שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ב · הלכה ד
מותר עשירית האיפה שלו ר"י אמר יוליכם לים המלח. הבעל ת"ח במשנת אליהו התעורר דהא בסוגיא דמנחות ק"ח אמר שם רנב"י מסתבר כמ"ד ירקב דתנן ר' יהודה אומר לא יתן עליה שמן כו' חטאת היא היא קרויה חטאת ואין עשירית האיפה קרויה חטאת ופי' התוס' שם דעשירית האיפה קרויה חטאת מהא דיחזקאל ובבאו אל הקדש לשרת יקריב חטאתו. והלא במוע"ק ט"ו מפרש רש"י ותוס' שם דמיירי בכהן הדיוט ולא בכה"ג עי"ש שהאריך. ואני אתפלא עוד על פסקי הרמב"ם דהא לפי מה דבעי הגמ' במוע"ק שם אם מצורע משלח קרבנותיו ופשיט שם הגמ' ואחרי טהרתו זה פרישתו מן המת ז' ימים יספרו לו אלו ימי ספירו וביום באו אל הקודש לשרת יקריב חטאתו זו עשירית האיפה דברי ר' יהודה רש"א בבאו יקריב הראוי לביאה ראוי להקרבה כו' ועי"ש בתוס' דההוכחה היא מדברי, ר"ש דמצרע אין משלח קרבנותיו ולא קאי על עשירית האיפה של כה"ג [ובאמת דברי רש"י שם הם משוללי הבנה שפי' מילי מילי קתני וא"כ האי וביום באו הוא מלתא באנפי נפשי' ומסיום לשון רש"י משמע דנפשט מדברי ר' יהודה] וכן פי' ר"ח וא"כ הרמב"ם שפוסק בפ"ה מפסולי המוקדשין דמותר עשירית האיפה של כה"ג ירקב והוא כרנב"י במנחות ק"ח שמביא מסתברא דירקב וא"כ הוא פוסק כר' יהודה ובכ"ז הוא מביא בפ"ב מביאת מקדש דמצורע אין משלח קרבנותיו והוא כדברי ר"ש במוע"ק הנ"ל וא"כ לא איירי הקרא בעשירית האיפה של כה"ג כמ"ש התוס' במוע"ק שם. וביותר יש להפליא איך פוסק כר"ש הלא ר"י ור"ש הלכה כר"ש:
אמנם לדעתי נראה דהרמב"ם בירר לו דרך לעצמו לא כשיטת רש"י ותוס' מוע"ק הנ"ל דמיירי בכהן הדיוט אלא מיירי דוקא בכה"ג וכהסוגיא דמנחות הנ"ל. משום דלפי' רש"י ותוס' שם דמפרשי בכהן הדיוט ומיירי במנחת חנוך. א"כ יקשה איך פשיט הגמ' מזה דמצורע אין משלח קרבנותיו. דהא לפי מה שפוסק הר"מ בפ"א מכלי המקדש דמנחת חנוך צריך הכהן בעצמו להקריב ולא ע"י אחר עי"ש והוא מהירושלמי שקלים פ"ז הל"ג ובתוספתא שקלים ובספרא וכמו שכתוב בהגהת הגר"א בירושלמי שקלים שם עי"ש וא"כ אם נאמר דהקרא מיירי במנחת חנוך של כהן א"כ מאי ראיה דמצורע אין משלח קרבנותיו כיון דהמנחת חנוך צריך בעצמו להקריב א"כ ממילא א"א בהיותו טמא דאסור לבא למקדש ולדעתי היא קושיא עצומה ומש"ה מפרש הר"מ דגם הסוגיא דמוע"ק מיירי ג"כ בכה"ג ולא במנחת חנוך אלא העשירית האיפה הוא מנחת חביתין של כל יום. ואם כי התוס' שם כתבו דא"א לפרש בכה"ג משום רישא דקרא דמיירי בכהן הדיוט בכ"ז ל"ק דהא ר"י ר"ש בקדושין ע"ח בעצמם סוברים דרישא דקרא והסיפא דקרא בתרי גווני מיירי בכה"ג ובכהן הדיוט עי"ש:
אך מה שהכריח רש"י לפרש דמיירי דוקא במנחת חינוך ולא בחביתין של כה"ג משום דבקרא כתיב וביום באו לשרת בקדש יקריב חטאתו. ובשלמא אם נאמר דמיירי במנחת חנוך שפיר אמר הכתוב "וביום באו לשרת בקדש" היינו ביום שיתחנך לעבודה משא"כ אם נאמר דמיירי במנחת חביתין של כה"ג בכל יום א"כ מאי כוונת הכתוב וביום באו לשרת בקדש. ומזה הכריח רש"י לפרש דמיירי במנחת חנוך ולא במנחת חביתין של כה"ג:
ולפ"ז נאמר דהרמב"ם מפרש דהסוגיא דמוע"ק הנ"ל מיירי ג"כ בכה"ג ובמנחת חביתין והא דכתיב בקרא וביום באו לשרת בקדש. נאמר דר' יהודה לשיטתו שפיר מוכיח דקאי על העשירית האיפה של מנחת חביתין ולר"ש לשיטתו לא נוכל לפרש דקאי על העשירית האיפה של מנחת חביתין. והוא דכבר מלתינו אמורה בחבורינו בסה"מ בשרש החמישי ובל"ת קס"ג על דברת הירושלמי פ"א דיומא ופ"ב דחגיגה ריב"ל בשם ר' סימון בכל יום ויום הי' כה"ג מתלבש בח' בגדים ובא לביהמ"ק עם הציץ. וכתבנו שם דהיינו למ"ד דהציץ אינו מרצה רק בעודו על מצחו וא"כ הי' הכה"ג צריך בכל יום ללבוש הח' בגדים משום ריצוי ציץ [אשר גם זה מקרי שירות ועבודה] אמנם למ"ד דהציץ מרצה אף שאינו על מצחו א"כ לא הי' צריך הכה"ג ללבוש הח' בגדים בכל יום ולבא לבהמ"ק עי"ש שהארכנו בזה וא"כ ר' יהודה ור"ש לשיטתם דר' יהודה דסובר דהציץ אינו מרצה כ"א דוקא על מצחו וא"כ בכל יום היה צריך הכה"ג ללבוש הח' בגדים ולבא למקדש [אשר גם זה מקרי שירות] מש"ה אמר ר' יהודה במוע"ק הנ"ל וביום באו לשרת בקדש יביא חטאתו זו עשירית האיפה שלו היינו מנחת חביתין דהא לדידי' מקרי שירות בקודש בכל יום דהי' צריך לבא בכל יום למקדש וכנ"ל. ומש"ה מוכח מר' יהודה דמצורע אין משלח קרבנותיו דהא לר' יהודה דקאי הקרא על מנחת חביתין ומנחת חביתין לא הוצרך הכה"ג להקריב בעצמו כ"א גם ע"י אחר. אמנם ר"ש לשיטתו דסובר דהציץ מרצה אף שאינו על מצחו וא"כ לא מצי לפרש דקאי על מנחת חביתין דא"כ מאי וביום באו לשרת בקדש. ומש"ה מפרש דלא קאי על מנחת חביתין כלל אלא דהלימוד הוא הראוי לביאה ראוי להקרבה וא"כ לדידי' בודאי מוכח דמצורע אין משלח קרבנותיו:
וא"כ לפ"ז א"ש פסקי הרמב"ם דהא הדין דמצורע אין משלח קרבנותיו מוכח בין לר' יהודה בין לר"ש וכמ"ש ומש"ה שפיר פוסק דמצורע אין משלח קרבנותיו. ובהא דעשירית האיפה של כה"ג ירקב פוסק באמת כר' יהודה דמפרש דהקרא איירי על מנחת חביתין של כה"ג ולא פליג הסוגיא דמנחות אסוגיא דמוע"ק ובאמת הלא הרמב"ם פוסק דטומאה דחוי' בצבור וגם הוא פוסק דציץ אינו מרצה כ"א דוקא על מצחו א"כ הוא ממש כדברי ר' יהודה והדברים נכונים בעז"ה:
(שם) לשמו ושלא לשמו ר"ב ב"ח בשם רשב"א מכיון שאין לו שם נעשה כשחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה והוא כשר. א"ל וא"כ אפי' שחטו לשמו ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו יעשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה ויהא כשר. אמר ר"א מאן אמר בשתיקה כשר או נאמר בשתיקה פסול. ומובא זה הירושלמי בפסחים פ"ה הל' ב' ולכאורה קשה מאד הלא שם לעיל בירושלמי איכא פלוגתא דר"י ור"ל בשחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו עי"ש א"כ מאי קמבעי ואי כיני אפי' שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו. ולדעתי צ"ל ואי כיני אפי' שחטו לשמו וזרק דמו שלא לשמו וחמור "לזרוק" צ"ל "וזרק" והוא ע"פ המבואר בחולין ל"ט שחט סתם וזרק דמה לעבודת כוכבים אי אמרי' בזה הוכיח סופו על תחלתו דלרשב"ג אמרי' הוכיח סופו על תחלתו וא"כ גם בפסח הדין כן בשחט סתם וזרק שלא לשמו דאמרי' הוכיח סופו על תחילתו. וזהו באור הירושלמי לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה כו' מכיון שאין לו שם נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה". והוא כמו שאמר הגמ' בבלי פסחים ס"א שם דהא סתמא הוא ג"כ לשמו ובכ"ז בשחט שלא לשמו הוי עקירה א"כ ה"ה בשחט להדיא לשמו ושלא לשמו כשר. א"ל ואין כיני אפי' שחטו לשמו וזרק דמו שלא לשמו יעשה משעה הראשונה כשוחט לשמו ושלא לשמו בשתיקה ויהא כשר" פי' דמקשה כיון דאמרי' בשחט לשמו ושלא לשמו נעשה כשחט לשמו ושלא לשמו בשתיקה. והיינו אף דאמר להדיא לשמו בכ"ז יחשב כאלו שחט בשתיקה והוא כשר. וא"כ יהא הדין גם בשחט לשמו [אשר גם זה מקרי בשתיקה דהא גם סתמא הוא לשמו] וזרק שלא לשמו יהא כשר והוי כמו שחט סתם וזרק שלא לשמו דאמרי' הוכיח סופו על תחילתו אר"א מאן אמר בשתיקה כשר או נאמר דבשתיקה פסול" פי' דל"א בזה הוכיח סופו על תחילתו וא"כ אף בשחט סתם שזהו מקרי ג"כ לשמה] אף שזרק אח"כ שלא לשמה פסול הואיל וכל מעשה השחיטה היה סתם דמקרי ג"כ לשמה. ולא דמי דבהשחיטה עצמה היה שלא לשמה ולשמה דאז כשר. משא"כ בשהשחיטה עצמה היתה בחד גווני ורק אחר כך זרק שלא לשמה הוא פסול:
(שם) מותר נזיר לנדבה ר"ח אמר והוא שקרבה בסוף. אבל אי קרבו שלמים בסוף מותרן נדבה. אר"ז אפי' קרבה שלמיו לבסוף הלכה אחת היא בנזיר שתהיה מותרה נדבה. מתניתא מסייע לדין ומסייע לדין מסייע לר"ז כו' מתניתא מסייע לר"ח אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת כו' ולא אמר יפלו לנדבה באור הדברים דמבואר בנזיר ובכמה דוכתי דנזיר שהי' לו מעות סתומין ומת יפלו לנדבה ר"י אמר הלכה היא בנזיר ור"ל יליף מקרא עיי"ש בנזיר כ"ה א' ב' והנה מבואר במתני' דשקלים דמותר נזיר הוא לנדבה ופליגי בזה ר"ז ור"ח דר"ח סובר דהלכה לא נאמרה כי אם בנזיר שהפריש מעות סתימין ומת ומעורב בהם גם מעות חטאת. אבל בנזיר חי שהקריב קרבנות והותיר מן הכסף שהפריש ע"ז לא נאמרה ההלכה דממ"נ אם קרבה חטאתו לבסוף ונתותר מכסף החטאת הלא בלא ההלכה קיי"ל דמותר חטאת לנדבה ואי כשקרב השלמים לבסוף ונתותר מכסף השלמים כיון שנלקח מקודם מהכסף לחטאת הלא לית בהו דמי חטאת מעורב ולא אזיל לנדבה משום דהלכה לא נאמרה רק כשדמי חטאת מעורב בהן. ור' סובר דאף מותר נזיר ג"כ נאמרה ההלכה והיינו כיון דבעת שהפריש הכסף לקרבנותיו הפריש סתם וא"כ אף שנלקח אח"כ דמי החטאת מביניהם ונקרב השלמים לבסוף בכ"ז אף שנתותר מדמי שלמים גם ע"ז נאמרה ההלכה דמותר נזיר לנדבה וזהו שאמר ר"ז אפילו קרבה שלמים לבסוף הלכה "אחת" היא בנזיר. כלומר ההלכה אחת היא דבכל גווני נאמרה הלכה שמותר נזיר יהיה נדבה. והנה הרמב"ם בפ"ט מנזירות הלכה א' שכתב "הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו מותר המעות לנדבה" מבואר להדיא דפוסק כר"ז מדכתב סתמא ולא חילק והלא טעמא בעי למה פוסק כר"ז ולא כר"ח הלא הברייתא מסייעא לדין ולדין. וביותר קשה הלא הירושלמי מסייע לר"ח אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת כו' והרמב"ם בפ"ט מנזירות הל"ו מביא זו הלכה וז"ל אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת דמי חטאת ילכו לים המלח וממותר הכסף יביא חציו עולה וחציו שלמים עיי"ש א"כ היא הברייתא דמסייע לר"ח:
ומה שנ"ל דהרמב"ם מפרש דהברייתא דמסייע לר"ז הוא בודאי קשיא לר"ח. אמנם מהברייתא דמסייע לר"ח ל"ק לר"ז משום דמחלק בין אמר אלו לחטאתי בין אם לקח מהכסף סתם וקנה חטאת. דאם הפריש מעות סתומין ואח"כ לקח מהכסף וקנה חטאת ולא אמר בעת הלקיחה אלו לחטאתי אז אף שהקריב החטאת ראשונה בכ"ז מקרי עדיין מעות סתומין וגם ע"ז נאמרה ההלכה דיפלו לנדבה. משא"כ בעת שלקח הכסף להחטאת אמר אלו לחטאתי אז יצא מכלל סתומים ולא נאמרה ע"ז ההלכה. וא"כ ל"ק לר"ז מהברייתא דמייתי סייעתא לר"ח דהא הברייתא מיירי דאמר אלו לחטאתי וא"כ גם ר"ז מודה לזה. והוא חלוק נכון:
ומה שהכריח הרמב"ם לחלק כן דבמעות סתומים לא נעקר הדין דמעות סתומים רק באמרו אלו לחטאתי דוקא אבל בלקח הכסף סתם וקנה חטאת מקרי עדנה מעות סתומים. מימרא דרבא בנזיר כ"ו א' הכריחתו לחלק כן. והוא דקאמר שם ר"א הא דאמרת מעות מפורשין לא תימא דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי [היינו כל אחד בצבור אחד] אלא אפילו אמר אלו לחטאתי לעולתי לשלמי [היינו שהפרישם בצבור אחד] מקרי מפורשין. וא"ד אר"א כו' אפילו אמר אלו לחובתי מפורשין הן עיי"ש במפרש ובתוס' שם. אמר רבא הא דאמר מעות סתומין יפלו לנדבה אם נפלה דמי חטאת מביניהם הרי הן כמפורשין תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי כו' והוא הברייתא המובא בירושלמי כאן] עיי"ש בהא דאמר רבא אם נפלה דמי חטאת ביניהם פירש"י ותוס' אם נאבד או נפרד כשעור דמי חטאת ביניהם. אמנם הרא"ש מפרש שם האי אם נפלה דמי חטאת ביניהם שאמר אלו לחטאתי עיי"ש ובאמת פי' הרא"ש מדויק מאד דהלא הברייתא דמביא תניא כוותיה דרבא מיירי באמר אלו לחטאתי וא"כ למה לרבא לומר הלשון אם נפלה דמי חטאת ביניהם הו"ל לומר בהדיא שאמר אלו לחטאתי. א"ו דרבא אתי לאשמעינן דבהפריש מעות סתומין לא נעקר מאתם שם סתומין אף בלקח אח"כ דמי חטאת ביניהם אם לא שיאמר להדיא בעת שלקח אלו לחטאתי דוקא. אבל בלקח סתם וקנה סתם מהם חטאת לא נעקר עדיין שם מעות סתומין מעליהם. ומצאתי אח"כ בברכת רא"ש לנזיר שכתב להדיא כן בכוונת דברי רבא. וא"כ מבואר להדיא דאף רבא סובר כר"ז ומשו"ה פוסק הרמב"ם כן. אח"כ מצאתי בשיורי קרבן בנזיר פ"ד שהתעורר בדברי הרמב"ם מעט כדברינו. ולדעתי הוא ברור כמ"ש:
וראיתי בברכת רא"ש בנזיר ל' ד"ה אבל הקדש שכתב ליישב בהא דהשמיט הרמב"ם האיבעיא דרבא שם בנזיר שמגלח על מעות סתומים שהפריש אביו ובעי שם בכור ופשוט אם יש לבכור פי שנים. והדר בעי את"ל ירושה היא ולפום דשקל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא א"ד כיון דקני לגלוח ל"ש עיי"ש בג' והרמב"ם השמיט האיבעי' דהקדש. וכתב הברכת רא"ש וז"ל ובדעת הרמב"ם דלא כתב בבא זו נ"ל דמפרש דבחולין הוא דאית ליה ר"ל שלא קרא עליהם שם חטאת. אבל בהקדש לא ר"ל שקרא עליהם שם הקדש שוב לא מקרי ממונו בכל אשר ימצא לו א"ד כיון דקני כו' ולפי מה דפסקינן לעיל כ"ו ב' כר' אשי דאם קרא עליהם שם חטאת עולה ושלמים כמפורשים הם ולא גמירי בהו הלכתא אפי' בפשוטים בכהאי גווני דמגלח על נזירות אביו לכן השמיט הרמב"ם זה וסמך על מ"ש בפ"ט מנזירות כר' אשי כנ"ל. ונ"ל סמוכים לזה דרבא לא ס"ל כר' אשי מדאמר שם רבא אם נפלה דמי חטאת ביניהם כו' וע"כ מיירי דאמר אלו לחטאתי כמ"ש הרא"ש ואמר בלשון אם נפלה כו' להורות דבעי שיוכר דמי חטאת לבד אז מקרי מפורשין אבל אם קרא בסתם שם חטאת או עולה ושלמים מקרי מעות סתומין ואנן קיי"ל כר' אשי עכ"ל ודבריו תמוהין מה ענין הא דרבא להא דרב אשי דר' אשי מיירי במעות מפורשין היינו בעת שהפריש מעות נזירותו פירש ואמר אלו לחטאתי לעולתי ולשלמי וע"ז אמר ר' אשי דאף באומר לחובתי לבד מקרי ג"כ מפורשין. משא"כ רבא מיירי במעות סתומין והיינו בעת שהפריש מעות הנזירות לא אמר כלום. ורק אח"כ לקח מהכסף לחטאת. וע"ז אמר רבא דבעינן דוקא אלו לחטאתי ולא באופן אחר. ולפי דבריו דרבא פליג על ר' אשי א"כ יקשה על ר"א מהברייתא דמביא ראיה לרבא. וכן הרמב"ם בפ"ט מנזירות הל"ג העתיק דברי ר' אשי אות באות ובהל"ו שם מביא ג"כ הברייתא דמביא הג' ראיה לדברי רבא. ולפי דבריו יקשה למה להברייתא לומר אלו לחטאתי הלא לר' אשי אף באמר אלו לחובתי מקרי ג"כ מפורשין. וא"ל דמשו"ה קאמר הברייתא אלו לחטאתי משום דמסיים והשאר יביא חציו עולה וחציו שלמים. משא"כ באומר אלו לחובתי ילכו כולם לים המלח משום דמי החטאת המעורב בהן כמ"ש התוס' נזיר כ"ו א' ד"ה הא דאמרת מפורשים עיי"ש. אבל דעת הרמב"ם אינו כן דאף באומר לחובתי ומת יקח מקצת מהדמים כשעור דמי חטאת ויוליך לים המלח וממותר הכסף יביא חציו עולה וחציו שלמים כמ"ש הלח"מ שם בהל"ד עיי"ש [ובאמת לפי הבנת הלח"מ בדעת הרמב"ם מיושב קושית התוס' בנזיר שם ד"ה הא דאמרת מפורשים שהקשו דאמאי קאמר הגמ' ולאפוקי מהאי תנא דללישנא דאף לחובתי הוא ג"כ מפורשין וילכו לים המלח א"כ הוא ממש כהאי תנא עיי"ש בתוס' וזה דחקתו להרמב"ם ומשו"ה סובר דאף באומר לחובתי יפריש רק מקצת כסף כשעור דמי חטאת ויוליך לים המלח והמותר יהיה חציו עולה וחציו שלמים ומלישנא דהברייתא משמע דכל הכסף יוליך לים המלח ודו"ק] א"כ אמאי אמר הברייתא אלו לחטאתי. א"ו דבמעות סתומין בעינן דוקא שיאמר אלו לחטאתי ואין ענין הא דרבא להא דר' אשי וז"ב. וע"ד השמטת הרמב"ם האיבעי' דרבא אבל בהקדש לא מפרש הרמב"ם כמ"ש הרא"ש בפירושיו וז"ל יראה לפרש דסיומא דמילתא הוא ואת"ל ירושה היא ולפום מאי דשקל מגלח כו' ובשטמ"ק שם סיים יותר וז"ל וכתוב עליו בגליון פי' לפירושו ולמאי דפרשינא דרבא נמי באת"ל מבעי' ליה צריך לפרש דהאי בעי הוי בקיימתא אלא דבלישנא אחרינא בעי לה עכ"ל וא"כ לפי' הרא"ש הוא הכל חדא איבעי' אלא דמבעי' לי' בשתי לשונות א"כ מיושב בפשיטות דהא הרמב"ם בפ"ח מנזירות מביא שם להדיא דבכור נוטל פי שנים: