שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק א · הלכה א
ארשב"י תרומת הלישכה כתחילתה כו' ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה ר"ט ר"י בשם ר"כ נאמר כאן חדשי כו'. ע"כ. ולבאר טעם מחלקותן דבאמת בבבלי ר"ה ו' יליף שם מקרא דחדשי השנה דשקלים הוא באחד בניסן ולא מטעם כתחלתה] נ"ל עפ"י מה שהקשה המל"מ בפ"א מתמידין מסתירת הסוגיות דבחגיגה ו' ב' קאמר ר"ע עולה כו' עולת תמיד הוה כו' ומה שנאמר הזבחים והמנחות הגשתם לי במדבר זה ארבעים שנה שבטו של לוי שלא עבדו ע"ג הקריבו ופירש"י שם שהקריבו משלהם. והא דמבואר במוע"ק ט"ו ברייתא מכורשת דכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר שלחו קרבנותיהן. שב הקשה הטו"א בחגיגה שה דלמה לא יקריבו הישראל דהן אמנם שעבדו ע"ג בכ"ז הלא מומר ששב מקבלין קרבנותיו כמבואר בזבחים פ"ק עיי"ש [וראיתי בהגהת מצפה איתן בחגיגה שם שמיישב שתי הקושיות האלו ע"פ מ"ש התוס' זבחים כ"ב דכהן ערל פסול לעבודה משום דאין לבו לשמים ופי' דאף ששב בעת הקרבה משום דאין קרבנו ריח נחוח משום דבתחלה לא היה לבו לשמים ובחלופי גרסאות מחלקין בין מכפר למתכפר עיי"ש וא"כ בק"צ דבעינן מעמדות דישראלים היו צריכין לעמוד על קרבנם וא"כ הוי כמו מכפרים ולכך לא הקריבו א"כ במוע"ק שם דמיירי בקרבנות יחיד דלא בעי מעמדות שפיר שלחו קרבנותיהם עיי"ש. ומלבד כפי המבואר להלן בפ"ו בדברינו באריכות דגם קרבן יחיד בעי מעמד והיינו הא דבעי מעמדות משום דבעינן דהבעלים יעמדו בעת הקרבת קרבנם וא"כ גם יחיד בקרבנו בעי שהוא או שלוחו יהיו אצל קרבנו והארכנו ג"כ בחבורינו על ספר המצות בארוכה. אלא דהלא דעת הרמב"ם דמעמד מישראל אין מעכבין הקרבן כמבואר להדיא בהל' כלי המקדש ולהלן בפ"ו כתבנו בארוכה בטעמו של הרמב"ם בזה א"כ נסתרו דבריו. אלא דבלא"ה לדעתי לא מקרי הישראלים העומדים בעת הקרבה בשם מכפרים דהא הא דבעינן מעמדות הוא הטעם דא"א דקרבנו של אדם יהיה קרב בלעדו ומשו"ה תקנו מעמדות והמה נעשים שלוחים ושלוחו ש"א כמותו כמבואר כל זה בתענית כ"ז ובש"ד א"כ גם הישראל בעת המעמד מקרי רק מתכפר ולא מכפר אשר לא יועיל תשובתם] ותי' הטו"א דהא בעי הג' במוע"ק אם מנודה *) משלח קרבנותיו ורצה הג' לפשוט מהא דתניא דכל המ' שנה שהיו ישראל במדבר היו משלחין קרבנותיהם ומוכח דמנודה משלח קרבנותיו, והתוס' שם מסתפק מאין ידע הג' שהיו משלחין קרבנותיהם. אמנם לר' ישמעאל בחולין י"ט דסובר דבשר תאוה נאסר להם במדבר והא דכתיב הצאן והבקר ישחט להם ושארי פסוקים מיירי הכל על בשר שלמים א"כ בהכרח איירי דמנודה משלח קרבנותיו. אמנם לר"ע דסובר דבשר תאוה הותר להם א"כ י"ל דבאמת מנודה אין משלח קרבנותיו והא דאכלו במדבר בשר היינו בשר חולין וא"כ בחגיגה דקאי הסוגיא לר"פ שפיר קאמר דרק שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הקריבו אבל כל ישראל לא הקריבו מטעם מנודה דהא כל המ' שנה היו סופין ופי' רש"י ביבמות ע"א מטעם חטא העגל ועי"ש בתוס' שהקשו על, רש"י ופרשו דהנזיפה היתה ממעשה המרגלים ולפי הג' דחגיגה הנ"ל משמע כפרש"י זהו תורף דברי הטו"א:
*) מובן לכל רואה בעין ישרה כי עניני מנודה המדוברים בזה הוא רק בזה"ב כמובן מענינו שמדובר בעניני קרבנות לא כן כעת אשר על פי חוקי הממשלה אין מקום כלל לכל הדינים והדברים האמורים כאן.
נמצא לפ"ז הוא מחלוקת ר"ע ור' ישמעאל. דלר' ישמעאל בהכרח צ"ל דמנודה משלח קרבנותיו וישראל הקריבו קרבנותיהם וא"כ היו שקלים גם במדבר. ולר"ע נוכל לומר דלא הקריבו ב"י במדבר מטעם שהיו מנודים ורק שבטו של לוי הקריבו משלהם וא"כ לא היו שקלים במדבר. ועי' במזרחי פ' תשא שהשיג על הרמב"ן וסובר ג"כ דישראל לא שקלו במדבר. משום דלא הקריבו קרבנות מהסוגיא דחגיגה הנ"ל ועי' בספרי בהעלותך ויעשו בנ"י את הפסח בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא עשו רק פסח זה רשב"י אומר שבטו של לוי שלא עבדו עבודת כוכבים הקריבו משלהם שנאמר הזבחים כו' הגשתם לי במדבר סו' ופי' הזית רענן דר"ש סובר דאף פסח לא עשו בנ"י במדבר רק שבטו של לוי ובכ"ז מקרי ק"צ משום דר"ש סובר דשבט אחד אקרי קהל עיי"ש וא"כ י"ל דזהו הפלוגתא בירושלמי הנ"ל דמאן דיליף תרומת שקלים מתחלה סובר כר' ישמעאל וא"כ הקריבו בנ"י קרבנותיהם וממילא שקלו גם שקליהם ומאן דיליף מעולת החודש כו' סובר כר"ע וא"כ לא שקלו שקליהם במדבר וכנ"ל:
ובזה יש לישב דברי הרמב"ם בפ"ב מביאת מקדש הי' י"א וז"ל אבל מי שהיה מנודה בזה"ב **) יש בו ספק אם משלח או אינו משלח לפיכך אם הקריבו נרצה עכ"ל ובכס"מ שם וז"ל ונראה דטעמו משום דמייתי התם למפשט מדתני כל מ' שנה שהיו מנודין ושלחו קרבנותיהם. ודחי אביי דלמא נוף לשמים שאני דקיל והא אמרת דחמיר ספוקי מספקא לי' ומדחי לי' וכיון דחזינן דנזוף לשמים שלחו קרבנותיהם לכתחלה אפי' את"ל דנזוף לשמים קיל מנזוף לבריות מסתיין דנימא דהיינו נזוף לבריות לא ישלח לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד אין נרצה לא עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים הלא לעיל שם במוע"ק י"ד בעי הג' נזוף מהו בעטיפת הראש ובעי הג' למפשט מהא דתני והן יושבין עטופים כנזופים למקום ודחי הג' דלמא נזוף לשמים שאני דחמיר. והרמב"ם בהל' ת"ת לא הביא הדין אם היה מנודה אסור בעטיפת הראש וכתב הב"י ביו"ד סי' של"ד מדמסתם סתמא סובר הרמב"ם וכן דעת הרי"ף דנזוף מותר בעטיפת הראש עיי"ש וא"כ יקשה מהא דתני והן יושבים עטופים כנזוף לשמים ובהכרח צ"ל דנזוף לשמים חמור וא"כ יקשה כיון דנזוף לשמים דחמיר ובכ"ז משלח קרבנותיו מכש"כ בנזוף לאדם דקיל ודברי מרן צע"ג. אמנם לפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם פוסק כר"ע דבשר תאוה הותר להם כמבואר להדיא בריש הל' שחיטה עיי"ש וא"כ נוכל לומר באמת דלא שלחו קרבנותיהם מטעם דנזופים לשמים וא"כ כיון דסובר דנזוף לשמים חמור מנזוף לאדם משו"ה פוסק דלכתחלה לא ישלח ואם הקריבו עליו הורצה אם כי נזוף לשמים בדיעבד ג"כ לא מהני. ואם כי לענין עטיפה משמע מסתימת לשונו דהואיל ונזוף לאדם קיל מעטף לכתחלה בכ"ז לענין הבאת קרבן לא הוי פסיקא לי' אם משלח לכתחלה. ובאמת סובר הרמב"ם כר"ש דאף פסח לא הקריבו במדבר רק שבטו של לוי ובכ"ז מקרי ק"צ דהא הרמב"ם בהל' שגגות פוסק כר"י ור"ש דשבט אחד אקרי קהל:
**) עי' בהערה א' וכנ"ל.
ודע דבפי"ב משגגות הל' א' מביא הרמב"ם ראי' דשבט אחד אקרי קהל מקרא דויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלים ותמה שם הלח"מ הלא הג' בהוריות מביא ראי' זו לר' יהודה ור"ש דס"ל דשבט אחד אקרי קהל. ודחי הג' שאני התם דהוי בנימין בהדייהו ומביא אח"כ הג' ראיה מקרא דגוי וקהל גוים עיי"ש וא"כ איך מביא הרמב"ם ראיה זו שדחה הג'. אמנם לדעתי נראה דצריכין להתבונן דחיות הג' דלמא משום דהוי בנימין בהדייהו מנ"ל להג' דהוי בנימין. ודוחק לומר משום דשבט יהודה ובנימין מתאחדים תמיד בקרא לאחד והיו שניהם תמיד ביחד וצ"ל משום דירושלים היתה נמי בחלקו של בנימין כמבואר להדיא בזבחים נ"ז וביומא נ"א מקרא דבין כתפיו שכן עיי"ש משו"ה דחי הג' דהוי נמי בנימין היינו משום דירושלים היתה גם בחלק של בנימין:
ומצאתי אח"כ בתוס' הרא"ש להוריות שפי' להדיא כן עיי"ש וא"כ כ"ז אם נאמר דירושלים נתחלקה לשבטים והוי ירושלים גם מחלק בנימין. משא"כ אם נאמר דירושלים לא נתחלקה לשבטים א"כ ליתא לדחיות הג' ודלמא דהוי נמי בנימין דמאי שייטא דבנימין התם. והנה ר' יהודה ביומא י"א ובשארי דוכתי סובר דירושלים נתחלק לשבטים ומשו"ה דהג' בהוריות דרצה להביא ראי' אליבא דר"י דשבט אחד אקרי קהל שפיר דחה הג' דהוי נמי בנימין היינו ר' יהודה לשיטתו משא"כ הרמב"ם דפוסק דירושלים לא נתחלק לשבטים דהא מה"ט פוסק אין ירושלים מביאה עגלה ערופה ואינה מטמאה בנגעים משום שאינה ארץ אחוזתכם כמבואר ביומא שם שפיר. לדידי' יצדק גם הראי' מקרא דויעמוד יהושפט כנ"ל נכון ועי' מ"ש לקמן בפ"ח בזה. ועיין עוד מ"ש בסמוך:
(שם) ר' חזקי' שאל מעתה בני בבל משמיעין על השקלים מראשו שול חורף כדי שיביאו שקליהם בעונתם ותתרם תרומה חדשה באחד בניסן. התיב ר' עולא קמי ר' מני והא תנינן בג' פרקים בשנה תורמין הלשכה בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג. א"כ נימר אילון דקריבין בפרוס הפסח אילון דרהוקין בפרוס עצרת ודרחיקין מנהון בפרוס החג. א"ל בולה כאחת היא בא. ולמה אמרו בג' פרקים לעשות פומבי לדבר. והנה התקלין חדתין מפרש דשאלת ר' יחזקי' הוא למ"ד דאין תורמין על העתיד לגבות וא"כ היו כולם צריכין להביא שקליהם באחד בניסן. וא"כ הא דתנן בשלשה פרקים תורמין כה הוא רק כדי לעשות פומבי לדבר. אבל התרומה על כל השנה הי' רק באחד בניסן משא"כ לדידן דקיי"ל דתורמין על העתיד לגבות א"כ לא היו צריכין להביא כולם כאחת דהא אף בעוד שלא הביאו בכ"ז נתרמה התרומה עליהם. וא"כ א"ש המתני' דג' פרקים תורמין הלשכה כפשוטה דבפרוס הפסח היתה התרומה מהקרובים ובעצרת מהרחוקים ובחג מהרחוקים ביותר. ואם כי בכל פעם שנתרם נתרם על כל ישראל עכ"ז בכל פעם שנתרם נתרם ביחוד מהשקלים שהביאו אז. ועיי"ש שמביא התוספתא בפ"ב דשקלים תרם הראשונה ואמר הרי זה מא"י על כל ישראל וחיפה בקטבלאות מפני שאנשי סורי' באין ושוקלין עליהם תרם את השני' ואמר כו' וחיפה כו' ושוקלין עליהם תרם את השלישית כו' עכ"ל התוס' ומוכח מזה להדיא דתרומה ממש היה בג' זמנים האלו. ומה התפלא על הרמב"ם שכתב בפירושו ובחבורו דכל התרומה היה נתרם בפעם אחת בראשון של ניסן ותרם בג' קופות של תשעה סאין וזו היתה התרומה לכל השנה ורק בג' הזמנים תרם מהשלש הקופות הגדולות שלשה קופות קטנות אשר כל אחת היא ג' קבין עיי"ש במשנת אליהו כאן ובפ"ג הל' א' במשנת אליהו שם שהאריך בזה, ואני תמה מה ענין להא דתורמין על העתיד לגבות אי לא. הן אמנם דקיי"ל דתורמין על העתיד לגבות בכ"ז הלא המצוה לכתחלה הוא שכל אחד יביא שקלו באחד בניסן כדי שתתרום התרומה על כל אחד ואחד בניסן והוא מדאורייתא לא מבעי' לפי מה דיליף הג' ר"ה ז' וכאן בירושלמי לעיל מהגז"ש לחדשי השנה שהוא ניסן הוא בודאי דאוריי' אלא אפי' לפי טעמו של ר"ש בר יצחק דאמר לעיל דהא דתרומות שקלים באחד בניסן הוא בתחלתה דכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ותני עלה ביום שהוקם המשכן נתרמה התרומה. לדעתי ברור דלדידי' הוא ג"כ דאורייתא תרומת השקלים באחד בניסן. וראיתי בשיורי הקרבן בד"ה יכול באיזה וכו' שכתב שם וז"ל והרמב"ם בפירוש המשנה כתב דלכך נתרמה תרומה בר"ח ניסן כאשר היתה בתחלה וכדאמר ר"ש בר יצחק ותימא לפ"ז משמע דאינו אלא מדרבנן שיתרום דוקא בר"ח ניסן ובבבלי משמע דמדאורייתא דהא מגז"ש יליף לה ועוד הא מסיק גם כאן דבברייתא תני דמגז"ש ילפינן ולמה שביק הברייתא ובבלי ושנה כר"ש בר יצחק עכ"ל ואני לא אדע מי הגיד לו דלר' שמואל בר יצחק דיליף מתחלתה הוא רק מדרבנן. ולדעתי ברור דאף לר"ש בר יצחק הוא דאורייתא משום דצריכין להתבונן במאי פליגי ר"ש בר"י עם ר"ט בשם ר"כ דמר יליף מתחלתה ומר יליף מגז"ש דחדשי השנה דליכא למימר דפליגי אם הוא דאורייתא או דרבנן דלרשב"י הוא רק מדרבנן ולר"ט הוא דאורייתא דאא"ל כן. דא"כ יקשה לרשב"י איך נוכל לומר שהוא דרבנן כיון דאיכא גז"ש וליכא דפליג עלה והלא הוא ברייתא מפורשת דיליף מהגז"ש ואיך יפליג ר"ש בר"י על הברייתא ועי' מ"ש לעיל טעם פלוגתתו. וכעת נ"ל לבאר וזהו:
דהא לכאורה קשה מאוד איך יליף רשב"י מתחלתה הא קיי"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר וא"כ איך נוכל למילף מהתם. דכיון דבאחד לחדש הראשון הוקם אז המשכן ולא מקודם א"כ איך היה יכול לתרום מקודם דהא כמו דאין מביאין שקלים בזה"ז כמ"ש הרמב"ם בהל' שקלים פל"א והיינו משום דבזה"ז ליכא קרבנות ליתא בשקלים א"כ אז כיון דעד הנה לא היה הקמת המשכן א"כ ממילא ליתא בשקלים. וביום הקמת המשכן הלא היה מוכרח אז לתרום דהא היו נצרך לקנות ק"צ להקריב מהיום והלאה אשר זה באמת טעמו של ר"ט בשם ר"כ דיליף מהגז"ש דוקא ולא מהא דבתחלתה משום דשאני התם דהא א"א בענין אחר ועי' פ"מ כאן:
אמנם הלא מבואר בחגיגה ז' פלוגתא דב"ש וב"ה ושארי תנאים אי עולה שהקריבו במדבר אי עולת ראיי' הוה אי עולת תמיד דב"ש ושאר תנאים סוברים דעולת ראיי' הוה וב"ה ור"ע ושאר תנאים סוברים שם דעולת תמיד הוה עיי"ש וא"כ נחזי אנן דלר"ע דאמר שם קרבה ושוב לא פסקה עיי"ש וא"כ לפ"ז אף קודם שהוקם המשכן הלא הקריבו קרבן תמיד שהוא ק"צ. ובודאי לקחו גם אז כסף מכל ישראל להקריב התמיד כיון שהוא ק"צ וא"כ לר"ע וב"ה שפיר הוכיח רשב"י מתחלתה דתרומת שקלים הוא באחד בניסן דוקא דהא תני דביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה ואמאי המתינו עד אז הלא מצות שקלים כבר נאמר וגם היה להם קרבן תמיד אף קודם שהוקם המשכן ולמה המתינו עד א' בניסן ביום שהוקם המשכן א"ו מוכח דתרומת השקלים הוא דוקא בא' בניסן:
וא"כ נוכל לומר דהא דרשב"י יליף מתחלתה היינו הכונה דגם מכאן מוכח דתרומת השקלים הוא דוקא בא' בניסן וכמ"ש והיינו להתנאים דסוברים דעולת תמיד הוה וכמ"ש ולא בא לשלול דלא ילפינן מהגז"ש אלא דאתי לאשמעינן דאף מזה נוכל למילף אמנם ר"ט בשם ר"כ דיליף מהגז"ש היינו לדברי התנאים דסוברים דעולת ראי' הוה אבל עולת תמיד שהיא ק"צ לא הקריבו עד הקמת המשכן. בהכרח צ"ל למילף דוקא מהגז"ש ולא נוכל למילף מתחלתה דשאני התם דאי אפשר בענין אחר וכמ"ש ומיושב בעז"ה קושיות השיורי קרבן. וא"כ לכו"ע הרמת תרומת השקלים באחד בניסן הוא דאורייתא. וא"כ שפיר שאל ר' יחזקי' דהמקומות הרחוקים היה להם להקדים מראשית החורף כדי שכל אחד יביא בעונתו בא' בניסן כיון שהוא דאורייתא.
אמנם לדעתי שאלת ר' יחזקי' יש לה יסוד ע"פ המבואר בפ"א משקלים בט"ו באדר ישבו שולחנות במדינה ופי' הרע"ב שם במדינה היינו בירושלים. אמנם הרמב"ם בפירושו ובחבורו מפרש במדינה בכל עיר ועיר בישראל. וז"ל בפ"א הל"ט משקלים באחד באדר משמעין על השקלים כו' בט"ו בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת כל מי שיתן מקבלין ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו עכ"ל. ולדעתי מחלוקת הרמב"ם והרע"ב הוא מחלוקת רב ושמואל. דבמגילה ל' אתמר ר"ח אדר שחל בע"ש רב אמר מקדימין משום דא"כ בצרי לה שולחנות ופירש"י דא"כ דמאחרין בצרי לשולחנות משתי שבתות דאמרי' לעיל משום ששולחנות הוצרכו לישב במדינה בט"ו מקדימין וקורין מר"ח שיהיו דורשין שתי שבתות לפניהם כרשב"ג וא"ת עד למחרת ר"ח אין כאן הקדמה שתי שבתות] ושמואל אמר מאחרין אמר לך סוף סוף חמיסר במעלי שבתא מקלע ושולחנות לא נפקי עד חד בשבתא הלכך מאחרין ופי' רש"י משום כבוד שבת לא יתחילו לצאת ולישב במדינה עיי"ש. ולכאורה במאי פליגי רב ושמואל והלא שפיר יצדקו דברי שמואל דמשום וכבוד שבת לא יתחילו לצאת ולישב א"כ אף כי מאחרין איכא תרי שבתות:
אבל מה שנ"ל ע"פ מה שהקשה הטו"א שם הא לעיל קאמר הג' מאי טעמא באחד באדר משמיעין על השקלים משום דבאחד בניסן מצוה לתרום תרומה חדשה משו"ה מקדימין בא' באדר ל' יום וקאמר שם הג' כמאן דלא כרשב"ג דאמר דסגי שתי שבתות לענין שואלין ודורשין ל' יום קודם הפסח ורשב"ג אמר שתי שבתות. ומשני הג' אפ"ת רשב"ג כיון דאמר מר בט"ו בו שולחנות יושבין במדינה משום שולחנות מקדימין וקורין עיי"ש בג' וא"כ כאן דמפרש טעמא דרב ושמואל משום שולחנות א"כ סובר רב כרשב"ג ובהדיא מבואר פסחים ז' דרב סובר כרבנן דרשב"ג דשואלין ודורשין ל' יום קודם הפסח ותי' הטו"א ותוכן דבריו אע"ג דרצה הג' לעיל לומר כמאן דלא כרשב"ג וקס"ד דה"ט דמקדימין בא' באדר ל' יום קודם ומדמי לזמן שאלה דהלכות פסח דבעינן שלשים יום. אמנם למאי דמשני הג' אפ"ת רשב"ג ומשום שולחנות לאו למימרא דאכתי ס"ל דדמי לזמן שאלה דפסח וא"כ הוא מתני' דוקא לרשב"ג ולא לת"ק אלא דכונת הג' דאף לרשב"ג אתי' המתני' וה"ה גם לת"ק משום דאיכא למימר דגם הת"ק בהא מודה לרשב"ג דלא בעינן שלשים משום דליכא הלכות מרובות כמו פסח וכמו דאמר הג' בע"ז ו' לדידן דאפי' דוקין שבעין פסל בעי ל' יום. אמנם הא דבעי ט"ו יום הוא מטעם אחר דהא מבואר בפ"ק דתענית בג' מרחשון כו' ר"ג אומר בז' בו ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת שהוא סוף גבול א"י א"כ מסוף גבול א"י עד ירושלים הוא מהלך ט"ו יום. והרי בט"ו באדר יושבין שולחנות במדינה ופי' הרע"ב במדינה היינו בירושלים משו"ה משום שולחנות שבירושלים קורין פ' שקלים ט"ו יום קודם כדי שיגיע האחרון לירושלים ליום ישיבת השולחנים. ורש"י שפי' במדינה בכל עיר ועיר משו"ה פי' לפי המסקנא הא דקורין פ' שקלים בר"ח אתי' כרשב"ג דאל"כ הני ט"ו יום מאי עבידתייהו. ומיהו גם לפירש"י דבמדינה בכל עיר ועיר אינו מוכרח לפרש דאתי' כרשב"ג דוקא דמה"ט דשואלין י"ד יום קודם אלא אפי' לת"ק נמי ניחא דהא לא שייך כאן הלכות מרובות זהו דברי הטו"א:
וא"כ נוכל לומר דבהא פליגי רב ושמואל דרב סובר דשולחנות היו יושבין בכל עיר ועיר וא"כ אף בע"ש היו יכולין לישב ולגבות השקלים ומשו"ה מקדימין דא"כ בצרי ימי שולחנות והא דבעי ט"ו יום הוא מטעם שואלין ודורשין וכרשב"ג וגם הת"ק מודה בזה משום דליכא בזה הלכות מרובות. משא"כ שמואל סובר דהשולחנות היו יושבין רק בירושלים והט"ו יום הוא מטעם שיגיע אחרון שבא"י לירושלים. וא"כ בחל ערב שבת בודאי לא יצאו מבתיהם לילך לירושלים משום כבוד שבת וא"כ ממילא לא ישבו גם השולחנות בירושלים רק ביום א' וא"כ אף אם יאחרו יהיו ט"ו יום כנ"ל להסביר הפלוגתא דרב ושמואל:
והנה מבואר בתוספתא פ"ב משקלים הל' ה' תורמין על הממשכן ועל הגבוי ועל העתיד לגבות דברי ר"מ ר' יוסי אומר תורמין על הממשכן ועל הגבוי אבל לא על העתיד לגבות עי"ש וא"כ על הגבוי תורמין לכו"ע. ולפ"ז להרמב"ם דמפרש דמדינה הוא בכל עיר ועיר בכל ערי ישראל. א"כ נתקבצו כל השקלים תחת ידי הגזברין בכל עיר ועיר עד ר"ח ניסן. א"כ ממילא כשהגיע ר"ח ניסן תרמו אז כל התרומה בפעם אחת בעד כל השנה ומה ששנינו בשלשה פרקים תורמין הוא רק כדי לעשות פומבי כמ"ש הירושלמי. משא"כ ר' יחזקי' סובר כשמואל דמדינה הוא אינו רק בירושלים וא"כ הרחוקים היו מוכרחים לשלוח או להביאם בעצמם לירושלים וא"כ לא הספיקו להביא עד ר"ח ניסן אם יתחילו בחדש אדר. וכל אחד כפי רחוק מקומו הביאו בזמנו. הקרובים באחד בניסן והרחוקים עד עצרת והיותר רחוקים עד החג. ולפ"ז היה באמת שלשה תרומות בהג' הזמנים ולא מטעם לעשות פומבי. וא"כ נוכל לומר דגם התוספתא שהביא התקלין חדתין שהבאנו לעיל דמשמע שהיה ג' תרומות ממש בהג' זמנים סוברת ג"כ כשמואל וכנ"ל:
(שם) מתקנין את הדרכים כו' ועושין כל צרכי רבים אלו הן צרכי רבים כו'. ובהגה' הגר"א נמחק כ"ז ורק מציין מתקנין את הדרכים. תמן תנינן בית השלחין כו' כמו שמביא הירושלמי להלן. ולא זכיתי להבין למה הוא מוחק, הלא אותה המשנה הכתוב כאן בט"ו מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים ועושין כל צרכי הרבים כו' כתוב אות באות בפ"א דמו"ק ובפ"א דמו"ק הירושלמי שם מהו צרכי הרבים וקחשיב שם כל הני דחשיב הירושלמי כאן. וא"כ גם במתני' זו האמור ג"כ ועושין כל צורכי הרבים הוא ג"כ מפרש הירושלמי מהו צרכי הרבים. והרמב"ם בפי' המשנה כאן מביא הירושלמי ומפרש ג"כ דקאי על הבאור דעושין כל צרכי הרבים. הן אמנם דלכאורה דאם נפרש הא דעושין כל צרכי הרבים יותר לרבות הא דאמור בירושלמי כאן ובפ"א דמוע"ק. ובבבלי מוע"ק ה' קאמר שם דהאי כל צרכי הרבים אתי לרבות חפירה והרמב"ם בפ"ז מיו"ט הביאה להלכה. וא"כ איך תפס הרמב"ם הריבוי האמור בבבלי והריבוי האמור בירושלמי אשר הכל מרבינן מועושין כל צרכי ומצאתי בתוי"ט בפ"א דמוע"ק שהתעורר בזה עי"ש אמנם יש לי להעיר עוד דהמעיין בפ"א דמוע"ק בפי' המשנה מפרש שם דהריבוי הא דועושין כל צרכי הדברים אשר רצה הג' שם לומר בה"א ואח"כ דחה הג' שם והרמב"ם בפירושו תפס לעיקר וצ"ע בכל אלה:
(שם) ומצא אבן אחת מצוינת אע"פ שאין מקיימין כו' לכאורה מכאן קשה על דברת רש"י מוע"ק י"א ד"ה מצא אבן וז"ל ומפי מורה הזקן אבן אחת מצוינת שיש סיד על גבה שא"צ להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה ע"ג קרקע ורואה את הציון מיד שיהא מגע בו. אבל בשדה מרחיקין להציון בסמוך דזמנין לא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל עכ"ל הרי דעת רש"י דהציון על האבן הוא לכתחלה על מקום הטומאה. והרי בירושלמי כאן מבואר להדיא אע"פ שאין מקיימין הרי חזינן דגם ציון אבן צריך לכתחלה להרחיק מן הטומאה ולא להעמידו על מקום טומאה. וכן מבואר להדיא בתוספתא פ"א דשקלים מצא אבן אחת אעפ"י שאין מקיימין. ומצאתי אח"כ בשירי קרבן שהתפלא בזה על דברת רש"י. אמנם אני מאוד אתפלא על האי דינא המבואר במוע"ק א"ר יהודה אמר רב מצא אבן אחת מצוינת תחתי' טמא שתים אם יש סיד ביניהן ביניהן טמא ואם אין סיד א ביניהם ביניהם טהור. ופריך הג' אע"ג דליכא חורש והתני' אבן אחת כו' שתים אם יש חורש ביניהם ביניהם טהור ואם לאו ביניהם טמא. ומשני אר"פ הכא כשהסיד שפוך על ראשיהן ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חורש ביניהם ביניהם טהור דאימור מחמת חורש הוא דאקפיל ואם לא סיד דביני ביר הוא וטמא עכל"ה. ומתבאר דאם ליכא סיד ביניהם אז תמיד טהור ביניהם אף דליכא חורש ורק היכא דאיכא סיד ביניהם אזי אם יש חורש ביניהם טהור ביניהם ואם לא טמא אבל היכי דליכא סיד טהור לעולם. והלא כאן בירושלמי מבואר להיפך דז"ל הירושלמי היו שתים המאהיל עליהם טהור וביניהם טמא אם היה חורש ביניהם הרי הן כיחידות ביניהן טהור וסביבותיהן טמא עכ"ל הירושלמי הרי רישא דברייתא מירושלמי הנ"ל מבואר להיפך מדברי ר"י א"ר דאם היו שתים וליכא חורש אז ביניהן טמא ועל גביהן טהור דהא לפי שיטת הירושלמי דלעולם אין מעמידין הציון על הטומאה אף באבן וא"כ כשמצא שני אבנים מצוינים הלא צריך להיות ביניהם לעולם טמא והציונים מהאבנים הוא להגביל ולציין אשר הטומאה היא בנתים. וא"כ בין איכא סיד ביניהם בין ליכא סיד ביניהם צריך להיות לעולם טמא. ואיך אמר רב יהודה דאם ליכא סיד ביניהם ביניהם טהור. וא"כ הלא חזינן בבירור דדעת ר' יהודה בהכרח כדברי רש"י דאם הציון הוא באבן אזי מציינין לכתחלה על מקום הטומאה ומש"ה שפיר מחלק ר' יהודה דאם ליכא סיד ביניהם אזי ביניהם טהור והטומאה הוא תחת האבנים. אמנם אם איכא סיד אז גם ביניהם טמא הן במקום האבנים והן ביניהם וא"כ שיטת רש"י מוכרח וכמ"ש:
אמנם יקשה איך פליג ר' יהודה על הברייתא דירושלמי הנ"ל וכן מבואר להדיא בתוספתא דשקלים פ"א מצא שתים המאהיל על גביהם טהור וביניהם טמא והוא ג"כ הברייתא המבואר בירושלמי. נ"ל דרש"י לא גריס א"ר יהודה וגרס רק מצא אבן אחת כו' שתים כו' והוא ברייתא ולא מאמר ר' יהודה וכן מבואר להדיא מדברי התוס' שם ד"ה, אע"פ בסוה"ד וז"ל תימא אמאי לא "בקמייתא" אם יש סיד ביניהם כו' ונ"ל דס"ד דהאי "בתרייתא" כו' ולהכי לא מקשי כ"א מסיפא "דברייתא קמייתא" עי"ש הרי חזינן בבירור שגם התוס' לא גריס אר"י כי ברייתא היא וא"כ באמת האי ברייתא פליג על הברייתא המבואר בהתוספתא והירושלמי. והירושלמי והאי ברייתא סובר כשיטת רש"י דאם הציון הוא על האבן מציינין לכתחלה על מקום הטמאה מטעם שהוא גבוה. וא"כ בשתי אבנים מצוינים תחתיהן טמא וביניהם טהור היכא דליכא סיד ביניהם. אמנם באיכא סיד ביניהם גם ביניהם טמא אבל תחת האבנים לעולם טמא. והגמ' דפריך ואע"ג דליכא חורש והתני' כו' לא זה הברייתא האמור בירושלמי חדא דהו"ל להביא גם הרישא דברייתא מצא שתים המאהיל עליהם טהור וביניהם טמא ואם יש חורש כו' ועוד דהברייתא דירושלמי חזינן דפליגי על האי ברייתא כמ"ש אלא דברייתא זו היא ברייתא אחריתי. ובה לא כתוב רק הדין דשתים אם יש חורש ותו לא [ובעל מסורת הש"ס ציין על הברייתא המובא במוע"ק הנ"ל תוספתא פ"א דשקלים. ולדעתי ז"א דהא בהתוספתא כתוב מצא שתים המאהיל עליהם טהור וביניהם טמא וסיפא דאם יש חורש לא נמצא כתוב בהתוספתא. אמנם ראיתי בחסדי דוד באור על התוספתא שהגי' שחסר בהתוספתא הסיפא דאם יש חורש עי"ש. אבל זה ודאי דרישא דהתוספתא הוא נגד ברייתא דידן ובודאי רישא דברייתא המובא בגמ' דידן הוא ברייתא אחריתי ולא האמור בהתוספתא. וברייתא זו לא הי' כתוב רק דינא דחורש לחוד והוה ס"ד דגם ברייתא זו פליג על הברייתא הראשונה ומשני ר"פ דלא פליגי. אבל הברייתא המבואר בירושלמי והתוספתא בודאי פליגי וז"ב לדעתי]: