אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

פרק א · הלכה ד

הלכה ג

הא לתבוע כו' עיין מ"ש לעיל בריש הלכה ג':

(שם) א"ר בא תפתר כמ"ד כותי כעובד כוכבים דאתפלגון כותי כעובד כוכבים דברי רבי. רשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבר. והנה במתני' [לפי גירסא שלנו] עובד כוכבים וכותי ששקלו אין מקבלין מידם ואין מקבלין מידם קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות אבל נו"נ מקבלין מהם. זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלין כו'. אמנם הרמב"ם בפי' המשנה כתב ח"ל אמרו אין מקבלין מידן קיני זבות וזבים ויולדות ר"ל מיד הכותים אבל העובד כוכבים אינו יודע בזה ואינו טורח בהם לעולם אמרו סיפא בכותי ולפיכך מקבלין מהן חטאות ואשמות לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב עכ"ל נראה שהרמב"ם גורס במתני' ומקבלין מהם חטאות ואשמות נדרים ונדבות" כמ"ש התוי"ט והלח"מ בפ"ג ממעה"ק ומוכרח הוא. וא"כ יקשה מאד בהא דר' בא אמר דמתני' רבי דאמר כותי כעובד כוכבים. פי' ומש"ה תני העובד כוכבים והכותי ששקלו אין מקבלין מידם דלרשב"ג דסובר דכותים גירי אמת והמה כישראל לכל דבר מקבלין מהם שקלים. וא"כ כיון דהמתני' הוא רבי אמאי מקבלין מהם חטאות ואשמות דהלא מעובד כוכבים אין מקבלין חטאות ואשמות לכ"ע כמבואר במנחות ע"ג עי"ש ולכאורה הוא קשה מאד לפי גי' הרמב"ם:

ומה שנ"ל בישוב הדברים ע"פ מה דקי"ל דחטאת העוף בא על הספק. ומבואר במתני' בפ"ק דכריתות האשה שלא הוחזקה עוברה והפילה ולא ידעה מה הפילה אם ולד אי לא מביאה קרבן ואינו נאכל. וכן פסק הרמב"ם בפ"א ממחו"כ הל"ז וז"ל האשה שלא הוחזקה עוברה והפילה ולא ידעה מה הפילה אם נפל שחייבת בקרבן אי לא ה"ז ספק יולדת ומביאה קרבן ואינו נאכל וכן שתי נשים שהפילו שני נפלים נפל אחד ראוי להקריב עליו ונפל אחד פטורה עליו ואין אחת מכרת את נפלה כל אחת מביאה קרבן מספק ואינה נאכלת עכ"ל והוא ממשנה דכריתות הנ"ל ולכאורה קשה מאד דהא הא דחטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת יליף הג' בנזיר כ"ח מקרא דלזכר ולנקבה מה זכר מביא על הספק אשם תלוי אף נקבה מביאה על הספק חטאת העוף עי"ש בגמ' ובפי' הרא"ש שם דאף דהגמ' מביא שם רק מניין לחטאת העוף הבא על הספק שאינה נאכלת הוא לאו דוקא אלא עיקר הבאתה ילפינן ג"כ מאשם תלוי עי"ש. וא"כ יקשה מאד לפי שיטת הרמב"ם דכל הספיקות מה"ת שרי היכא דלא איקבע איסורא ומש"ה א"ח אשם תלוי רק בחתיכה משתי חתיכות דאיקבע איסורא כמ"ש הרמב"ם בהל' שגגות. וא"כ הא דחטאת העוף דמביאה על הספק ילפינן מאשם תלוי א"כ למה כתב הרמב"ם דאף באשה אחת שהפילה ולא ידעה אם דבר המחייבה בקרבן הפילה אי לא בכ"ז מביאה חטאת העוף מספק הלא לא אקבע איסורא. בשלמא הדין השני שכתב רבינו בשתי נשים שהפילו א"ש דהלא כאן הוא שתי חתיכות וא"כ אקבע איסורא משא"כ באשה אחת דלא אקבע איסורא אמאי מביאה מספק. דהן אמנם דמבואר במתני' דכריתות הנ"ל. אבל נוכל לומר דהמתני' סובר דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות דהא פלוגתא דתנאי היא אי בעינן חתיכה אחת או שתי חתיכות משא"כ הרמב"ם לשיטתו קשה כנ"ל. ויגעתי בזו הקושיא עד שמצאתי למרן המהרי"ט בקו' הספיקות שהקשה זאת אמאי בחטאת העוף שבא על הספק לא בעינן אקבע איסורא. ותי' משום דמכשירה לאכול מקדשים וא"א למילף מכשיר מאיסור עי"ש. ותורת אמת היתה בפי מרן המהרי"ט דכן כתב הרמב"ם בפי"א משגגות בהל' ד' וז"ל שם [אחר דחשיב שם כל האיבעיות שנשארו בגמ' בספק לענין טומאת מקדש וקדשיו] יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אין מביאין קרבן מספק שמא יכנס חולין בעזרה. ואם תאמר הלא חטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת מפני שהמביא אותה מחו"כ ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתה. אבל מי שאינו מחו"כ אינו מביא קרבן מספק עכ"ל והוא מבואר כדברי המהרי"ט ולפלא על מרן המהרי"ט שלא הביא דברי הרמב"ם הנ"ל:

הן אמנם שדברי רבינו בעצמו צריכין ביאור כיון דלדידיה כל הספקות מה"ת שרי היכא דלא אקבע איסורא א"כ מה"ת שרי ג"כ לאכול בקדשים אף בלא הבאת הקרבן. ורק מדרבנן אסורה לאכול בלא קרבן וא"כ כל עיקר הבאת קרבנה הוא רק מדרבנן ולא משמע כן בכל הש"ס דהא דמביאה קרבנה הוא רק מדרבנן. בשגם מהו הבאור משום שהיא מחו"כ ואסורה לאכול בקדשים מאי אולמא אכילת קדשים דנימא בזה שאף מספק מותר להביא חולין בעזרה:

אבל האיר לנו מאיר עינינו בעל חות דעת בסי' ק"י בבית הספק שכתב שהרמב"ם הוציא דינו דכל הספיקות שרי מה"ת מש"ס ערוכה סוטה כ"ט דאמר שם ר' גידל א"ר רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק טמא יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק לא הרי חזינן דלישנא דקרא משמעותא על הודאי ולא על הספק. וא"כ מוכח דשאני בין היכא דכתב התורה בלשון קו"ע לשב וא"ת כגון בכל הלאוין דכתב רחמנא את זה לא תאכל כגון חזיר נבלה וכדומה אמרינן ודאי חזיר ודאי נבלה לא תאכל אבל ספק יאכל דומיא דדריש הש"ס כל טמא לא יאכל היינו טמא ודאי דספק יאכל ובמקום דמזהיר קרא בקו"ע כגון בתולה מעמיו יקח אשה וכן לקיחת אתרוג ואכילת מצה אמרי' דמחויב בודאי ולא בספק עי"ש שהאריך ופירש בזה כל דברי הרמב"ם ובאמת מבואר כן בירושלמי נזיר פ"ט הל"ד "וטמא אותו" את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא הספק לעולם הוא בטומאתו עד שיודע שטהור. וטהרו את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק עכ"ל הירושלמי. והיינו כנ"ל מדכתיב בקרא וטימא היינו דוקא טומאה בודאי ומדכתיב וטהרו היינו בטהור בודאי] נמצא לפ"ז כיון דכתיב בקרא כל טהור יאכל בשר היינו בודאי טהור אבל ספק טהור אינו רשאי לאכול בקדשים אם כי ספקו לא יהיה באיקבע איסורא בכ"ז ספק כזה אסור מדאורייתא אף להרמב"ם ומש"ה במחו"כ דכ"ז שלא הביא כפרתו נקראים טמאים לענין קדשים כמבואר בקרא וביבמות ע"ג ובזבחים ובשארי דוכתי א"כ אף בספק ג"כ אסור מדאורייתא אף היכא דלא אקבע איסורא:

ולפ"ז נ"ל דאף ספק חולין בעזרה גם בו אמרי' ספק דאורייתא לחומרא אף אליבא דהרמב"ם אף היכא דלא אקבע איסורא דהא בקדושין נ"ז יליף הגמ' איסור חוב"ע מקרא דושחטו ושחט אותו ושחט אותו עי"ש פירש"י דקרא דושחטו כתיב גבי שלמים ואם זבח שלמים קרבנו כו' והביא כו' ושחטו כו' ושם ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כו' ושחט אותו כו' ושם ואם עז קרבנו כו' ושחט אותו כו' דמיניה יליף דוקא קדשים שוחטין בעזרה אבל לא חולין. א"כ צותה התורה דדוקא קדשים ודאי ישחטו בפתח אוה"מ אבל ספק קדשים לא וכמו כל טהור יאכל בשר דמשמע ודאי טהור וכנ"ל וא"כ חוב"ע אף ספק אסור מה"ת אף להרמב"ם וא"כ מיושב דברי רבינו בפי"א משגגות כמין חומר דמש"ה כתב שאלו החייבין קרבן מספק בטומאת מקדש וקדשיו שאין מביאין מספק שמא יכנסו חוב"ע והיינו כנ"ל דהא הבאת קרבנם הוא רק בספק דלא אקבע איסורא וא"כ הוא רק מדרבנן לשיטתו דכל הספקות הוא רק מדרבנן וחוב"ע הלא גם ספקו אסור מדאורייתא אף אליבא דהרמב"ם מש"ה אינם מביאים מספק. משא"כ ספק מחו"כ הלא אף אליבא דהרמב"ם ספיקו חסור מה"ת אף היכא דלא אקבע אסורא מקרא דכל טהור יאכל בשר וכנ"ל ומש"ה מביאים קרבנם אף היכא דלא אקבע איסורא דהא בהם אף היכא דלא אקבע איסורו ספיקו לחומרא מה"ת כמו בכל אסורים דאקבע איסורא. ומש"ה כתב רבינו דמחו"כ מביאין מספק היינו משום שאסורין לאכול בקדשים מדאורייתא מספק ומש"ה מביאין מספק ולא מצד מפלת אכילת קדשים מש"ה מביאין מספק אלא דכך הוא הדין דספק מחו"כ אסור לאכול בקדשים מה"ת אף לשיטת הרמב"ם אף היכא דלא אקבע איסורא.

ומה מאוד מפולש לנו דברי רבינו בפ"ט מנזירות הל' ט"ו שכתב וז"ל מת אחד מהם [לענין שני נזירים] ה"ז מביא חטאת העוף ועולת בהמה ויאמר כו' ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ספק עי"ש ולכאורה דבריו נפלאין מאד דהא בהדיא כתב בפי"א משגגות והבאנו לעיל דכל אלו שחייבין מספק אין מביאין מספק מטעם חו"ב. ומחו"כ שאני מפני שאסור לאכול בקדשים. והרי כאן בנזירות שאינה ממחו"כ ובכ"ז מביא חטאת העוף מספק. וכבר התפלא ע"ז השעה"מ בפ"ב משחיטה והניח בצ"ע. אמנם לפי דברינו מפולשין הדברים. דהא כל עיקר הטעם שכתב רבינו מפני שאסורה לאכול בקדשים היינו אם כי כל הספקות שרי מה"ת להרמב"ם אמנם טמא באכילת קדשים אף להרמב"ם ספקו אסור מה"ת וממילא בספק טמא אף דלא איקבע איסורא מקרי ספק דאורייתא לחומרא ומשוי אותו כמו בכל איסורים שבתורה דהיכא דאיקבע איסורא דמקרי ספק מה"ת לחומרא מה"ת משא"כ בשאר איסורים היכא דלא איקבע איסורא ל"א בזה ספק מה"ת לחומרא מה"ת. אמנם היכא דבשאר איסורים אקבע איסורא דאז גם בו אמרי' ספק מה"ת לחומרא מה"ת. ממילא מביא ג"כ חטאת העוף בספק וא"כ א"ש דהרמב"ם בפי"א משגגות לא כתב רק היכא דשאר האסורים לא אקבע איסורא כמו האיבעיות שמביא דנשאר הגמ' בספק לענין טומאת מקדש וקדשיו בזה מחלק בין אלו האסורים דאין מביא קרבן מספק משום דספיקם הוא רק מדרבנן וספק חוב"ע הוא דאורייתא אף לשיטת הרמב"ם וכמ"ש לעיל. לבין מחו"כ דבהם לעולם אמרי' דספיקו לחומרא מה"ת מטעם אכילת קדשים. משא"כ היכא דבשאר אסורים הוא ג"כ אקבע איסורא וא"כ ממילא ספקו לחומרא מה"ת וממילא שוה למחו"כ ומביא חטאת העוף בספק ומש"ה בהא דנזירות דהלא שם הוא אקבע איסורא שפיר כתב הרמב"ם דמביא חטאת העוף בספק והדברים ברורים בעזהי"ת:

ואחרי הדברים האלה תתיישב קושיתינו על פי' וגרסת הרמב"ם בטוב טעם. דבירושלמי ברכות פ"ז סוף הל"א "ואהן כותי לאו ספק הוא אמר ר' אבא תפתר כמ"ד כותי כישראל דאתפלגין כותי כא"י דברי רבי רשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבר' כן כתוב הגי' מפי' בעל ספר חרדים. וכתב שם הבעל ספר חרדים בפרושו וז"ל נראה שהי' להם ברייתא ידוע סתמות דכותי ספק ישראל ספק א"י וחדש ר' אבא דפלוגתא דתנאי היא עכ"ל, כלומר דרבי דאמר כותי כא"י היינו שהוא ספק ורשב"ג אומר הרי הוא כישראל לכל דבר היינו שהוא ודאי ישראל. והנה ברמב"ם פ"ג ממעה"ק הל"ב וז"ל ואחד אנשים ואחד נשים מביאין כל הקרבנות אבל הא"י אין מקבלין מהם אלא עולות שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם עכ"ל. ועי' שם בלח"מ מ"ש איך יליף הרמב"ם מזה הקרא המיעוט דאין מקבלין רק עולות:

ולפ"ז מיושב מאד דברי ר' בא דאמר דמתני' רבי דהא לרבי דאמר דכותי כא"י הוא רק מטעם ספק וא"כ לפי לימוד הרמב"ם דממעט א"י משאר קרבנות מקרא דבן נכר. א"כ דוקא בן נכר ודאי לא מקבלין מאתו רק עולות. משא"כ מי שהוא ספק שפיר מקבלין לפי שי' הרמב"ם וכפי דברי הבעל חות דעת שהבאנו לעיל. והא דאין מקבלין מאתו שקלים או מטעם לא לכם ולנו לבנות דמצינו בקרא להדיא. או מטעם דגבי שקלים כתיב בני ישראל וא"כ דוקא ודאי ישראל אבל לא ספק וכן הא דאין מקבלין קיני זבים זבות ויולדות הוא ג"כ מטעם הנ"ל משום דבכולהי כתיב בני ישראל היינו ודאי ישראל ולא ספק:

אלא מה שק"ל בפי' המשנה לרבינו דמפרש הא דמבואר במתני' ואין מקבלין קיני זבים דמיירי בכותים. והוא עפ"י הירושלמי כאן אר"א מתני' בנכרי הא בכותים לא [פי' דהרישא דאין מקבלין שקלים מכותי אתי' אף לרשב"ג דסובר דגירי אמת המה והיינו דקרא דעזרא מיעט אותם להדיא לא לכם ולנו לבנות בית ד'. אמנם הא דאין מקבלין קיני זבים לא מיירי רק בנכרים והמתני' אתי' כרשב"ג] מתני' פליגי על ר"א אין מקבלין מידם קיני זבין קיני זבות קיני יולדות וכי יש קיני זבין וזבות בעובדי כוכבים" [פי' בודאי מיירי הסיפא בכותים] אלא רישא בעובדי כוכבים וסיפא בכותים אין רישא בא"י וסיפא בכותים. ועיי' בת"ח ובפ"מ דפירשו דכיון דהסיפא מיירי בכותים א"כ אתי' דלא כרשב"ג עיי"ש והלא הרמב"ם בכ"מ פוסק דכותים גירי אמת א"כ הלכה כרשב"ג ומכותים מקבלין קיני זבין ואיך העתיק הירושלמי בפירושו דסיפא בכותים:

אבל ג"ז ל"ק דהרמב"ם מפרש הא דמשני הירושלמי סיפא בכותים לא דאתי' כרבי אבל לרשב"ג מקבלין מהם. וא"כ הא דאמר הירושלמי מתני' פליגי על ר"א היינו לדחות הא דאמר ר"א דמתני' אתי' כרשב"ג. אלא דהא דקאמר הירושלמי מתני' פליגי על ר"א רק לדחות דברי ר"א דאמר דלרשב"ג מכותים קיני זבים. אבל באמת מתני' אתי' אף לרשב"ג דכותים גירי אמת והא דאין מקבלין מהם קיני זבים הוא טעם אחר איכא אף לרשב"ג דהא כל הקרבנות מזב וזבה ויולדת הוא רק לאשתרוי בקדשים. והנה הלא מבואר בנדה ל"ג ס"ט דכותים ביום שפוסקת מתחילין למנות הז' נקיים. ובאמת לדידן ביום שפוסקין אין מתחילין למנות וא"כ כמו זבה מתחילין לפסוק ביום שפוסקת בטהרה א"כ גם זב ג"כ ביום שפוסק מתחיל למנות וא"כ לעולם המה טמאין ואסורין לאכול בקדשים ומשו"ה אין מקבלין מהם קיני זבין וזבות וממילא גם קרבן יולדת אין מקבלין דכיון דלעולם המה טמאות ולא מהני להו קרבן לאשתרוי בקדשים וא"כ אף לרשב"ג אין מקבלין מהם ואתי' המתני' אף לרשב"ג:

ודע שיש לי צ"ע בדברי רבינו בפי' המשנה בנדה בפ"ז שם במתני' כל הכתמים הנמצאים וכו'. אחר שדבר שם בעניני כותים סיים שם וז"ל וזה מאז אמנם היום אם הכותי עצמו מת לא יטמא באהל לפי שהמה כא"י ואין מטמאין באהל עכ"ל ודבר פלא הוא הן אמנם דעשאום כא"י לכל דבריהם היינו רק לחומרא אבל כיון דבאמת המה גירי אמת ורק דגזרו עליהם ועשאום כא"י גמורין אבל איך לא יטמאו באהל כישראל וצע"ג אם לא שנאמר כיון שנפרשו מאתם א"כ התחתנו בבנות של שאר עממין ובנך הבא כו' אינה קרוי בנו אלא בנה וצ"ע:

(שם) ר' יוחנן אמר בתחלה אין מקבלין מהם לא דבר מסוים ולא אינו מסוים ולבסוף מקבלין. רשב"ל אמר בין בתחלה בין בסוף אין מתני' פליגי על ר"י אין מקבלין מהם הקדש ונדבה לבדה"ב תפתר בין בתחלה בין בסוף ובלבד דבר מסוים. [ודע דבתוספתא פ"א דשקלים כתוב וז"ל אין מקבלין מהם הקדש ונדבה לבדה"ב ואם הקדישו הקדישן הקדש עכ"ל והוא ממש כדברי ר' יוחנן וכפי שיטת [הרמב"ם] בפ"ק ממתנת עניים הל"ח דמפרש בתחלה ובסוף פירושו לכתחלה ובדיעבד עיי"ש וכפי הנראה דהירושלמי לא גריס האי ואם הקדישן הקדש] מתני' פליגי [על ר"ל דתני הכל שוין שהן נודרין ונדרין תפתר עולה] ניחא נודרין עולה נדרין עולה [אם הישראל מדירו מי ישמע לו] אלא כשאמר ישראל [ולפי גרסת הגר"א א"י] הרי עלי עולה ושמע א"י [ישראל הגר"א] ואמר מה שאמר זה עלי [פי' ומיירי, בקדשי מזבח דוקא האי נודרין ונדרין] אינו מביא עמו נסכים ומותר נסכים לא אכלי שרת אינון [פי' וקשי' לר"ל] התיב ריב"ב והא תנינן נערכין ועורכין לאו לבדה"ב אינון [והתק"ח מפרש דקשי' הוא לר"י דהא הוי דבר מסוים עיי"ש ולא אדע איך מקרי זה דבר מסוים ומ"ד ממותר נסכים דלכלי שרת אינון ולא מקרי דבר מסוים. ולדעתי נראה דהקושי' הוא לר"י מהא דעירוכין דמלשנא דעירוכין משמע דלכתחלה. ואם כי לעיל דמקשי על ר"ל מהא דנודרין ונדרין ולא מקשי על ר"י משום דנוכל לומר דמיירי בדיעבד משא"כ בהא דעירוכין לר' יהודא דיליף מקרא א"כ הוא לכתחלה ועי' ריש חולין נודרין ומעריכין דיעבד הוא עי"ש אמנם כ"ז הוא בישראל משום אסור בל יחל משא"כ בא"י דליתא בבל יחל א"כ הוא מעריכין לכתחלה לר' יהודא ולר' יוחנן הוא רק בסוף היינו בדיעבד. וראיתי ביפ"ע בשקלים דכתב דלולי דברי הגר"א דמפרש דהקושי' היא ממעריכין נוכל לפרש דהקושי' הוא מנערכין והיינו דקאי על לעיל דמשני דנדרין נמי למזבח ובגיוני דהא"י אמר הרי עלי עולה ואמר ישראל מה שאמר זה עלי כגרסת הגר"א ומשו"ה פריך מנערכין דלא מצי לאוקמי כהאי גווני עיי"ש ולדידי צ"ע בזה דאם אמר א"י ערכי עלי לר"מ דלא מהני ואמר ישראל מה שאמר זה עלי אם חל הנדר על הישראל דמצד הסברא משמע דמהני דמאי אכפת לן באמירת הא"י ערכי עלי דלא מהני אבל ס"ס הלא הישראל אמר מה שאמר זה עלי. והלא אם ישראל בעצמו אמר ערך א"י עלי מהני לר"מ א"כ מה מזיק מה שאמר הישראל מה שאמר זה עלי ע"י אמירת הא"י שאמר ערכי עלי ולכאורה מסוגי' דנזיר ס"ב דפריך שם ה"ג איש כי יפליא ל"ל ומשני דאצטריך, לא"י שיודע להפלות ופריך הגמ' הניחא למ"ד מעריכין אלא למ"ד נערכין אפי' בן חדש נמי עיי"ש ומאי קושי' דלמא אתי קרא כה"ג דהא"י אמר ערכי עלי והישראל אמר מה שאמר זה עלי ומקרי זה נערך ודוקא בא"י היודע להפלות מהני זה. א"ו דלמ"ד דא"י נערך ולא מעריך מקרי כה"ג מעריך ולא נערך. אמנם יש לדחות זה דשפיר מהני לר"מ כה"ג ואף בקטן שא"י להפלות ג"כ מהני אם אמר א"י קטן ערכי עלי והישראל אמר מה שאמר זה עלי כיון דמקרי זה נערך. משום דדל אמיר הא"י והוי כמו שאמר הישראל לבד ערך א"י עלי וא"כ אפי' בא"י קטן ג"כ חל הערך על הישראל ועיי' בירושלמי נזיר פ"ז הל"א ובכ"מ שם משמע דבכהאי גווני לא מהני] מה דאת אמר תמן לשמים הוא מתכוין ומאליהן הן באין לבדה"ב כן את אמר הכא לשמים הוא מתכוין ומאליהן הן באין לבדה"ב. ומתבאר מדברי הירושלמי הנ"ל דהא דפליגי ר"י ור"ל דר"י מחלק בין בתחלה בין בסיף ור"ל לא מחלק כלל דלעולם אין מקבלין הוא רק היכא שהקדיש בפירוש לבדה"ב. אבל אם הוא לא הקדיש לבדה"ב רק דממילא באין לבדה"ב בהא לא פליג ר"י ור"ל ולכו"ע יכולין להקדיש וא"כ לפ"ז לק"מ ג"כ מהא דנודרין ונדרין שהקשה הירושלמי לעיל וא"צ לאוקמי דמיירי בקדשי אלא דמיירי אף בקדשי בדה"ב אמנם כיון שהוא לא הקדיש להדיא לבדה"ב שפיר נודרין ונדרין. וא"כ מבואר מהירושלמי דפלוגתא דר"י ור"ל לא תלי בפלוגתא דר"מ ור"י בהא דא"י אם נערך או מעריך דפלוגתא דר"מ ור"י הוא דמר ממעט מבני ישראל דא"י אין מעריך מטעם ריבוי הכתוב נערכין ממעריכין ומר ממעט מבני ישראל דא"י אין נערך מטעם רבוי מעריכין מנערכין אבל לא מטעם דאין מקבלין מא"י לקדשי בדה"ב דהא לר"י ור"ל תרווייהו סברי דהיכא דלא הקדיש בהדיא לבדה"ב ורק לשמים הוא מתכוין ומאליו הוא נופל לבדה"ב שרי לכו"ע]:

אמנם שיטת הבבלי עירוכין ו' דפלוגתא דר"מ ור' יהודא הוא מטעם לא לכם ולנו לבנות וא"כ האיסור הוא מטעם קדשי בדה"ב דאין מקבלין מא"י ולכך סובר ר"מ דא"י אין מעריך וא"כ אפי' היכא שלא אמר בהדיא לבדה"ב ג"כ לא מהני לר"מ ור"י לית [לי'] האיסור דאין מקבלין ורק התם דקאמר לא לכם ולנו הוא מטעם רפיון ידים ומשמע מפירש"י שם היינו דוקא התם שראינו שהיו מתכונים לבטל עבודת בהמ"ק אבל בעלמא מקבלין. וא"כ הא דתני שם תני חדא א"י שהתנדב נדבה אין מקבלין ותני חדא דמקבלין ומשני ר"י כאן בתחלה כאן בסוף ובהכרח דאתי כר"מ ולא כר' יהודא דהא לר' יהודא מקבלין לכתחלה ועיי' בתו' שם שהקשו אמאי לא משני הא ר"מ הא ר"י עיי"ש וא"כ לפ"ז א"ש פסק הרמב"ם בפ"א מעירוכין דפוסק כר"מ דא"י נערך ולא מעריך ועיי"ש בכס"מ משום דרבא קאמר שם טעמי' דר"מ מסתברא ולפי דברינו גם ר' יוחנן סובר כר"מ ומשו"ה פוסק כר"מ. וצ"ל דלשיטת הבבלי דפלוגתא דר"מ ור"י בהא דעירוכין משום דתלי אם מקבלין מא"י נדבה לבדה"ב ולא מחלקינן בין פי' להדיא לבדה"ב לסתמא כמו שמחלק הירושלמי א"כ יקשה לשיטת הבבלי מה שהקשה הירושלמי מהא דמותר נסכים לאו לכלי שרת אינון. וצ"ל דהא ר' יוחנן מחלק בין בתחלה בין בסוף דלכתחלה אין מקבלין ובדיעבד מקבלין וכפי' הרמב"ם א"כ האי מותר נסכים מקרי ג"כ דיעבד דהא הביא הנסכים לצורך הקרבן ורק שנתותרו אח"כ ואף לפי' גי' הגר"א דהקושי' הוא לא הביא עמו נסכים והביא אח"כ עיי"ש מקרי ג"כ בדיעבד:

והעיקר נ"ל דמשו"ה לא פריך בבלי לר"מ דסובר דמא"י אין מקבלין מהא דמותר נסכים עפ"י מ"ש לקמן בפ"ד בד"ה עד כדין ברוצי צבור ברוצי יחיד ושם עד כדין ברוצי לח ברוצי יבש שכתבנו שם דשאלת הירושלמי הוא רק לר' יהודא דסובר דהברוצין היא קודש מדאורייתא ולא מהני בזה הפקר ב"ד. משא"כ אם נאמר דהברוצין מדאוריי' הוא חול והיינו דכונת הנודר הוא שלא הקדיש אלא מה שצריך ורק מדרבנן הוא קודש שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול א"כ ממילא מהני בזה הפקר ב"ד [מה"ב] והקדש זוכים לעצמם וממילא לא מקרי בא משל יחיד עיי"ש. וא"כ א"ש דלא פריך בבלי מהא דמותר נסכים דהא קאי לר"מ ור"מ הלא סובר דהברוצין הוא חול מדאוריי' רק מדרבנן הוא קדש] וא"כ שפיר נוכל לומר דב"ד הפקירו [בזה"ב] ואז זוכה הקדש לעצמם ולא נדבת א"י כמו שלא נקרא נדבת יחיד. משא"כ לפי שיטת הירושלמי דפלוגתא דר"י ור"ל לא תלי בפלוגתא דר"מ ור"י וא"כ פליגי אליבא דכו"ע אף אליבא דר' יהודא משו"ה שפיר פריך הירושלמי מהא דמותר נסכים:

והנה הרמב"ם בפ"ח ממתנת עניים הל"ח פוסק דא"י שהתנדב לבדה"ב לכתחלה אין מקבלין ובדיעבד הקדשו הקדש עיי"ש והוא כר' יוחנן. ובפ"א מעירוכין דא"י שאמר דמי עלי בודקין אותו אם אמר ע"ד ישראל עושין ב"ד מזה לצורכי דברים אחרים ולא לבדה"ב ואם אמר לשמים יגנזו ועיי"ש בלח"מ שהאריך ליישב דברי רבינו בדברים נכונים עיי"ש. ומה שאמר דאם אמר דמי עלי בודקין אותו ע"ד ישראל והוא להנצל מקושית התוס' עירוכין ו' דלר"מ דסובר דא"י אין מעריך מטעם לא לכם ולנו לבנות א"כ איך אמר ר"מ במתני' ומודים שנודרין ונדרין [והוא קושית הירושלמי] ע"כ מחלק הרמב"ם דהא דמודה ר"מ בנודרין איירי באומר ע"ד ישראל. וב"ד עושין מהם לצורך ענינים אחרים ולא לבדה"ב וז"פ:

אלא דק"ל כמו בהתנדב להדיא לבדה"ב מחלקינן בין לכתחלה ובין בדיעבד [רק גבי עירוכין לא מהני אף בדיעבד לר"מ ממעוטא דבני ישראל] ה"נ נימא גבי נודרין לחלק בין לכתחלה בין בדיעבד. ומנ"ל להרמב"ם לומר דבנודרין אף בדיעבד לא מהני לבדה"ב. דהא חזינן דשיטת הירושלמי הוא דבסתמא היכא דלא אמר לבדה"ב מקבלין ממנו ונופל לבדה"ב ורק היכא שהקדיש להדיא לבדה"ב פליגי בזה ר"י ור"ל. והן אמנם דסוגי' דבבלי לא ס"ל סברת הירושלמי לחלק בין סתמא לפירש להדיא לבדה"ב דהא חזינן דאף במעריכין שהוא בסתמא ובכ"ז קאמר הגמ' בטעמו של ר"מ דאין מעריך משום לא לכם ולנו כו' אבל בכ"ז מנ"ל להרמב"ם לומר דבסתמא גרע מפירש להדיא לבדה"ב. ואולי דגם הרמב"ם מודה בנודרין בדיעבד אם קבלו ללישכה אזלי הדמים לבדה"ב ורק דקשה להרמב"ם כיון דלר"מ אין מעריכין מטעם לא לכם ולנו. א"כ איך אמר המתני' ומודים שנודרין כקושי' התוס' ול"ל דמיירי בדיעבד כמו שארי נדבות שהתנדב לבדה"ב. דהא מלשנא ומודים שנודרין ונדרין כלומר ר"מ ור"י. וכמו דלר"י מקבלין לכתחלה ה"ה גם לר"מ מקבלין לכתחלה וא"כ יקשה אמאי מקבלין לכתחלה. ומשו"ה מחלק הרמב"ם הנ"מ הוא כך דהיכא שהתנדב להדיא לבדה"ב א"כ אין אנו רשאין לשנות לד"א ומשו"ה לכתחלה אין מקבלין וממילא אין הקדשו הקדש. אמנם בדיעבד אם קבלו מאתו עושין מזה לבדה"ב. משא"כ בנודרין דאף לכתחלה מקבלין אם אמר ע"ד ישראל ועושין מזה לצורך דברים אחרים. אמנם בדיעבד אם קבלו ללישכה עושין מזה גם לבדה"ב דלא גרע מפירש להדיא לבדה"ב:

ודע מה שצ"ע עוד בדברי הרמב"ם שכתב שבודקין אותו אם אמר ע"ד ישראל כו' ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו. וזהו נגד הירושלמי הנ"ל תמן לשמים ומאליו הוא נופל לבדה"ב. ואולי דמשמעות תוספתא מגילה ומובא בעירוכין ז' א"י שהתנדב קורה ושם כתוב עליו כו' אם אמר לשמים נדרתי יגנזו משמע כדברי הרמב"ם. ולשיטת הירושלמי צ"ל דמיירי בזה"ז כפירש"י בעירוכין שם. אמנם ק"ל דאמאי לא ימכרו ויקרבו מזה עולה בעדו. ואולי כיון דאמר לשמים כונתו שיהא כולה לשמים ועולה הלא העור לכהנים וצ"ע בכ"ז:

(שם) מתניתא ר"מ דאמר ר"מ כשם ששקלו תורה כך קלבנו תורה ועיי' בק"ע ופי' תמוה מאד דאיך מוכח ממתני' ואלו חייבין בקלבון דאתי' כר"מ הלא גם לרבנן א"ש בשנים ששקלו. והיותר נכון פי' הפ"מ דקאי על התוספתא אפטרופס ששקל ע"י יתומים חייבין בקלבון. וע"ז אמר הירושלמי דאתי' כר"מ דאמר דגם קלבנו תורה ואף באדם יחידי שמביא מחצית שקל בכ"ז מחויב ליתן קלבון. וא"כ אף אפטרופס בעד יתומים מחויב ג"כ ליתן קלבון אם כי חיוב שקל על קטן הוא רק מטעם מצות חנוך בכ"ז תקנו רבנן כעין דאוריי'. אמנם לרבנן דבנותן מחצית השקל א"ח בקלבן ורק בשנים שנתנו שקל שלם מחויבים ליתן קלבן אחד שהוא רק מטעם חלוף והכרע. וא"כ הוא רק כל זה במי שמחויב לשקול מה"ת משא"כ בקטן דליכא גבי' רק מצות חנוך ליכא למחייב להאפטרופס שיתן מכסף היתומים קלבן:

אלא מה שק"ל השמטת הרמב"ם האי דינא דתוספתא הנ"ל ולא הזכיר. וביותר לפי המבואר אצלינו במק"א בענין מצות חנוך קטן הארכנו בכל פרטי עניני חנוך קטן ומבואר אצלינו דדעת הרמב"ם דמ"ע של שקלים ליכא עלה מצות חנוך כלל. וא"כ מה נעשה להתוס' הנ"ל דמבואר דאף אפטרופס תורם בעד קטן:

וראיתי בחסדי דוד על התוס' שמפרש התוספתא זו עפ"י דברי הרע"ב בפ"א דשקלים שפי' במתני' כל קטן שהתחיל אביו לשקול ע"י שוב אינו פוסק אף אחר שמת אביו בעדנו קטן בכ"ז נוטלן מהקטן עיי"ש בהרע"ב וכתב שם התוי"ט דמיירי שנשארו נכסים מאביו ונשתעבדו הנכסים עיי"ש ועל אופן זה מיירי התוספתא עיי"ש אמנם הרמב"ם בפירושו בפ"א דשקלים שם כתב שאומרין לו מאחר שנתת עליו שנה העברה והעמדת עליו זו המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק עכ"ל מבואר מזה להדיא דאם מת האב אין חל על הנכסים וכן מבואר להדיא בחבורו בפ"א דשקלים עד שיגדל ויתן לעצמו" ועיי' בתוי"ט וא"כ מה נעשה להתוס' דמבואר להדיא דאף אפטרופס מחויב והיינו מטעם שעבוד נכסים:

וראיתי לומר דלכאורה צריכין להתבונן בטעמו של דבר שכתב הרע"ב דאף אם מת אביו נשתעבדו הנכסים דהא האב שהתחיל לשקול דקאמר המתני' דאינו פוסק הוא מטעם נדר ובנדרי בדה"ב הלא בודאי איכא שעבוד נכסים אמנם הלא האב לא נדר רק שיתן בכל שנה בעת שיגיע הזמן והיינו באחד בניסן אבל קודם הזמן לא נדר וא"כ במת האב מקודם איה השעבוד נכסים ואיה נדרו דהא הוא לא נדר רק כשיגיע זמן הפרשת השקלים והוא מת מקודם. אבל נוכל לומר דתלי בזה עפ"י המבואר בתשו' הרמב"ן בסי' רע"ב בנדר לעשות איזה דבר כשיגיע הזמן אם מתירין לו קודם שיגיע הזמן וכתב הרמב"ן שם דתלי בפלוגתא דאביי ור"ח בנדרים פ"ט דאביי סובר דוקא נדר דתלי במעשה אז אין מתירין עד שיחול הנדר משא"כ נדר דתלי בזמן מתירין אף קודם שיגיע הזמן משום דזמן ממילא אתי מעכשיו חשבינן שחל ובתר ההיא שעתא אזלינן דאז הוא עיקר הנדר. ור"ח סובר דלא מחלקינן בין תלי בזמן לתלי במעשה דלעולם אין מתירין עד שיחול עיי"ש ומובא דברי הרמב"ן אלו בט"ז יו"ד סי' רכ"ח ובביאור הגר"א שם. ודעת הרמב"ם כר"ח דליכא נ"מ בין תלי בזמן לתלי במעשה וכן סתם השו"ע בשולחנו ביו"ד סי' רכ"ח סעי' [י"ז] וא"כ לפ"ז אם נאמר כדעת אביי דנדר דתלי בזמן מתירין אף מקודם והיינו משום דאמרי דתיכף חל משום דזמן ממילא אתי וא"כ מעכשיו חשבתן לנדר כמו שהסביר הרמב"ן א"כ ממילא איכא שעבוד נכסים אף קודם שהגיע הזמן. משא"כ לכ"ח דלא מחלקינן בין זמן למעשה ולעולם לא מקרי חל הנדר רק כשיגיע הזמן וא"כ כ"ז שלא הגיע הזמן לא חל הנדר וממילא ליכא שעבוד נכסים. וא"כ נוכל לומר דבהא פליגי הרמב"ם והרע"ב דהרמב"ם הלא פוסק כר"ח וא"כ אף בנודר לזמן אין מתירין עד שיחול וממילא לא מקרי חל הנדר כ"ז שלא הגיע הזמן וא"כ ממילא ליכא שעבוד נכסים קודם חלות הזמן וממילא כשמת אביו קודם הזמן לא חל הנדר וליכא שעבוד נכסים. אמנם הרע"ב פוסק כאביי ותיכף חל הנדר כיון דתלי בזמן וממילא איכא שעבוד נכסים וא"כ אף כשמת אביו לא נפקע השעבוד. וא"כ נוכל לומר דהתוס' סובר ג"כ כאביי ומשו"ה האפוטרופסין שוקלין בעד היתומים וכדברי חסדי דוד:

אמנם התבוננתי דזה ליתא דאף אם נאמר דאין מתירין הנדר עד שיגיע הזמן בכ"ז כיון דחל עליו החיוב לקיים נדרו וממילא איכא ג"כ שעבוד נכסיו עליו אף קודם שהגיע הזמן וא"כ צדקו מאד דברי הרע"ב וכדברי התוספתא. ודברי הרמב"ם לכאורה נפלאין. וביותר צריכין להתבונן בדברי רבינו בפי' המשנה שהבאנו לעיל שכתב שאומרין לו מאחר שנתת עליו שנה העברה והעמדת ועליו זו המצוה תן עליו תמיד" ואם נאמר דנדר הוא הלא מה"ד הוא מחויב ליתן וכופין אותו לקיים נדרו ככל נדרי הקדש:

אמנם דברי רבינו בפי' המשנה המה תפוחי זהב במשכיות כסף. משום דלכאורה דברי המשנה קטן שהתחיל אביו ע"י לשקול שוב אינו פוסק. אמאי הא מעולם לא נדר ולא אמר הרי עלי ליתן שקל בעד בני בכל שנה וא"כ אמאי אמרי' כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. אמנם הלא מבואר בברייתא פסחים דברים המותרים ואחרים נוהגין בו איסור אי אתה רשאי להתיר להם וכן מבואר בנדרים ט"ו ומשו"ה מבואר ביו"ד סי' רי"ד סעי' א' דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותר ונהנו בהם איסור הוי כאלו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם הלכך מי שרגיל להתענות לפני ר"ה ושבין ר"ה ליו"כ ומי שרגיל שלא לאכול בשר ולשתות מי"ז בתמוז ורוצה לחזור מחמת שאינו בריא צריך ג' להתירו אם בשעה שהתחיל לנהוג הי' דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפי' פעם אחת צריך התרה עיי"ש בארוכה וא"כ זהו הדין של המתני' קטן שהתחיל אביו ע"י לשקול שוב אינו פוסק הוא מטעם הנ"ל וז"ב. ולדעתי מיושב מה שלא הביא הרמב"ם האי דינא דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור משום דכיון שהביא האי דינא דמתני' דקטן שהתחיל אביו לשקול ע"י שוב אינו פוסק כי דין זה הוא הדין הא דדברים המותרים והנה הא דכתב המחבר אם בשעה שהתחיל לנהוג הי' דעתו לנהוג כן לעולם הוא דברי המרדכי כמו שמובא בביאורי הגר"א שם ואחרים נהגו כו' משמע לעולם עיי"ש וא"כ מה מאד מפולשין דברי רבינו בפי' המשנה שכתב דאומרין לו מאחר שנתת עליו שנה העברה והעמדת עכשיו זו המצוה כלומר דדעתך הי' לנהוג כן לעולם אומרין לו תן תמיד עליו:

והנה האי דינא דדברים המותרים כו' אי אתה רשאי להתיר להם שהוא כנדר הוא רק מדרבנן כמבואר להדיא בנדרים ט"ו א' רבינו אמר בל יחל דרבנן ומי איכא בל יחל דרבנן אין דתני' דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור א"א רשאי להתיר להם משום שנאמר לא יחל דברו עכ"ל וראיתי בגליון יו"ד דפוס ווילנא סי' רי"ד שמביא בשם גאון אחד מגאוני ספרד שמסתפק בדברים המותרים כו' אם הוא דאוריי' או דרבנן ומביא מדברי הרא"ש שהוא רק מדרבנן עיי"ש ולא זכר הסוגי' דנדרים הנ"ל דמבואר להדיא שהוא רק מדרבנן וא"כ לפ"ז כיון דאינו רק מדרבנן ובדרבנן הלא קיי"ל דלא נחתינן לנכסיו וא"כ ליכא שעבוד נכסים וממילא במת אביו ליכא שום חיוב על הנכסים ומשו"ה השמיט הרמב"ם האי דינא דתוספתא. אמנם המעיין בירושלמי פ"ב דנדרים הל"א מבואר בבירור דבי רב סוברים דדברים המותרים כו' אי אתה רשאי להתירן משום בל יחל הוא מדאוריי' עי"ש וא"כ גם התוספתא סובר כן דהוא נדר דאוריי' וא"כ ממילא איכא שעבוד נכסים ומשו"ה אף בשמת נשתעבדו הנכסים ומשו"ה אפטרופס שוקל ע"י היתומים וכדברי חסדי דוד הנ"ל:

(שם) נתן סלע ליטול שקל חייב שני קלבנות אמר ר"א דר"מ היא [פי' דר"מ דסובר דאף יחיד שנותן מחצית השקל מחויב ג"כ ליתן קלבון ומשו"ה כאן נותן שני קלבנת] רב אמר ד"ה היא פי' דאף לרבנן דסובר דבנותן חצי שקל. א"צ ליתן קלבן ורק כששנים נותנים שקל שלם בעד שניהם מחויבים ליתן קלבן מטעם חילוף בכ"ז בנותן סלע ונוטל שקל גם לרבנן מודים דנתן שני קלבונות] ובאמת בתוספתא מבואר להדיא דבנותן סלע וטטל שקל דלרבנן אין נותן רק קלבן אחד ולר"מ שני קלבונות ולא כרב דאמר דאף לרבנן נותן שני קלבונות ולר"מ שלשה וכמו שהביא הת"ח דברי התוספתא ובהכרח דרב פליג על התוספתא אבל צריך טעם לזה:

הן אמנם דלשון המשנה דחק לרב לפרש כן דבמתני' תני "אם שקל על ידו ועל יד חברו חייב בקלבון אחד ור"מ אומר ב' קלבונות. הנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קלבונות ואם נימא דהדין דנותן סלע ונוטל שקל דחייב שני קלבונות הוא ג"כ רק לר"מ א"כ יקשה אמאי לא עריב ותני שני הדינים ביחד אם שקל ע"י וע"י חברו הנותן סלע ונוטל שקל א"ח אלא קלבון אחד רמ"א ב' קלבונות. ומדהפסיק דהדין אם שקל ע"י וע"י חברו תני המתני' פלוגתא דר"מ ורבנן ודין דנותן סלע תני סתמא דחייב שני קלבונות בהכרח צ"ל דבבא זו אתי' אפי' כחכמים. ומודים בזה דצריך ליתן שני קלבונות. אמנם ולבד מה נעשה לדברי התוספתא האמור להדיא דלרבנן אין נותן רק קלבון אחד. בשגם צריכין להתבונן בטעמו של דבר. כיון דלרבנן במביא חצי שקל א"צ ליתן קלבון וא"כ הא דשקל ע"י וע"י חברו דחייב בקלבון הוא מטעם חלוף. והיינו משום דאי הוי אזלי לשולחני לחלוף הסלע על שני חצאי שקלים הי' להם ליתן להשולחני קלבון בעד החלוף וא"כ ה"ה גם בנותנים שניהם השקל שלם להקדש אזי גם ההקדש יחשב לשולחני ומשו"ה צריכין ליתן קלבון מטעם החלוף. וא"כ גם בנותן סלע ונוטל שקל אין עליו ליתן רק קלבון אחד דמי גרע בנותן סלע ונוטל שקל דנשאר שקל ביד ההקדש מאלו אם החליף כל הסלע ביד הקדש לשני חצאי שקלים ונטלם שני החצאי שקלים לעצמו הלא אז לא הי' לו ליתן להקדש רק קלבון אחד בעד החלוף ומאיזה סברא הוא בהאי דינא דנותן סלע ונוטל שקל שיחייב בשני קלבונות ולא מצאתי במפרשי הירושלמי ההסבר של הדבר ועיי' בת"ח:

ולהסביר הדבר לדעתי העני' נראה עפ"י מה שנחקור לפי שיטת רוב הפוסקים דבע"ח קונה משכן והיינו לשיטת רש"י דחייב אף באונסין ויש לו בגוף המשכן קנין גמור ולשיטת הרמב"ם דחייב רק בגו"א ולא הוי רק ש"ש אבל בכ"ז יש לו בהמשכן קנין קצת כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מאישות דאם קדשה במשכן מקודשת הואיל ויש לו בו קנין קצת עי"ש וא"כ נחקור בהקדש שמשכנו משכן מהדיוט אם גם גבי הקדש אמרי' דבע"ח קונה משכן ויש להקדש קנין בהמשכן כמו הדיוט ואם כי הקדש א"ח בגו"א. עכ"ז אם יש להם קנין בהמשכן ממילא אם קנו איזה דבר בהמשכן בעד הקדש נקנה הדבר להקדש כמו בהדיוט שקידש אשה במשכן מקודשת. מי נימא דהא הא דמלוה על המשכן הוא ש"ש והיינו הואיל והוא חייב בגו"א משו"ה יש לו קנין קצת משא"כ בהקדש דפטור מגו"א ממילא אין להקדש שום קנין במשכן. ומצאתי אח"כ בשעה"מ פ"ד מחו"מ הל"ג וחזר ושנה בפ"ה מאישות שמסתפק בזה וז"ל ודע שאני מסתפק בהא דבע"ח קונה משכן וחשוב כשלו לענין קדושין ולענין בל יראה אם התנה בפירוש ע"מ שלא יתחייב מאומה אי חשובה כשלו לדברים האמורים. או נימא כיון שהתנה לא קנה המשכן ועיי"ש שהחליט דכיון דא"ח באחריות ממילא לא קני המשכן כלל עיי"ש שמסתייע מדברי המ"מ ומדברי תו' שבועות עיי"ש בארוכה:

ואני עני בדעת לא זכיתי להבין. דלדעתי אין החיוב שהוא חייב בגו"א עושה אותו לקנין ומשו"ה היכא דא"ח באחריות ממילא לא קני. אלא הדבר הוא להיפך דקיי"ל דבע"ח קונה משכן מדר' יצחק דאמר ולך תהי' צדקה אם אינו קונה צדקה מנ"ל. וא"כ חזינן מזה דבע"ח קונה משכן וכיון דקונה ממילא הקנין עושה אותו שיתחייב או באונסין לשיטת רש"י ודעימי' או בגו"א לשיטת הרמב"ם והתו' ודעימם. וא"כ מאי אכפת לן שא"ח באחריות. האם ע"י זה יופקע קנינו מה שהקנה לו התורה בקניות המשכן. וראי' ברורה לזה מסוגי' ערוכה פסחים ל"א א' ב' שם דמוקי הגמ' שם הפלוגתא בישראל שהלוה לא"י על חמצו דלר"מ עובר ולרבנן אינו עובר דפליגי אם ישראל מא"י קונה משכן דרבנן סוברים דישראל מישראל הוא דקונה משכן משום דר' יצחק אבל לא ישראל מא"י ור"מ סובר ק"ו ישראל מישראל קונה מא"י לכש"כ עיי"ש והנה הא ודאי דישראל מא"י בודאי לא הוי עליו שם שומר דהא א"י אתמעט מדין שמירה. ומצאתי בח"י בהל' פסח ס"ס תמ"א שכתב להדיא כן דהא המלוה על המשכן ש"ש ובא"י כיון דנתמעט מדין שמירה לא הוי עליו שומר כלל עיי"ש ובכ"ז סובר ר"מ דישראל מא"י קונה משכן ומשו"ה בהלוה לא"י על חמצו עובר ובפלוגתא דר"מ ורבנן בהכרח איירי בדלא קיבל אחריות כמ"ש התוס' שם דאי קבל אחריות ל"ל משכן אף בפקדון אם קיבל אחריות עובר הוא עיי"ש וא"כ מבואר להדי' מזו הסוגי' דלמ"ד דבע"ח קונה משכן אף היכא דלא נתחייב באחריות וא"כ לפי הסברא דגם בהקדש קונה משכן:

ויש להביא ראי' דגם הקדש קונה משכן. דהא טעמא דר' יצחק דאמר בע"ח קונה משכן מדכתיב ולך תהי' צדקה אם אינו קונה צדקה מניין ועיי"ש בפירש"י דאה לא קנה המלוה א"כ כשיחזיר המלוה ללוה הלא משתמש בשלו ומאי צדקה שייך בזה. והנה בב"מ קי"ד פריך שם הגמ' ויהא ערכין בהשבת העבוט ק"ו מהדיוט. ומשני הגמ' א"ק ולך תהי' צדקה מי שצריך לצדקה יצא הקדש שא"צ צדקה עיי"ש. ואם נאמר דהקדש לא קנו משכן א"כ לו יהא דהקדש א"צ צדקה אבל כיון דלא קנו איכא ס"ס ק"ו מהדיוט. דהא מה שישתמש הלוה לא ישתמש מצד צדקה אלא מצד שהיא שלו וכיון דאיכא ק"ו מהדיוט דיוחזר א"כ מאי משני הגמ'. אלא ודאי מוכח מהכא דאף הקדש קונה משכן כמו הדיוט:

והנה מצאתי בס' בית מנוחה מהגאון ר' מנוח על הרמב"ם בה' חו"מ [בבאורים וחדושים על בית המנוחה] שכתב שם וז"ל והנה התוס' והראשונים המלחמות ובעה"מ כולם הקשו איך אמר הגמ' פסחים הנ"ל דר"מ ורבנן פליגי אי ישראל מא"י קונה משכן. והלא דינו של ר' יצחק מבואר בשבועות מ"ד דאינו אלא שלא בשעת הלואה וכאן דנקט שהלוה על חמצו מיירי בשעת הלואה. וכתב שם לתרץ דהמל"מ בפ"י משכירות תמה על המהריט"ץ דכתב דשלא בשעת הלואה היינו מיד לוה למלוה וז"א דבשלא בשעת הלואה אינו אלא במשכן לבסוף ע"י ב"ד ששם מוזהר המלוה להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה עיי"ש במל"מ [ועיי' בקצוה"ח ובנתיבות סי' ע"ב ובשעה"מ פ"ה מאישות] וא"כ לפ"ז איך שייך בישראל שהלוה לא"י דינו של ר' יצחק שלא בשעת הלואה. וכי ישראל המלוה לא"י נצטוה שלא לכנוס לבית הא"י כ"א בחוץ יעמוד וכל פרטי דיני חזרת המשכן. והא כל אזהרת התורה הוא רק ישראל לישראל נאמר וא"כ לא יצדק תי' התוס' ובעה"מ ומשו"ה מתרץ דזהו גופא פלוגתא דר"מ ורבנן. רבנן סוברים דדינו של ר' יצחק רק שלא בשעת הלואה וכמ"ש המל"מ וממילא אין שייכות לדר' יצחק בישראל שהלוה לא"י ולא קני המשכן. ור"מ סובר דדינו דר' יצחק אף בשעת הלואה כשמוסר הלוה ליד המלוה המשכן ושייך דינו דר' יצחק אף בישראל מא"י מק"ו וא"כ בשבועות מ"ד דקיימו לרבנן דר"מ משו"ה אמר שם הגמ' דדינו של ר' יצחק אינו אלא בשעת הלואה אמנם הרמב"ם בפ"י משכירות פוסק דינו של ר' יצחק אף בשעת הלואה ולפמ"ש המ"מ בפ"ד מחמץ דרמב"ם פוסק כר"מ דישראל מא"י קונה משכן עכצ"ל דר' יצחק בשעת הלואה קאמר. זה תוכן דברי המבאר בעל המנוחה:

מעתה נאמר דזהו סברת רב דאמר אף לרבנן מחייב בשני קלבונות. והיינו לפי מה דקיי"ל דלעולם הקדש על עליונה. והנה מבואר בחו"מ סי' ע"ב סעי' ב' בפורע בתוך זמן באם שיש חשש משום היזק חלוף מטבע או שארי חששות הרשות ביד המלוה מבלי לקבלם לפרעון עיי"ש. והנה זמן מצות הבאת שקלים הוא כשיגיע ר"ח ניסן ועד ר"ח ניסן מקרי קודם הגעת הזמן [ואם כי באחד באדר משמיעין על השקלים הוא רק לזרז כדי שיתרום התרומה בעונתה באחד בניסן אבל מצות הבאת השקלים הוא באחד בניסן אשר אז הוא זמן תרומה החדשה] וא"כ בשנותן קודם ר"ח ניסן קודם הזמן אזי אם נותן חצי שקל כפי המצוה עליו הלא אז מחויב הקדש לקבל. משא"כ היכא דנותן סלע כדי לקבל שקל מהקדש כיון דאינו נותן חצי שקל להדיא א"כ הלא רשות להקדש לבלי לקבל מחשש פן יהי' היזק בנתיים עד שיגיע ניסן מחשש חלוף מטבע או שארי חששות. ואם כי בסתמא לא חיישינן לזה אבל כיון דיד הקדש לעולם על העליונה יוכל הקדש לומר בעת שמקבל הסלע אשר אינה מקבל בתורת פרעון כי אם רק בתורת משכן. וא"כ כ"ז שלא יקבל מאת הקדש החצי שקל השני לא מקרי עדנה תשלומין כי אם רק בתורת משכן. וא"כ תלי זה בזה אה נאמר דגם הקדש קונה משכן א"כ בעת שהקדש מקבל הסלע שהוא בתור משכן ויש להקדש קנין בזה. וא"כ מקרי בעת הנתינה פרעון. וכיון שלא נותן אץ מחצית השקל כדינו ממילא צריך ליתן אז קלבון. ואח"כ כשנוטל מהקדש שקל מקרי קבלה חדשה א"כ הלא אז מחויב ליתן עוד קלבון מחמת החלוף. אמנם אם נאמר דבעת שקבל הקדש הסלע בתור משכן לא קנה הקדש א"כ אז לא נתחייב בקלבון דכיון דלא קנה הקדש ממילא לא מקרי פרעון. ומתי מקרי פרעון רק בעת שמקבל מהקדש מחצית השקל בחזרה וא"כ הלא היא רק פעולה אחת ומשו"ה א"צ לרבנן ליתן רק קלבון אחד:

וא"כ הא כבר כתבנו לעיל דמסדור המשנה דמחלק לתרי בבי מוכרח דדברי רב דבנותן סלע ונוטל שקל דחייב שני קלבונות הוא לד"ה וא"כ נוכל לומר דבהא פליגי המתני' והתוס' דהמתני' סובר כר"מ וכמו שפוסק הרמב"ם דישראל מא"י קונה משכן וא"כ אף במשכן שנותן הלוה למלוה מדעתו קנה ג"כ וא"כ בעת שנותן הסלע מקרי פרעון דהלא יש להקדש קנין בהסלע אם כי מקבלו בתורת משכן. וא"כ המה שתי פעולות שונות דבעת שנותן הסלע בתורת משכן עפ"י דעת הקדש וכיון דהקדש קנה אותו מקרי פרעון ממילא נתחייב אז בקלבון ואח"כ כשנוטל מהקדש השקל השני היא פעולה חדשה צריך ליתן אז עוד קלבון מטעם חלוף. משא"כ התוספתא סובר כרבנן דישראל מא"י לא קני משכן וא"כ דברי ר' יצחק לא נאמר רק שלא בשעת הלואה וע"י ב"ד אבל לא מדעת הלוה שנותן להמלוה. וא"כ בעת שנותן הסלע לא מקרי עוד פרעון ורק מתי נקרא פרעון בעת שמקבל מהקדש חצי שקל השני וא"כ הוא רק פעולה אחת ומשו"ה לרבנן אינו נותן רק קלבן אחד וכנ"ל:

אבל עדיין אינו מיושב דהא לפי דברינו יקשה על התוספתא בהא דאמר ר"מ מחייב שני קלבונות דהא לר"מ בעצמו דסובר דישראל מא"י קונה משכן א"כ ממילא מחויב בשלשה קלבונות וכמ"ש. בשגם שגוף דברי המחבר שתלו זה בזה לא צהיר ולא בהיר. דהן אמנם דבא"י לא שייך כל פרטי דיני החזרת המשכן אבל בישראל הלא חזינן דקני משכן מדקרי הכתוב ולך תהי' צדקה וא"כ ממילא גם ישראל מא"י אם כי לא שייך הטעם בכ"ז קונה משכן מטעם ק"ו ורבנן לית להו הק"ו וא"כ דוקא ישראל מישראל קונה משכן אבל לא מא"י כמבואר בגמ':

אבל לדעתי נראה דשעה"מ בפ"ה מאישות תמה על דברת המל"מ שדחה דעת מהריט"ץ שסובר דאף דמדעת הלוה ינתן לו המשכן שלא בשעת הלואה מקרי ג"כ שלא בשעת הלואה וקני המשכן כמו שהושכן ע"י שליח ב"ד. אלא דעתו דכ"ז שלא הושכן ע"י שליח ב"ד מקרי לעולם משכן בשעת הלואה מהא דכתב הרמב"ם בפ"ג ממלוה ה"ה דאחד הממושכן פ"י ב"ד ואחד ע"י דעת הלוה מצוה להחזיר עיי"ש. א"כ חזינן דדעת רבינו הוא כדברי מהריט"ץ דכיון שהוא שלא בשעת הלואה אף שנותן לו המשכן מדעת הלוה בכ"ז יש לו דין משכן לענין חזרה ולענין קניה עיי"ש בשעה"מ. והקצוה"ח בסי' ע"ב ס"ק ב' אחר שהביא דברי המהריט"ץ והסכים עמו הביא שמהר"י מג"ש חולק עליו וז"ל אמנם ממהר"י מג"ש נראה דבשלא בשעת הלואה לא קנה מדר' יצחק אלא עפ"י ב"ד אבל לא מדעת הלוה והובאו דבריו בנמוק"י ב"מ פ"ק וז"ל ולענין מודה במקצת ורוצה ליתן משכן באותו מקצת אי מקרי הילך והביא ראי' מדאמר פ"ק דקדושין התקדשי לי במנה והניח לה משכן אינה מקודשת מנה אין כאן משכן אין כאן והרנב"ר ביאר הדברים עד החולקים כיון דקיי"ל דמלוה אינו קונה כמבואר בקדושין מ"ו ותסברא ושוין במכר שקנה כו' נמצא שהמשכן הזה אינו נקנה באותו מלוה דכי אמרי' בע"ח קונה משכן ה"מ במשכנו בשעת הלואתו משום דקנו לו מעותיו כו' וא"נ במשכנו שלא בשעת הלואה משום דאתי לידי גוביינא דבי דינא וגזה"כ הוא דקנה לי' מדר"י כו' אבל כשנותן לוה למלוה משכן שלא בשעת הלואה כיון דמלוה אינה קונה במה קנאו מלוה. שמא תאמר אעפ"י שמלוה אינה קונה לו קנה במשיכה כשם שאלו הקנה לו לגמרי נקנה במשיכה כן שהקנה לו בתורת משכן משיכה קונה לו. זהו שלמד הרימג"ש מהא דפ"ק דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכן בעלמא כיון שאין בכח במעות הראשונות לקנות הלכך משכן לאו הילך הוא עכ"ל הנמק"י. ומבואר מדבריו דמשכן אינו קונה אלא או בשעת הלואה דמעות קונות או שלא בשפת הלואה ע"י ב"ד מטעם גזה"כ. אבל שלא בשעת הלואה מדעת הלוה דליכא מעות דמלוה אינה קונה וגוביינא דב"ד ליכא אעפ"י שנותן לו המשכן מדעתו לא קנה דמשיכה אינו קונה למשכן כיון דגוף החפץ לא קני אלא למשכן ולמשכן לא מהני משיכה עכ"ל הקצוה"ח ועיי"ש עוד שהקשה ע"ז מברייתא מפורשת בב"מ השב תשיב אין לי שמשכנו שלא ברשות משכנו ברשות מניין ת"ל השב תשיב מ"מ. וכן מהא דתמורה ו' דפריך הגמ' לרבא דאמר אעל"מ והרי משכן דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר הכר בלילה ומשני רבא דא"ק השב תשיב מ"מ הרי מבואר דאף שלא ע"י ב"ד ג"כ קונה משכן עיי"ש ומפני זה הסכים לדברי הרמב"ם וכדברי המהריט"ץ עיי"ש ועיי' בנתיבות שם מה שמחלק בזה ומיושב קו' הקצוה"ח:

אמנם לדעתי נראה עפ"י המבואר בפ"ד ופ"ה ממכירה דאף מלוה קונה במטלטלין למי שפרע ובקרקע קונה קנין גמור ולא מחלק בין מלוה עצמה להנאת מחילת מלוה ולא כשאר הפוסקים דמחלקים דבמלוה עצמה לא קנה כלל רק בהנאת מחילת מלוה כמבואר כ"ז בחו"מ סי' קצ"ט ור"ג. והקושי שהקשו עליו מהסוגי' דקדושין מ"ו ותסברא ושוין במכר שזה סבר דנדחית האי סוגי' וסוגי' דב"מ דיש דמים שהן כמכר ורק בקדושין אינה מקודשת במלוה כמ"ש המ"מ בפ"ז ממכירה עיי"ש. וא"כ ממילא תלי זה הפלוגתא במשכן שלא בשעת הלואה מדעת הלוה דלהרמב"ם קנה דהן אמנם שהיא מלוה אבל לדעתו גם מלוה קנה והרימג"ש הלא חזינן דעתו להדיא דסובר דמלוה לא קני וא"כ מיושב כל קו' הקצוה"ח כיון דדין זה הוא בפלוגתא דסוגיות דהסוגיא דב"מ דיש דמים שהן כמכר סובר דאף במלוה קנה והסוגי' דקדושין מ"ו סובר דמלוה לא קנה א"כ נוכל לומר דרבא בתמורה שם סובר ג"כ כסוגי' דב"מ וכשיטת הרמב"ם וממילא ליכא קושי' מהא דב"מ דהשב תשיב דסובר ג"כ כהרמב"ם:

וא"כ לפ"ז נוכל לומר דבהא פליגי מתני' עם התוספתא דמתני' סובר כשיטת הרמב"ם דאף מדעת הלוה שלא בשעת הלואה ג"כ קני משכן וא"כ המה שתי פעולות וכמ"ש לעיל ומשו"ה חייב לרבנן בשני קלבנות ולר"מ שלשה. אמנם התוספתא סובר כשיטת הרימג"ש וא"כ לא קני המשכן ומתי נקרא פרעון רק בעת שמקבל מהקדש חצי השקל השני א"כ הוא רק פעולה אחת ומשו"ה א"ח לרבנן רק בקלבון אחד ולר"מ שני קלבונות:

(שם) מעתה אפי' חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון ותנן חייבין בקלבון ופטורין ממע"ב ר' בא בשם ר"ה היא שני אחים שירשו אביהן היא שני גיסין שירשו חמיחון. דברי הירושלמי קשה מאוד והק"ע והפ"מ וגם הת"ח לא פרשו כראוי. דאיך יצדק לשאול בחזרו ונשתתפו שיהיו חייבין במע"ב הא בהדיא ממעטינן מקרא דיהי' לך ולא שותפות וא"כ איך שייך למיבעי' זאת ומהו התי' הוא שני אחים שירשו אביהן הוא שני גיסים קשה מאוד להבין. ולבאר הירושלמי הזה דרוש בהקדם לבאר שיטת הרמב"ם ורש"י ור"י במע"ב בשותפות:

דעת רש"י בבכורות נ"ה ובשארי דוכתי דשותפין לעולם פטורין ממע"ב הן בהיות שנשתתפו הן הנולדים אח"כ מאותן הבהמות שנשתתפו. והיורשין לעולם חייבין הן הבהמות שירשו ואף הנולדים אח"כ כ"ז שלא חלקו [עיי' רש"י ביצה ל"ט ב' וז"ל יכול אפי' קנו בתפוסת הבית כגון אחין שלא הספיקו לחלוק ירושתן עד שנולדו להם וולדות עכ"ל וצ"ע דהא שיטתו דאף אותן שירשו ולא נולדו ברשותן ג"כ חייבים] אמנם שיטת הרמב"ם בפיה"מ בבכורות בהמתני' דאחין והשותפין ובפ"ו מבכורות הל"ו דהן יורשין הן שותפין הבהמות שירשו ושנשתתפו פטורין אמנם הנולדים אח"כ מאותן הבהמות שירשו ושנשתתפו או שקנו מכסף השותפות בהמה וילדה אח"כ חייבין בין יורשין בין שותפין. וז"ל בפ"ו מבכורות הל"ו הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או שנתנו לו במתנה הרי הם פטורין מן המעשר עד שיולדו ברשותו לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות והביא זה מאה טלאים וזה מאה טלאים וערבום ונשתתפו בהן הרי המאתיים פטורין מן המעשר שכל טלה הן כמכור וכן האחים שירשו טלאים מאביהם הרי הן פטורין מן המעשר אבל הנולדים להם בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות בין לשותפין בין לאחים חייבים וכן אם היו שותפין במעות וקנו בהמות ממעות שותפות, והאחים שקנו בהמות ממעות הירושה הרי הנולדים מהם לאחר מכאן חייבין במעשר שהרי ברשותן נולדו והרי הן כאיש אחד עכ"ל:

והנה מקודם צריכין לבאר מה שלכאורה קשה בין לשיטת רש"י ובין לשיטת הרמב"ם דלמאי אצטריך קרא דיהי' בכורות נ"ו ב' למעט דשותפין פטורין ממע"ב הלא לעיל שם במתני' הלקוח וניתן במתנה דפטור ממע"ב יליף הגמ' מקרא דבכור בניך תתן לי כו' מה בנך אינו בלקוח ומתנה אף מעש"ב עי"יש וא"כ, ה"ה גם שותפות יהי' פטורין מטעם הנ"ל דאף לשיטת רש"י דשותפין פטורין אף שנולדו ברשותן בכ"ז הלא דומיא דבנך דליתא כלל בשותפות [בשלמא אם נאמר דגם אשה מחויבת לפדות בנה אולי אפ"ל דבנך שייך ג"כ בשותפות אבל לפי מה שמיעטה התורה דאשה אינה מחויבת לפדות בנה וא"כ בנך ליתא כלל בשותפות] וצ"ל משום דמיהי' לך מרבינן קנו בתפוסת הבית דחייבין יהי' איך שיהי' לשיטת רש"י ולשיטת הר"מ וא"כ חזינן דתפוסת הבית חייבין אף דלא דמי לבנך דהא בנך ליתא בירושה הן לשיטת רש"י דמפרש קנו בתפוסת הבית היינו יורשים הן לשיטת הרמב"ם דקנו בתפוסת הבית היינו שנולדו ברשות האחין והשותפין וא"כ ס"ם לא דמי לבנך וא"כ ה"א דכמו דמרבינן דקנו בתפוסת הבית חייבין ה"ה גם שותפין יהיו חייבין אם כי לא דמי לבנך והמיעוט דבנך הוא רק בלקוח וניתן במתנה לחוד. וכך גלתה התורה קרא דיהיו לך למעט שותפות. וזהו כונת הגמ' יהיו לך ולא שותפות יכול אפי' קנו מתפוסת הבית ת"ל יהי' לך. כלומר כיון דמרבינן מלך דאפי' מתפוסת הבית חייבין ואם כי לא דמי לבנך א"כ ה"א דגם שותפין דעלמא לשיטת רש"י וכן לשי' הר"מ במה שנשתתפו אם כי לדידי' הוי כמכור בכ"ז הלא בכל אחד הוי רק מכור מחצה. וא"כ לפי הציור שמצייר הרמב"ם שותפין שכל אחד הביא עשרה טלאים. וא"כ כל אחד מכר לחברו חלקו והיינו בכל בהמה ובהמה מחצה ומחצה נולד ברשותו וה"א שיהיו חייבין והא דמיעטה התורה דומיא דבנך היינו בלקוח ממש שאינו נולד כלל ברשותו לכך גלתה לנו התורה יהי' ולא שותפו דאף בהאי גווני מיעטה התורה וז"ב:

שוב מצאתי במהריט"א ובמנחת חנוך שהקשו על שיטת הרמב"ם בזה עיי"ש ובאמת לא אדע למה הקשו רק לשיטת הרמב"ם הלא גם לשיטת רש"י יקשה כנ"ל וכפי מ"ש להצדיק שיטת רש"י כן תצדק גם שיטת הרמב"ם, ואדרבא לשיטת הרמב"ם אתי ברוויחי הסוגי' טפי משיטת רש"י. דלשיטת הרמב"ם הן שותפין הן אחין תרווייהו בבהמות שנשתתפו ושירשו פטורין והנולדים אח"כ מהבהמות שנשתתפו או מה שקנו מכסף השותפות חייבין לעולם והיינו דמרבינן מיהי' לך' דזה נקרא כאיש אחד כמ"ש הרמב"ם משא"כ מבהמות שנשתתפו ושירשו אשר עוד לא נולד להם מחדש פטורין מטעם לקוח א"ש הכל והיינו דמעטינן "מיהי"' לך דזהו בכלל לקוח. משא"כ לשיטת רש"י דשותפין לעולם פטורין "מיהי" לך אף הנולדין ברשותן והיורשין לעולם חייבין מקרא דיהי' "לך" אף אותן שירשו ולא נולדו ברשותן מנ"ל זה דלמא אתי קרא דיהי' "לך" לרבות דיורשין חייבין היינו רק ביורש אחד אם כי לא נולד ולא הוי דומיא דבנך בכ"ז רבתה התורה שחייב במע"ב. משא"כ בשני אחין שירשו דזהו תרתי לריעותא חדא דהוי שותפין ועוד שלא נולדו ברשותן מנ"ל דגם בהאי גווני רבתה התורה מקרא דיהי' לך' שחייבין דאדרבא כל שיוכל לקרב ולהסמיך אל הדרשה שיהי' דומיא דבנך טפי עדיף לן. אמנם לשיטת הרמב"ם א"ש דהריבוי דיהי' "לך" אתי היכא דנולד ברשותן אם כי לא הוי ממש דומיא דבנך דהא בנך ליתא אף בכהאי גווני בכ"ז רבתה התורה דחייבין והיכא שלא נולדו ברשותן לגמרי והיינו בשותפין דהוי כמכור כמ"ש הרמב"ם ובכ"ז לא מכר כל אחד לחברו רק מחצה ומחצה השני' נולדה ברשות כל אחד מהם וה"א שיהא ג"כ חייב כיון דס"ס לא בעינן דומיא דבנך ממש דהא הכא שנולדו ברשותן חייבין לכך גלתה לנו התורה מיעוטא "דיהי" לך דבכהאי גווני פטורין ול"ד להיכא שנולדו ברשותן א"כ נולדה כל בהמה ובהמה ברשות שניהם משא"כ בשותפין שנשתתפו כיון דהוי כמכור א"כ לא נולדה רק מחצה ברשות כל אחד ומחצה השני' מכורה וקנוי' להשני:

ולדעתי הדבר ברור בדעת הרמב"ם דכל עיקר המיעוט "דיהי" לך למעט שותפים היינו רק בשותפים דעלמא שנשתתפו בבהמות וא"כ ס"ס בכל אחד יש חלק ומחצה שנולד ברשותו. וה"א דיהא חייב דמה לי נולד כולה ברשותו או מחצה וכמו דמרבינן מיהי' "לך" דאם נולד ברשותן חייבין אם כי בכל בהמה ובהמה נולד מחצה לזה ומחצה לזה. אבל אחים שירשו מאביהם לשיטת הרמב"ם לא בעינן למיעוט מקרא דיהי' לך ורק דמעטינן מקרא דלקוח כיון שאין נולד כלל ברשותן. וא"כ ע"ז ל"צ קרא דיהי' למעט. ולכך הגמ' לא ממעט מקרא דיהי' רק שותפין אבל אחין נתמעט מקרא דלקוח ומתנה והמשכיל המבין יבין כי בפי' המשנה לרבינו במתני' האחין והשותפין שחייבין בקלבון כו' לא ציין הרמב"ם רק השותפין לבד והיינו משום דהברייתא אח"כ מפרש המשנה ת"ר יהי' לך ולא של שותפות ובהכרח דהמיעוט דיהי' לא קאי רק על שותפין אבל על אחין שירשו לא בעינן מיעוטא דיהי' רק דמעטינן מלקוח ומתנה מטעם שאינה נולד ברשותן וכנ"ל. ומצאתי אח"כ בש"ס החדשים דפוס ווילנא שהגאון רי"פ הגי' בפי' המשנה גם תיבת "האחין" ולדעתי במכוון שמט רבינו תיבת האחין. [ופשוט שאין ענין להא דרשות יורש כרשות לקח או לא. דאל"כ יקשה לרמב"ח דסובר בב"ק קי"ב דרשות יורש כרשות לוקח וא"כ לגבי היורשים מקרי לקוח וא"כ יקשה לדידי' לשיטת רש"י איך יוכל לרבות יורשין דחייבין במע"ב לעולם הלא נקראים לוקחים אלא ודאי דאין ענין זה לזה]:

ובזה יש להמתיק דברי הרמב"ם בפ"ו מבכורות הל"י שהבאנו למעלה וז"ל הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או שנתנו לו במתנה הרי הם פטורין מן המעשר עד שיולדו ברשותו לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות והביא זה מאה טלאים כו' וערבו ונשתתפו בהן הרי המאתיים פטורין מן המעשר שכל טלה מהן כמכור וכן האחים שירשו טלאים מאביהם הרי הן פטורין מן המעשר אבל הנולדים להם בשותפות לאחר מכאן הרי אלו חייבין עכ"ל ולכאורה למה הפסיק הרמב"ם השותפין והאחין בשני דינים הול"ל בקצרה לפיכך השותפין שנשתתפו כו' וכן האחים שירשו מאביהם הרי הן פטורין ותו לא. ולפי דברינו יתיישב מאוד דבאמת המה שני דינים דשותפין נתמעט מקרא דיהי' לך והאחין נתמעט מטעם לקוח שאינו נולד ברשותן:

ולפי דברינו הדבר ברור דדעת הרמב"ם דאף יורש אחד שירש מאביו כ"ז שלא נולד ברשותו הוא פטור ממע"ב ועיי' בלח"מ ובמנחת חנוך שתפסו במוחלט דיורש אחד אף לדעת הר"מ חייב במעש"ב ולדעתי אינו כן דאף יורש אחד פטור לדעת הרמב"ם וראי' ברורה לדברינו אלה דהא לענין קלבון פוטר הרמב"ם באחין שירשו. ואם כי שותפין שנשתתפו ולא נשתנה עוד הכסף פוסק דחייבין בקלבון כמבואר בר"מ בפ"ג משקלים ובפיה"מ בכורות שם. וא"כ חזינן דאחין לא דמו לשותפין. והיינו כמו דהסביר בפיה"מ בכורות שם דכסף ירושתן מקרי גם בתחלת ירושתן מעורב משו"ה פטורין לעולם מקלבון. משא"כ שותפין שנשתתפו בעינן דוקא דכסף שותפתן ישתנה ויהיו לכסף אחרים כי אז פטורין מקלבון עיי"ש. וא"כ מדוע לענין מעש"ב מדמי אחין לשותפין דכ"ז שלא נולדו ברשותן פטורין ובהכרח צ"ל משום דמעש"ב בעינן דומיא דבנך שיהא נולד ברשותו וא"כ ה"ה יורש אחד כיון שלא נולד ברשותו הוא פטור ממעש"ב. והא דכתב הרמב"ם וכן אחין שירשו הרי המה פטורין דלפ"ז אף יורש אחד ג"כ פטור. משום דאתי לאשמעינן אבל הנולדין אח"כ חייבין וא"כ לענין חיוב הוא רבותא יותר בשני אחים שירשו אם כי נולד ברשות כל אחד רק מחצה בכ"ז חייבין אבל ביורש אחד אם נולד ברשותו הוא מלתא דפשיטא דחייב משו"ה הזכיר דינו באחין שירשו:

והנה הלח"מ בפ"ו דבכורות הקשה לשיטת הר"מ מהא דבעי הגמ' ב"ק קי"א כהנים בגזל הגר יורשים הוי או מקבלי מתנה כגון שנפל לכהן עשרה טלאים מגזל הגר דאם יורשים הוי מחייב לאפרושי דתנן קנו בתפוסת הבית חייבין ואי מקבלי תנה הוי פטורין דתנן הלקוח ושניתן במתנה פטורין ולדעת הרמב"ם הלא אף אי יורשין הוי ג"כ פטורין כ"ז שלא נולדו ברשותן והנולדין ברשותן גם לקוח ומקבלי מתנה חייב ומסיק דאיירי ביורש אחד עיי"ש וזהו רק לשיטתו דסובר דביורש אחד חייב אף לשיטת הר"מ. אמנם לפמ"ש לעיל דאף ביורש אחד פטור לדעת רבינו תהדר קושיתו. והמהריט"א תי' דמיירי שגזל טלאים שהיו מחו"ז ומת הגר והודה הגזלן בעוד שהי' מחו"ז ומחו"ז לא מפטרי מטעם לקוח כמבואר שם בבכורות נ"ז וברמב"ם פ"ו מבכורות. ורק כאשר השיב הגזלן לאנשי משמר הי' אחר שמנת ימים וא"כ איכא נ"מ דא"א דיורשים הוי א"כ תיכף כשהודה הגזלן ירשו הכהנים ואז היו מחו"ז וחייבין במע"ב אמנם אי מקבלי מתנה הוי א"כ לא זכו רק כשיומסר להם ואז היה אחר שמנת ימים והא דקאמר הגמ' קנו בתפוסת הבית חייבין היינו להורות דהיכא שנולד ברשותן חייבים כמו שפי' הר"מ בפירושו המתני' קנו בתפוסת הבית חייבים שהבאנו לעיל עיי"ש במהריט"א. ונוכל עוד לצייר לשיטת הר"מ פ"ג מגזלה דלידה לא הוי שינוי ואם גזל בהמה ונתעברה אצלו וילדה מחויב להשיב גוף הבהמה עם הולד. א"כ משכחת גם בכהאי גווני דנתעברה אצל הגזלן וילדה אחר הודאתו ואז אם נאמר דיורשין הוי מקרי נולדו ברשותן אבל אי מקבלי מתנה א"כ לא זכו רק כאשר מסרן לאנשי המשמר וא"כ לא נולדו ברשותן:

אמנם המהריט"א הקשה עוד דכיון דנפל לכהן אחד העשרה טלאים ומקודם הי' שייך לכל אנשי המשמר וא"כ כשחלקו והגיע העשרה טלאים לכהן מקרי אצלו לקוח וא"כ בלא"ה הוא פטור לעשר ותי' דהא קיי"ל דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר דאשם קרי רחמנא א"כ חלוקתן ל"ש בהו שומא כמ"ש רש"י בקדושין נ"ג דאין חולקין זבחים כעד זבחים או מנחות כנגד מנחות דאין בהם עילוי דמים וא"כ לא מקרי בכהאי גווני לקוח עיי"ש במהרי"ט אלגזי שהאריך. ובאמת עיי' במלחמות בפ' הזהב בסוגי' דחליפין אי צריכו שומא מביא הרמב"ן הירושלמי ומפרש כיון דא"צ שומא לא מקרי לקוח עיי"ש במלחמות והוא כדברי המהריט"א. ואם כי דברי המלחמות ק"ל מאוד דלפי פירושו בהסוגי' איך תלי הגמ' בכורות נ"ו בהא דחלקו גדיים כנגד גדיים או כנגד תישים דפלוגתתם היא מטעם ברירה. ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל דתלי אם צריך שומא מקרי לקוח ואם ל"צ שומא לא מקרי לקוח וא"כ מאי תלי זה בברירה או באין ברירה בשגם לא אדע בגזל הגר לדעתי הדבר פשוט דבגזל הגר שגזל בהמות וחפצים ושארי דברים דיוכלו לחלק ביניהם לכהן זה הבהמות ולכהן זה החפצים ולכהן זה שארי הדברים ואין מתחלק ביניהם כל בהמה בפ"ע וכל חפץ בפ"ע לכל הכהנים וא"כ בודאי שייך בזה שומא. והגמ' לא מיעטה רק דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר אחר. אבל באותו גזל הגר אין מתחלק כל חפץ וחפץ לכל הכהנים ביחד. כי היתכן בגזל הגר בהמות וחפצים היתכן אשר אין שוין שויין ממש זה כמו זה איך יתחלקו ביניהם והיתכן שיקרע הבגד והחפצים לגזרים להפסיד החפץ וכל אחד יקח חלק מהבגד זה בלי ספק לא ניתן להאמר ובהכרח או שימכרו הבהמות והחפצים ויתחלקו ביניהם הדמים או שיתחלקו ביניהם החפצים עפ"י שומא. וא"כ ס"ס יקשה דמה לי אם יורשין הוי הלא כשהגיע לכהן אחד העשרה טלאים הלא הוא לקוח ודמי ממש להא דאמר הגמ' בכורות נ"ז דחלקו גדיים כנגד תישים לכו"ע אמרי' אין ברירה ומקרי לקוח אבל באמת קושי' ו גם לשיטת רש"י דסובר דיורשין לעולם חייבים אמנם כשנתחלקו פטורין כמבואר להדיא בבכורות נ"ו וברש"י שם מטעם לקוח. וא"כ יקשה ס"ס מאי מהני דיורשין הוי הלא אח"כ כשיגיע לכהן אחד העשרה טלאים הוא לקוח:

אבל לדעתי האיבעי' דגמ' לא על הכהן שמגיע לחלקו העשרה טלאים כי האיבעי' הוא על כל אנשי המשמר והוא דהא מבואר בכורות נ"ז ד"ג פרקים לגרנות מעש"ב וכשיגיע זה הזמן אסור למכור בלתי מעושרין עיי"ש בגמ' וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מבכורות. וא"כ כשנפלו הטלאים לכל הבית אב וכשיגיע זמן הגורן אם נאמר דיורשין הוי היינו לשיטת רש"י בסתמא ולשיטת הרמב"ם כמו שציירנו לעיל ואז אין רשאין לחלוק עד שיעשרו מקודם דאם יתחלקו אז יהיו כלקוח ויבוטל מצות מעש"ב משא"כ א"א דמקבלי מתנה המה א"כ ליכא עלייהו חיוב מעש"ב ומדויק לישנא דגמ' דאם יורשין הוי "מיחייבי" לאפרושי ולא קאמר הגמ' הלשון חייב' אם נאמר דקאי על הכהן שנפלו לו הבהמות לחלקו א"ו דקאי על כל אנשי המשמר ולכך אמר הלשון "מיחייבי" והיינו שאינן רשאין לחלוק עד שיעשרו מקודם אם דיורשין הוי וכמ"ש והדברים נכונים בעז"ה:

וראיתי במהריט"א שהקשה לדעת הרמב"ם דאף בהמות השותפין שנולדו ברשותן חייב במעש"ב א"כ לר"ש דיליף בתמורה י"ב דבשותפים ליכא תמורה משום דתמורה גבי מעש"ב הוי דבר שהי' בכלל כו' מה מעש"ב ליתא בשותפות אף תמורה ליתא בשותפות ולא מהלימוד דולא יחליפנו וא"כ הרמב"ם בפ"א מתמורה שהביא הדרשה דר"ש הנ"ל למעט שותפין מתמורה ולשיטתו הלא מעש"ב איתא ג"כ בשותפות היכא דנולדו ברשותן וא"כ אף תמורה יהא נוהג בשותפות היכא דנולד הבהמה ברשותן עיי"ש שהאריך ומסיק דת"ק ור"ש לא פליגי ואף ר"ש סובר הדרשה דת"ק ממיעוט דלא יחליפנו עיי"ש. ולדעתי נראה דהנה מבואר בתמורה דת"ק סובר דאין ממירין אברים בשלמים ולא שלמים באברים ור' יוסי סובר דאברים בשלימים ממירין. וטעמא דת"ק דאין ממירין אברים בשלמים משום דאבר לא מקרי בהמה ובתמורה כתיב בהמה. ור' יוסי יליף תמורה מתחלת הקדש מטעם דפשטה קדושה בכולה. ואם אמר חצי' תמורה מסתפק התוס' בתמורה כ"ו ד"ה האומר דלחד תי' שוה לשון חציה לאבר ובתרווייהו ליכא תמורה. ותי' השני דאם מימר חציה מודים דחל עלה תמורה עיי"ש והרמב"ם בפ"ב מתמורה העתיק דינא דמתני' הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים דר"מ אמר הרי היא תמורת עולה ור' יוסי אומר אם נתכוין מתחלה לכך דבריו קיימין ופוסק כר' יוסי ע"ש ולכאורה קשה הלא שם כ"ו א' מביא הג' הברייתא דהפלוגתא דר"מ ור' יוסי היא אף באומר חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים דר"מ סובר דהרי תמורת עולה לחוד ור"י סובר דדבריו קיימין והרמב"ם השמיט האי דינא. ובהכרח צ"ל משום דר"מ סובר דלכך בחציה חל תמורה משום דהוי אבר שהנשמה תלויה בו ור' יוסי סובר דאף אבר שאין הנשמה תלויה בו ג"כ מימר ועיי"ש בתוס' ד"ה האומר משו"ה שייך פלוגתתם משא"כ הרמב"ם דפוסק דאף על אבר שהנשמה תלויה בו אין חל תמורה א"כ ה"ה גם באומר חצי' תמורה ג"כ אין חל כן היה נראה לכאורה. אמנם זה יש לדחות כיון דהרמב"ם השמיענו בהל"ז הדין באומר תמורת עולה תמורת שלמים דדבריו קיימין לא איצטריך לאשמעינן באומר חצי' תמורת עולה וחציה תמורת שלמים דחד דינא אית להו וכן אין להוכיח בהיפך בהא דכתב הרמב"ם בפ"ג מתמורה הל"ג באומר חציה תמורה וחציה מעשר דהוי ספק ואין קריבה והוא בעיא דאביי תמורה כ"ו ב' עיי"ש וא"כ לכאורה קשה אם נאמר דחציה תמורה לא מהני מה שייך למבעי' בזה. ואביי אמר שפיר והיינו לר"מ ור"י דסוברים דחציה מהני. אבל אם נאמר דדעת הרמב"ם דחציה לא מהני א"כ מה שייך למבעי' אמנם גם מזה ליכא הוכחה דלפי' רש"י שם דליכא גבי' לא בהמת קדשים ולא בהמת מעשר עי"ש ועי' בכס"מ שם דדעת הרמב"ם הוא כפירש"י ועי' בלח"מ שם. א"כ ליכא מהכא ראי' לא לכאן ולא לכאן כיון דליכא גבי' בהמת קדשים א"כ ל"ש גבי' בלא"ה שם תמורה:

אמנם לפמ"ש הרמב"ם בפ"א מתמורה שם הלי"ט בהמה שחצי' קודש וחצי' חול אין עושה תמורה ולא נעשית תמורה עכ"ל והוא מהתוספתא תמורה. ולכאורה צריכין להתבונן דאיך משכחת בהמה שיהיה חצי' קודש וחצי' חול הוא רק בבהמה ש שני שותפין דכל אחד אין יכול להקדיש רק חציה. דיחיד בבהמת שלו אם הקדיש חצי' הלא נתפשטה קדושה בכולה כמ"ש הרמב"ם בפט"ו ממעה"ק הנ"ב עיי"ש. ואם מיירי בבהמת שותפין הלא בלא"ה שותפין אין עושין תמורה ולא נעשית תמורה אף שהוקדשה כולה. ובהכרח צ"ל דמיירי בבהמה של שני שותפין שהקדיש אחד מהשותפין, וא"כ לא הקדיש רק חצי' ואח"כ קנה מהשותף חלקו וא"כ ממילא נשארת חצי' קודש וחצי' חול אם לא הקדיש אח"כ החלק הקנוי לו מהשותף כמבואר בהדיא מלישני' דר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדישה וכן העתיק הרמב"ם בפ"ו ממעה"ק ועיי"ש. ומשמע דוקא אם הקדישה אח"כ אבל אם לא הקדישה אח"כ נשארת רק חצי' קודש וחצי' חול וז"ב. וע"ז השמיענו התוספתא דאין עושין תמורה ולא נעשית תמורה והיינו משום דאינו מימר רק חציו הרי חזינן דאף באומר חציו תמורה ג"כ לא חל עליו שם תמורה למאן דא"ל דאברין אין עושין תמורה. ולא תקשי מהאי תוספתא לתי' התוס' תמורה שהבאנו לעיל דבחציו עושה תמורה ול"ד אף לאבר שהנשמה תלי' בו, משום די"ל דע"כ לא אמר התוס' דבחציו הכל מודים דעושה תמורה היינו היכא שיכול להתפשט בכולה דאז מהני באומר חציו היינו היכא שהיא כולה קודש משא"כ בכהאי גווני דהיא גופא לא הוקדשה רק חצי' דלא יכלה להתפשט קדושתה בכולה בעת שהקדישה דהא לא היה לו להקדיש כולה וא"כ אף שאמר חצי' תמורה לא יכלה להתפשט בכולה ואזי כו"ע מודים דאין חל עליו תמורה וז"ב:

המורם מדברינו אם כי ליכא הוכחה בדעת הרמב"ם באומר חצי' יהיה תמורה היכא דיכול להתפשט בכולה לא מהני לכו"ע במימר חצי'. אבל זה מוכח היכא דלא יכול להתפשט בכולה לכ"ע לא מהני במימר חצי'. וא"כ לפ"ז תסתעף לנו קושי' חמורה דלמאי אצטריך קרא למעט דשותפין אין עושין תמורה הלא תמורת שותפין לא תוכל לחול רק על חצי' דהא חצי' אינו שלו וא"כ בכהאי גווני לכו"ע לא מהני שם תמורה ולמאי אצטריך קרא למעט שותפין. ובהכרח צ"ל דלשיטת הרמב"ם א"ש דהא טעמו של הרמב"ם דבהמות שותפין היכא שנולדו ברשותן חייב במעש"ב והטעם שהם נחשבים כאיש אחד כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מבכורות שהבאנו. וע"ז אתי לימוד דר"ש דחזינן דהתורה היקשה תמורה למעשר מטעם דהוי דבר שהיה בכלל כו' כלומר דהלימוד הוא כמו בבהמת שותפין משכחת לפעמים שפטורין ממעש"ב היכא שלא נולד ברשותן גלתה לנו התורה מהיקש הזה דתמורה ליתא לעולם בשותפות אם כי בגווני דמעשר ישנו בשותפות היכא דנולד ברשותן. בכ"ז בתמורה לעולם ליתא אף היכא שנולד ברשותן דעל אופן אחר לא אצטריך ההיקש דתמורה ליתא בשותפות דהא בלא"ה ליתא בתמורה מטעם דכל אחד אין יכול להמיר רק חצי' וחציה אינו עושה תמורה לכו"ע היכא דאינו יכול להתפשט בכולה וכמ"ש. ובאמת לשיטת רש"י ותוס' דשותפין לעולם פטורין ממעשר אף היכא שנולד ברשותן והיינו דלעולם נקראין שותפין א"כ יקשה כנ"ל למאי אצטריך קרא למעט שותפים מתמורה דהא בלא"ה א"א דהא כל אחד אין יכול להמיר רק חציה:

ואחרי אשר בררנו בעז"ה שיטת רש"י והרמב"ם וסלקנו הקושיות מה שהקשו על שיטת הר"מ ואדרבא הסוגיות רהיטי יותר לפי שיטת הר"מ וכמ"ש נראה לדעתי דגם הירושלמי שהבאנו לעיל הוא כדברי הרמב"ם. דהנה מבואר בבכורות נ"ו ב' א"ר ענן ל"ש אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים אבל חלקו גדיים כנגד גדיים אומר זהו חלקו משעה הראשונה לכך. ופי' רש"י ל"ש דהוי שותפות כי חזרו ונשתתפו אלא שחלקו בשומא גדיים כנגד תיישים לפי שוייהן דהתם ל"ל זהו חלקו ממיתת אביהם דודאי כל אחד זכה בחצי גדיים ובחצי תיישים הלכך השתא קנין הוא שזה קונה מזה והולדות שישנם בשעת חלוקה פטורין מטעם לקוח ואותן העתידין לבא פטורין משום שותפות אבל חלקו גדיים כנגד גדיים אמרי' ברירה וזהו חלק המגיע לכל אחד מהם ממיתת אביהם ועדיין ירושה היא ושם ירושה עליהם וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה שם תפיסת הבית כמרישא ולא שותפות הלכך ולדות שישנם בשעת חלוקה אינם פטורים מטעם לקוח ולא העתידין לבא פטורין משום שותפות עכ"ל רש"י ומתבאר מדברי רש"י דבחלקו גדיים כנגד גדיים למאן דא"ל ברירה אפי' חזרו ונשתתפו לא מפטרי מטעם שותפות. ולכאורה הדבר זר מאד בשלמא דלא יפטרו מהוולדות שהיו בשעת חלוקה מטעם לקוח זה נכון מאד דכיון דיש ברירה אמרי' שזהו חלקו משעה הראשונה והוי כמו שהיה מקודם טרם החלוקה. אבל כשחזרו ונשתתפו מאי מהני בזה סברת ברירה ס"ס כשחלקו א"כ הלא שייך לכל אחד חלקו מה שנטל ושלו הוא ממש וא"כ בשחזרו ונשתתפו הלא נקראים שותפים כמו שותפים דעלמא. וצ"ל דמשו"ה פי' רש"י וכי חזרו ונשתתפו הדרה לה שם תפיסת הבית. כלומר כיון דלפי פירושו יורשים לעולם חייבים ולא נקראו שותפים והיינו משום דשם אביהם עליהם. א"כ בחלקו גדיים כנגד גדיים למאן דא"ל ברירה והוי חלקו משעה הראשונה א"כ אף לאחר חלוקה לא מקרי עדיין חלוקה ואף שחזרו ונשתתפו עדיין שם הראשון עליו. וא"כ כ"ז יצדק רק לשיטת רש"י דאחין לעולם חייבין אף הבהמות שהיו להם בעת ירושה והיינו משום שנקרא שם אביהם עליהם והחיוב מעשר הוא סובב הולך הכל על שם אביהם:

אמנם לשיטת הרמב"ם דהן יורשין הן שותפין בבהמות שירשו או נשתתפו לעולם פטורים ואף יורשים פטורין. ואם נולדו ברשותן אח"כ הן ביורשים הן בשותפין חייבים. וא"כ לא עדיף יורשים משותפים ותרווייהו חד דינא אית להו, בלי ספק לא יצדק לומר דבחזרו ונשתתפו לאחר חלוקתם גדיים כנגד גדיים למאן דא"ל ברירה שיהא חייבין במעשר. דהא כיון שחלקו ונעשה שלו א"כ בחזרו ונשתתפו פטורין מטעם שותפות. וא"כ לשיטת הרמב"ם צ"ל הא דאמר ר' ענן אבל חלקו גדיים כנגד גדיים אמרי' שזהו חלקו משעה הראשונה. היינו רק שחייב כל אחד לעשר בעת החלוקה ולא מפטר כל אחד מטעם לקוח דאמרי' שזהו חלקו משעה הראשונה לכך. אבל בחזרו ונשתתפו אף למאן דא"ל ברירה בכ"ז פטורין דלא יהא דשלו ממש. אבל הלא כל השותפין בשנשתתפו פטורין וז"פ וברור לדעתי. ורק לשיטת רש"י דאחין לעולם חייבין מטעם שנקרא על שם אביהם א"כ למ"ד ברירה אף בחזרו ונשתתפו חייבין:

ובזה יתבארו לנו דברי הרמב"ם בפ"ו מבכורות הל"י וז"ל הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או שנתנו במתנה הרי הם פטורין מן המעשר עד שיולדו ברשותן לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות והביא זה מאה טלאים וזה מאה טלאים וערבום ונשתתפו:

בהם הרי המאתים פטורין מן המעשר שכל טלה מהן "כמכור" וכן כו' חלקו האחים והשותפין אחר שנולדו ברשותן וחזרו ונשתתפו הרי אלו פטורין מן המעשר שבשעה שחלקו נעשו הכל "כלקוחין" והלקוח פטור וכשחזרו ונשתתכו בבהמות ועדיין לא ילדו להן ברשותן אחר שיתוף זה השני ואע"פ שחלקו גדיים כנגד גדיים כו' הכל פטורין מן המעשר והרי הן "כלקוחין" עכ"ל. דקדק בלשונו הזהב ברישא כשנשתתפו ועדיין לא ילדו כתב הטעם דפטורין מטעם שהם "כמכור" ואח"כ כשחלקו וחזרו ונשתתפו כתב הטעם שבשעה שחלקו נעשין "כלקוחין" ולא הזכיר הטעם שהוא כמכור כמו שהזכיר ברישא. והיינו משום דברישא מיירי דעודם בשותפתם בכל הבהמות ולכל אחד יש בכל בהמה מחצה שנולד ברשותו וא"כ מה"ד שיהא כל אחד חייב במעשר על מחצית חלקו לכך שייך שם הטעם שהוא כמכור. כלומר משום הכי קאי כל אחד בפטור ולא נאמר שנולד ברשותו. והיינו דאמרי' שמכר שלו לחברו. ועל מה שפטור על חלק שיש לו מבהמות חברו זה לא אצטריך לאשמעינן דזה ממילא ידעינן שהוא פטור מטעם לקוח כמו שכתב בראשית דבריו. משא"כ היכא שחלקו ויש לכל אחד רק חלקו שייך הטעם דפטור שלקוחין הן. והיינו אם כי קודם שנתחלקו נולדו ברשותן והיו חייבין במעשר אמנם לאחר חלוקה כל אחד פטור על חלקו הנמצא בידו מטעם שהמה כלקוחין והיינו שאצלו נשאר החלק מחברו. וא"כ בסיפא דהיכא שחלקו גדיים כנגד גדיים כתב ג"כ הטעם דפטורין משום דהוי כלקוחין בהכרח איירי ג"כ שלא נשתתפו אח"כ. ורק דנשארו בחלוקתן וע"ז יצדק הטעם שהן כלקוחין ולא מטעם מכור. משא"כ אי הי' מיירי שנשתתפו אח"כ הו"ל להרמב"ם להזכיר טעם הפטור שהוא כמכור כמו שכתב בראשית דבריו דהיכא שנשתתפו פטורין שהוא כמכור:

והנה במתני' איתא האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעש"ב. וכשחייבין במעש"ב פטורין מקלבון. קנו מתפוסת הבית חייבין ואם לאו פטורין. חלקו וחזרו ונשתתפו פטורין עכ"ל המשנה. והנה לפי' רש"י דאחין לעולם חייבין במעש"ב ושותפין לעולם פטורין סדור המשנה אינו מדוקדק כלל. דהא לפי' רש"י האי קנו מתפוסת הבית חייבין קאי על הסיפא וכשחייבין במעש"ב. והאי חלקו וחזרו ונשתתפו קאי על הרישא שחייבין בקלבון פטורין ממעש"ב ומלבד שדוחק גדול הוא להקדים פי' הסיפא מהרישא. אלא שזהו קשה ביותר הא דמסיים המתני' קנו מתפוסת הבית חייבין ואם לאו פטורין האי אם לאו פטורין הוא מיותר ואין לו באור כלל לפירש"י. ומצאתי בתפארת ישראל שהקשה כן. אמנם לשיטת הרמב"ם הוא מדוקדק מאד דהא לשיטתו האחין והשותפין המה שני דברים כלומר הן אחין הן שותפין [או כמו שכתבנו לעיל דהרמב"ם לא גריס האחין רק השותפין לבד] דכ"ז שלא נולד ברשותן פטורין שניהם ממעש"ב וכשנולד ברשותן חייבין שניהם והאי קנו בתפוסת הבית מפרש הר"מ היינו או שנולד ברשותם או שקנו מכסף שותפתם. א"כ מדוקדק מאד קנו בתפוסת הבית חייבין ואם לאו פטורין. וקאי האי ואם קנו מתפוסת הבית באור על כל האמור לעיל האחין השותפין כשחייבין בקלבון פטורין ממעש"ב וכשחייבין במעש"ב פטורין מן הקלבון ומפרש אח"כ כיצד. אם קונו בתפוסת הבית היינו שנולד ברשותן חייבין במעשר ואם לאו שעוד לא נולד ברשותן פטורין:

אמנם הסיפא ואם חלקו וחזרו ונשתתפו פטורין הוא בבא יתירא ומשנה שא"צ. וצ"ל לשיטת הר"מ אתי המתני' לאשמעינן דין אחר היכא דחלקו וחזרו ונשתתפו אף שחלקו גדיים כנגד גדיים ואף למאן דא"ל ברירה בכ"ז בחזרו ונשתתפו פטור ולא מהני בזה ברירה וכמ"ש לעיל לשיטת הר"מ דסובר דאף אחין פטורין בירושתן כ"ז שלא נולד ברשותן ולא מהני לזה סברת ברירה ורק לשיטת רש"י דאחין לעולם חייבין מטעם תפוסת הבית ושם אביהם נקרא עליהם יצדק לומר דאף אם חזרו ונשתתפו עדיין שם אביהם עליהם מה שלא יצדק זה בשותפין דעלמא. וזה אתי המתני' לאשמעינן. וביותר הלא סתם משנה הוא ר"מ ור"מ סובר יש ברירה ובכ"ז אם חלקו וחזרו ונשתתפו פטורין וכשיטת הרמב"ם:

וזוהי כונת הירושלמי "מעתה אפי' חזרו ונשתתפו" כלומר וקאי על הא דאמר רב ענן לעיל אבל חלקו גדיים כנגד גדיים חייב. ושואל הירושלמי דלפ"ז אפי' חזרו ונשתתפו ג"כ יהיו חייבין והא תנינן חייבין בקלבון פטורין ממעש"ב. כלומר וקדייק מהסיפא חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון ופטורין ממעש"ב שהוא משנה יתירא ובהכרח דאתי לאשמעינן דלעולם פטורין ממעש"ב אף בשחלקו גדיים כנגד גדיים ואף למ"ד יש ברירה. ואמאי הא לסברת רש"י דשם אביהם נקרא עליהם א"כ לעולם יהיו חייבין מעש"ב. ועל זה משני היא שני אחים שירשו היא שני גיסים שירשו" כלומר לא כשיטת רש"י דאחין לעולם חייבין מטעם תפוסת הבית ושם אביהם נקרא עליהם. ושותפין לעולם פטורין. אלא דבין אחים ובין גיסים שהמה זרים וא"כ לא שייך תפוסת הבית עליהם והמה שותפים בעלמא. ובשניהם הדין שוה דבעוד שלא נולד ברשותם כולם פטורין בין אחים בין שותפין וכשנולד ברשותם כולם חייבין בין אחים בין שותפים. והיינו משום דגם אחים נקראים שותפים בדין מעש"ב וא"כ לא יצדק לומר דבחלקו וחזרו ונשתתפו אף בגדיים נגד גדיים ואפי' למ"ד יש ברירה שיהיו חייבים לאחר שנשתתפו כ"ז שלא נולד ברשותן:

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה