אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

פרק ב · הלכה ה

הלכה ד

גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו ד' ירמיה סבר מימר מותר המת ליורשיו א"ל ר' אידי הגע עצמך דלא כוונו אלא לו. א"ל אנא לא אמרית את מנן לך. הק"ע והת"ח פרשו דר' ירמיה השיב לר' אידי הלא אין אתה יודע אלא מה שאמרתי לך ודבר זה לא אמרתי לך והוא ע"ד רבי לא שנה חייא מנ"ל. והפ"מ מפרש דתשובת ר' ירמיה לר"א אנא לא אמרת לך כלומר הלא לא אמרתי לך מדעת עצמי אלא מהמתני' דקתני מותר המת ליורשיו וטעמא משום בזיון א"כ מאי נ"מ אם נמצא שיש לו או שאין לו עיי"ש ומשו"ה תמה על הרע"ב שהביא הירושלמי הנ"ל בפ"ב דשקלים במתני' הנ"ל ותפס כסברת ר' אידי הלא ר' ירמיה דחה לר"א מהמתני' וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם בפ"ט ממתנת עניים הלי"ח שהעתיק בסתמא דברי המתני' מותר המת ליורשיו ולא חילק. משמע דבכל גווני איירי אף בנמצא שיש לו והוא כר' ירמיה עיי"ש במה"פ שהאריך. ופירושו לדעתי תמוה כמו שיתבאר להלן. אמנם גם פי' הק"ע והת"ח קשה מאד הלא קושית ר' אידי היא קושי' חזקה דהא ודאי הנותנים לא נתנו רק שדימו שהמת אין לו וא"כ במאי זכו היורשים בנמצא שיש לו:

ולדעתי נראה שיסוד המחלוקת דר' ירמיה ור' אידי הוא אם זכה המת או לא. דהנה בב"מ ס"ו ב' אר"נ השתא דאמר רבנן אסמכתא ל"ק הדרא ארעא והדרי פירי למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוי מחילה והאתמר המוכר פירות דקל לחברו כו' ור"נ אמר אף משבא לעולם כו' ומודה ר"נ דאי שמיט ואכיל ל"מ מיניה התם זביני הכא הלואה. אמר רבא הוה יתיבנא כו' ובעי לאיתובי אונאה כו' התם דידע ומחל כו' ועיי"ש בתוס' ד"ה התם זביני כו' שהקשו על פירש"י דמשמע דלמסקנא לר"נ מחילה בטעות הוי מחילה בר מהלואה משום דמחזי כריבית. ובכל דוכתי משמע דמחילה בטעות לא הוי מחילה לר"נ גבי ר' ענן דשקל בדקא דמיא ב"ב מ"א ובפ' המפקיד גבי כיפא דאמר ר"נ דשומא בטעות הדר וגבי הקדש סובר ב"ה דהקדש טעות אינו הקדש וגם בכל דוכתי אמרינן קנין בטעות חוזר. ומפרש ר"ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא ל"ק נמצא דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולכך הדרי פירי כו' אבל התם גבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות דנהי דיכול לחיור מ"מ אין לו לחזור משום דליקום בהימנותא ולכך אית לן למימר דאפי' היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר ורבא דהוי בעי לאתוביה מאונאה היה סבר דטעמא דר"נ דלא מפקינן דאי שמיט ואכיל מטעם מחילה בטעות הוי מחילה ולפי סברת רבא היה משיבו ומביא ראיה מאיילונית עכ"ל התוס' וכבר ישב על כוונת דברי הר"ת המהרי"ט בח"א תשו' ק"ב עיי"ש שמבאר והולך כוונת הר"ת וכתב שם דגם הרא"ש סובר כשיטת הר"ת אמנם הרא"ש לא סבר הסברא דהטעם הוא גבי פירות דקל משום דליקו בהימנותא עיי"ש ואחר שהאריך בדברי הר"ת ובדברי הרא"ש כתב וז"ל אבל מדברי הריב"ש בתשו' סי' של"ה ראיתי כשהביא דברי ר"ת כתב כלשון הזה התם הלואה הוה על תנאי ולא מחיל ליה בפירוש על הפירות. אבל במוכר פירות דקל שהוא יודע שמכר לו אותם הפירות ומוחל אותם מדעת שטועה בדין שחושב שממכרו הוא ממכר ואינו כן מחילה בטעות הוי מחילה עכ"ל תלה החילוף דגבי אסמכתא לא מחל בפירוש על הפירות. אבל גבי דקל מוחל אותם אלא שטעה בדין וכל כי האי גווני מחילה בטעות הוי מחילה וצ"ל משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה כדכתבו התוס'. אלא שאני תמה בדבריו ז"ל דלפ"ז גבי דקל אמרי' דמחילה בטעות הוי וחשובה מחילה ואיך כתבו התוס' דגבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות. ועוד מאי ק"ל לר"ת מדאותביה רבא מאונאה ומדאחזיר ליה ר"נ איילונית הא ודאי הכי גבי דקל מחילה בטעות הוי אלא דלא ס"ד לרבא לאפלוגי בין טעות ממון לטעות דדינא ואיך כתב התוס' דרבא סבר דטעמא משום מחילה בטעות הוי מחילה הא ודאי הכי הוא אע"ג שטעה בדין מחילה בטעות הוי ולא קס"ד הוא ויראה שהריב"ש דקדק בדברי ר"ת שאע"פ שנתן טעם דאין לו לחזור בו היכא דליקו בהימנותיה מ"מ כתב לכך אית לן למימר שאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר אלמא עד השתא לא ידע וטועה בדין. ועוד מדאמרי' בג' אחזר ליה ר"נ הרי איילונית דמחילה בטעות הוי מחילה לכך פירש דמחילה בטעות הוי מחילה היינו שטועה בדין דלא ידע שאין אדם מקנה דשלבל"ע והיה יכול לחזור בו כל כי האי הוי מחילה כיון שאינו מוטעה מעיקרא בממון דהא. ידע ועל דעת כן מכר. ואי משום דלא היה ידע שהיה יכול לחזור בו. שמא אף אם ידע לא היה חוזר בו דניחא ליה שליקום בהימנותיה. ומ"ש התוס' ולא מחילה בטעות היא ה"ק אין הטעות במחילת ממון דהא ידע אלא הטעות בדין דשלבל"ע אינו נקנה אע"פ שלא פחת בדמיו ול"ש בזה מחילה וזה הפרש שבין טעות לטעות הוא דלא ידע רבא ולהכי בעי לאתובי מאונאה ואחזור ליה ר"נ איילונית דקס"ד דהתם מחילה בטעות היא והוי מחילה ולא היא לא אונאה הוי תיובתא דהתם טעות בממון דלא ידע דמחיל אבל הכא טעות בדין דלא ידע שהיה יכול לחזור מאן לימא לן דהי' חוזר והאי לא מקרי מחילה בטעות אלא שלא חזר בו משום דטעה וכגון זה הוי מחילה עכ"ל המהרי"ט:

מצא למדין אנו מדברי המהרי"ט אליבא דר"ת דנ"מ היא היכא דהטעות הוא בהדין בזה לא אמרי' דמחילה בטעות הוי מחילה משא"כ היכא דהטעות הוא במעשה בזה לא נאמר דמחילה בטעות הוי מחילה. וכן הוא מבואר בפסקי הרא"ש באיזה נשך אות ל"ב וז"ל. דבר שהוא שלו וראהו ביד אחר ולא תבע מחמת שאינו יודע שהוא שלו לא הוי מחילה ואם הוא יודע ומוחל אע"פ שטועה ולכך הוא מוחל מפני שסבר שזה זכה בדין הוי מחילה עכ"ל עיי"ש:

אמנם בהגהת אשר"י בא"נ פסקא ל"ב אחר שהביא פי' רש"י ופי' ר"ת ודחה אותם כתב וז"ל לכך נראה דודאי גם ר"נ סובר דמחילה בטעות הוי מחילה אע"פ דקנין בטעות חוזר בדין הוא שיכול לחזור כיון שהממון עדיין בידו יש כח בידו לחזור כיון דבטעות הקנהו. והקדש נמי לא חל בטעות כיון דבעינן שיגמור בלבו ואין זה גמר כיון שטעה וכן ההיא דחזקת הבתים דאהדרי' גודא בארעא דלאו דיליה דלא הוי מחילה לא דמיין כלל דהא לא מחל מידי ולא הפקיר מידי אלא דסבר שאין זה שלו ונמצא ששלו הוא. אבל אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחברו ומוחל לו אע"פ שהוא בטעות זכה חברו מידי דהוי אהפקר דעלמא דחשוב הפקר א"כ שכנגדו קונה ביאוש בעלים. וכעין זה מחלק בסמוך דלא אונאה הוי תיובתא כיון דלא ידע דאיתי' לאונאה דמחול כש"כ בההוא דהדר גודא דלא ידע דלאו דיליה הוי לא הוי מחול. וה"פ הכא הלואה ואיכא איסור רבית הלכך מחילה דידיה לא הוי מחילה דפשיטא הוא דאי הוי ידע דאית בו שום נדנוד עבירה לא היה מוחל כלל ומיהו היכא דידע ויהיב רבית שאינה קצוצה אינה יוצאה. א"נ תקנו חכמים שלא תהא מחילה כדי שלא יבא זה לשום אסור בע"כ. התם זביני וליכא שום אסור הלכך הוי מחילה עכ"ל הגהת אשר"י. וא"כ לפי דברי הג"א ליכא לחלק בין טעות בדין לטעות במעשה ולעולם אמרי' דמחילה בטעות הוי מחילה היכא דידע שהוא שלו ומכר או נתן. ורק בהמקומות שאמרו דלא הוי מחילה כמו קנין בטעות כיון שישנו תח"י ועוד לא נתן. וכן מהא דב"ב גבי גודא משום שהוא סבר שהוא שלו וגבי הקדש משום דבעינן כונת הלב. והא דב"מ דאמר ר"נ אהדרי' אפדני' למרי' היינו נמי ג"כ משום דקרקע בחזקת הבעלים המה ועוד לא יצא מרשותו ולא מהני יאוש בקרקע כמבואר בש"ך חו"מ סי' שע"א שגם דעת הגהת אשר"י הוא כן דלא מהני יאוש. וא"כ ממילא לא מהני גם מחילה. אבל בכ"מ היכא דמכר ונתן ויצא מרשותו אם כי נודע לו דטעות היה בכ"ז מחילה בטעות הוי מחילה וזה ברור בשיטת הג"א הנ"ל:

מעתה נאמר דזהו מחלוקת ר' ירמי' ור' אידי. דהא ודאי הזוכה למת קנה המת ולא לחמור דלא קנה כמבואר בתשו' הרשב"א סי' שע"ה ומובא ברמ"א סי' ר"י עיי"ש והיינו כל שהוא לצורך המת אית לי' זכי'. ועיי' ברא"ש פ' אלו מגלחין סי' ע"ט וז"ל וי"ל הא דקאמר כלים שהמת זוכה בהם אסורים בהנאה היינו דוקא בכלים שבמרירות לבו זרקם על המת שיהיו נקברים עמו ונגעו במטה הנקברת עמו אז זכה בהם המת ולא דוקא זכה דמשום זכיית המת לא נאסרו וגם ל"ש זכיי' לגבי המת אלא אסורין משום דמחלפי בתכריכי המת עכ"ל ומשמע דמת אין לו זכיי' היינו דהמת עצמו אין לו זכיי' אבל אחרים זוכים עבורו כל שהוא לצורכו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מזכיי' המזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה ע"כ והיינו אף בשוטה גמור לא בעתים חלים עתים שוטה. אם כי השוטה בעצמו לית לי' זכיי' בכ"ז אחרים זוכין עבורו וכמ"ש המחנה [אפרים] בהל' זכיי' סי' ל"ב בטעמו של דבר משום דגבי מתנה אין הזוכה שלוחו של המקבל אלא שלוחו של נותן. ומשו"ה סובר הרמב"ם דבכל גווני שוטה זוכין עבורו ולא כשיטת הרא"ש דדוקא בעתים חלים עתים שוטה משום דאתי לכלל דעת עיי"ש במחנה אפרים. א"כ גם במת נאמר כן אם כי הוא בעצמו אין לו זכיי' אבל אחרים זוכים עבורו כל שהוא לצורכו משום שהמה שלוחים של הנותן:

שוב ראיתי במחנה אפרים בהל' זכיי' שם סי' ל"א וז"ל ומי שזיכה מעות ע"י חברו כדי לקנות מצבה אי זכה המת בהם ראיתי להרשב"א שזכה המת וראייתו מהא דמותר המת ליורשיו. ולענ"ד לא הבנתי ראיתו דהתם ה"ט משום דנתבזה המת כשגבו על שמו אבל לאו משום זכי' למת. ונ"מ היכא דליכא בזיון מצי לחזור. ובפ"ק דגיטין ש"מ שאמר הולך מנה לפלוני ומצאו שמת אם הי' קיים בשעה שנתן הש"מ זכו יורשיו ואם לא היה קיים ינתן ליורשי משלח ופירש"י שם דמשום זכי' בטעות ומשמע דמת יש לו זכי'. אמנם הרי"ף והר"מ והטור כתבו משום דאין קנין למת. וכן כתב הרא"ש פ' אלו מגלחין וכן כתב הרשב"א ספ"ק דגיטין דאין זכי' למת עכ"ל ומ"ש הרשב"א בתשו' הוא מדין מצוה עכ"ל. ולא זכיתי להבין במה שכתב דהתם ה"ט משום דנתבזה המת כשגבו על שמו אבל לא משום זכי' למת הלא בסנהדרין מ"ח קאמר שם הגמ' ת"ק סבר כי בזו לי' אחולי אחיל זילותי' גבי יורשין ופירש"י וז"ל ת"ק סבר מחיים אחלי' לזילותי' וניחא לי' שיתבזה לאח"מ להנאת יורשין עכ"ל ופירושו מוכרח דמחיים אחיל לזילותי' דלאח"מ א"א למחול ומאי מחילה שייך לאח"מ. ואם נאמר דמת אין לו זכי' א"כ מאי מהני מחילתו לגבי היורשין כיון דהוא לא זכה איך יזכו היורשים כיון שאינו שלו. א"ו מוכרח לומר דמת לצורכו זוכים אחרים בשבילו ויש לו זכי' וממילא יצדק לומר דאחיל לזילותי' לגבי יורשים וזכו משלו. ולא תקשי הא קיי"ל דמחילה לא מהני בדבר שלא בא לעולם. וא"כ ס"ס איך יזכו היורשים ומאי מהני מחילתו כיון דמחילתו הוא מחיים והלא אז הוא דשלבל"ע אמנם עיי' בש"ך חו"מ סי' ר"י שכתב לשיטת הסוברים דהמזכה לעובר לא קני אבל לבנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה היינו דאמרינן שדעתו הי' להקנות באופן המועיל אף בדשלבל"ע עיי"ש ה"נ נימא גבי האי מחילה אם כי אין אדם מוחל דשלבל"ע בכ"ז אמרינן דמשום בזיונו מחל ליורשיו באופן המועיל אף בדשלבל"ע ועיי' שעה"מ פכ"ב ממכירה הל"י בסופו ומה שמביא בשם הרא"ש יש לחלק כמ"ש וגם מהא דפ"ק דגיטין ג"כ ליכא ראי' דהתם מיירי שלא לצורך המת והרשב"א לא אמר דמת יש לו זכי' ע"י אחרים רק לצורך המת. והא דלא משני הגמ' בגיטין שם ברומי' הברייתות דתני חדא ליורשי המשלח ותני ליורשי מי שנשתלחו לו דכאן מיירי לצורך המת וכאן שלא לצורך דמלשון. הברייתא ליורשי מי שנשתלחו לו משמע רק להיורשים שלו ולא להמת עצמו והיינו שא"צ למת:

וא"כ נאמר דר' ירמי' סובר דמחילה בטעות הוה מחילה אף בטעות המעשה וכשיטת הג"א כיון דידע שהוא שלו ונתן בעד המת וזכה המת וממילא זכו גם היורשים ומשו"ה אמר בגבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו אם כי הוא בטעות בכ' הוא מחילה. ור' אידי סובר דמחילה בטעות הוי מחילה רק בטעות הדין ולא בטעות המעשה וכשיטת ר"ת. ומשו"ה א"ל הגע עצמך דלא כונו אלא לו" כלומר וכיון דנמצא שיש לו א"כ הוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולא זכה המת וממילא לא זכו היורשים. וע"ז א"ל ר' ירמי' אנא לא' אמרת את מנא לך' כלומר שר' ירמי' הקשה לו הכי אני לא אמרתי שלא זכה המת והיינו משום שהוא מחילה בטעות וא"כ ממילא לא זכו היורשים אדרבא אני סובר שזכה המת משום דמחילה בטעות הוי מחילה בכל גווני וכשיטת הג"א וא"כ ממילא זכו היורשים בהמותר. והלא ר' ירמי' בעצמו סבר לומר מותר המת ליורשיו והיינו שהמת זכה מה שצריך לו לקבורתו וא"כ ממילא המותר הוא שייך ליורשיו "את מנ"ל" דהדין אינו כן אלא דלא זכה המת משום דמחילה בטעות אינה מחילה וממילא לא זכו היורשים בהמותר. זה מה שנ"ל בבאור הירושלמי הפלוגתא בין ר' ירמי' לבין ר' אידי:

והנה בסנהדרין מ"ח בפלוגתא דאביי ורבא דאביי סובר דהזמנה מלתא ורבא סובר הזמנה לאו מלתא ופריך. הגמ' לאביי מהא דמותר המת ליורשיו וקאמר שם הגמ' ולטעמיך אימא סיפא רמ"א לא יגע בהן כו' רנ"א ינתן דימוס על קברו אביי מתרץ לטעמי' ורבא מתרץ לטעמי' אביי אמר דכו"ע הזמנה מלתא היא ות"ק סבר מה דחזי תפיס מה דלא חזי לא תפיס ור"מ מספק"ל אי תפיס אי לא ור"נ פשיטא לי' דכולהי תפיס ורבא מתרץ לטעמי' דכו"ע הזמנה לאו מלתא ות"ק סבר כי בזו לי' אחולי אחיל זילותי' לגבי יורשין ור"מ מספק"ל אי מחיל או לא מחיל ור"נ פשיטא לי' דלא מחיל ע"כ ופירש"י דת"ק סבר דמחיים אחיל לזילותי' וניחא לי' שיתבזה לאח"מ להנאת היורשין וא"כ לפי שיטת הבבלי דטעמא דרבא הא דמותר המת ליורשיו הוא מטעם דאחולי אחיל לזילותי' מחיים. א"כ ליתא להפלוגתא דר' ירמי' ורב אידי בירושלמי הנ"ל דהא כל הטעם מה שהמותר הוא שייך להיורשים הוא מטעם מחילת המת דאחיל לזילותי' מחיים. וא"כ כ"ז הוא רק במת שאין לו וידע מחיים שיהי' נדרש לגבות עבורו יצדק ע"ז לומר דאחלי' לזלותי' לגבי היורשין משא"כ היכא שיש לו וא"כ לא אסיק המת אדעתי' מחיים שיוגבה עבורו לאח"מ וא"כ איך יצדק ע"ז הטעם לומר הא דמותר המת ליורשיו מטעם דאחיל לזילותי' לגבי יורשים. ובהכרח צ"ל דהירושלמי לית לי' כלל הא דמותר המת ליורשיו מטעם דהמת אחיל לזילותי'. אלא הטעם כמ"ש התקלין חדתין בכאן בד"ה דלא כוונו אלא לו. וז"ל שהנותנים לא כונו אלא לו ולא ליורשיו והכא כיון שיש לו ולא יקח כלום לצורכו והיורשים יטלו הכל אדעתא דהכי לא התנדבו וכי קתני במתני' מותר המת ליירשיו היינו שנתותר ממעות נדבתם אחר שנעשה צרכי המת דאמדינן דעתייהו דהמתנדבים אדעתא דהכי התנדבו בתחלה באם שיתותר שיהא ליורשיו דא"א לצמצם עכ"ל וא"כ ממילא לפמ"ש בבאור הירושלמי הנ"ל תלי זה בזה דלר' ירמי' דסובר דמחילה בטעות הוה מחילה וזכה המת ממילא שייך המותר ליורשיו ור' אידי סובר דמחילה בטעות כי האי ל"א דהוי מחילה ולא זכה המת וממילא לא זכו היורשים:

ולדעתי נראה דאביי בבבלי סנהדרין שם סובר ג"כ כסברת הירושלמי הנ"ל דהא דמותר המת ליורשיו לא מטעם דאחולי אחיל לבזיונו גבי היורשים. דאם נאמר דגם אביי סובר כסברת רבא בהא דמותר המת ליורשיו מטעם דאחולי אחיל בזיונו לגבי היורשים קשה מאד סוגית הגמ' דסנהדרין הנ"ל בהא דפריך הגמ' שם לאביי ממותר המת ליורשיו ומשני הגמ' אביי מתרץ לטעמי' דת"ק סבר מאי דחזי תפיס ומאי דלא חזי לא תפיס ור"מ מספ"ל ור"נ פשיטא לי' דתפיס בכולי'. דל"ל להגמ' לומר זאת דהו"ל להגמ' לומר ולשנות בקצרה לאביי דכו"ע סוברים דלא תפיס במת רק מה דחזי לי' ופלוגתתם דת"ק ור"מ ר"נ הוא כמו דאמר הגמ' אליבא דרבא דת"ק סבר דאחולי אחיל לבזיונו ור"מ מספ"ל ור"נ פשיטא לי' דלא מחיל. כיון דגם אביי אית לי' סברת בזיוני א"כ תצדק הפלוגתא כמו לרבא. א"ו סובר אביי כסברת הירושלמי ולית לי' הא דמותר המת ליורשיו מטעם בזיונו אחיל לגבי היורשים. אלא הטעם משום אומדן דעת וא"א לצמצם כסברת הת"ח הנ"ל. וא"כ אף שאביי הי' יכול לומר דר"מ ור"נ פליגי בזו הסברא. אבל ס"ס בפלוגתא דאמר רבא לית לי' א"כ מה אם יאמר דפליגי בזו הסברא או דפליגי בסברת אם תפיס בכולי'. וא"כ לפ"ז אפי' אם נאמר דשיטת הרמב"ם הוא כשיטת הג"א הנ"ל בכ"ז לא זכו היורשים בהמותר בגבוי בחזקה שאין לו ונמצא שיש לו דהא לפי שיטת הבבלי אליבא דרבא דהטעם דמותר המת ליורשיו הוא משום דאחיל זילותי' לגבי היורשין וא"כ לא יצדק זה היכא שה' לו מחיים וכמ"ש לעיל ומשו"ה לא הזכיר הרמב"ם האי דינא דירושלמי ומביא המשנה כצורתה דמותר המת ליורשיו. משום דסוגי' דבבלי אליבא דרבא לא ס"ל האי דינא דירושלמי הנ"ל:

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה