שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק א
הלכה א
ארשב"י תרומת הלישכה כתחילתה כו' ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה ר"ט ר"י בשם ר"כ נאמר כאן חדשי כו'. ע"כ. ולבאר טעם מחלקותן דבאמת בבבלי ר"ה ו' יליף שם מקרא דחדשי השנה דשקלים הוא באחד בניסן ולא מטעם כתחלתה] נ"ל עפ"י מה שהקשה המל"מ בפ"א מתמידין מסתירת הסוגיות דבחגיגה ו' ב' קאמר ר"ע עולה כו' עולת תמיד הוה כו' ומה שנאמר הזבחים והמנחות הגשתם לי במדבר זה ארבעים שנה שבטו של לוי שלא עבדו ע"ג הקריבו ופירש"י שם שהקריבו משלהם. והא דמבואר במוע"ק ט"ו ברייתא מכורשת דכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר שלחו קרבנותיהן. שב הקשה הטו"א בחגיגה שה דלמה לא יקריבו הישראל דהן אמנם שעבדו ע"ג בכ"ז הלא מומר ששב מקבלין קרבנותיו כמבואר בזבחים פ"ק עיי"ש [וראיתי בהגהת מצפה איתן בחגיגה שם שמיישב שתי הקושיות האלו ע"פ מ"ש התוס' זבחים כ"ב דכהן ערל פסול לעבודה משום דאין לבו לשמים ופי' דאף ששב בעת הקרבה משום דאין קרבנו ריח נחוח משום דבתחלה לא היה לבו לשמים ובחלופי גרסאות מחלקין בין מכפר למתכפר עיי"ש וא"כ בק"צ דבעינן מעמדות דישראלים היו צריכין לעמוד על קרבנם וא"כ הוי כמו מכפרים ולכך לא הקריבו א"כ במוע"ק שם דמיירי בקרבנות יחיד דלא בעי מעמדות שפיר שלחו קרבנותיהם עיי"ש. ומלבד כפי המבואר להלן בפ"ו בדברינו באריכות דגם קרבן יחיד בעי מעמד והיינו הא דבעי מעמדות משום דבעינן דהבעלים יעמדו בעת הקרבת קרבנם וא"כ גם יחיד בקרבנו בעי שהוא או שלוחו יהיו אצל קרבנו והארכנו ג"כ בחבורינו על ספר המצות בארוכה. אלא דהלא דעת הרמב"ם דמעמד מישראל אין מעכבין הקרבן כמבואר להדיא בהל' כלי המקדש ולהלן בפ"ו כתבנו בארוכה בטעמו של הרמב"ם בזה א"כ נסתרו דבריו. אלא דבלא"ה לדעתי לא מקרי הישראלים העומדים בעת הקרבה בשם מכפרים דהא הא דבעינן מעמדות הוא הטעם דא"א דקרבנו של אדם יהיה קרב בלעדו ומשו"ה תקנו מעמדות והמה נעשים שלוחים ושלוחו ש"א כמותו כמבואר כל זה בתענית כ"ז ובש"ד א"כ גם הישראל בעת המעמד מקרי רק מתכפר ולא מכפר אשר לא יועיל תשובתם] ותי' הטו"א דהא בעי הג' במוע"ק אם מנודה *) משלח קרבנותיו ורצה הג' לפשוט מהא דתניא דכל המ' שנה שהיו ישראל במדבר היו משלחין קרבנותיהם ומוכח דמנודה משלח קרבנותיו, והתוס' שם מסתפק מאין ידע הג' שהיו משלחין קרבנותיהם. אמנם לר' ישמעאל בחולין י"ט דסובר דבשר תאוה נאסר להם במדבר והא דכתיב הצאן והבקר ישחט להם ושארי פסוקים מיירי הכל על בשר שלמים א"כ בהכרח איירי דמנודה משלח קרבנותיו. אמנם לר"ע דסובר דבשר תאוה הותר להם א"כ י"ל דבאמת מנודה אין משלח קרבנותיו והא דאכלו במדבר בשר היינו בשר חולין וא"כ בחגיגה דקאי הסוגיא לר"פ שפיר קאמר דרק שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הקריבו אבל כל ישראל לא הקריבו מטעם מנודה דהא כל המ' שנה היו סופין ופי' רש"י ביבמות ע"א מטעם חטא העגל ועי"ש בתוס' שהקשו על, רש"י ופרשו דהנזיפה היתה ממעשה המרגלים ולפי הג' דחגיגה הנ"ל משמע כפרש"י זהו תורף דברי הטו"א:
*) מובן לכל רואה בעין ישרה כי עניני מנודה המדוברים בזה הוא רק בזה"ב כמובן מענינו שמדובר בעניני קרבנות לא כן כעת אשר על פי חוקי הממשלה אין מקום כלל לכל הדינים והדברים האמורים כאן.
נמצא לפ"ז הוא מחלוקת ר"ע ור' ישמעאל. דלר' ישמעאל בהכרח צ"ל דמנודה משלח קרבנותיו וישראל הקריבו קרבנותיהם וא"כ היו שקלים גם במדבר. ולר"ע נוכל לומר דלא הקריבו ב"י במדבר מטעם שהיו מנודים ורק שבטו של לוי הקריבו משלהם וא"כ לא היו שקלים במדבר. ועי' במזרחי פ' תשא שהשיג על הרמב"ן וסובר ג"כ דישראל לא שקלו במדבר. משום דלא הקריבו קרבנות מהסוגיא דחגיגה הנ"ל ועי' בספרי בהעלותך ויעשו בנ"י את הפסח בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא עשו רק פסח זה רשב"י אומר שבטו של לוי שלא עבדו עבודת כוכבים הקריבו משלהם שנאמר הזבחים כו' הגשתם לי במדבר סו' ופי' הזית רענן דר"ש סובר דאף פסח לא עשו בנ"י במדבר רק שבטו של לוי ובכ"ז מקרי ק"צ משום דר"ש סובר דשבט אחד אקרי קהל עיי"ש וא"כ י"ל דזהו הפלוגתא בירושלמי הנ"ל דמאן דיליף תרומת שקלים מתחלה סובר כר' ישמעאל וא"כ הקריבו בנ"י קרבנותיהם וממילא שקלו גם שקליהם ומאן דיליף מעולת החודש כו' סובר כר"ע וא"כ לא שקלו שקליהם במדבר וכנ"ל:
ובזה יש לישב דברי הרמב"ם בפ"ב מביאת מקדש הי' י"א וז"ל אבל מי שהיה מנודה בזה"ב **) יש בו ספק אם משלח או אינו משלח לפיכך אם הקריבו נרצה עכ"ל ובכס"מ שם וז"ל ונראה דטעמו משום דמייתי התם למפשט מדתני כל מ' שנה שהיו מנודין ושלחו קרבנותיהם. ודחי אביי דלמא נוף לשמים שאני דקיל והא אמרת דחמיר ספוקי מספקא לי' ומדחי לי' וכיון דחזינן דנזוף לשמים שלחו קרבנותיהם לכתחלה אפי' את"ל דנזוף לשמים קיל מנזוף לבריות מסתיין דנימא דהיינו נזוף לבריות לא ישלח לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד אין נרצה לא עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים הלא לעיל שם במוע"ק י"ד בעי הג' נזוף מהו בעטיפת הראש ובעי הג' למפשט מהא דתני והן יושבין עטופים כנזופים למקום ודחי הג' דלמא נזוף לשמים שאני דחמיר. והרמב"ם בהל' ת"ת לא הביא הדין אם היה מנודה אסור בעטיפת הראש וכתב הב"י ביו"ד סי' של"ד מדמסתם סתמא סובר הרמב"ם וכן דעת הרי"ף דנזוף מותר בעטיפת הראש עיי"ש וא"כ יקשה מהא דתני והן יושבים עטופים כנזוף לשמים ובהכרח צ"ל דנזוף לשמים חמור וא"כ יקשה כיון דנזוף לשמים דחמיר ובכ"ז משלח קרבנותיו מכש"כ בנזוף לאדם דקיל ודברי מרן צע"ג. אמנם לפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם פוסק כר"ע דבשר תאוה הותר להם כמבואר להדיא בריש הל' שחיטה עיי"ש וא"כ נוכל לומר באמת דלא שלחו קרבנותיהם מטעם דנזופים לשמים וא"כ כיון דסובר דנזוף לשמים חמור מנזוף לאדם משו"ה פוסק דלכתחלה לא ישלח ואם הקריבו עליו הורצה אם כי נזוף לשמים בדיעבד ג"כ לא מהני. ואם כי לענין עטיפה משמע מסתימת לשונו דהואיל ונזוף לאדם קיל מעטף לכתחלה בכ"ז לענין הבאת קרבן לא הוי פסיקא לי' אם משלח לכתחלה. ובאמת סובר הרמב"ם כר"ש דאף פסח לא הקריבו במדבר רק שבטו של לוי ובכ"ז מקרי ק"צ דהא הרמב"ם בהל' שגגות פוסק כר"י ור"ש דשבט אחד אקרי קהל:
**) עי' בהערה א' וכנ"ל.
ודע דבפי"ב משגגות הל' א' מביא הרמב"ם ראי' דשבט אחד אקרי קהל מקרא דויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלים ותמה שם הלח"מ הלא הג' בהוריות מביא ראי' זו לר' יהודה ור"ש דס"ל דשבט אחד אקרי קהל. ודחי הג' שאני התם דהוי בנימין בהדייהו ומביא אח"כ הג' ראיה מקרא דגוי וקהל גוים עיי"ש וא"כ איך מביא הרמב"ם ראיה זו שדחה הג'. אמנם לדעתי נראה דצריכין להתבונן דחיות הג' דלמא משום דהוי בנימין בהדייהו מנ"ל להג' דהוי בנימין. ודוחק לומר משום דשבט יהודה ובנימין מתאחדים תמיד בקרא לאחד והיו שניהם תמיד ביחד וצ"ל משום דירושלים היתה נמי בחלקו של בנימין כמבואר להדיא בזבחים נ"ז וביומא נ"א מקרא דבין כתפיו שכן עיי"ש משו"ה דחי הג' דהוי נמי בנימין היינו משום דירושלים היתה גם בחלק של בנימין:
ומצאתי אח"כ בתוס' הרא"ש להוריות שפי' להדיא כן עיי"ש וא"כ כ"ז אם נאמר דירושלים נתחלקה לשבטים והוי ירושלים גם מחלק בנימין. משא"כ אם נאמר דירושלים לא נתחלקה לשבטים א"כ ליתא לדחיות הג' ודלמא דהוי נמי בנימין דמאי שייטא דבנימין התם. והנה ר' יהודה ביומא י"א ובשארי דוכתי סובר דירושלים נתחלק לשבטים ומשו"ה דהג' בהוריות דרצה להביא ראי' אליבא דר"י דשבט אחד אקרי קהל שפיר דחה הג' דהוי נמי בנימין היינו ר' יהודה לשיטתו משא"כ הרמב"ם דפוסק דירושלים לא נתחלק לשבטים דהא מה"ט פוסק אין ירושלים מביאה עגלה ערופה ואינה מטמאה בנגעים משום שאינה ארץ אחוזתכם כמבואר ביומא שם שפיר. לדידי' יצדק גם הראי' מקרא דויעמוד יהושפט כנ"ל נכון ועי' מ"ש לקמן בפ"ח בזה. ועיין עוד מ"ש בסמוך:
(שם) ר' חזקי' שאל מעתה בני בבל משמיעין על השקלים מראשו שול חורף כדי שיביאו שקליהם בעונתם ותתרם תרומה חדשה באחד בניסן. התיב ר' עולא קמי ר' מני והא תנינן בג' פרקים בשנה תורמין הלשכה בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג. א"כ נימר אילון דקריבין בפרוס הפסח אילון דרהוקין בפרוס עצרת ודרחיקין מנהון בפרוס החג. א"ל בולה כאחת היא בא. ולמה אמרו בג' פרקים לעשות פומבי לדבר. והנה התקלין חדתין מפרש דשאלת ר' יחזקי' הוא למ"ד דאין תורמין על העתיד לגבות וא"כ היו כולם צריכין להביא שקליהם באחד בניסן. וא"כ הא דתנן בשלשה פרקים תורמין כה הוא רק כדי לעשות פומבי לדבר. אבל התרומה על כל השנה הי' רק באחד בניסן משא"כ לדידן דקיי"ל דתורמין על העתיד לגבות א"כ לא היו צריכין להביא כולם כאחת דהא אף בעוד שלא הביאו בכ"ז נתרמה התרומה עליהם. וא"כ א"ש המתני' דג' פרקים תורמין הלשכה כפשוטה דבפרוס הפסח היתה התרומה מהקרובים ובעצרת מהרחוקים ובחג מהרחוקים ביותר. ואם כי בכל פעם שנתרם נתרם על כל ישראל עכ"ז בכל פעם שנתרם נתרם ביחוד מהשקלים שהביאו אז. ועיי"ש שמביא התוספתא בפ"ב דשקלים תרם הראשונה ואמר הרי זה מא"י על כל ישראל וחיפה בקטבלאות מפני שאנשי סורי' באין ושוקלין עליהם תרם את השני' ואמר כו' וחיפה כו' ושוקלין עליהם תרם את השלישית כו' עכ"ל התוס' ומוכח מזה להדיא דתרומה ממש היה בג' זמנים האלו. ומה התפלא על הרמב"ם שכתב בפירושו ובחבורו דכל התרומה היה נתרם בפעם אחת בראשון של ניסן ותרם בג' קופות של תשעה סאין וזו היתה התרומה לכל השנה ורק בג' הזמנים תרם מהשלש הקופות הגדולות שלשה קופות קטנות אשר כל אחת היא ג' קבין עיי"ש במשנת אליהו כאן ובפ"ג הל' א' במשנת אליהו שם שהאריך בזה, ואני תמה מה ענין להא דתורמין על העתיד לגבות אי לא. הן אמנם דקיי"ל דתורמין על העתיד לגבות בכ"ז הלא המצוה לכתחלה הוא שכל אחד יביא שקלו באחד בניסן כדי שתתרום התרומה על כל אחד ואחד בניסן והוא מדאורייתא לא מבעי' לפי מה דיליף הג' ר"ה ז' וכאן בירושלמי לעיל מהגז"ש לחדשי השנה שהוא ניסן הוא בודאי דאוריי' אלא אפי' לפי טעמו של ר"ש בר יצחק דאמר לעיל דהא דתרומות שקלים באחד בניסן הוא בתחלתה דכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ותני עלה ביום שהוקם המשכן נתרמה התרומה. לדעתי ברור דלדידי' הוא ג"כ דאורייתא תרומת השקלים באחד בניסן. וראיתי בשיורי הקרבן בד"ה יכול באיזה וכו' שכתב שם וז"ל והרמב"ם בפירוש המשנה כתב דלכך נתרמה תרומה בר"ח ניסן כאשר היתה בתחלה וכדאמר ר"ש בר יצחק ותימא לפ"ז משמע דאינו אלא מדרבנן שיתרום דוקא בר"ח ניסן ובבבלי משמע דמדאורייתא דהא מגז"ש יליף לה ועוד הא מסיק גם כאן דבברייתא תני דמגז"ש ילפינן ולמה שביק הברייתא ובבלי ושנה כר"ש בר יצחק עכ"ל ואני לא אדע מי הגיד לו דלר' שמואל בר יצחק דיליף מתחלתה הוא רק מדרבנן. ולדעתי ברור דאף לר"ש בר יצחק הוא דאורייתא משום דצריכין להתבונן במאי פליגי ר"ש בר"י עם ר"ט בשם ר"כ דמר יליף מתחלתה ומר יליף מגז"ש דחדשי השנה דליכא למימר דפליגי אם הוא דאורייתא או דרבנן דלרשב"י הוא רק מדרבנן ולר"ט הוא דאורייתא דאא"ל כן. דא"כ יקשה לרשב"י איך נוכל לומר שהוא דרבנן כיון דאיכא גז"ש וליכא דפליג עלה והלא הוא ברייתא מפורשת דיליף מהגז"ש ואיך יפליג ר"ש בר"י על הברייתא ועי' מ"ש לעיל טעם פלוגתתו. וכעת נ"ל לבאר וזהו:
דהא לכאורה קשה מאוד איך יליף רשב"י מתחלתה הא קיי"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר וא"כ איך נוכל למילף מהתם. דכיון דבאחד לחדש הראשון הוקם אז המשכן ולא מקודם א"כ איך היה יכול לתרום מקודם דהא כמו דאין מביאין שקלים בזה"ז כמ"ש הרמב"ם בהל' שקלים פל"א והיינו משום דבזה"ז ליכא קרבנות ליתא בשקלים א"כ אז כיון דעד הנה לא היה הקמת המשכן א"כ ממילא ליתא בשקלים. וביום הקמת המשכן הלא היה מוכרח אז לתרום דהא היו נצרך לקנות ק"צ להקריב מהיום והלאה אשר זה באמת טעמו של ר"ט בשם ר"כ דיליף מהגז"ש דוקא ולא מהא דבתחלתה משום דשאני התם דהא א"א בענין אחר ועי' פ"מ כאן:
אמנם הלא מבואר בחגיגה ז' פלוגתא דב"ש וב"ה ושארי תנאים אי עולה שהקריבו במדבר אי עולת ראיי' הוה אי עולת תמיד דב"ש ושאר תנאים סוברים דעולת ראיי' הוה וב"ה ור"ע ושאר תנאים סוברים שם דעולת תמיד הוה עיי"ש וא"כ נחזי אנן דלר"ע דאמר שם קרבה ושוב לא פסקה עיי"ש וא"כ לפ"ז אף קודם שהוקם המשכן הלא הקריבו קרבן תמיד שהוא ק"צ. ובודאי לקחו גם אז כסף מכל ישראל להקריב התמיד כיון שהוא ק"צ וא"כ לר"ע וב"ה שפיר הוכיח רשב"י מתחלתה דתרומת שקלים הוא באחד בניסן דוקא דהא תני דביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה ואמאי המתינו עד אז הלא מצות שקלים כבר נאמר וגם היה להם קרבן תמיד אף קודם שהוקם המשכן ולמה המתינו עד א' בניסן ביום שהוקם המשכן א"ו מוכח דתרומת השקלים הוא דוקא בא' בניסן:
וא"כ נוכל לומר דהא דרשב"י יליף מתחלתה היינו הכונה דגם מכאן מוכח דתרומת השקלים הוא דוקא בא' בניסן וכמ"ש והיינו להתנאים דסוברים דעולת תמיד הוה וכמ"ש ולא בא לשלול דלא ילפינן מהגז"ש אלא דאתי לאשמעינן דאף מזה נוכל למילף אמנם ר"ט בשם ר"כ דיליף מהגז"ש היינו לדברי התנאים דסוברים דעולת ראי' הוה אבל עולת תמיד שהיא ק"צ לא הקריבו עד הקמת המשכן. בהכרח צ"ל למילף דוקא מהגז"ש ולא נוכל למילף מתחלתה דשאני התם דאי אפשר בענין אחר וכמ"ש ומיושב בעז"ה קושיות השיורי קרבן. וא"כ לכו"ע הרמת תרומת השקלים באחד בניסן הוא דאורייתא. וא"כ שפיר שאל ר' יחזקי' דהמקומות הרחוקים היה להם להקדים מראשית החורף כדי שכל אחד יביא בעונתו בא' בניסן כיון שהוא דאורייתא.
אמנם לדעתי שאלת ר' יחזקי' יש לה יסוד ע"פ המבואר בפ"א משקלים בט"ו באדר ישבו שולחנות במדינה ופי' הרע"ב שם במדינה היינו בירושלים. אמנם הרמב"ם בפירושו ובחבורו מפרש במדינה בכל עיר ועיר בישראל. וז"ל בפ"א הל"ט משקלים באחד באדר משמעין על השקלים כו' בט"ו בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת כל מי שיתן מקבלין ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו עכ"ל. ולדעתי מחלוקת הרמב"ם והרע"ב הוא מחלוקת רב ושמואל. דבמגילה ל' אתמר ר"ח אדר שחל בע"ש רב אמר מקדימין משום דא"כ בצרי לה שולחנות ופירש"י דא"כ דמאחרין בצרי לשולחנות משתי שבתות דאמרי' לעיל משום ששולחנות הוצרכו לישב במדינה בט"ו מקדימין וקורין מר"ח שיהיו דורשין שתי שבתות לפניהם כרשב"ג וא"ת עד למחרת ר"ח אין כאן הקדמה שתי שבתות] ושמואל אמר מאחרין אמר לך סוף סוף חמיסר במעלי שבתא מקלע ושולחנות לא נפקי עד חד בשבתא הלכך מאחרין ופי' רש"י משום כבוד שבת לא יתחילו לצאת ולישב במדינה עיי"ש. ולכאורה במאי פליגי רב ושמואל והלא שפיר יצדקו דברי שמואל דמשום וכבוד שבת לא יתחילו לצאת ולישב א"כ אף כי מאחרין איכא תרי שבתות:
אבל מה שנ"ל ע"פ מה שהקשה הטו"א שם הא לעיל קאמר הג' מאי טעמא באחד באדר משמיעין על השקלים משום דבאחד בניסן מצוה לתרום תרומה חדשה משו"ה מקדימין בא' באדר ל' יום וקאמר שם הג' כמאן דלא כרשב"ג דאמר דסגי שתי שבתות לענין שואלין ודורשין ל' יום קודם הפסח ורשב"ג אמר שתי שבתות. ומשני הג' אפ"ת רשב"ג כיון דאמר מר בט"ו בו שולחנות יושבין במדינה משום שולחנות מקדימין וקורין עיי"ש בג' וא"כ כאן דמפרש טעמא דרב ושמואל משום שולחנות א"כ סובר רב כרשב"ג ובהדיא מבואר פסחים ז' דרב סובר כרבנן דרשב"ג דשואלין ודורשין ל' יום קודם הפסח ותי' הטו"א ותוכן דבריו אע"ג דרצה הג' לעיל לומר כמאן דלא כרשב"ג וקס"ד דה"ט דמקדימין בא' באדר ל' יום קודם ומדמי לזמן שאלה דהלכות פסח דבעינן שלשים יום. אמנם למאי דמשני הג' אפ"ת רשב"ג ומשום שולחנות לאו למימרא דאכתי ס"ל דדמי לזמן שאלה דפסח וא"כ הוא מתני' דוקא לרשב"ג ולא לת"ק אלא דכונת הג' דאף לרשב"ג אתי' המתני' וה"ה גם לת"ק משום דאיכא למימר דגם הת"ק בהא מודה לרשב"ג דלא בעינן שלשים משום דליכא הלכות מרובות כמו פסח וכמו דאמר הג' בע"ז ו' לדידן דאפי' דוקין שבעין פסל בעי ל' יום. אמנם הא דבעי ט"ו יום הוא מטעם אחר דהא מבואר בפ"ק דתענית בג' מרחשון כו' ר"ג אומר בז' בו ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת שהוא סוף גבול א"י א"כ מסוף גבול א"י עד ירושלים הוא מהלך ט"ו יום. והרי בט"ו באדר יושבין שולחנות במדינה ופי' הרע"ב במדינה היינו בירושלים משו"ה משום שולחנות שבירושלים קורין פ' שקלים ט"ו יום קודם כדי שיגיע האחרון לירושלים ליום ישיבת השולחנים. ורש"י שפי' במדינה בכל עיר ועיר משו"ה פי' לפי המסקנא הא דקורין פ' שקלים בר"ח אתי' כרשב"ג דאל"כ הני ט"ו יום מאי עבידתייהו. ומיהו גם לפירש"י דבמדינה בכל עיר ועיר אינו מוכרח לפרש דאתי' כרשב"ג דוקא דמה"ט דשואלין י"ד יום קודם אלא אפי' לת"ק נמי ניחא דהא לא שייך כאן הלכות מרובות זהו דברי הטו"א:
וא"כ נוכל לומר דבהא פליגי רב ושמואל דרב סובר דשולחנות היו יושבין בכל עיר ועיר וא"כ אף בע"ש היו יכולין לישב ולגבות השקלים ומשו"ה מקדימין דא"כ בצרי ימי שולחנות והא דבעי ט"ו יום הוא מטעם שואלין ודורשין וכרשב"ג וגם הת"ק מודה בזה משום דליכא בזה הלכות מרובות. משא"כ שמואל סובר דהשולחנות היו יושבין רק בירושלים והט"ו יום הוא מטעם שיגיע אחרון שבא"י לירושלים. וא"כ בחל ערב שבת בודאי לא יצאו מבתיהם לילך לירושלים משום כבוד שבת וא"כ ממילא לא ישבו גם השולחנות בירושלים רק ביום א' וא"כ אף אם יאחרו יהיו ט"ו יום כנ"ל להסביר הפלוגתא דרב ושמואל:
והנה מבואר בתוספתא פ"ב משקלים הל' ה' תורמין על הממשכן ועל הגבוי ועל העתיד לגבות דברי ר"מ ר' יוסי אומר תורמין על הממשכן ועל הגבוי אבל לא על העתיד לגבות עי"ש וא"כ על הגבוי תורמין לכו"ע. ולפ"ז להרמב"ם דמפרש דמדינה הוא בכל עיר ועיר בכל ערי ישראל. א"כ נתקבצו כל השקלים תחת ידי הגזברין בכל עיר ועיר עד ר"ח ניסן. א"כ ממילא כשהגיע ר"ח ניסן תרמו אז כל התרומה בפעם אחת בעד כל השנה ומה ששנינו בשלשה פרקים תורמין הוא רק כדי לעשות פומבי כמ"ש הירושלמי. משא"כ ר' יחזקי' סובר כשמואל דמדינה הוא אינו רק בירושלים וא"כ הרחוקים היו מוכרחים לשלוח או להביאם בעצמם לירושלים וא"כ לא הספיקו להביא עד ר"ח ניסן אם יתחילו בחדש אדר. וכל אחד כפי רחוק מקומו הביאו בזמנו. הקרובים באחד בניסן והרחוקים עד עצרת והיותר רחוקים עד החג. ולפ"ז היה באמת שלשה תרומות בהג' הזמנים ולא מטעם לעשות פומבי. וא"כ נוכל לומר דגם התוספתא שהביא התקלין חדתין שהבאנו לעיל דמשמע שהיה ג' תרומות ממש בהג' זמנים סוברת ג"כ כשמואל וכנ"ל:
(שם) מתקנין את הדרכים כו' ועושין כל צרכי רבים אלו הן צרכי רבים כו'. ובהגה' הגר"א נמחק כ"ז ורק מציין מתקנין את הדרכים. תמן תנינן בית השלחין כו' כמו שמביא הירושלמי להלן. ולא זכיתי להבין למה הוא מוחק, הלא אותה המשנה הכתוב כאן בט"ו מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים ועושין כל צרכי הרבים כו' כתוב אות באות בפ"א דמו"ק ובפ"א דמו"ק הירושלמי שם מהו צרכי הרבים וקחשיב שם כל הני דחשיב הירושלמי כאן. וא"כ גם במתני' זו האמור ג"כ ועושין כל צורכי הרבים הוא ג"כ מפרש הירושלמי מהו צרכי הרבים. והרמב"ם בפי' המשנה כאן מביא הירושלמי ומפרש ג"כ דקאי על הבאור דעושין כל צרכי הרבים. הן אמנם דלכאורה דאם נפרש הא דעושין כל צרכי הרבים יותר לרבות הא דאמור בירושלמי כאן ובפ"א דמוע"ק. ובבבלי מוע"ק ה' קאמר שם דהאי כל צרכי הרבים אתי לרבות חפירה והרמב"ם בפ"ז מיו"ט הביאה להלכה. וא"כ איך תפס הרמב"ם הריבוי האמור בבבלי והריבוי האמור בירושלמי אשר הכל מרבינן מועושין כל צרכי ומצאתי בתוי"ט בפ"א דמוע"ק שהתעורר בזה עי"ש אמנם יש לי להעיר עוד דהמעיין בפ"א דמוע"ק בפי' המשנה מפרש שם דהריבוי הא דועושין כל צרכי הדברים אשר רצה הג' שם לומר בה"א ואח"כ דחה הג' שם והרמב"ם בפירושו תפס לעיקר וצ"ע בכל אלה:
(שם) ומצא אבן אחת מצוינת אע"פ שאין מקיימין כו' לכאורה מכאן קשה על דברת רש"י מוע"ק י"א ד"ה מצא אבן וז"ל ומפי מורה הזקן אבן אחת מצוינת שיש סיד על גבה שא"צ להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה ע"ג קרקע ורואה את הציון מיד שיהא מגע בו. אבל בשדה מרחיקין להציון בסמוך דזמנין לא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל עכ"ל הרי דעת רש"י דהציון על האבן הוא לכתחלה על מקום הטומאה. והרי בירושלמי כאן מבואר להדיא אע"פ שאין מקיימין הרי חזינן דגם ציון אבן צריך לכתחלה להרחיק מן הטומאה ולא להעמידו על מקום טומאה. וכן מבואר להדיא בתוספתא פ"א דשקלים מצא אבן אחת אעפ"י שאין מקיימין. ומצאתי אח"כ בשירי קרבן שהתפלא בזה על דברת רש"י. אמנם אני מאוד אתפלא על האי דינא המבואר במוע"ק א"ר יהודה אמר רב מצא אבן אחת מצוינת תחתי' טמא שתים אם יש סיד ביניהן ביניהן טמא ואם אין סיד א ביניהם ביניהם טהור. ופריך הג' אע"ג דליכא חורש והתני' אבן אחת כו' שתים אם יש חורש ביניהם ביניהם טהור ואם לאו ביניהם טמא. ומשני אר"פ הכא כשהסיד שפוך על ראשיהן ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חורש ביניהם ביניהם טהור דאימור מחמת חורש הוא דאקפיל ואם לא סיד דביני ביר הוא וטמא עכל"ה. ומתבאר דאם ליכא סיד ביניהם אז תמיד טהור ביניהם אף דליכא חורש ורק היכא דאיכא סיד ביניהם אזי אם יש חורש ביניהם טהור ביניהם ואם לא טמא אבל היכי דליכא סיד טהור לעולם. והלא כאן בירושלמי מבואר להיפך דז"ל הירושלמי היו שתים המאהיל עליהם טהור וביניהם טמא אם היה חורש ביניהם הרי הן כיחידות ביניהן טהור וסביבותיהן טמא עכ"ל הירושלמי הרי רישא דברייתא מירושלמי הנ"ל מבואר להיפך מדברי ר"י א"ר דאם היו שתים וליכא חורש אז ביניהן טמא ועל גביהן טהור דהא לפי שיטת הירושלמי דלעולם אין מעמידין הציון על הטומאה אף באבן וא"כ כשמצא שני אבנים מצוינים הלא צריך להיות ביניהם לעולם טמא והציונים מהאבנים הוא להגביל ולציין אשר הטומאה היא בנתים. וא"כ בין איכא סיד ביניהם בין ליכא סיד ביניהם צריך להיות לעולם טמא. ואיך אמר רב יהודה דאם ליכא סיד ביניהם ביניהם טהור. וא"כ הלא חזינן בבירור דדעת ר' יהודה בהכרח כדברי רש"י דאם הציון הוא באבן אזי מציינין לכתחלה על מקום הטומאה ומש"ה שפיר מחלק ר' יהודה דאם ליכא סיד ביניהם אזי ביניהם טהור והטומאה הוא תחת האבנים. אמנם אם איכא סיד אז גם ביניהם טמא הן במקום האבנים והן ביניהם וא"כ שיטת רש"י מוכרח וכמ"ש:
אמנם יקשה איך פליג ר' יהודה על הברייתא דירושלמי הנ"ל וכן מבואר להדיא בתוספתא דשקלים פ"א מצא שתים המאהיל על גביהם טהור וביניהם טמא והוא ג"כ הברייתא המבואר בירושלמי. נ"ל דרש"י לא גריס א"ר יהודה וגרס רק מצא אבן אחת כו' שתים כו' והוא ברייתא ולא מאמר ר' יהודה וכן מבואר להדיא מדברי התוס' שם ד"ה, אע"פ בסוה"ד וז"ל תימא אמאי לא "בקמייתא" אם יש סיד ביניהם כו' ונ"ל דס"ד דהאי "בתרייתא" כו' ולהכי לא מקשי כ"א מסיפא "דברייתא קמייתא" עי"ש הרי חזינן בבירור שגם התוס' לא גריס אר"י כי ברייתא היא וא"כ באמת האי ברייתא פליג על הברייתא המבואר בהתוספתא והירושלמי. והירושלמי והאי ברייתא סובר כשיטת רש"י דאם הציון הוא על האבן מציינין לכתחלה על מקום הטמאה מטעם שהוא גבוה. וא"כ בשתי אבנים מצוינים תחתיהן טמא וביניהם טהור היכא דליכא סיד ביניהם. אמנם באיכא סיד ביניהם גם ביניהם טמא אבל תחת האבנים לעולם טמא. והגמ' דפריך ואע"ג דליכא חורש והתני' כו' לא זה הברייתא האמור בירושלמי חדא דהו"ל להביא גם הרישא דברייתא מצא שתים המאהיל עליהם טהור וביניהם טמא ואם יש חורש כו' ועוד דהברייתא דירושלמי חזינן דפליגי על האי ברייתא כמ"ש אלא דברייתא זו היא ברייתא אחריתי. ובה לא כתוב רק הדין דשתים אם יש חורש ותו לא [ובעל מסורת הש"ס ציין על הברייתא המובא במוע"ק הנ"ל תוספתא פ"א דשקלים. ולדעתי ז"א דהא בהתוספתא כתוב מצא שתים המאהיל עליהם טהור וביניהם טמא וסיפא דאם יש חורש לא נמצא כתוב בהתוספתא. אמנם ראיתי בחסדי דוד באור על התוספתא שהגי' שחסר בהתוספתא הסיפא דאם יש חורש עי"ש. אבל זה ודאי דרישא דהתוספתא הוא נגד ברייתא דידן ובודאי רישא דברייתא המובא בגמ' דידן הוא ברייתא אחריתי ולא האמור בהתוספתא. וברייתא זו לא הי' כתוב רק דינא דחורש לחוד והוה ס"ד דגם ברייתא זו פליג על הברייתא הראשונה ומשני ר"פ דלא פליגי. אבל הברייתא המבואר בירושלמי והתוספתא בודאי פליגי וז"ב לדעתי]:
הלכה ג
אין ממשכנין את הקטנים. הא לתבוע תובעין הדא דתימא כשהביא ב' שערות. אבל אם לא הביא לא בדא. ולמשכן אין ממשכנין אע"פ שהביא ב' שערות. כן הגי' הגר"א והק"ע והוא מתאים עם הא דהלכה ד' אע"פ שאמרו כו' הא לתבוע אין תובעין הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן שלא הביא ב' שערות והיינו דאיכא ג' חוקים משכן כשהוא בן עשרים. תובעין משנת י"ג. מקבלין מידם מקודם. ותמהו על הרמב"ם שלא עשה רק ב' חלוקת. משכן ותובעין אחד היינו כשהביא ב' שערות. ומקבלין מידם כשלא הביא ב' שערות וא"א להעמידה דהא מעיקרא דייק הדא דתימא כשהביא ב' שערות וקאי על הא דחנן אין ממשכנין אלמא ס"ל דבהביא ב' שערות לתבוע הוא דתובעין אבל אי ממשכנין.
ואיך יאמר דאין ממשכנין עד שיביא ב' שערות ומשיביא ממשכנין ועי' בח"ח ובהגהת הגר"א:
וראיתי בשעה"מ בפ"א משקלים שכתב דלכך דחה הרמב"ם הירושלמי זה מהלכה מסוגיא דריש ערכין הכל מעריכין כהנים לוים כו' פשיטא אמר רבא ל"נ אלא לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כו' סד"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקודש כל דאיתיה בשקלים איתי' בערכין והני כהנים הואיל וליתנייהו בשקלים ליתנייהו בערכין קמ"ל. ולפי שיטת הרע"ב בפ"א דשקלים דהחיוב הוא דוקא מבן כ' א"כ איך נוכל לומר כל דליתנייהו בשקלים ליתנייהו בערכין הלא פחות מבן כ' דליתנייהו בשקלים ובכ"ז איתא בערכין דאיש כי יפליא כתיב. וע"כ מזו הסוגיא דחה הרמב"ם את הירושלמי. אמנם לדעת הרע"ב י"ל דפחות מבן כ' יתחייב בשקלים כשיגיע לעשרים וע"כ שפיר איתנייהו בשקלים משא"כ כהנים לא יתחייבו לעולם בשקלים. זה תורף דברי השעה"מ. והנה מלבד שראייתו מזו הסוגיא אינה מובנה לי דא"כ יקשה ס"ס למאי תני כהנים אפי' לבן בוכרי הלא במתני' תני נשים ג"כ ונשים לד"ה אינה שוקלים ובכ"ז איתנייהו בעירוכין. אלא ודאי דכוונת הג' דהתנא אשמעינן זאת בהדיא שלא תלו זה בזה אם כי ידעינן זאת ממק"א וכאשר ידוע בהרבה מקומות דהתנא אשמעינן דינו אם כי בל"ז ידעינן. אלא אפי' לסברתו בכ"ז כמו שיפרש דברי הרע"ב משום דאתי לחיוב שקלים לכך ל"ד לכהן. כ"כ אנו מוכרחים לפרש כן לדעת הרמב"ם דלפי מ"ש הרמב"ם בהל' נדרים ונזירות ובעירוכין דמופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא וא"כ חיוב העירוכין איתא אף קודם י"ג ובמצות שקלים הלא בודאי א"ח כ"א לאחר י"ג כמו בכה"ת. א"כ ס"ס יקשה מאי אמר רבא סד"א כו' דליתנייהו בשקלים ליתנייהו בעירוכין הלא יקשה ממופלא הסמוך לאיש דליתא בשקלים ואיתא בעירוכין. ואם נאמר דרבא סובר דמופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא הו"ל להרמב"ם לפסוק כרבא שהוא בתרא נגד ר"י ור"ל שסוברים דמהל"א מדאורייתא אלא ודאי צ"ל כמ"ש השעה"מ לדעת הרע"ב דמופלא הל"א מקרי איתא בשקלים כשיגדיל משא"כ כהנים. וא"כ ליכא מזו הסוגיא דחי' לדברי הירושלמי [ובחיבורינו על סה"מ הארכנו בזה והבאנו ראיה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דאם נימא דמי שאינו מחויב בשקלים ממילא ליתא בק"צ וממילא לא מתכפר א"ש דברי הרמב"ם דבזבחים דף א' רצה הג' למילף שינוי בעלים משינוי קודש ופריך מה לשינוי קודש שישנו בצבור כביחיד משא"כ שינוי בעלים. וכתב שם התוס' דאם שחט לשם עבודת כוכבים לא מקרי מחויב כפרה כמותו ולשם יחיד הלא הבעלים שלו מקרי עי"ש. וא"א דבפחות מבן כ' א"ח בשקלים א"כ משכחת שינוי בעלים גם בק"צ ששחט לשם פחות מבן כ' א"כ לא מקרי בעליו. ומבואר שם בסוגיא דף ז' בשחט עולה על מי שאינו מחויב כלום מקרי שינוי בעלים שאין לך אדם מישראל שאינו חייב בעשה ועולה וחטאת מכפרין על עשה ומקרי מחויב כפרה כמותו. א"ו דהחיוב בשקלים יתחיל ג"כ משנת י"ג. וא"כ א"ש דבאם שחט על מי שהוא פחות מי"ג א"כ לא מקרי מחויב כפרה כמותו כיון דלאו בר עונשים הוא ודמי לעבודת כוכבים שכתב התוס'. ועל יתר מבן י"ג הלא מקרי בעליו ע"כ דחה שפיר הרמב"ם את הירושלמי מזו הסוגיא והארכנו שמה בדברים נעימים בעז"ה]:
אמנם לדעתי דגם מהירושלמי הזה ל"ק על הרמב"ם משום דהרמב"ם הוה קשיא ליה לפי גירסא זו. חדא דמתחיל הפסקא "אין ממשכנין את הקטנים" הלא במתני' לא כתיב אין ממשכנין את הקטנים רק כתיב את מי ממשכנין לוים וישראלים כו' אבל לא נשים ועבדים וקטנים. ועוד איך מצינן לדייק הא לתבוע תובעין הלא במתני' כייל קטנים בהדי נשים ועבדים והלא נשים ועבדים בודאי אין תובעין דהא פטורין לגמרי וא"כ איך מצי לדייק על קטנים הא לתבוע תובעין וכן לקמן בהל' ד' שמדייק כן הא לתבוע אין תובעין והיינו מדקתני ואם שקלו מקבלין על ידם. הכא את אמר תובעין והיינו מדקתני אין ממשכנין הא לתבוע תובעין וכנ"ל ואיך מצינן לדייק כן דהא נשים ועבדים בודאי אין תובעין:
ע"כ גרס הרמב"ם דכך צ"ל בהפסקא אין ממשכנין את הכהנים וקאי על האמור במתני' אין ממשכנים את הכהנים וע"ז מדייק הא לתבוע תובעין. והיינו כיון דבני חיובא נינהו רק אין ממשכנין אבל לתבוע תובעין. והאי פסקא דאין ממשכנין את הכהנים צריך להיות קודם התחלת המאמר שאין ממשכנין את הכהנים מפני הכבוד". ועי' ברע"ב שם דמפרש הטעם האמור בברייתא דאין ממשכנים את הכהנים מפני הכבוד לא פליג על המתני' דאמר הטעם דאין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום דהכל טעם אחד עי"ש בהרע"ב. וא"כ מפרש כך אין ממשכנין את הכהנים הא לתבוע תובעין כיני מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני הכבוד. וכיון דכל עצמיות מה שאין ממשכנין הכהנים הוא רק מפני הכבוד אם כן ממילא רק אין ממשכנין אבל לתבוע תובעין. ומיושב בזה דברי הרמב"ם בפ"א משקלים הל' י' שכתב אין ממשכנין את הכהנים אלא כשיתנו מקבלין מהם ותובעין אותן עד שיתנו ע"כ והלא אין דרך הרמב"ם לחדש דין מעצמו אם לא שיאמר נ"ל ואיך כתב ותובעין אותן עד שיתנו דמשמע שהוא דין מפורש. ולהנ"ל ניחא שהוא דינא דירושלמי הנ"ל:
(שם) הא כן בשהביא ב' שערות כו' לא כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות והוא כגי' הישנה. פי' דבעי דמבואר במתני' דנשים ועבדים וקטנים אין ממשכנין ובעי אם גם כשהביא ב' שערות ג"כ אין ממשכנין עד שיהא בן עשרים. ומשני ל כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות. והיינו אם הביא ב' שערות ממשכנין אבל קודם שהביא ב"ש אין ממשכנין ואין תובעין. ושם להלן בהל' ד' פריך הירושלמי מכהנים אקטנים והיינו דבכהנים אם כי אין ממשכנין ובכ"ז תובעין וכאן בקטנים כיון שאין ממשכנין אין תובעין ג"כ. ומשני הירושלמי כאן שהביא ב' שערות כאן שלא הביא כלומר דכהנים הלא גדולים המה ובני חיובא ומש"ה תובעין ורק שאין ממשכנין מפני הכבוד משא"כ קטנים דלאו בני חיובא נינהו לכך אין תובעין אותן ג"כ:
(שם) והוא מותיב להון לא זו נדבת יחיד והן מתיבין כיון. שנמסרה לצבור כמו שהיא נדבת צבור. ועי' בפ"מ ובת"ח ובק"ע שמפרשים דלאו דוקא לבן בוכרי צריכין הכהנים למסור לצבור אלא אף לריב"ז שסובר דכל כהן שאינו שוקל חוטא צריך ג"כ למסור לצבור עי"ש. ומזה הולידו הדין הא דמבואר במתני' נשים ועבדים וקטנים אע"פ שאמרו אין שוקלין אבל מקבלין מהם היינו שימסרו לצבור וכן כתב הרע"ב להדיא דנשים ועבדים צריכין למסור לצבור ועי' בספרי האחרונים דכולם כתבו כן. והנה ברמב"ם לא מצאתי דסובר דצריכין למסור לצבור ואדרבא מסתימת לשונו בפ"א משקלים דכתב דנשים ועבדים וקטנים מקבלים מהם סתם דבריו ומשמע דא"צ שימסרו לצבור. אלא דבלא"ה בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דאם נאמר כמו דלבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא קאמר הגמ' מנחות כ"א עירוכין ד' דצריך למסור לצבור ה"ה לריב"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא וצריך למסור לצבור וממילא גם בנשים ועבדים צריכין למסור לצבור. א"כ אמאי אמר בן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא אמאי לא פרט גם לוים דהלא גם לוים פטורים לדידיה מטעם כל העובר על הפקודים כמבואר כאן. ומצאתי בתוס' ערכין ד' שהקשו זאת ותירץ משום דלא מצי למימר אלא שדורשין מקרא זה לעצמן עי"ש ועי' בתוי"ט פ"א משקלים מ"ש על התי' התוס' עי"ש אמנם תירוצם יצדק רק על המתני'. אמנם הגמ' מנחות כ"א שם וכן בערכין שם שהקשה ולבן בוכרי כיון שאינו מתחייבין הלא חוטאים דקא מייתי חולין בעזרה ומשני דמסרי לצבור וא"כ יקשה אמאי מקשה הג' רק לבן בוכרי הלא כ"ז דלא ידע הג' התי' דמסרי לצבור הלא יחול הקושיא גם לריב"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא דאיך ישקלו הלא מנחתם כליל ואיך עומר ושתי הלחם קריבין משלהן. וכן קשה אליבא דכ"ע המתני' דנשים ועבדים מקבלין מהם איך נקרב קרבן צבור מיחיד כ"ז שלא ידע הג' הסברא דמסרי לצבור:
וביותר יש לי להפליא על הסוגיא דמנחות כ"א ב' דקאמר שם שמואל על המתני' על המלח שהוא תנאי ב"ד שהכהנים נהנין מזה. ל"ש אלא לקרבנם אבל לאכילה לא. קס"ד מאי לאכילת למלוח קרבנם לאכול אכילת קדשים כו' אלא מאי לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה חולין כו'. א"ל רבינא לר"א ה"נ מסתברא דאי ס"ד לקרבנם למלוח קרבנם השתא לישראל יהבינן כהנים לכש"כ כו' א"ל ר"מ לר"א כו' ל"נ אלא לבן בוכרי כו' סד"א כי זכי להו רחמנא לישראל דאית להו לישכה [כלומר שהם נתנו שקליהם ומש"ה זכי להו רחמנא למלוח בהמלח שנקנה מהלישכה] לכהנים דלית להו לישכה [שאין חייבין לישקול] לא זכי להו קמ"ל דאף כהנים מותרין. ולכאורה קשה מאד אמאי חשיב המתני' דתנאי ב"ד על המלח רק על הכהנים שמותרין למלוח קרבנם בהמלח הלא לוים ג"כ פטורין לבן בוכרי וכן נשים ועבדים לכ"ע פטורי מלשקול א"כ הוה לן גם לדידהו לתקן מתנאי ב"ד דמותרין למלוח קרבנם מהמלח מהלשכה.
אמנם לדעתי העני' נראה ברור דלוים אם כי גם המה פטורין לבן בוכרי ונשים ועבדים דפטורין לכ"ע בכ"ז א"ל למסרם לצבור אם שקלו ולא קשה איך ק"צ קריבה משל יחיד משום דלא דמי נתינת השקלים לנתינת נדבה אחרת. בשלמא בכל הנדבות שיחיד מנדב לצורך צבור כגון שמביא ק"צ או עצים ושארי דברים הנלקחים מתרומת הלשכה יצדק ע"ז לומר וכי איך ק"צ קריבה משל יחיד אם לא שימסרם לצבור. משא"כ מצות שקלים הלא המצוה היא אשר כל יחיד ויחיד יתן את שקלו ויתקבץ ביחד ובין כולם נעשה מעשה הצבור ואם כן אף מי שאינו. מחויב לשקול בכ"ז לא מקרי קרבן יחיד אם מביא שקלו כיון דעצמיות המצוה הוא כך אשר כל יחיד ויחיד יתן. ומה לי אם מחויב ליתן או שאינו מחויב ליתן ס"ס הוא נותן וכשיתקבץ ביחד נעשה בין הכל ק"צ:
ובזה מיושב מה שלכאורה קשה בהא דמנחות הנ"ל דאמר רבינא לר"א ה"נ מסתברא דאי ס"ד מאי לקרבן למלוח טעמא דאתני ב"ד כו' השתא לישראל יהבינן לכהן לכש"כ דתניא כו' ברית מלח ולהלן כו' מה להלן משל צבור אף כאן משל צבור. א"ל ר"מ לר"א ל"נ אלא לבן בוכרי דתנן העיד בן בוכרי ס' א"ל ריב"ז לא כי כו' ולבן בוכרי כיון דלכתחלה כו' דמייתי ומסרי לצבור סד"א כי זכי רחמנא כו' עי"ש ולכאורה הא דמסיים הב' ולבן בוכרי ס' דמייתי ומסרי לצבור הוא שפת יתר דהלא כל עצמיות הדחוי דר"מ לר"א דלבן בוכרי כיון דאין חייבין לשקול א"כ לא זכי להו רחמנא מש"ה איצטריך לתנאי ב"ד ומה לנו להג' לסיים האי ולבן בוכרי דאין ענין לכאן. כן ק"ל בערכין ד' דקתני הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים פשיטא ומשני הג' כהנים איצטריכא לי' לבן בוכרי כו' ולבן בוכרי כו' דמייתי ומסרי לצבור סד"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקודש כל דאיתא בשקלים איתא בערכין והני כהנים הואיל וליתא בשקלים ליתא בערכין קמ"ל עי"ש והלא גס הכא למה להביא ולסיים האי ולבן בוכרי. דהא התי' אתי שפיר בל"ז דלבן בוכרי כיון דכהנים ליתא בשקלים ה"א דגם בערכין ליתא. והלא במנחות מ"ו ב' מביא שם הג' הפלוגתא דבן בוכרי וריב"ז ולא מסיים שם הג' ולבן בוכרי דמסרי לצבור. אמנם לפי דברינו א"ש דאם נאמר דאף מי שאינו מחויב לשקול אם שקל א"צ למסור לצבור א"כ לא יצדק הדחוי דר"מ לר"א אף לבן בוכרי דהן אמנם דכהנים אינם מחויבים לשקול בכ"ז הלא הכהנים שוקלים וא"כ יקרא נתינת השקלים גם על שמם. וא"כ אף שלא אתני ב"ד בכ"ז מותרין למלוח קרבנם כמו כל ישראל כיון שגם המה שוקלים ונתינת השקלים יקרא על שמם א"כ גם להם יש חלק ונחלה בכל הק"צ וא"כ גם עליהם שייך הלימוד מה להלן משל צבור, אף כאן משל צבור. אמנם אם צריכין למסור לצבור א"כ לא מקרי נתינת השקלים על שמם וכל הדברים הנקחים מהשקלים יקראו רק על שם הצבור ולא על שם הכהנים מש"ה איצטריך לתנאי ב"ד. כן גם אם נאמר שא"צ למסור לצבור א"כ נקראים על שמם וא"כ ממילא גם הכהנים נקראים ישנו בשקלים כמו שישנו בערכין דהא ערכין גופיה האם מחויב להיות מעריך או נערך רק דהתורה גילה לנו דאם העריך מחויב לקיים. כן גם בשקלים אף שאינו מחויב בכ"ז אם שקל שקלו קודש ונקרא על שמו וא"כ ישאר הקושיא אף לבן בוכרי פשי מש"ה הוצרך הג' לסיים דלבן בוכרי צריך למסור לצבור. וא"כ ששקלו אינה נקראת על שמו מקרי שפיר ליתא בשקלים. משא"כ במנחות מ"ו א' אינו ענין שם להא דמסרי לצבור מש"ה לא סיים הג' שם האי ולבן בוכרי:
ולפ"ז לוים לבן בוכרי ונשים ועבדים לכ"ע כיון שא"צ למוסרם לצבור ובכ"ז לא מקרי ק"צ קריבה משל יחיד דכל עצמיות מצות שקליה שכל יחיד ויחיד יתן כמ"ש לעיל א"כ א"ש דלא חשיב במתני' בתנאי ב"ד רק כהנים לבן בוכרי. אבל לוים לבן בוכרי וכן נשים ועבדים כיון ששוקלים מקרי שפיר קרבן צבור גם לגבייהו ומדאורייתא יכולין למלוח קרבנם בהמלח וא"צ לתנאי ב"ד כלל:
אלא דכל עיקר הפלוגתא דבן בוכרי וריב"ז הוא רק בכהנים לחוד דלבן בוכרי כיון דכהנים פטורי מלשקול א"כ אין רשאין לשקול מהטעם דאיך קרבנם נאכל ובהכרח לבן בוכרי צריכין למסור לצבור ולא נקרא הקרבן על שמם. משא"כ לריב"ז דסובר דכל כהן שאינו שוקל חוטא והיינו דסובר דכהנים ג"כ חייבים לשקול כמו ישראל אם כן לא יוכלו למסור לצבור דאם ימסרו לצבור הלא לא יהיה נקרא על שמם ואיך יקיימו מצות שקלים ובהכרח צ"ל דלא תקשי איך קרבנם נאכל היינו רק היכא דהוא קרבן יחיד ע"ז אמרה התורה וכל מנחת כהן כליל תהיה. משא"כ בק"צ לא נאמר הקרא ע"ז ודמי כהנים כמו ישראלים דקרבנם נאכל. וזהו שמשיבים חכמים לר"י מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת צבור קריבה כליל. ועי' במשנת אליהו שמביא גירסת הילקוט היותר מחוורת מנחת יחיד קריבה כליל מנחת צבור אינה קריבה כליל וזו כיון שנמסרה לצבור כמו שהיא נדבת צבור" אך לדעתי צ"ל כיון שהיא נדבת צבור כמו שנמסרה לצבור" כלומר דחכמים השיבו לר"י כמו לדידך שכהן אינו חייב לשקול ובכ"ז לא מקרי חוטא כששוקל והיינו כשמוסרן לצבור ה"נ לדידן כיון שחייב לשקול לא מקרי חוטא מטעם שהוא נדבת צבור וכליל תהיה לא נאמר רק בקרבן יחיד ולא בקרבן צבור. ועי' בחבורינו לסה"מ מ"ע נ"ב מ"ש שם בשיטת הרמב"ם דסובר דנשים ועבדים ששקלו א"צ למסרם לצבור ומדוקדק לפ"ז לשון הרמב"ם בפ"א משקלים הל"י שכתב ואין ממשכנים את הכהנים אלא כשיתנו מקבלין מהם עכ"ל ולכאורה האי אלא כשיתנו מקבלין מהם הוא שפת יתר כיון דחייבים כמ"ש לעיל בהל' ז' הכל חייבים במחצית השקל כהנים כו' א"כ פשיטא דכשיתנו מקבלין מהם אלא דאתי לאשמעינן דמקבלין מהם וא"צ למוסרם לצבור ומקבלין מהם לשם עצמם והדברים ברורים בעז"ה:
הלכה ד
הא לתבוע כו' עיין מ"ש לעיל בריש הלכה ג':
(שם) א"ר בא תפתר כמ"ד כותי כעובד כוכבים דאתפלגון כותי כעובד כוכבים דברי רבי. רשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבר. והנה במתני' [לפי גירסא שלנו] עובד כוכבים וכותי ששקלו אין מקבלין מידם ואין מקבלין מידם קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות אבל נו"נ מקבלין מהם. זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלין כו'. אמנם הרמב"ם בפי' המשנה כתב ח"ל אמרו אין מקבלין מידן קיני זבות וזבים ויולדות ר"ל מיד הכותים אבל העובד כוכבים אינו יודע בזה ואינו טורח בהם לעולם אמרו סיפא בכותי ולפיכך מקבלין מהן חטאות ואשמות לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב עכ"ל נראה שהרמב"ם גורס במתני' ומקבלין מהם חטאות ואשמות נדרים ונדבות" כמ"ש התוי"ט והלח"מ בפ"ג ממעה"ק ומוכרח הוא. וא"כ יקשה מאד בהא דר' בא אמר דמתני' רבי דאמר כותי כעובד כוכבים. פי' ומש"ה תני העובד כוכבים והכותי ששקלו אין מקבלין מידם דלרשב"ג דסובר דכותים גירי אמת והמה כישראל לכל דבר מקבלין מהם שקלים. וא"כ כיון דהמתני' הוא רבי אמאי מקבלין מהם חטאות ואשמות דהלא מעובד כוכבים אין מקבלין חטאות ואשמות לכ"ע כמבואר במנחות ע"ג עי"ש ולכאורה הוא קשה מאד לפי גי' הרמב"ם:
ומה שנ"ל בישוב הדברים ע"פ מה דקי"ל דחטאת העוף בא על הספק. ומבואר במתני' בפ"ק דכריתות האשה שלא הוחזקה עוברה והפילה ולא ידעה מה הפילה אם ולד אי לא מביאה קרבן ואינו נאכל. וכן פסק הרמב"ם בפ"א ממחו"כ הל"ז וז"ל האשה שלא הוחזקה עוברה והפילה ולא ידעה מה הפילה אם נפל שחייבת בקרבן אי לא ה"ז ספק יולדת ומביאה קרבן ואינו נאכל וכן שתי נשים שהפילו שני נפלים נפל אחד ראוי להקריב עליו ונפל אחד פטורה עליו ואין אחת מכרת את נפלה כל אחת מביאה קרבן מספק ואינה נאכלת עכ"ל והוא ממשנה דכריתות הנ"ל ולכאורה קשה מאד דהא הא דחטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת יליף הג' בנזיר כ"ח מקרא דלזכר ולנקבה מה זכר מביא על הספק אשם תלוי אף נקבה מביאה על הספק חטאת העוף עי"ש בגמ' ובפי' הרא"ש שם דאף דהגמ' מביא שם רק מניין לחטאת העוף הבא על הספק שאינה נאכלת הוא לאו דוקא אלא עיקר הבאתה ילפינן ג"כ מאשם תלוי עי"ש. וא"כ יקשה מאד לפי שיטת הרמב"ם דכל הספיקות מה"ת שרי היכא דלא איקבע איסורא ומש"ה א"ח אשם תלוי רק בחתיכה משתי חתיכות דאיקבע איסורא כמ"ש הרמב"ם בהל' שגגות. וא"כ הא דחטאת העוף דמביאה על הספק ילפינן מאשם תלוי א"כ למה כתב הרמב"ם דאף באשה אחת שהפילה ולא ידעה אם דבר המחייבה בקרבן הפילה אי לא בכ"ז מביאה חטאת העוף מספק הלא לא אקבע איסורא. בשלמא הדין השני שכתב רבינו בשתי נשים שהפילו א"ש דהלא כאן הוא שתי חתיכות וא"כ אקבע איסורא משא"כ באשה אחת דלא אקבע איסורא אמאי מביאה מספק. דהן אמנם דמבואר במתני' דכריתות הנ"ל. אבל נוכל לומר דהמתני' סובר דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות דהא פלוגתא דתנאי היא אי בעינן חתיכה אחת או שתי חתיכות משא"כ הרמב"ם לשיטתו קשה כנ"ל. ויגעתי בזו הקושיא עד שמצאתי למרן המהרי"ט בקו' הספיקות שהקשה זאת אמאי בחטאת העוף שבא על הספק לא בעינן אקבע איסורא. ותי' משום דמכשירה לאכול מקדשים וא"א למילף מכשיר מאיסור עי"ש. ותורת אמת היתה בפי מרן המהרי"ט דכן כתב הרמב"ם בפי"א משגגות בהל' ד' וז"ל שם [אחר דחשיב שם כל האיבעיות שנשארו בגמ' בספק לענין טומאת מקדש וקדשיו] יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אין מביאין קרבן מספק שמא יכנס חולין בעזרה. ואם תאמר הלא חטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת מפני שהמביא אותה מחו"כ ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתה. אבל מי שאינו מחו"כ אינו מביא קרבן מספק עכ"ל והוא מבואר כדברי המהרי"ט ולפלא על מרן המהרי"ט שלא הביא דברי הרמב"ם הנ"ל:
הן אמנם שדברי רבינו בעצמו צריכין ביאור כיון דלדידיה כל הספקות מה"ת שרי היכא דלא אקבע איסורא א"כ מה"ת שרי ג"כ לאכול בקדשים אף בלא הבאת הקרבן. ורק מדרבנן אסורה לאכול בלא קרבן וא"כ כל עיקר הבאת קרבנה הוא רק מדרבנן ולא משמע כן בכל הש"ס דהא דמביאה קרבנה הוא רק מדרבנן. בשגם מהו הבאור משום שהיא מחו"כ ואסורה לאכול בקדשים מאי אולמא אכילת קדשים דנימא בזה שאף מספק מותר להביא חולין בעזרה:
אבל האיר לנו מאיר עינינו בעל חות דעת בסי' ק"י בבית הספק שכתב שהרמב"ם הוציא דינו דכל הספיקות שרי מה"ת מש"ס ערוכה סוטה כ"ט דאמר שם ר' גידל א"ר רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק טמא יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק לא הרי חזינן דלישנא דקרא משמעותא על הודאי ולא על הספק. וא"כ מוכח דשאני בין היכא דכתב התורה בלשון קו"ע לשב וא"ת כגון בכל הלאוין דכתב רחמנא את זה לא תאכל כגון חזיר נבלה וכדומה אמרינן ודאי חזיר ודאי נבלה לא תאכל אבל ספק יאכל דומיא דדריש הש"ס כל טמא לא יאכל היינו טמא ודאי דספק יאכל ובמקום דמזהיר קרא בקו"ע כגון בתולה מעמיו יקח אשה וכן לקיחת אתרוג ואכילת מצה אמרי' דמחויב בודאי ולא בספק עי"ש שהאריך ופירש בזה כל דברי הרמב"ם ובאמת מבואר כן בירושלמי נזיר פ"ט הל"ד "וטמא אותו" את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא הספק לעולם הוא בטומאתו עד שיודע שטהור. וטהרו את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק עכ"ל הירושלמי. והיינו כנ"ל מדכתיב בקרא וטימא היינו דוקא טומאה בודאי ומדכתיב וטהרו היינו בטהור בודאי] נמצא לפ"ז כיון דכתיב בקרא כל טהור יאכל בשר היינו בודאי טהור אבל ספק טהור אינו רשאי לאכול בקדשים אם כי ספקו לא יהיה באיקבע איסורא בכ"ז ספק כזה אסור מדאורייתא אף להרמב"ם ומש"ה במחו"כ דכ"ז שלא הביא כפרתו נקראים טמאים לענין קדשים כמבואר בקרא וביבמות ע"ג ובזבחים ובשארי דוכתי א"כ אף בספק ג"כ אסור מדאורייתא אף היכא דלא אקבע איסורא:
ולפ"ז נ"ל דאף ספק חולין בעזרה גם בו אמרי' ספק דאורייתא לחומרא אף אליבא דהרמב"ם אף היכא דלא אקבע איסורא דהא בקדושין נ"ז יליף הגמ' איסור חוב"ע מקרא דושחטו ושחט אותו ושחט אותו עי"ש פירש"י דקרא דושחטו כתיב גבי שלמים ואם זבח שלמים קרבנו כו' והביא כו' ושחטו כו' ושם ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כו' ושחט אותו כו' ושם ואם עז קרבנו כו' ושחט אותו כו' דמיניה יליף דוקא קדשים שוחטין בעזרה אבל לא חולין. א"כ צותה התורה דדוקא קדשים ודאי ישחטו בפתח אוה"מ אבל ספק קדשים לא וכמו כל טהור יאכל בשר דמשמע ודאי טהור וכנ"ל וא"כ חוב"ע אף ספק אסור מה"ת אף להרמב"ם וא"כ מיושב דברי רבינו בפי"א משגגות כמין חומר דמש"ה כתב שאלו החייבין קרבן מספק בטומאת מקדש וקדשיו שאין מביאין מספק שמא יכנסו חוב"ע והיינו כנ"ל דהא הבאת קרבנם הוא רק בספק דלא אקבע איסורא וא"כ הוא רק מדרבנן לשיטתו דכל הספקות הוא רק מדרבנן וחוב"ע הלא גם ספקו אסור מדאורייתא אף אליבא דהרמב"ם מש"ה אינם מביאים מספק. משא"כ ספק מחו"כ הלא אף אליבא דהרמב"ם ספיקו חסור מה"ת אף היכא דלא אקבע אסורא מקרא דכל טהור יאכל בשר וכנ"ל ומש"ה מביאים קרבנם אף היכא דלא אקבע איסורא דהא בהם אף היכא דלא אקבע איסורו ספיקו לחומרא מה"ת כמו בכל אסורים דאקבע איסורא. ומש"ה כתב רבינו דמחו"כ מביאין מספק היינו משום שאסורין לאכול בקדשים מדאורייתא מספק ומש"ה מביאין מספק ולא מצד מפלת אכילת קדשים מש"ה מביאין מספק אלא דכך הוא הדין דספק מחו"כ אסור לאכול בקדשים מה"ת אף לשיטת הרמב"ם אף היכא דלא אקבע איסורא.
ומה מאוד מפולש לנו דברי רבינו בפ"ט מנזירות הל' ט"ו שכתב וז"ל מת אחד מהם [לענין שני נזירים] ה"ז מביא חטאת העוף ועולת בהמה ויאמר כו' ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ספק עי"ש ולכאורה דבריו נפלאין מאד דהא בהדיא כתב בפי"א משגגות והבאנו לעיל דכל אלו שחייבין מספק אין מביאין מספק מטעם חו"ב. ומחו"כ שאני מפני שאסור לאכול בקדשים. והרי כאן בנזירות שאינה ממחו"כ ובכ"ז מביא חטאת העוף מספק. וכבר התפלא ע"ז השעה"מ בפ"ב משחיטה והניח בצ"ע. אמנם לפי דברינו מפולשין הדברים. דהא כל עיקר הטעם שכתב רבינו מפני שאסורה לאכול בקדשים היינו אם כי כל הספקות שרי מה"ת להרמב"ם אמנם טמא באכילת קדשים אף להרמב"ם ספקו אסור מה"ת וממילא בספק טמא אף דלא איקבע איסורא מקרי ספק דאורייתא לחומרא ומשוי אותו כמו בכל איסורים שבתורה דהיכא דאיקבע איסורא דמקרי ספק מה"ת לחומרא מה"ת משא"כ בשאר איסורים היכא דלא איקבע איסורא ל"א בזה ספק מה"ת לחומרא מה"ת. אמנם היכא דבשאר איסורים אקבע איסורא דאז גם בו אמרי' ספק מה"ת לחומרא מה"ת. ממילא מביא ג"כ חטאת העוף בספק וא"כ א"ש דהרמב"ם בפי"א משגגות לא כתב רק היכא דשאר האסורים לא אקבע איסורא כמו האיבעיות שמביא דנשאר הגמ' בספק לענין טומאת מקדש וקדשיו בזה מחלק בין אלו האסורים דאין מביא קרבן מספק משום דספיקם הוא רק מדרבנן וספק חוב"ע הוא דאורייתא אף לשיטת הרמב"ם וכמ"ש לעיל. לבין מחו"כ דבהם לעולם אמרי' דספיקו לחומרא מה"ת מטעם אכילת קדשים. משא"כ היכא דבשאר אסורים הוא ג"כ אקבע איסורא וא"כ ממילא ספקו לחומרא מה"ת וממילא שוה למחו"כ ומביא חטאת העוף בספק ומש"ה בהא דנזירות דהלא שם הוא אקבע איסורא שפיר כתב הרמב"ם דמביא חטאת העוף בספק והדברים ברורים בעזהי"ת:
ואחרי הדברים האלה תתיישב קושיתינו על פי' וגרסת הרמב"ם בטוב טעם. דבירושלמי ברכות פ"ז סוף הל"א "ואהן כותי לאו ספק הוא אמר ר' אבא תפתר כמ"ד כותי כישראל דאתפלגין כותי כא"י דברי רבי רשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבר' כן כתוב הגי' מפי' בעל ספר חרדים. וכתב שם הבעל ספר חרדים בפרושו וז"ל נראה שהי' להם ברייתא ידוע סתמות דכותי ספק ישראל ספק א"י וחדש ר' אבא דפלוגתא דתנאי היא עכ"ל, כלומר דרבי דאמר כותי כא"י היינו שהוא ספק ורשב"ג אומר הרי הוא כישראל לכל דבר היינו שהוא ודאי ישראל. והנה ברמב"ם פ"ג ממעה"ק הל"ב וז"ל ואחד אנשים ואחד נשים מביאין כל הקרבנות אבל הא"י אין מקבלין מהם אלא עולות שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם עכ"ל. ועי' שם בלח"מ מ"ש איך יליף הרמב"ם מזה הקרא המיעוט דאין מקבלין רק עולות:
ולפ"ז מיושב מאד דברי ר' בא דאמר דמתני' רבי דהא לרבי דאמר דכותי כא"י הוא רק מטעם ספק וא"כ לפי לימוד הרמב"ם דממעט א"י משאר קרבנות מקרא דבן נכר. א"כ דוקא בן נכר ודאי לא מקבלין מאתו רק עולות. משא"כ מי שהוא ספק שפיר מקבלין לפי שי' הרמב"ם וכפי דברי הבעל חות דעת שהבאנו לעיל. והא דאין מקבלין מאתו שקלים או מטעם לא לכם ולנו לבנות דמצינו בקרא להדיא. או מטעם דגבי שקלים כתיב בני ישראל וא"כ דוקא ודאי ישראל אבל לא ספק וכן הא דאין מקבלין קיני זבים זבות ויולדות הוא ג"כ מטעם הנ"ל משום דבכולהי כתיב בני ישראל היינו ודאי ישראל ולא ספק:
אלא מה שק"ל בפי' המשנה לרבינו דמפרש הא דמבואר במתני' ואין מקבלין קיני זבים דמיירי בכותים. והוא עפ"י הירושלמי כאן אר"א מתני' בנכרי הא בכותים לא [פי' דהרישא דאין מקבלין שקלים מכותי אתי' אף לרשב"ג דסובר דגירי אמת המה והיינו דקרא דעזרא מיעט אותם להדיא לא לכם ולנו לבנות בית ד'. אמנם הא דאין מקבלין קיני זבים לא מיירי רק בנכרים והמתני' אתי' כרשב"ג] מתני' פליגי על ר"א אין מקבלין מידם קיני זבין קיני זבות קיני יולדות וכי יש קיני זבין וזבות בעובדי כוכבים" [פי' בודאי מיירי הסיפא בכותים] אלא רישא בעובדי כוכבים וסיפא בכותים אין רישא בא"י וסיפא בכותים. ועיי' בת"ח ובפ"מ דפירשו דכיון דהסיפא מיירי בכותים א"כ אתי' דלא כרשב"ג עיי"ש והלא הרמב"ם בכ"מ פוסק דכותים גירי אמת א"כ הלכה כרשב"ג ומכותים מקבלין קיני זבין ואיך העתיק הירושלמי בפירושו דסיפא בכותים:
אבל ג"ז ל"ק דהרמב"ם מפרש הא דמשני הירושלמי סיפא בכותים לא דאתי' כרבי אבל לרשב"ג מקבלין מהם. וא"כ הא דאמר הירושלמי מתני' פליגי על ר"א היינו לדחות הא דאמר ר"א דמתני' אתי' כרשב"ג. אלא דהא דקאמר הירושלמי מתני' פליגי על ר"א רק לדחות דברי ר"א דאמר דלרשב"ג מכותים קיני זבים. אבל באמת מתני' אתי' אף לרשב"ג דכותים גירי אמת והא דאין מקבלין מהם קיני זבים הוא טעם אחר איכא אף לרשב"ג דהא כל הקרבנות מזב וזבה ויולדת הוא רק לאשתרוי בקדשים. והנה הלא מבואר בנדה ל"ג ס"ט דכותים ביום שפוסקת מתחילין למנות הז' נקיים. ובאמת לדידן ביום שפוסקין אין מתחילין למנות וא"כ כמו זבה מתחילין לפסוק ביום שפוסקת בטהרה א"כ גם זב ג"כ ביום שפוסק מתחיל למנות וא"כ לעולם המה טמאין ואסורין לאכול בקדשים ומשו"ה אין מקבלין מהם קיני זבין וזבות וממילא גם קרבן יולדת אין מקבלין דכיון דלעולם המה טמאות ולא מהני להו קרבן לאשתרוי בקדשים וא"כ אף לרשב"ג אין מקבלין מהם ואתי' המתני' אף לרשב"ג:
ודע שיש לי צ"ע בדברי רבינו בפי' המשנה בנדה בפ"ז שם במתני' כל הכתמים הנמצאים וכו'. אחר שדבר שם בעניני כותים סיים שם וז"ל וזה מאז אמנם היום אם הכותי עצמו מת לא יטמא באהל לפי שהמה כא"י ואין מטמאין באהל עכ"ל ודבר פלא הוא הן אמנם דעשאום כא"י לכל דבריהם היינו רק לחומרא אבל כיון דבאמת המה גירי אמת ורק דגזרו עליהם ועשאום כא"י גמורין אבל איך לא יטמאו באהל כישראל וצע"ג אם לא שנאמר כיון שנפרשו מאתם א"כ התחתנו בבנות של שאר עממין ובנך הבא כו' אינה קרוי בנו אלא בנה וצ"ע:
(שם) ר' יוחנן אמר בתחלה אין מקבלין מהם לא דבר מסוים ולא אינו מסוים ולבסוף מקבלין. רשב"ל אמר בין בתחלה בין בסוף אין מתני' פליגי על ר"י אין מקבלין מהם הקדש ונדבה לבדה"ב תפתר בין בתחלה בין בסוף ובלבד דבר מסוים. [ודע דבתוספתא פ"א דשקלים כתוב וז"ל אין מקבלין מהם הקדש ונדבה לבדה"ב ואם הקדישו הקדישן הקדש עכ"ל והוא ממש כדברי ר' יוחנן וכפי שיטת [הרמב"ם] בפ"ק ממתנת עניים הל"ח דמפרש בתחלה ובסוף פירושו לכתחלה ובדיעבד עיי"ש וכפי הנראה דהירושלמי לא גריס האי ואם הקדישן הקדש] מתני' פליגי [על ר"ל דתני הכל שוין שהן נודרין ונדרין תפתר עולה] ניחא נודרין עולה נדרין עולה [אם הישראל מדירו מי ישמע לו] אלא כשאמר ישראל [ולפי גרסת הגר"א א"י] הרי עלי עולה ושמע א"י [ישראל הגר"א] ואמר מה שאמר זה עלי [פי' ומיירי, בקדשי מזבח דוקא האי נודרין ונדרין] אינו מביא עמו נסכים ומותר נסכים לא אכלי שרת אינון [פי' וקשי' לר"ל] התיב ריב"ב והא תנינן נערכין ועורכין לאו לבדה"ב אינון [והתק"ח מפרש דקשי' הוא לר"י דהא הוי דבר מסוים עיי"ש ולא אדע איך מקרי זה דבר מסוים ומ"ד ממותר נסכים דלכלי שרת אינון ולא מקרי דבר מסוים. ולדעתי נראה דהקושי' הוא לר"י מהא דעירוכין דמלשנא דעירוכין משמע דלכתחלה. ואם כי לעיל דמקשי על ר"ל מהא דנודרין ונדרין ולא מקשי על ר"י משום דנוכל לומר דמיירי בדיעבד משא"כ בהא דעירוכין לר' יהודא דיליף מקרא א"כ הוא לכתחלה ועי' ריש חולין נודרין ומעריכין דיעבד הוא עי"ש אמנם כ"ז הוא בישראל משום אסור בל יחל משא"כ בא"י דליתא בבל יחל א"כ הוא מעריכין לכתחלה לר' יהודא ולר' יוחנן הוא רק בסוף היינו בדיעבד. וראיתי ביפ"ע בשקלים דכתב דלולי דברי הגר"א דמפרש דהקושי' היא ממעריכין נוכל לפרש דהקושי' הוא מנערכין והיינו דקאי על לעיל דמשני דנדרין נמי למזבח ובגיוני דהא"י אמר הרי עלי עולה ואמר ישראל מה שאמר זה עלי כגרסת הגר"א ומשו"ה פריך מנערכין דלא מצי לאוקמי כהאי גווני עיי"ש ולדידי צ"ע בזה דאם אמר א"י ערכי עלי לר"מ דלא מהני ואמר ישראל מה שאמר זה עלי אם חל הנדר על הישראל דמצד הסברא משמע דמהני דמאי אכפת לן באמירת הא"י ערכי עלי דלא מהני אבל ס"ס הלא הישראל אמר מה שאמר זה עלי. והלא אם ישראל בעצמו אמר ערך א"י עלי מהני לר"מ א"כ מה מזיק מה שאמר הישראל מה שאמר זה עלי ע"י אמירת הא"י שאמר ערכי עלי ולכאורה מסוגי' דנזיר ס"ב דפריך שם ה"ג איש כי יפליא ל"ל ומשני דאצטריך, לא"י שיודע להפלות ופריך הגמ' הניחא למ"ד מעריכין אלא למ"ד נערכין אפי' בן חדש נמי עיי"ש ומאי קושי' דלמא אתי קרא כה"ג דהא"י אמר ערכי עלי והישראל אמר מה שאמר זה עלי ומקרי זה נערך ודוקא בא"י היודע להפלות מהני זה. א"ו דלמ"ד דא"י נערך ולא מעריך מקרי כה"ג מעריך ולא נערך. אמנם יש לדחות זה דשפיר מהני לר"מ כה"ג ואף בקטן שא"י להפלות ג"כ מהני אם אמר א"י קטן ערכי עלי והישראל אמר מה שאמר זה עלי כיון דמקרי זה נערך. משום דדל אמיר הא"י והוי כמו שאמר הישראל לבד ערך א"י עלי וא"כ אפי' בא"י קטן ג"כ חל הערך על הישראל ועיי' בירושלמי נזיר פ"ז הל"א ובכ"מ שם משמע דבכהאי גווני לא מהני] מה דאת אמר תמן לשמים הוא מתכוין ומאליהן הן באין לבדה"ב כן את אמר הכא לשמים הוא מתכוין ומאליהן הן באין לבדה"ב. ומתבאר מדברי הירושלמי הנ"ל דהא דפליגי ר"י ור"ל דר"י מחלק בין בתחלה בין בסיף ור"ל לא מחלק כלל דלעולם אין מקבלין הוא רק היכא שהקדיש בפירוש לבדה"ב. אבל אם הוא לא הקדיש לבדה"ב רק דממילא באין לבדה"ב בהא לא פליג ר"י ור"ל ולכו"ע יכולין להקדיש וא"כ לפ"ז לק"מ ג"כ מהא דנודרין ונדרין שהקשה הירושלמי לעיל וא"צ לאוקמי דמיירי בקדשי אלא דמיירי אף בקדשי בדה"ב אמנם כיון שהוא לא הקדיש להדיא לבדה"ב שפיר נודרין ונדרין. וא"כ מבואר מהירושלמי דפלוגתא דר"י ור"ל לא תלי בפלוגתא דר"מ ור"י בהא דא"י אם נערך או מעריך דפלוגתא דר"מ ור"י הוא דמר ממעט מבני ישראל דא"י אין מעריך מטעם ריבוי הכתוב נערכין ממעריכין ומר ממעט מבני ישראל דא"י אין נערך מטעם רבוי מעריכין מנערכין אבל לא מטעם דאין מקבלין מא"י לקדשי בדה"ב דהא לר"י ור"ל תרווייהו סברי דהיכא דלא הקדיש בהדיא לבדה"ב ורק לשמים הוא מתכוין ומאליו הוא נופל לבדה"ב שרי לכו"ע]:
אמנם שיטת הבבלי עירוכין ו' דפלוגתא דר"מ ור' יהודא הוא מטעם לא לכם ולנו לבנות וא"כ האיסור הוא מטעם קדשי בדה"ב דאין מקבלין מא"י ולכך סובר ר"מ דא"י אין מעריך וא"כ אפי' היכא שלא אמר בהדיא לבדה"ב ג"כ לא מהני לר"מ ור"י לית [לי'] האיסור דאין מקבלין ורק התם דקאמר לא לכם ולנו הוא מטעם רפיון ידים ומשמע מפירש"י שם היינו דוקא התם שראינו שהיו מתכונים לבטל עבודת בהמ"ק אבל בעלמא מקבלין. וא"כ הא דתני שם תני חדא א"י שהתנדב נדבה אין מקבלין ותני חדא דמקבלין ומשני ר"י כאן בתחלה כאן בסוף ובהכרח דאתי כר"מ ולא כר' יהודא דהא לר' יהודא מקבלין לכתחלה ועיי' בתו' שם שהקשו אמאי לא משני הא ר"מ הא ר"י עיי"ש וא"כ לפ"ז א"ש פסק הרמב"ם בפ"א מעירוכין דפוסק כר"מ דא"י נערך ולא מעריך ועיי"ש בכס"מ משום דרבא קאמר שם טעמי' דר"מ מסתברא ולפי דברינו גם ר' יוחנן סובר כר"מ ומשו"ה פוסק כר"מ. וצ"ל דלשיטת הבבלי דפלוגתא דר"מ ור"י בהא דעירוכין משום דתלי אם מקבלין מא"י נדבה לבדה"ב ולא מחלקינן בין פי' להדיא לבדה"ב לסתמא כמו שמחלק הירושלמי א"כ יקשה לשיטת הבבלי מה שהקשה הירושלמי מהא דמותר נסכים לאו לכלי שרת אינון. וצ"ל דהא ר' יוחנן מחלק בין בתחלה בין בסוף דלכתחלה אין מקבלין ובדיעבד מקבלין וכפי' הרמב"ם א"כ האי מותר נסכים מקרי ג"כ דיעבד דהא הביא הנסכים לצורך הקרבן ורק שנתותרו אח"כ ואף לפי' גי' הגר"א דהקושי' הוא לא הביא עמו נסכים והביא אח"כ עיי"ש מקרי ג"כ בדיעבד:
והעיקר נ"ל דמשו"ה לא פריך בבלי לר"מ דסובר דמא"י אין מקבלין מהא דמותר נסכים עפ"י מ"ש לקמן בפ"ד בד"ה עד כדין ברוצי צבור ברוצי יחיד ושם עד כדין ברוצי לח ברוצי יבש שכתבנו שם דשאלת הירושלמי הוא רק לר' יהודא דסובר דהברוצין היא קודש מדאורייתא ולא מהני בזה הפקר ב"ד. משא"כ אם נאמר דהברוצין מדאוריי' הוא חול והיינו דכונת הנודר הוא שלא הקדיש אלא מה שצריך ורק מדרבנן הוא קודש שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול א"כ ממילא מהני בזה הפקר ב"ד [מה"ב] והקדש זוכים לעצמם וממילא לא מקרי בא משל יחיד עיי"ש. וא"כ א"ש דלא פריך בבלי מהא דמותר נסכים דהא קאי לר"מ ור"מ הלא סובר דהברוצין הוא חול מדאוריי' רק מדרבנן הוא קדש] וא"כ שפיר נוכל לומר דב"ד הפקירו [בזה"ב] ואז זוכה הקדש לעצמם ולא נדבת א"י כמו שלא נקרא נדבת יחיד. משא"כ לפי שיטת הירושלמי דפלוגתא דר"י ור"ל לא תלי בפלוגתא דר"מ ור"י וא"כ פליגי אליבא דכו"ע אף אליבא דר' יהודא משו"ה שפיר פריך הירושלמי מהא דמותר נסכים:
והנה הרמב"ם בפ"ח ממתנת עניים הל"ח פוסק דא"י שהתנדב לבדה"ב לכתחלה אין מקבלין ובדיעבד הקדשו הקדש עיי"ש והוא כר' יוחנן. ובפ"א מעירוכין דא"י שאמר דמי עלי בודקין אותו אם אמר ע"ד ישראל עושין ב"ד מזה לצורכי דברים אחרים ולא לבדה"ב ואם אמר לשמים יגנזו ועיי"ש בלח"מ שהאריך ליישב דברי רבינו בדברים נכונים עיי"ש. ומה שאמר דאם אמר דמי עלי בודקין אותו ע"ד ישראל והוא להנצל מקושית התוס' עירוכין ו' דלר"מ דסובר דא"י אין מעריך מטעם לא לכם ולנו לבנות א"כ איך אמר ר"מ במתני' ומודים שנודרין ונדרין [והוא קושית הירושלמי] ע"כ מחלק הרמב"ם דהא דמודה ר"מ בנודרין איירי באומר ע"ד ישראל. וב"ד עושין מהם לצורך ענינים אחרים ולא לבדה"ב וז"פ:
אלא דק"ל כמו בהתנדב להדיא לבדה"ב מחלקינן בין לכתחלה ובין בדיעבד [רק גבי עירוכין לא מהני אף בדיעבד לר"מ ממעוטא דבני ישראל] ה"נ נימא גבי נודרין לחלק בין לכתחלה בין בדיעבד. ומנ"ל להרמב"ם לומר דבנודרין אף בדיעבד לא מהני לבדה"ב. דהא חזינן דשיטת הירושלמי הוא דבסתמא היכא דלא אמר לבדה"ב מקבלין ממנו ונופל לבדה"ב ורק היכא שהקדיש להדיא לבדה"ב פליגי בזה ר"י ור"ל. והן אמנם דסוגי' דבבלי לא ס"ל סברת הירושלמי לחלק בין סתמא לפירש להדיא לבדה"ב דהא חזינן דאף במעריכין שהוא בסתמא ובכ"ז קאמר הגמ' בטעמו של ר"מ דאין מעריך משום לא לכם ולנו כו' אבל בכ"ז מנ"ל להרמב"ם לומר דבסתמא גרע מפירש להדיא לבדה"ב. ואולי דגם הרמב"ם מודה בנודרין בדיעבד אם קבלו ללישכה אזלי הדמים לבדה"ב ורק דקשה להרמב"ם כיון דלר"מ אין מעריכין מטעם לא לכם ולנו. א"כ איך אמר המתני' ומודים שנודרין כקושי' התוס' ול"ל דמיירי בדיעבד כמו שארי נדבות שהתנדב לבדה"ב. דהא מלשנא ומודים שנודרין ונדרין כלומר ר"מ ור"י. וכמו דלר"י מקבלין לכתחלה ה"ה גם לר"מ מקבלין לכתחלה וא"כ יקשה אמאי מקבלין לכתחלה. ומשו"ה מחלק הרמב"ם הנ"מ הוא כך דהיכא שהתנדב להדיא לבדה"ב א"כ אין אנו רשאין לשנות לד"א ומשו"ה לכתחלה אין מקבלין וממילא אין הקדשו הקדש. אמנם בדיעבד אם קבלו מאתו עושין מזה לבדה"ב. משא"כ בנודרין דאף לכתחלה מקבלין אם אמר ע"ד ישראל ועושין מזה לצורך דברים אחרים. אמנם בדיעבד אם קבלו ללישכה עושין מזה גם לבדה"ב דלא גרע מפירש להדיא לבדה"ב:
ודע מה שצ"ע עוד בדברי הרמב"ם שכתב שבודקין אותו אם אמר ע"ד ישראל כו' ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו. וזהו נגד הירושלמי הנ"ל תמן לשמים ומאליו הוא נופל לבדה"ב. ואולי דמשמעות תוספתא מגילה ומובא בעירוכין ז' א"י שהתנדב קורה ושם כתוב עליו כו' אם אמר לשמים נדרתי יגנזו משמע כדברי הרמב"ם. ולשיטת הירושלמי צ"ל דמיירי בזה"ז כפירש"י בעירוכין שם. אמנם ק"ל דאמאי לא ימכרו ויקרבו מזה עולה בעדו. ואולי כיון דאמר לשמים כונתו שיהא כולה לשמים ועולה הלא העור לכהנים וצ"ע בכ"ז:
(שם) מתניתא ר"מ דאמר ר"מ כשם ששקלו תורה כך קלבנו תורה ועיי' בק"ע ופי' תמוה מאד דאיך מוכח ממתני' ואלו חייבין בקלבון דאתי' כר"מ הלא גם לרבנן א"ש בשנים ששקלו. והיותר נכון פי' הפ"מ דקאי על התוספתא אפטרופס ששקל ע"י יתומים חייבין בקלבון. וע"ז אמר הירושלמי דאתי' כר"מ דאמר דגם קלבנו תורה ואף באדם יחידי שמביא מחצית שקל בכ"ז מחויב ליתן קלבון. וא"כ אף אפטרופס בעד יתומים מחויב ג"כ ליתן קלבון אם כי חיוב שקל על קטן הוא רק מטעם מצות חנוך בכ"ז תקנו רבנן כעין דאוריי'. אמנם לרבנן דבנותן מחצית השקל א"ח בקלבן ורק בשנים שנתנו שקל שלם מחויבים ליתן קלבן אחד שהוא רק מטעם חלוף והכרע. וא"כ הוא רק כל זה במי שמחויב לשקול מה"ת משא"כ בקטן דליכא גבי' רק מצות חנוך ליכא למחייב להאפטרופס שיתן מכסף היתומים קלבן:
אלא מה שק"ל השמטת הרמב"ם האי דינא דתוספתא הנ"ל ולא הזכיר. וביותר לפי המבואר אצלינו במק"א בענין מצות חנוך קטן הארכנו בכל פרטי עניני חנוך קטן ומבואר אצלינו דדעת הרמב"ם דמ"ע של שקלים ליכא עלה מצות חנוך כלל. וא"כ מה נעשה להתוס' הנ"ל דמבואר דאף אפטרופס תורם בעד קטן:
וראיתי בחסדי דוד על התוס' שמפרש התוספתא זו עפ"י דברי הרע"ב בפ"א דשקלים שפי' במתני' כל קטן שהתחיל אביו לשקול ע"י שוב אינו פוסק אף אחר שמת אביו בעדנו קטן בכ"ז נוטלן מהקטן עיי"ש בהרע"ב וכתב שם התוי"ט דמיירי שנשארו נכסים מאביו ונשתעבדו הנכסים עיי"ש ועל אופן זה מיירי התוספתא עיי"ש אמנם הרמב"ם בפירושו בפ"א דשקלים שם כתב שאומרין לו מאחר שנתת עליו שנה העברה והעמדת עליו זו המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק עכ"ל מבואר מזה להדיא דאם מת האב אין חל על הנכסים וכן מבואר להדיא בחבורו בפ"א דשקלים עד שיגדל ויתן לעצמו" ועיי' בתוי"ט וא"כ מה נעשה להתוס' דמבואר להדיא דאף אפטרופס מחויב והיינו מטעם שעבוד נכסים:
וראיתי לומר דלכאורה צריכין להתבונן בטעמו של דבר שכתב הרע"ב דאף אם מת אביו נשתעבדו הנכסים דהא האב שהתחיל לשקול דקאמר המתני' דאינו פוסק הוא מטעם נדר ובנדרי בדה"ב הלא בודאי איכא שעבוד נכסים אמנם הלא האב לא נדר רק שיתן בכל שנה בעת שיגיע הזמן והיינו באחד בניסן אבל קודם הזמן לא נדר וא"כ במת האב מקודם איה השעבוד נכסים ואיה נדרו דהא הוא לא נדר רק כשיגיע זמן הפרשת השקלים והוא מת מקודם. אבל נוכל לומר דתלי בזה עפ"י המבואר בתשו' הרמב"ן בסי' רע"ב בנדר לעשות איזה דבר כשיגיע הזמן אם מתירין לו קודם שיגיע הזמן וכתב הרמב"ן שם דתלי בפלוגתא דאביי ור"ח בנדרים פ"ט דאביי סובר דוקא נדר דתלי במעשה אז אין מתירין עד שיחול הנדר משא"כ נדר דתלי בזמן מתירין אף קודם שיגיע הזמן משום דזמן ממילא אתי מעכשיו חשבינן שחל ובתר ההיא שעתא אזלינן דאז הוא עיקר הנדר. ור"ח סובר דלא מחלקינן בין תלי בזמן לתלי במעשה דלעולם אין מתירין עד שיחול עיי"ש ומובא דברי הרמב"ן אלו בט"ז יו"ד סי' רכ"ח ובביאור הגר"א שם. ודעת הרמב"ם כר"ח דליכא נ"מ בין תלי בזמן לתלי במעשה וכן סתם השו"ע בשולחנו ביו"ד סי' רכ"ח סעי' [י"ז] וא"כ לפ"ז אם נאמר כדעת אביי דנדר דתלי בזמן מתירין אף מקודם והיינו משום דאמרי דתיכף חל משום דזמן ממילא אתי וא"כ מעכשיו חשבתן לנדר כמו שהסביר הרמב"ן א"כ ממילא איכא שעבוד נכסים אף קודם שהגיע הזמן. משא"כ לכ"ח דלא מחלקינן בין זמן למעשה ולעולם לא מקרי חל הנדר רק כשיגיע הזמן וא"כ כ"ז שלא הגיע הזמן לא חל הנדר וממילא ליכא שעבוד נכסים. וא"כ נוכל לומר דבהא פליגי הרמב"ם והרע"ב דהרמב"ם הלא פוסק כר"ח וא"כ אף בנודר לזמן אין מתירין עד שיחול וממילא לא מקרי חל הנדר כ"ז שלא הגיע הזמן וא"כ ממילא ליכא שעבוד נכסים קודם חלות הזמן וממילא כשמת אביו קודם הזמן לא חל הנדר וליכא שעבוד נכסים. אמנם הרע"ב פוסק כאביי ותיכף חל הנדר כיון דתלי בזמן וממילא איכא שעבוד נכסים וא"כ אף כשמת אביו לא נפקע השעבוד. וא"כ נוכל לומר דהתוס' סובר ג"כ כאביי ומשו"ה האפוטרופסין שוקלין בעד היתומים וכדברי חסדי דוד:
אמנם התבוננתי דזה ליתא דאף אם נאמר דאין מתירין הנדר עד שיגיע הזמן בכ"ז כיון דחל עליו החיוב לקיים נדרו וממילא איכא ג"כ שעבוד נכסיו עליו אף קודם שהגיע הזמן וא"כ צדקו מאד דברי הרע"ב וכדברי התוספתא. ודברי הרמב"ם לכאורה נפלאין. וביותר צריכין להתבונן בדברי רבינו בפי' המשנה שהבאנו לעיל שכתב שאומרין לו מאחר שנתת עליו שנה העברה והעמדת ועליו זו המצוה תן עליו תמיד" ואם נאמר דנדר הוא הלא מה"ד הוא מחויב ליתן וכופין אותו לקיים נדרו ככל נדרי הקדש:
אמנם דברי רבינו בפי' המשנה המה תפוחי זהב במשכיות כסף. משום דלכאורה דברי המשנה קטן שהתחיל אביו ע"י לשקול שוב אינו פוסק. אמאי הא מעולם לא נדר ולא אמר הרי עלי ליתן שקל בעד בני בכל שנה וא"כ אמאי אמרי' כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. אמנם הלא מבואר בברייתא פסחים דברים המותרים ואחרים נוהגין בו איסור אי אתה רשאי להתיר להם וכן מבואר בנדרים ט"ו ומשו"ה מבואר ביו"ד סי' רי"ד סעי' א' דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותר ונהנו בהם איסור הוי כאלו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם הלכך מי שרגיל להתענות לפני ר"ה ושבין ר"ה ליו"כ ומי שרגיל שלא לאכול בשר ולשתות מי"ז בתמוז ורוצה לחזור מחמת שאינו בריא צריך ג' להתירו אם בשעה שהתחיל לנהוג הי' דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפי' פעם אחת צריך התרה עיי"ש בארוכה וא"כ זהו הדין של המתני' קטן שהתחיל אביו ע"י לשקול שוב אינו פוסק הוא מטעם הנ"ל וז"ב. ולדעתי מיושב מה שלא הביא הרמב"ם האי דינא דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור משום דכיון שהביא האי דינא דמתני' דקטן שהתחיל אביו לשקול ע"י שוב אינו פוסק כי דין זה הוא הדין הא דדברים המותרים והנה הא דכתב המחבר אם בשעה שהתחיל לנהוג הי' דעתו לנהוג כן לעולם הוא דברי המרדכי כמו שמובא בביאורי הגר"א שם ואחרים נהגו כו' משמע לעולם עיי"ש וא"כ מה מאד מפולשין דברי רבינו בפי' המשנה שכתב דאומרין לו מאחר שנתת עליו שנה העברה והעמדת עכשיו זו המצוה כלומר דדעתך הי' לנהוג כן לעולם אומרין לו תן תמיד עליו:
והנה האי דינא דדברים המותרים כו' אי אתה רשאי להתיר להם שהוא כנדר הוא רק מדרבנן כמבואר להדיא בנדרים ט"ו א' רבינו אמר בל יחל דרבנן ומי איכא בל יחל דרבנן אין דתני' דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור א"א רשאי להתיר להם משום שנאמר לא יחל דברו עכ"ל וראיתי בגליון יו"ד דפוס ווילנא סי' רי"ד שמביא בשם גאון אחד מגאוני ספרד שמסתפק בדברים המותרים כו' אם הוא דאוריי' או דרבנן ומביא מדברי הרא"ש שהוא רק מדרבנן עיי"ש ולא זכר הסוגי' דנדרים הנ"ל דמבואר להדיא שהוא רק מדרבנן וא"כ לפ"ז כיון דאינו רק מדרבנן ובדרבנן הלא קיי"ל דלא נחתינן לנכסיו וא"כ ליכא שעבוד נכסים וממילא במת אביו ליכא שום חיוב על הנכסים ומשו"ה השמיט הרמב"ם האי דינא דתוספתא. אמנם המעיין בירושלמי פ"ב דנדרים הל"א מבואר בבירור דבי רב סוברים דדברים המותרים כו' אי אתה רשאי להתירן משום בל יחל הוא מדאוריי' עי"ש וא"כ גם התוספתא סובר כן דהוא נדר דאוריי' וא"כ ממילא איכא שעבוד נכסים ומשו"ה אף בשמת נשתעבדו הנכסים ומשו"ה אפטרופס שוקל ע"י היתומים וכדברי חסדי דוד הנ"ל:
(שם) נתן סלע ליטול שקל חייב שני קלבנות אמר ר"א דר"מ היא [פי' דר"מ דסובר דאף יחיד שנותן מחצית השקל מחויב ג"כ ליתן קלבון ומשו"ה כאן נותן שני קלבנת] רב אמר ד"ה היא פי' דאף לרבנן דסובר דבנותן חצי שקל. א"צ ליתן קלבן ורק כששנים נותנים שקל שלם בעד שניהם מחויבים ליתן קלבן מטעם חילוף בכ"ז בנותן סלע ונוטל שקל גם לרבנן מודים דנתן שני קלבונות] ובאמת בתוספתא מבואר להדיא דבנותן סלע וטטל שקל דלרבנן אין נותן רק קלבן אחד ולר"מ שני קלבונות ולא כרב דאמר דאף לרבנן נותן שני קלבונות ולר"מ שלשה וכמו שהביא הת"ח דברי התוספתא ובהכרח דרב פליג על התוספתא אבל צריך טעם לזה:
הן אמנם דלשון המשנה דחק לרב לפרש כן דבמתני' תני "אם שקל על ידו ועל יד חברו חייב בקלבון אחד ור"מ אומר ב' קלבונות. הנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קלבונות ואם נימא דהדין דנותן סלע ונוטל שקל דחייב שני קלבונות הוא ג"כ רק לר"מ א"כ יקשה אמאי לא עריב ותני שני הדינים ביחד אם שקל ע"י וע"י חברו הנותן סלע ונוטל שקל א"ח אלא קלבון אחד רמ"א ב' קלבונות. ומדהפסיק דהדין אם שקל ע"י וע"י חברו תני המתני' פלוגתא דר"מ ורבנן ודין דנותן סלע תני סתמא דחייב שני קלבונות בהכרח צ"ל דבבא זו אתי' אפי' כחכמים. ומודים בזה דצריך ליתן שני קלבונות. אמנם ולבד מה נעשה לדברי התוספתא האמור להדיא דלרבנן אין נותן רק קלבון אחד. בשגם צריכין להתבונן בטעמו של דבר. כיון דלרבנן במביא חצי שקל א"צ ליתן קלבון וא"כ הא דשקל ע"י וע"י חברו דחייב בקלבון הוא מטעם חלוף. והיינו משום דאי הוי אזלי לשולחני לחלוף הסלע על שני חצאי שקלים הי' להם ליתן להשולחני קלבון בעד החלוף וא"כ ה"ה גם בנותנים שניהם השקל שלם להקדש אזי גם ההקדש יחשב לשולחני ומשו"ה צריכין ליתן קלבון מטעם החלוף. וא"כ גם בנותן סלע ונוטל שקל אין עליו ליתן רק קלבון אחד דמי גרע בנותן סלע ונוטל שקל דנשאר שקל ביד ההקדש מאלו אם החליף כל הסלע ביד הקדש לשני חצאי שקלים ונטלם שני החצאי שקלים לעצמו הלא אז לא הי' לו ליתן להקדש רק קלבון אחד בעד החלוף ומאיזה סברא הוא בהאי דינא דנותן סלע ונוטל שקל שיחייב בשני קלבונות ולא מצאתי במפרשי הירושלמי ההסבר של הדבר ועיי' בת"ח:
ולהסביר הדבר לדעתי העני' נראה עפ"י מה שנחקור לפי שיטת רוב הפוסקים דבע"ח קונה משכן והיינו לשיטת רש"י דחייב אף באונסין ויש לו בגוף המשכן קנין גמור ולשיטת הרמב"ם דחייב רק בגו"א ולא הוי רק ש"ש אבל בכ"ז יש לו בהמשכן קנין קצת כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מאישות דאם קדשה במשכן מקודשת הואיל ויש לו בו קנין קצת עי"ש וא"כ נחקור בהקדש שמשכנו משכן מהדיוט אם גם גבי הקדש אמרי' דבע"ח קונה משכן ויש להקדש קנין בהמשכן כמו הדיוט ואם כי הקדש א"ח בגו"א. עכ"ז אם יש להם קנין בהמשכן ממילא אם קנו איזה דבר בהמשכן בעד הקדש נקנה הדבר להקדש כמו בהדיוט שקידש אשה במשכן מקודשת. מי נימא דהא הא דמלוה על המשכן הוא ש"ש והיינו הואיל והוא חייב בגו"א משו"ה יש לו קנין קצת משא"כ בהקדש דפטור מגו"א ממילא אין להקדש שום קנין במשכן. ומצאתי אח"כ בשעה"מ פ"ד מחו"מ הל"ג וחזר ושנה בפ"ה מאישות שמסתפק בזה וז"ל ודע שאני מסתפק בהא דבע"ח קונה משכן וחשוב כשלו לענין קדושין ולענין בל יראה אם התנה בפירוש ע"מ שלא יתחייב מאומה אי חשובה כשלו לדברים האמורים. או נימא כיון שהתנה לא קנה המשכן ועיי"ש שהחליט דכיון דא"ח באחריות ממילא לא קני המשכן כלל עיי"ש שמסתייע מדברי המ"מ ומדברי תו' שבועות עיי"ש בארוכה:
ואני עני בדעת לא זכיתי להבין. דלדעתי אין החיוב שהוא חייב בגו"א עושה אותו לקנין ומשו"ה היכא דא"ח באחריות ממילא לא קני. אלא הדבר הוא להיפך דקיי"ל דבע"ח קונה משכן מדר' יצחק דאמר ולך תהי' צדקה אם אינו קונה צדקה מנ"ל. וא"כ חזינן מזה דבע"ח קונה משכן וכיון דקונה ממילא הקנין עושה אותו שיתחייב או באונסין לשיטת רש"י ודעימי' או בגו"א לשיטת הרמב"ם והתו' ודעימם. וא"כ מאי אכפת לן שא"ח באחריות. האם ע"י זה יופקע קנינו מה שהקנה לו התורה בקניות המשכן. וראי' ברורה לזה מסוגי' ערוכה פסחים ל"א א' ב' שם דמוקי הגמ' שם הפלוגתא בישראל שהלוה לא"י על חמצו דלר"מ עובר ולרבנן אינו עובר דפליגי אם ישראל מא"י קונה משכן דרבנן סוברים דישראל מישראל הוא דקונה משכן משום דר' יצחק אבל לא ישראל מא"י ור"מ סובר ק"ו ישראל מישראל קונה מא"י לכש"כ עיי"ש והנה הא ודאי דישראל מא"י בודאי לא הוי עליו שם שומר דהא א"י אתמעט מדין שמירה. ומצאתי בח"י בהל' פסח ס"ס תמ"א שכתב להדיא כן דהא המלוה על המשכן ש"ש ובא"י כיון דנתמעט מדין שמירה לא הוי עליו שומר כלל עיי"ש ובכ"ז סובר ר"מ דישראל מא"י קונה משכן ומשו"ה בהלוה לא"י על חמצו עובר ובפלוגתא דר"מ ורבנן בהכרח איירי בדלא קיבל אחריות כמ"ש התוס' שם דאי קבל אחריות ל"ל משכן אף בפקדון אם קיבל אחריות עובר הוא עיי"ש וא"כ מבואר להדי' מזו הסוגי' דלמ"ד דבע"ח קונה משכן אף היכא דלא נתחייב באחריות וא"כ לפי הסברא דגם בהקדש קונה משכן: