכוס אחד ושתה ביחד. והנה מבואר ברי"ף שלהי פסחים ת"ר חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר"ט וי"א ד' רועי. וכתב שם הר"ן ז"ל כתב הרז"ה דר"ט אמתני' פליג דתנן ולא יפחתו לו מד' כוסות. ור"ט ס"ל דחמישי נינהו ועל החמישי אומר הלל הגדול ולפ"ז לא קיי"ל כר"ט. ולא נהירא דאי ברייתא פליגי אמתני' הו"ל למתני' בגמ' מני מתני' לא ר"ט ולא י"א ועוד דאם הכי הוא לא לישתמט חד תנא למתני ולא יפחתו לו מד' כוסות רט"א חמשה. ועוד מדשקלי וטרי אמוראי בדר' טרפון אלמא הלכתא כותי'. א"ו בד' כוסות חובה וחמישי רשות כו' א"נ דמצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול וכך מטין דברי הרמב"ם בפ' אחרון מחו"מ עכ"ל. ובאמת כן מבואר ברמב"ם פ"ח הל"י "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול כו' וכוס זו אינה חובה כמו הארבע כוסות" ומשמע דמצוה איכא. והנה הא דהלל אם שמע בבהכ"נ יצא הוא תוספתא מפורש בפסחים פ"י הל"ה בני עיר שאין להם מי שיקראו את ההלל הולכין לביהכ"נ וקוראין פ' ראשונה ובאין ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את ההלל ואם א"א להם כן גומרין את כולן עכ"ל התוספתא. וא"כ מפרש הרמב"ם דמחלוקת בבלי וירושלמי הוא מחלוקת הרז"ה והר"ן. דהא זה מבואר דלשנא שתאן בבת אחת משמע ששתה כל הד' כוסות כל כוס לבד. וגם זה הדין הלל אם שמע בביהכ"נ יצא הוא תוספתא מפורשת ומשמע דליכא דחולק עלה. אמנם לשיטת הר"ן דסובר דר"ט ורבנן לא פליגי. ד' כוסות הוא חובה והחמישי הוא מטה. א"כ ליכא הוכחה מהא דהלל אם שמע בביהכ"נ יצא דאם שתה הד' כוסות שלא על הסדר יצא כיון דמצה איכא לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול. א"כ בודאי ישתה כוס לומר עליו הלל הגדול. וא"כ אף שיאמר הלל בביהכ"נ בכ"ז יוכל לקיים ד' כוסות של חיוב על הסדר היינו הכוס ד' יאמר עליו הלל הגדול. משא"כ לשיטת הרז"ה דלת"ק הוא דוקא ד' כוסות ולא יותר ואם ירצה לשתות כוס חמישי הוא רק רשות ולא מצוה כלל. ולר"ט אף כוס חמישי הוא חובה. א"כ לפי דברי התוספתא דהלל אם שמע בביהכ"נ יצא בהכרח דלא בעינן על הסדר שתיית הכוסות. דהא לת"ק ליכא כוס חמישי כלל. ולר"ט גם כוס חמישי הוא בחיוב:
ובדברינו אלה יש ליישב דברי הב"י או"ח סי' תפ"ד שכתב הטור בשם אביו הרא"ש אם יכול להוציא אחרים בבהמ"ז בליל פסח לאחרים אף שאינו אוכל עמהם. וכתב שם הטור וז"ל ואפשר דאף בהמ"ז יכול להוציא כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציא כיון שהוא חובה ה"נ בבהמ"ז כיון שתקנו ד' כסות ותקנו אחד מהם על בהמ"ז הוי חובה כמ"ש בשם א"א הרא"ש לענין טבול של ירקות. וכתב הב"י ז"ל כונת רבינו משום דלא דמי כוס בהמ"ז לברכת מצה דמצה כיון שמחויב לאכול וא"א לאכול בלא המוציא הו"ל ברכת מוציא כברכת מצה אעפ"י שיצא מוציא. אבל ד' כוסות אפשר לקיימן בלא בהמ"ז שאעפ"י כל כוס תקט על דבר מיוחד ואחד מן הכוסות תקנו על בהמ"ז מ"מ אם שתאן שלא על הסדר שתקנו חכמים ודאי יצא וא"כ בהמ"ז אינו ענין לכוס ג' כברכת המוציא לאכילת מצה וא"כ בהמ"ז דליל פסח הרי היא כבהמ"ז דכל השנה לפיכך כתב לפי מה שסובר הרא"ש דבפה"א דטבול ראשון אע"ג דלאו חובה היא אלא משום הכירא דתנוקות חשוב כברכת המצות ואעפ"י שיצא מוציא ה"ה בהמ"ז בליל פסח כיון דתקנו חכמים לברך על כוס חשוב כברכת המצות עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין בהא שכתב מ"מ אם שתאן זא"ז שלא על הסדר שתקנו חכמים יצא הלא לעיל סי' תע"ב כתב הטור להדיא שתאן זא"ז שלא על הסדר לא יצא. וא"כ איך כתב הב"י דיצא אם שתאן שלא על הסדר אבל לפי דברינו מיושב מאוד. דהא בפסחים קי"ח כוס שלישי מברך על מזונו וקאמר שם הגמ' ש"מ בהמ"ז טעונה כוס ומשני הגמ' ד' כוסות תקנו רבנן וכל חד וחד ליעבד מצוה עיי"ש בגמ' והכונה היא כיון דבלילה זה תקנו ד' כוסות וא"כ עדיף לן להסמיך הכוס ג' על מזונו כדי שיקיים גם מצות ברהמ"ז בכוס. וא"כ לפ"ז אף שלא קיים כוס ג' על ברהמ"ז ורק על הלל שתה כוס ג' והכוס ד' אמר על הלל הגדול ג"כ קיים מצות ד' כוסות. וזה שכתב הב"י מ"מ אם שתאן שלא על הסדר ש תקנו חכמים מים כלומר לא ששתה הכוסות רצופין בלי הפסק דזה בודאי לא יצא אלא הכונה על הסדר שתקנו חכמים שיברך כוס ג' על מזונו והוא בירך כוס ג' על הלל וכוס ד' על הלל הגדול יצא:
אמנם מצאתי אח"כ במעשה רוקח בהלחו"מ הל"י שמביא בשם ר"א בנו של הרמב"ם וז"ל ואבא מארי הי' נוהג שאחר גמר ההלל הי' סומך לו הלל הגדול על כוס רביעי ואח"כ מברך ברכת השיר ואח"כ בפה"ג ושותה כוס רביעי והוא מכוין לכלול קריאת הלל הגדול על כוס של יין וגם שלא להוסיף על ד' כוסות עכ"ל מוכח מזה דדעת רבינו שלא כמו שאמר הר"ן בדעתו שסובר שכוס חמישי הוא מצוה. ומדברי רבינו אברהם בנו מוכח להדיא בדעת רבינו דכוס חמישי הוא רק רשות. ואם כי לשון רבינו בהל' זו שכתב ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול מהודו לד' כי טוב עד על נהרות בבל וכוס זה אינו חובה כמו ד' כוסות" משמע לכאורה כפי' הר"ן בדעת רבינו שעכ"פ כוס זה הוא מצוה דאל"כ מאי שסיים וכוס זה אינו חובה כמו הד' כוסות הוא שפת יתר. אבל לדעתי כונה אחרת היא בדברי רבינו מה שסיים וכוס זה אינה חובה. והוא דמבואר בטור סי' תפ"ג דאיך יתנהג בכוס ה' בברכה. דעת ר' סעדי' [שגם הוא סובר דכוס ה' הוא רשות] דעל כוס ד' אומר הלל ואינו אומר יהללוך אחריו ושותה כוס ד' ואח"כ על כוס חמישי אומר הלל הגדול ומסיים בברכה. ואחרים אומרים דגם על כוס ד' צריך לברך אחר הלל בסוף קודם שישתה הכוס ד'. וגם על כוס ה' אומר הלל הגדול ומסיים בברכה עיי"ש בטור ובב"י בארוכה. א"כ סוברים אם כי כוס חמישי הוא רשות בכ"ז צריך לסיים עליו בברכה. ולא כן משמע מדברי רבינו שכתב ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול מהודו כו' עד על נהרות בבל ע"כ ולא הזכיר אחריו ברכה כמו שהזכיר בכוס ד' שמסיים ביהללוך. ומשמע דעל כוס ה' אינו מסיים בברכה והיינו משום שהוא סובר שהוא רק רשות א"כ ליכא עליו ברכה משו"ה מסיים וכוס זה אינו חובה כמו הד' כוסות לבאר דמשו"ה אינו מסיים עליו בברכה ולדעתי הוא כונה נאותה בדברי רבינו:
ולפ"ז תהדר קושיתינו מה שהקשינו לעיל דכיון דרבינו פוסק כשיטת הבבלי דשתאן בב"א לא יצא היינו בזא"ז ובכ"ז פוסק דהלל אם שמע בביהכ"נ יצא והוא תרתי דסתרי דהא מזה הוכיח בירושלמי דבזא"ז יצא:
אבל לדעתי נראה דמה שציין העין משפט' ירושלמי שקלים הנ"ל על הא דאמר ר"י הלל אם שמע בביהכ"נ יצא "מיימין פ"ח מחו"מ הל"י" אין מבואר ברמב"ם כלל האי דינא דז"ל שם ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה אעפ"י שאינו במקום סעודה עכ"ל ומזה למד העין משפט שזהו הדין האמור בירושלמי הנ"ל. אבל באמת אין ענין לזה ודינו של רבינו דהלל יכול לומר במק"א הוא נובע מסוגי' דפ' כיצד צולין פ"ו כמ"ש המ"מ שם דאכלי בארעא ואמרו הלל באיגרא אם כי הוא שלא במקום סעודה. ומבואר כן בהתוספתא שהבאנו לעיל בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לביהכ"נ וקוראין פ' ראשון ובאין ואוכל] ושותין וחוזרין וגומרין את ההלל ואם א"א להם גומרין את כולו עכ"ל התוס' וא"כ מבואר דינו של רבינו גם בהתוספתא שכתב ובאין ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את ההלל הרי מוכח דלא בעינן הגדת הלל במקום שהוא אוכל אלא אף של במקום סעודה ג"כ רשאין לומר הלל. אמנם במה דמסיים התוספתא ואם א"א להם גומרין את הלל כולה בזה באמת מחולק הבבלי עם הירושלמי. דלשיטת הבבלי דשתאן בב"א היינו בזא"ז שלא על הסדר לא יצא. מיירי התוספתא היינו שהולכין אחר האכילה וגומרין את ההלל כולה פי' דעל כוס שני אומר הגדה וברכת אשר גאלנו ואחר שאכלו ושתו כוס ג' על מזונם הולכין שמה וגומרין את כל ההלל על כוס ד' והוא כמ"ש רב בפסחים דאכלו בארעא ואמרו הלל באיגרא היינו דשם בודאי גמרו כל ההלל דהא פסח טעון הלל בשעת אכילתו ה"נ הכא דא"א להם לחלק את ההלל לחצאין אומרים כל ההלל לאחר אכילה במקום שהלכו לשם ושותין שם הכוס דהא הלל לא בעינן במקום סעודה זהו שיטת הבבלי א"כ ליכא ראי' מזו דהא דהלל אם שמע בביהכ"נ יצא דמיירי הכל לאחר אכילה ואומר הלל על כוס ד' אמנם הירושלמי מפרש התוספתא האי ואם א"א להם גומרין את ההלל כולה מיירי הכל קודם האכילה כמו דמיירי הרישא דהתוספתא דהולכין לביהכ"נ וקורין פ' הראשונה מיירי קודם האכילה א"כ גם הסיפא ואם א"א להם גומרין את ההלל כולו ג"כ קודם האכילה וא"כ מוכח מזה דאם שתאן בזא"ז שלא על הסדר יצא דהא לפ"ז ליכא הפסק בין כוס ג' של בהמ"ז לכוס ד' כיון שהלל אמרו מקודם האכילה והדברים ברורים בעז"ה:
(שם) מהו לשתותו בפוסקין כלום אמרו אלא שישתה לא שישתה וישתכר אם שתה בפוסקין אף הוא אינו משתכר. כוונת הירושלמי לדעתי ע"פ מה שמובא בס' עקרי דינים בשם מקום שמואל דפוסקין הוא כלי המחזיק כמה רביעיות וכן הוא בהדיא בילקוט אסתר על פסוק והשתיה כדת אר"ל כך היה תכסיס של אנשי פרס היה להם כוס גדול מחזיק ארבעים שמניות והוא נקרא פוסקא והם משקין בו לכל אחד ואחד עכ"ל הילקוט. והאיבעיא הוא כמו שפירש"י בבבלי דשתאן בב"א היינו שעירב הד' כוסות בכוס אחד ושתאן. וזהו האיבעי' אם יצא וקאמר הירושלמי דהא כלום אמרו אלא שישתה לא שישתה וישתכר (דהא בין כוס ג' לכוס ד' לא ישתה שלא ישתכר] אם שתה בפוסקין אף הוא אינו משתכר בתמיה. וכוונתו לומר שלא יצא בשתאן בב"א אלא צריך לשתות הד' כוסות כל כוס וכוס לבד. וא"כ ממילא א"א לו לשתות בפוסקין דהא אף שישתה בפוסקין הלא יצטרך לשתות כל כוס וכו לבד וא"כ ישתה וישתכר. ולפי שיטת הפוסקים דמפרשים הא דאמר בבבלי שתאן בב"א לא יצא היינו ששתה הד' כוסות בלא סדר ההגדה. אמאי לא בעי הג' האי איבעיא אם כשעירב הד' כוסות בכוס אחד אם יצא. והיינו משום דהאיבעי' אם עירב הד' כוסות בכוס אחד ושתאן אם יצא בהכרח צ"ל דמיירי ששתאן בב"א. דל"ל דשתה מהכוס בהפסק הד' כוסות דהא קיי"ל דכוס של ברכה בעינן שיהא מלא כמבואר בברכות נ"א וברמב"ם ובשו"ע. וא"כ אם שתה מהכוס שעירב בתוכו הד' כוסות והפסיק בין כל שתיה ושתיה שיהא נחשב לכוס בפ"ע א"כ בלא"ה אינו יוצא דהא כיון ששתה בפעם הראשונה לשם כוס ראשון א"כ ממילא לכוס השני לא היה מלא. וכוס של ברכה צריך להיות מלא. ובהכרח צ"ל דהאיבעי' היא ששתאן בב"א. וא"כ לפי סוגית הבבלי שהבאנו ששתאן בזא"ז שלא על הסדר לא יצא וא"כ א"א לאיבעי' בשתאן בב"א דהא שתאן שלא על הסדר. אמנם לפי שיטת הירושלמי דשתאן בזא"ז שלא על הסדר יצא מהא דהלל דשמע בביהכ"נ יצא ומשו"ה שפיר בעי הירושלמי מהו לשתות בפוסקין היינו בב"א ששתה כל הד' כוסות דהא לשיטת הירושלמי הסדר אינו מעכב. ובאמת לפי פי' רש"י בפסחים שם בהא דשתאן בב"א היינו שעירב הד' כוסות בכוס אחד וקשה אמאי לא הביא הגמ' דידן האמור בירושלמי בשתאן זא"ז. אמנם לפי שיטת הפוסקים דהא ששתאן בב"א מיירי הכל בזא"ז אך שלא על הסדר לא איצטריך תלמודן להביא האיבעי' האמור בירושלמי מהו לשתות בפוסקין כיון דתלמודן סובר דאף בזא"ז לא יצא אם לא שתאן בהפסק הסדר א"כ כש"כ בשתאן בפוסקין שהוא בב"א וכמ"ש הלא בהכרח לא שתה על הסדר וכמ"ש:
(שם) מהו כדון [פי' אם דם נבלה טהור לגמרי או רק עד רביעית] העיד ריב"פ על דם נבלה שהוא טהור. מהו טהור טהור להכשיר אבל לטמא [טומאת נבלות] מטמא. תמן תנינן דם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו הרי חזינן דדם נבלות אינו מטמא] דלמא שעור טומאתו (כן הגי' הגר"א ועי' בק"ע ובתקלין חדתין שפירשו דהא דאינו כיוצא בו הוא רק לענין השעור דדם השרץ מטמא בכעדשה ודם נבלה בכזית] אמר ר' יוסי פליגי בה תרי אמוראי חד אמר טמא וחד אמר טהור מ"ד טמא כר' יהודא ומ"ד טהור כדברי ריב"פ. הירושלמי הזה המה קילורין לעין ליישב דברי רבינו הגדול בפ"ב ממאכלות אסורות הל' ז' דדם השרץ ובשרו מצטרפין לכעדשה לאיסור והוא שהדם מחובר בבשר. וכן כתב בפ"ד מאה"ט הל"ז דאף לענין טומאה דמצטרף הדם והבשר בשרץ דוקא שהוא מחובר בבשר עיי"ש והוא מימרא דר"ח א"ר במעילה י"ז א' ותמהו כולם על רבינו הלא הגמ' שם במעילה על האי מימרא דר"ח א"ר [לפי גירסת השטמ"ק שם אר"ח א"ר] מתיב ריב"ח מהברייתא הטמאים מלמד שמצטרפין ואפי' שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות. ומשני ר' יוסף ל"ק כאן בכולה כאן במקצתה ועיי"ש בפירש"י ותוס' וא"כ מדוע השמיט הרמב"ם החלוק דר' יוסף בין כולה בין מקצתה. אמנם לפי דברי הירושלמי הנ"ל מיושבים דברי רבינו כמין חומר:
והוא ע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ב ממאכלות אסורות דהא דדם השרץ אסורו בכעדשה הוא רק בעודו מחובר להבשר אמנם כשפירש הדם אסורו בכזית וכמ"ש המ"מ שם בהל"ט עיי"ש [ולדעתי מאין יצא לרבינו דדם שפירש אסורו דוקא בכזית נראה לכאורה מהא דאר"י א"ר בכריתות כ"ב דם שרצים לוקה בכזית כלומר דהאיסור הוא משום שרץ ולא משום דם כמבואר שם בגמ' עיי"ש] ולכאורה למאי איצטריך ר"י א"ר לסיים דם שרצים לוקה "בכזית" הלא עיקר החידוש הוא דעל דם שרצים לוקה משום שרץ כמבואר שם בגמ' וא"כ למאי איצטריך להאריך בלשונו "בכזית" דמאי נ"מ דאם בשמנה שרצים יהיה אסורם בדם משום שרץ בכעדשה כמו באסור הבשר ובשאר השרצים יהיה אסור דם משום שרץ בכזית כמו באסור בשר. א"ו דר"י א"ר אתי לאשמעינן דדם שפירש אף מהשמנה שרצים אסורו דוקא בכזית ולא בכעדשה] והנה בדם השרצים שאסורו בכזית איך דין טומאתו אם נאמר שכמו דאיסורו בכזית ה"ה גם טומאתו או דשעור טומאתו הוא בכעדשה כמו בשר השרץ. ומצאתי במנחת חנוך שעמד על זו החקירה והחליט לדבר פשוט דטומאתו הוא בכעדשה אם כי אסורו הוא בכזית:
אמנם לבבי לא כן ידמה ולדעתי היא במחלוקת שנויה דהנה מבואר בפ"ד דעדיות ר"י אומר דם הנבלות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין. ושם בפ"ז העיד ר' יהושע בן פתירא על דם נבלות שהוא טהור. ולכאורה ר' יהודה וריב"פ פליגי. דלר' יהודא הלא ב"ה מטמאין בדם נבלות ולריב"פ הוא טהור. אמנם רש"י בשבת ע"ז א' על המתני' דעדיות הנ"ל דר' יהודא אומר דם נבלות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין מפרש רש"י דב"ש מטהר אף מטומאה קלה עיי"ש. א"כ נוכל לומר דר' יהודא וריב"פ לא פליגי דהא דמטמאין ב"ה אליבא דר' יהודא היינו טומאה קלה היינו טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. והא דהעיד ריב"פ על דם נבלות שהוא טהור היינו מטומאת נבלות אבל טומאה קלה יש בהם וכן פי' הרמב"ם בפיה"מ שם וכן פוסק בחבורו דטהור מטומאת נבלות אבל מטמא טומאת אוכלין עיי"ש. וחילי' דרש שמפרש כן נראה דסוגיא דמנחות ק"ג ב' דחקתו לזה. והוא דשם אמר ריב"ל מעשה בפרדה אחת של בית רבי שמתה ושערו חכמים דמה ברביעית. מתיב ר' יצחק ב"ר ביסנא העיד ריב"פ על דם נבלות שהוא טהור עיי"ש ולכאורה קשה מאי מותיב ר' יצחק ב"ר ביסנא מהא דהעיד ריב"פ על דם נבלות שהוא טהור הלא ר' יהודא משום ב"ה אומר שהוא טמא. א"ו דאף לר' יהודא אליבי' דב"ה דמטמאין הוא רק טומאה קלה אבל לא טומאת נבלות ומשו"ה שפיר מותיב ר' יצחק בר' בסנא מהא דהעיד ריב"פ על דם נבלה שהוא טהור דהלא אף לר' יהודא אליבא דב"ה ג"כ טהור משום נבלה ורק טומאה קלה מטמאין ב"ה:
וא"כ נאמר דאם דם נבלה מטמאה אף משום נבלה, אזי בהכרח דדם שרצים מטמאין בשעור בכעדשה. אמנם אם נימא דדם נבלה אינה מטמאה משום נבלה רק טומאה קלה נוכל לומר דדם שרצים שעורם לטומאה כמו לגבי האסור. והוא מהירושלמי הנ"ל העיד ריב"פ על דם נבלה שהוא טהור. מהו טהור טהור להכשיר אבל לטמאות מטמא. תמן תנינן דם השרץ מטמא כבשרו ואין לנו כיו"ב דלמא לענין שעור טומאתו וכפי מה שפרשו הק"ע והת"ח שהבאנו לעיל. וא"כ אם נימא דדם נבלה מטמא אף משום נבלה א"כ המתני' דתני דם השרץ מטמא כבשרו ואין לנו כיוצא בו. בהכרח צ"ל לענין השעור דדם השרץ מטמא בכעדשה משא"כ דם נבלה בכזית. משא"כ אם נאמר דדם נבלה אינו מטמא משום נבלה א"כ נוכל לפרש המתני' דדם השרץ כו' ואין לנו כיוצא בו כפשוטו היינו דדם נבלה אינו מטמא ודם השרץ מטמא. ומשו"ה קאמר המתני' דדם השרץ וכו' ואין לנו כיוצא בו וא"כ נוכל לומר באמת דשעור הטומאה בדם השרץ הוא בכזית כמו לענין האיסור שהוא בכזית וז"ב:
והנה לפמ"ש נוכל לומר דבאמת בהא פליגי ריב"ל ור' יצחק בר' ביסנא. דריב"ל סובר דר' יהודא וריב"פ פליגי דר' יהודא דאמר דב"ה מטמאין היינו טומאת נבלות וא"כ בהכרח פליג על ריב"פ דהעיד דדם נבלות שהוא טהור. משא"כ ר' יצחק בר ביסנא דמותיב סובר דל"פ ר"י וריב"פ דאף לר' יהודא דאמר דב"ה מטמאין היינו טומאה קלה אבל לא טומאת נבלות:
ולפ"ז מיושב מה שהשמיט הר"מ התי' דר' יוסף כאן בכולה כאן במקצתה. והוא דר"ח ור' יוסף במעילה שם מחולקים בדברי רב הנ"ל שאמר ועודן בו בפלוגתא דריב"ל ור' יצחק בר ביסנא הנ"ל דר"ח סובר דר' יהודא וריב"פ ל"פ כלל ולכ"ע דם נבלות אין מטמא משום נבלה והא דטימא ר' יהודא משום ב"ה היינו רק טומאה קלה. וריב"פ דהעיד על דם נבלה שהוא טהור היינו ג"כ מטומאת נבלות. וא"כ לר"ח הא דתנן במתני' דדם השרץ כבשרו ואינו מכשיר הוא כפשוטו בהא דסיים המתני' ואין לו כיו"ב היינו דדם נבלות הוא טהור ורק דם שרצים הוא טמא. וא"כ נוכל לומר דבאמת שעור הטומאה בדם שרצים הוא כמו האיסור בכזית דוקא. וא"כ הא דאמר רב ועודן בו דוקא היינו מטעם דכיון שפירש הדם א"כ שעור טומאתו הוא בכזית דוקא. וא"כ אין שעורן שוה דהבשר מטמא בכעדשה והדם הוא דוקא בכזית ומשו"ה אין מצטרפין. ולא תקשי לדידיה מהא דמותיב ריב"ח מהברייתא דהטמאים דדם ובשר מצטרפין היינו דהספרא הנ"ל סובר כרבנן דפליגי אר' יהושע ביומא פ"א וסוברים דאף דאין שעורן שוה ג"כ מצטרפין. אמנם ר' יוסף לשיטתו בירושלמי הנ"ל וכן הוא בקצור במנחות הנ"ל דסובר דר' יהודא דאמר דב"ה מטמאין בדם נבלה אף משום טומאת נבלות וא"כ לפ"ז בהכרח הא דמבואר במתני' דדם השרץ ובשרו מטמא ואין לנו כיוצא בו היינו לשעורו וכמו שכתבו לעיל. וא"כ בהכרח דדם שרצים מטמא ג"כ בכעדשה א"כ לדידיה לא נוכל לומר דטעמו של רב דאמר ועודן בו הוא מטעם דאין שעורן שוה ואין מצטרפין דהא לר' יהודא גם טומאת דם הוא ג"כ בכעדשה כמו הבשר. ושפיר מותיב ריב"ח מהברייתא דת"כ מהטמאים:
דהא סתם ספרא הוא ר' יהודא ור' יהודא הלא סובר דאף דם השרצים מטמאין בכעדשה. ומשו"ה הוכרח לחדש סברא חדשה בדברי רב דאמר ועודן בו לא מהטעם דאין שעורן שוה אלא הטעם כאן בכולה כאן במקצתה. משא"כ הרמב"ם דפוסק באמת דדם נבלות הוא טהור מטומאת נבלות וא"כ לדידיה נוכל לומר באמת דטומאת דם שרצים שעורו בכזית כמו אסורו ומשו"ה אתי' דברי רב כפשוטם היינו דוקא ועודן בו אבל כשפירש לא נוכל להצטרף מטעם דאין שעורן שוה. והברייתא דהטמאים אתי' כרבנן דפליגי אר' יהושע וסברי דמצטרף אף דאין שעורן שוה: