שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
מערכה ב · ח)
אמנם ראיתי במנחת חנוך פ' תבא שהאריך להוכיח מדברי התוס' קדושין כ"ז ד"ה מעשה ומדברי רש"י סוטה ל"ב א' ד"ה ודאי מעשר דהא דצריך לבער מע"ש היינו רק עד שלא הביא בירושלים אז מחויב לבער לשרוף או להשליך לים. אבל אם הביאם בירושלים אזי מקיים בזה מצות בעור בערתי הקודש מן הבית ויכול אח"כ לאכול בירושלים לעולם עיי"ש במנחת חנוך. אמנם דעת הרמב"ם נראה ברור לדעתי דאף בירושלים כשהגיע זמן הביעור ולא אכל להמע"ש אסור אח"כ לאכלם ומחויב לשרפם ולאבדם. מדכתב בפי"א ממע"ש הל"ט וז"ל בד"א ששורף ומבער כשנשארו אצלו פירות שאינו יכול לאכלם קודם שיכנס יו"ט. אבל אם נשאר תבשיל של מע"ש א"צ לבערו שהתבשיל כמבוער עכ"ל עיי"ש והנה במה שכתב אבל אם נשאר תבשיל. בהכרח איירי שהוא בירושלים דהא חוץ לירושלים כיון שאין אוכלין שמה מע"ש איך יש לו תבשיל של מע"ש. ובכ"ז כתב הרמב"ם הטעם דתבשיל א"צ לבער משום דתבשיל הוא כמבוער. אבל לולי זה הטעם חייב בבעור אף בירושלים] וא"כ יקשה לשיטת התוס' אמאי אין לוקחין פירות שביעית מכסף מע"ש דאי מצד הפסד מע"ש הלא יוכל להביאם לירושלים ואז יהיו מותרים לאכול לעולם. בשגם הא דאין לוקחין פירות שביעית בכסף מעשר בודאי איירי בירושלים דהא לכתחלה אין רשאין לקנות מכסף מע"ש פירות חוץ לירושלים כמבואר בפ"ק דמע"ש וברמב"ם פ"ד ממע"ש. ואי מצד פירות שביעית כשיגיע זמן הבעור הלא יכול להפקיר ולזכות אח"כ. ובהכרח צ"ל כיון דמע"ש ממון גבוה ואינו שלו וכמו שאינו יכול למכור וליתן במתנה ה"ה דא"י להפקיר. ובשביעית לשיטתם דאף לאחר הבעור מותר היינו דוקא ע"י הפקר דהא כ"ז שלא הפקיר הוא שלו ממש וא"כ בעי הפקר גמור ופירות שביעית הלקוח בכסף מע"ש כיון דאיכא על הפירות שם שביעית ושם מע"ש ומע"ש אינו יכול להפקיר כיון שאינו שלו למ"ד ממון גבוה וא"כ ממילא כשיגיע זמן הבעור דשביעית הלא יאסר הפירות מצד איסור שביעית [ועיי' בירושלמי פ"א ממע"ש ובשארי דוכתי שם דאף לר"מ דמע"ש ממון גבוה ואינו יכול למכור אבל ליתן במתנה יכול. א"כ יכול ג"כ להפקיר ועיי' בשנות אליהו שם וצ"ע שהוא נגד הסוגי' דקדושין נ"ד ב'] א"כ מוכח להדיא דפירות מע"ש אינו יכול להפקיר א"כ יקשה איך כתבו התוס' בב"ק דאי כרם רבעי נוהג בשביעית איירי הצנועין בשאר שני שבוע אבל בשביעית כיון דהפקר הוא זכו בה הלוקחים ואינם יכולים לחלל דהא במע"ש לא מהני הפקר וכמ"ש: