שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק א · הלכה ג
אין ממשכנין את הקטנים. הא לתבוע תובעין הדא דתימא כשהביא ב' שערות. אבל אם לא הביא לא בדא. ולמשכן אין ממשכנין אע"פ שהביא ב' שערות. כן הגי' הגר"א והק"ע והוא מתאים עם הא דהלכה ד' אע"פ שאמרו כו' הא לתבוע אין תובעין הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן שלא הביא ב' שערות והיינו דאיכא ג' חוקים משכן כשהוא בן עשרים. תובעין משנת י"ג. מקבלין מידם מקודם. ותמהו על הרמב"ם שלא עשה רק ב' חלוקת. משכן ותובעין אחד היינו כשהביא ב' שערות. ומקבלין מידם כשלא הביא ב' שערות וא"א להעמידה דהא מעיקרא דייק הדא דתימא כשהביא ב' שערות וקאי על הא דחנן אין ממשכנין אלמא ס"ל דבהביא ב' שערות לתבוע הוא דתובעין אבל אי ממשכנין.
ואיך יאמר דאין ממשכנין עד שיביא ב' שערות ומשיביא ממשכנין ועי' בח"ח ובהגהת הגר"א:
וראיתי בשעה"מ בפ"א משקלים שכתב דלכך דחה הרמב"ם הירושלמי זה מהלכה מסוגיא דריש ערכין הכל מעריכין כהנים לוים כו' פשיטא אמר רבא ל"נ אלא לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כו' סד"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקודש כל דאיתיה בשקלים איתי' בערכין והני כהנים הואיל וליתנייהו בשקלים ליתנייהו בערכין קמ"ל. ולפי שיטת הרע"ב בפ"א דשקלים דהחיוב הוא דוקא מבן כ' א"כ איך נוכל לומר כל דליתנייהו בשקלים ליתנייהו בערכין הלא פחות מבן כ' דליתנייהו בשקלים ובכ"ז איתא בערכין דאיש כי יפליא כתיב. וע"כ מזו הסוגיא דחה הרמב"ם את הירושלמי. אמנם לדעת הרע"ב י"ל דפחות מבן כ' יתחייב בשקלים כשיגיע לעשרים וע"כ שפיר איתנייהו בשקלים משא"כ כהנים לא יתחייבו לעולם בשקלים. זה תורף דברי השעה"מ. והנה מלבד שראייתו מזו הסוגיא אינה מובנה לי דא"כ יקשה ס"ס למאי תני כהנים אפי' לבן בוכרי הלא במתני' תני נשים ג"כ ונשים לד"ה אינה שוקלים ובכ"ז איתנייהו בעירוכין. אלא ודאי דכוונת הג' דהתנא אשמעינן זאת בהדיא שלא תלו זה בזה אם כי ידעינן זאת ממק"א וכאשר ידוע בהרבה מקומות דהתנא אשמעינן דינו אם כי בל"ז ידעינן. אלא אפי' לסברתו בכ"ז כמו שיפרש דברי הרע"ב משום דאתי לחיוב שקלים לכך ל"ד לכהן. כ"כ אנו מוכרחים לפרש כן לדעת הרמב"ם דלפי מ"ש הרמב"ם בהל' נדרים ונזירות ובעירוכין דמופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא וא"כ חיוב העירוכין איתא אף קודם י"ג ובמצות שקלים הלא בודאי א"ח כ"א לאחר י"ג כמו בכה"ת. א"כ ס"ס יקשה מאי אמר רבא סד"א כו' דליתנייהו בשקלים ליתנייהו בעירוכין הלא יקשה ממופלא הסמוך לאיש דליתא בשקלים ואיתא בעירוכין. ואם נאמר דרבא סובר דמופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא הו"ל להרמב"ם לפסוק כרבא שהוא בתרא נגד ר"י ור"ל שסוברים דמהל"א מדאורייתא אלא ודאי צ"ל כמ"ש השעה"מ לדעת הרע"ב דמופלא הל"א מקרי איתא בשקלים כשיגדיל משא"כ כהנים. וא"כ ליכא מזו הסוגיא דחי' לדברי הירושלמי [ובחיבורינו על סה"מ הארכנו בזה והבאנו ראיה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דאם נימא דמי שאינו מחויב בשקלים ממילא ליתא בק"צ וממילא לא מתכפר א"ש דברי הרמב"ם דבזבחים דף א' רצה הג' למילף שינוי בעלים משינוי קודש ופריך מה לשינוי קודש שישנו בצבור כביחיד משא"כ שינוי בעלים. וכתב שם התוס' דאם שחט לשם עבודת כוכבים לא מקרי מחויב כפרה כמותו ולשם יחיד הלא הבעלים שלו מקרי עי"ש. וא"א דבפחות מבן כ' א"ח בשקלים א"כ משכחת שינוי בעלים גם בק"צ ששחט לשם פחות מבן כ' א"כ לא מקרי בעליו. ומבואר שם בסוגיא דף ז' בשחט עולה על מי שאינו מחויב כלום מקרי שינוי בעלים שאין לך אדם מישראל שאינו חייב בעשה ועולה וחטאת מכפרין על עשה ומקרי מחויב כפרה כמותו. א"ו דהחיוב בשקלים יתחיל ג"כ משנת י"ג. וא"כ א"ש דבאם שחט על מי שהוא פחות מי"ג א"כ לא מקרי מחויב כפרה כמותו כיון דלאו בר עונשים הוא ודמי לעבודת כוכבים שכתב התוס'. ועל יתר מבן י"ג הלא מקרי בעליו ע"כ דחה שפיר הרמב"ם את הירושלמי מזו הסוגיא והארכנו שמה בדברים נעימים בעז"ה]:
אמנם לדעתי דגם מהירושלמי הזה ל"ק על הרמב"ם משום דהרמב"ם הוה קשיא ליה לפי גירסא זו. חדא דמתחיל הפסקא "אין ממשכנין את הקטנים" הלא במתני' לא כתיב אין ממשכנין את הקטנים רק כתיב את מי ממשכנין לוים וישראלים כו' אבל לא נשים ועבדים וקטנים. ועוד איך מצינן לדייק הא לתבוע תובעין הלא במתני' כייל קטנים בהדי נשים ועבדים והלא נשים ועבדים בודאי אין תובעין דהא פטורין לגמרי וא"כ איך מצי לדייק על קטנים הא לתבוע תובעין וכן לקמן בהל' ד' שמדייק כן הא לתבוע אין תובעין והיינו מדקתני ואם שקלו מקבלין על ידם. הכא את אמר תובעין והיינו מדקתני אין ממשכנין הא לתבוע תובעין וכנ"ל ואיך מצינן לדייק כן דהא נשים ועבדים בודאי אין תובעין:
ע"כ גרס הרמב"ם דכך צ"ל בהפסקא אין ממשכנין את הכהנים וקאי על האמור במתני' אין ממשכנים את הכהנים וע"ז מדייק הא לתבוע תובעין. והיינו כיון דבני חיובא נינהו רק אין ממשכנין אבל לתבוע תובעין. והאי פסקא דאין ממשכנין את הכהנים צריך להיות קודם התחלת המאמר שאין ממשכנין את הכהנים מפני הכבוד". ועי' ברע"ב שם דמפרש הטעם האמור בברייתא דאין ממשכנים את הכהנים מפני הכבוד לא פליג על המתני' דאמר הטעם דאין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום דהכל טעם אחד עי"ש בהרע"ב. וא"כ מפרש כך אין ממשכנין את הכהנים הא לתבוע תובעין כיני מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני הכבוד. וכיון דכל עצמיות מה שאין ממשכנין הכהנים הוא רק מפני הכבוד אם כן ממילא רק אין ממשכנין אבל לתבוע תובעין. ומיושב בזה דברי הרמב"ם בפ"א משקלים הל' י' שכתב אין ממשכנין את הכהנים אלא כשיתנו מקבלין מהם ותובעין אותן עד שיתנו ע"כ והלא אין דרך הרמב"ם לחדש דין מעצמו אם לא שיאמר נ"ל ואיך כתב ותובעין אותן עד שיתנו דמשמע שהוא דין מפורש. ולהנ"ל ניחא שהוא דינא דירושלמי הנ"ל:
(שם) הא כן בשהביא ב' שערות כו' לא כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות והוא כגי' הישנה. פי' דבעי דמבואר במתני' דנשים ועבדים וקטנים אין ממשכנין ובעי אם גם כשהביא ב' שערות ג"כ אין ממשכנין עד שיהא בן עשרים. ומשני ל כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות. והיינו אם הביא ב' שערות ממשכנין אבל קודם שהביא ב"ש אין ממשכנין ואין תובעין. ושם להלן בהל' ד' פריך הירושלמי מכהנים אקטנים והיינו דבכהנים אם כי אין ממשכנין ובכ"ז תובעין וכאן בקטנים כיון שאין ממשכנין אין תובעין ג"כ. ומשני הירושלמי כאן שהביא ב' שערות כאן שלא הביא כלומר דכהנים הלא גדולים המה ובני חיובא ומש"ה תובעין ורק שאין ממשכנין מפני הכבוד משא"כ קטנים דלאו בני חיובא נינהו לכך אין תובעין אותן ג"כ:
(שם) והוא מותיב להון לא זו נדבת יחיד והן מתיבין כיון. שנמסרה לצבור כמו שהיא נדבת צבור. ועי' בפ"מ ובת"ח ובק"ע שמפרשים דלאו דוקא לבן בוכרי צריכין הכהנים למסור לצבור אלא אף לריב"ז שסובר דכל כהן שאינו שוקל חוטא צריך ג"כ למסור לצבור עי"ש. ומזה הולידו הדין הא דמבואר במתני' נשים ועבדים וקטנים אע"פ שאמרו אין שוקלין אבל מקבלין מהם היינו שימסרו לצבור וכן כתב הרע"ב להדיא דנשים ועבדים צריכין למסור לצבור ועי' בספרי האחרונים דכולם כתבו כן. והנה ברמב"ם לא מצאתי דסובר דצריכין למסור לצבור ואדרבא מסתימת לשונו בפ"א משקלים דכתב דנשים ועבדים וקטנים מקבלים מהם סתם דבריו ומשמע דא"צ שימסרו לצבור. אלא דבלא"ה בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דאם נאמר כמו דלבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא קאמר הגמ' מנחות כ"א עירוכין ד' דצריך למסור לצבור ה"ה לריב"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא וצריך למסור לצבור וממילא גם בנשים ועבדים צריכין למסור לצבור. א"כ אמאי אמר בן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא אמאי לא פרט גם לוים דהלא גם לוים פטורים לדידיה מטעם כל העובר על הפקודים כמבואר כאן. ומצאתי בתוס' ערכין ד' שהקשו זאת ותירץ משום דלא מצי למימר אלא שדורשין מקרא זה לעצמן עי"ש ועי' בתוי"ט פ"א משקלים מ"ש על התי' התוס' עי"ש אמנם תירוצם יצדק רק על המתני'. אמנם הגמ' מנחות כ"א שם וכן בערכין שם שהקשה ולבן בוכרי כיון שאינו מתחייבין הלא חוטאים דקא מייתי חולין בעזרה ומשני דמסרי לצבור וא"כ יקשה אמאי מקשה הג' רק לבן בוכרי הלא כ"ז דלא ידע הג' התי' דמסרי לצבור הלא יחול הקושיא גם לריב"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא דאיך ישקלו הלא מנחתם כליל ואיך עומר ושתי הלחם קריבין משלהן. וכן קשה אליבא דכ"ע המתני' דנשים ועבדים מקבלין מהם איך נקרב קרבן צבור מיחיד כ"ז שלא ידע הג' הסברא דמסרי לצבור:
וביותר יש לי להפליא על הסוגיא דמנחות כ"א ב' דקאמר שם שמואל על המתני' על המלח שהוא תנאי ב"ד שהכהנים נהנין מזה. ל"ש אלא לקרבנם אבל לאכילה לא. קס"ד מאי לאכילת למלוח קרבנם לאכול אכילת קדשים כו' אלא מאי לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה חולין כו'. א"ל רבינא לר"א ה"נ מסתברא דאי ס"ד לקרבנם למלוח קרבנם השתא לישראל יהבינן כהנים לכש"כ כו' א"ל ר"מ לר"א כו' ל"נ אלא לבן בוכרי כו' סד"א כי זכי להו רחמנא לישראל דאית להו לישכה [כלומר שהם נתנו שקליהם ומש"ה זכי להו רחמנא למלוח בהמלח שנקנה מהלישכה] לכהנים דלית להו לישכה [שאין חייבין לישקול] לא זכי להו קמ"ל דאף כהנים מותרין. ולכאורה קשה מאד אמאי חשיב המתני' דתנאי ב"ד על המלח רק על הכהנים שמותרין למלוח קרבנם בהמלח הלא לוים ג"כ פטורין לבן בוכרי וכן נשים ועבדים לכ"ע פטורי מלשקול א"כ הוה לן גם לדידהו לתקן מתנאי ב"ד דמותרין למלוח קרבנם מהמלח מהלשכה.
אמנם לדעתי העני' נראה ברור דלוים אם כי גם המה פטורין לבן בוכרי ונשים ועבדים דפטורין לכ"ע בכ"ז א"ל למסרם לצבור אם שקלו ולא קשה איך ק"צ קריבה משל יחיד משום דלא דמי נתינת השקלים לנתינת נדבה אחרת. בשלמא בכל הנדבות שיחיד מנדב לצורך צבור כגון שמביא ק"צ או עצים ושארי דברים הנלקחים מתרומת הלשכה יצדק ע"ז לומר וכי איך ק"צ קריבה משל יחיד אם לא שימסרם לצבור. משא"כ מצות שקלים הלא המצוה היא אשר כל יחיד ויחיד יתן את שקלו ויתקבץ ביחד ובין כולם נעשה מעשה הצבור ואם כן אף מי שאינו. מחויב לשקול בכ"ז לא מקרי קרבן יחיד אם מביא שקלו כיון דעצמיות המצוה הוא כך אשר כל יחיד ויחיד יתן. ומה לי אם מחויב ליתן או שאינו מחויב ליתן ס"ס הוא נותן וכשיתקבץ ביחד נעשה בין הכל ק"צ:
ובזה מיושב מה שלכאורה קשה בהא דמנחות הנ"ל דאמר רבינא לר"א ה"נ מסתברא דאי ס"ד מאי לקרבן למלוח טעמא דאתני ב"ד כו' השתא לישראל יהבינן לכהן לכש"כ דתניא כו' ברית מלח ולהלן כו' מה להלן משל צבור אף כאן משל צבור. א"ל ר"מ לר"א ל"נ אלא לבן בוכרי דתנן העיד בן בוכרי ס' א"ל ריב"ז לא כי כו' ולבן בוכרי כיון דלכתחלה כו' דמייתי ומסרי לצבור סד"א כי זכי רחמנא כו' עי"ש ולכאורה הא דמסיים הב' ולבן בוכרי ס' דמייתי ומסרי לצבור הוא שפת יתר דהלא כל עצמיות הדחוי דר"מ לר"א דלבן בוכרי כיון דאין חייבין לשקול א"כ לא זכי להו רחמנא מש"ה איצטריך לתנאי ב"ד ומה לנו להג' לסיים האי ולבן בוכרי דאין ענין לכאן. כן ק"ל בערכין ד' דקתני הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים פשיטא ומשני הג' כהנים איצטריכא לי' לבן בוכרי כו' ולבן בוכרי כו' דמייתי ומסרי לצבור סד"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקודש כל דאיתא בשקלים איתא בערכין והני כהנים הואיל וליתא בשקלים ליתא בערכין קמ"ל עי"ש והלא גס הכא למה להביא ולסיים האי ולבן בוכרי. דהא התי' אתי שפיר בל"ז דלבן בוכרי כיון דכהנים ליתא בשקלים ה"א דגם בערכין ליתא. והלא במנחות מ"ו ב' מביא שם הג' הפלוגתא דבן בוכרי וריב"ז ולא מסיים שם הג' ולבן בוכרי דמסרי לצבור. אמנם לפי דברינו א"ש דאם נאמר דאף מי שאינו מחויב לשקול אם שקל א"צ למסור לצבור א"כ לא יצדק הדחוי דר"מ לר"א אף לבן בוכרי דהן אמנם דכהנים אינם מחויבים לשקול בכ"ז הלא הכהנים שוקלים וא"כ יקרא נתינת השקלים גם על שמם. וא"כ אף שלא אתני ב"ד בכ"ז מותרין למלוח קרבנם כמו כל ישראל כיון שגם המה שוקלים ונתינת השקלים יקרא על שמם א"כ גם להם יש חלק ונחלה בכל הק"צ וא"כ גם עליהם שייך הלימוד מה להלן משל צבור, אף כאן משל צבור. אמנם אם צריכין למסור לצבור א"כ לא מקרי נתינת השקלים על שמם וכל הדברים הנקחים מהשקלים יקראו רק על שם הצבור ולא על שם הכהנים מש"ה איצטריך לתנאי ב"ד. כן גם אם נאמר שא"צ למסור לצבור א"כ נקראים על שמם וא"כ ממילא גם הכהנים נקראים ישנו בשקלים כמו שישנו בערכין דהא ערכין גופיה האם מחויב להיות מעריך או נערך רק דהתורה גילה לנו דאם העריך מחויב לקיים. כן גם בשקלים אף שאינו מחויב בכ"ז אם שקל שקלו קודש ונקרא על שמו וא"כ ישאר הקושיא אף לבן בוכרי פשי מש"ה הוצרך הג' לסיים דלבן בוכרי צריך למסור לצבור. וא"כ ששקלו אינה נקראת על שמו מקרי שפיר ליתא בשקלים. משא"כ במנחות מ"ו א' אינו ענין שם להא דמסרי לצבור מש"ה לא סיים הג' שם האי ולבן בוכרי:
ולפ"ז לוים לבן בוכרי ונשים ועבדים לכ"ע כיון שא"צ למוסרם לצבור ובכ"ז לא מקרי ק"צ קריבה משל יחיד דכל עצמיות מצות שקליה שכל יחיד ויחיד יתן כמ"ש לעיל א"כ א"ש דלא חשיב במתני' בתנאי ב"ד רק כהנים לבן בוכרי. אבל לוים לבן בוכרי וכן נשים ועבדים כיון ששוקלים מקרי שפיר קרבן צבור גם לגבייהו ומדאורייתא יכולין למלוח קרבנם בהמלח וא"צ לתנאי ב"ד כלל:
אלא דכל עיקר הפלוגתא דבן בוכרי וריב"ז הוא רק בכהנים לחוד דלבן בוכרי כיון דכהנים פטורי מלשקול א"כ אין רשאין לשקול מהטעם דאיך קרבנם נאכל ובהכרח לבן בוכרי צריכין למסור לצבור ולא נקרא הקרבן על שמם. משא"כ לריב"ז דסובר דכל כהן שאינו שוקל חוטא והיינו דסובר דכהנים ג"כ חייבים לשקול כמו ישראל אם כן לא יוכלו למסור לצבור דאם ימסרו לצבור הלא לא יהיה נקרא על שמם ואיך יקיימו מצות שקלים ובהכרח צ"ל דלא תקשי איך קרבנם נאכל היינו רק היכא דהוא קרבן יחיד ע"ז אמרה התורה וכל מנחת כהן כליל תהיה. משא"כ בק"צ לא נאמר הקרא ע"ז ודמי כהנים כמו ישראלים דקרבנם נאכל. וזהו שמשיבים חכמים לר"י מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת צבור קריבה כליל. ועי' במשנת אליהו שמביא גירסת הילקוט היותר מחוורת מנחת יחיד קריבה כליל מנחת צבור אינה קריבה כליל וזו כיון שנמסרה לצבור כמו שהיא נדבת צבור" אך לדעתי צ"ל כיון שהיא נדבת צבור כמו שנמסרה לצבור" כלומר דחכמים השיבו לר"י כמו לדידך שכהן אינו חייב לשקול ובכ"ז לא מקרי חוטא כששוקל והיינו כשמוסרן לצבור ה"נ לדידן כיון שחייב לשקול לא מקרי חוטא מטעם שהוא נדבת צבור וכליל תהיה לא נאמר רק בקרבן יחיד ולא בקרבן צבור. ועי' בחבורינו לסה"מ מ"ע נ"ב מ"ש שם בשיטת הרמב"ם דסובר דנשים ועבדים ששקלו א"צ למסרם לצבור ומדוקדק לפ"ז לשון הרמב"ם בפ"א משקלים הל"י שכתב ואין ממשכנים את הכהנים אלא כשיתנו מקבלין מהם עכ"ל ולכאורה האי אלא כשיתנו מקבלין מהם הוא שפת יתר כיון דחייבים כמ"ש לעיל בהל' ז' הכל חייבים במחצית השקל כהנים כו' א"כ פשיטא דכשיתנו מקבלין מהם אלא דאתי לאשמעינן דמקבלין מהם וא"צ למוסרם לצבור ומקבלין מהם לשם עצמם והדברים ברורים בעז"ה: