אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

פרק ג · הלכה א

פרק ג

והן גרנות כו' אר"י מפני שהן פרקי לידה. ר"א ור"ת כדי שתהיה הבהמה מצוי' לעולי רגלים עיי' בפ"מ ובק"ע בפי' המתני' דמפרשי דר"י ור"ת פליגי עיי"ש ודבריהם תמוהין דלא פליגי והוא, ממש כמו שמבואר בבבלי בכורות נ"ז ב' מ"ש הני תלת א"ר שילא לקבל חרפי ואפלי וקייטי ומ"ש בהני זמני אמר ר"ת כו' כדי שתהי' בהמה מצוי' לעולי רגלים עיי"ש ומצאתי אח"כ במהרא"פ שפי' כמ"ש:

(שם) א"ר יודן שלא יבא לידי בל תאחר. א"ר יוסי כל המשהה טבלו עובר בבל תאחר עיי' בק"ע ובפ"מ ופירושם דחוק. ולדעתי נראה דהטו"א בר"ה ד' א' ד"ה בכור ומעשר חקר במעשר בהמה אם לא הפריש אם עובר בבל תאחר תוכן דבריו אחרי אשר בכל הקרבנות מצריך הגמ' תרי קראי לאמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב וא"כ בבכור דקדש מרחם אמר ולא אפריש לא משכחת לה. וכן מעשר בהמה אע"ג דמשכחת ג"כ דומיא דאמר ולא אפריש בשלא עישר בהמותיו דהא דמי לדבר שבחובה דע"כ רמי חיובא עליו לעשר בהמותיו אפ"ה אינו עובר אלא באפריש ולא אקריב אבל לא בשלא הפריש. ומביא ראי' דמעש"ב אינו עובר בשלא אפריש מהא דתנן ג' גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח פרוס עצרת פרוס החג ופרוס היינו ט"ו יום קודם החג דתקנו רבנן זמנים אלו כדי שתהא בהמה מצוי' לעולי רגלים. והא הנולד מפרוס הרגל ואילך שהוא ט"ו יום קודם הרגל עד ז' ימים קודם הרגל אינו מחו"ז ברגל וראוי להקרבה ואפ"ה אין מעשרין עד פרוס החג הבא ואמאי הא בעשה עובר ברגל לכו"ע ולר"מ אף בבל תאחר עובר ברגל אחד. א"ו דמעש"ב אינו עובר כלל בלא אפריש ורק באפריש ולא אקריב. וטעמו של דבר משום דכל הקרבנות הבאין בנו"נ או בחובה א"א לצאת יד"ח בשום ענין אא"כ מקריבן ומשו"ה בלא אפריש שעובר ג"כ. אבל מעש"ב אעפ"י שמצוה לעשר עדרו בכ"ז אינו מוכרח להקריב דהא יכול לשדות מומא בכולי עדרו ומכניסן לדיר להתעשר כדאמר הגמ' בבכורות ריש פ"ט גבי מעשר בזה"ז ובסוף פ"ד דבכורות גבי רואה את מעשרותיו וכתב עוד שם וכ"ת על לא אפריש מעש"ב אמאי אינו עובר בב"ת נהי דאפשר להפקיע מהקרבה ע"י הטלת מום בכולי עדרו קודם הכנסתן לדיר להתעשר מ"מ יעבור בב"ת כמו מתנת עניים וצדקה. אמנם לא דמי דשאני הני דרבי בהו קראי לעבור אפי' בלא אפריש מב' קראי משא"כ מעשר בהמה דליכא אלא חד קרא מסתברא דלאפריש ולא אקריב אתי דדמי לכל הקרבנות אמנם על לא אפריש דלא דמי לקרבנות כיון דאפשר להפקיעו מהקרבה ע"י הטלת מום בכולי עדרו משו"ה אינו עובר בשלא אפריש זהו תוכן דברי הטו"א:

ובאמת מדברי התוס' נראה ג"כ דבמעש"ב אינו עובר בלא אפריש. דמבואר בר"ה י"ב מנה"מ דת"ר כי תדור נדר אין לי נדר נדבה מניין נאמר כאן כו' לד' אלקיך אלו הדמין כו' כי דרש ידרשנו אלו חטאות אשמות עולות ושלמים ד' אלקיך אלו צדקות ומעשרות ובכור. ורש"י בד"ה אלו חטאות כתב דגם בכור ומעשר ילפינן מדרש ידרשנו שגם המה נקראים חובה. היינו מעשר בהמה. אמנם התוס' שם גורס כמו גירסא דידן דמקרא ד' אלקיך מרבינן מעשרות ובכור עיי' במהרש"א שם והנה הברייתא שם ו' א' ת"ר מוצא שפתיך זו מ"ע תשמור זו ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לד' אלקיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים אשר דברת זו קדשי בדה"ב בפיך זו צדקה. ולכאורה למה השמיט הברייתא מעשרות ובכור מא לשיטת רש"י נכללו בחטאות ואשמות עולות ושלמים כמו שכתב רש"י לעיל משא"כ ל שיטת התוס' דאף בכור ומעשר צריך לימוד מיוחד א"כ הו"ל להברייתא להשמיענו גם מעשר ובכור. אמנם לפי דברי הטו"א א"ש משום דהגמ' פריך ל"ל קרא דמוצא שפתיך תשמור לעשה ול"ת הא עשה ידעינן מקרא דוהבאתם שמה ול"ת ידעינן מקרא דלא תאחר ומשני הגמ' דחד באמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב ומצריך הג' צריכותא עיי"ש והנה המעיין שם בתוס' ד"ה חד דאמר ולא אפריש דקרא דמוצא שפתיך קאי על אמר ולא אפריש משום דפריך שם הגמ' ומי מצית אמרת באמר ולא אפריש והא נדבה כתיבה הכא ופי' התוס' היינו הא דאמר הגמ' נדבה כמשמעה עיי"ש וא"כ הוא הקרא דמוצא שפתיך דכתיב שם נדבה ועלה קאמר הברייתא נדבה כמשמעה עיי"ש וא"כ הן העשה דמוצא שפתיך הן הל"ת דתשמור קאי על אמר ולא אפריש והעשה דובאת שמה ולא תאחר לשל בהכרח קאי על אפריש ולא אקריב. ומצאתי אח"כ בהריטב"א ר"ה שכתב ג"כ להדיא דקרא דמוצא שפתיך קאי על אמר ולא אפריש וקרא דובאת שמה ולא תאחר קאי על אפריש ולא אקריב. וא"כ א"ש דמשו"ה לעיל בהברייתא מרבינן מד' אלקיך מעשר ובכור משום דקאי על אפריש ולא אקריב דשייכים גם בהו. משא"כ בהברייתא דמוצא שפתיך לא הוזכר בכור ומעשר כיון דקאי על אמר ולא אפריש דליתא בבכור ומעשר כדברי הטו"א:

ובזה לא נראין לי דברי הטו"א שם בד"ה צדקה ומעשרות ובכור שמביא סייעתא לגירסת רש"י והקשה על גירסת התוס' שגורס ד' אלקיך מעשרות ובכור. משום דהא איכא תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד באפריש ולא אקריב ולא מסיימי הי מיירי באמר ולא אפריש והי מיירי באפריש ולא אקריב. וא"כ בבכור ומעשר בהמה ליתא באמר ולא אפריש משום דבכור ממילא הוא וגם מעש"ב ליתא בלא אפריש משו"ה לא הזכירם הברייתא עיי"ש שהאריך. ולפמ"ש דשיטת התוס' דמסיימי קראי והקרא דלא תאחר אתי לאפריש ולא אקריב א"כ תצדק מאוד גירסת התוס' וכמ"ש:

אמנם מדברי רש"י לכאורה משמע דקראי לא מסיימי הי איירי באמר ולא אפריש והי איירי באפריש ולא אקריב דכתב שם בד"ה והא נדבה כתיבא. וז"ל ובקרא דלא תאחר נמי רבינן לי' בגז"ש עכ"ל עיי"ש בד' ו' ב'. והוא לא כדברי התוס' דפרכת הגמ' והא נדבה כתיבה היינו בהברייתא דמוצא שפתיך. וא"כ מוכח מרש"י דהאי ברייתא דלעיל דמביא קרא דבל תאחר יוכל איירי אף באמר ולא אפריש ובכ"ז כתב רש"י שם דמדרש ידרשנו דמרבינן חטאת אשם עולה ושלמים ה"ה גם מעשר בהמה ובכור. א"כ משמע דדעת רש"י דאף במעש"ב ובכור איכא בל תאחר בלא אפריש. ולא תקשי איך שייך בבכור לא אפריש הא קדושתו מרחם דהא לפי מה דקיי"ל דמצוה להקדישו כמו שפוסק הרמב"ם בפ"א מבכורות א"כ גם בבכור יצדק לא אפריש היינו שלא הקדישו בפיו:

ואני אתפלא על מרן הטו"א הלא הוא בעצמו תמה על דברת התוס' ד' א' ד"ה ומעשרות שכתבו דבמעשר אינו עובר בבל תאחר רק באפריש אבל היכא דלא אפריש אינו עובר רק בזמן הבעור משום דכיון דבמעשר ליכא רק חד קרא לא נוכל למילף היכא דלא אפריש כיון דבכולהי איכא תרי קראי. והקשה הוא עליהם דהא הא דצריך קרא על אמר ולא אפריש הלא אמר הגמ' הטעם משום דרק דבור הוא וה"א דדיבורו לאו כלום וא"כ האי טעמא לא שייך רק בדבר הבא בנדר ונדבה דחיוב חל ע"י דבורו ומוצא שפתיו ולא מאליו. אבל מעשרות דרמי עלי' התורה בע"כ לעשר ובודאי לא גרע קודם הפרשה מלאחר הפרשה עיי"ש בטו"א וא"כ מאי נ"מ בין מעשרות למעש"ב הלא גם מעש"ב רמי חיובא עלי' למעשר ומה שחיוב עישור המעשרות מעכבתו מלאכול ומעש"ב אינו מעכבתו מלאכול בודאי ליכא לחלק ביניהם דהא ס"ס התורה רמי חיובא עליו הן לעשר הגורן הן במעש"ב:

וגם טעמו שכתב דמעש"ב אי בעי שדי מומא בכוליה עדרו לא ברירא לי כ"כ דהא מבואר בתמורה כ"ד ב' אר"י א"ר מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וקאמר שם הגמ' ה"מ בזה"ז דלא חזי להקרבה אבל בזה"ב לא משום דמפקע מקדושת מזבח עיי"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מבכורות הל' י"ד עיי"ש א"כ ה"ה גם מעש"ב בזמן המקדש אסור להטיל מום בעדרו דמפקע מקדושת מזבח א"כ איך נאמר דמע"ב בלא אפריש אינו עובר משום דיכול לפטור מהקרבה בהטלת מום. ולא דמי להא דאמר הגמ' בכורות שם ל"א א' ורואה מעשרותיו משום דאיבעי הוי שדי מומא בכולי עדרו וכן שם ל"ו ב' דלר"מ דאמר החשוד על הדבר לא מעיד בכ"ז במעש"ב מעיד משום דאי בעי הוי שדי מומא בכולי עדרו. היינו משום דהתם אמרי' דאין חושדין אותו לומר על מום עיקר שהוא מום קבוע או שאר דבר דאם נאמר שרוצה לשקר ולעשות איסור הלא הי' ביכלתו לעשות אסור כזה היינו לשדות מומא בכולי עדרו [ועיי' רש"י בכורות ל"ו שם ד"ה מעשר דכתב דאי בעי שדי מומא בכולי עדרא בהיתר עכ"ל וצ"ע הלא מפקע מקדושת מזבח. ואולי כונת רש"י בזה"ז אם כי בטלוהו למעש"ב בזה"ז בכ"ז אם עבר ועישר הלא כל דין מעשר נוהג בו כמ"ש החנוך במצוה שס"א עיי"ש]:

ע"כ נ"ל דדעת הירושלמי, דמעש"ב עובר בב"ת אף בלא אפריש כמו שרצה הטו"א לומר כיון דבע"כ רמי חיובא עלי'. אמנם יקשה מהא דג' גרנות דפרוס הפסח. עצרת. חג. מוכח להדיא דאינו עובר בלא אפריש דאל"כ הלא בנולדים אחר הפרוס וממתין עד פרוס רגל השני והלא יעבור על ב"ת או בעשה וכמו שהקשה הטו"א נ"ל דהירושלמי הרגיש בזה. דהנה מבואר בתוספתא בכורות פ"ז הל"ו וז"ל ג' גרנות למעש"ב בפרוס הפסח פרוס עצרת פרוס החג אין להם קצבה דברי ר"ע ר"י בר"י אומר אין פחות מט"ו יום קודם הרגל עכ"ל הנה חזינן בעליל דר"ע אמר אין להם קצבה כלומר דאף לאחר ט"ו היינו ט"ז י"ז והלאה עד החג יוכל לעשר. וטעמא של דבר משום הא דתקנו רבנן זמן המעשר בפרוס הרגל שהוא ט"ו יום קודם החג כמ"ש גליון הש"ס ירושלמי משום דט"ו יום יספיק אף לאחרון שבא"י לבא לירושלים כמבואר בב"מ ובתענית. משו"ה תקנו רבנן פרוס הרגל ט"ו יום קודם הרגל דאז האחרון שבא"י מעשר ויביא לירושלים לרגל עיי"ש בגליון הש"ס וכן מצאתי בתפארת ישראל בבכורות שם [ובאמת עיקר הרעיון הזה מובא בספר טו"א במגילה לענין שקלים והבאנו לעיל בפ"א בהל' א'] וא"כ לפ"ז באמת מי שקרוב יותר לירושלים וא"צ לילך כל הט"ו יום אזי באמת מעשר בעת שהולך ומשו"ה אמר ר"ע אין להם קצבה כלומר שיכול לעשר אף אח"כ היינו בט"ז י"ז והלאה עד הרגל בהעלותו לירושלים והיינו משום שלא יעבור בב"ת אם לא יפריש. אמנם ר"י בר"י דאמר אין פחות מט"ו יום קודם הרגל אם כי גם הוא סובר דאם לא מפריש עובר בב"ת בכ"ז זמן הפרוס הוא קצוב לכולם ואח"כ לא יוכל עוד לעשר עד פרוס רגל הבא ובכ"ז ל"ק הא יעבור בב"ת והוא עפ"י מ"ש התוס' שבת ד' א' ד"ה רדיית הפת כיון דמעוכב מחמת אסור דרבנן שלא לרדות ממילא לא יהא חייב איסור סקילה עיי"ש והיינו כיון שמעוכב מתק"ח ממילא ליכא עליו איסור. א"כ ה"נ הכא הן אמנם דמשהה את טבלו עובר בעשה או בב"ת. אבל כאן כיון דתקנו רבנן זמן מעשר ואמרו שאח"כ לא יעשר ממילא ליכא עליו איסור דב"ת זהו לדעתי' הפלוגתא דר"ע וריבר"י:

וזהו כונת הירושלמי אמר ר' יודן שלא יבא לידי בל תאחר או שחסר כאן התוספתא או שידוע להם התוספתא ורמזו בקיצור. וקאי ר' יודן על ר"ע דאמר אין להם קצבה. א"ר יוסי כל המשהה טבלו עובר בב"ת וקאי על ר"י בר"י כלומר דוקא משהה טבלו מחמת עצמו אז הוא עובר משא"כ כאן דמעוכב מתק"ח ליכא עליו איסור דב"ת כמו ברדיית הפת:

(שם) אר"ח זאת אומרת ימים שהבכור מחו"ז עולין לו בתוך שנתו. ובבבלי ר"ה ו' מחלק הגמ' בין תם לבע"מ דחזי להקרבה לא נחשוב לו הימים שהוא מחו"ז ובע"מ נחשוב לו הימים גם ממחו"ז וכן פסק הרמב"ם בפ"א מבכורות הל"ח והלא מהירושלמי כאן מבואר דליכא חלוק בין תם לבע"מ והיינו דיליף ממעש"ר. ומה שנ"ל עפ"י מ"ש בחדושינו לר"ה ליישב דברי הרמב"ם בפ"ז מבכורות הל"ה שכתב שם יראה לי שאם עישר מעשר בהמה משנה לחברתה הר"ז מעשר עי"ש א"כ יקשה הלא הגמ' בר"ה שם ז' ותנא דידן כיון דקתני אם הביא יצא [גבי תרומת שקלים] לא פסיקא לי'. וא"כ יקשה הלא במתני' חשיב אחד באלול מעשר בהמה אם כי בדיעבד אם עישר משנה לחברתה יצא ודמי ממש לשקלים. וכתבנו שם ליישב עפ"י מ"ש הלח"מ שם דמשו"ה סובר הרמב"ם דאם עישר מישן על חדש מהני משום דהגמ' בכורות נ"ד רוצה למילף לעשר מחדש על ישן מק"ו. והקשה שם התוס' איך אתי' הק"ו ומפקא מהיקשא כיון דיכולין לקיים שניהם הק"ו וההיקש ובפ' פסוהמ"ק ל"ג א' תי' בזה ורבינו מכח קושי' זו כתב דאינו כתוב בהדיא כיון דאיכא ק"ו נגד ההיקש ואנו יכולין לקיים שניהם עכ"ל לח"מ ודבריו אינם מובנים הלא ס"ס חזינן דהגמ' כאן מכח ההיקש מדחה הק"ו ואיך אחז רבינו הק"ו וההיקש. אמנם לדעתי נראה דהתו' בפ' פסוהמ"ק ל"ג שם הקשו דכאן אתי' ההיקש ודוחה הק"ו ושמה יליף ב"ה מק"ו דבכור בע"מ נימנין עליו אפי' זרים ואתי' מהיקשא. ותי' דשמה נוכל לקיים שניהם הק"ו וההיקש דההיקש אתי למילי אחריני משא"כ כאן דלא איצטריך ההיקש למילי אחריני ואם כי אצטריך ההיקש למעט קדשי א"י אין חייבין עליהם מ"מ עיקר ההיקש לא אתי' להכי עיי"ש בתוס'. ורבינו מפרש הא דיליף מההיקש למעט קדשי עובדי כוכבים הוא רק למ"ד דבתר מלמד אזלינן ומעשר דגן חולין הוא כמבואר כ"ז בזבחים מ"ה א' עיי"ש משא"כ למ"ד דאזיל בתר למוד לא נוכל למילף מזה ההיקש עיי"ש בגמ' והנה זהו פלוגתא אי אזלינן בתר למוד או בתר מלמד. וא"כ י"ל דהגמ' בכורות נ"ג דמדחה הק"ו מכח ההיקש אזלי למ"ד בתר למוד אזלינן ולא אצטריך ההיקש למעט קדשי עובדי כוכבים וא"כ אייתיר ההיקש ואפקי' מק"ו. משא"כ הרמב"ם פוסק כמ"ד בתר מלמד אזלינן כפי שמבואר בחבורינו לסה"מ וא"כ אצטריך ההיקש על קדשי עובדי כוכבים ג"כ וא"כ אתי' ההיקש והק"ו והן אמנם דההיקש אתי' גם על שנה שנה בכ"ז כיון דאיכא גם ק"ו לאפוקי מההיקש מקיימין שניהם דההיקש אתי' על לכתחלה והק"ו הוא על דיעבד. וא"כ י"ל דגם המתני' דר"ה דחשיב מעש"ב סובר ג"כ דבתר למוד אזלינן וא"כ לא אצטריך כלל ההיקש על קדשי עובדי כוכבים ולא אתי' ההיקש רק על שנה שנה ובהכרח אתי' ההיקש ואפקי' מק"ו. וא"כ לפ"ז לשיטת הר"מ הנ"ל לא נוכל למילף בכור ממעש"ב דמעש"ב אם כי לא נחשב השנה מיום הולדו כ"א לאחר ז' בהיותו ראוי להקרבה בכ"ז מעשרין מזה ע"ז דהא בדיעבד אם עישר משנה על חברתה ג"כ מהני. וא"כ י"ל דר"ח דיליף מזה דמחו"ז עולין לו סובר ג"כ כתנא דמתני' ר"ה הנ"ל וא"כ אף במעש"ב אין מעשרין מן הישן על החדש אף בדיעבד:

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה