אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

פרק ב

פרק א

הלכה א

ויעשו אותן מרגליות שמא תזיל המרגליות ונמצא ההקדש מפסיד כההיא דתנינן תמן וכלן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ משקלים ואין פודין בכלים ואמר ר"ש בר"י שמא יזילו הכלים ונמצא ההקדש מפסיד אוף ה"נ שמא תזיל המרגליות ונמצא ההקדש מפסיד. והשיורי קרבן הוכיח מזה הירושלמי דהא דבעינן בשקלים כסף דוקא ולא שוה כסף הוא רק מדרבנן מהחשש הפסד הקדש. ומש"ה מקשה מנ"ל דעירוכין אפי' בשוה כסף דהא התוס' בקדושין ב' כתבו דעירוכין ילפינן מע"ע. אמנם אמאי לא נילף ממעשר שני דבעינן דוקא כסף. בשלמא אם גם בשקלים בעינן דוקא כסף מדאורייתא א"כ הוי שקלים ומע"ש שני כתובים משא"כ לפי הירושלמי הזה דבשקלים דבעינן דוקא כסף הוא רק מדרבנן יקשה כנ"ל. ותי' דלדידן דסוברים כרבנן דקלבון הוא רק מדרבנן וא"כ הא דכתיב זה יתנו להורות דבעינן דוקא כסף בשקלים ולא שוה כסף מדאורייתא. אמנם לר"מ דזה יתנו אתי לקלבון ולדידיה קלבון הוא ג"כ ד"ת א"כ לא אייתיר הקרא דזה יתנו וא"כ אין לנו דבשקלים בעינן דוקא כסף מדאורייתא ומה"ת אף בשוה כסף ורק מדרבנן משום הפסד קדשים זהו תורף דבריו עי"ש שהאריך:

ואני תמה דלפי דבריו הא דאמר הירושלמי שמא תזיל המרגליות ונמצא הקדש מפסיד אתיא רק אליבא דר"מ דאמר דאף קלבונו תורה לא כהלכתא. ועוד קשה לי דהא כל הקדשים פודין אף בשוה כסף כמבואר במתני' דבכורות שהביא הירושלמי וכולן נפדו בכסף ובשוה כסף לבד משקלים. ואמאי לא חשו חכמים להפסד קדשים בכל פדיית קדשים כמו שחששו בשקלים. ומאי אלימא שקלים מכל הקדשים דנפדין בשוה כסף. שעוד ק"ל לשון המשנה וכולן נפדו בכסף ובשוה כסף לבד משקלים. מהו הלשון נפדו לבד משקלים. איך יצדק על שקלים לשון פדייה. דהא פדיה אינו שייך רק בדבר הקדוש מכבר ורוצה לפדותה ולהוציאה לחולין וליתן אחר תחתיה ע"ז יצדק לשון פדיי'. וא"כ האי וכולן נפדו בשוה כסף א"ש דהיינו כל הקדשים שקדושים המה ורוצה לפדותם. כן בכור אדם שקודם הפדיי' הוא מתואר בשם קדוש וקדושת בכור עליו יצדק עליו לשון פדיי' משא"כ בשקלים אשר מעולם לא הקדיש מאומה ואך חוב הוא אקרקפתא דגברי שיתן מחצית השקל א"כ לא שייך בזה לשון פדיי' וא"כ איך אמר המתני' וכולן נפדו כו' לבד משקלים.

אבל לדעתי נראה ברור דבשקלים דבעינן כסף ולא שוה כסף הוא מדאורייתא לכ"ע והיינו מדכתיב בקרא זה יתנו כו' מחצית השקל בשקל הקודש ומשמע דוקא כסף ולא שוה כסף [ובכ"מ דכתיב כסף או שקלים ובכ"ז גם שוה כסף מהני היינו מריבוי ומעוטי או מכללי ופרטי כמבואר בבכורות ובשבועות ובש"ד] וכן מטיא לשון הר"מ בפ"א משקלים הל"א וז"ל מ"ע מה"ת ליתן כל איש ישראל מחצית השקל בכל שנה אפי' עני כו' מוכר כסותו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר כו' עכ"ל. ומשמע דמה"ת בעינן דוקא כסף ולא שוה כסף. ועוד נראה מלשונו שהזכיר כסף משמע דבעינן דוקא כסף ואפי' פרוטות של נחושת לא מהני ועי' בחנוך שכתב להדיא דאף פרוטות בעד מחצית השקל מהני עי"ש. ועיין במנחת חנוך שם] ודברי הירושלמי לא מיירי בבעלים ששלחו שקליהם. אלא מיירי דנשלחו השקלים ע"י הגזברין. והיינו דהא בכל מדינה ומדינה היו יושבין גזברין לקבל השקלים מהבעלים וכאשר נתקבצו תחת יד הגזברין הרבה שקלים והיו צריכין לשלחם לבהמ"ק משום משא הדרך היו מצרפין השקלים לדרבונות למטבעות זהב כדי להקל משאם. והשקלים כאשר באו ליד גזברין הלא כסף הקדש המה כפי המבואר אצלינו בארוכה במערכה א' דתיכף כשהפרישו הבעלים שקליהם נקראים קודש וא"כ הלא אז יוכלו הגזברין לפדותם ולחללם אף על שוה כסף ככל הקדש דנפדין בשוה כסף ומש"ה שפיר פריך הירושלמי ויעשה אותם מרגליות כלומר למה להגזברין לחללם רק על מטבעות של זהב הרי יוכלו לחללם אף על שוה כסף ככל הקדשים. וכן מבואר כדברינו ברמב"ם פ"ב משקלים הל' ד' וז"ל בכל מדינה ומדינה כשגובין השקלים משלחין אותם ביד שלוחים ויש להם לצרף אותן בדינרי זהב מפני משא הדרך עכ"ל והוא ממש כדברינו דקאי על הגזברין אשר בכל מדינה ומדינה שיושבין לקבץ השקלים מכל אדם. וא"כ הלא באמת אז מן הדין יכולין הגזברין לחללן אף על שוה כסף כמו כל הקדש דנפדית בשוה כסף. ומש"ה משני הירושלמי דחיישינן שמא תזיל המרגליות ונמצא הקדש מפסיד. פי' בשלמא בכל הקדשים דצריכין לפדותן והבעלים פודין אותן וא"כ כיון דמה"ד דהקדש נפדה אף בשוה כסף לא איכפת לן להחשש שמא יוזילו. דמאי איכפת להבעלים או להפודה להחשש הקדש כיון דמה"ד רשאי לפדות אף בשוה כסף. משא"כ הכא גבי שקלים דהגזברין א"צ לפדותם ולחללם על דבר אחר רק משום טובת הקדש משום הוצאות משא הדרך מחללין. וא"כ הא תינח אם מחללין על דרבונות שהמה מטבעות של זהב ומטבע לא שכיחי דזילי א"כ שפיר מצטרפין לדרבונות לטובת הקדש משא"כ אם יצרפו על מרגליות יש לנו לחוש להפסד הקדש שמא תזיל וא"כ אין להגזברין לעשות חלול כזה למען המעיט הוצאות הדרך לטובת הקדש הלא יש לנו קל להפסד יותר מרובה להקדש פן תזיל:

וזהו נ"כ פי' המשנה בכורות וכולן נפדו בכסף ובשוה כסף חוץ משקלים היינו ג"כ כנ"ל אחר שהוקדש השקלים שהבעלים הפרישו השקלים ונתנו ליד הגזברין והגזברין רוצין לפדותם בשוה כסף לשלחם לירושלים מפני משא הדרך אין יכולין לפדותם בשוה כסף:

ומה מאד מדוקדק הגמ' בכורות נ"א על המתני' וכולן נפדין בשוה חוץ משקלים. תני שקלים ומע"ש והראיון. שקלים כדתנן מצרפין שקלים לדרבונות. מע"ש דכתיב וצרת הכסף בידך והראיון תני ר' יוסף שלא יביא סיגים לעזרה עכ"ל הברייתא. והנה בהא דמביא הגמ' תני ר' יוסף שלא יביא סיגים לעזרה פי' רש"י דמביא ר' יוסף סיוע להברייתא והתוס' שם הקשה על פירש"י ופי' פירוש אחר. אמנם גם פירושם קשה מה לנו שוה כסף ומה לט סיגים עי"ש. אמנם לפי דברינו נכון מאד. דהא הברייתא דתני שקלים ומע"ש והראיון. קאי על המתני' וכולן נפדו בשוה כסף חוץ משקלים. וע"ז מביא הברייתא שקלים מע"ש והראיון וא"כ בשלמא על שקלים יצדק לשון פדיי' והיינו דתנן מצרפין שקלים לדרבונות וקאי על הגזברין אחר שקבלו השקלים מהבעלים כמ"ש וכן במע"ש יצדק נמי לשון פדיון. אמנם על הראיון איך יצדק לשון פדיון. וע"ז מביא תני ר' יוסף שלא יביא סיגים לעזרה כלומר דהראיון לא קאי על לשון פדיון אלא דקאי רק על עיקר הדין שלא יביא שוה כסף והיינו סיגים אשר גם המה שוה כסף נקראו ונכון בעז"ה:

(שם) מתני' בש"ח אבל בש"ש לא בדא כו' עד סוף ההלכה עי' מ"ש במערכה א':

הלכה ב

מתני' ממע"ש ומדמי שביעית כו' עיין מ"ש במערכה ב'.

(שם) אנן תנינן כו' ע' הגי' בפ"מ ובק"ע ודבריהם דחוקים וכמעט קשה להבינם והנכון גירסת הגר"א כפי שכותב הת"ח אנן תנינן משנתרמה התרומה ותני דבי רבי משנקרבה הבהמה. אמר ר"א מאן תנא משנתרמה התרומה ר' שמעון היא דאמר ר' שמעון מיד הוא מקבל מעותיו ופי' הת"ח וז"ל ר"ש היא דאמר המספק קרבנות היה מקבל המעות מיד נמצא תיכף כשנתרמה נעשה קדשי מזבח זה השקל שנתן לו לשקול על ידו ולפיכך מעל מיד דאלו לתנא דמתני' דס"ל המספק אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה אע"פ שנתרמה הרי אלו כמו שלא נתרמה עדיין דמה לי כשהן בלישכה או ביד הגזבר חברו שלא מדעתו פטור כיון שאינה עדיין לצורך הקרבנות ולא מעל עד שקרבה עכ"ל ודבריו לכאורה מופלאים דמאי איכפת לן אם נקרא עדיין ל קרבה אליבא דרבנן דר"ש. הא כל עיקר הטעם מה שהוא חייב קרבן מעילה הלא מצות לאו ליהנות ניתנו רק הטעם משום דאי לא שקל היו ממשכנין אותו כמו שאמר הירושלמי להלן וכמו שכתב להדיא הרמב"ם בפי' המשנה כאן. א"כ מה לי אליבא דר"ש מה לי אליבא דרבנן ס"ס הא כיון ששקל על ידו הלא יש לו הנאה במה שנפטר ממשכן וא"כ יש לו הנאה ומש"ה חייב במעילה:

אבל באור הענין לדעתי נראה דהא דאמר הירושלמי כאן דמש"ה חייב במעילה משום הנאת המשכן אם לא שקל לאו ברירא היא ודעת הירושלמי כתובות אינו כן והנאת משכן לא מקרי הנאה. עפ"י המבואר בחו"מ סי' קכ"ח בפורע חובו של לשלם אפי' בבע"ח דוחק וכתב שם הש"ך ס"ק ג' דהוא מדברי הירושלמי כתובות מהא דשוקל לו את שקלו מדיר למידר אם כי יש לו הנאה דאי לא שיקל היו ממשכנין אותו בכ"ז לא מקרי זאת הנאה עי"ש. ועי"ש עוד בש"ך שם שהאריך ומביא דברי הירושלמי נדרים ומבאר דשלילת המשכן מקרי הנאה עי"ש בארוכה. וא"כ לפי דברי הירושלמי כתובות לא מקרי זה הנאה במה שנפטר מלהתמשכן ומש"ה מדיר למודר שוקל לו את שקלו וא"כ נחזי אנן בהא דינא בהשולח שקלו ע"י חברו לשקול עבורו ושקל ע"י עצמו משנתרמה התרומה מעל אמאי מעל מאי הנאה אית לי' הלא הנאת המצוה לא מקרי הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו והנאת שלילת המשכן ג"כ לא מקרי הנאה. אמנם מבואר בתוס' וברש"י במעילה י"ח דהא דא"ח במעילה עד שיהנה דוקא היינו באינו מוציא מרשות הקדש. וכמו בגזבר שנהנה מהקדש הלא אינו מוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט אזי בעינן דוקא הנאה משא"כ היכא שמוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט חייב במעילה אף שאינו נהנה כלל. דמש"ה ילפינן מעילה מעבודת כוכבים להורות דבהוציא מרשות לרשות חייב אף בלא נהנה. והלימוד מסוטה הוא הנאה בלא הוצאת הרשות עי"ש בתוס' וברש"י בארוכה. וא"כ נחזי דבנותן שקל לחברו לשקול על ידו ושקל לעצמו אם כי נתרמה התרומה לא מעל רק שיקנו בעדו הק"צ. וא"כ בעת שנתן הגזבר בעדו השקל לבעל הבהמה לקנות הקרבן הלא אז יצא השקל מרשות הקדש לרשות הדיוט. ואם כי תנתן בהמה להקדש תמור השקל בכ"ז הלא השקל מקרי יצא מרשות הקדש לרשות הדיוט ומש"ה מועל. אם כי לית לי' הנאה כלל וא"כ תנא דבי רבי דתנא קרבה הבהמה ותנא דמתני' דתנא משנתרמה התרומה פליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן. דלרבנן דסוברים דאין המקבל מקבל מעות הקדש עד שיהא המזבח מרצה וכל זמן שלא הוקרב הקרבן אם כי המקבל קיבל מעות ההקדש בכ"ז עוד לא יצא לחולין ועדיין ברשות הקדש הוא וא"כ ליכא בזה מעילה כיון דעדיין הוא ברשות הקדש וברשות הקדש ליכא מעילה כ"א שיהנה וכאן ליכא הנאה לא הנאת מצוה דמצות ללה"נ והנאת שלילת המשכן ג"כ לא מקרי הנאה כמ"ש לעיל ומש"ה בעינן דוקא קרבה הבהמה ואז הלא כסף הקדש יצא לרשות הדיוט ואם כי תנתן בעד השקל תמורתו בהמה להקדש בכ"ז מקרי השקל יצא מרשות הקדש לרשות הדיוט ואז איכא מעילה אף בלא הנאה ובמעילה הלא קי"ל יש שליח וא"כ נתינת הגזבר השקל בעדו בשליחותו מש"ה מועל השקל. אמנא לתנא דמתני' דאמר משנתרמה התרומה מועל היינו דסובר כר"ש דאמר מיד הוא מקבל מעותיו ותיכף כשמקבל המעות המה שלו ויצאו לחולין. ומש"ה קאמר התנא דמתני' דמשנתרמה התרומה הוא מועל כלומר דסתמא דמלתא הוא דתיכף משנתרמה התרומה נותן הגזבר את השקל לבעל המספיק את קרבנות הצבור. וא"כ לר' שמעון הלא תיכף יצא השקל לחולין וא"כ איכא תיכף הוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט ומש"ה מועל אף בלא שום הנאה. וא"כ התנא דבי רבי והת"ק דמתני' הוא דברי ר"ש ורבנן וכמ"ש ועולים כהוגן דברי הירושלמי אמנם כ"ז הוא רק אם נאמר דמשכן לא מקרי הנאה משא"כ לפי מה דמסיק הירושלמי להלן דשלילת המשכן מקרי הנאה וכמו שביאר הש"ך שם גם דברי ירושלמי נדרים דסובר כן א"כ א"ש המתני' כפשוטו דמש"ה דמשנתרמה התרומה מועל היינו משום הנאת שלילת המשכן דאם לא שקל הי' ממשכנין אותו והא דבעינן דוקא נתרמה התרומה עי' מ"ש במערכה א' בארוכה. א"כ אין ענין להפלוגתא דר"ש ורבנן והירושלמי כאן דתלי בפלוגתא דר"ש ורבנן היינו עפ"י שיטת הירושלמי כתובות דשלילת המשכן לא מקרי הנאה וכמ"ש:

(שם) וחש לומר שמא לשיריים הן נופלין. וכי יש מעילה בשיריים אלא כר"מ דאמר מועלין בשיריים עוד היא במסוים. ועי' בפ"מ וק"ע. וגליון הש"ס שם כתב וז"ל נראה דאסיפא [השוקל שקלו מן ההקדש ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל] קא מקשה דבעינן קרבה הבהמה דוקא ומקשה דלמא שקלו נפל לשיריים ולא נקרבה ממנו הבהמה וכי יש מעילה בשיריים בשלמא ברישא [הנותן שקלו לשקול על ידו ושקל לעצמו אם נתרמה התרומה מעל] לא בעי קרבה הבהמה ועי' ברמב"ם רק שנדע דלשם השני נתרם ולא לבעלים הראשונים שפיר מוקי לה במסוים משא"כ בסיפא קשה ומסיק עוד היא במסוים כו' היינו שדחפו לקופה וקנו מן הקופה קרבנות וזה מדויק בלשון הירושלמי שכתב עוד הוא כו' עכ"ל ואני לא אדע כיון דבעינן דקרבה הבהמה דוקא א"כ מאי יושיענו אף לר"מ דאמר מועלין בשיריים הא ס"ס לא קרבה הבהמה. ובאמת ק"ל מאד קושית הירושלמי וחש שמא לשיריים נפלו מאי איכפת לן אם נפלו לשיריים הלא כל עיקר מה שהוא חייב מעילה משום שנהנה מן הקדש מה שלא משכנו וכשנתרמה התרומה שוב אין ממשכנין אותו רק בהשוקל שקלו מקדשי בדק הבית א"ח מעילה עד שיקרב הקרבן [ועי' במתני' בתקלין חדתין מה שמביא בשם הגר"א לחלק בין הרישא דלא בעינן קרבה הבהמה ובין הסיפא דבעינן דוקא קרבה הבהמה] והלא הקרבן נקרב גם עבורו ובעד כל ישראל דכולם יש להם חלק בק"צ וא"כ מאי איכפת לן במה שנופל השקל לשיריים. ובאמת הרמב"ם בפי' המשנה כתב להדיא וז"ל וכשהקריבו הבהמה והוא נתכוין שהוא ממעות כל מי ששוקל בתרומת הלשכה כאלו קנה הבהמה מאותן המעות ונהנה במה שאין ממשכנין אותו עכ"ל א"כ חזינן דהרמב"ם באמת מפרש כן וא"כ מאי איכפת לן מה שהוא נופל לשיריים. אמנם הירושלמי ס"ל דאמר דבעינן שיהא מסוים היינו דוחפו להקופה הוא נגד דברי הרמב"ם. וכבר התפלאו בזה השיורי קרבן עי"ש ולפמ"ש לעיל נוכל לומר דהירושלמי כאן אזיל ג"כ בשיטת הירושלמי כתובות דשלילת המשכן לא מקרי הנאה ובעינן דוקא קרבה הבהמה א"ש מה שהקשינו ומיושב גם דברי הרמב"ם דפוסק דשלילת המשכן מקרי הנאה כמו שאמר הירושלמי להלן. אמנם זה קשה דמה יושיענו בהא דאתיא כר"מ דאמר מועלין בשיריים הא בעינן קרבה הבהמה:

אמנם לדעתי נראה דקושית הירושלמי הוא רק על הרישא ולא על הסיפא משום דעל הסיפא ל"ק כלל וכמו שכתב באמת הרמב"ם בפירושו דכיון דקנו הקרבן והקריבו מאי איכפת לן במה שהשקל נשאר בהשיריים. רק כל עצמיות הקושיא הוא על הרישא השולח שקלו לשקול על ידו ושקל ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל. וע"ז מקשה הירושלמי וניחוש שמא לשיריים נפלו והוא עפ"י המבואר אצלינו במערכה א' דהשקל שהפריש הוא קודש עד עת שנתרמה התרומה ואז נעשה חולין עי"ש שהארכנו בזה בראיות ברורות. והנה בירושלמי קדושין פ"ג הל' א' הרי זו עולה שלשים יום כל שלשים יום הרי זו עולה לאחר שלשים יום יוצאת לחולין מאליה [משום דסובר דקדושת הגוף פקעי בכדי] מעילתה מה היא ר"י אמר מעילתה ברורה ר"ז ר"ה תרווייהו אמרי מעילתה ספק עי"ש הרי חזינן דהקדש שהוקדש לזמן ואחר הזמן נעשית קולין מאיליה סובר ר"י דחייב קרבן מעילה ור"ז ור"ה סוברים דמעילתה ספק. וא"כ גם בשקל כיון דקדושתו אינו רק עד זמן הרמת התרומה ואח"כ יצא לחולין א"כ לר"ז ולר"ה ליכא מעילה ברורה. וא"כ י"ל דהירושלמי פריך אליבא דר"ז ור"ה כיון דהקדש לזמן מעילתה ספק א"כ איך אמר המתני' השולח לשקול על ידו ושקל לעצמו משנתרמה התרומה מעל ומשמע דהיא מעילה ברורה וניחוש שמא נפל לשיריים וא"כ ממילא היא חולין לאחר שנתרמה התרומה. אם לא כר"מ דאמר דמועלין בשיריים וא"כ שייך מעילה לעולם. וע"ז משני במסוים היינו שדחפו לתוך הקופה וא"כ הוא עצמו נעשה תרומה וחל עליו שם קדושה לעולם. וא"כ לפ"ז אפשר דהרמב"ם סובר כר"י דמעילתו ברורה מש"ה לא חש לקושית הירושלמי וע"כ לא בעי במסוים:

הלכה ג

אר"ח מתניתא מסייעא לר' ביבי דתנן אר"ש מה בין שקלים לחטאת כו' אלא כן אנן קיימינן באומר אלו כו' מה עביד לה ד' יוסי פתר לה במכנס פרוטות וכב"ה. והא תנינן מותר שקלים חולין פתר לה במכנס פרוטות וכב"ה. פשטות הירושלמי וכפי מה שפי' הק"ע והגהת הגר"א ר"ח דמביא ראיה לרב ביבי מר"ש דאמר ר"ש בסתמא החלוק בין שקלים לחטאת אליבא דכ"ע אף אליבא דב"ש. וא"כ מוכח דבאומר אלו לשקלי גם ב"ש מודה דהמותר חולין. וע"כ תמה השיורי קרבן על הרמב"ם בפי' המשנה בהא שמפרש המשנה דאמר מה בין שקלים לחטאת דקאי על ב"ה וכן המתני' דמותר שקלים חולק וסתמא כב"ה. דהא ר"ח מייתי סייעתא לרב ביבי ממתני' דאמר ר"ש והיינו דאתיא ככו"ע וסיפא נמי דמותר שקלים חולין אתיא נמי ככו"ע והרמב"ם הלא פוסק כרב ביבי וכתב הכ"מ משום דר"ח מייתי סייעתא לרב ביבי וא"כ איך מפרש הרמב"ם אליבא דב"ה שזהו הדיחוי שדחה ר' יוסי:

ולדעתי דהרמב"ם אינו מפרש כפי' המפרשים דהראי' דר"ח לר"ב מהא דאמר ר"ש אליבא דכ"ע אף אליבא דב"ש דהיכן הוזכר במתני' דברי ב"ש דסובר דבאלו הוא נדבה דהא במתני' איתא המכנס מעות ואומר אלו לשקלי דסובר ב"ש דמותר נדבה וב"ה סובר דמותר חולין ובחטאת מודים דמותר נדבה וע"ז אמר ר"ש מה בין שקלים לחטאת. וא"כ הלא פשטות הדברים מראין דר"ש קאי על ב"ה ליתן טעם אליבי' דב"ה לחלק בין מותר שקלים דאמר ב"ה שהוא חולין ובין מותר חטאת שהוא נדבה. אמנם במתני' איתא המכנס מעות וא"כ משמע שהוא מכנס מעט מעט. אבל אם לקח ביחד הרבה מעות ואמר אלו לשקלי לא כתיב במתני'. ומשמע דהדין אם לקח ביחד מעות הרבה אינה שוה להמכנס מעט מעט ופליגי ר' ביבי ור' יוסי דר' ביבי סובר דאם לקח ביחד גם ב"ש מודה דמותר חולין. ור' יוסי סובר בהיפך דבזה גם ב"ה מודה דמותר נדבה. וע"ז מביא ר"ח ראיה לר"ב מהמתני' מר"ש דאמר מה בין שקלים לחטאת. הכל הוא אליבא דב"ה. אמנם הראיה היא מהחלוק של ר"ש דמחלק בין לחטאת משום דשקלים יש לו קצבה וחטאת אין לו קצבה. ובחטאת בודאי ליכא נ"מ בין מכנס מעט מעט ובין שלקח הכל ביחד דבכל גווני מותרן נדבה. א"כ ה"ה בשקלים ג"כ בכל גוני מותרן חולין אליבא דב"ה וע"ז אמר הירושלמי מה עביד ליה ר' יוסי במכנס פרוטות וכב"ה כלומר דהא לר"ח גופיה שמביא הסייעתא לר"ב הוא ג"כ אליבא דב"ה. ורק דר"ח מביא הסייעתא מר"ש מחטאת דמיירי בכל גווני א"כ ה"ה גם שקלים מיירי בכל גווני ור' יוסי דחי דהראיה משום דר"ש לא איירי רק במכנס פרוטות וכן גם בהא דמביא הירושלמי אח"כ מהמתני' דמותר שקלים חולין הוא ג"כ כנ"ל דהא מדקתני סתמא מיירי בכל גווני ואף בלקח ביחד והכל אליבא דב"ה ור' יוסי דחי דמיירי במכנס וכב"ה ג"כ כנ"ל וא"כ שפיר צדקו דברי רבינו בפי' המשנה דמפרש אליבא דב"ה דהא לכולהו קאי הכל רק אליבא דב"ה וכמו שכתבנו ודו"ק:

(שם) המפריש שנים וסבר שהוא חייב שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד אותו השני מה עביד ליה נשמענה מהדא הפריש חטאתו כו' הפריש שתים כו' ונמצא שא"ח אלא אחת אותה שניה מה את עביד לה אלא רועה ה"נ אלו לנדבה וכא היאך אומר אתה אלו. ועי' בק"ע ובפ"מ ובהגהת הגר"א ולדברי כולם דמדמי בהפריש שתים לאומר אלו. וא"כ בחטאת באומר אלו לחטאת דהמותר נדבה ה"נ בהפריש שתים. ובשקלים אם נאמר באומר אלו שהמותר חולין ה"ה בהפריש שתים. ובזה מיושב מה שתמה הכ"מ בפ"ה מפסולי המוקדשין הל ז' שתמה על הרמב"ם שלא הביא הדין באומר אלו לחטאת דמותר נדבה עי"ש ולפמ"ש דכיון דלעיל בהל' ו' מביא הדין בהפריש שתים לחטאת ונמצא שא"ח אלא אחת יביא אחת והשאר יפלו לנדבה וא"כ א"צ להביא הדין באומר אלו דהא הכל אחד הוא לפי דברי הירושלמי דמדמי להדדי ועי' בלח"מ שם הל' ז' ודבריו נכונים. אמנם יש שם ט"ס דבכ"מ שהוזכר שם תיבת "נדבה" צ"ל "חולין".

הלכה ד

מותר עשירית האיפה שלו ר"י אמר יוליכם לים המלח. הבעל ת"ח במשנת אליהו התעורר דהא בסוגיא דמנחות ק"ח אמר שם רנב"י מסתבר כמ"ד ירקב דתנן ר' יהודה אומר לא יתן עליה שמן כו' חטאת היא היא קרויה חטאת ואין עשירית האיפה קרויה חטאת ופי' התוס' שם דעשירית האיפה קרויה חטאת מהא דיחזקאל ובבאו אל הקדש לשרת יקריב חטאתו. והלא במוע"ק ט"ו מפרש רש"י ותוס' שם דמיירי בכהן הדיוט ולא בכה"ג עי"ש שהאריך. ואני אתפלא עוד על פסקי הרמב"ם דהא לפי מה דבעי הגמ' במוע"ק שם אם מצורע משלח קרבנותיו ופשיט שם הגמ' ואחרי טהרתו זה פרישתו מן המת ז' ימים יספרו לו אלו ימי ספירו וביום באו אל הקודש לשרת יקריב חטאתו זו עשירית האיפה דברי ר' יהודה רש"א בבאו יקריב הראוי לביאה ראוי להקרבה כו' ועי"ש בתוס' דההוכחה היא מדברי, ר"ש דמצרע אין משלח קרבנותיו ולא קאי על עשירית האיפה של כה"ג [ובאמת דברי רש"י שם הם משוללי הבנה שפי' מילי מילי קתני וא"כ האי וביום באו הוא מלתא באנפי נפשי' ומסיום לשון רש"י משמע דנפשט מדברי ר' יהודה] וכן פי' ר"ח וא"כ הרמב"ם שפוסק בפ"ה מפסולי המוקדשין דמותר עשירית האיפה של כה"ג ירקב והוא כרנב"י במנחות ק"ח שמביא מסתברא דירקב וא"כ הוא פוסק כר' יהודה ובכ"ז הוא מביא בפ"ב מביאת מקדש דמצורע אין משלח קרבנותיו והוא כדברי ר"ש במוע"ק הנ"ל וא"כ לא איירי הקרא בעשירית האיפה של כה"ג כמ"ש התוס' במוע"ק שם. וביותר יש להפליא איך פוסק כר"ש הלא ר"י ור"ש הלכה כר"ש:

אמנם לדעתי נראה דהרמב"ם בירר לו דרך לעצמו לא כשיטת רש"י ותוס' מוע"ק הנ"ל דמיירי בכהן הדיוט אלא מיירי דוקא בכה"ג וכהסוגיא דמנחות הנ"ל. משום דלפי' רש"י ותוס' שם דמפרשי בכהן הדיוט ומיירי במנחת חנוך. א"כ יקשה איך פשיט הגמ' מזה דמצורע אין משלח קרבנותיו. דהא לפי מה שפוסק הר"מ בפ"א מכלי המקדש דמנחת חנוך צריך הכהן בעצמו להקריב ולא ע"י אחר עי"ש והוא מהירושלמי שקלים פ"ז הל"ג ובתוספתא שקלים ובספרא וכמו שכתוב בהגהת הגר"א בירושלמי שקלים שם עי"ש וא"כ אם נאמר דהקרא מיירי במנחת חנוך של כהן א"כ מאי ראיה דמצורע אין משלח קרבנותיו כיון דהמנחת חנוך צריך בעצמו להקריב א"כ ממילא א"א בהיותו טמא דאסור לבא למקדש ולדעתי היא קושיא עצומה ומש"ה מפרש הר"מ דגם הסוגיא דמוע"ק מיירי ג"כ בכה"ג ולא במנחת חנוך אלא העשירית האיפה הוא מנחת חביתין של כל יום. ואם כי התוס' שם כתבו דא"א לפרש בכה"ג משום רישא דקרא דמיירי בכהן הדיוט בכ"ז ל"ק דהא ר"י ר"ש בקדושין ע"ח בעצמם סוברים דרישא דקרא והסיפא דקרא בתרי גווני מיירי בכה"ג ובכהן הדיוט עי"ש:

אך מה שהכריח רש"י לפרש דמיירי דוקא במנחת חינוך ולא בחביתין של כה"ג משום דבקרא כתיב וביום באו לשרת בקדש יקריב חטאתו. ובשלמא אם נאמר דמיירי במנחת חנוך שפיר אמר הכתוב "וביום באו לשרת בקדש" היינו ביום שיתחנך לעבודה משא"כ אם נאמר דמיירי במנחת חביתין של כה"ג בכל יום א"כ מאי כוונת הכתוב וביום באו לשרת בקדש. ומזה הכריח רש"י לפרש דמיירי במנחת חנוך ולא במנחת חביתין של כה"ג:

ולפ"ז נאמר דהרמב"ם מפרש דהסוגיא דמוע"ק הנ"ל מיירי ג"כ בכה"ג ובמנחת חביתין והא דכתיב בקרא וביום באו לשרת בקדש. נאמר דר' יהודה לשיטתו שפיר מוכיח דקאי על העשירית האיפה של מנחת חביתין ולר"ש לשיטתו לא נוכל לפרש דקאי על העשירית האיפה של מנחת חביתין. והוא דכבר מלתינו אמורה בחבורינו בסה"מ בשרש החמישי ובל"ת קס"ג על דברת הירושלמי פ"א דיומא ופ"ב דחגיגה ריב"ל בשם ר' סימון בכל יום ויום הי' כה"ג מתלבש בח' בגדים ובא לביהמ"ק עם הציץ. וכתבנו שם דהיינו למ"ד דהציץ אינו מרצה רק בעודו על מצחו וא"כ הי' הכה"ג צריך בכל יום ללבוש הח' בגדים משום ריצוי ציץ [אשר גם זה מקרי שירות ועבודה] אמנם למ"ד דהציץ מרצה אף שאינו על מצחו א"כ לא הי' צריך הכה"ג ללבוש הח' בגדים בכל יום ולבא לבהמ"ק עי"ש שהארכנו בזה וא"כ ר' יהודה ור"ש לשיטתם דר' יהודה דסובר דהציץ אינו מרצה כ"א דוקא על מצחו וא"כ בכל יום היה צריך הכה"ג ללבוש הח' בגדים ולבא למקדש [אשר גם זה מקרי שירות] מש"ה אמר ר' יהודה במוע"ק הנ"ל וביום באו לשרת בקדש יביא חטאתו זו עשירית האיפה שלו היינו מנחת חביתין דהא לדידי' מקרי שירות בקודש בכל יום דהי' צריך לבא בכל יום למקדש וכנ"ל. ומש"ה מוכח מר' יהודה דמצורע אין משלח קרבנותיו דהא לר' יהודה דקאי הקרא על מנחת חביתין ומנחת חביתין לא הוצרך הכה"ג להקריב בעצמו כ"א גם ע"י אחר. אמנם ר"ש לשיטתו דסובר דהציץ מרצה אף שאינו על מצחו וא"כ לא מצי לפרש דקאי על מנחת חביתין דא"כ מאי וביום באו לשרת בקדש. ומש"ה מפרש דלא קאי על מנחת חביתין כלל אלא דהלימוד הוא הראוי לביאה ראוי להקרבה וא"כ לדידי' בודאי מוכח דמצורע אין משלח קרבנותיו:

וא"כ לפ"ז א"ש פסקי הרמב"ם דהא הדין דמצורע אין משלח קרבנותיו מוכח בין לר' יהודה בין לר"ש וכמ"ש ומש"ה שפיר פוסק דמצורע אין משלח קרבנותיו. ובהא דעשירית האיפה של כה"ג ירקב פוסק באמת כר' יהודה דמפרש דהקרא איירי על מנחת חביתין של כה"ג ולא פליג הסוגיא דמנחות אסוגיא דמוע"ק ובאמת הלא הרמב"ם פוסק דטומאה דחוי' בצבור וגם הוא פוסק דציץ אינו מרצה כ"א דוקא על מצחו א"כ הוא ממש כדברי ר' יהודה והדברים נכונים בעז"ה:

(שם) לשמו ושלא לשמו ר"ב ב"ח בשם רשב"א מכיון שאין לו שם נעשה כשחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה והוא כשר. א"ל וא"כ אפי' שחטו לשמו ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו יעשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה ויהא כשר. אמר ר"א מאן אמר בשתיקה כשר או נאמר בשתיקה פסול. ומובא זה הירושלמי בפסחים פ"ה הל' ב' ולכאורה קשה מאד הלא שם לעיל בירושלמי איכא פלוגתא דר"י ור"ל בשחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו עי"ש א"כ מאי קמבעי ואי כיני אפי' שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו. ולדעתי צ"ל ואי כיני אפי' שחטו לשמו וזרק דמו שלא לשמו וחמור "לזרוק" צ"ל "וזרק" והוא ע"פ המבואר בחולין ל"ט שחט סתם וזרק דמה לעבודת כוכבים אי אמרי' בזה הוכיח סופו על תחלתו דלרשב"ג אמרי' הוכיח סופו על תחלתו וא"כ גם בפסח הדין כן בשחט סתם וזרק שלא לשמו דאמרי' הוכיח סופו על תחילתו. וזהו באור הירושלמי לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה כו' מכיון שאין לו שם נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה". והוא כמו שאמר הגמ' בבלי פסחים ס"א שם דהא סתמא הוא ג"כ לשמו ובכ"ז בשחט שלא לשמו הוי עקירה א"כ ה"ה בשחט להדיא לשמו ושלא לשמו כשר. א"ל ואין כיני אפי' שחטו לשמו וזרק דמו שלא לשמו יעשה משעה הראשונה כשוחט לשמו ושלא לשמו בשתיקה ויהא כשר" פי' דמקשה כיון דאמרי' בשחט לשמו ושלא לשמו נעשה כשחט לשמו ושלא לשמו בשתיקה. והיינו אף דאמר להדיא לשמו בכ"ז יחשב כאלו שחט בשתיקה והוא כשר. וא"כ יהא הדין גם בשחט לשמו [אשר גם זה מקרי בשתיקה דהא גם סתמא הוא לשמו] וזרק שלא לשמו יהא כשר והוי כמו שחט סתם וזרק שלא לשמו דאמרי' הוכיח סופו על תחילתו אר"א מאן אמר בשתיקה כשר או נאמר דבשתיקה פסול" פי' דל"א בזה הוכיח סופו על תחילתו וא"כ אף בשחט סתם שזהו מקרי ג"כ לשמה] אף שזרק אח"כ שלא לשמה פסול הואיל וכל מעשה השחיטה היה סתם דמקרי ג"כ לשמה. ולא דמי דבהשחיטה עצמה היה שלא לשמה ולשמה דאז כשר. משא"כ בשהשחיטה עצמה היתה בחד גווני ורק אחר כך זרק שלא לשמה הוא פסול:

(שם) מותר נזיר לנדבה ר"ח אמר והוא שקרבה בסוף. אבל אי קרבו שלמים בסוף מותרן נדבה. אר"ז אפי' קרבה שלמיו לבסוף הלכה אחת היא בנזיר שתהיה מותרה נדבה. מתניתא מסייע לדין ומסייע לדין מסייע לר"ז כו' מתניתא מסייע לר"ח אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת כו' ולא אמר יפלו לנדבה באור הדברים דמבואר בנזיר ובכמה דוכתי דנזיר שהי' לו מעות סתומין ומת יפלו לנדבה ר"י אמר הלכה היא בנזיר ור"ל יליף מקרא עיי"ש בנזיר כ"ה א' ב' והנה מבואר במתני' דשקלים דמותר נזיר הוא לנדבה ופליגי בזה ר"ז ור"ח דר"ח סובר דהלכה לא נאמרה כי אם בנזיר שהפריש מעות סתימין ומת ומעורב בהם גם מעות חטאת. אבל בנזיר חי שהקריב קרבנות והותיר מן הכסף שהפריש ע"ז לא נאמרה ההלכה דממ"נ אם קרבה חטאתו לבסוף ונתותר מכסף החטאת הלא בלא ההלכה קיי"ל דמותר חטאת לנדבה ואי כשקרב השלמים לבסוף ונתותר מכסף השלמים כיון שנלקח מקודם מהכסף לחטאת הלא לית בהו דמי חטאת מעורב ולא אזיל לנדבה משום דהלכה לא נאמרה רק כשדמי חטאת מעורב בהן. ור' סובר דאף מותר נזיר ג"כ נאמרה ההלכה והיינו כיון דבעת שהפריש הכסף לקרבנותיו הפריש סתם וא"כ אף שנלקח אח"כ דמי החטאת מביניהם ונקרב השלמים לבסוף בכ"ז אף שנתותר מדמי שלמים גם ע"ז נאמרה ההלכה דמותר נזיר לנדבה וזהו שאמר ר"ז אפילו קרבה שלמים לבסוף הלכה "אחת" היא בנזיר. כלומר ההלכה אחת היא דבכל גווני נאמרה הלכה שמותר נזיר יהיה נדבה. והנה הרמב"ם בפ"ט מנזירות הלכה א' שכתב "הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו מותר המעות לנדבה" מבואר להדיא דפוסק כר"ז מדכתב סתמא ולא חילק והלא טעמא בעי למה פוסק כר"ז ולא כר"ח הלא הברייתא מסייעא לדין ולדין. וביותר קשה הלא הירושלמי מסייע לר"ח אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת כו' והרמב"ם בפ"ט מנזירות הל"ו מביא זו הלכה וז"ל אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת דמי חטאת ילכו לים המלח וממותר הכסף יביא חציו עולה וחציו שלמים עיי"ש א"כ היא הברייתא דמסייע לר"ח:

ומה שנ"ל דהרמב"ם מפרש דהברייתא דמסייע לר"ז הוא בודאי קשיא לר"ח. אמנם מהברייתא דמסייע לר"ח ל"ק לר"ז משום דמחלק בין אמר אלו לחטאתי בין אם לקח מהכסף סתם וקנה חטאת. דאם הפריש מעות סתומין ואח"כ לקח מהכסף וקנה חטאת ולא אמר בעת הלקיחה אלו לחטאתי אז אף שהקריב החטאת ראשונה בכ"ז מקרי עדיין מעות סתומין וגם ע"ז נאמרה ההלכה דיפלו לנדבה. משא"כ בעת שלקח הכסף להחטאת אמר אלו לחטאתי אז יצא מכלל סתומים ולא נאמרה ע"ז ההלכה. וא"כ ל"ק לר"ז מהברייתא דמייתי סייעתא לר"ח דהא הברייתא מיירי דאמר אלו לחטאתי וא"כ גם ר"ז מודה לזה. והוא חלוק נכון:

ומה שהכריח הרמב"ם לחלק כן דבמעות סתומים לא נעקר הדין דמעות סתומים רק באמרו אלו לחטאתי דוקא אבל בלקח הכסף סתם וקנה חטאת מקרי עדנה מעות סתומים. מימרא דרבא בנזיר כ"ו א' הכריחתו לחלק כן. והוא דקאמר שם ר"א הא דאמרת מעות מפורשין לא תימא דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי [היינו כל אחד בצבור אחד] אלא אפילו אמר אלו לחטאתי לעולתי לשלמי [היינו שהפרישם בצבור אחד] מקרי מפורשין. וא"ד אר"א כו' אפילו אמר אלו לחובתי מפורשין הן עיי"ש במפרש ובתוס' שם. אמר רבא הא דאמר מעות סתומין יפלו לנדבה אם נפלה דמי חטאת מביניהם הרי הן כמפורשין תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי כו' והוא הברייתא המובא בירושלמי כאן] עיי"ש בהא דאמר רבא אם נפלה דמי חטאת ביניהם פירש"י ותוס' אם נאבד או נפרד כשעור דמי חטאת ביניהם. אמנם הרא"ש מפרש שם האי אם נפלה דמי חטאת ביניהם שאמר אלו לחטאתי עיי"ש ובאמת פי' הרא"ש מדויק מאד דהלא הברייתא דמביא תניא כוותיה דרבא מיירי באמר אלו לחטאתי וא"כ למה לרבא לומר הלשון אם נפלה דמי חטאת ביניהם הו"ל לומר בהדיא שאמר אלו לחטאתי. א"ו דרבא אתי לאשמעינן דבהפריש מעות סתומין לא נעקר מאתם שם סתומין אף בלקח אח"כ דמי חטאת ביניהם אם לא שיאמר להדיא בעת שלקח אלו לחטאתי דוקא. אבל בלקח סתם וקנה סתם מהם חטאת לא נעקר עדיין שם מעות סתומין מעליהם. ומצאתי אח"כ בברכת רא"ש לנזיר שכתב להדיא כן בכוונת דברי רבא. וא"כ מבואר להדיא דאף רבא סובר כר"ז ומשו"ה פוסק הרמב"ם כן. אח"כ מצאתי בשיורי קרבן בנזיר פ"ד שהתעורר בדברי הרמב"ם מעט כדברינו. ולדעתי הוא ברור כמ"ש:

וראיתי בברכת רא"ש בנזיר ל' ד"ה אבל הקדש שכתב ליישב בהא דהשמיט הרמב"ם האיבעיא דרבא שם בנזיר שמגלח על מעות סתומים שהפריש אביו ובעי שם בכור ופשוט אם יש לבכור פי שנים. והדר בעי את"ל ירושה היא ולפום דשקל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא א"ד כיון דקני לגלוח ל"ש עיי"ש בג' והרמב"ם השמיט האיבעי' דהקדש. וכתב הברכת רא"ש וז"ל ובדעת הרמב"ם דלא כתב בבא זו נ"ל דמפרש דבחולין הוא דאית ליה ר"ל שלא קרא עליהם שם חטאת. אבל בהקדש לא ר"ל שקרא עליהם שם הקדש שוב לא מקרי ממונו בכל אשר ימצא לו א"ד כיון דקני כו' ולפי מה דפסקינן לעיל כ"ו ב' כר' אשי דאם קרא עליהם שם חטאת עולה ושלמים כמפורשים הם ולא גמירי בהו הלכתא אפי' בפשוטים בכהאי גווני דמגלח על נזירות אביו לכן השמיט הרמב"ם זה וסמך על מ"ש בפ"ט מנזירות כר' אשי כנ"ל. ונ"ל סמוכים לזה דרבא לא ס"ל כר' אשי מדאמר שם רבא אם נפלה דמי חטאת ביניהם כו' וע"כ מיירי דאמר אלו לחטאתי כמ"ש הרא"ש ואמר בלשון אם נפלה כו' להורות דבעי שיוכר דמי חטאת לבד אז מקרי מפורשין אבל אם קרא בסתם שם חטאת או עולה ושלמים מקרי מעות סתומין ואנן קיי"ל כר' אשי עכ"ל ודבריו תמוהין מה ענין הא דרבא להא דרב אשי דר' אשי מיירי במעות מפורשין היינו בעת שהפריש מעות נזירותו פירש ואמר אלו לחטאתי לעולתי ולשלמי וע"ז אמר ר' אשי דאף באומר לחובתי לבד מקרי ג"כ מפורשין. משא"כ רבא מיירי במעות סתומין והיינו בעת שהפריש מעות הנזירות לא אמר כלום. ורק אח"כ לקח מהכסף לחטאת. וע"ז אמר רבא דבעינן דוקא אלו לחטאתי ולא באופן אחר. ולפי דבריו דרבא פליג על ר' אשי א"כ יקשה על ר"א מהברייתא דמביא ראיה לרבא. וכן הרמב"ם בפ"ט מנזירות הל"ג העתיק דברי ר' אשי אות באות ובהל"ו שם מביא ג"כ הברייתא דמביא הג' ראיה לדברי רבא. ולפי דבריו יקשה למה להברייתא לומר אלו לחטאתי הלא לר' אשי אף באמר אלו לחובתי מקרי ג"כ מפורשין. וא"ל דמשו"ה קאמר הברייתא אלו לחטאתי משום דמסיים והשאר יביא חציו עולה וחציו שלמים. משא"כ באומר אלו לחובתי ילכו כולם לים המלח משום דמי החטאת המעורב בהן כמ"ש התוס' נזיר כ"ו א' ד"ה הא דאמרת מפורשים עיי"ש. אבל דעת הרמב"ם אינו כן דאף באומר לחובתי ומת יקח מקצת מהדמים כשעור דמי חטאת ויוליך לים המלח וממותר הכסף יביא חציו עולה וחציו שלמים כמ"ש הלח"מ שם בהל"ד עיי"ש [ובאמת לפי הבנת הלח"מ בדעת הרמב"ם מיושב קושית התוס' בנזיר שם ד"ה הא דאמרת מפורשים שהקשו דאמאי קאמר הגמ' ולאפוקי מהאי תנא דללישנא דאף לחובתי הוא ג"כ מפורשין וילכו לים המלח א"כ הוא ממש כהאי תנא עיי"ש בתוס' וזה דחקתו להרמב"ם ומשו"ה סובר דאף באומר לחובתי יפריש רק מקצת כסף כשעור דמי חטאת ויוליך לים המלח והמותר יהיה חציו עולה וחציו שלמים ומלישנא דהברייתא משמע דכל הכסף יוליך לים המלח ודו"ק] א"כ אמאי אמר הברייתא אלו לחטאתי. א"ו דבמעות סתומין בעינן דוקא שיאמר אלו לחטאתי ואין ענין הא דרבא להא דר' אשי וז"ב. וע"ד השמטת הרמב"ם האיבעי' דרבא אבל בהקדש לא מפרש הרמב"ם כמ"ש הרא"ש בפירושיו וז"ל יראה לפרש דסיומא דמילתא הוא ואת"ל ירושה היא ולפום מאי דשקל מגלח כו' ובשטמ"ק שם סיים יותר וז"ל וכתוב עליו בגליון פי' לפירושו ולמאי דפרשינא דרבא נמי באת"ל מבעי' ליה צריך לפרש דהאי בעי הוי בקיימתא אלא דבלישנא אחרינא בעי לה עכ"ל וא"כ לפי' הרא"ש הוא הכל חדא איבעי' אלא דמבעי' לי' בשתי לשונות א"כ מיושב בפשיטות דהא הרמב"ם בפ"ח מנזירות מביא שם להדיא דבכור נוטל פי שנים:

הלכה ה

גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו ד' ירמיה סבר מימר מותר המת ליורשיו א"ל ר' אידי הגע עצמך דלא כוונו אלא לו. א"ל אנא לא אמרית את מנן לך. הק"ע והת"ח פרשו דר' ירמיה השיב לר' אידי הלא אין אתה יודע אלא מה שאמרתי לך ודבר זה לא אמרתי לך והוא ע"ד רבי לא שנה חייא מנ"ל. והפ"מ מפרש דתשובת ר' ירמיה לר"א אנא לא אמרת לך כלומר הלא לא אמרתי לך מדעת עצמי אלא מהמתני' דקתני מותר המת ליורשיו וטעמא משום בזיון א"כ מאי נ"מ אם נמצא שיש לו או שאין לו עיי"ש ומשו"ה תמה על הרע"ב שהביא הירושלמי הנ"ל בפ"ב דשקלים במתני' הנ"ל ותפס כסברת ר' אידי הלא ר' ירמיה דחה לר"א מהמתני' וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם בפ"ט ממתנת עניים הלי"ח שהעתיק בסתמא דברי המתני' מותר המת ליורשיו ולא חילק. משמע דבכל גווני איירי אף בנמצא שיש לו והוא כר' ירמיה עיי"ש במה"פ שהאריך. ופירושו לדעתי תמוה כמו שיתבאר להלן. אמנם גם פי' הק"ע והת"ח קשה מאד הלא קושית ר' אידי היא קושי' חזקה דהא ודאי הנותנים לא נתנו רק שדימו שהמת אין לו וא"כ במאי זכו היורשים בנמצא שיש לו:

ולדעתי נראה שיסוד המחלוקת דר' ירמיה ור' אידי הוא אם זכה המת או לא. דהנה בב"מ ס"ו ב' אר"נ השתא דאמר רבנן אסמכתא ל"ק הדרא ארעא והדרי פירי למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוי מחילה והאתמר המוכר פירות דקל לחברו כו' ור"נ אמר אף משבא לעולם כו' ומודה ר"נ דאי שמיט ואכיל ל"מ מיניה התם זביני הכא הלואה. אמר רבא הוה יתיבנא כו' ובעי לאיתובי אונאה כו' התם דידע ומחל כו' ועיי"ש בתוס' ד"ה התם זביני כו' שהקשו על פירש"י דמשמע דלמסקנא לר"נ מחילה בטעות הוי מחילה בר מהלואה משום דמחזי כריבית. ובכל דוכתי משמע דמחילה בטעות לא הוי מחילה לר"נ גבי ר' ענן דשקל בדקא דמיא ב"ב מ"א ובפ' המפקיד גבי כיפא דאמר ר"נ דשומא בטעות הדר וגבי הקדש סובר ב"ה דהקדש טעות אינו הקדש וגם בכל דוכתי אמרינן קנין בטעות חוזר. ומפרש ר"ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא ל"ק נמצא דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולכך הדרי פירי כו' אבל התם גבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות דנהי דיכול לחיור מ"מ אין לו לחזור משום דליקום בהימנותא ולכך אית לן למימר דאפי' היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר ורבא דהוי בעי לאתוביה מאונאה היה סבר דטעמא דר"נ דלא מפקינן דאי שמיט ואכיל מטעם מחילה בטעות הוי מחילה ולפי סברת רבא היה משיבו ומביא ראיה מאיילונית עכ"ל התוס' וכבר ישב על כוונת דברי הר"ת המהרי"ט בח"א תשו' ק"ב עיי"ש שמבאר והולך כוונת הר"ת וכתב שם דגם הרא"ש סובר כשיטת הר"ת אמנם הרא"ש לא סבר הסברא דהטעם הוא גבי פירות דקל משום דליקו בהימנותא עיי"ש ואחר שהאריך בדברי הר"ת ובדברי הרא"ש כתב וז"ל אבל מדברי הריב"ש בתשו' סי' של"ה ראיתי כשהביא דברי ר"ת כתב כלשון הזה התם הלואה הוה על תנאי ולא מחיל ליה בפירוש על הפירות. אבל במוכר פירות דקל שהוא יודע שמכר לו אותם הפירות ומוחל אותם מדעת שטועה בדין שחושב שממכרו הוא ממכר ואינו כן מחילה בטעות הוי מחילה עכ"ל תלה החילוף דגבי אסמכתא לא מחל בפירוש על הפירות. אבל גבי דקל מוחל אותם אלא שטעה בדין וכל כי האי גווני מחילה בטעות הוי מחילה וצ"ל משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה כדכתבו התוס'. אלא שאני תמה בדבריו ז"ל דלפ"ז גבי דקל אמרי' דמחילה בטעות הוי וחשובה מחילה ואיך כתבו התוס' דגבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות. ועוד מאי ק"ל לר"ת מדאותביה רבא מאונאה ומדאחזיר ליה ר"נ איילונית הא ודאי הכי גבי דקל מחילה בטעות הוי אלא דלא ס"ד לרבא לאפלוגי בין טעות ממון לטעות דדינא ואיך כתב התוס' דרבא סבר דטעמא משום מחילה בטעות הוי מחילה הא ודאי הכי הוא אע"ג שטעה בדין מחילה בטעות הוי ולא קס"ד הוא ויראה שהריב"ש דקדק בדברי ר"ת שאע"פ שנתן טעם דאין לו לחזור בו היכא דליקו בהימנותיה מ"מ כתב לכך אית לן למימר שאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר אלמא עד השתא לא ידע וטועה בדין. ועוד מדאמרי' בג' אחזר ליה ר"נ הרי איילונית דמחילה בטעות הוי מחילה לכך פירש דמחילה בטעות הוי מחילה היינו שטועה בדין דלא ידע שאין אדם מקנה דשלבל"ע והיה יכול לחזור בו כל כי האי הוי מחילה כיון שאינו מוטעה מעיקרא בממון דהא. ידע ועל דעת כן מכר. ואי משום דלא היה ידע שהיה יכול לחזור בו. שמא אף אם ידע לא היה חוזר בו דניחא ליה שליקום בהימנותיה. ומ"ש התוס' ולא מחילה בטעות היא ה"ק אין הטעות במחילת ממון דהא ידע אלא הטעות בדין דשלבל"ע אינו נקנה אע"פ שלא פחת בדמיו ול"ש בזה מחילה וזה הפרש שבין טעות לטעות הוא דלא ידע רבא ולהכי בעי לאתובי מאונאה ואחזור ליה ר"נ איילונית דקס"ד דהתם מחילה בטעות היא והוי מחילה ולא היא לא אונאה הוי תיובתא דהתם טעות בממון דלא ידע דמחיל אבל הכא טעות בדין דלא ידע שהיה יכול לחזור מאן לימא לן דהי' חוזר והאי לא מקרי מחילה בטעות אלא שלא חזר בו משום דטעה וכגון זה הוי מחילה עכ"ל המהרי"ט:

מצא למדין אנו מדברי המהרי"ט אליבא דר"ת דנ"מ היא היכא דהטעות הוא בהדין בזה לא אמרי' דמחילה בטעות הוי מחילה משא"כ היכא דהטעות הוא במעשה בזה לא נאמר דמחילה בטעות הוי מחילה. וכן הוא מבואר בפסקי הרא"ש באיזה נשך אות ל"ב וז"ל. דבר שהוא שלו וראהו ביד אחר ולא תבע מחמת שאינו יודע שהוא שלו לא הוי מחילה ואם הוא יודע ומוחל אע"פ שטועה ולכך הוא מוחל מפני שסבר שזה זכה בדין הוי מחילה עכ"ל עיי"ש:

אמנם בהגהת אשר"י בא"נ פסקא ל"ב אחר שהביא פי' רש"י ופי' ר"ת ודחה אותם כתב וז"ל לכך נראה דודאי גם ר"נ סובר דמחילה בטעות הוי מחילה אע"פ דקנין בטעות חוזר בדין הוא שיכול לחזור כיון שהממון עדיין בידו יש כח בידו לחזור כיון דבטעות הקנהו. והקדש נמי לא חל בטעות כיון דבעינן שיגמור בלבו ואין זה גמר כיון שטעה וכן ההיא דחזקת הבתים דאהדרי' גודא בארעא דלאו דיליה דלא הוי מחילה לא דמיין כלל דהא לא מחל מידי ולא הפקיר מידי אלא דסבר שאין זה שלו ונמצא ששלו הוא. אבל אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחברו ומוחל לו אע"פ שהוא בטעות זכה חברו מידי דהוי אהפקר דעלמא דחשוב הפקר א"כ שכנגדו קונה ביאוש בעלים. וכעין זה מחלק בסמוך דלא אונאה הוי תיובתא כיון דלא ידע דאיתי' לאונאה דמחול כש"כ בההוא דהדר גודא דלא ידע דלאו דיליה הוי לא הוי מחול. וה"פ הכא הלואה ואיכא איסור רבית הלכך מחילה דידיה לא הוי מחילה דפשיטא הוא דאי הוי ידע דאית בו שום נדנוד עבירה לא היה מוחל כלל ומיהו היכא דידע ויהיב רבית שאינה קצוצה אינה יוצאה. א"נ תקנו חכמים שלא תהא מחילה כדי שלא יבא זה לשום אסור בע"כ. התם זביני וליכא שום אסור הלכך הוי מחילה עכ"ל הגהת אשר"י. וא"כ לפי דברי הג"א ליכא לחלק בין טעות בדין לטעות במעשה ולעולם אמרי' דמחילה בטעות הוי מחילה היכא דידע שהוא שלו ומכר או נתן. ורק בהמקומות שאמרו דלא הוי מחילה כמו קנין בטעות כיון שישנו תח"י ועוד לא נתן. וכן מהא דב"ב גבי גודא משום שהוא סבר שהוא שלו וגבי הקדש משום דבעינן כונת הלב. והא דב"מ דאמר ר"נ אהדרי' אפדני' למרי' היינו נמי ג"כ משום דקרקע בחזקת הבעלים המה ועוד לא יצא מרשותו ולא מהני יאוש בקרקע כמבואר בש"ך חו"מ סי' שע"א שגם דעת הגהת אשר"י הוא כן דלא מהני יאוש. וא"כ ממילא לא מהני גם מחילה. אבל בכ"מ היכא דמכר ונתן ויצא מרשותו אם כי נודע לו דטעות היה בכ"ז מחילה בטעות הוי מחילה וזה ברור בשיטת הג"א הנ"ל:

מעתה נאמר דזהו מחלוקת ר' ירמי' ור' אידי. דהא ודאי הזוכה למת קנה המת ולא לחמור דלא קנה כמבואר בתשו' הרשב"א סי' שע"ה ומובא ברמ"א סי' ר"י עיי"ש והיינו כל שהוא לצורך המת אית לי' זכי'. ועיי' ברא"ש פ' אלו מגלחין סי' ע"ט וז"ל וי"ל הא דקאמר כלים שהמת זוכה בהם אסורים בהנאה היינו דוקא בכלים שבמרירות לבו זרקם על המת שיהיו נקברים עמו ונגעו במטה הנקברת עמו אז זכה בהם המת ולא דוקא זכה דמשום זכיית המת לא נאסרו וגם ל"ש זכיי' לגבי המת אלא אסורין משום דמחלפי בתכריכי המת עכ"ל ומשמע דמת אין לו זכיי' היינו דהמת עצמו אין לו זכיי' אבל אחרים זוכים עבורו כל שהוא לצורכו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מזכיי' המזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה ע"כ והיינו אף בשוטה גמור לא בעתים חלים עתים שוטה. אם כי השוטה בעצמו לית לי' זכיי' בכ"ז אחרים זוכין עבורו וכמ"ש המחנה [אפרים] בהל' זכיי' סי' ל"ב בטעמו של דבר משום דגבי מתנה אין הזוכה שלוחו של המקבל אלא שלוחו של נותן. ומשו"ה סובר הרמב"ם דבכל גווני שוטה זוכין עבורו ולא כשיטת הרא"ש דדוקא בעתים חלים עתים שוטה משום דאתי לכלל דעת עיי"ש במחנה אפרים. א"כ גם במת נאמר כן אם כי הוא בעצמו אין לו זכיי' אבל אחרים זוכים עבורו כל שהוא לצורכו משום שהמה שלוחים של הנותן:

שוב ראיתי במחנה אפרים בהל' זכיי' שם סי' ל"א וז"ל ומי שזיכה מעות ע"י חברו כדי לקנות מצבה אי זכה המת בהם ראיתי להרשב"א שזכה המת וראייתו מהא דמותר המת ליורשיו. ולענ"ד לא הבנתי ראיתו דהתם ה"ט משום דנתבזה המת כשגבו על שמו אבל לאו משום זכי' למת. ונ"מ היכא דליכא בזיון מצי לחזור. ובפ"ק דגיטין ש"מ שאמר הולך מנה לפלוני ומצאו שמת אם הי' קיים בשעה שנתן הש"מ זכו יורשיו ואם לא היה קיים ינתן ליורשי משלח ופירש"י שם דמשום זכי' בטעות ומשמע דמת יש לו זכי'. אמנם הרי"ף והר"מ והטור כתבו משום דאין קנין למת. וכן כתב הרא"ש פ' אלו מגלחין וכן כתב הרשב"א ספ"ק דגיטין דאין זכי' למת עכ"ל ומ"ש הרשב"א בתשו' הוא מדין מצוה עכ"ל. ולא זכיתי להבין במה שכתב דהתם ה"ט משום דנתבזה המת כשגבו על שמו אבל לא משום זכי' למת הלא בסנהדרין מ"ח קאמר שם הגמ' ת"ק סבר כי בזו לי' אחולי אחיל זילותי' גבי יורשין ופירש"י וז"ל ת"ק סבר מחיים אחלי' לזילותי' וניחא לי' שיתבזה לאח"מ להנאת יורשין עכ"ל ופירושו מוכרח דמחיים אחיל לזילותי' דלאח"מ א"א למחול ומאי מחילה שייך לאח"מ. ואם נאמר דמת אין לו זכי' א"כ מאי מהני מחילתו לגבי היורשין כיון דהוא לא זכה איך יזכו היורשים כיון שאינו שלו. א"ו מוכרח לומר דמת לצורכו זוכים אחרים בשבילו ויש לו זכי' וממילא יצדק לומר דאחיל לזילותי' לגבי יורשים וזכו משלו. ולא תקשי הא קיי"ל דמחילה לא מהני בדבר שלא בא לעולם. וא"כ ס"ס איך יזכו היורשים ומאי מהני מחילתו כיון דמחילתו הוא מחיים והלא אז הוא דשלבל"ע אמנם עיי' בש"ך חו"מ סי' ר"י שכתב לשיטת הסוברים דהמזכה לעובר לא קני אבל לבנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה היינו דאמרינן שדעתו הי' להקנות באופן המועיל אף בדשלבל"ע עיי"ש ה"נ נימא גבי האי מחילה אם כי אין אדם מוחל דשלבל"ע בכ"ז אמרינן דמשום בזיונו מחל ליורשיו באופן המועיל אף בדשלבל"ע ועיי' שעה"מ פכ"ב ממכירה הל"י בסופו ומה שמביא בשם הרא"ש יש לחלק כמ"ש וגם מהא דפ"ק דגיטין ג"כ ליכא ראי' דהתם מיירי שלא לצורך המת והרשב"א לא אמר דמת יש לו זכי' ע"י אחרים רק לצורך המת. והא דלא משני הגמ' בגיטין שם ברומי' הברייתות דתני חדא ליורשי המשלח ותני ליורשי מי שנשתלחו לו דכאן מיירי לצורך המת וכאן שלא לצורך דמלשון. הברייתא ליורשי מי שנשתלחו לו משמע רק להיורשים שלו ולא להמת עצמו והיינו שא"צ למת:

וא"כ נאמר דר' ירמי' סובר דמחילה בטעות הוה מחילה אף בטעות המעשה וכשיטת הג"א כיון דידע שהוא שלו ונתן בעד המת וזכה המת וממילא זכו גם היורשים ומשו"ה אמר בגבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו אם כי הוא בטעות בכ' הוא מחילה. ור' אידי סובר דמחילה בטעות הוי מחילה רק בטעות הדין ולא בטעות המעשה וכשיטת ר"ת. ומשו"ה א"ל הגע עצמך דלא כונו אלא לו" כלומר וכיון דנמצא שיש לו א"כ הוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולא זכה המת וממילא לא זכו היורשים. וע"ז א"ל ר' ירמי' אנא לא' אמרת את מנא לך' כלומר שר' ירמי' הקשה לו הכי אני לא אמרתי שלא זכה המת והיינו משום שהוא מחילה בטעות וא"כ ממילא לא זכו היורשים אדרבא אני סובר שזכה המת משום דמחילה בטעות הוי מחילה בכל גווני וכשיטת הג"א וא"כ ממילא זכו היורשים בהמותר. והלא ר' ירמי' בעצמו סבר לומר מותר המת ליורשיו והיינו שהמת זכה מה שצריך לו לקבורתו וא"כ ממילא המותר הוא שייך ליורשיו "את מנ"ל" דהדין אינו כן אלא דלא זכה המת משום דמחילה בטעות אינה מחילה וממילא לא זכו היורשים בהמותר. זה מה שנ"ל בבאור הירושלמי הפלוגתא בין ר' ירמי' לבין ר' אידי:

והנה בסנהדרין מ"ח בפלוגתא דאביי ורבא דאביי סובר דהזמנה מלתא ורבא סובר הזמנה לאו מלתא ופריך. הגמ' לאביי מהא דמותר המת ליורשיו וקאמר שם הגמ' ולטעמיך אימא סיפא רמ"א לא יגע בהן כו' רנ"א ינתן דימוס על קברו אביי מתרץ לטעמי' ורבא מתרץ לטעמי' אביי אמר דכו"ע הזמנה מלתא היא ות"ק סבר מה דחזי תפיס מה דלא חזי לא תפיס ור"מ מספק"ל אי תפיס אי לא ור"נ פשיטא לי' דכולהי תפיס ורבא מתרץ לטעמי' דכו"ע הזמנה לאו מלתא ות"ק סבר כי בזו לי' אחולי אחיל זילותי' לגבי יורשין ור"מ מספק"ל אי מחיל או לא מחיל ור"נ פשיטא לי' דלא מחיל ע"כ ופירש"י דת"ק סבר דמחיים אחיל לזילותי' וניחא לי' שיתבזה לאח"מ להנאת היורשין וא"כ לפי שיטת הבבלי דטעמא דרבא הא דמותר המת ליורשיו הוא מטעם דאחולי אחיל לזילותי' מחיים. א"כ ליתא להפלוגתא דר' ירמי' ורב אידי בירושלמי הנ"ל דהא כל הטעם מה שהמותר הוא שייך להיורשים הוא מטעם מחילת המת דאחיל לזילותי' מחיים. וא"כ כ"ז הוא רק במת שאין לו וידע מחיים שיהי' נדרש לגבות עבורו יצדק ע"ז לומר דאחלי' לזלותי' לגבי היורשין משא"כ היכא שיש לו וא"כ לא אסיק המת אדעתי' מחיים שיוגבה עבורו לאח"מ וא"כ איך יצדק ע"ז הטעם לומר הא דמותר המת ליורשיו מטעם דאחיל לזילותי' לגבי יורשים. ובהכרח צ"ל דהירושלמי לית לי' כלל הא דמותר המת ליורשיו מטעם דהמת אחיל לזילותי'. אלא הטעם כמ"ש התקלין חדתין בכאן בד"ה דלא כוונו אלא לו. וז"ל שהנותנים לא כונו אלא לו ולא ליורשיו והכא כיון שיש לו ולא יקח כלום לצורכו והיורשים יטלו הכל אדעתא דהכי לא התנדבו וכי קתני במתני' מותר המת ליירשיו היינו שנתותר ממעות נדבתם אחר שנעשה צרכי המת דאמדינן דעתייהו דהמתנדבים אדעתא דהכי התנדבו בתחלה באם שיתותר שיהא ליורשיו דא"א לצמצם עכ"ל וא"כ ממילא לפמ"ש בבאור הירושלמי הנ"ל תלי זה בזה דלר' ירמי' דסובר דמחילה בטעות הוה מחילה וזכה המת ממילא שייך המותר ליורשיו ור' אידי סובר דמחילה בטעות כי האי ל"א דהוי מחילה ולא זכה המת וממילא לא זכו היורשים:

ולדעתי נראה דאביי בבבלי סנהדרין שם סובר ג"כ כסברת הירושלמי הנ"ל דהא דמותר המת ליורשיו לא מטעם דאחולי אחיל לבזיונו גבי היורשים. דאם נאמר דגם אביי סובר כסברת רבא בהא דמותר המת ליורשיו מטעם דאחולי אחיל בזיונו לגבי היורשים קשה מאד סוגית הגמ' דסנהדרין הנ"ל בהא דפריך הגמ' שם לאביי ממותר המת ליורשיו ומשני הגמ' אביי מתרץ לטעמי' דת"ק סבר מאי דחזי תפיס ומאי דלא חזי לא תפיס ור"מ מספ"ל ור"נ פשיטא לי' דתפיס בכולי'. דל"ל להגמ' לומר זאת דהו"ל להגמ' לומר ולשנות בקצרה לאביי דכו"ע סוברים דלא תפיס במת רק מה דחזי לי' ופלוגתתם דת"ק ור"מ ר"נ הוא כמו דאמר הגמ' אליבא דרבא דת"ק סבר דאחולי אחיל לבזיונו ור"מ מספ"ל ור"נ פשיטא לי' דלא מחיל. כיון דגם אביי אית לי' סברת בזיוני א"כ תצדק הפלוגתא כמו לרבא. א"ו סובר אביי כסברת הירושלמי ולית לי' הא דמותר המת ליורשיו מטעם בזיונו אחיל לגבי היורשים. אלא הטעם משום אומדן דעת וא"א לצמצם כסברת הת"ח הנ"ל. וא"כ אף שאביי הי' יכול לומר דר"מ ור"נ פליגי בזו הסברא. אבל ס"ס בפלוגתא דאמר רבא לית לי' א"כ מה אם יאמר דפליגי בזו הסברא או דפליגי בסברת אם תפיס בכולי'. וא"כ לפ"ז אפי' אם נאמר דשיטת הרמב"ם הוא כשיטת הג"א הנ"ל בכ"ז לא זכו היורשים בהמותר בגבוי בחזקה שאין לו ונמצא שיש לו דהא לפי שיטת הבבלי אליבא דרבא דהטעם דמותר המת ליורשיו הוא משום דאחיל זילותי' לגבי היורשין וא"כ לא יצדק זה היכא שה' לו מחיים וכמ"ש לעיל ומשו"ה לא הזכיר הרמב"ם האי דינא דירושלמי ומביא המשנה כצורתה דמותר המת ליורשיו. משום דסוגי' דבבלי אליבא דרבא לא ס"ל האי דינא דירושלמי הנ"ל:

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה