שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ב · הלכה ב
מתני' ממע"ש ומדמי שביעית כו' עיין מ"ש במערכה ב'.
(שם) אנן תנינן כו' ע' הגי' בפ"מ ובק"ע ודבריהם דחוקים וכמעט קשה להבינם והנכון גירסת הגר"א כפי שכותב הת"ח אנן תנינן משנתרמה התרומה ותני דבי רבי משנקרבה הבהמה. אמר ר"א מאן תנא משנתרמה התרומה ר' שמעון היא דאמר ר' שמעון מיד הוא מקבל מעותיו ופי' הת"ח וז"ל ר"ש היא דאמר המספק קרבנות היה מקבל המעות מיד נמצא תיכף כשנתרמה נעשה קדשי מזבח זה השקל שנתן לו לשקול על ידו ולפיכך מעל מיד דאלו לתנא דמתני' דס"ל המספק אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה אע"פ שנתרמה הרי אלו כמו שלא נתרמה עדיין דמה לי כשהן בלישכה או ביד הגזבר חברו שלא מדעתו פטור כיון שאינה עדיין לצורך הקרבנות ולא מעל עד שקרבה עכ"ל ודבריו לכאורה מופלאים דמאי איכפת לן אם נקרא עדיין ל קרבה אליבא דרבנן דר"ש. הא כל עיקר הטעם מה שהוא חייב קרבן מעילה הלא מצות לאו ליהנות ניתנו רק הטעם משום דאי לא שקל היו ממשכנין אותו כמו שאמר הירושלמי להלן וכמו שכתב להדיא הרמב"ם בפי' המשנה כאן. א"כ מה לי אליבא דר"ש מה לי אליבא דרבנן ס"ס הא כיון ששקל על ידו הלא יש לו הנאה במה שנפטר ממשכן וא"כ יש לו הנאה ומש"ה חייב במעילה:
אבל באור הענין לדעתי נראה דהא דאמר הירושלמי כאן דמש"ה חייב במעילה משום הנאת המשכן אם לא שקל לאו ברירא היא ודעת הירושלמי כתובות אינו כן והנאת משכן לא מקרי הנאה. עפ"י המבואר בחו"מ סי' קכ"ח בפורע חובו של לשלם אפי' בבע"ח דוחק וכתב שם הש"ך ס"ק ג' דהוא מדברי הירושלמי כתובות מהא דשוקל לו את שקלו מדיר למידר אם כי יש לו הנאה דאי לא שיקל היו ממשכנין אותו בכ"ז לא מקרי זאת הנאה עי"ש. ועי"ש עוד בש"ך שם שהאריך ומביא דברי הירושלמי נדרים ומבאר דשלילת המשכן מקרי הנאה עי"ש בארוכה. וא"כ לפי דברי הירושלמי כתובות לא מקרי זה הנאה במה שנפטר מלהתמשכן ומש"ה מדיר למודר שוקל לו את שקלו וא"כ נחזי אנן בהא דינא בהשולח שקלו ע"י חברו לשקול עבורו ושקל ע"י עצמו משנתרמה התרומה מעל אמאי מעל מאי הנאה אית לי' הלא הנאת המצוה לא מקרי הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו והנאת שלילת המשכן ג"כ לא מקרי הנאה. אמנם מבואר בתוס' וברש"י במעילה י"ח דהא דא"ח במעילה עד שיהנה דוקא היינו באינו מוציא מרשות הקדש. וכמו בגזבר שנהנה מהקדש הלא אינו מוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט אזי בעינן דוקא הנאה משא"כ היכא שמוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט חייב במעילה אף שאינו נהנה כלל. דמש"ה ילפינן מעילה מעבודת כוכבים להורות דבהוציא מרשות לרשות חייב אף בלא נהנה. והלימוד מסוטה הוא הנאה בלא הוצאת הרשות עי"ש בתוס' וברש"י בארוכה. וא"כ נחזי דבנותן שקל לחברו לשקול על ידו ושקל לעצמו אם כי נתרמה התרומה לא מעל רק שיקנו בעדו הק"צ. וא"כ בעת שנתן הגזבר בעדו השקל לבעל הבהמה לקנות הקרבן הלא אז יצא השקל מרשות הקדש לרשות הדיוט. ואם כי תנתן בהמה להקדש תמור השקל בכ"ז הלא השקל מקרי יצא מרשות הקדש לרשות הדיוט ומש"ה מועל. אם כי לית לי' הנאה כלל וא"כ תנא דבי רבי דתנא קרבה הבהמה ותנא דמתני' דתנא משנתרמה התרומה פליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן. דלרבנן דסוברים דאין המקבל מקבל מעות הקדש עד שיהא המזבח מרצה וכל זמן שלא הוקרב הקרבן אם כי המקבל קיבל מעות ההקדש בכ"ז עוד לא יצא לחולין ועדיין ברשות הקדש הוא וא"כ ליכא בזה מעילה כיון דעדיין הוא ברשות הקדש וברשות הקדש ליכא מעילה כ"א שיהנה וכאן ליכא הנאה לא הנאת מצוה דמצות ללה"נ והנאת שלילת המשכן ג"כ לא מקרי הנאה כמ"ש לעיל ומש"ה בעינן דוקא קרבה הבהמה ואז הלא כסף הקדש יצא לרשות הדיוט ואם כי תנתן בעד השקל תמורתו בהמה להקדש בכ"ז מקרי השקל יצא מרשות הקדש לרשות הדיוט ואז איכא מעילה אף בלא הנאה ובמעילה הלא קי"ל יש שליח וא"כ נתינת הגזבר השקל בעדו בשליחותו מש"ה מועל השקל. אמנא לתנא דמתני' דאמר משנתרמה התרומה מועל היינו דסובר כר"ש דאמר מיד הוא מקבל מעותיו ותיכף כשמקבל המעות המה שלו ויצאו לחולין. ומש"ה קאמר התנא דמתני' דמשנתרמה התרומה הוא מועל כלומר דסתמא דמלתא הוא דתיכף משנתרמה התרומה נותן הגזבר את השקל לבעל המספיק את קרבנות הצבור. וא"כ לר' שמעון הלא תיכף יצא השקל לחולין וא"כ איכא תיכף הוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט ומש"ה מועל אף בלא שום הנאה. וא"כ התנא דבי רבי והת"ק דמתני' הוא דברי ר"ש ורבנן וכמ"ש ועולים כהוגן דברי הירושלמי אמנם כ"ז הוא רק אם נאמר דמשכן לא מקרי הנאה משא"כ לפי מה דמסיק הירושלמי להלן דשלילת המשכן מקרי הנאה וכמו שביאר הש"ך שם גם דברי ירושלמי נדרים דסובר כן א"כ א"ש המתני' כפשוטו דמש"ה דמשנתרמה התרומה מועל היינו משום הנאת שלילת המשכן דאם לא שקל הי' ממשכנין אותו והא דבעינן דוקא נתרמה התרומה עי' מ"ש במערכה א' בארוכה. א"כ אין ענין להפלוגתא דר"ש ורבנן והירושלמי כאן דתלי בפלוגתא דר"ש ורבנן היינו עפ"י שיטת הירושלמי כתובות דשלילת המשכן לא מקרי הנאה וכמ"ש:
(שם) וחש לומר שמא לשיריים הן נופלין. וכי יש מעילה בשיריים אלא כר"מ דאמר מועלין בשיריים עוד היא במסוים. ועי' בפ"מ וק"ע. וגליון הש"ס שם כתב וז"ל נראה דאסיפא [השוקל שקלו מן ההקדש ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל] קא מקשה דבעינן קרבה הבהמה דוקא ומקשה דלמא שקלו נפל לשיריים ולא נקרבה ממנו הבהמה וכי יש מעילה בשיריים בשלמא ברישא [הנותן שקלו לשקול על ידו ושקל לעצמו אם נתרמה התרומה מעל] לא בעי קרבה הבהמה ועי' ברמב"ם רק שנדע דלשם השני נתרם ולא לבעלים הראשונים שפיר מוקי לה במסוים משא"כ בסיפא קשה ומסיק עוד היא במסוים כו' היינו שדחפו לקופה וקנו מן הקופה קרבנות וזה מדויק בלשון הירושלמי שכתב עוד הוא כו' עכ"ל ואני לא אדע כיון דבעינן דקרבה הבהמה דוקא א"כ מאי יושיענו אף לר"מ דאמר מועלין בשיריים הא ס"ס לא קרבה הבהמה. ובאמת ק"ל מאד קושית הירושלמי וחש שמא לשיריים נפלו מאי איכפת לן אם נפלו לשיריים הלא כל עיקר מה שהוא חייב מעילה משום שנהנה מן הקדש מה שלא משכנו וכשנתרמה התרומה שוב אין ממשכנין אותו רק בהשוקל שקלו מקדשי בדק הבית א"ח מעילה עד שיקרב הקרבן [ועי' במתני' בתקלין חדתין מה שמביא בשם הגר"א לחלק בין הרישא דלא בעינן קרבה הבהמה ובין הסיפא דבעינן דוקא קרבה הבהמה] והלא הקרבן נקרב גם עבורו ובעד כל ישראל דכולם יש להם חלק בק"צ וא"כ מאי איכפת לן במה שנופל השקל לשיריים. ובאמת הרמב"ם בפי' המשנה כתב להדיא וז"ל וכשהקריבו הבהמה והוא נתכוין שהוא ממעות כל מי ששוקל בתרומת הלשכה כאלו קנה הבהמה מאותן המעות ונהנה במה שאין ממשכנין אותו עכ"ל א"כ חזינן דהרמב"ם באמת מפרש כן וא"כ מאי איכפת לן מה שהוא נופל לשיריים. אמנם הירושלמי ס"ל דאמר דבעינן שיהא מסוים היינו דוחפו להקופה הוא נגד דברי הרמב"ם. וכבר התפלאו בזה השיורי קרבן עי"ש ולפמ"ש לעיל נוכל לומר דהירושלמי כאן אזיל ג"כ בשיטת הירושלמי כתובות דשלילת המשכן לא מקרי הנאה ובעינן דוקא קרבה הבהמה א"ש מה שהקשינו ומיושב גם דברי הרמב"ם דפוסק דשלילת המשכן מקרי הנאה כמו שאמר הירושלמי להלן. אמנם זה קשה דמה יושיענו בהא דאתיא כר"מ דאמר מועלין בשיריים הא בעינן קרבה הבהמה:
אמנם לדעתי נראה דקושית הירושלמי הוא רק על הרישא ולא על הסיפא משום דעל הסיפא ל"ק כלל וכמו שכתב באמת הרמב"ם בפירושו דכיון דקנו הקרבן והקריבו מאי איכפת לן במה שהשקל נשאר בהשיריים. רק כל עצמיות הקושיא הוא על הרישא השולח שקלו לשקול על ידו ושקל ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל. וע"ז מקשה הירושלמי וניחוש שמא לשיריים נפלו והוא עפ"י המבואר אצלינו במערכה א' דהשקל שהפריש הוא קודש עד עת שנתרמה התרומה ואז נעשה חולין עי"ש שהארכנו בזה בראיות ברורות. והנה בירושלמי קדושין פ"ג הל' א' הרי זו עולה שלשים יום כל שלשים יום הרי זו עולה לאחר שלשים יום יוצאת לחולין מאליה [משום דסובר דקדושת הגוף פקעי בכדי] מעילתה מה היא ר"י אמר מעילתה ברורה ר"ז ר"ה תרווייהו אמרי מעילתה ספק עי"ש הרי חזינן דהקדש שהוקדש לזמן ואחר הזמן נעשית קולין מאיליה סובר ר"י דחייב קרבן מעילה ור"ז ור"ה סוברים דמעילתה ספק. וא"כ גם בשקל כיון דקדושתו אינו רק עד זמן הרמת התרומה ואח"כ יצא לחולין א"כ לר"ז ולר"ה ליכא מעילה ברורה. וא"כ י"ל דהירושלמי פריך אליבא דר"ז ור"ה כיון דהקדש לזמן מעילתה ספק א"כ איך אמר המתני' השולח לשקול על ידו ושקל לעצמו משנתרמה התרומה מעל ומשמע דהיא מעילה ברורה וניחוש שמא נפל לשיריים וא"כ ממילא היא חולין לאחר שנתרמה התרומה. אם לא כר"מ דאמר דמועלין בשיריים וא"כ שייך מעילה לעולם. וע"ז משני במסוים היינו שדחפו לתוך הקופה וא"כ הוא עצמו נעשה תרומה וחל עליו שם קדושה לעולם. וא"כ לפ"ז אפשר דהרמב"ם סובר כר"י דמעילתו ברורה מש"ה לא חש לקושית הירושלמי וע"כ לא בעי במסוים: