שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ג
הלכה א
והן גרנות כו' אר"י מפני שהן פרקי לידה. ר"א ור"ת כדי שתהיה הבהמה מצוי' לעולי רגלים עיי' בפ"מ ובק"ע בפי' המתני' דמפרשי דר"י ור"ת פליגי עיי"ש ודבריהם תמוהין דלא פליגי והוא, ממש כמו שמבואר בבבלי בכורות נ"ז ב' מ"ש הני תלת א"ר שילא לקבל חרפי ואפלי וקייטי ומ"ש בהני זמני אמר ר"ת כו' כדי שתהי' בהמה מצוי' לעולי רגלים עיי"ש ומצאתי אח"כ במהרא"פ שפי' כמ"ש:
(שם) א"ר יודן שלא יבא לידי בל תאחר. א"ר יוסי כל המשהה טבלו עובר בבל תאחר עיי' בק"ע ובפ"מ ופירושם דחוק. ולדעתי נראה דהטו"א בר"ה ד' א' ד"ה בכור ומעשר חקר במעשר בהמה אם לא הפריש אם עובר בבל תאחר תוכן דבריו אחרי אשר בכל הקרבנות מצריך הגמ' תרי קראי לאמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב וא"כ בבכור דקדש מרחם אמר ולא אפריש לא משכחת לה. וכן מעשר בהמה אע"ג דמשכחת ג"כ דומיא דאמר ולא אפריש בשלא עישר בהמותיו דהא דמי לדבר שבחובה דע"כ רמי חיובא עליו לעשר בהמותיו אפ"ה אינו עובר אלא באפריש ולא אקריב אבל לא בשלא הפריש. ומביא ראי' דמעש"ב אינו עובר בשלא אפריש מהא דתנן ג' גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח פרוס עצרת פרוס החג ופרוס היינו ט"ו יום קודם החג דתקנו רבנן זמנים אלו כדי שתהא בהמה מצוי' לעולי רגלים. והא הנולד מפרוס הרגל ואילך שהוא ט"ו יום קודם הרגל עד ז' ימים קודם הרגל אינו מחו"ז ברגל וראוי להקרבה ואפ"ה אין מעשרין עד פרוס החג הבא ואמאי הא בעשה עובר ברגל לכו"ע ולר"מ אף בבל תאחר עובר ברגל אחד. א"ו דמעש"ב אינו עובר כלל בלא אפריש ורק באפריש ולא אקריב. וטעמו של דבר משום דכל הקרבנות הבאין בנו"נ או בחובה א"א לצאת יד"ח בשום ענין אא"כ מקריבן ומשו"ה בלא אפריש שעובר ג"כ. אבל מעש"ב אעפ"י שמצוה לעשר עדרו בכ"ז אינו מוכרח להקריב דהא יכול לשדות מומא בכולי עדרו ומכניסן לדיר להתעשר כדאמר הגמ' בבכורות ריש פ"ט גבי מעשר בזה"ז ובסוף פ"ד דבכורות גבי רואה את מעשרותיו וכתב עוד שם וכ"ת על לא אפריש מעש"ב אמאי אינו עובר בב"ת נהי דאפשר להפקיע מהקרבה ע"י הטלת מום בכולי עדרו קודם הכנסתן לדיר להתעשר מ"מ יעבור בב"ת כמו מתנת עניים וצדקה. אמנם לא דמי דשאני הני דרבי בהו קראי לעבור אפי' בלא אפריש מב' קראי משא"כ מעשר בהמה דליכא אלא חד קרא מסתברא דלאפריש ולא אקריב אתי דדמי לכל הקרבנות אמנם על לא אפריש דלא דמי לקרבנות כיון דאפשר להפקיעו מהקרבה ע"י הטלת מום בכולי עדרו משו"ה אינו עובר בשלא אפריש זהו תוכן דברי הטו"א:
ובאמת מדברי התוס' נראה ג"כ דבמעש"ב אינו עובר בלא אפריש. דמבואר בר"ה י"ב מנה"מ דת"ר כי תדור נדר אין לי נדר נדבה מניין נאמר כאן כו' לד' אלקיך אלו הדמין כו' כי דרש ידרשנו אלו חטאות אשמות עולות ושלמים ד' אלקיך אלו צדקות ומעשרות ובכור. ורש"י בד"ה אלו חטאות כתב דגם בכור ומעשר ילפינן מדרש ידרשנו שגם המה נקראים חובה. היינו מעשר בהמה. אמנם התוס' שם גורס כמו גירסא דידן דמקרא ד' אלקיך מרבינן מעשרות ובכור עיי' במהרש"א שם והנה הברייתא שם ו' א' ת"ר מוצא שפתיך זו מ"ע תשמור זו ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לד' אלקיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים אשר דברת זו קדשי בדה"ב בפיך זו צדקה. ולכאורה למה השמיט הברייתא מעשרות ובכור מא לשיטת רש"י נכללו בחטאות ואשמות עולות ושלמים כמו שכתב רש"י לעיל משא"כ ל שיטת התוס' דאף בכור ומעשר צריך לימוד מיוחד א"כ הו"ל להברייתא להשמיענו גם מעשר ובכור. אמנם לפי דברי הטו"א א"ש משום דהגמ' פריך ל"ל קרא דמוצא שפתיך תשמור לעשה ול"ת הא עשה ידעינן מקרא דוהבאתם שמה ול"ת ידעינן מקרא דלא תאחר ומשני הגמ' דחד באמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב ומצריך הג' צריכותא עיי"ש והנה המעיין שם בתוס' ד"ה חד דאמר ולא אפריש דקרא דמוצא שפתיך קאי על אמר ולא אפריש משום דפריך שם הגמ' ומי מצית אמרת באמר ולא אפריש והא נדבה כתיבה הכא ופי' התוס' היינו הא דאמר הגמ' נדבה כמשמעה עיי"ש וא"כ הוא הקרא דמוצא שפתיך דכתיב שם נדבה ועלה קאמר הברייתא נדבה כמשמעה עיי"ש וא"כ הן העשה דמוצא שפתיך הן הל"ת דתשמור קאי על אמר ולא אפריש והעשה דובאת שמה ולא תאחר לשל בהכרח קאי על אפריש ולא אקריב. ומצאתי אח"כ בהריטב"א ר"ה שכתב ג"כ להדיא דקרא דמוצא שפתיך קאי על אמר ולא אפריש וקרא דובאת שמה ולא תאחר קאי על אפריש ולא אקריב. וא"כ א"ש דמשו"ה לעיל בהברייתא מרבינן מד' אלקיך מעשר ובכור משום דקאי על אפריש ולא אקריב דשייכים גם בהו. משא"כ בהברייתא דמוצא שפתיך לא הוזכר בכור ומעשר כיון דקאי על אמר ולא אפריש דליתא בבכור ומעשר כדברי הטו"א:
ובזה לא נראין לי דברי הטו"א שם בד"ה צדקה ומעשרות ובכור שמביא סייעתא לגירסת רש"י והקשה על גירסת התוס' שגורס ד' אלקיך מעשרות ובכור. משום דהא איכא תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד באפריש ולא אקריב ולא מסיימי הי מיירי באמר ולא אפריש והי מיירי באפריש ולא אקריב. וא"כ בבכור ומעשר בהמה ליתא באמר ולא אפריש משום דבכור ממילא הוא וגם מעש"ב ליתא בלא אפריש משו"ה לא הזכירם הברייתא עיי"ש שהאריך. ולפמ"ש דשיטת התוס' דמסיימי קראי והקרא דלא תאחר אתי לאפריש ולא אקריב א"כ תצדק מאוד גירסת התוס' וכמ"ש:
אמנם מדברי רש"י לכאורה משמע דקראי לא מסיימי הי איירי באמר ולא אפריש והי איירי באפריש ולא אקריב דכתב שם בד"ה והא נדבה כתיבא. וז"ל ובקרא דלא תאחר נמי רבינן לי' בגז"ש עכ"ל עיי"ש בד' ו' ב'. והוא לא כדברי התוס' דפרכת הגמ' והא נדבה כתיבה היינו בהברייתא דמוצא שפתיך. וא"כ מוכח מרש"י דהאי ברייתא דלעיל דמביא קרא דבל תאחר יוכל איירי אף באמר ולא אפריש ובכ"ז כתב רש"י שם דמדרש ידרשנו דמרבינן חטאת אשם עולה ושלמים ה"ה גם מעשר בהמה ובכור. א"כ משמע דדעת רש"י דאף במעש"ב ובכור איכא בל תאחר בלא אפריש. ולא תקשי איך שייך בבכור לא אפריש הא קדושתו מרחם דהא לפי מה דקיי"ל דמצוה להקדישו כמו שפוסק הרמב"ם בפ"א מבכורות א"כ גם בבכור יצדק לא אפריש היינו שלא הקדישו בפיו:
ואני אתפלא על מרן הטו"א הלא הוא בעצמו תמה על דברת התוס' ד' א' ד"ה ומעשרות שכתבו דבמעשר אינו עובר בבל תאחר רק באפריש אבל היכא דלא אפריש אינו עובר רק בזמן הבעור משום דכיון דבמעשר ליכא רק חד קרא לא נוכל למילף היכא דלא אפריש כיון דבכולהי איכא תרי קראי. והקשה הוא עליהם דהא הא דצריך קרא על אמר ולא אפריש הלא אמר הגמ' הטעם משום דרק דבור הוא וה"א דדיבורו לאו כלום וא"כ האי טעמא לא שייך רק בדבר הבא בנדר ונדבה דחיוב חל ע"י דבורו ומוצא שפתיו ולא מאליו. אבל מעשרות דרמי עלי' התורה בע"כ לעשר ובודאי לא גרע קודם הפרשה מלאחר הפרשה עיי"ש בטו"א וא"כ מאי נ"מ בין מעשרות למעש"ב הלא גם מעש"ב רמי חיובא עלי' למעשר ומה שחיוב עישור המעשרות מעכבתו מלאכול ומעש"ב אינו מעכבתו מלאכול בודאי ליכא לחלק ביניהם דהא ס"ס התורה רמי חיובא עליו הן לעשר הגורן הן במעש"ב:
וגם טעמו שכתב דמעש"ב אי בעי שדי מומא בכוליה עדרו לא ברירא לי כ"כ דהא מבואר בתמורה כ"ד ב' אר"י א"ר מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וקאמר שם הגמ' ה"מ בזה"ז דלא חזי להקרבה אבל בזה"ב לא משום דמפקע מקדושת מזבח עיי"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מבכורות הל' י"ד עיי"ש א"כ ה"ה גם מעש"ב בזמן המקדש אסור להטיל מום בעדרו דמפקע מקדושת מזבח א"כ איך נאמר דמע"ב בלא אפריש אינו עובר משום דיכול לפטור מהקרבה בהטלת מום. ולא דמי להא דאמר הגמ' בכורות שם ל"א א' ורואה מעשרותיו משום דאיבעי הוי שדי מומא בכולי עדרו וכן שם ל"ו ב' דלר"מ דאמר החשוד על הדבר לא מעיד בכ"ז במעש"ב מעיד משום דאי בעי הוי שדי מומא בכולי עדרו. היינו משום דהתם אמרי' דאין חושדין אותו לומר על מום עיקר שהוא מום קבוע או שאר דבר דאם נאמר שרוצה לשקר ולעשות איסור הלא הי' ביכלתו לעשות אסור כזה היינו לשדות מומא בכולי עדרו [ועיי' רש"י בכורות ל"ו שם ד"ה מעשר דכתב דאי בעי שדי מומא בכולי עדרא בהיתר עכ"ל וצ"ע הלא מפקע מקדושת מזבח. ואולי כונת רש"י בזה"ז אם כי בטלוהו למעש"ב בזה"ז בכ"ז אם עבר ועישר הלא כל דין מעשר נוהג בו כמ"ש החנוך במצוה שס"א עיי"ש]:
ע"כ נ"ל דדעת הירושלמי, דמעש"ב עובר בב"ת אף בלא אפריש כמו שרצה הטו"א לומר כיון דבע"כ רמי חיובא עלי'. אמנם יקשה מהא דג' גרנות דפרוס הפסח. עצרת. חג. מוכח להדיא דאינו עובר בלא אפריש דאל"כ הלא בנולדים אחר הפרוס וממתין עד פרוס רגל השני והלא יעבור על ב"ת או בעשה וכמו שהקשה הטו"א נ"ל דהירושלמי הרגיש בזה. דהנה מבואר בתוספתא בכורות פ"ז הל"ו וז"ל ג' גרנות למעש"ב בפרוס הפסח פרוס עצרת פרוס החג אין להם קצבה דברי ר"ע ר"י בר"י אומר אין פחות מט"ו יום קודם הרגל עכ"ל הנה חזינן בעליל דר"ע אמר אין להם קצבה כלומר דאף לאחר ט"ו היינו ט"ז י"ז והלאה עד החג יוכל לעשר. וטעמא של דבר משום הא דתקנו רבנן זמן המעשר בפרוס הרגל שהוא ט"ו יום קודם החג כמ"ש גליון הש"ס ירושלמי משום דט"ו יום יספיק אף לאחרון שבא"י לבא לירושלים כמבואר בב"מ ובתענית. משו"ה תקנו רבנן פרוס הרגל ט"ו יום קודם הרגל דאז האחרון שבא"י מעשר ויביא לירושלים לרגל עיי"ש בגליון הש"ס וכן מצאתי בתפארת ישראל בבכורות שם [ובאמת עיקר הרעיון הזה מובא בספר טו"א במגילה לענין שקלים והבאנו לעיל בפ"א בהל' א'] וא"כ לפ"ז באמת מי שקרוב יותר לירושלים וא"צ לילך כל הט"ו יום אזי באמת מעשר בעת שהולך ומשו"ה אמר ר"ע אין להם קצבה כלומר שיכול לעשר אף אח"כ היינו בט"ז י"ז והלאה עד הרגל בהעלותו לירושלים והיינו משום שלא יעבור בב"ת אם לא יפריש. אמנם ר"י בר"י דאמר אין פחות מט"ו יום קודם הרגל אם כי גם הוא סובר דאם לא מפריש עובר בב"ת בכ"ז זמן הפרוס הוא קצוב לכולם ואח"כ לא יוכל עוד לעשר עד פרוס רגל הבא ובכ"ז ל"ק הא יעבור בב"ת והוא עפ"י מ"ש התוס' שבת ד' א' ד"ה רדיית הפת כיון דמעוכב מחמת אסור דרבנן שלא לרדות ממילא לא יהא חייב איסור סקילה עיי"ש והיינו כיון שמעוכב מתק"ח ממילא ליכא עליו איסור. א"כ ה"נ הכא הן אמנם דמשהה את טבלו עובר בעשה או בב"ת. אבל כאן כיון דתקנו רבנן זמן מעשר ואמרו שאח"כ לא יעשר ממילא ליכא עליו איסור דב"ת זהו לדעתי' הפלוגתא דר"ע וריבר"י:
וזהו כונת הירושלמי אמר ר' יודן שלא יבא לידי בל תאחר או שחסר כאן התוספתא או שידוע להם התוספתא ורמזו בקיצור. וקאי ר' יודן על ר"ע דאמר אין להם קצבה. א"ר יוסי כל המשהה טבלו עובר בב"ת וקאי על ר"י בר"י כלומר דוקא משהה טבלו מחמת עצמו אז הוא עובר משא"כ כאן דמעוכב מתק"ח ליכא עליו איסור דב"ת כמו ברדיית הפת:
(שם) אר"ח זאת אומרת ימים שהבכור מחו"ז עולין לו בתוך שנתו. ובבבלי ר"ה ו' מחלק הגמ' בין תם לבע"מ דחזי להקרבה לא נחשוב לו הימים שהוא מחו"ז ובע"מ נחשוב לו הימים גם ממחו"ז וכן פסק הרמב"ם בפ"א מבכורות הל"ח והלא מהירושלמי כאן מבואר דליכא חלוק בין תם לבע"מ והיינו דיליף ממעש"ר. ומה שנ"ל עפ"י מ"ש בחדושינו לר"ה ליישב דברי הרמב"ם בפ"ז מבכורות הל"ה שכתב שם יראה לי שאם עישר מעשר בהמה משנה לחברתה הר"ז מעשר עי"ש א"כ יקשה הלא הגמ' בר"ה שם ז' ותנא דידן כיון דקתני אם הביא יצא [גבי תרומת שקלים] לא פסיקא לי'. וא"כ יקשה הלא במתני' חשיב אחד באלול מעשר בהמה אם כי בדיעבד אם עישר משנה לחברתה יצא ודמי ממש לשקלים. וכתבנו שם ליישב עפ"י מ"ש הלח"מ שם דמשו"ה סובר הרמב"ם דאם עישר מישן על חדש מהני משום דהגמ' בכורות נ"ד רוצה למילף לעשר מחדש על ישן מק"ו. והקשה שם התוס' איך אתי' הק"ו ומפקא מהיקשא כיון דיכולין לקיים שניהם הק"ו וההיקש ובפ' פסוהמ"ק ל"ג א' תי' בזה ורבינו מכח קושי' זו כתב דאינו כתוב בהדיא כיון דאיכא ק"ו נגד ההיקש ואנו יכולין לקיים שניהם עכ"ל לח"מ ודבריו אינם מובנים הלא ס"ס חזינן דהגמ' כאן מכח ההיקש מדחה הק"ו ואיך אחז רבינו הק"ו וההיקש. אמנם לדעתי נראה דהתו' בפ' פסוהמ"ק ל"ג שם הקשו דכאן אתי' ההיקש ודוחה הק"ו ושמה יליף ב"ה מק"ו דבכור בע"מ נימנין עליו אפי' זרים ואתי' מהיקשא. ותי' דשמה נוכל לקיים שניהם הק"ו וההיקש דההיקש אתי למילי אחריני משא"כ כאן דלא איצטריך ההיקש למילי אחריני ואם כי אצטריך ההיקש למעט קדשי א"י אין חייבין עליהם מ"מ עיקר ההיקש לא אתי' להכי עיי"ש בתוס'. ורבינו מפרש הא דיליף מההיקש למעט קדשי עובדי כוכבים הוא רק למ"ד דבתר מלמד אזלינן ומעשר דגן חולין הוא כמבואר כ"ז בזבחים מ"ה א' עיי"ש משא"כ למ"ד דאזיל בתר למוד לא נוכל למילף מזה ההיקש עיי"ש בגמ' והנה זהו פלוגתא אי אזלינן בתר למוד או בתר מלמד. וא"כ י"ל דהגמ' בכורות נ"ג דמדחה הק"ו מכח ההיקש אזלי למ"ד בתר למוד אזלינן ולא אצטריך ההיקש למעט קדשי עובדי כוכבים וא"כ אייתיר ההיקש ואפקי' מק"ו. משא"כ הרמב"ם פוסק כמ"ד בתר מלמד אזלינן כפי שמבואר בחבורינו לסה"מ וא"כ אצטריך ההיקש על קדשי עובדי כוכבים ג"כ וא"כ אתי' ההיקש והק"ו והן אמנם דההיקש אתי' גם על שנה שנה בכ"ז כיון דאיכא גם ק"ו לאפוקי מההיקש מקיימין שניהם דההיקש אתי' על לכתחלה והק"ו הוא על דיעבד. וא"כ י"ל דגם המתני' דר"ה דחשיב מעש"ב סובר ג"כ דבתר למוד אזלינן וא"כ לא אצטריך כלל ההיקש על קדשי עובדי כוכבים ולא אתי' ההיקש רק על שנה שנה ובהכרח אתי' ההיקש ואפקי' מק"ו. וא"כ לפ"ז לשיטת הר"מ הנ"ל לא נוכל למילף בכור ממעש"ב דמעש"ב אם כי לא נחשב השנה מיום הולדו כ"א לאחר ז' בהיותו ראוי להקרבה בכ"ז מעשרין מזה ע"ז דהא בדיעבד אם עישר משנה על חברתה ג"כ מהני. וא"כ י"ל דר"ח דיליף מזה דמחו"ז עולין לו סובר ג"כ כתנא דמתני' ר"ה הנ"ל וא"כ אף במעש"ב אין מעשרין מן הישן על החדש אף בדיעבד:
הלכה ב
מפני מה כתוב א' ב' ג' לומר מסתפק מן הראשונה קודם לשני' ומן השני' קודם לשלישית. ויש גורסין אין מסתפק ויתבאר להלן בהל' ג':
(שם) מזוג בכמה נשמעינה מהדא יין כדי גמיע רי"א כדי מזיגת הכוס עיי' בפ"מ וק"ע ופירושם דחוק והנכון כמו שפי' הרא"פ דהאיבעי' היא יין חי שעור כדי מזיגת הכוס והיינו רובע רביעית דוקא היינו טעמא משום שהוא דבר מועט. א"כ בעינן דוקא שעור דכדי מזיגת הכוס משום דלא טרחי למזוג בפחות ממזיגת הכוס ולא חשובה דבר חשוב משא"כ בשהי' כבר מזוג אפשר דלא בעינן כולי האי. ופשוט מדתנן יין כדי גמיעה וע"כ מיירי ביין מזוג דחי א"א לגמוע ובכ"ז אמר ר"י כדי מזיגת הכוס הרי דגם במזוג בעינן שעור דכדי מזיגת הכוס דוקא עי"ש ועיי' ברמב"ם בפי"ח משבת הל"ב דכתב סתמא יין כדי רובע רביעית משמע דבכל גוני איירי הן בחי הן במזוג הכל הוא השעור דרובע רביעית.
(שם) מהו לשתותן בכרך אחד מדאמר ר' מני אר"י הלל אם שמען בבהכ"נ יצא הדא אמרה אם שתאן בכרך אחד יצא. פי' דהאיבעי' אם שתה הד' כוסות ולא הפסיק בנתיים אם יצא ופשיט מדאמר בהלל אם שמען בבהכ"נ יצא. וא"כ הכוס ג' ששותה לאחר המזון והכוס ד' שותה בלי הפסק בנתיים וא"כ מוכח שאם שתאן שלא על הסדר יצא ובבלי פסחים ק"ח שתאן בבת אחת לא יצא ופי' רש"י היינו ששתה הד' כוסות בכוס אחד. והתוס' והר"ן השיגו על פירש"י ופרשו שתאן בב"א היינו בזה אחר זה שלא על הסדר בלי הפסק עיי"ש וא"כ לפ"ז פליגי הבבלי עם הירושלמי דלגמר' דידן לא יצא ולדברי הירושלמי יצא:
אמנם מה שק"ל לשיטת הרמב"ם בפ"ז מחו"מ הל"ט שתה ארבע כוסות מזוגין בב"א ידי חירות יצא ידי ארבע כוסות לא יצא עכ"ל. וכוונתו מבואר אעפ"י ששתה הד' כוסות חלוקין כיון שלא שתאן על הסדר לא יצא כמו שכתב המ"מ שם ותופס הוא כסוגית הבבלי. ובכ"ז בפ"ח שם הל"י כתב ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה" והוא הדין האמור בירושלמי הנ"ל הלל אם שמע בבהכ"נ יצא כמו שציין העין משפט בירושלמי הנ"ל על הדין הלל אם שמע בבהכ"נ יצא מיימון פ"ח מחו"מ הל"י וא"כ הוא תרתי דסתרי:
ומה שנ"ל עפ"י המבואר הא דהכריח התוס' והר"ן והרמב"ם לפרש דשתאן בב"א לא כפירש"י היינו משום דלישנא: "דשתאן" משמע ששתה כל כוס וכוס לבד רק שלא הפסיק בנתיים ולא שעירב הד' כוסות בכוס אחד ושתה ביחד. והנה מבואר ברי"ף שלהי פסחים ת"ר חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר"ט וי"א ד' רועי. וכתב שם הר"ן ז"ל כתב הרז"ה דר"ט אמתני' פליג דתנן ולא יפחתו לו מד' כוסות. ור"ט ס"ל דחמישי נינהו ועל החמישי אומר הלל הגדול ולפ"ז לא קיי"ל כר"ט. ולא נהירא דאי ברייתא פליגי אמתני' הו"ל למתני' בגמ' מני מתני' לא ר"ט ולא י"א ועוד דאם הכי הוא לא לישתמט חד תנא למתני ולא יפחתו לו מד' כוסות רט"א חמשה. ועוד מדשקלי וטרי אמוראי בדר' טרפון אלמא הלכתא כותי'. א"ו בד' כוסות חובה וחמישי רשות כו' א"נ דמצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול וכך מטין דברי הרמב"ם בפ' אחרון מחו"מ עכ"ל. ובאמת כן מבואר ברמב"ם פ"ח הל"י "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול כו' וכוס זו אינה חובה כמו הארבע כוסות" ומשמע דמצוה איכא. והנה הא דהלל אם שמע בבהכ"נ יצא הוא תוספתא מפורש בפסחים פ"י הל"ה בני עיר שאין להם מי שיקראו את ההלל הולכין לביהכ"נ וקוראין פ' ראשונה ובאין ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את ההלל ואם א"א להם כן גומרין את כולן עכ"ל התוספתא. וא"כ מפרש הרמב"ם דמחלוקת בבלי וירושלמי הוא מחלוקת הרז"ה והר"ן. דהא זה מבואר דלשנא שתאן בבת אחת משמע ששתה כל הד' כוסות כל כוס לבד. וגם זה הדין הלל אם שמע בביהכ"נ יצא הוא תוספתא מפורשת ומשמע דליכא דחולק עלה. אמנם לשיטת הר"ן דסובר דר"ט ורבנן לא פליגי. ד' כוסות הוא חובה והחמישי הוא מטה. א"כ ליכא הוכחה מהא דהלל אם שמע בביהכ"נ יצא דאם שתה הד' כוסות שלא על הסדר יצא כיון דמצה איכא לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול. א"כ בודאי ישתה כוס לומר עליו הלל הגדול. וא"כ אף שיאמר הלל בביהכ"נ בכ"ז יוכל לקיים ד' כוסות של חיוב על הסדר היינו הכוס ד' יאמר עליו הלל הגדול. משא"כ לשיטת הרז"ה דלת"ק הוא דוקא ד' כוסות ולא יותר ואם ירצה לשתות כוס חמישי הוא רק רשות ולא מצוה כלל. ולר"ט אף כוס חמישי הוא חובה. א"כ לפי דברי התוספתא דהלל אם שמע בביהכ"נ יצא בהכרח דלא בעינן על הסדר שתיית הכוסות. דהא לת"ק ליכא כוס חמישי כלל. ולר"ט גם כוס חמישי הוא בחיוב:
ובדברינו אלה יש ליישב דברי הב"י או"ח סי' תפ"ד שכתב הטור בשם אביו הרא"ש אם יכול להוציא אחרים בבהמ"ז בליל פסח לאחרים אף שאינו אוכל עמהם. וכתב שם הטור וז"ל ואפשר דאף בהמ"ז יכול להוציא כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציא כיון שהוא חובה ה"נ בבהמ"ז כיון שתקנו ד' כסות ותקנו אחד מהם על בהמ"ז הוי חובה כמ"ש בשם א"א הרא"ש לענין טבול של ירקות. וכתב הב"י ז"ל כונת רבינו משום דלא דמי כוס בהמ"ז לברכת מצה דמצה כיון שמחויב לאכול וא"א לאכול בלא המוציא הו"ל ברכת מוציא כברכת מצה אעפ"י שיצא מוציא. אבל ד' כוסות אפשר לקיימן בלא בהמ"ז שאעפ"י כל כוס תקט על דבר מיוחד ואחד מן הכוסות תקנו על בהמ"ז מ"מ אם שתאן שלא על הסדר שתקנו חכמים ודאי יצא וא"כ בהמ"ז אינו ענין לכוס ג' כברכת המוציא לאכילת מצה וא"כ בהמ"ז דליל פסח הרי היא כבהמ"ז דכל השנה לפיכך כתב לפי מה שסובר הרא"ש דבפה"א דטבול ראשון אע"ג דלאו חובה היא אלא משום הכירא דתנוקות חשוב כברכת המצות ואעפ"י שיצא מוציא ה"ה בהמ"ז בליל פסח כיון דתקנו חכמים לברך על כוס חשוב כברכת המצות עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין בהא שכתב מ"מ אם שתאן זא"ז שלא על הסדר שתקנו חכמים יצא הלא לעיל סי' תע"ב כתב הטור להדיא שתאן זא"ז שלא על הסדר לא יצא. וא"כ איך כתב הב"י דיצא אם שתאן שלא על הסדר אבל לפי דברינו מיושב מאוד. דהא בפסחים קי"ח כוס שלישי מברך על מזונו וקאמר שם הגמ' ש"מ בהמ"ז טעונה כוס ומשני הגמ' ד' כוסות תקנו רבנן וכל חד וחד ליעבד מצוה עיי"ש בגמ' והכונה היא כיון דבלילה זה תקנו ד' כוסות וא"כ עדיף לן להסמיך הכוס ג' על מזונו כדי שיקיים גם מצות ברהמ"ז בכוס. וא"כ לפ"ז אף שלא קיים כוס ג' על ברהמ"ז ורק על הלל שתה כוס ג' והכוס ד' אמר על הלל הגדול ג"כ קיים מצות ד' כוסות. וזה שכתב הב"י מ"מ אם שתאן שלא על הסדר ש תקנו חכמים מים כלומר לא ששתה הכוסות רצופין בלי הפסק דזה בודאי לא יצא אלא הכונה על הסדר שתקנו חכמים שיברך כוס ג' על מזונו והוא בירך כוס ג' על הלל וכוס ד' על הלל הגדול יצא:
אמנם מצאתי אח"כ במעשה רוקח בהלחו"מ הל"י שמביא בשם ר"א בנו של הרמב"ם וז"ל ואבא מארי הי' נוהג שאחר גמר ההלל הי' סומך לו הלל הגדול על כוס רביעי ואח"כ מברך ברכת השיר ואח"כ בפה"ג ושותה כוס רביעי והוא מכוין לכלול קריאת הלל הגדול על כוס של יין וגם שלא להוסיף על ד' כוסות עכ"ל מוכח מזה דדעת רבינו שלא כמו שאמר הר"ן בדעתו שסובר שכוס חמישי הוא מצוה. ומדברי רבינו אברהם בנו מוכח להדיא בדעת רבינו דכוס חמישי הוא רק רשות. ואם כי לשון רבינו בהל' זו שכתב ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול מהודו לד' כי טוב עד על נהרות בבל וכוס זה אינו חובה כמו ד' כוסות" משמע לכאורה כפי' הר"ן בדעת רבינו שעכ"פ כוס זה הוא מצוה דאל"כ מאי שסיים וכוס זה אינו חובה כמו הד' כוסות הוא שפת יתר. אבל לדעתי כונה אחרת היא בדברי רבינו מה שסיים וכוס זה אינה חובה. והוא דמבואר בטור סי' תפ"ג דאיך יתנהג בכוס ה' בברכה. דעת ר' סעדי' [שגם הוא סובר דכוס ה' הוא רשות] דעל כוס ד' אומר הלל ואינו אומר יהללוך אחריו ושותה כוס ד' ואח"כ על כוס חמישי אומר הלל הגדול ומסיים בברכה. ואחרים אומרים דגם על כוס ד' צריך לברך אחר הלל בסוף קודם שישתה הכוס ד'. וגם על כוס ה' אומר הלל הגדול ומסיים בברכה עיי"ש בטור ובב"י בארוכה. א"כ סוברים אם כי כוס חמישי הוא רשות בכ"ז צריך לסיים עליו בברכה. ולא כן משמע מדברי רבינו שכתב ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול מהודו כו' עד על נהרות בבל ע"כ ולא הזכיר אחריו ברכה כמו שהזכיר בכוס ד' שמסיים ביהללוך. ומשמע דעל כוס ה' אינו מסיים בברכה והיינו משום שהוא סובר שהוא רק רשות א"כ ליכא עליו ברכה משו"ה מסיים וכוס זה אינו חובה כמו הד' כוסות לבאר דמשו"ה אינו מסיים עליו בברכה ולדעתי הוא כונה נאותה בדברי רבינו:
ולפ"ז תהדר קושיתינו מה שהקשינו לעיל דכיון דרבינו פוסק כשיטת הבבלי דשתאן בב"א לא יצא היינו בזא"ז ובכ"ז פוסק דהלל אם שמע בביהכ"נ יצא והוא תרתי דסתרי דהא מזה הוכיח בירושלמי דבזא"ז יצא:
אבל לדעתי נראה דמה שציין העין משפט' ירושלמי שקלים הנ"ל על הא דאמר ר"י הלל אם שמע בביהכ"נ יצא "מיימין פ"ח מחו"מ הל"י" אין מבואר ברמב"ם כלל האי דינא דז"ל שם ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה אעפ"י שאינו במקום סעודה עכ"ל ומזה למד העין משפט שזהו הדין האמור בירושלמי הנ"ל. אבל באמת אין ענין לזה ודינו של רבינו דהלל יכול לומר במק"א הוא נובע מסוגי' דפ' כיצד צולין פ"ו כמ"ש המ"מ שם דאכלי בארעא ואמרו הלל באיגרא אם כי הוא שלא במקום סעודה. ומבואר כן בהתוספתא שהבאנו לעיל בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לביהכ"נ וקוראין פ' ראשון ובאין ואוכל] ושותין וחוזרין וגומרין את ההלל ואם א"א להם גומרין את כולו עכ"ל התוס' וא"כ מבואר דינו של רבינו גם בהתוספתא שכתב ובאין ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את ההלל הרי מוכח דלא בעינן הגדת הלל במקום שהוא אוכל אלא אף של במקום סעודה ג"כ רשאין לומר הלל. אמנם במה דמסיים התוספתא ואם א"א להם גומרין את הלל כולה בזה באמת מחולק הבבלי עם הירושלמי. דלשיטת הבבלי דשתאן בב"א היינו בזא"ז שלא על הסדר לא יצא. מיירי התוספתא היינו שהולכין אחר האכילה וגומרין את ההלל כולה פי' דעל כוס שני אומר הגדה וברכת אשר גאלנו ואחר שאכלו ושתו כוס ג' על מזונם הולכין שמה וגומרין את כל ההלל על כוס ד' והוא כמ"ש רב בפסחים דאכלו בארעא ואמרו הלל באיגרא היינו דשם בודאי גמרו כל ההלל דהא פסח טעון הלל בשעת אכילתו ה"נ הכא דא"א להם לחלק את ההלל לחצאין אומרים כל ההלל לאחר אכילה במקום שהלכו לשם ושותין שם הכוס דהא הלל לא בעינן במקום סעודה זהו שיטת הבבלי א"כ ליכא ראי' מזו דהא דהלל אם שמע בביהכ"נ יצא דמיירי הכל לאחר אכילה ואומר הלל על כוס ד' אמנם הירושלמי מפרש התוספתא האי ואם א"א להם גומרין את ההלל כולה מיירי הכל קודם האכילה כמו דמיירי הרישא דהתוספתא דהולכין לביהכ"נ וקורין פ' הראשונה מיירי קודם האכילה א"כ גם הסיפא ואם א"א להם גומרין את ההלל כולו ג"כ קודם האכילה וא"כ מוכח מזה דאם שתאן בזא"ז שלא על הסדר יצא דהא לפ"ז ליכא הפסק בין כוס ג' של בהמ"ז לכוס ד' כיון שהלל אמרו מקודם האכילה והדברים ברורים בעז"ה:
(שם) מהו לשתותו בפוסקין כלום אמרו אלא שישתה לא שישתה וישתכר אם שתה בפוסקין אף הוא אינו משתכר. כוונת הירושלמי לדעתי ע"פ מה שמובא בס' עקרי דינים בשם מקום שמואל דפוסקין הוא כלי המחזיק כמה רביעיות וכן הוא בהדיא בילקוט אסתר על פסוק והשתיה כדת אר"ל כך היה תכסיס של אנשי פרס היה להם כוס גדול מחזיק ארבעים שמניות והוא נקרא פוסקא והם משקין בו לכל אחד ואחד עכ"ל הילקוט. והאיבעיא הוא כמו שפירש"י בבבלי דשתאן בב"א היינו שעירב הד' כוסות בכוס אחד ושתאן. וזהו האיבעי' אם יצא וקאמר הירושלמי דהא כלום אמרו אלא שישתה לא שישתה וישתכר (דהא בין כוס ג' לכוס ד' לא ישתה שלא ישתכר] אם שתה בפוסקין אף הוא אינו משתכר בתמיה. וכוונתו לומר שלא יצא בשתאן בב"א אלא צריך לשתות הד' כוסות כל כוס וכוס לבד. וא"כ ממילא א"א לו לשתות בפוסקין דהא אף שישתה בפוסקין הלא יצטרך לשתות כל כוס וכו לבד וא"כ ישתה וישתכר. ולפי שיטת הפוסקים דמפרשים הא דאמר בבבלי שתאן בב"א לא יצא היינו ששתה הד' כוסות בלא סדר ההגדה. אמאי לא בעי הג' האי איבעיא אם כשעירב הד' כוסות בכוס אחד אם יצא. והיינו משום דהאיבעי' אם עירב הד' כוסות בכוס אחד ושתאן אם יצא בהכרח צ"ל דמיירי ששתאן בב"א. דל"ל דשתה מהכוס בהפסק הד' כוסות דהא קיי"ל דכוס של ברכה בעינן שיהא מלא כמבואר בברכות נ"א וברמב"ם ובשו"ע. וא"כ אם שתה מהכוס שעירב בתוכו הד' כוסות והפסיק בין כל שתיה ושתיה שיהא נחשב לכוס בפ"ע א"כ בלא"ה אינו יוצא דהא כיון ששתה בפעם הראשונה לשם כוס ראשון א"כ ממילא לכוס השני לא היה מלא. וכוס של ברכה צריך להיות מלא. ובהכרח צ"ל דהאיבעי' היא ששתאן בב"א. וא"כ לפי סוגית הבבלי שהבאנו ששתאן בזא"ז שלא על הסדר לא יצא וא"כ א"א לאיבעי' בשתאן בב"א דהא שתאן שלא על הסדר. אמנם לפי שיטת הירושלמי דשתאן בזא"ז שלא על הסדר יצא מהא דהלל דשמע בביהכ"נ יצא ומשו"ה שפיר בעי הירושלמי מהו לשתות בפוסקין היינו בב"א ששתה כל הד' כוסות דהא לשיטת הירושלמי הסדר אינו מעכב. ובאמת לפי פי' רש"י בפסחים שם בהא דשתאן בב"א היינו שעירב הד' כוסות בכוס אחד וקשה אמאי לא הביא הגמ' דידן האמור בירושלמי בשתאן זא"ז. אמנם לפי שיטת הפוסקים דהא ששתאן בב"א מיירי הכל בזא"ז אך שלא על הסדר לא איצטריך תלמודן להביא האיבעי' האמור בירושלמי מהו לשתות בפוסקין כיון דתלמודן סובר דאף בזא"ז לא יצא אם לא שתאן בהפסק הסדר א"כ כש"כ בשתאן בפוסקין שהוא בב"א וכמ"ש הלא בהכרח לא שתה על הסדר וכמ"ש:
(שם) מהו כדון [פי' אם דם נבלה טהור לגמרי או רק עד רביעית] העיד ריב"פ על דם נבלה שהוא טהור. מהו טהור טהור להכשיר אבל לטמא [טומאת נבלות] מטמא. תמן תנינן דם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו הרי חזינן דדם נבלות אינו מטמא] דלמא שעור טומאתו (כן הגי' הגר"א ועי' בק"ע ובתקלין חדתין שפירשו דהא דאינו כיוצא בו הוא רק לענין השעור דדם השרץ מטמא בכעדשה ודם נבלה בכזית] אמר ר' יוסי פליגי בה תרי אמוראי חד אמר טמא וחד אמר טהור מ"ד טמא כר' יהודא ומ"ד טהור כדברי ריב"פ. הירושלמי הזה המה קילורין לעין ליישב דברי רבינו הגדול בפ"ב ממאכלות אסורות הל' ז' דדם השרץ ובשרו מצטרפין לכעדשה לאיסור והוא שהדם מחובר בבשר. וכן כתב בפ"ד מאה"ט הל"ז דאף לענין טומאה דמצטרף הדם והבשר בשרץ דוקא שהוא מחובר בבשר עיי"ש והוא מימרא דר"ח א"ר במעילה י"ז א' ותמהו כולם על רבינו הלא הגמ' שם במעילה על האי מימרא דר"ח א"ר [לפי גירסת השטמ"ק שם אר"ח א"ר] מתיב ריב"ח מהברייתא הטמאים מלמד שמצטרפין ואפי' שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות. ומשני ר' יוסף ל"ק כאן בכולה כאן במקצתה ועיי"ש בפירש"י ותוס' וא"כ מדוע השמיט הרמב"ם החלוק דר' יוסף בין כולה בין מקצתה. אמנם לפי דברי הירושלמי הנ"ל מיושבים דברי רבינו כמין חומר:
והוא ע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ב ממאכלות אסורות דהא דדם השרץ אסורו בכעדשה הוא רק בעודו מחובר להבשר אמנם כשפירש הדם אסורו בכזית וכמ"ש המ"מ שם בהל"ט עיי"ש [ולדעתי מאין יצא לרבינו דדם שפירש אסורו דוקא בכזית נראה לכאורה מהא דאר"י א"ר בכריתות כ"ב דם שרצים לוקה בכזית כלומר דהאיסור הוא משום שרץ ולא משום דם כמבואר שם בגמ' עיי"ש] ולכאורה למאי איצטריך ר"י א"ר לסיים דם שרצים לוקה "בכזית" הלא עיקר החידוש הוא דעל דם שרצים לוקה משום שרץ כמבואר שם בגמ' וא"כ למאי איצטריך להאריך בלשונו "בכזית" דמאי נ"מ דאם בשמנה שרצים יהיה אסורם בדם משום שרץ בכעדשה כמו באסור הבשר ובשאר השרצים יהיה אסור דם משום שרץ בכזית כמו באסור בשר. א"ו דר"י א"ר אתי לאשמעינן דדם שפירש אף מהשמנה שרצים אסורו דוקא בכזית ולא בכעדשה] והנה בדם השרצים שאסורו בכזית איך דין טומאתו אם נאמר שכמו דאיסורו בכזית ה"ה גם טומאתו או דשעור טומאתו הוא בכעדשה כמו בשר השרץ. ומצאתי במנחת חנוך שעמד על זו החקירה והחליט לדבר פשוט דטומאתו הוא בכעדשה אם כי אסורו הוא בכזית:
אמנם לבבי לא כן ידמה ולדעתי היא במחלוקת שנויה דהנה מבואר בפ"ד דעדיות ר"י אומר דם הנבלות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין. ושם בפ"ז העיד ר' יהושע בן פתירא על דם נבלות שהוא טהור. ולכאורה ר' יהודה וריב"פ פליגי. דלר' יהודא הלא ב"ה מטמאין בדם נבלות ולריב"פ הוא טהור. אמנם רש"י בשבת ע"ז א' על המתני' דעדיות הנ"ל דר' יהודא אומר דם נבלות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין מפרש רש"י דב"ש מטהר אף מטומאה קלה עיי"ש. א"כ נוכל לומר דר' יהודא וריב"פ לא פליגי דהא דמטמאין ב"ה אליבא דר' יהודא היינו טומאה קלה היינו טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. והא דהעיד ריב"פ על דם נבלות שהוא טהור היינו מטומאת נבלות אבל טומאה קלה יש בהם וכן פי' הרמב"ם בפיה"מ שם וכן פוסק בחבורו דטהור מטומאת נבלות אבל מטמא טומאת אוכלין עיי"ש. וחילי' דרש שמפרש כן נראה דסוגיא דמנחות ק"ג ב' דחקתו לזה. והוא דשם אמר ריב"ל מעשה בפרדה אחת של בית רבי שמתה ושערו חכמים דמה ברביעית. מתיב ר' יצחק ב"ר ביסנא העיד ריב"פ על דם נבלות שהוא טהור עיי"ש ולכאורה קשה מאי מותיב ר' יצחק ב"ר ביסנא מהא דהעיד ריב"פ על דם נבלות שהוא טהור הלא ר' יהודא משום ב"ה אומר שהוא טמא. א"ו דאף לר' יהודא אליבי' דב"ה דמטמאין הוא רק טומאה קלה אבל לא טומאת נבלות ומשו"ה שפיר מותיב ר' יצחק בר' בסנא מהא דהעיד ריב"פ על דם נבלה שהוא טהור דהלא אף לר' יהודא אליבא דב"ה ג"כ טהור משום נבלה ורק טומאה קלה מטמאין ב"ה:
וא"כ נאמר דאם דם נבלה מטמאה אף משום נבלה, אזי בהכרח דדם שרצים מטמאין בשעור בכעדשה. אמנם אם נימא דדם נבלה אינה מטמאה משום נבלה רק טומאה קלה נוכל לומר דדם שרצים שעורם לטומאה כמו לגבי האסור. והוא מהירושלמי הנ"ל העיד ריב"פ על דם נבלה שהוא טהור. מהו טהור טהור להכשיר אבל לטמאות מטמא. תמן תנינן דם השרץ מטמא כבשרו ואין לנו כיו"ב דלמא לענין שעור טומאתו וכפי מה שפרשו הק"ע והת"ח שהבאנו לעיל. וא"כ אם נימא דדם נבלה מטמא אף משום נבלה א"כ המתני' דתני דם השרץ מטמא כבשרו ואין לנו כיוצא בו. בהכרח צ"ל לענין השעור דדם השרץ מטמא בכעדשה משא"כ דם נבלה בכזית. משא"כ אם נאמר דדם נבלה אינו מטמא משום נבלה א"כ נוכל לפרש המתני' דדם השרץ כו' ואין לנו כיוצא בו כפשוטו היינו דדם נבלה אינו מטמא ודם השרץ מטמא. ומשו"ה קאמר המתני' דדם השרץ וכו' ואין לנו כיוצא בו וא"כ נוכל לומר באמת דשעור הטומאה בדם השרץ הוא בכזית כמו לענין האיסור שהוא בכזית וז"ב:
והנה לפמ"ש נוכל לומר דבאמת בהא פליגי ריב"ל ור' יצחק בר' ביסנא. דריב"ל סובר דר' יהודא וריב"פ פליגי דר' יהודא דאמר דב"ה מטמאין היינו טומאת נבלות וא"כ בהכרח פליג על ריב"פ דהעיד דדם נבלות שהוא טהור. משא"כ ר' יצחק בר ביסנא דמותיב סובר דל"פ ר"י וריב"פ דאף לר' יהודא דאמר דב"ה מטמאין היינו טומאה קלה אבל לא טומאת נבלות:
ולפ"ז מיושב מה שהשמיט הר"מ התי' דר' יוסף כאן בכולה כאן במקצתה. והוא דר"ח ור' יוסף במעילה שם מחולקים בדברי רב הנ"ל שאמר ועודן בו בפלוגתא דריב"ל ור' יצחק בר ביסנא הנ"ל דר"ח סובר דר' יהודא וריב"פ ל"פ כלל ולכ"ע דם נבלות אין מטמא משום נבלה והא דטימא ר' יהודא משום ב"ה היינו רק טומאה קלה. וריב"פ דהעיד על דם נבלה שהוא טהור היינו ג"כ מטומאת נבלות. וא"כ לר"ח הא דתנן במתני' דדם השרץ כבשרו ואינו מכשיר הוא כפשוטו בהא דסיים המתני' ואין לו כיו"ב היינו דדם נבלות הוא טהור ורק דם שרצים הוא טמא. וא"כ נוכל לומר דבאמת שעור הטומאה בדם שרצים הוא כמו האיסור בכזית דוקא. וא"כ הא דאמר רב ועודן בו דוקא היינו מטעם דכיון שפירש הדם א"כ שעור טומאתו הוא בכזית דוקא. וא"כ אין שעורן שוה דהבשר מטמא בכעדשה והדם הוא דוקא בכזית ומשו"ה אין מצטרפין. ולא תקשי לדידיה מהא דמותיב ריב"ח מהברייתא דהטמאים דדם ובשר מצטרפין היינו דהספרא הנ"ל סובר כרבנן דפליגי אר' יהושע ביומא פ"א וסוברים דאף דאין שעורן שוה ג"כ מצטרפין. אמנם ר' יוסף לשיטתו בירושלמי הנ"ל וכן הוא בקצור במנחות הנ"ל דסובר דר' יהודא דאמר דב"ה מטמאין בדם נבלה אף משום טומאת נבלות וא"כ לפ"ז בהכרח הא דמבואר במתני' דדם השרץ ובשרו מטמא ואין לנו כיוצא בו היינו לשעורו וכמו שכתבו לעיל. וא"כ בהכרח דדם שרצים מטמא ג"כ בכעדשה א"כ לדידיה לא נוכל לומר דטעמו של רב דאמר ועודן בו הוא מטעם דאין שעורן שוה ואין מצטרפין דהא לר' יהודא גם טומאת דם הוא ג"כ בכעדשה כמו הבשר. ושפיר מותיב ריב"ח מהברייתא דת"כ מהטמאים:
דהא סתם ספרא הוא ר' יהודא ור' יהודא הלא סובר דאף דם השרצים מטמאין בכעדשה. ומשו"ה הוכרח לחדש סברא חדשה בדברי רב דאמר ועודן בו לא מהטעם דאין שעורן שוה אלא הטעם כאן בכולה כאן במקצתה. משא"כ הרמב"ם דפוסק באמת דדם נבלות הוא טהור מטומאת נבלות וא"כ לדידיה נוכל לומר באמת דטומאת דם שרצים שעורו בכזית כמו אסורו ומשו"ה אתי' דברי רב כפשוטם היינו דוקא ועודן בו אבל כשפירש לא נוכל להצטרף מטעם דאין שעורן שוה. והברייתא דהטמאים אתי' כרבנן דפליגי אר' יהושע וסברי דמצטרף אף דאין שעורן שוה:
הלכה ג
נטל מן הראשונה אע"פ שיש בראשונה נוטל מן השניה. נטל מן השניה אע"פ שיש בשניה נוטל מן השלישית. שלמה שלישית חוזר לשניה שלמה שניה חוזר לראשונה. המהרש"א בקדושין נ"ד בד"ה תקלין חדתין מפרש דברי הירושלמי דהראשונה ושניה ושלישית האמור בירושלמי קאי על ג' התרומות. והיינו דבאחד בניסן תרם בג' קופות של ג' ג' סאין. ואח"כ תרם באחד בסיון בג' קופות של ג' ג' סאין. ושלישית היה בתשרי שתרם ג"כ בג' קופות ג' ג' סאין וזהו פי' הירושלמי. נטל מן הראשונה אע"פ שיש בראשונה מהג' קופות מה שתרם באחד בניסן בכ"ז משהגיע אחד בסיון אין מסתפק עוד מהג' קופות הראשונות מאחד מניסן אלא צריך להסתפק מהג' קופות השניות מה שתרם באחד בסיון אע"פ שיש בשני' נוטל מהשלישית" הוא ג"כ כנ"ל היינו כשהגיע תשרי לתרום פעם שלישית אם כי עדנה נשאר בהג' קופות מה שתרם באחד בסיון בכ"ז צריך להסתפק מן הג' קופות מתרומה שלישית. שלמה שלישית חוזר לשני" כלומר באם שלא הספיק עד ר"ח ניסן מהג' קופות האחרונות מה שתרם באחד בתשרי וצריך עוד שקלים להק"צ חוזר ומסתפק מהשיריים הנשאר בהג' קופות השניים ממה שתרם באחד בסיון. שלמה שני' חוזר לראשונה הוא ג"כ כנ"ל. היינו אם מהשיריים מהקופות השניים לא הספיקו חוזר ומסתפק מהראשונים היינו מהשיריים מן הג' קופות הראשונות שתרם באחד בניסן זהו פי' דברי המהרש"א:
והמהרש"ל שם מפרש דברי הירושלמי דקאי הכל על הג' קופות ולא על ג' התרומות. והיינו בעת שתרם התרומה בהג' קופות וכתוב עליהם א' ב' ג' שמסתפק מן הא' אח"כ מן הב' ואח"כ מן הג'. אין מסתפק מכל קופה עד שלא ישאר בהקופה מאומה אלא צריך להשאיר בכל קופה וקופה. ובעוד שלא כלתה הראשונה מתחיל להסתפק מן השני' וכן בעוד שלא כלתה השני' מתחיל מהשלישית. וזהו אע"פ שיש בראשונה נוטל מן השני' אע"פ שיש בשני' נוטל מן השלישית. שלמה שלישית חוזר לשני' היינו ג"כ כנ"ל באם שכלו השקלים מקופה השלישית ועוד לא הגיע זמן התרומה היינו או שלא הגיע א' בסיון או שלא הגיע תשרי. חוזר לשני' היינו להשיריים מהקופה השני'. שלמה שני' חוזר לראשונה היינו ג"כ ששלמה גם הקופה השני' ועוד לא הגיע זמן התרומה חוזר ומסתפק מהשיריים מהקופה הראשונה עיי"ש במהרש"ל וכן פי' התקלין חדתין והוא ע"פ הגירסא דגרסינן לעיל בהל' ב' מפני מה כתוב א' ב' ג' לומר אין' מסתפק מן הראשונה קודם לשני' ומן השני' קודם לשלישית כלומר שאינו מריק מכל הקופה שמשתמש בה ואח"כ מתחיל מהשני' אלא צריך לשייר ולהתחיל בהקופה השני' בעוד שישנו עדנה בהראשונה וכן בהשלישית בעוד שישנו עדנה בהשני' ובהשלישית מסתפק בה עד שתכלה לגמרי. ומיושב קושית המהרש"א על המהרש"ל עיי"ש דלפי גירסא זו מבואר בירושלמי כן להדיא:
והק"ע והפ"מ מפרשים על פי שיטת הרמב"ם דהיו ג' קופות גדולות אשר כל אחת היתה מחזקת ט' סאין ואותן הג' קופות הי' תרם באחד בניסן וזה היה נקרא תרומה והי' ג"כ שלש קופות קטנות אשר כל אחת היתה מחזקת שלש סאין ובאחד בניסן מילא הג' הקופות הקטנות מהג' קופות הגדולות. ולא שמילא כל הג' הקופות הקטנות מקופה אחת מהגדולות אלא הי' ממלא קופה אחת קטנה מקופה אחת גדולה וכן קופה השני' מהקטנות מילא מהקופה הגדולה השניה וקופה קטנה השלישית מקופה הגדולה השלישית וכן עשה כל השלש תרומות. היינו בשהגיע אחד בסיון תרם ג"כ הג' הקופות הקטנות מהג' הקופות הגדולות. וכן באחד בתשרי ג"כ כנ"ל עד שכלו כל הג' קופות הגדולות, וזהו פי' הירושלמי נטל מן הראשונה אעפ"י שיש בראשונה נוטל מן השני' כלומר שאינו נוטל כל הג' קופות הקטנות וממלאן מקופה אחת גדולה אלא מכל אחת מהקופות הגדולות נוטל קופה אחת קטנה וזהו אע"פ שיש בראשונה פי' בהקופה הגדולה נוטל מן השני' היינו מהקופה הגדולה השני' למלאות קופה הקטנה השני'. וכן אע"פ שיש בשני' נוטל מן השלישית הוא ג"כ כנ"ל שלא נותן להקופה השלישית הקטנה מהקופה הגדולה השני' אלא צריך למלאותה מקופה הגדולה השלישית. אלו שלשה הפרושים בדברי הירושלמי הנ"ל:
ועתה נחזי אנן איך מפרש הרמב"ם דברי הירושלמי הנ"ל והנה התקלין חדתין דוחה פי' הק"ע ואמר דגם דעת הרמב"ם הוא כפירושו עיי"ש במשנת אליהו. ואני אתפלא איך יצדק לפי דבריו דברי הרמב"ם בפירושו שם שכתב להדיא וז"ל וכתוב על אלו הג' קופות שמחזקת ג' סאין א' ב' ג' וזה כדי שיסתפק מן הראשונה עד שתכלה. ואח"כ מסתפק מן השני' עד שתכלה. וכן כתב להדיא בחבורו פ"ב משקלים הל"ז ח"ל ג' קופות הקטנות שהוא תורם בהן ומוציאן לחוץ כתוב עליהן א' ב' ג' כדי שיסתפקו מן הראשונה עד שתכלה ואח"כ מסתפק מן השני' כו' א"כ מבואר להדיא מלשונו עד שתכלה היינו שתכלה לגמרי ולא שיתחיל להספיק בהשני' בעוד שיש שיריים בהראשונה וכן בהשלישית ולא כדבריו וברור שהרמב"ם אינו גורס בירושלמי לעיל בהל' ב' לומר "אין" מסתפק מן הראשונה. אלא גורס כפי גירסא שלנו לומר מסתפק מן הראשונה קודם לשני' והיינו שאין מתחיל להסתפק מהשני' עד שתכלה הראשונה לגמרי ולא להשאיר בה וכן מהשלישית אין מתחיל להסתפק עד שתכלה השני' לגמרי' וז"ב בדעת הרמב"ם:
ועוד לפי דבריו דדעת הרמב"ם הוא כפי פירושו. א"כ הו"ל להר"מ להשמיענו הדין האמור בירושלמי באם שלמה הקופה הקטנה השלישית ועוד לא הגיע זמן התרומה דחוזר ומסתפק מקופה השני' ואם שלמה הקופה השני' חוזר ומסתפק מהשיריים של הקופה הראשונה. ואדרבא מסתימת לשונו שם בפ"ב הל"ו ואח"כ ממלא שלש קופות קטנות כל קופה מכילה ג' סאין מאותן ג' קופות הגדולות ומוציאין לחוץ כדי להסתפק עד שיכלו וחוזר וממלא אותן הג' קופות הקטנות מהג' קופות הגדולות פעם שני' ומסתפק מהן עד שיכלו וחוזר וממלא פעם שלישית כו' ומסתפק עד שיכלו עכ"ל ולא הזכיר מאומה איך יתנהג בהג' קופות הקטנות משמע להדיא שלא כמ"ש הת"ח וכמו שהקשה באמת המהרש"א על המהרש"ל. אמנם גם פי' המהרש"א לא יצדק בדברי הר"מ דלא הזכיר מאומה מדברי הירושלמי הזה לפי הבנתו:
אבל האמת הברור כפי פי' הק"ע והפ"מ וכפי פירושם מבוארים כל דבריו בחבורו. אמנם מה שאמר הירושלמי שלמה שלישית חוזר לשני' שלמה שני' חוזר לראשונה מאד קשה להבין כפי פי' הק"ע והפ"מ ועי' בפ"מ שהגי' בדברי הירושלמי ודבריו דחוקים וכמעט קשה להבינם ועיי"ש במה"פ שהאריך ג"כ ודבריו מופלאים עיי"ש ולדעתי יש הגהה קלה בדברי הירושלמי וכך צ"ל שלמה שלישית חוזר "לראשונה" וחמור תיבת "לשניה" צ"ל "לראשונה" ובזה מבוארים כל דברי רבינו בדברי הירושלמי הנ"ל. וז"ל שם בפ"ב משקלים הל"ד בכל מדינה ומדינה כשגובין השקלים משלחים ביד שלוחים למקדש כו' וממלאין מכל השקלים שנקבצו שם ג' קופות גדולות שעור כל קופה כדי שתכיל ט' סאין והמותר מניחין בהלשכה. וזו שבתוך הקופות היא נקראת תרומת הלשכה וזה שישאר שם על מה שיש בהקופות הוא נקרא שירי הלשכה. הל"ה בג' פרקים בשנה תורמין הלשכה בר"ח ניסן בר"ח סיון ובר"ח תשרי ס' וכיצד תורמין כו' וממלא אח"כ ג' קופות קטנות כל קופה מהן מכילה ג' סאין מאותן הקופות הגדולות ומוציאין חוץ כדי להסתפק מהן עד שיכלו וחוזר וממלא אותן הג' קופות הקטנות מן הג' קופות הגדולות פעם שני' כו'. הל"ו וחוזר וממלא אותן פעם ג' מן הקופות הגדולות בתשרי כו'. הל"ז ג' קופות הקטנות שהוא תורם בהן ומוציאין לחוץ כתוב עליהן א' ב' ג' כדי שיסתפקו מן הראשונה עד שתכלה ואח"כ מסתפקין מן השני' עד שתכלה ואח"כ מסתפקין מן השלישית ותורם ראשונה מן הקופה האחת הגדולה ומחפה אותה הגדולה במטפחת. ותורם השני' מהקופה הגדולה השני' ומחפה אותה במטפחת. ותורם השלישית מהקופה הגדולה השלישית ואינו מחפה אותה במטפחת כדי שתהי' נכרת שבה סיים ויתחיל ממנה בתחלה בפעם השני' כשיכנס קודם העצרת ותורם הראשונה מן הגדולה שהיתה מגולה ומחפה אותה. ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה תחלה ומחפה אותה. ותורם השלישית מן הגדולה הסמוכה לה ואינו מחפה אותה כדי שיתחיל ממנה בתחלה בפעם שלישית כשיכנס בתשרי עד שנמצא תורם הראשונה ושני' ושלישית הקטנות מכל אחת ואחת מן הגדולות עכ"ל. ובהשגת הראב"ד שפת יתר הוא ואין דרך המשנה כן עכ"ל ועיי"ש בכס"מ. ובאמת מאין הוציא הר"מ דהג' קופות הקטנות נטל כל אחת מכל קופה וקופה מהגדולות ולא שלקח כל הג' הקופות הקטנות מאחת הגדולה. כן מאין לו דבכל פעם החליף הקופות הגדולות. היינו מה שלקח פעם הראשונה בראשונה לקח אח"כ באחרונה ומה שלקח בפעם הראשונה באחרונה לקח פעם השני' בראשונה אמנם לפי פי' הק"ע וכפי הגהתי בירושלמי כל דברי רבינו נובעין ממקור נאמן מהירושלמי הנ"ל. והנה הדין שמה שנוטל בהג' הקופות הקטנות מהקופות הגדולות מכל קופה וקופה הוא מראשית דברי הירושלמי כפי פי' הק"ע והפ"מ. והדין כי מהקופה שלוקח בראשונה ראשונה נוטל אח"כ אחרונה ומהאחרונה נוטל ראשונה הוא סוף דברי הירושלמי שלמה שלישית חוזר לראשונה שלמה שני' חוזר לראשונה וזהו פירושו. שלמה שלישית חוזר לראשונה. כלומר דהקופה השלישית אשר היתה אחרונה בפעם הראשונה שוב בפעם השניה נעשית ראשונה שלמה שני' חוזר לראשונה. כלומר בפעם השלישית מתחיל מהשני'. ועתה כל דברי רבינו האמורים באלו ההלכות הכל מבואר בדברי הירושלמי הזה. והדברים מזהירים ומאירים בעז"ה.
(שם) שלמו שלשתן חוזר ושוקל. רמ"א חוזר לשיריים. עי"ש מ"ש במערכה א':
(שם) רוח הקודש מביא לידי תחיית המתים. תחיית המתים לידי רוה"ק. הפי' כמו שפי' הר"ן מובא בעין יעקב. דהא ודאי דתחיית המתים יהיה אחר ביאת אליהו כמ"ש הנני שולח לכם את אלי' כו' והשיב לב אבות על בנים. אלא משום דרוה"ק מביא לידי תחה"מ ותחה"מ א"א רק לאחר ביאת אליהו וכיון שאותו היום גורם שיבא אליהו נמצא דתחה"מ מביא לידי אליהו הנביא. ומהראפ פי' ג"כ כן ולא הביא דברי הר"ן. אבל בכ"ז הדבר צריך באר דכפי הנראה ממקומות רבים דתחה"מ יהיה זמן רב אחר ביאת אליהו ומהלשון דרוה"ק מביא לידי תחה"מ ותחה"מ לידי אליהו משמע שהוא תיכף זא"ז דאל"כ איך תלי זה בזה. ולהסביר הדבר נ"ל עפ"י מ"ש בחדושינו ליומא ז' דאמר שם הגמ' כיצד מלבישן לע"ל כשיבא משה ואהרן פי' נשאל מאתם. והקשינו הן אמנם דהגמ' פריך למ"ד דלא קדשה לע"ל וא"כ אין מקריבין כשאין בית רק כשיבנה ביהמ"ק. אבל בכ"ז קשה הלא ביאת המשיח ובנין ביהמ"ק יהיה זמן רב קודם התחיה וקודם שיבא משה ואהרן וא"כ צריכין לידע איך לעשות בלבישת הבגדים ועי' רמב"ן בשרש השלישי ומ"ש שמה. וכתבנו שם ע"פ מה שמביא העקרי דינים בסוף הל' אבילות אות ס"ו בשם הרדב"ז שמביא בשם רבותיו של הריטב"א דשתי תחיות יהיה דצדיקי מתי חו"ל יחיו ויקיצו תיכף אחר ביאת המשיח והתחי' הכוללת תהיה אח"כ עיי"ש בארוכה. וא"כ שפיר קאמר הגמ' כשיבא משה ואהרן דהמה יחיו תיכף בבא משיח צדקנו והארכנו שם בזה. א"כ גם כאן הכוונה היא כנ"ל דתיכף בבא אליהו תהיה תחה"מ לצדיקים וא"כ תלי זה בזה שפיר:
ובזה בארנו במק"א ירושלמי תענית פ"א הל"א מחלפי' שיטתי' דר"א מחלפי' שיטתי' דר' יהושע דאתפלגון רא"א אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין לעולם כו' א"ל ר' יהושע וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אין נגאלין לעולם כו ועי' בפ"מ ופירושו דחוק מאד בשגם לפי פירושו נשאר בקושיא אמנם לפי הנ"ל כוונת הקושיא היא כך. דהנה בתענית ב ב מאימתי מזכירין גבורות גשמים רא"א משעת נטילת לולב ר' יהושע אומר משעת הנחתו כו' א"ל ר"י והלא גשמים בחג סימן קללה, א"ל ר"א אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר וכשם שתחה"מ מזכיר כל השנה ואינה אלא בזמנה כך מזכירים גבורות גשמים כל השנה ואינה אלא בזמנה כו' ור"י פריך ליה שם בשלמא תחה"מ כל יומא זמנה אלא גשמים לאו כל יומא זמני' דהא בניסן סימן קללה הוא עיי"ש בגמ' ומשו"ה פריך הירושלמי דר"א אדר"א ודר"י אדר"י דהא לר"א דסובר דהגאולה תלי רק בתשובה וא"כ ממילא הוא כל יומא זמנה וא"כ גם אז תהיה תחה"מ לצדיקים כמ"ש הריטב"א. ואיך קאמר ר"א כשם שמזכירין תחה"מ כל השנה ואינה אלא בזמנה וכמו שהקשה צו ר' יהושע. וכן לר' יהושע דלא תלי בתשובה ואף שלא יעשו תשובה בכ"ז עאלין והיינו כשיבא הקץ והזמן הקבוע א"כ הלא גם תחה"מ לאו כל יומא זמנה עד שיבא הזמן ובכ"ז מזכירין תמיד א"כ ה"ה גם הזכרת גשמים. אמנם לבסוף דמסיק הירושלמי דר"א הודה לר' יהושע דאף בלא תשובה יגאלו והיינו בעת קץ ורק ע"י תשובה הוא כל יומא זמני'. ובאמת גם ר' יהושע מודה לר"א בזה דבתשובה הוא כל יומא זמני' ורק בלא תשובה הוא עד עת קץ וזמן א"כ נוכל לומר דר"א מדמה הזכרת גשמים לתחיה משום שהתחי', ג"כ לאו כל יומא זמנה דהא בלא תשובה הוא פד עת קץ. ור' יהושע השיב לו דהא בכ"ז ע"י תשובה כל יומא זמניה: